פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף קח.
נא) דף קח ע"א בתוס' ד"ה נימא וכו' לכאורה צ"ע מ"ש תוס' דלב"ב לכתחילה אסור משום לא תשחט וגו' משמע דסברי לב"ב עכ"פ מותר חמץ עד חצות. ועי' בר"ן לעיל פ' אלו עוברין שכ' שם לדחות מה שהקשה הרמב"ן על הרז"ה שכ' דהא דאסור לאכול מצה ער"פ היינו דוקא מחצות ואילך מזמן שמתחיל איסור חמץ. והקשה הרמב"ן דהרי בירושלמי איתא רבי לא הוי אכיל משום דסבר כב"ב דפסח ששחטו [קודם[חצות כשר ולא אכיל לא חמץ ולא מצה א"כ חזינן דכל היום אסור. והר"ן דחה זה משום דלעולם י"ל מתחיל איסור מנה משעת חיסור חמץ ע"ש א"כ ס"ס חזינן דלב"ב חמץ אסור מתחילת יום י"ד וצ"ע. ועי' לעיל (ד.) ובמ"ל פ"ק נב) דרך פילפול אמרנו קצת ליישב קו' תוס' לעיל ד"ה ומשום מצה וכו' שהקשו על הרשב"ם שכ' דנ"מ בזמן דליכא פסח. מסוגיא דהכא דבזמן רב ששת תו ליכא פסח ע"ש. דהנה צריך להבין לפמ"ש לעיל לב"ב אסור לאכול חמץ תחילת י"ד ח"כ אמאי צ"ל דר"ש סבר דמתני' סמוך למ"ג ת"ל בלא"ה הרי אינו יכול לאכול לא חמץ ולא מצה ואי משום שהי' יכיל לאכול דברים אחרים הרי בלא"ה מה שהי' מתענה לאו דוקא שהרי הי' יכול לאכול מיני תרגימא כמ"ש תוס'. וצ"ל דהוכחת הש"ס משום שהי' יכול לאכול מצה עשירה דהוי אכילה ממש. אך לכאורה אין זה מסברא שיכול לאכול מ"ע די"ל ס"ס הוי מצה. גם לכאורה איכא בזה פלוגתא דתנאי. אך הרי מוכח ממתני' מכח קו' תוס' ריש פרקין. לכך קאמר הש"ס דסבר [ר"ש] מתני' איירי סמוך למ"ג א"כ י"ל דמ"ע ג"כ אסור משום מצה ואי משום קו' תוס' במתני' השתא ל"ק מידי שהרי קודם חצות הי' יכול לאכול מנה וכסברת בעה"מ הנ"ל דאיסור מצה מתחיל מזמן איסור חמץ ואף דרבנן אסרו חמץ שני שעות קודם מ"מ י"ל לא גזרו כולי האי לאסור מצה אבל הוא סובר כב"ב וא"כ אסור לא חמץ ולא מנה מתחילת י"ד ומ"ע י"ל ג"כ אסור משום מצה כנ"ל וק"ל. אך הלשון לפ"ז דחוק קצת מה שאמר ומשום דילמא אתי לאמנועי מפסחא ולא קאמר בפשיטות משום דאסור מצה משום כל האוכל מנה בער"פ כאילו בועל ארוסתו וק"ל כ' דרך פילפול בעלמא: נג) ודע אף לדעת בעה"מ לעיל שסובר דאיסור מנה מזמן איסור חמץ מ"מ נ"ל דסובר דאף מ"ע אסור לאכול מן המנחה ולמעלה מכח קו' תוס' במתני' דאל"כ כיון דלמאי דמסקינן דהיינו מנחה קטנה א"כ ק' ג"כ קו' תוס' דהרי מחצות ואילך ג"כ אין רשאי לאכול מצה ואף למ"ד מ"ג ס"ס קאמר הש"ס הטעם משום דילמא אתי לאמנועי וכו' וע"כ קאי על מ"ע כנ"ל וק"ל:
נד) עוד חוזר אני על ראשונות דיש ליישב דעת רשב"ם כפי שכ' לעיל הא דקאמר הש"ס הטעם דילמא אתי לאמנועי היינו לפי מ"ש תוס' במתני' דהא דתני ערבי פסחים משום פסח שני א"כ קשה שפיר בפ"ש הרי יכול לאכול חמץ ונראה דגם מצה יכול לאכול וע"ז לא אמרי כל האוכל וכו' א"ו הטעם משום דילמא וכו' וניחא. וא"ל לפ"ז אף אי איירי במנחה קטנה י"ל לעולם דמ"ע אשור לאכול משים כל האוכל וכו' וא' ישים קו' תוס' דמתני' דת"ל קודם מנחה ג"כ מה יאכל הרי לפ"ז י"ל דס"ס בפ"ש יכול לאכול תחילה מה שירצה דז"א דעכ"פ לשון סמוך למנחה גבי פסח ראשון לא שייך דהרי גם קודם מנחה לא יכול לאכול וק"ל:
ודע דהרמב"ם לא כ' כלל דבפסח שני לא יאכל סמוך למנחה וע"כ סובר כאידך תי' שתי' ריש פרקין וק"ל:
נה) בד"ה כולהי נמי וכו' ואם שכח וכו' עי' ברא"ש שכ' דאם שתה בלא הסיבה כיון ששתה שלא כתיקנן לא הוי ממנין הכוסות ויחזור וישתה ע"ש. ולכאורה הרי נסתפקו התוס' רק הואיל ומספיקא בעי הסיבה ושמא הלכה דא"צ הסיבה והוי כתקנו ואם יחזור וישתה הוי מוסיף. וצ"ל דמ"מ כיון דס"ס משום דמספקא לן צריכי כולהו הסיבה מש"ה הדר הוי שלא כתקנו וק"ל:
נו) (ע"ב) בד"ה שאף הן היו וכו' מה שהקשו תוס' מסוכה לכאורה הרי מיעטה תורה בפירוש מהאזרח או מהלכה ואם כונת תוס' דמאי פריך הש"ס בפ"ב דסוכה האזרח ל"ל ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג וכו' דמאי פריך הא אי לאו מיעוטא הוו ס"ד לחייב משום שאף הן היו וכו' זה דוחק גם לא אזיל שפיר מה שתי'. ואם כונת תוס' דכל עיקר אף הן וכו' הוי דרבנן זה לא נתבאר בתי'. לכך נראה דודאי הוי סברי תוס' לסברא פשוטה דאף הן וכו' הוי רק סברא דרבנן ולכך הי' קשה להו בסוכה אמאי לא תקנו חכמים שיתחייבו נשים משום שאף הן וכו' כמו שתקנו בהנך לכך תי' דמצוה דאו' הניחו אדינא וק"ל ולפ"ז ע"כ סברי תוס' דאף במה שמפורש בתורה יש כח ביד חכמים לתקן. ועי' ט"ז ויו"ד סי' קי"ז) ע"ש [אחר למדי ענינים אלו מצאתי תוך כתבי הגאון א"א ז"ל שכ' קצת רישומי דברים על פ' ערבי פסחים והרגיש בהרבה דברים ע"ש]: