אור ברסלב

פתח הבית על משנה תורה הלכות חגיגה· רבי אברהם טיקטין

הלכות חגיגה · פרק ב

פרק א

הלכה א

נשים וכו'. עי' תוס' ריש חגיגה הביאו שם הירושלמי שסובר דנשים פטורות מקרבן אבל בראיה חייבות אבל בגמ' דידן מוכח דאף בראיה פטורות עי"ש:

טומטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהן ספק אשה. עי' לח"מ ובסוגיא שם כתבתי קצת בזה, ועכ"פ קשה לפי הטעם שכתב הרמב"ם כאן משום דהוי ספק אשה א"כ תקשי נהי דאי אפשר להביא קרבן הואיל ומבטל מסמיכה כמ"ש תוס' שם עכ"פ יהא חייב בראית פנים מספק ואי משום דלדעת רמב"ם לעיל פ"א כיון שלא יצא כלל בלא קרבן ידי ראית פנים א"כ ממילא אסור דעבר על לאו. אכתי לפ"מ שכתבתי לעיל די"ל טעם הרמב"ם משום מצוה הבאה בעבירה א"כ ניתי עשה וידחה ל"ת. וממ"נ ילך לעזרה אי אשה היא א"כ יכולה להתראות בלא קרבן דאאשה לא נאמר כלל הלאו ואי איש הוא א"כ אתי עשה ודחי ל"ת כיון שא"א לו להביא קרבן וק"ל. ומ"ש הטורי אבן שם דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כבר כתבתי לעיל דאינה מוכרח כ"כ לדינא. אכן י"ל דכונת הרמב"ם ג"כ הואיל דהוי ספק הוי זכר משונה וממועט מכל זכורך שפיר וק"ל:

ובענין קושית הלח"מ מדוע לא הביא הרמב"ם הך דביעיו מבחוץ בלימוד הסוגיא אמרנו קצת בזה:

מי שחציו עבד פטור מפני צד עבדות שבו. עי' היטב לח"מ כאן ובפ"ב מהל' קרבן פסח ומל"מ שם. ומ"ש המל"מ שם דקשה למאי איצטריך זכורך להוציא נשים תיפו"ל כיון דחציו עבד וחב"ח פטור אף אשה פטורה עיין שם. לא הבנתי מה ענין זה לזה. אם כונתו דילפינן אשה מעבד בגז"ש לה לה. זה לא נהירא, גם א"כ מאי מתרץ דאי לאו זכורך הוי מוקמינן אדון למעוטי עבד ממש עיין שם. אכתי הא ילפינן אשה וצ"ע וק"ל. אך זה י"ל דאי לאו זכורך הוי מוקמינן למעוטי עבד ממש וק"ל. ובחי' לחגיגה כתבתי דדברי הלח"מ כאן תמוהין מ"ש דלדעת רמב"ם הוי ספק משום דסבר כקושית תוס' בגיטין מספקא ליה לש"ס אי מיקרי אדון, וצ"ע דהרי לדעת הרמב"ם אזיל כאן בחגיגה למשנה ראשונה ומשו"ה מוכח מקרא דמקצת אדון ממועט דאל"כ ל"ל קרא דגמר מאשה [אבל] תוס' הקשו שפיר דסברי דאזיל למוציא אחרים הקשו שפיר ואין להאריך פה:

עי' מים חיים כאן שהקשה לפירש"י ותוס' דלמשנה אחרונה חייב א"כ גבי שופר ומגילה היה לנו ג"כ לומר שמוציא אחרים וכש"כ עצמו. ושם לא פסקינן הכי, וכן הקשה הבאר יעקב בהל' מגילה. וכן הקשה הטורי אבן כאן בחגיגה. ותירץ די"ל שם איירי בעבד של קטן דלא שייך כפיה עיין שם. וזה שייך לתרץ על הש"ס אבל בשו"ע הוה להו לבאר זה. ועל כן נ"ל דודאי לענין כל מצות צד עבדות פטור ממצות כיון דעכ"פ עדיין מעוכב גט שיחרור רק גבי מצות ראיה עכ"פ צד עבדות חייב רק קרא מיעטו משום הואיל ויש לו עוד אדון אחר ובעי דוקא אדון אחד. א"כ י"ל שפיר דזה שייך דוקא באם משועבד לקנין כסף וק"ל:

ומשו"ה נ"ל המפקיר עבדו וכדומה למ"ד דבעי גט שיחרור אף לדעת רש"י ותוס' אין עולה לרגל הואיל ולענין איסור אין לו צד חירות כלל ופטור מראיה כמו אשה וק"ל:

גם יראה לי אם העבד רוצה להחמיר על עצמו ולראות פנים לכאורה אפשר דשרי דבדידיה ליכא כלל לאו דלא יראו פני. אכן אפשר בחציו עבד וחציו בן חורין צד חירות שבו עובר לדעת הרמב"ם. אכן במפקיר עבדו י"ל דלגמרי לענין איסור הוי כאשה (י"ל) רשאי להחמיר על עצמו וק"ל. גם צריך לדעת לפמ"ש לעיל דאף לדעת רש"י ותוס' עכ"פ לענין איסור הוי כאשה א"כ איך יביא קרבן הא אסור בסמיכה כיון דצד עבדות שבו לענין איסור הוי עכ"פ כמו אשה ואיך אפשר בסמיכה. אכן שם בחי' לחגיגה (ד א) בתוס' ד"ה אלא וכו' כתבתי שם ליישב קושית הטורי אבן שהקשה בחציו עבד ובחב"ח ל"ל קרא למעוטי תקשה ליה הא מבטל מסמיכה. די"ל דהוי כמו ערל וטמא דגברא לא חזי לסמיכה מביא בלא סמיכה. כמו כן י"ל כאן דלא דמי לטומטום וכו' דהוי ספק פטור משא"כ כאן דהוי ודאי רק דלא חזי, א"כ לכאורה גם כאן י"ל כן דעכ"פ חייב בודאי משום צד חירות ומביא בלא סמיכה וצ"ע בכ"ז וק"ל:

גם כתבתי בחי' ליישב קצת סברת רמב"ם דלמשנה ראשונה כיון שעובד יום אחד לרבו ואחד לעצמו י"ל עושין החלוקה באופן זה אשר יום החג יגיע לעצמו עיין שם. וכעת ראיתי שכתב כעין זה במים חיים עיין שם. ועוד כתבתי קצת בענין זה בחי' לפסחים וחגיגה עיין שם:

עי' (מ"ח) [מל"מ] הביא כאן מימרא פ"ק דפסחים (ח ב) א"ר אמי כל אדם שאין לו קרקע אין עולה לרגל. ותמה מדוע השמיטו הרמב"ם. ועי' צל"ח בפסחים שם ובטורי אבן בחגיגה פילפלו דהרי א"כ לא משכחת כלל עולה לרגל כיון דאנן קיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואחין שחלקו לקוחות עיין שם ואין להאריך פה:

ומה שפילפלו שם דא"כ לא משכחת גר עולה לרגל וכן עבד משוחרר וכתבו די"ל דמשכחת לה בנשא בת ישראל וירשה למ"ד ירושת הבעל דאורייתא. והצל"ח כתב אפי' אי ירושת הבעל דרבנן [מ"מ] משכחת לה שנשא אשה והוליד בן והבן יורש אמו ואח"כ יורש הוא בנו עיין שם. ובאמת לא אדע מדוע לא פילפלו זה בהא דגר מביא ביכורים וקורא דקשה ג"כ כנ"ל. עי' רמב"ם פ"ד מהל' ביכורים עיין שם. ובתוס' ב"ב (פא. ד"ה למעוטי וכו') עיין שם. ובטורי אבן הקשה עוד דעכ"פ בחציו עבד וחציו בן חורין דמפלפל ג"כ הש"ס אי חייב בראיה תקשה ליה הא לא משכחת ביה כלל דנשא אשה דנסתפק הש"ס בגיטין אי קידושין תופסין כלל. ועי' תוס' שם בפ' השולח שכתבו דלא משכחת ביה ירושה עיין שם היטב. [ושם תירצו דנפק"מ] בזמן שאין יובל נוהג עיין שם. וכן צ"ל לענין ביכורים. ובפרשת בהר [כתבתי] בזה:

ועי' תוס' פסחים (ג': ד"ה מאליה וכו'). שם כתבו דהדר בחו"ל ג"כ פטור מראיה. ועי' מל"מ פ"א מהל' קרבן פסח בתחלה שהביא דברי תוס' אלו וכתב שלא מצא מקור לזה עיין שם. ואם נאמר כדברי תוס' אלו א"כ י"ל דבאמת אף אין לו קרקע חייב. והא דכתיב לא יחמוד ארצך היינו למעוטי חו"ל. אכן הרי גם זה לא ביאר הרמב"ם דחו"ל פטור וצ"ע בכ"ז:

וכן הערל מאוס כטמא. בחי' לחגיגה הארכנו בזה הרבה. ונזכיר קצת מה שנוגע לענין דינא לדברי לח"מ כאן יראה דערל מטמא ג"כ אם נגע באחר. ועי' רמב"ם פ"ב מהל' ביאת מקדש הי"ב דערל וטמא משלחין קרבנותיהן עיין שם. וצריך להבין הא בעי סמיכה. והכ"מ שם הביא תירוץ התוס' פסחים (ס"ב. ד"ה ערל וכו') שכתבו דאיירי בקרבן עופות עיין שם. וצ"ע דא"כ היה לו לרמב"ם לבאר זה. על כרחך היה נראה דסובר כמ"ש תוס' (ד': ד"ה דכתיב וכו') דכיון שאין מקום להמתין עיין שם. אך א"כ היה לו לרמב"ם לבאר דדוקא במתו אחיו מחמת מילה וק"ל:

ובגוף מחלוקת דרש"י ור"ת דרש"י סובר כל מקום ששנה ערל היינו מתו אחיו מחמת מילה וכו' ור"ת סובר דאיירי דוקא במזיד. עי' זבחים (כב: תוס' ד"ה ערל וכו') וביבמות ריש פ' הערל בתוס' שם. וברמב"ם אין זה מבואר כ"כ וק"ל. ושם בסוגיא כתבתי עפ"ז ליישב דעת הרמב"ם בהא דטומטם שלא ביאר הך דביעיו מבחוץ ואין להאריך פה. ודע עיקר החילוק מה דערל וטמא משלחין שאר קרבנות ולא אלו. היינו משום דהני תלוין בהבאה. ועי' תוס' חגיגה שביארו זה עיין שם. ובחי' הארכנו ג"כ לענין מצורע איזה קרבנות יוכל להביא עיין שם:

הלכה ג

עי' מל"מ שהקשה למאי הלכתא נקט הרמב"ם אם היה הקטן חיגר עיין שם. ובחי' שם כתבתי די"ל למסקנא דאיירי ביכול להתפשט. א"כ הוי ס"ד נהי דפטרי בית הלל היכא שאין יכול לאחוז דוקא אם הוא מחמת קטנותו אבל אם מחמת שהוא חיגר ס"ד (שפטור) [שחייב] וק"ל:

עי' לח"מ שכתב דלדעת הרמב"ם משמע דחייב לחנכו אבל לא לקרבן עיין שם. ולכאורה קצת צ"ע דמאי חינוך שייך בזה כיון דגדול שהתראה פנים בלא קרבן עבר בלאו, ויש ליישב ואין להאריך. בחי' לחגיגה כתבתי שם בענין סימני שוטה ואין להאריך פה וגם בתשובה אחת כתבתי בזה:

הלכה ד

כל החייב וכו'. עי' לח"מ מה שכתב כאן לענין תשלומין. כבר הארכנו בזה לעיל עיין שם:

הלכה ה

מי שהיה חיגר וכו'. בחי' כתבתי בשם הטורי אבן שנסתפק אי חל יום ראשון בשבת והיה חיגר ג"כ או טמא אי נימא כיון דלענין שבת יש לו תשלומין ולא אמרינן הואיל ואידחי כמ"ש תוס' ריש מס' חגיגה הואיל ורק אריא הוא דרביע עליה א"כ י"ל אף אם היה חיגר ג"כ מ"מ כיון דבלא"ה לא היה יכול להקריב יש לו תשלומין או לא. ובדף י"ז שם כתבתי ליישב קושית תוס' שם שהקשה על הירושלמי גבי דוד דאמר שהיו אוננין שמת בעצרת והיה יום טבוח למחרת. והקשו תיפו"ל בלא"ה הא מת בשבת. ואמרנו לישב די"ל דקמ"ל אף שהיה אונן ופטור אפ"ה יש לו תשלומין הואיל ובלא"ה היה שבת וכסברא הנ"ל. וכעת ראיתי באורח מישור כאן שהרגיש בזה. אכן הביא אח"כ לשון הירושלמי דאיתא התם שהקשה מדוע לא הקריבו בעצרת ומשני שהיו אוננין א"כ על כרחך סובר דלא היה שבת דלא כגמ' דידן במס' שבת עיין שם:

[הג"ה אולם אין ראיה משם די"ל כיון שהיה שבת בלא"ה לא חל כלל אנינות וק"ל]:

ובגוף דין אונן יש לספק קצת אי האמת כן דפטור מקרבנות אלו ואי יש לו תשלומין הואיל והיה פטור בזמן עיקר חיוב ועי' או"ח סי' תקמ"ח עיין שם. עי' מים חיים שנסתפק בפשוט בראשון ונעשה חיגר בשני ולא הביא בראשון אי נימא כיון שהיא לתשלומין דראשון שהיה אז בר חיובא מביא עתה עיין שם שהביא לשון תוס' בחגיגה (ט. ד"ה כיון דלא וכו') שנסתפקו בזה עיין שם. ולכאורה הרואה בדברי תוס' יראה שנסתפקו (בזה) רק לר' אושעיא דאית ליה תשלומין זה לזה אבל לא לר' יוחנן ואנן פסקינן כר"י עיין שם. אכן יראה דנהי דבתחלה קאי דברי תוס' שם רק לר"א אבל למאי דמסקו קאי אף לר"י עיין שם. ושם הארכתי קצת.

ודע דספק זה דוקא בחיגר וכדומה אבל טמא ודאי אין מביא בעת טומאתו וכ"כ המים חיים ובחי' שם כתבתי דאפשר חיגר בב' רגלים ג"כ כן ואין מוכרח וק"ל. וע"פ סברת מים חיים הנ"ל ניחא קצת מה דלא כתב הרמב"ם אם נעשה חיגר ביום ראשון שמביא אח"כ [כמו בטמא] דבחיגר מביא אף בעת שהוא חיגר וצ"ע וק"ל. ומה דקשה לכאורה הלא אם מת האב יורשין מביאין כמו שפסק לעיל פ"א הלכה י' עי' ס' ושב הכהן ועוד צ"ע בזה.

וכן אם נטמא וכו'. הנה פסק לילה מחוסר זמן. עי' לח"מ ובחי' הארכתי קצת לישב קושית טורי אבן שהקשה תימה לי אף אי לילה אין מחוסר זמן סוף סוף הא אין ראוי להביא בלילה ולא דמי לשבת עיין שם:

הלכה ו

מי שבא לעזרה בתוך ימי החג וכו'. עי' לח"מ שכתב דהרמב"ם פסק כריש לקיש. ובחי' כתבתי לפמ"ש הלח"מ הנ"ל קצת קשה מדוע לא ביאר הרמב"ם דאף באותו יום יכול להביא יותר וק"ל:

הלכה ז

הפריש וכו'. בסוגיא כאן הביא הטורי אבן ש"ס דר"ה דעכ"פ שלמי חגיגה שעבר עליהן החג מקריבן אחר החג לשם שלמים רק עיקר הפלוגתא בגמרא אם יקריבן לשם חגיגה עיין שם. לכאורה לפי' ר"ח דאיירי לענין יום טוב י"ל גם בעולת ראיה הדין כן. וי"ל דנהי דאין לו שיעור מ"מ ביום ראשון שהוא יום טוב י"ל דאסור ואין מוכרח וק"ל. ועי' לעיל ה"ו מ"ש שם:

יש לפרש קצת לשון הכ"מ אשר כתב דהרמב"ם פסק כפי' ר"ח אשר דבריו תמוהין דא"כ אמאי כתב בסיפא יקריב למחר דהרי למחר אף ברישא יכול להקריב שהוא חוה"מ. קצת י"ל דהיה קשה לו על לשון הרמב"ם שכתב ברישא הקריב מקצתן בראשון וכו' אמאי נקט דוקא בראשון אי משום בל תוסיף. א"כ לכאורה אף בשני כן אם לא הקריב בראשון כגון שהיה בשבת או שלא הקריבו לטעם אחר א"כ גם בשני הדין כן. על כרחך סובר הכ"מ נהי דסבר הרמב"ם כרש"י דהטעם משום בל תוסיף מ"מ זה דוקא אם היה כן בראשון שהוא יום טוב [דאז] כיון דחזינן שפסק ולא הקריבן יותר על כרחך משום שאינן רק נדרים ונדבות להכי לא הקריבן ביום טוב ולכך אסור להקריבן אח"כ משום בל תוסיף וק"ל. ועכ"פ נראה להטעם משום ב"ת והרי יכול להקריבן אחר יום טוב לשם שלמים מ"מ בחוה"מ אפשר אף לשם נדרים ונדבות [ג"כ] אין יכול להקריבן. ואין מוכרח וק"ל:

הלכה ח

[ח - ט] [עולת ראייה] וכו'. הנה הראב"ד השיג על הרמב"ם שכתב דיוצא ידי חגיגה במעשר בהמה הא לדעת הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דאין טופלין בהמה לבהמה וכו' וזה לא משכחת במעשר בהמה כלל. ועי' כ"מ שכתב דכונת רמב"ם במעשר בהמה ג"כ בטופל וזה לא משכחת עי' לח"מ ומים חיים שניהם לדבר אחד נתכונו דהרמב"ם סובר מעשר בהמה עדיף ויוצא אף בלא טפילה. עיין שם במים חיים שכתב דהרמב"ם הוכיח זה מדתני סיפא ושאר כל ימות הפסח אדם יוצא יד"ח במעשר בהמה ופרש"י דקאי אשלמי שמחה. וזה דוחק ליה לרמב"ם דלא הוזכר כלל בברייתא משלמי שמחה או דקאי אחגיגה ומוכח דיוצא בלילה ראשונה. ואף דהש"ס מייתי ומהך ברייתא סייעתא לחזקיה דטופלין בהמה לבהמה וכו' מ"מ זה רק לס"ד אבל למאי דאמר (בדף ח ב) מאי אכילה ראשונה שיעור אכילה וכו' משמע דליכא סייעתא כלל. וכ"כ רש"י (ח. ד"ה אכילת ראשונה השתא ס"ד וכו') משמע דהסייעתא קאי דוקא מהא דאכילה ראשונה וכו' א"כ למסקנא על כרחך לר"י הא דתני סיפא ושאר כל ימות וכו' על כרחך משום דמעשר בהמה עדיף וק"ל.

וקצת יש ג"כ לתת סעד לזה מדקאמר יום טוב ראשון מאי טעמא לא אמר רב אשי דילמא אתי לעשורי וכו' ובודאי דוחק לומר דלמסקנא גם הא דר"א נסתר וא"כ כיון דלמסקנא י"ל דסובר ברייתא כר' יוחנן דטופלין מעות וכו' א"כ מה פריך יום טוב ראשון מ"ט לא דילמא הכי קתני שאר כל ימות פסח וכו' דהיינו שלמי שמחה ובודאי גם בראשון יוצא ידי שלמי שמחה רק אתי למעוטי מה דשייך בראשון היינו חגיגה אין יוצא במעשר בהמה דכמו כן פירש"י הא דאמרי בית שמאי יום ראשון מן החולין מכאן ואילך מן המעשר היינו מכאן ואילך קאי אשלמי שמחה ובאמת יום ראשון ג"כ רק יום ראשון נקרא על שם חגיגה עיין שם א"כ כמו כן כאן. ועי' רש"י שם ד"ה מ"ט לא וכו' פי' באמת דאף שלמי חגיגה היה לו לצאת אחר אכילה ראשונה עיין שם. א"כ למסקנא דמסיק שיעור אכילה וכו' וברייתא באמת י"ל רק מעות וכר"י דפסקינן כותיה א"כ מאי פריך רך אשי. אלא ודאי דגם סיפא קאי אחגיגה וכסברת מים חיים ולח"מ ופריך שפיר יום ראשון אמאי לא וק"ל:

עוד נזכיר מלשון הרמב"ם כאן מוכח דלא כטורי אבן שצידד לומר בכמה דוכתי בחידושיו דנהי דיוצא בשלמי שמחה עכ"פ ביום טוב אסור להקריב נדרים ונדבות אף לשלמי שמחה דמ"מ עיקר הבאתן לשם נדרים ונדבות אסור להקריבן ביום טוב. ודלא כדעת תוס' (ז': ד"ה עולת וכו') עיין שם. והרי הרמב"ם כאן כתב דיוצא ידי חגיגה אבל לא ביום טוב משום שמא יעשר ביום טוב אבל בלא"ה היה מותר, ואף די"ל דעכ"פ אי לאו משום גזירה עכ"פ נפק"מ אם שחטן מערב יום טוב. אך יראה דהרמב"ם פסק דחגיגה בעי זביחה בשעה הראויה לחגיגה והאמת דהמים חיים לקמן ה"י כתב דלמסקנא לא בעינן זביחה בשעה הראויה לחגיגה עיין שם. מ"מ אין זה מוכרח וק"ל:

ובאמת דהבעל טורי אבן יש לו סעד לדבריו מתוס' (ח. ד"ה משום סקרתא וכו') שכתבו שם דנדרים ונדבות שאסור להקדישן ביום טוב אף אם יוצא בהן ידי שלמי שמחה אפ"ה אסור להקדישן הואיל ועיקר הקדישן לשם נדרים ונדבות עיין שם. א"כ י"ל כמו כן לענין זה. ועל כרחך צריך לחלק בין הנושאים וק"ל:

ובגוף דברי התוס' (ז: ד"ה עולות הנ"ל) שכתבו שני תירוצים אהא שהקשו אמאי אין קריבין נדרים ונדבות ביום טוב הא יוצא בהן ידי שלמי שמחה. ותירצו דאיירי שכבר קירב [שלמי] שמחה כדינו עיין שם. ועוד תירצו דלא אמרינן דנפיק אלא היכא שהקריבם לשם שמחה אבל הביאום לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדישם עיין שם. וצ"ע קצת בכונתם בתירוץ השני אי סברי [דבעינן] תחלת הקדישם לשם שמחה ואף דא"כ האיך נפיק ידי נדרו צ"ל שמביא לשם שניהם. או כונתם השחיטה צריך שתהיה לשם שמחה אך זה ודאי דוחק דמה שייך כן על מה [שתירצו] דיהא מותר להקריב ביום טוב דודאי עדיין לא שחיט וצ"ל כפי' הראשון וק"ל. ומדברי רמב"ם משמע כתירוץ הראשון דלעולם יוצאין. והא דאין קריבין ביום טוב היינו אם כבר קרב שלמי שמחה. ומה דקשה משום הואיל דהרי הרמב"ם פסק כמ"ד הואיל הארכתי בחי' ולעיל פ"א. ועכ"פ להרמב"ם לא שייך מה שכתבתי שם דשלמי שמחה באמת לא הותרו מגזה"כ רק הואיל והן רק צורך הדיוט. וא"כ בנדרים ונדבות אי אפשר ביום טוב. זה אינו דהרי כתבתי לעיל על כרחך סובר הרמב"ם דשלמי שמחה ג"כ מגזה"כ מדכתב פ"א ה"ח גם על שלמי שמחה שאין אלו נדרים ונדבות אלא חובות עיין שם. וא"כ על כרחך לא משכחת שאין קריבין ביום טוב אלא סמוך למנחה באופן דלא שייך עוד אורחים א"כ כל כי האי היה לו לבאר וק"ל. ונהי ודאי דאסור מדרבנן מ"מ משמע דהרמב"ם פוסק דאסור מן התורה. וקצת היה נ"ל דכה"ג לא שייך הואיל כיון דלא חזי למילתיה בלא הואיל דמהאי טעמא כתב הרמ"א באו"ח סי' תקכ"ז סעי' כ' בהג"ה דמי שמתענה אסור לבשל לאחרים. וכתב המג"א הטעם שם משום דלא חזי למילתא בלא הואיל. ועל כרחך הא דאמרינן הואיל היינו במקום דלדידיה שרי אילו היה צריך ג"כ לאכול אבל כאן דלא שרי לדידיה אף אם צריך לאכול רק משום מצוה חובת היום דשלמי שמחה בכה"ג לא אמרינן הואיל. ובלא נעלם ממני די"ל דשם באו"ח הוי ג"כ רק מדרבנן מ"מ יש מקום לומר כן. ובסוגיא דסוכה (דף לו) באתרוג של ערלה הארכנו בזה, ועי' תשובת שער אפרים ועוד חזון למועד בזה אי"ה:

עוד אחת ראיתי להזכיר דלכאורה יש מקום קצת לומר למ"ד מעשר שני ממון גבוה יהא אסור לאפות עיסה של מעשר שני ביום טוב או לשחוט בהמה הנקחת מכסף מעשר ודבר זה לכאורה תלוי במחלוקת תוס' בכמה דוכתי. דלפמ"ש בביצה (כז: ד"ה ועל וכו') כתבו כה"ג לא שייך משלחן גבוה וכו' הואיל ולא צריך לעשות שום דבר לגבוה עיין שם. ובשבת (כד: ד"ה לפי) כתבתי סברות בזה. ועי' תוס' פסחים (ה א) גבי שריפת חמץ עיין שם. ושם הארכנו הרבה. וקצת יש מקום לחלק בין אכילה להנאה ואין להאריך:

הלכה י

כבר ביארנו בפסחים וכו'. קצת יש לספק בהבנת הכ"מ והראב"ד. דהנה לכאורה עיקר השגת הראב"ד שסובר דמלשון הרמב"ם משמע דאף אם התנה עליה לצאת בה לשם חגיגה ט"ו אפ"ה לא יצא משום דבעינן זביחה בשעה הראויה לחגיגה וכו' וע"ז השיג ולכאורה מאי תלי זה בבן תימא הא איהו איירי שעיכב ושחטה בט"ו כמבואר בפסחים (עא א) אך י"ל כונת הראב"ד דלבן תימא לא משכחת דיצא דאי שחטה בי"ד א"כ נפסל בלינה ועל כרחך בט"ו ג"כ לא יצא דהוי דבר שבחובה וכו' וע"ז כתב הכ"מ די"ל גם לרבנן לא יצא אם שחטה בי"ד והטעם משום דבעינן זביחה בשעה הראויה וכו'.

אך לפ"ז דחוק דסוף סוף רבנן פליגי אבן תימא בשחטה בט"ו ועל כרחך דזה אינו דאי אקדשה לשם חגיגה י"ד באמת ודאי אף לרבנן לא מהני ואי לשם ט"ו א"כ לא מיקרי כלל חגיגת י"ד. רק עכ"פ אם שחטה בי"ד לשם ט"ו בזה מודו רבנן דלא מהני משום דבעינן זביחה וכו' וק"ל. אך עדיין צ"ע מאי ענין זה לבן תימא ורבנן הלא גם לראב"ד אם שחטה ואקדשה לשם ט"ו אף לבן תימא מהני. וצ"ל לר"ת כיון שחייב להביא חגיגה בי"ד מסתמא מביא לשם י"ד משא"כ לרבנן שפיר מביא לשם ט"ו. אך א"כ לא היה צריך הכ"מ לומר דרבנן לא פליגי עליו בהא תימה לי יכול לומר שפיר דפליגי עכ"פ אאם שחטה בט"ו וק"ל. אך יש לדקדק אי משמע דרבנן פליגי גם בהא לא היה שייך לומר דפליגי אאם שחטה בט"ו דא"כ במאי נקרא חגיגת י"ד אטו משום דאקדשיה בי"ד וכי בעי חגיגת ט"ו דוקא להקדיש ביום טוב. ועל כרחך לא משכחת לרבנן חגיגת י"ד אלא דאקדשיה לשם י"ד ואז ודאי לא יצא או באקדשיה לשם ט"ו רק דשחטה בי"ד. וא"כ היה מוכח שפיר כראב"ד דלא בעי זביחה וכו' לזה כתב דרבנן מודו בהא וק"ל:

ועי' מים חיים שכתב דהרמב"ם מודה באם התנה לצאת באמת יוצא רק איירי אם אקדשיה לי"ד עיין שם. ומה דצריך [לבאר] לדעת הראב"ד ולשיטת המים חיים אף להרמב"ם דלא בעינן זביחה בשעה וכו' א"כ תיקשי קושית תוס' דפסחים (ע: ד"ה שלמים וכו') דא"כ שמונה הוי. אך י"ל דלפמ"ש המים חיים דתליא בשני לשונות. ללישנא קמא דבעי זביחה בשעת שמחה בעי נמי [זביחה] בשעה הראויה לחגיגה וכו' רק ללישנא בתרא לא בעי. א"כ י"ל הך לישנא בתרא סבר דלא כאביי דאמר שבעה איתא ברוב שנים אלא הקרא נקט מה דאיתא בכל שנים משא"כ שמונה לא משכחת עכ"פ בחל יום ראשון בשבת ואז שמיני ג"כ בשבת. ובחי' לפסחים הארכתי. ודע למעיין בלח"מ כאן יראה שהבין ג"כ הפי' בתוס' הנ"ל מ"ש שמונה הוי היינו דשחיט בערב יום טוב חשיב ג"כ לאחד. ועי' צל"ח שם שפי' באופן אחר עיין שם:

גם צריך לדעת דלמאי דלא בעינן זביחה בשעת שמחה שכמו כן היה מקטיר אימורין אתמול. ובחי' הארכתי קצת. ועי' תוס' הנ"ל. בחי' כתבתי ליישב לשון רמב"ם לפיכך וכו' היינו דאי היה חגיגת י"ד חובה היה מקרי י"ד שעה הראויה לחגיגה והיה יכול להקדיש ולשחוט בי"ד לשם ט"ו עיין שם. וראיתי שגם הצל"ח הרגיש בזה עיין שם. ודע דלדינא הסכים המים חיים לדעת תוס' דבעי [עכ"פ] זביחה בשעה הראויה לחגיגה ולא דמי לשמחה עיין שם. וכבר הארכנו מה שיש להקשות אם נאמר דלא כתוס' א"כ מאי שנא חגיגה משתי לחם. עי' רש"י ביצה (כ: ד"ה דהא וכו') עיין שם. ובחי' לפסחים בסוגיא דהואיל הארכנו ג"כ בזה:

ודע דלדעת הרמב"ם הדרא קושית האחרונים לדוכתיה מהא דביצה (יט ב) דקאמר התם לת"ק עצה טובה להביא קרבנו תודה בסוכות דאחר זה בפסח לא יוכל להביא משום חמץ ובעצרת לא משום יום טוב. ויעבור על בל תאחר. ואמאי הא יכול להביא בעצרת ולצאת משום שלמי שמחה. ומ"ש בחי' דחיישינן שמא יקדשו ע"פ ראיה ויהיה עצרת בשבת. זה אינו דסוף סוף ישחטו שלמי שמחה מערב שבת ויכול אז להקריב תודה. וגם מ"ש שם די"ל שלמי שמחה לא הותרו כלל מגזה"כ רק דהוי צורך הדיוט וממילא אסורין ביום טוב. זה אינו דהא הוכחנו לעיל דרמב"ם פוסק דמותר להקריבן ביום טוב לשם שלמי שמחה. ואפשר לומר משום דתודה צריך להביא [עמה] לחם וזה מיקרי צורך גבוה ואסור לאפות הלחם ביום טוב דהא אין שייך לשלמי שמחה ועי' בזה. [א. ה. עי' בחידושיו על מס' חגיגה (אות מ"ו) מה שהאריך בזה עיין שם ותמצא נחת בס"ד].

הלכה יג

וכו'. קצת תימה מדוע לא ביאר הרמב"ם דלילי יום טוב ראשון אין חייב בשמחה גם לא ביאר דשמיני של חג מחויב בשמחה. ועי' פסחים (דף עא) הנ"ל שנחלקו רש"י ותוס' אי שמיני ביום מחויב בשמחה או דוקא בלילה עיין שם:

הלכה יד

הרי עלי תודה שאצא וכו'. הראב"ד השיגו דוקא אם אמר ואצא אבל שאצא דהוי תנאי יכול להתנות. ולכאורה הא הוי מעשה קודם לתנאי. אכן עי' רמב"ן במלחמות בביצה שם שכתב בשם הראב"ד דכה"ג לא בעי תנאי קודם למעשה עיין שם היטב. דיראה כונתו הואיל והוי דיבור בעלמא. אכן הרמב"ם סובר דאף תנאי לא מהני. ועי' מים חיים כתב הטעם דמיד כשאמר הרי עלי תודה הוי אמירתו לגבוה וכו' וכי הדר אמר ע"מ לאו מילתא היא. כמו במס' קידושין האומר לעבד ע"מ שאין לרבך רשות דלא מהני מהאי טעמא ושם יראה הטעם דהוי כמו תנאי ומעשה בדבר אחד. ועי' רמב"ם פ"ו מה"ג שלא הביא כלל זה עיין שם. ואפשר דכה"ג גרע. עוד כתב המים חיים דאם אמר ע"מ שאצא וכו' הרי עלי תודה יכול להתנות וכ"כ תוס' עיין שם. ולכאורה יראה דבעבד שם אף כה"ג לא מהני וצ"ע בכ"ז דתוס' שכתבו כן י"ל דסברי הטעם משום מעשה קודם לתנאי. ומ"ש דאמירתו לגבוה וכו' י"ל דסברי כדעת הסוברים דמעשה קודם לתנאי הוי דוקא אם כבר עשה המעשה לזה כתבו דכה"ג הוי כמו מעשה וק"ל:

גם צריך להבין הא הוי מתנה על מ"ש בתורה. וצ"ל דכה"ג כיון דתלי בדבר אחר לא הוי מתנה על מ"ש בתורה דהוי כמו האומר ה"ז גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר דלא הוי מתנה על מ"ש בתורה וק"ל. ובכ"ז צריך ביאור רחב:

ודע דמ"ש תוס' דאם אמר ע"מ וכו' יכול להתנות וכו' היינו ודאי דלא נתחייב בתודה דודאי אין יכולין לומר דנתחייב בתודה ובאמת יוצא כמו גבי בשר חזיר הנ"ל דאמרינן לא ליכול ולא תתגרש עיין שם. ועי' גם באו"ח סי' תמ"ח בחק יעקב שם. וביו"ד סי' ש"ה גבי פדיון הבן אם אמר ותחזירנו לי גרע טפי מתנאי. ועוד חזון למועד בזה אי"ה:

תוכן העניינים

פתח הבית על משנה תורה הלכות חגיגה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה