אור ברסלב
פתח הבית חלק א פסחים › דף קטו.

פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין

פסחים · דף קטו.

דף קיד:

סג) דף קטו ע"א בתוס' ד"ה מתקיף לה וכו' מה דצריך להבין מה שהעלו תוס' דלר"ח דסבר מצות צריכות כונה רק אפ"ה אין ראוי אחר שמילא כריסו אף בלא כונה לברך אח"כ לכך מברך תחילה בפה"א ולאכול מרור. וקשה א"כ כיון שבירך על אכילת מרור א"כ מכוין לצאת וא"כ הדר הי' לי' להדר אחר ירקות כיון דס"ס עושה המניה שלא כתיקנה שאוכל מרור קודם מצה וטפי הי' לו להדר אחר ירקות עי' היטיב תוס' לעיל ד"ה זאת אומרת וכו'. ואם נאמר כונת תוס' דמ"מ אין מכוין לצאת ואפ"ה מברך מיד על א"מ ומהני לאכילת מרור השני וזה צ"ע קצת דא"כ מאי ראי' מייתי תוס' מתקיעות דמיושב וכו' דשם מתחיל המצוה משא"כ כאן דבלא כונה אין מתחיל המצוה כלל וצ"ע. וקצת הי' משמע מלשון תוס' דנהי שמכוין מיד מ"מ כיון שאוכל רק מעט בטיבול ראשון לא יצא ועיקר המצוה אח"כ אך א"כ קשה אף אם אן צ"כ מ"מ הרי אין אוכל רק מעט לכנ"ל דתוס' סברי דפחות מכזית סגי טיבול ראשון וצ"ע. ועי' ברמב"ן במלחמות שסובר באמת לדעת הרי"ף שפוסק ג"כ כתוס' דמצות צ"כ מ"מ כ' למאי דמסיק ר"ח דמברך מיד על א"מ ודאי נתכוין והוי עיקר המצוה בטיבול ראשון ומה שאמר ר"י מצוה להביא לפניו חזרת יכו' היינו רק אם אירע שאכל סתם אבל אם בירך על א"מ שנתכיין באמת מרור השני לא הוי מצוה רק משום הכירא ע"ש היטיב:

סד) עי' ט"א בר"ה שם שהקשה על הא דסוכה (מב.) תוס' ד"ה אמר אביי שכ' ע"כ צ"ל דאינהו סברי מצות אצ"כ וכו' והא שם אזיל אליבא דר"י ור"י סבר הכא דבעי כונה וכן דר בדף כ"ח שם פסיק הש"ס ר"י אמר עד שיתכוין שומע ומשמיע. ע"ש. כבר הרגיש בזה מהך דהכא בב"ח או"ח סי' תע"ה ע"ש. ולפי מה שצידד הר"ן בר"ה שם די"ל הא דרמר עד שיתכוין שומע ומשמיע הייני כונה לתקוע ניחא וק"ל. ולענין מצוה דרבנן אם צ"כ עי' באו"ח סי' ס' בש"ע ומג"א ועי' בב"ח הנ"ל ע"ש:

סה) בד"ה אתי מרור דרבנן וכו' לכאורה נהי דבטל מ"מ צריך דוקא רוב ודעתי אי"ה בל"נ להאריך קצת בזה כשאזכה:

סו) בד"ה אלא אמר רב אשי וכו' וי"ל מדסבר דלכתחילה יש לו לכרוך וכו' עי' מהרש"א שהקשה מנ"ל הא דילמא להלל אף דיעבד מעכב ע"ש. וקצת נ"ל דצריך להבין לפי דברי התוס' א"כ קשה לחכמים דסברי מצות מבטלות וכו' ושאני הכא דגלי קרא דשרי לכרוך א"כ מאי קאמרי יכול לא יצא וכו' ת"ל יאכלוהו וכו' ת"ל בלא"ה מהיכי תיתי נימא דבעי דוקא כריכה כיון דקרא צריך להתיר כריכה. וע"כ צ"ל דס"ס כיון דכתיב על מצות וכו' הוי ס"ד דבעי דוקא כריכה מכח גזה"כ לכך כתיב יאכלוהו וגו' ומעתה אם נאמר דהלל לא דריש כלל הך יאכלוהו א"כ מנ"ל לש"ס דהלל סבר מצות אין מבטלות דילמא לעולם מבטלות ושאני הכא דהוי גזה"כ ואי משום סברת תוס' דדילמא קרא לא אתי רק לגלות דשרי ע"י כריכה אבל לא דצריך כריכה ז"א כמו שהוכחנו מרבנן כנ"ל א"ו דסבר הש"ס לסברא פשיטא דליכא מאן דפליג על הך דרשא יאכלוהו וכיון דאיכא תרי קראי חד לכריכה וחד לזה בפני עצמו וחד לזה בפנ"ע וא"כ לרבנן דסברי בעלמא מבטלות וכו' י"ל ממילא דקרא אתי רק להתיר כריכה אבל להלל דסבר בעלמא מצות אין מבטלות וכו' ממילא ע"כ קרא אתי להצריך לכתחילה כריכה דאל"כ לא לכתוב לא ה' ולא וי"ו והבן:

סז) קצת צריך להבין לפי' תוס' מה הוכיח הש"ס כלל להלל דצריך דוקא כריכה דילמא לעולם לא בעי ואי משום דל"ל קרא הרי צריך קרא ללמד בזמן דאיכא פסח איכא מרור אבל לא לדורות. ואפשר לומר דמ"מ קשה ל"ל על מצות נהי דמרורים צריך ללמד דוקא בזמן דאיכא פסח אבל מצה דאהדרי' קרא מבערב וגו' כמבואר (דף קכ) א"כ ל"ל ודוחק וק"ל. אך עדיין קשה לר' אחא בר יעקב לקמן (קכ) דסובר אף מנה דרבנן א"כ הרי צריך קרא.

ע"כ הי' נראה לומר דאף אי לא הוי כתיב על וגו' רק מצות ומרורים הוי ידעינן דבעי דוקא בזמן דאיכא פסח ומדכתיב על אתי לאורייי לענין כריכה וצ"ע בכ"ז וק"ל. ועי' רמב"ן במלחמות שפי' ג"כ כתוס' דהנך חכמים הם דפליגי על הלל רק דעיקר קו' רב אשי דסובר דאף חכמים מודי דמצות אין מבטלות רק פליגי הכא לענין כריכה לרבנן לא בעי כריכה לכתחילה ולהלל בעי ע"ש. ולדידי' צ"ל דיאכלוהו לא הוי דרשא ועי' בזה ועי' בתשו' שער אפרים סי' נ"ג נ"ד שפילפל ג"כ בזה וצידד שם לומר דאף לפי' רשב"ם שלש מחלוקת בדבר ודוחק. גם מ"ש בישוב הרמב"ם יש פלפל ע"ש:

סח) עי' בס' [מעיין חכמה] שחיבר הגאון אבד"ק המבורג על מנין המצות שהקשה מדוע הביא הש"ס על מצות ומרורים דכתיב בפ"ש ולא אייתי דרשא דכתיב בפ"ר ושם כתיב ומצות על מרורים יאכלוהו וגו' ע"ש. ועי' רמב"ם פ"ו מה' חו"מ שפוסק שם בזמן המקדש הי' אוכל מצה ומרור בכריכה ומברך על אכילת מצות ומרורים ואם אכל כל אחת בפני עצמה מברך על כ"א בפ"ע והראב"ד כ' אין זה הסדר נכון והמ"מ כ' א"י כונתו ע"ש. ודבריו צ"ע דהרי י"ל הראב"ד הוקשה לו שתי קושיות חדא דאמאי לא כרך ג"כ פסח בזמן שהמקדש קיים וגם אמאי לא הי' מצריך לכתחילה לשתיהן יחד כריכה ואח"כ כ"א בפ"ע כמו בזה"ז ע"ש. ובאמת קו' שני' אין קשה כ"כ דודאי מה שהקשה דהי' לו לעשות כריכה וגם כ"א בפ"ע וכו' לכאורה אם הרמב"ם סובר כפי' תוס' א"כ גם לרבנן לא הי' בעי רק כריכה וזמן הזה שאני דמרור דרבנן מבטל וק"ל. אך עכ"פ קשה דמשמע מדברי הרמב"ם דאף לכתחילה אם רוצה יכול לאכול כ"א בפ"ע. אך זה י"ל דכונת הרמב"ם דאם בירך על כ"א בפ"ע מברך על כ"א דבדיעבד אף להלל יוצא וק"ל. וזה מרומז בתי' הלח"מ אך קצת באופן אחר ע"ש. ועי' בתשו' שער אפרים סי' נ"ג נ"ד שפי' הרמב"ם ואין מוכרח ע"ש:

סט) וקצת נבאר בהשייך לזה בזבחים (עח.) אמר ר"ל הפיגול וכו' עד סוף הענין הנה יש לדקדק מאי דקאמר ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאו' וכו' וקשה הרי טעמו וממשו לכ"ע דאו'. אך עי' היטיב בזה ברא"ש בחולין בסוגיא דטעם כעיקר ובע"ז וברשב"א בחולין ובתה"א ושעה"מ פ"א מה' חו"מ ופר"ח או"ח רס"י מ"ב שם תראה כי לדעת רש"י דבר שנימוח מיקרי רק טעמו.

ולפ"ז ממשו הוי דוקא דבר שהוא בעין ממש ע"ש. גם יש מקום לומר דאף ממשו ממש בטל ברוב אם טעם כעיקר לאו דאו' והא דאמר ר' יוחנן בע"ז שם טעמו וממשו לוקין היינו בניכר האיסור והוי כזית בכא"פ ובזה משמע שלא הסכימו רוב ראשונים אלא לעולם בממשו ממש הוי ודאי דאו' אם איכא כזית בכא"פ אף אם אינו ניכר ע"ש היטיב מה שיש לפלפל בענין התראה כ' בחי' למכות בסוגיא דקרחה הרבה. גם בענין גופין מוחלקין ע"ש היטיב]: ע) (שם) בזבחים בתוס' ד"ה מתיב רבא וכו' תימא דלא מקשה מכל התורה וכו' צ"ע קצת דודאי לכ"ע עכ"פ אין ברור אם לוקין על טעם כעיקר וכן באמת דעת רש"י ורמב"ם ועי' לקמן (עט.) תוס' ד"ה אמר רבנן וכו' ואכ"מ וכתבתי רק לזכרון:

עא) (שם) בגמ' מתיב רבא וכו' עי' רא"ש בחולין שם שכ' להקשות על רש"י שסובר טעם כעיקר לאו דאו' א"כ איך יוצא יי"ח בפסח וכו' ויש דוחין דשם הוי ממשו ודחה זה דהרי אם נפל חלב תוך רוטב ג"כ נתרבה הרוטב ואפ"ה כ' רש"י דהוי טעמו ע"ש. ועי' יש"ש שדחה זה דשאני התם שנשתנה ע"ש. וצריך לדעת אם נאמר כן דהכא עדיף דהוי ממשו א"כ לכאורה בהך דפיגול ונותר ודאי מיקרי ג"כ ממשו וא"כ אמאי קאמר ש"מ נ"ט ברוב לאו דאו'. וצ"ל הפי' באמת כן דהוי ס"ד להוכיח דאף טעמו וממשו בטל ברוב דלא כנראה מתוס' דהפי' הוא טעם סתמא. או אפשר דגם כונת תוס' כן ולהכי מקשו בפשיטות דהא קיימ"ל טעם כעיקר וכו' היינו טעמו וממשו וצ"ע בזה וק"ל:

עב) הנה צריך ביאור קצת לפי הנ"ל דמשמע מרוב הפוסקים דטעמו וממשו לכ"ע הוי דאו' ומנ"ל הא למ"ד דטע"כ לאו דאו' ולא ילפינן מגיעולי מדין ומשרת א"כ מנ"ל דממשו הוי דאו' הרי בכל התירה בטל ברוב ומנ"ל דטעמו וממשו גרע. אך במ"א כ' קצת דיראה דזה הוא הל"מ כזית בכא"פ דאו' אף ע"י תערובת ומש"ה אמרינן ג"כ פחות מכדי אכ"פ הוי עכ"פ כמו ח"ש דאסר מה"ת אבל טעם בעלמא לא א"כ ניחא. ובחי' ליבמות הארכנו בזה. וקצת צריך לבאר אם נאמר כדעת הסוברים דאף דבר הנימוח מיקרי ג"כ ממשו א"כ קשה החילוק בין טעמו דהרי כ' הרא"ש ליישב לדעת רש"י דסבר טע"כ ל"ד מהא דהטמאים לאסור צירן וכו' דשם איירי שהציר בעיני' אבל בשנתערב בטל ע"ש א"כ לכאורה אם נפל הציר בעין ונקפה ואח"כ נתערב ונימוח א"כ היי כמו ממשו א"כ מה לי אם בא הטעם מיד לתוך התערובת או אם הי' תחילה בפ"ע ואח"כ נתערב וצ"ע קצת:

עג) (שם) מדרבנן וכו' לכאורה צריך ביאור קצת אם נאמר כדעת הרמב"ם פ"ו מה' ביכורים דאף בלא הי' כשיעור חלה מן החיטין אפ"ה חייב ועי' פר"ח או"ח סי' תמ"ב וסי' תנ"ג שכ' לדעת הרא"ש שכ' במס' חלה שם דהרמב"ן הקשה הרבה מדוע תיהני פחות משיעור החיוב והרא"ש כ' דאינו יודע מה קשה לו וכ' הפר"ח ע"ז דהרא"ש לשיטתו אזיל שכ' בענין טעם כעיקר דהאיסור מהפך את ההיתר וחייב על כזית מהיתר ע"ש.

וא"כ קשה אם טע"כ לאי דאו' רק מדרבנן מה"ת נאמר דרבנן עשו גם זה שיהפך ההיתר לאיסור מדרבנן וא"כ אם אין שם חיטין כשיעור מדוע חל כלל החייב תחילה והבן וצ"ע קצת. ולדעת הראב"ד שם בהשגות בפ"ו מה' חו"מ שסובר דבעינן לענין חלה שיהי' כשיעור מן החיטין וכמ"כ לענין מצה בעינן שיהא כזית בכא"פ ומשמע גם דבעינן שיאכל כולי א"כ ניחא דמדרבנן אין בטל אך עדיין קשה קצת לכאורה דהרי אף למאי שהוכיח דנ"ט ברוב לאו דאו' מ"מ י"ל דוקא ללקות אבל אסור מדאו' וא"כ מאי פריך כלל מחייב בחלה ת"ל הא ס"ס אסור עכ"פ מן התורה אך י"ל קצת דס"ס לא דמי לדעלמא דכאן אם אין טע"כ לענין ללקות ממילא לא חל חיוב חלה כיון שלא נתחייב קודם לישה רק עתה אחר שנתבטל ועתה לא מיקרי חיטין ממש כיון שאין טע"כ לענין ללקות וצ"ע בזה והבן. וקצת צריך לבאר דהראב"ד לענין חלה כ' והוא שהי' כשיעור הי' לו לפרש ג"כ ושהיא כזית בכא"פ כמ"ש גבי מצה אך י"ל דהראב"ד לשיטתו אזיל שסובר טע"כ דאוריי' רק לענין ללקות בעי כזית בכא"פ עי' פר"ח (סי' תמ"ב) א"כ בשלמא לענין חלה סובר כיון שיש בו כשיעור ממילא עכ"פ הוי טבל ועכ"פ אסור מה"ת דלא כסברתינו הנ"ל משא"כ לענין מצה דעכ"פ אין יוצא י"ח. ולפ"ז תיהדר קו' הנ"ל לדוכתי' מה הוצרך הש"ס לשנויי מדרבנן והבן. ועי' פר"ח רס"י תמ"ב שם העלה דלדעת רש"י (טעמו) אף דבר שנימוח דהוי טעמו מ"מ אין אסור מה"ת כלל אף בכזית בכא"פ והקשה באמת מהך דהכא דיוצא יי"ח בפסח ע"ש. ולדעת הרמב"ם ג"כ לאו דאו' רק סובר בדבר שנמחה מיקרי ממשו ע"ש ומש"ה ניחא כאן וצ"ל לדידי' הא דקאמר הש"ס הכא ש"מ נ"ט ברוב לאו דאו' היינו אף ממשו כנ"ל ודעת שאר פוסקים כפי מה שביאר הפר"ח סוברים דבאמת ט"כ לאו דאו' לענין ללקות אבל איסורא איכא והוא דעת הראב"ד ורשב"א ולהכי סבר הראב"ד באמת דבעי דוקא כשיעור בחלה ומצה ע"ש בפר"ח. והנה לדעת הרמב"ם שסובר לפי פי' הפר"ח בכונתו דטע"כ לאו דאו א"כ תיקשי הך דהכא וצ"ל טעם הרמב"ם אורז שאני דגריר ואי דא"כ מאי פריך הש"ס כאן ז"א כמ"ש הרא"ש בה' חלה בשם הרמב"ן דבשלמא אם טע"כ דאו' רק חסר שיעור שייך שפיר גריר אבל אם טע"כ לאו דאו' לא מהני גריר. וא"כ לדעת הרמב"ם י"ל כאן דסובר טעמו וממשו דאו' ולא בעי כזית מצה תוך אכ"פ משום דגריר וק"ל יעי' בכ"ז בשעה"מ פ"א מה' חו"מ ופ"ד ע"ש היטיב אבל לא נהירא לי לומר דטעם הרמב"ם בטעמו וממשו מהפך האיסור את ההיתר להיות אסור כמו לדעת הרא"ש בחולין דזה דוחק דבשלומא למ"ד טע"כ דאו' דיליף ממשרת ילפינן הך דמהפך וכו' משא"כ טעמו וממשו למ"ד טע"כ לאו דאו' דהוי רק מסברא אין נראה לומר כן ובפרט לפמ"ש לעיל די"ל הטעם משום כזית בכא"פ הל"מ וק"ל והנה (בש"ע יו"ד סי' שכ"ד סעיף ט') פסק עושה עיסה מחיטין ואורז חייבת בחלה ומשמע אף דליכא שיעור חלה בחיטים.

אך שם י"ל דוקא אורז דגריר ועי' בש"ך ס"ק י"ז שם שכ' דאף בשאר מינים כן ע"ש וזה דוקא לדעת הרא"ש דאיסור מהפך ההיתר וק"ל. ועכ"פ לענין דינא יראה דכה"ג יפריש חלה בלא ברכה דהוי ספק וק"ל. ולענין מצה פסק בש"ע או"ח סי' תנ"ג סעיף ג' ג"כ בחיטין ואורז יצא ובשאר מינים לכאורה ג"כ הוי ספק דתלי' במחלוקת הפוסקים וק"ל: עד) ואגב נזכיר עוד מה דקשה לי בלשון בעה"מ לעיל בסוגיא דמשרת שכ' שם דכל דבר הניכר בעין הוי ממשו ומה שאינו בעין נקרא טעמו דאסור מה"ת ואין לוקין דאף דילפינן מנזיר מ"מ אין מזהירין מה"ד וכ' דאין הלכה כרבא כאן דסובר מין במיני בטל אלא כר' יוחנן דאמר סתמא כל טעמו וכו' אסור אף מב"מ דרואין אילו הי' אינו מינו ע"ש ויראה מדבריו להדיא דמש"ה פיגול ונותר וכו' שבללן חייב וכן יוצא י"ח בחיטים ואורז וכו' וקשה הרי כיון דהוא סבר דעכ"פ אין לוקין משום אין מזהירין וכו' א"כ הדר אין לוקין בפיגול וכו' וכ"כ אין יוצא בפסח. ודוחק לומר דכונת בעה"מ דאין לוקין הייני בליכא כזית בכא"פ דא"כ ל"ל למימר משום אין מזהירין וכו' ת"ל דהוי ח"ש. ונ"ל דסובר גבי נזיר דגילתה תורה משרת וכו' היינו דההיתר נהפך לאיסור וזה לא לקי משום אין מזהירין וכו' משא"כ ביש כזית בכא"פ ודוחק דכיון דאין מזהירין וכו' א"כ מנ"ל אף בכא"פ וק"ל. ועי' פר"ח רס"י תמ"ב שכ' שם לדעת רבינו חיים שסובר דצריך שיהא עכ"פ נבלל כזית תוך אכ"פ אף דבנזיר מהפך וכו' אין מזהירין וכו' משמע ג"כ כנ"ל. אכן תי' שם עוד די"ל בנזיר ג"כ איירי שנבלל הרבה ע"ש ובשעה"מ פ"א מה' חו"מ ע"ש. אולם הפר"ח כ' שם בשם הראב"ד ורשב"א שסוברים ג"כ דטע"כ דאו' לאיסורא אבל לא למלקות. ובכזית בכא"פ אף למלקות. ומל' רשב"א בחי' משמע ג"כ עיקר הטעם דאין מזהירין וכו' ואפ"ה בכא"פ לקי וע"כ צ"ל דזה מיקרי טעמו וממשו וק"ל. אח"ז עיינתי בל' בעה"מ שכ' להדיא דקיימ"ל כר' יוחנן דכללא כייל אף מב"מ טעמו וממשו לוקין א"כ יראה להדיא שסובר דכאן מיקרי טעמו וממשו והיינו או דסובר כדעת הסוברים דאם גוף הדבר נמחה מיקרי ממשו או דסבר כיון דאיכא כזית בכא"פ מיקרי ממשו וק"ל:

ולענין ממשו בלא טעם עי' פר"ח, שהעלה דבטל ברוב וכ' שכ"כ הרשב"א והר"ן להדיא וכ' דמל' רש"י יראה דלא בטל וגם הטור סובר דארבע מיני מדינה לית בהו טעם ואפ"ה לא בטילי בא"מ ע"ש ומ"ש לדעת רש"י שכ' דרבנן דפליגי עלי' דר"א סוברים טע"כ לאו דאו' ואפ"ה סוברים דאם יש כזית בכא"פ חייב א"כ כמ"כ לדידן בדבר דלית בי' טעם ע"ש זה צ"ע קצת דהרי בטעמו וממשו כ"ע מודים טע"כ דאו' וכעת לא עיינתי בזה וצ"ע: עה) (שם) בתוס' בד"ה אלא מין בא"מ וכו' ואין להקשות וכו' וצ"ע מה שתי' דחוזק המרירות מבטל וכו' והרי כ' תוס' כאן בשמעתין דמש"ה לא אכיל תחילה מצה ואח"כ מצה ומרור ביחד משום דשמא הלכה כרבנן ואתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן והא טעם כעיקר וצ"ע. גם מה שתי' תוס' עוד דהתם כשאוכל כזית וכו'. וקשה לדעת הרא"ש ור"ת דהאיסור מהפך וכו' לא שייך זה. וגם קשה מהך דפיגול ונותר וכו' דמשמע ג"כ אף דהוי רק חד כזית עי' תוס' לעיל וא"כ קשה. גם קשה מדוע לא ביארו הפוסקים שיכול לאכול מנה ומרור יחד ויותר מכזית מכל אחד וצ"ע. והי' נ"ל קצת דודאי גבי מצה נהי דטע"כ דאו' מ"מ כיון דבעינן טעם מצה עי' פר"ח ס"ס תנ"ה א"כ נהי שמרגיש טעם מצה מ"מ הוי טעם מצה ומרור יחד. וזה י"ל דלא מהני דוקא טעם מצה לחוד בעינן משא"כ בהך דהעושה עיסה י"ל כמ"ש הפר"ח ס"ס תנ"ה שכ' שם לדעת הירושלמי דאם רוב דגן אף דליכא טעם דגן מ"מ יוצא משום דס"ס טעם מצה קא טעים רק שהוא מו האורז ע"ש א"כ ניחא והבן:

ועפי"ז י"ל דעת התוס' מה שתי' בתי' ראשון דחוזק המרירות מבטל דקשה א"כ איך מבטל מצה למרור די"ל דהוי סברי כיון דטעם מרור בעינן לכ"ע דבלע מרור לא יצא הוי סברי שפיר כנ"ל דבעינן טעם מרור בלי עירוב טעם אחר משא"כ איך מבטל מרור למצה קשה להו שפיר דכיון דבלע מצה יצא הוי סברי דלא בעי כלל טעם מצה אף דראוי לטעם מצה בעינן עי' פר"ח סי' תפ"א ס"ד וצ"ע בזה וק"ל וקצת נראה דכונת תי' ב' שמא נתערב מעט בשישים ובטל ולא נשאר כזית מצה וק"ל]:

גם צריך לעיין לתי' הראשון של תוס' דחוזק מרירות מבטל וכו' א"כ קשה אף אי מצות אין מבטלות מ"מ ס"ס אמאי לא נימא דחוזק מרירות מבטל דלענין זה דוחק לחלק וק"ל:

עו) ואגב נפרש קצת לשון תוס' שם (עח.) ד"ה הפיגול ונותר וכו' לפי מ"ש בשם רבינו ברוך דאיירי שהי' ב' זיתים נותר וזית פיגול בחתיכה אחת וכו' לכאורה אין כונתם בחתיכה אחת ממש רק שנתערבו יחד או אפשר אף בחתיכה אחת בבהמה שנתפגלה והעלה ע"ג המזבח שפקע פיגולו ממנו ואידך הוי נותר ולא עיינתי בזה:

עז) בא"ד וכגון דשקל ב' זיתים מחד איסורא וד' זיתים וכו' יראה כונתם דמב' האיסורין יחד לקח ארבע דהיינו עם האיסור ראשון שהזכירו וכונתם שאכל בב' אכילות ובתחילה כשנתערבו אמרינן א"א לצמצם ובודאי הי' באחד מעט יותר והשני בטל ולכך כ' שהתרו בו התראות משונות פעם אחד משום נותר והשני משום פיגול. ולא כמ"ש לפי' ר"ב שהתרו שני פעמים משום שם אחד דלתי' זה אם התרו בו משום שם אחד א"כ שמא לא עבר כלל על ההתראה שמא הי' אידך הרוב וק"ל ועי' בה"ז שכ' דלהך תי' מש"ה לא כ' שלקח כזית מכ"א דא"כ אם לא הי' בתוך אכ"פ לא הוי התראה כלל ע"ש. ומשמע מדבריו דלמה שכ' תוס' דאף אי הי' בתוך אכ"פ ניחא שוב א"ל אף כזית אחד ע"ש. ולכאורה אף אי הי' תוך אכ"פ ס"ס כשאוכל פעם ב' ומתרינן בי' משום שם אחר שמא אין כזית במה שאוכל מאותו שם דהרי התוס' חולקין על רש"י וסוברין דאין היתר נהפך לאיסור עי' כאן אבל כשהי' שני זיתים מכל אחד אמרינן מסתמא הי' עכ"פ זית מכ"א בכל פעם כמו שיראה מלשון הבה"ז וק"ל:

מה שכ' תוס' כאן דמכש"כ באיסור ואיסור דאין נהפך וכו' צ"ע מאי כש"כ איכא הכא ואדרבה משמע בסוגיא דמשרת לעיל במכילתין דאיסור ואיסור טפי מסתבר לצרף וצ"ע כעת:

ומה שיש לפלפל עוד בל' תוס' שכ' דמלא יאכל כי קודש וגו' באמת לקי או לא לקי משום דהוי לאו שבכללות וכו' ות"ל הרי בפיגול ונותר ליכא לאו אחר אלא זה כ' בחי' למכות בסוגיא דקרחה גם בחי' על מנין המצות ע"ש: עח) בא"ד ואמרינן בקידושין וכו' הא דלא הקשו כן גם אתי' ר"ב יראה דשם דהוי משתי אכילות לא שייך כלל לצרף להתראה אחת משא"כ לתי' זה שהי' הכל נבלל בקערה אחת וק"ל. ועי' מ"ל ה' שגגות מ"ש להוכיח מדברי תוס' אלו בענין גופין מוחלקין כ' ג"כ בחי' למכות כי דבריו תמוהין:

עט) בא"ד וא"ת והא תנן במעילה וכו' בענינים אלו הארכתי בחי' למס' מעילה [הגא"א ז"ל הקשה לדעת הסוברים יבש ביבש מה"ת בטל אף באין מינו א"כ הכא הא הוי יבש ע"ש] פ) עוד שייך לענין זה מנחות (כג:) תוס' ד"ה אלא למ"ד בתר מבטל וכו' וצ"ל דהך שמעתא פליגי וכו'. הדבר צ"ע רב דהרי מתני' היא ואיך שייך לפלוג על מתני' והגא"א ז"ל האריך בפילפול נאה בזה. ועי' גם שעה"מ (בפ"ה מה' חו"מ) ופר"ח (רס"י תמ"ב). ועיקר התי' או משום דהש"ס דהכא סובר דאורז גריר כמו שתי' הירושלמי שם בחלה ואף דהוא סובר דעכ"פ צריך דוקא שיהא טע"כ דאו' כמ"ש לעיל דאל"כ לא מהני גריר י"ל הנך אמוראי דהכא לא סברי זה. או דהש"ס דהכא סובר די"ל מתני' דהתם איירי ברוב דגן כמו שתי' באמת הירושלמי ג"כ ע"ש היטיב: פא) ועי' רמב"ם (פח"י מה' פ"ה ה"כ) שכ' שם הפיגול והנותר וכו' אין איסורין מבטלין וכו' וכ' הכ"מ פסק כר"א משום דרבא הקשה על ר"ל ושני בשינויא דחיקא ע"ש. והדבר תימא דנהי דרבא אותבי' מכח טע"כ דאו' אבל לא לענין שיהא אין מבטלין איסורים ונ"מ למין במינו וכבר הרגיש בזה הגאון א"א ז"ל עוד תי' הכ"מ דבירושלמי פליגי ר"י ור"ל בזה ור"י סבר שם כר"א מש"ה פסק כותי' ע"ש. ועי' בית הילל (יו"ד סי' צ"ח) שתמה על מ"ש הטור וב"י שם איסורין מבטלין וכו' הרי תלוי במצות וכו' ואנן פסקינן דהוי ספק אי כהילל או כרבנן ומש"ה עבדינן תרווייהו וא"כ מדוע פסק שם דמבטלין וכו'. ונהי דעל הך שכ' שם נ"ט זיתים של היתר ושני זיתים של איסור ממינים חלוקין מבטלין זא"ז ניחא דס"ס כיון דאיכא עכ"פ בהיתר רוב רק האיסור משום הרגשת טעם ובטעמים חלוקים ליכא הרגשה. רק על לשון הטור שם קשה טובא שכ' הך דינא גופי' דפיגול ונותר וטמא שבללן ואכלן פטור עי' ב"י שם. ועי' גם בח"י ה' פסח (סי' תע"ה) ושאר אחרונים שם. ושער אפרים (סי' נ"ג נ"ד) והעיקר כמו שתי' הח"י שם דלא תלי הא בהא נהי דר"א תלאן יחד אבל אנן פסקינן כר"ל דסובר נהי דמצות אין מבטלין מ"מ איסורין מבטלין. אך עדיין קשה להיפוך על הרמב"ם דהרי בה' חו"מ פסק ג"כ ספק כהילל או כרבנן וא"כ איך פסק כאן סתמא דאין איסורין מבטלין כיון דעיקר טעמו דר"א משום כמו דמצות אין מבטלין [וכו'] וא"כ כיון דאיהו פסק דהוי ספק א"כ איך לוקה מספק. אך י"ל דסבר כפי' הרמב"ן במלחמות שם דלכ"ע מצות אין מבטלות ע"ש: פב) עוד נזכיר בסוגיא דכריכה הנה לכאורה הי' נ"ל דאף אי איסורים או מצות אין מבטלין זא"ז זה דוקא במין במינו אבל בא"מ מדוע לא יבטלו דהרי חזינן דאף עולין דאין מבטלין זא"ז הוא דוקא מב"מ וא"כ בשלמא במינו י"ל כן משא"כ בא"מ וכמ"כ כ' הר"ן לענין דבר שיל"מ דמש"ה לא בטילי משום דעיקר הטעם דסברי רבנן מב"מ בטיל משום דאיסור והיתר שני מינים הם משא"כ יל"מ מיקרי שפיר מינו משא"כ אינו מינו בעצם א"כ כמ"כ י"ל באיסורין דס"ס שניהם איסור מיקרי מב"מ אבל באינו מינו בעצם מדוע לא יבטיל. אך הרי חזינן למ"ד מצות אין מבטלות הוי אפילו באינו מינו. אך אכתי י"ל לפמ"ש הרמב"ן במלחמות דאף רבנן סברי אין מצות מבטלות רק דפליגי עם הילל אם לכתחילה המצוה בכריכה ולדידי' צריך להבין א"כ לרבנן ל"ל דכתיב על שיהא רשאי לאכלו ביחד כיון דהוא לא סבר כסברת תוס' וצ"ל דבאמת מהכא ילפינן וכ"כ להילל לפי דעת הרמב"ן וק"ל: פג) ומעתה יש ליישב לשון הכ"מ פח"י מה' פה"מ הנ"ל דמ"ש דרבא תי' בשינויא דחיקא היינו די"ל דסובר הרמב"ם דבאמת מב"מ ראוי שהאיסורין לא יבטלו זא"ז כנ"ל רק דר"ל דאמר מבטלין היינו מין בא"מ וע"ז פליגי ר"א ושפיר פליג משום דטע"כ דאו' א' במינו אף ר"ל מודה ומה שמביא ר"א ראי' ממצות היינו כמו דשם בא"מ לא אמרינן דמבטלין כמ"כ כאן ואף דלפ"ז עדיין תיקשי הרי מספקא לן אי הלכה כהלל מ"מ י"ל כן ואין להאריך:

פד) עוד רגע אדבר לפימ"ש תוס' כאן בסוגיין ד"ה ידי מצה וכו' די"ל אם לא לעסן לא מבטלי ניחא שפיר הא דאיתא בכריתות פ' אמרו לו בסוגיא דיש אוכל אכילה אחת דקאמר שם תני רב אדא נותר ופיגול ופריך וניתני נמי דם ומשני בחדא אכילה מיירי וכו' וקשה נימי דמבטלי זא"ז ולהנ"ל ניחא דהוי בלא לעיסה ושם הארכנו ע"ש:

פה) וראיתי עוד לבאר קצת פרטי דברים בענין טעם כעיקר וכפי אשר עיינתי כעת ואולי אזכה עוד לעיין כראוי כי הענין עמוק הנה דעת רש"י בחולין (צח:)

דלהלכה קיימ"ל טע"כ לאו דאו' וכ"כ בחולין (מה.)

ועי' שם דמשמע מדברי רש"י דבקדשים אף פחות מכדי נ"ט ג"כ אסור והתוס' תמהו ע"ז מכמה סוגיות שם. ועי' ש"ש שתי די"ל מב"מ אף בקרשים בטיל אבל מין בא"מ לא בטיל אף ביש ס' ואין בו כדי ליתן טעם ע"ש ובגוף טע"כ הקשו תוס' על רש"י דמוכח מסוגיא דפסחים דטע"כ דאו' וכן הקשו בע"ז (סז.) ד"ה אמר ר"י וכו' וכן הקשו בזבחים (עט.) ד"ה אמור רבנן וכו' מ"מ דעת רש"י טע"כ לאו דאו' אמנם אין מבואר כ"כ בדברי רש"י אם יש בטעם כזית בכא"פ אם זה מיקרי ממשו [כמו שהוא לדעת הרמב"ם לפי פי' ב"י ביו"ד סי' צ"ח] אך לכאורה יראה מלשון רש"י בע"ז שם שפי' טעמו ולא ממשו היינו כגון חלב שנפל ונימוח וכו' א"כ משמע דרישא טעמו וממשו אין הפי' כן אלא במעורב ממש שלא נימוח ורישא לכאורה ע"כ איירי שהי' כזית בכא"פ דאל"כ אין לוקין א"כ יראה דבעי דוקא ממשו אבל טעמו אף בכא"פ לא מהני וק"ל. ועי' פר"ח או"ח סי' תמ"ב שהקשה לרש"י מהא דפסחים דאמרינן שם הנח לכותח וכו' דלית בהו כזית בכא"פ הא אי אית בי' חייב והרי שם הוי רק טעם וכמו דרש"י גופי' כ' בסוף הסוגיא בפסחים שם דכותח הוי רק טעם ע"ש. וכן הביא זה השעה"מ פ"א מה' חו"מ וצידד שם לתרץ די"ל רש"י סובר דסוגיא דפסחים שם אזיל לאביי דסבר טע"כ דאו' דיליף מבב"ח ולדידן באמת אף כזית בכא"פ לא מהני בכותח ע"ש ודחוק:

פו) ולכאורה הי' נ"ל קצת אחר שנבין מה שכבר כ' לעיל דיראה מלשון רוב הפוסקים דטעמו וממשו לכ"ע לא בטיל ומנ"ל הא דהרי מב"מ בטיל ברובא וכמ"כ אינו מינו ביבש ג"כ מה"ת בטיל ברוב רק חכמים גזרו עי' יו"ד סי' ק"ט וא"כ אם טעם לחוד לאו דאו' וכמ"כ הממש לחוד בלא טעם בטל ומדוע יגרע הואיל ובאו שניהם יחד לכך הי' נראה דאפשר באמת לדעת רש"י אף טעמי וממשו בטיל מה"ת והא דקאמר ר"י בע"ז טעמו וממשו לוקין היינו דבר הניכר. ומה שפי' רש"י שם טעמו ולא ממשו היינו שנימוח כדי לפרש מדוע אינו ניכר. או נאמר דעכ"פ בממשו של איסור הוי כזית בכא"פ דאו' [כמו לדעת קצת פוסקים ביבש ביבש באינו מינו דעכ"פ בכדי אכ"פ הוי דאו' עי' כרו"פ סי' ק"ט היטיב ובחי' ליבמות הארכנו בזה] וא"כ ניחא ג"כ בע"ז שם דטעמו וממשו עכ"פ בכא"פ לוקין דלא גרע מיבש ביבש וטעמו ולא ממשו אסור רק מדרבנן א"כ לפ"ז י"ל שפיר כותח שם הוי ודאי ממשו ואפ"ה הוכיח רש"י שפיר שם בפסחים דטע"כ ע"כ לרבנן לאו דאו' דאי דאו' ודאי חייב א"ו לאו דאו' ואף ממשו לא מהני כיון דליכא כזית בכא"פ משא"כ אם איכא כבכא"פ אז חייב מצד ממשו ועי' בכ"ז:

פז) עכ"פ לדינא יראה כי אין מוכרח מרש"י לומר דטעמו וממשו גרע טפי ועי' עוד פר"ר שם שכ' דרש"י סובר דבר שהי' בעין ונימוח מיקרי טעמו ע"ש שהביא לשון הרשב"א בחי' חולין שם שכ' דהתוס' כ' די"ל הא דהוכיח אביי דטע"כ ראו' מבב"ח היינו מחלב אבל מבשר לא מוכח מידי דהואיל וגוף החלב נכנס לתוך הבשר הוי טעמו וממשו ע"ש ובב"י סי' צ"ח בי"ד ופר"ח הנ"ל. וכל זה מוכח שסובר הרשב"א לפשיטות דטעמו וממשו ודאי מסברא דאו' וצ"ע בזה כנ"ל וכבר הרגשנו לעיל מה שיש להקשות על לשון הפר"ח שם סי' תמ"ב ד"ה אך קשה וכו' שכ' שם על מה שהעלה דממשו בלא טעם לא אסור מה"ת וכ' דלכאורה לא מוכח כן דהרי למאי דקאמר הנח לכותח דלית בי' כזית וכ' דמשמע אבל אי אית בי' חייב וכו' ות"ל הרי רבנן כברי טע"כ לאו דאי' א"כ הוי כמו דבר שאין בו טעם ואפ"ה חייב משים הממש ע"ש. ודבריו צ"ע דהרי הוא עצמו העלה לדעת רש"י דבטעמו אף אי איכא כזית בכא"פ אפ"ה לא מהני והקשה באמת מכותח וא"כ ע"כ צ"ל דהך סוגיא סברי אי טע"כ דאו' או דעדיף משאר טעם יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ מש"ה כזית בכא"פ דאו' וצ"ע וק"ל:

פח) ולדעת רש"י צריך להבין מה שהקשה הרא"ש עליו מהך דהעושה עיסה מחיטים ומאורז דיצא י"ח בפסח והא טע"כ לאו דאו' ועי' רא"ש שכ' בשם יש מתרצין דשאני התם דהוי ממשו [ולפרש הסוגיא דזבחים לפי"ז כבר כ' לעיל] אך דחה זה ועי' יש"ש שקיים תי' זה די"ל כל שלא נשתנה מיקרי ממש משא"כ חלב שנימוח ע"ש ולפמ"ש לעיל די"ל לדעת רש"י אף ממשו וטעמו בטיל צ"ל דשאני התם דאורז גריר וכאשר כ' לעיל. ודעת הרמב"ם עי' ב"י בי"ד סי' צ"ח שפי' בכונת דבריו דאם יש בטעם כזית בכא"פ הוי דאו' אבל פחות מזה לאו דאו' ע"ש והפר"ח סי' תמ"ב האריך לתמוה ע"ז ובפרט דמלשון הב"י משמע דאף רש"י סבר כן ע"ש [ודע דמרהיטת לישנא דב"י שם במה שהשיג על הר"ן יראה שסובר דפחות מכזית בכא"פ אף בממשו הוי רק מדרבנן ואין חילוק רק אם יש בו כבא"פ או לאו ע"ש היטיב] והפר"ח פי' פירוש אחר בכונת רמב"ם שסובר שזהו ממשו כיון שנבלל האיסור ובכא"פ לוקין אם אכלו כולו ופחות מאכ"פ הוי רק איסור מדרבנן ואף דח"ש אסור מה"ת מ"מ ע"י תערובת קיל ע"ש יצריך ביאור קצת לדבריו במה שכ' דלרמב"ם אף אם האיסור אין נימוח כלל ועומד בפ"ע אפ"ה ע"י תערובת בטיל מה"ת ע"ש ולמה חזר מדבריו לדעת הרמב"ם לומר דאין חילוק כלל בין טעמו וממשו לטעמו לחוד וצ"ל דמלשון ר' יוחנן שם בע"ז משמע לי' הכי וכעת לא עיינתי היטיב בזה. ועכ"פ אם נימא דבממשו גרע מהו נקרא ממשו עי' פר"ח שם דלדעת רש"י דבר שנימוח מיקרי טעמו ותוס' סוברים אף שנימוח מיקרי ממשו רק דבר שאין בו רק טעם כגון בשר שנפל לתוך חלב וכדומה וקצת צ"ע שכ' שם הפר"ח ריש הסי' בשם הרשב"א שכ' דיין שנפל במים ואין ניכר מתוך מיעוטו מיקרי טעמו וצ"ע כיון שגוף הדבר בעין נבלל הרי נקרא ממשו לכאורה לכ"ע ואם משום שהוא מועט לא אדע הפי' הראוי בזה דממ"נ אם יש ס' נגדו פשיטא דבטיל וצ"ע קצת ואפשר הואיל ונשתנה המראה וצ"ע וק"ל:

פט) והנה לדעת הרמב"ם דמשמע מדבריו דצריך שיאכל כ"כ עד שיאכל כזית מן האיסור, א"כ לדידי' נ"ל הא דפסק בה' חו"מ דהעושה עיסה מן החיטין ומן האורז יצא או שאכל כ"כ עד שאכל כזית מצה והיינו שהי' כזית בתוך אכ"פ או משום דאורז גריר וכאשר הארכנו לעיל בזה וק"ל:

צ) והנה צריך לדעת עוד דהרמב"ם פ"א מה' חו"מ כ' דעל כזית בכא"פ ג"כ אין חייב כרת ועי' היטיב בכ"מ שם ועי' פר"ח סי' תמ"ב שכ' דהרמב"ם סבר דעכ"פ כרת אין חייב דאף דכזית בכא"פ דאו' מ"מ ע"י תערובת אין חייב כרת ע"ש. גם מוכח דאף אם נותן טעם וטע"כ בכא"פ לרמב"ם דאו' מ"מ אין חייב כרת ע"ש וקצת צריך להבין לפ"ז הא דפסק הרמב"ם פח"י מה' פה"מ ה"כ הפיגול והנותר שבללן זה בזה מ"מ אין מבטלין ע"ש ומשמע דחייב אף כרת מדסתם וא"כ לכאורה ס"ם נהי דאין מבטלין מ"מ הא הוי ע"י תערובת. וצ"ל כיון דאין איסורין מבטלין לא מיקרי תערובת והבן. ולפ"ז י"ל לכאורה אף בשאר תערובת אם אין רוב ג"כ חייב כרת כיון דפטור מכרת מתורת ביטול אתי עלי':

צא) ועפי"ז אמרנו ליישב מה שפסק הרמב"ם כר"א ולא כר"ל דאמר איסורין מבטלין די"ל דהי' קשה לו מהא דכריתות פ"ג דאמר שם רב אדא ב"א דתני חמש חטאות היינו נותר ופיגול ומסיק שם בחדא אכילה איירי וכבר הבאתי שם בחי' דהצל"ח הוכיח דע"כ איירי ע"י לעיסה דאל"כ איך חייב משום מעילה לר"מ דאמר אם הי' שבת יכו' הרי חייבי מיתות שוגגין פטורין מממון ותו ליכא קרבן כיון דליכא חומש כמ"ש תוס' בכמה מקומות וא"כ קשה איך יתחייב משום נותר ופיגול הא איסורין מבטלין ונהי די"ל אפשר דאיירי במין בא"מ וטע"כ דאו' כיון דאיכא כזית בכא"פ ס"ס כיון דליכא כרת א"כ אין בשוגג חטאת כמבואר א"ו דאיסורין אין מבטלין והבן: צב) אך לכאורה משם מוכח קלת להיפוך דקשה אהא דפריך הש"ס התם וניתני נמי כזית דם ומשני בחדא אכילה איירי וכו' ועי' מג"א סי' תע"ה שכ' שם דע"י לעיסה מחזיק יותר וא"כ קשה אכתי ליתני דם וכגון שלעסו. [וקצת י"ל דאף לר"א שם בשתי בהמות לא איירי ולא משכחת אפשר שני מינים מ"מ אין מוכרח וק"ל] א"ו אם לעסו איסורין מבטלין ואף אי הוי אינו מינו תו ליכא כרת וליכא חטאת כנ"ל ואי משום קו' הצל"ח כ' בחי' שם ליישב בכמה אופנים וק"ל. ועכ"פ אין קשה לרמב"ם מסוגיא שם די"ל דלא פסק כרב אדא ב"א ועכ"פ הוכיח משם הרמב"ם דליכא כרת בכזית בכדי אכ"פ ואף בטעם וק"ל:

נג) עוד נזכיר לדעת דאף אם טע"כ לאו דאו' ולדעת רש"י כפי' שפי' הפר"ח אף אם יש בטעם כזית בכא"פ או לדעת הרמב"ם בליכא כזית בכא"פ מ"מ אם הטעם בעין כגון ציר היוצא ודאי אסור מדאו' אף בפחות מזית דח"ש אסור מה"ת וכ"כ להדיא הרשב"א בחי' לחולין ומש"ה לא הביאו כלל בסוגיא דטע"כ הא דהטמאים לאסור צירן דשאני התם דאיתא בעיני' עי' רשב"א היטיב שם ובתה"א ע"ש. ולכאורה לא מצאתי מי שיחלוק ע"ז ואף דלכאורה הי' משמע קצת להיפוך מלשון תוס' בחולין שם ד"ה לא נצרכה וכו' שכ' שם דזימנין דליכא רוב באיל כגון שהי' חוץ לרוטב ע"ש א"כ חזינן דאפ"ה תלי בטע"כ. וצ"ל דמ"מ שאני היכא שהוא בעין לגמרי וקצת צ"ע בזה והבן:

צד) ודעת ר"ת דטע"כ דאו' לגמרי מהפך ההיתר להיות איסור ולוקה אם אכל כזית אף שאין בי מן האיסור רק מעט מ"מ הטעם מהפך ע"ש [ולענין כרת אם מחייב בטעם אין מבואר כ"כ] ולפ"ז קשה מהא דכותח וד' מיני מדינא ת"ל טע"כ. וצריך ע"כ לומר כדעת הטור בסי' תמ"ב שכ' דד' מיני מדינה אין נותנין טעם רק קיוהא בעלמא ואפ"ה אם יש כזית בכא"פ דאו' לכ"ע ובפחות פליגי ר"א ורבנן ע"ש וכ"כ הפר"ח, ולפ"ז צ"ל דאף בלא טעם אין בטל ברוב ולכך כ' הטור שם ג"כ די"ל דאין אסור רק מדרבנן וק"ל. וא"כ לפ"ז לכאורה גם ביבש ביבש שלא במינו נימא ג"כ דאסור מה"ת עכ"פ בדאיכא כזית בכא"פ. ודוחק לחלק דמ"מ כיון שנתערב גרע טפי אף דאין נותן טעם ודוחק ועי' כרו"פ סי' ק"ט ע"ש. עכ"פ דעת ר"ת טע"כ דאו' לעולם להפך ההיתר וכו'. ודעת הראב"ד הביאו הרשב"א בחי' לחולין ובתה"א (דף ק"ד:) דביש כזית בכא"פ לוקין ובפחות אסור מדאו' והיינו דילפינן מנזיר או מגיעולי עכו"ם ולא מלקינן לא על היקשות וק"ו ע"ש. והנה צ"ל לפ"ז דבכזית כא"פ א"צ לימוד כלל אלא מסברא ידעינן דהוי דאו' רק בפחות דגבי נזיר אמרינן דטע"כ ומהפך וכו' זה לא ילפינן משום דאין מזהירין וכו'. ולכאורה קשה לי לשיטה זו דמאי יליף כלל מגיעולי נכרים טע"כ דילמא הגיעול הוא משים שמא יפליט הקדירה כ"כ שיהי' כזית כח"פ וי"ל וק"ל:

צה) גם צריך להבין הרי כיון דפשיטא לן דעל כזית בכא"פ לוקין מסברא א"כ מדוע לא נימא ג"כ פחות מאכ"פ עכ"פ אסור מה"ת כדין ח"ש ומאי צריך כלל הילפותא מכלי מדין או נזיר כיון דלאחר הלימוד ג"כ אין לוקין כנ"ל. ודוחק לומר דמ"מ נ"מ לענין איסור דח"ש או איסור לאו זה דוחק. ע"כ צ"ל דאם יש כזית בכא"פ מיקרי ממשו משא"כ בפחות מיקרי רק טעמו כמו לדעת הרמב"ם וק"ל. ולשיטה זו אפשר אם גם ממשו נתערב אפ"ה כל שהוא פחות מא"פ אי לאו משום טעם כעיקר לא הוי אסור כמו לדעת הרמב"ם כנ"ל וק"ל. ועי' תוס' בחולין וכל מקומות הנ"ל שכ' זה בשם הר"י מאורליינש שסובר דאין לוקה על טע"כ. אכן בתוס' שם י"ל דאף על כזית בכא"פ אין לוקין ע"ש היטיב:

והנה צריך להבין אם נאמר כן א"כ קשה בעיסה שעשאה מן חיטין ומן אורז אמאי יוצא יי"ח בפסח נהי דטע"כ דאו' הא ס"ם אין לוקין וצ"ל דלענין מצה בטעם בעלמא סגי וכ"כ היש"ש לפי שיטתו שנזכיר לקמן. אך עדיין קשה לי לפי מה דאיתא לעיל (לה:) מצה של טבל אינו יוצא משום דאילו הי' חמץ אין איסורו משום ב"ת חמץ ע"ש א"כ כאן נמי נימא למאן דיליף מגיעולי מדין א"כ לא הוי רק עשה לסברת הר"י מאורליינש וא"כ אילו הי' חמץ אין איסורו משום ב"ת חמץ וכו' ואף גם למ"ד דיליף ממשרת מ"מ כיון דאין לוקין משום דאין מזהירין וכו' ס"ס יראה דלא מיקרי איסורו משום ב"ת חמץ דהרי לפי מה דאמר התם בטבל שאין איסורו וכו' והיינו משום דאין איסור חע"א וכבר כ' שם דזה הוי רק לענין מלקות וק"ל אך י"ל דזה מודה הר"י בטעמו וממשו ושם י"ל דמיקרי ממשו. ולפ"ז י"ל הא דקאמר התם ש"מ נ"ט ברוב לאו דאו' היינו אף בממשו וא"כ מאי פריך מהך דהעושה עיסה וכו' דילמא באמת אף ממשו הוי רק כמו שאר טעם כדס"ד השתא רק שאר טעם הוי ג"כ כעיקר רק דאין לוקין משום דאין מזהירין וכו' או דהוי רק עשה אבל יוצא שפיר. ולהנ"ל ניחא דממ"נ אם הוי רק כמו טעם א"כ אינו יוצא ג"כ כיון דאילו הי' חמץ לא הי' עובר משום ב"ת חמץ וק"ל. ועי' תוס' בזבחים שם שהקשו אמאי לא הקשה רבא בלא"ה דת"ל טע"כ יכו' וצ"ל דסברי בפשיטות דאם טע"כ דאו' הוי אף ללקות. ולהנ"ל י"ל שפיר דמכאן הוכיח דאף ללקות דאל"כ קשה כנ"ל. ולדעת הר"י מאורליינש ניחא ג"כ הא דמנחות (כג:) הנ"ל דפריך שם וליבטל תבלין למצה וכו' והקשו תוס' ת"ל טע"כ וכו' ונ"ל דל"ל כהך סוגיא דלעיל וכבר כ' לעיל דתימה איך יחלוק אמתני' דהעושה עיסה יכו וכ' שם מה שתי' האחרונים דשאני אורז דגריר כנ"ל. אך עכ"פ קשה הא קיימ"ל טע"כ ומאי פריך במנחות. ולהנ"ל ניחא דלמסקנא י"ל דהוי רק טעמו ולא ממשו או דאף ממשו הוי רק כמו טעמו כיון שנתבטל רק דאסור מדאו' ואין לוקין כנ"ל וא"כ לא יצא משום דליתא בב"ת חמץ סוף כל דבר לדעת הראב"ד ורשב"א בטעם לחוד ביש כזית בכא"פ לוקין ובפחות אסור ואין לוקין ובממשו יש לספק כנ"ל. והא דעושה עיסה מחיטים וכו' צ"ל באמת דאיירי שיש בו כזית בכא"פ כאשר כ' הראב"ד בה' חלה עי' פר"ח סי' תמ"ב והוא לא סבר דאורז גריר. ולדידי' צריך ליישב הך סוגיא דמנחות (כג:) וגם הא דאמרינן מצה מבטל למרור אף דהרי יש בו כזית בכא"פ צ"ל כאחד מן התי' שהבאנו לעיל וק"ל [אח"ז ראיתי בלשון תוס' יראה להדיא לפרש אף באיכא כזית בכא"פ אין לוקין ע"ש] ודעת הר"י מאורליינש הוא ג"כ דאין לוקין. אך לדבריו י"ל אף בכזית בכא"פ ג"כ אין לוקין וכנ"ל. ועי' יש"ש בחולין שם שפסק ג"כ להלכה דכזית בא"פ בטעם לוקין ופחות מזה אין לוקין אבל לא מטעם שאין מזהירין וכו' רק דשם גופי' לא הקפידה התורה בטעם יותר מממש רק בכאכ"פ כמו בממש ועי' רשב"א בחי' וכן יראה דעת ר' אלי' שהביאו תוס' בע"א שם וכ' דאפ"ה ניחא שפיר הא דעושה עיסה וכו' דבמצה סגי בטעם לחודי' ע"ש שכ' לדחות בזה הוכחת הרא"ש ע"ש. ולכאורה הרא"ש לא הביא הוכחה זו רק לדחות דעת רש"י שסובר טע"כ דרבנן אבל לא למ"ד דאו' רק שאין לוקין ע"ש. וצ"ע לדעת היש"ש דא"כ מה פריך מהך דעושה עיסה לר"ל דנהי דהוי דאו' ס"ס כיון דאין לוקין שפיר קאמר ר"ל דאינו לוקה ושוב א"ל כמ"ש לעיל דס"ס פריך שפיר משום דאילו הי' חמץ לא הי' עבר דז"א דהרי היש"ש כ' דבאמת יצא וע"כ לא חייש לזה וא"כ מה פריך הש"ס. ואפשר דסוגיא דמנחות וזבחים פליגי בזה דע"כ פליגי כנ"ל וסוגיא דמנחות סברי דכה"ג לא יצא משום דאילו הי' חמץ וכו' וק"ל. אך בלא"ה ניחא לדעת היש"ש דפריך שפיר לר"ל דהא בפיגול וכו' יש כזית תוך אכ"פ וק"ל:

צו) ודעת רבינו חיים שהביאו הרא"ש ותוס' שם דאם נתערב כזית תוך אכ"פ אז אף אם יאכל רק כזית מכל התערובת חייב אבל אם לא נתערב כזית תוך אכ"פ אז אף אם אכל כולו אין לוקה והיינו טעמו ולא ממשו ע"ש. ולדעת זו יראה ג"כ ודאי דאין לחלק דאף בממשו אם נתערב בפחות מכדי אכ"פ אין לוקה ומשמע ודאי דעכ"פ אף בפחות מכדי אכ"פ אסור מה"ח רק דאין לוקה ועי' פר"ח שהקשה הרי בנזיר משמע דאף אם נתערב רק מעט כיון שנותן טעם לוקה ותי' דההיא דמשרת ג"כ איירי שהי' כזית תוך א"פ כן כ' שם בישוב דעת הרמב"ם ורש"י. וכן י"ל לדעת הר"ח. אכן כאן תי' עוד להר"ח די"ל כיון דאין מזהירין וכו' להכי אינו לוקה ועי' שעה"מ שתמה ע"ז דהרי הרא"ש כ' להדיא לדעת הר"ח דמ"מ מסתמא לא החמירה תורה בטעם עד שיהי' כזית באכ"פ א"כ מוכח דאף בנזיר גופי' בעי כזית בכא"פ ע"ש:

צז) עוד הקשה הפר"ח דא"כ הא דמשני הש"ס שם שאני כותח הבבלי וכו' דמשמע דאית בי' עכ"פ כזית תוך א"פ ואפ"ה קאמר אם לא אכל כזית תוך אכ"פ פטור ותי' דאכתי כיון דדרך לאכלו דוקא ע"י טיבול אם אין בו כדי א"פ בטיבול לא מיקרי יש בו כדי אכ"פ ופטור ועי' שעה"מ מה שהקשה על תי' הפר"ח ולא הבנתי תוכן הדבר לפי אשר ביאר הפר"ח יש בזה ששה שיטות לדעת רש"י לעולם טע"כ לאו דאו' אף ביש בו כזית תוך אכ"פ והך דעיסה מחיטים ואורז הוי ממשו (צ"ל) לדעת רש"י ומה נקרא ממשו כ' לעיל. ודעת רמב"ם כזית בכדי אכ"פ דאו' והיינו אם אכל כל פרס דיש בתוכו כזית איסור אבל אם פחות אף אם יש זית תוך אכ"פ והוא אכל פחות ג"כ אין אסור רק מדרבנן דמה"ת חצי שיעור ע"י תערובת שרי ואין חילוק בין טעמו בלא ממש או ממשו וטעמו וכבר כ' לעיל דיש לספק לכאורה אם במחצה על מחצה ג"כ שרי מה"ת כנ"ל ודעת הראב"ד ורשב"א כזית תוך אכ"פ ואכל כולו בכדי שיש בו כזית מן האיסור לוקה ופחות אסור מה"ת בלא מלקות ובנזיר לוקה אף בפחות משום טעם לחודי' רק בשאר איסורין אין מזהירין וכו' וק"ל ודעת ר"ת דטעם כעיקר מהפך ההיתר להיות איסור ולוקה בחד כזית ולדעת ר"ח אם נתערב כזית תוך אכ"פ לוקה בכל כזית אבל בפחות אסור מה"ת ודעת ר' אלי' וכן דעת היש"ש בחולין שם דכזית תוך אכ"פ לוקה אם אכל כולו ופחות מזה אסור מה"ת כדין ח"ש וזה גם לדעת הר"ר חיים רק לדידי אם יש כזית בא"פ לוקה אף אם אכל רק כזית ולדעת רבינו אלי' ויש"ש צריך דוקא שיאכל כזית איסור תוך הא"פ וק"ל ולענין ממשי בלא טעם כ' לעיל:

צח) והנה הטור ביו"ד סי' צ"ח כ' כדעת ר"ת וכ' בשמו כסברת הר' חיים ובא"ח סי' תמ"ב וראה מדבריו דאם יש בהן טעם אף בלא כזית בא"פ חייב וזה צ"ע ועי' שעה"מ ולכאורה נ"ל די"ל דסבר הטור כיון שיש בו כזית בכא"פ אם אוכלו בעיני' אף שדרך לאכלו ע"י טיבול מ"מ מיקרי לענין זה שיש בו כזית תוך אכ"פ להפוך ההיתר ולכך אם אין בו טעם א"כ אינו מהפך רק שמצטרף וצריך דוקא לאכול הכל בכדי שיאכל האיסור תוך א"פ כזית ומש"ה צריך דוקא שיהא כדי א"פ ע"י טיבול וכנ"ל משא"כ אם יש בו טעם דמהפך ממילא אם יש בו כזית תוך א"פ ולא תלי' כלל באכילתו והבן. ועכ"פ דברי הטור ביו"ד צ"ע קצת שכ' לדעת ר"ת סברת הרר"ח וק"ל. ועי' פר"ח ושעה"מ:

צט) והנה לדינא אין מבואר כמאן פסקינן ואי משום דמשמע בש"ע באו"ח סי' תנ"ג סעיף ב' העושה עיסה מחיטים ואורז יוצא י"ח בפסח א"כ הא מוכח דמהפך דאל"כ איך יוצא ועי' מג"א שם שכ' באמת ודוקא שיש בו כזית בא"פ ע"ש אך עכ"פ משמע דא"צ שיאכל כ"כ רק אם יש בו כזית תוך אכ"פ יוצא וא"כ משמע כדעת הרר"ח. אך י"ל דאורז גריר וכמ"כ אין ראי' מיו"ד סי' שכ"ג גבי חלה וכבר כ' בזה לעיל גם מהא דאמרינן דצריך לעשות שתיהן יחד לאכול תחילה כל אחד בפ"ע ואח"כ שניהם יחד משום דלא דליבטל מצה למרור כנ"ל ות"ל טע"כ דאי' כבר כ' לעיל הרבה דרכים ע"כ אין לנו הכרעה לדינא בזה:

ק) עוד רגע אדבר בענין כריכה די"ל אף לדעת הסוברים טע"כ דאו' אפ"ה ניחא מה שאנו אוכלים תחילה כ"א בפ"ע ואח"כ מצה ומרור יחד ולא אכלינן תחילה מצה לחוד ואח"כ מצה ומרור יחד ואי משום דמנה מבטל למרור הלא טע"כ דאו' כמו דהוי עבדינן אי הוי כהילל לגמרי די"ל כמ"ש הרמב"ן במלחמות דכיון דכ"א בפ"ע ג"כ אפילו לכתחילה יוצא לרבנן ואם יעשה נ"ל אזי יברך על מרור לבד ולא רצו לעשות מצה טפילה דשמא יעשה בזמן המקדש ג"כ כן ע"ש היטיב:

קא) ומכל אשר הארכנו לעיל תראה כי י"ל בכמה דרכים מה שהקשו תוס' זבחים (עח.) ד"ה מתיב רבא וכו' אמאי לא הקשה מכל דוכתי' דקיימ"ל טע"כ דאו' ולהנ"ל ודאי י"ל אף לדעת תוס' שהעלו כר"ח ור"ת דטע"כ דאו' ללקות מ"מ המ"ל טעמא דר"ל דסובר דאין לוקין מטעם דאין מזהירין וכו' או דגיעולי נכרים הוי עשה כדעת ר"י מאורליינש לכך פריך מהך דהעושה עיסה וכו' דע"כ מוכח דלוקין דאל"כ הרי אלי הי' חמץ לא הי' לוקה משום ל"ת חמץ וק"ל:

קב) עוד ראיתי להזכיר לכאורה לשון הר"ן שכ' בנדרים שם הטעם בדבר שיל"מ דלא בטיל משום דהוי מין במינו ואף לרבנן דסברי דוקא עולין היינו משום דאיסור והיתר שני מינים משא"כ יל"מ הוי ג"כ מינו ע"ש. וקשה הרי מבואר במנחות (כב:) דפריך לרבנן ודילמא עד דאיכא עולין ומינו וכו' א"כ משמע דבאמת לרבנן אף בא"מ עולין לא בטלי וכן משמע מתוס' זבחים (פא.) ד"ה תנאי היא וכו' אך בתוס' מנחות (כב:) ד"ה ור"י וכו' יראה מדבריהם שם שסוברים למסקנא לרבנן באמת דוקא עולין ומב"מ יחד וק"ל ודעת הר"ן י"ל בלא"ה דכונתי רק חומרא דרבנן וק"ל: עי' עוד שם מנחות (כב:) תוס' ד"ה מכאן וכו' שהקשו ת"ל מצות אין מבטלות וכו' ע"ש ולכאורה קשה הרי מרי' דהך שמעתא שם הוא ר' יוחנן דאמר חלוקין חביריו על הילל וצ"ע וק"ל:

וגם י"ל דעת הרמב"ם שפסק כר"א היינו די"ל ודאי כמ"ש הרמב"ן די"ל בכריכה לא פליגי חכמים על הילל רק אפ"ה קאמר שפיר ואפילו למ"ד אין מצות וכו' דמשמע דפליגי תנאי היינו הנך תנאי דזבחים (פא.) דסברי אין מים מבטל דם ומפיק לה מהם או מדם דם דא"כ ע"כ מייתורא ידעינן דבעלמא מצות מבטלות משא"כ אנן ילפינן זה מדם הפר ושעיר דלא הוי ייתורא והבן:

וכבר הבאתי לעיל מה שהקשה הגא"א ז"ל דת"ל הרי פסקינן ביו"ד סי' ק"ט דיבש ביבש אף בא"מ ברובו בטיל וא"כ מה קאמר (דף עח) שם ש"מ נ"ט ברוב לאו דאו' וכו' ות"ל הא שם הוי יבש ביבש וכן הקשה הכרו"פ סי' ק"ט ע"ש שהביא דעת התה"ד ומהרש"ל ביש"ש שסוברים באמת דכזית בכא"פ דאו' אף ביבש באינו מינו ושם צידד לומר די"ל אף בפחות מכא"פ עכ"פ אסור מן התורה אף ביבש ובחי' ליבמות הארכתי בזה. אולם כבר כ' לפי מה דיראה מדברי רש"י דעיקר הסברא כשלעסן בטלו זה בזה א"כ הוי כמו שאר לח בלח וק"ל אכן לפי' תוס' בונראה לפרש יראה דקשה קצת וק"ל:

קג) ולדעת רש"י צריך להבין קצת הא על לעיסה ג"כ חייב כמבואר בחולין ס"פ גיד הנשה אכן באמת ר"ל שם סובר דעל לעיסה לא חייב רק על הבליעה וא"כ ר"ל לשיטתו ניחא. ולפ"ז י"ל קצת דעת הרמב"ם פח"י מה' פה"מ ה"כ שכ' שם דאין מבטלין דאנן פסקינן כר"י דאף על לעיסה לחוד חייב אך ז"א דהרמב"ם כ' בפי' הטעם משום דאין מצות מבטלות וכו'. ומטעם זה כ' בחי' למס' מעילה דמה שתי' הכרו"פ סי' צ' די"ל טעם הרמב"ם משום התראת ספק שמה התראה או משום טע"כ דאו' ז"א דהרי כ' הטעם בפי' כנ"ל:

קד) גם נזכיר מ"ש הכרו"פ תוך הדברים שם סי' ק"ט דקשה לכאורה על הר"ח כהן דסבר בטע"כ בעי דוקא כזית תוך אכ"פ לענין מלקות דת"ל לדעת תה"ד ומהרש"ל א"כ אף בלא טעם מהני ותי' דנ"מ עכ"פ אם יש כזית תוך א"פ חייב על כל כזית ע"ש. בלא"ה ל"ק מידי דטעם בלא ממש גרע טפי והוי ס"ד דלאו כלום הוא כמ"ש לעיל בשם התוס' דחולין דס"ד אף בליכא רוב היתר ג"כ פטור רק דוקא אם איתא בעיני' ממש דמפורש הטמאים לאסור צירן כמ"ש כ"ז לעיל ע"ש. גם מ"ש הכרו"פ סי' נ"ח דהרמב"ם דכ' בה' פ"ה הנ"ל לאו דוקא נקט נותר ופיגול דהרי בלא"ה מצטרפין ע"ש וז"א דהרי כ' תוס' בזבחים שם וכ"כ הר"ש די"ל אף שמצטרפין מ"מ אם איכא רוב מבטלין וכ"כ בחי' למעילה ע"ש. גם מ"ש סי' צ"ח הנ"ל די"ל לכ"ע אף לרמב"ם אם יש נ"ט זיתי היפר וזית חלב ודם לכ"ע שרי דס"ס הקפילא אין טועם אלא טעם חלב ולא דם ע"ש לדידי צ"ע בזה דהרי ודאי אם יש ב' זיתים כל אחד ממין אחר ונפל זית איסור מדוע נימא דבטל דוקא האיסור דילמא בטל זית היתר והבן וצ"ל כך גזה"כ כל היתר מצטרף יחד א"כ בכה"ג אם נפלו שני זיתי איסור משני מינים אם איסורין אין מבטלין זא"ז מדוע לא נימא האסורין יצטרפו יחד וא"כ תלי שפיר במחלוקת הרמב"ם והרא"ש וניחא שפיר מה שהטור הביא הך דאיסורין מבטלין וכו' דנ"מ שפיר לענין ביטול וק"ל וקצת י"ל דהרמב"ם שפסק דאין מבטלין איירי דוקא במין במינו וכסברת הר"ן לענין דשיל"מ שכ' דמן הדין לא הי' ראוי כל מב"מ ליבטל רק דעיקר הטעם משום דאיסור והיתר שני מינים הם משא"כ ביל"מ א"כ כמ"כ בשני איסורין הוי שפיר מב"מ משא"כ בא"מ בעצם והבן:

קה) וראיתי במנחת כהן במנחות (כג:) הנ"ל שהקשה על הלח"מ (פי"ב מה' מעה"ק הי"ז) שהקשה מדוע לא ביאר הרמב"ם בהא דתיבלה בקצח דבעי דוקא רוב מצה כדמשני הש"ס כאן. ותמה ע"ו הרי הרמב"ם פסק בפ"ה מה' חו"מ דיוצא יי"ח במצה מן חיטין ומן אורז. והיינו כקו' תוס' כאן וא"כ א"צ כלל רוב ע"ש. וכבר כ' לעיל דודאי לא פליג ש"ס דכאן על מתני' רק סובר דאורז גריר א"כ ניחא ושפיר הקשה הלח"מ וק"ל:

קו) עוד נזכיר ראיתי ברא"ש סוף ה' חלה שכ' שם דמה שהקשה הרמב"ן על הך מתני' דהעושה עיסה וכו' ל"ק דהטעם מהפך הדבר והא דאיתא בירושלמי דאורז גריר וכו' היינו משום דהי' קשה לו הואיל ורוב אורז אין בא לידי חימוץ כלל אף החיטים לזה תי' דגורר ע"ש. וקשה לדעת הרא"ש ודאי כאשר הארכנו לעיל דא"כ אמאי לא יאכל מצה ומרור יחד. וכבר כ' בזה לעיל. וצ"ל כנ"ל די"ל דסובר שפיר דנהי דטעם מהפך וכו' מ"מ במרור דבעינן טעם מרור א"כ ס"ס אין נרגש טעם מרור לחודי' אבל במצה סובר שפיר דלא בעינן טעם מצה בכי הא ולכך אמרינן שפיר דמצה ומרור ביחד לא ניכול משום דמרור דרבנן מבטל משום חזוק מררות כתי' א' של תוס' דכאן וזבחים והא דלא סגי שיאכל תחילה מצה ואח"כ מצה ומרור יחד דמצה דרשות מבטל מרור דבעינן טעם מרור וק"ל:

ואלולי דברי הרא"ש שם הייתי אומר דהא דאיתא בירושלמי הטעם דגריר כנ"ל היינו משום דבעינן ג"כ טעם מצה ולזה בעי גרירה והבן. ועכ"פ הלח"מ הקשה שפיר דהרי הרמב"ם סובר טע"כ לאו דאו' עכ"פ בפחות מכדי אכ"פ לכ"ע עי' ב"י יו"ד סי' צ"ח ופר"ח או"ח רס"י תמ"ב וא"כ ע"כ באורז שאני משום דגורר. אך עדיין אין מוכרח די"ל דהוי טעמו וממשו.

ועוד יש להאריך בזה וגם מה שתי' מראה. כהן דבלשון הרמב"ם שכ' מצה היא וכו' מרומז ג"כ דרוב מצה וניחא ע"ש. ועי' רא"ש לקמן סוף פרקין (קיט:) כ' שם דאף לרבנן מצוה בכריכה ועי' מ"ש שם:

קז) עוד ראיתי להזכיר מה דצריך ביאור הנה הרמב"ם פ"ו מה' חו"מ ה"ב כ' שם בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהמרור טפל לגבי מצה והראב"ד כ' זה שיבוש דהטעם משום דאין מרגיש טעם מרור ועי' מ"מ שכ' דהראב"ד הבין בפי' הרמב"ם דמש"ה אין יוצא ידי מרור הואיל והוא טפל ומש"ה תמה אבל באמת הפי' ברמב"ם דהכונה דלא תימא אף ידי מצה לא יצא הואיל וכרכו במרור לזה אמר דהוא טפל ע"ש ועי' לח"מ שם שכ' הטעם דמש"ה יצא ידי מצה הואיל ועכ"פ המרור ג"כ בא לעשות מצוה אף שלא יצא ידי מרור הואיל ובלעו מ"מ תחילתו בא למצוה ע"ש. ולכאורה צ"ע דהרי מלשון הרמב"ם משמע הטעם משום דמרור טפל וק"ל. ועי' גם פר"ח או"ח (סי' תע"ה סעיף ג') שכ' שם דמין מאכל במאכל אין חוצץ כמו מין במינו והביא ראי' מל' הרמב"ם פ"ג מה' אבה"ט דין ה' שכ' שם דאם כרך כזית נבילת עוף טהור בחזרת וכיוצא בה טמא ואם כרכו בסיב טהור וכ' שם הכ"מ הטעם משום דמין מאכל אין חוצץ ע"ש וכ"כ המ"ל פי"ד מה' מ"א דין י"ב ע"ש היטיב. והנה לכאורה גם לזה קשה מלשון הרמב"ם שכ' משום שמרור טפל אבל בלא"ה הי' חוצץ וגם לכאורה קשה הרי חזינן בכל דוכתי' דבעי דוקא מינו ממש כמו ד' מינים שבלולב. ומלשון הרמב"ם ה' אה"ט שם ג"כ לכאורה אין ראי' כ"כ דשם ג"כ כ' חזרת וכיוצא בה היינו ג"כ דברים שהן טפילים וק"ל. ואם נאמר כן י"ל בקל קו' תוס' מה שהקשו אמאי לא יאכל מצה ומרור ביחד דהא טע"כ. די"ל כתי' תוס' ראשון דחוזק מרירות מבטל ואי משום דא"כ יאכל מצה תחילה ואח"כ מצה ומרור יחד להנ"ל ניחא דשמא תכרוך המצה ע"ג מרור ושוב חוצץ המצה למרור דמצה אין טפילה למרור וניחא קח) ומעתה יש להוכיח מה שנסתפק המ"ל שם אם לגבי איסור ג"כ אם כרכן בסיב אם חייב דאם נימא דפטור א"כ לס"ד דר"ל דאמר הפיגול ונותר שבללן וכו' דאיירי במין בא"מ א"כ ת"ל דשמא כל אחד נכרך בחבירו וחוצץ א"ו דלענין איסור לא אמרינן הכי. אך לכאורה ז"א דהרי ס"ס בלעיסה מיד נתחייב שהרי כיון שלעסו טרם שנבלל נתחייב. אך עדיין יש להוכיח שפיר דהרי ר"ל סובר סוף פ"ז דחולין דעל לעיסה לחוד לא נתחייב א"כ מוכח שפיר ויש להאריך בזה:

תוכן העניינים

פתח הבית חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה