אור ברסלב

פתח הבית על משנה תורה הלכות חגיגה· רבי אברהם טיקטין

הלכות חגיגה · פרק א

הלכות חגיגה

הלכה א

חגיגה שנאמר תחוג וכו'. עי' מים חיים שהקשה מדוע לא הביא קרא דפרשת אמור וחגותם לה' דמהא יליף הש"ס בחגיגה (י ב) חגיגה, ותירץ הואיל והביא לאינך קראי דפרשת ראה הביא ג"כ זה עיין שם:

ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא וכו'. עי' טורי אבן בחי' לחגיגה בריש מסכת שהבין מדברי הרמב"ם דאין תשלומין כלל לראית פנים דמצות ראית פנים אינו רק ביום ראשון (רק) אפ"ה מביא בשאר ימים עולת ראיה כיון שכבר נתחייב ביום ראשון הקרבן עכ"פ. ונפק"מ אם היה חיגר ביום ראשון אף למ"ד כולן תשלומין זה לזה אפ"ה אין מביא כיון דמצות עולת ראיה היא רק משום לא יראו פני ריקם וכו', א"כ כיון שפטור יום ראשון ובשאר ימים לא קיים מצות ראיה כלל, א"כ ממילא במה יתחייב בקרבן עיין שם, ועי' לח"מ כאן יראה שהבין מרמב"ם וסמ"ג דיש לו תשלומין ואין עובר אף בל"ת וגם לראיה גופיה יראה מדבריו שיש לו תשלומין עיין שם. ועי' מים חיים שפי' דודאי לעשה יש לו תשלומין ומשמע אף למצות ראית פנים דלא כטורי אבן, אבל עכ"פ אם התראה ריקם עבר על לא יראו עיין שם. ומלשון הלח"מ יראה דאף הלאו י"ל דתיקן. והיינו כיון דבשאר ימות הרגל יכול להתראות ריקן כמבואר לקמן פ"ב ה"ו, א"כ חזינן דחייב רק פעם אחת א"כ כיון שהביא עכ"פ פעם אחת אף אח"כ לא עבר למפרע ביום טוב ראשון וק"ל:

ובחי' לחגיגה דף י"ז הארכתי קצת ושם כתבתי כי יראה מלשון תוס' ר"ה (דף ד) שחולקין על הרמב"ם וסוברין נהי דעבר על ל"ת מ"מ קיים העשה, ובס' טורי אבן כתב גבי סוגיא דטומטום וכו' דמצות עשה עכ"פ קיים משמע מדברי תוס'. ושם בחי' הנ"ל (אות עו) כתבתי די"ל עיקר טעם הרמב"ם מ"ש דלא קיים מ"ע היינו משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ואף דלכאורה יראה מדברי הרמב"ם בהל' לולב שסובר דלא אמרינן מצוה הבאה וכו' כלל. ובחי' לפסחים הארכנו קצת. מ"מ יראה כיון דעכ"פ מודה הרמב"ם דבקרבן איכא משום מצוה הב"ע י"ל כה"ג לענין [כניסה] לעזרה ג"כ. ואף דבטורי אבן החליט דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כמבואר בש"ס דזבחים (צד א) בחי' כתבתי שם דאין זה מוכרח כ"כ עיין שם.

ומעתה אם נאמר כן א"כ אם חל יום טוב ראשון בשבת [או] אם אין לו מה להקריב שאין יכול [למצוא י"ל] דוחה עשה דשלש פעמים את ל"ת דלא יראו וכו' ואף אם נאמר שיש לו תשלומין אפ"ה י"ל דוחה עי' שבת (כד ב) דמבואר שם גבי שריפת קדשים דפריך אמאי אין שורפין ביום טוב ניתי עשה ונדחי לל"ת ומשני לסוף הוי יום טוב עשה ול"ת עיין שם, ועי' רשב"א בחי' שכתב דאף דיכול לעשות למחר מ"מ דוחה וכו' ולא הוי בכי הא אפשר לקיים שניהם עיין שם. א"כ כמו כן כאן. גם לא תדחי ותאמר די"ל דהוי עשה שאינו שוה בכל דנשים אין מצוות בזה. וכבר צידדו לומר דעשה שאין שוה בכל אין דוחה ל"ת. זה אינו דגם הל"ת אין בנשים וק"ל. ולדינא צ"ע וק"ל. אח"כ אינה ה' לידי ס' קרית ספר וכתב דאם מביא אח"כ תיקן מה שנכנס בעזרה ביום טוב ראשון ולא הביא:

עי' מים חיים שכתב דבירושלמי איכא פלוגתא דאמוראי אי ראית פנים בעזרה או רק להר הבית ואנן קיי"ל בעזרה עיין שם. ויש ראיה לזה מהא דחגיגה (דף ד ב) דאמר שם בשלמא טמא הואיל וליתא בביאה ליתא בהבאה עיין שם. והיינו משום דטמא אסור ליכנס במקדש דאי להר הבית הלא טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה וק"ל. ובחי' לחגיגה דף י"ז (אות עב) הארכתי לישב קצת מדוע לא ביאר הרמב"ם כלל דין לינה דלדעת תוס' בכמה דוכתי בעי לינת שבעה. עי' ר"ה וסוכה וזבחים גם עכ"פ סברי לינה לילה אחת אף בלא קרבן [עיין שם]:

ודע דרש"י בחומש פרשת ראה פי' על הא דלא יראו פני וכו' היינו בעולת ראיה ושלמי חגיגה עיין שם. א"כ לפ"ז יש לספק אי בחד מינייהו שוב לא עבר על ל"ת או בעי דוקא תרוייהו. ואם נימא כן א"כ אם שחט חגיגה בערב יום טוב אם נאמר דשרי א"כ אסור לו ליכנס לעזרה. ולקמן נדבר בזה אי בעי שעה הראויה לחגיגה. עי' פסחים (ע ב) בתוס' ד"ה שלמים וק"ל. אמנם אפשר לומר אם ההקטרה עכ"פ בליל יום טוב יצא. ואין להאריך בזה דמרמב"ם משמע דלא כרש"י דריקם לא משמע רק עולת ראיה וק"ל. ועי' רא"ם שם. עי' קרית ספר שכתב לדעת הרמב"ם דסגי בעוף לראיה עכ"פ צריך [שנים] דלא מצינו בעופות רק קן:

ונשים חייבות במצוה זו. כבר כתבתי בחי' כי קשה לי לדעת הכ"מ כאן שפי' דכונת הרמב"ם (כאן) דבעלה משמחה א"כ אמאי לא ביאר הרמב"ם דאלמנה פטורה רק בשרויה אצל אחד כמבואר בקידושין שם. וכעת ראיתי דבשו"ת שאגת אריה הרגיש בזה ושם ביאר לענין אי נשים חייבות לטהר ברגל עיין שם. זכורני כי שמעתי מקשים למ"ד נשים אין חייבות בשמחה ולא שייך בהו בל תאחר א"כ הא דתנן בכריתות סוף פ"א מעשה ועמדו קינין וכו' דמשמע שם שכל אחת היה צריכה להביא משום בל תאחר עיין שם. אכן אין מבואר שם כלל אי הפי' כן. וכעת לא אזכור היטב. ובודאי לכו"ע משכחת גווני בנשים דאיכא בל תאחר. עי' ר"ן ריש נדרים שכתב שם האומר הרי עלי קרבן מיד ודאי עובר על בל תאחר מיד עיין שם. וכה"ג ודאי אף בנשים כן. גם יראה לי אף בשאר חיובי קרבן מ"מ נהי דליכא בל תאחר דרגלים גבי נשים להחולקים על הרמב"ם מ"מ ודאי אם מתה ולא הביאה עברה על בל תאחר. ומהאי טעמא נ"ל מה שהקשה בתשובת שאגת אריה על הא דתנן בקידושין כל מצות ל"ת נשים חייבות חוץ מבל תקיף וכו' ואמאי לא חשיב ג"כ בל תאחר. ולהנ"ל ניחא נהי דבזמן אין שוות לאנשים מ"מ איכא ב"ת להו ג"כ. ועי' [שאג"א] שתירץ שם באופן אחר דעכ"פ בצדקה וכה"ג איכא גם בנשים בל תאחר עיין שם:

יראה לי דאף לדעת הרמב"ם עכ"פ בחד רגל דאיכא עשה דבאת שמה כמבואר ברמב"ם (פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הל' י"ג) מ"מ זה אשה פטורה דהוי מ"ע שהזמ"ג. וכן משמע שם מלשון הרמב"ם דלענין בל תאחר כתב דנשים ג"כ במשמע אבל לענין עשה לא:

ועפ"ז אמרנו לישב קצת דעת רש"י בביצה (י"ט: ד"ה כי פליגי למיקם עליה וכו') כתב שם גבי תודה עצה טובה להביא בחג הסוכות מפני שאין יכול להביא לא בחג המצות ולא בחג השבועות עיין שם. והקשה בתשובת חכם צבי הביאו (בפי"ז) [בפני יהושע] שם תימה לי הא חייב גם ברגל ראשון משום עשה. ולהנ"ל ניחא דנפק"מ בנשים וק"ל. ומעתה יהא מוכח שם כדעת הרמב"ם דנשים עכ"פ איכא בבל תאחר וק"ל. ובחי' למס' ר"ה הארכנו בזה עיין שם:

ודע דלכאורה חגיגה לא נאמר רק בסוכות שבעת ימים תחוג או וחגותם חג לה' שבעת ימים וכו' כנ"ל אבל בפסח ושבועות מנ"ל. וצ"ל או משום דעכ"פ לשון חג הכי משמע לאחר דילפינן מבסוכות דחג היינו קרבן. ועי' חגיגה (י ב) או אפשר דילפינן בהיקש. אך ע"ז קשה דא"כ דדחיק הש"ס בדף י"ז חג הסוכות ל"ל הלא צריך היקשא להא וצ"ל כתירוץ ראשון וק"ל:

גם נזכיר דלכאורה שמחה ג"כ לא נאמרה רק בסוכות ושם גופיה לכאורה הלימוד מהא דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגך כן פי' רש"י בפסחים (עא. ד"ה חג וכו') ועי' תוס' חגיגה (ח. ד"ה ושמחת וכו') שכתבו דפסח ילפינן מינייהו בהיקש עיין שם. ועי' תוס' בפסחים שם שכתבו הלימוד מדכתיב ושמחתם לפני ה' וכו' שבעת ימים דכתיב גבי לולב ילפינן הא עיין שם. ולכאורה היה משמע דשם איירי לענין לולב וק"ל. ובגוף הענין צריך להבין דא"כ כמו דפריך הש"ס בפסחים שם גבי חגיגה שבעה שמונה הוי כמו כן היה יכול להקשות על שמחה אי נימא דא"צ זביחה בשעת שמחה א"כ משכחת שמונה לעולם. כיון דלשון שמחה לא נאמר על השחיטה רק על אכילה. וכמדומה שמבואר שם במהרש"א קצת מזה. וקצת י"ל דעכ"פ בין לפי' רש"י ובין לתוס' עכ"פ גוף קרא גם לדבר אחר לרש"י לסוכה ולתוס' ללולב להכי לא קשה שמונה [הוי] ובלא"ה איכא למימר לכאורה כיון דשמיני מרבינן רק מקרא דאך שמח עי' תוס' שם. א"כ לא שייך להקשות שמונה [הוי] הואיל ומרבינן שמיני מקרא אחרינא. אך א"כ גבי חגיגה קשה ג"כ מה פריך שמונה וכו' הא שמיני מרבינן ג"כ מקרא אחרינא כמבואר בחגיגה (ט א) דיליף לה מבחודש השביעי תחוגו וכו'. וראיתי בצל"ח בפסחים שצידד לומר דבאמת סוגיות חלוקות ודוחק וק"ל:

ונחזור להנ"ל אם נאמר דפסח ילפינן מהיקש א"כ קשה ג"כ מנ"ל תשלומין לעצרת דהרי צריך ההיקש לענין חג הפסח דחייב בשמחה. ואל תשיבני אין היקש למחצה דזה אינו לענין זה דמבואר בר"ה שם דפריך תשלומין מנ"ל כיון דאתא ההיקש לדבר אחר עיין שם. וע"כ הטעם משום דפשטיה משמע דאין לעצרת תשלומין הואיל ואינו רק יום אחד ואי לאו ייתורא לא מפקינן מפשטיה. וא"כ קשה שפיר כנ"ל אכן לפי מאי דמשמע בתוס' דחגיגה הנ"ל יראה דלאו מהאי היקשא ילפינן לה רק מאיזה היקש אחר עיין שם. ועי' בס' טורי אבן (ו ב) פילפל ג"כ איזה היקש עיין שם. וכן לענין דחג המצות יש לו תשלומין כל ז' מבואר ברש"י (יז א) דהוי ג"כ מסברא הואיל וחג המצות ג"כ ז' כמו סוכות אבל לאו מהך היקשא עיין שם וק"ל:

הלכה ג

[ג - ד] עי' בחי' למס' חגיגה [אות מה] מה שפילפלתי בדברי הרמב"ם אלו בתכלית האריכות ושייך לכאן עיין שם ותמצא נחת בס"ד:

וכולם תשלומין דראשון. עי' כ"מ שהקשה מדוע פסק כר' יוחנן לגבי ר' אושעיא. ועי' מים חיים שתירץ כיון דמקיש חג המצות וסוכות ושבועות אהדדי ושבועות ודאי תשלומין דראשון כיון דאח"כ חול כמו כן באינך עיין שם. וקצת קשה לפ"ז דא"כ הא דפריך הש"ס בר"ה (ה א) ות"ק ור' שמעון האי חג השבועות מה עביד ליה וכו' ותקשה ליה הא צריך להא אך י"ל דהש"ס פריך שם ר' אושעיא לשיטתו דאיהו אמר התם דחג השבועות אתי לתשלומין ואילו הוא סבר תשלומין זה לזה וק"ל. אך בלא"ה ניחא דממילא כיון דאתי להא דתשלומין לראשון א"כ ממילא מוכח דחג השבועות יש לו תשלומין וק"ל.

עי' תוס' יום טוב חגיגה פ"ב משנה ב' שכתב שם דמלשון רמב"ם כאן יראה שפסק דאף אם נטמא ביום טוב ראשון אפ"ה יש לו תשלומין עיין שם. ודבריו תמוהין דהרי פסק להדיא לקמן פ"ב ה"ה דנטמא בראשון פטור בשני וצ"ע וק"ל:

הלכה ו

עבר הרגל ולא חג וכו'. ראיתי בטורי אבן שכתב דחגיגה אם כבר הפרישה ולא הביאה ברגל מקריבה שלמים וכן עולה מביאה עולת נדבה עיין שם:

הלכה ז

וכן עצרת יש לו תשלומין. עי' לח"מ מה שהקשה כאן, ובחי' לחגיגה (דף יז) הארכנו דרך פלפול לישב, ושם כתבתי ג"כ טעם מדוע לא הזכיר הרמב"ם כלל לינה דחייב ללון עד בוקר, ולחד פי' בתוס' שם אף לינה שבעה, ועכ"פ בעי לינה לילה ראשונה אף בלא קרבן דזה כל עיקר רבותא דר' אושעיא, ושם כתבתי די"ל דרמב"ם פוסק דלא בעי לינה רק לקרבן וזה כבר השמיענו סוף פי"א מהל' ביכורים עיין שם, ועכ"פ צ"ע מדוע לא הזכיר זה בפירוש ככל קרבנות וק"ל:

הלכה ח

עולת ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין וכו'. עי' כ"מ שכתב משנה דאלו דברים וכיצד צולין, ועי' מל"מ שהקשה דמדוע לא הביא מתני' דחגיגה (דף יז) דאיתא להדיא ומודים שאם חל בשבת יום טבוח אחר השבת עיין שם, ולכאורה יראה דמשם לא מוכח דלא תדחי טומאה דס"ד כמו שהקשו תוס' פסחים (עו: ד"ה ה"ג) שהקשו דהרי על כרחך טומאה לית ליה תשלומין כיון דלא חזי בראשון, דבשלמא שבת לא שייך זה כמ"ש תוס' ריש חגיגה הואיל וגברא חזי רק אריא הוא דרביע עליה אבל לענין טומאה כיון דלא חזי בראשון שוב אין לו תשלומין, וא"כ ס"ד דידחה טומאה, וזה צריך ראיה מכיצד צולין הנ"ל וק"ל.

ובגוף הענין מה שהקשה הלח"מ דבש"ס (ע ב) יליף מקרא דאין דוחה שבת מקרא דוחגותם וכו' ומדוע יהיב טעם משום דאין זמנו קבוע וכו'. וכתבתי בחי' לפסחים די"ל אף שאין זמנו קבוע צריך קרא דס"ד כיון דדוחה יום טוב כמו כן שבת כדאמרינן מהאי טעמא בכריתות (יד א) דאמר רפרם זאת אומרת אין עירוב והוצאה ליוה"כ דאל"כ ל"ל קרא להכשיר בשבת כיון דמותר ביוה"כ כמו כן בשבת. והש"ס דחי שם די"ל שאני יוה"כ דהכשירו בכך עיין שם. א"כ י"ל לרפרם כמו כן גבי יום טוב כיון דרבי קרא ביום טוב כמו כן בשבת ואף דיו"ט אין בו כרת תיפו"ל יוה"כ ג"כ לא חמיר כמו שבת דאין בו מיתה רק על כרחך מה לי איסורא רבא או זוטא וכמו כן לענין יום טוב והרמב"ם פסק דלא כרפרם כדדחי הש"ס שם. א"כ כמו כן כאן לענין יום טוב די"ל שאני יום טוב דהכשר מצותו בכך א"כ לכך לא צריך קרא וק"ל:

צריך להעיר עוד בלשון הרמב"ם כאן שסיים דכל אלו אינן נדרים ונדבות אלא חובות וכו' וא"כ צ"ע דכיון שכלל כאן גם שלמי שמחה דהרי הרמב"ם פסק סוף פ"ג דא"צ זביחה בשעת שמחה וא"כ היה יכול לעשות אתמול ועל כרחך צ"ל כטעם המהרש"א שהבאנו לעיל דהוי רק כמו צורך הדיוט אבל הרמב"ם שכתב דהוי חובות וא"כ צ"ע אי משו"ה קאתי עליה א"כ איך יליף מחגיגה. ועל כרחך צ"ל כסברת הלח"מ דבאמת הוי גזירת הכתוב רק דיהיב טעמא לקרא. ועל כרחך לא סבר ג"כ כרש"י בביצה הנ"ל (ט ב) שפי' דמשו"ה שתי לחם אין דוחין יום טוב הואיל ויכול לעשות מאתמול משא"כ בחגיגה. ולרמב"ם הרי שלמי שמחה ג"כ יכול לעשות מאתמול ואפ"ה דחי. ועל כרחך צ"ל הרמב"ם סבר דלא ילפינן מהנך דהוי גזה"כ וק"ל. גם י"ל הרמב"ם סבר אפשר דאף חגיגה יכול לשחוט מאתמול וא"כ שפיר קרא קאי גם אשמחה וק"ל:

גם ראיתי להזכיר אם נטמאו במת בראשון ולדעת הרמב"ם דטמא מת בשביעי אין שוחטין אף אחר שטבל. עי' פ"ו מהל' קרבן פסח וא"כ כיון דתו לא יכלו להקריב כל שבעה ובלא"ה אם חל שביעי בשבת א"כ נימא כיון דהשתא תו אין לו תשלומין לידחי ציבור טומאה, ובחי' לחגיגה (דף יז) הבאתי שם בדומה בשם ס' מנחת כהן שכתב באמת דכה"ג דחי. אבל לא נראה כן כיון דלעולם אין זמנו קבוע רק עכשיו איתרע וק"ל. עי' קרית ספר שכתב משו"ה חגיגה דוחה יום טוב אף שיש לו תשלומין שמא יאנס ולא יוכל להקריב אח"כ עיין שם וצ"ע:

הלכה י

המפריש עולת ראייתו וכו'. עי' כ"מ ולח"מ ועכ"פ יראה אם הניח רק מטלטלין ודאי אין חייבין להביא אף לאחר תקנת הגאונים דאהא לא תיקנו ק"ל. עי' מים חיים. ובחי' לב"ב הארכנו קצת בדין אי נדר חייבין יורשין לקיים עיין שם. ועי' ספר קרית ספר כתב טעם למה חייבין היורשין להביאו דאל"כ יהיה מה [שנכנס] האב בעזרה ביאה ריקנית וזה צ"ע וק"ל: היורשין חייבין להביאה. קשה לפ"מ שנסתפקו תוס' חגיגה (ט. ד"ה כיון וכו') דאם חיגר ביום שני אי יכול להביא, וא"כ כאן במת ממש דודאי אין ראוי להביא איך יביאו. וגם לכאורה משמע יביאו יורשים היינו אף לאחר החג וזה צ"ע הרי שוב אין תשלומין, וצ"ל דסוף סוף חייב כפורע חוב ועי' ס' ושב הכהן וצ"ע:

מותר להקריב בחולו של מועד וכו'. עי' מים חיים שהביא הך סוגיא דביצה (כ ב) דקאמר התם השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מיבעיא עיין שם. ולא היה לו להביא הך על הרמב"ם דהרי הדבר צריך ישוב דבתמורה מייתי הש"ס קראי דמותר להקריב נדרים ונדבות בחוה"מ. ובביצה אמרינן זה מסברא השתא סלותי וכו' וא"כ הרמב"ם כשהביא הך דתמורה לא היה לו לציין הך דביצה וק"ל. וקצת היה נ"ל סתירת הגמרא די"ל קרא אתי לאורויי דלא נימא בחג השלישי אם לא הקריב ביום טוב כבר עבר על בל תאחר קמ"ל דיכול להקריב בחוה"מ וק"ל:

תוכן העניינים

פתח הבית על משנה תורה הלכות חגיגה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה