פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף צ:
לט) ע"ב בסוגיא דשוחטין וזורקין על ט"ש כבר הארכנו לעיל פ' אלו דברים ע"ש:
מ) (שם) א"ה מחו"כ נמי וכו' לכאורה לס"ד דמש"ה אין שוחטין על ט"ש משום דילמא פשע א"כ לכאורה לא שייך לומר דמיקרי לא חזי לאכילה ופסול הפסח דיראה דז"א דס"ס ראוי לאכול בלילה אם יטבול רק יראה דעכ"פ אין שוחטין דשמא יפשע ויבטל ממצות אכילת פסח ואי משום דהרי טוב יותר לבטל האכילה משנבטל השחיטה דיש בה כרת ז"א דמש"ה אין שוחטין רק צריך לטבול תחילה וא"כ במחו"כ לס"ד א"כ מאי נעשה ודאי טוב יותר לבטל האכילה משנאמר לבטל השחיטה ואם נאמר דקו' המקשה דס"ס הי' לו למסור לב"ד ולהכי משני באמת מסר א"כ קשה מאי צריך דר' שמעי' וכו' ת"ל אי לאו דר"ש א"כ ודאי הי' ג"כ שוחטין כיון דא"א לעשות באופן אחר,. ולתי' ב' דתוס' לעיל (נט.) ד"ה אתי הנ"ל דבעשה לא בעינן בעידנא א"כ י"ל שפיר קו' הש"ס היא דנימא דצריך להביא תחילה הכפרה משא"כ לתי' א' קשה וצע"ק:
מא) (שם) אלמה אמר רב מטמאין וכו' לכאורה קצת קשה הרי מצינו כמה פעמים כיון [דאיסורא] דרבנן עלי' כדאורייתא דמיא וא"כ ס"ם נהי דלא מיקרי טמא מדאורייתא ס"ס כיון שמטמאין אותו בשרץ א"כ ס"ם הוא לא יקריב א"כ הוי טמאים רוב נגד טהורים אשר ראוים להקרבה. ובלא"ה צ"ל כן לדעת הרמב"ם דטומאת שרץ לא הותר בציבור וע"כ [קשה] הא דמטמאין אחד וכו' הא ס"ס לא נצטרף לטמאים. וצ"ל ג"כ כנ"ל מ"מ חסר אחד מן הטהורים א"כ כמו כן כאן. אולם לפי מה שהארכתי לעיל פ' כיצד צולין ובחי' להק"פ וה' ביאת מקדש דקשה ס"ם זה שנטמא בשרץ חייב כרת אם לא יטבול ותי' בתי' שונים א"כ י"ל כה"ג כיון דמה"ת חייב א"כ חייב ודאי לטבול וכאן אקצר:
מב) (שם) וממאי דהכי הוא וכו' הסוגיא תמו' קצת מדוע לא הביא מיד דר"י כיון דמכח הך דר"י לא נתחזק הראי' מהך דאיש איש וגו'. אולם נ"ל קצת עי' תוס' ד"ה שחל שביעי וכו' שהקשו אמאי לא אמר להם משה לטבול ע"ש. ונ"ל דהרי מבואר בגיטין דף ס' אותו היום נטל עשר עטרות והי' יום ראשון בשבת וא"כ הי אז שנה שני' במדבר ער"פ בשבת ועי' מש"כ לעיל ר"פ אלו דברים בשם דברי שלמה ושאר מפרשים מה שהקשו עפי"ז] וא"כ בשבת אסור להזות מדרבנן א"כ שפיר לא אמר להם משה לטבול שהרי חסר הזאה אח"ז ראיתי בס' לוית חן הרגיש בזה. ועי' תוס' בכורות (נה:) ד"ה אין המים מטהרין וכו' שם כ' לענין אחר בימי משה לא גזור ומשמע קצת מדבריהם בכל דרבנן כן אך אין מוכרח וק"ל] ואל יהי' לדוחק בעינך דמצינו זה כמה פעמים. ובלא"ה מבואר פ"ב דמגילה ובשאר דוכתי אמר הקב"ה למשה כל דברי סופרים. ועי' מ"ל פ"ד מה' מלוה ועי' תשו' הרא"ש בהא דנזיר דפריך שם קדושא ואבדלתא מושבע ועומד וכו' ע"ש. א"כ נהי שאין מפורש בתורה עכ"פ הי' אז גם איסורי דרבנן וא"כ מש"ה לא אמר להם לטבול. אך לפ"ז א"כ לא מוכח מידי מהך דולא יכלו לעשות וכו' דילמא באמת שוחטין על ט"ש ושאני זה שהרי לא אפשר לטבול מחמת הזאה. לכך מייתי כיון דלהם אמר איש איש כי יהי' וגו' ומשמע טמא כמוהם והיינו בשביעי ואמר כי יהי' לדורות אף אם לא יהי' בשבת א"כ מוכח דאין שוחטין וכו' וגם הרי עיקר הטעם מה שאמר ממאי דהכי הוא היינו כיון דכתיב לנפש וגו' ממילא משמע שאינו ראוי לערב וכו' א"כ כדמייתי מולא יכלו וכו' ושם כתיב ג"כ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש וגו' ואפ"ה הוי ראוי לערב והבן. דרך פלפול אמרנו ליישב דעת הרמב"ם שפסק דבטמא מת אף אם טבל אין שוחטין וטמא שרץ בלא טבל אין שוחטין א"כ מנ"ל זה דהרי חזינן דט"מ גרע א"כ דילמא בשאר טמאים אף בלא טבל שוחטין.
והארכנו בזה לעיל פ' אלו דברים הרבה. ובחי' להק"פ וה' ביאת מקדש. ועי' שעה"מ שהבאתי שם. אולם נכתוב כאן מה שנראה דרך פלפול עי' לעיל (סט.) תוס' ד"ה שוחטין וכו' שהקשו למ"ד שוחטין וכו' א"כ קרא לא איירי בשביעי א"כ קשה ל"ל כלל קרא דטמא נדחה ת"ל מאיש לפי אכלו והרי אינו ראוי לאכילה. ותי' דאתי לאשמעינן דעושה פסח שני ע"ש. ועי' תשו' שאג"א (סי' ס"ה) שתמה ס"ס אמאי שאלו הטמאים כלל למה נגרע הרי מבואר איש לפי אכלו. וכן הקשה הרשב"א בחי' לסוכה (כה:)
וגם למה אמר משה אשמעה מה יצוה ה' לכם הלא אין כאן מקום ספק כלל ע"ש. וע"כ צ"ל בתוס' וכן שאר הראשונים שלא הקשו זה כלל דנהי דהטמאים ידעו שא"א להם לעשות פסח זה מ"מ קשה בעיניהם להיות בטל ממצוה זו לגמרי ופן יהי' להם מועד אחר ואדרבה כן משמע מדכתיב ולא יכלו לעשות פסח וכו' א"כ יראה דזה הי' פשוט להם דאסור להם לעשות פסת ראשון וק"ל:
ומעתה יראה להכריח הכל דשפיר הכריח הרמב"ם דינו דאף טבל לא מהני במת מדכתיב איש איש כי יהי' טמא וגו' וטמא משמע אף טבו"י וכמו שהקשו תוס' באמת רק קאמר ממאי דהכי היינו דילמא הלשון לנפש מרמז שלא הי' יכולים לאכול לערב ולכך מביא מהך דר"י וכו' ושם ג"כ כתיב טמאים לנפש וגו' ושם הי' ביום השביעי וקרא להם טמאים וכו' ואי משום דס"ס שפיר מרמז בהך דלנפש דאין ראוין בלילה ומשום חסרון הזאה. ז"א. עי' שעה"מ פ"ד מה' ביאת מקדש שם כ' להדיא דמשום חסרון הזאה לא מיקרי אין ראוי בלילה כיון שמן התורה מותר רק מבטל אכילה יע"ש ושם הארכתי בפי' הסוגיא דריש א"ד לעיל ע"ש. ומש"ה הוכיח דבתיבת לנפש אין ממועט שביעי א"כ כמו כן איש אשר יהי' טמא לנפש סתם אף שביעי ואף טבל וכמו שהקשו תוס' כנ"ל. אך עדיין קשה מדוע לא יכלו הטמאים לעשות הפסח וכי פשיטא להו זה דטבילה לא יועיל ואמאי הרי ראוי לאכילה בלילה א"ו משום חסרון טבילה הי' דהרי ס"ס לא טבלו דבעינן גם טבילה אחר הזאה ונהי דהזאה הוי רק מדרבנן ס"ס הא לא טבלו. ועי' תוס' מגילה (כ.):
ומעתה מוכח שפיר הנהו תרי דינים דבשאר טומאות קידם טבילה אין שוחטין דהרי אותן טמאים אף קודם שנאמר להם חידוש דין דטמא מת לא מהני טבילה אפ"ה ידעו שא"א לעשות פסח וע"כ מטעם מחוסר טבילה וכמ"כ שאר טומאות ומדכתיב כי יהי' טמא וגו' מוכח בטמא מת אף טבילה לא מהני והבן: מג) ועפי"ז יש ליישב דרך פלפול ג"כ מה שהקשו על הרמב"ם מהא דלעיל (סט.) דקאמר שם ר"ע הזאה תוכיח וכו' ות"ל הא אף אם יטבול לא יועיל. ועי' במקומות הנ"ל מ"ש ליישב ובשעה"מ הנ"ל. ולהנ"ל י"ל דמ"מ פריך ר"ע שפיר דהרי חזינן קודם שאמר ה' הי' יודעים כי טמא בלא טבילה ולא הי' יכולים לטבול משום הזאה וא"כ הכל טעמא מאי אמאי לא יזו ואין להאריך כי כ"ז דרך פלפול ולשון הרמב"ם לא משמע כן:
ועי' סוכה (כה:) שם בחי' הרשב"א יראה שהרגיש בקו' השאג"א הנ"ל ודחיקא לי' לפרש דאף שבאמת יודעין הי' שאסורין לעשות פסח מ"מ הי' קשה בעיניהם ע"ש. אך עדיין אין מוכרח וי"ל כפי' הנ"ל:
ודע עוד דמסוגיא הנ"ל הכריח הרמב"ם דינא דידי' דט"מ אף טבל לא מהני דאל"כ מאי הוכיח הש"ס שם דעוסק במצוה פטור וכו' מדטמאו עצמם וכו', ות"ל הרי הי' יכולין לטבול א"ו כנ"ל. ועי' רשב"א שם בחי' מה שתי' בזה ע"ש:
מד) (שם) בגמ' קמל"ן דשמשא ממילא ערבא וכו' לכאורה קשה ל"ל לש"ס הא כיון דרב מדאו' קאמר א"כ נימא דל"ח לפשיעה כלל, וי"ל ואין להאריך:
מה) רש"י ד"ה קמל"ן ובמסרו לב"ד וכו' גם כאן קשה מנ"ל כלל חשש פשיעה וכן קשה לקמן בסוגיא אשר מסיק קמל"ן כדר"ש וכו' ות"ל דילמא ל"ח כלל לפשיעה. וצ"ל דפשיטא לי' להש"ס דבמחוסר כפרה דהוי הפסד ממון י"ל שפיר חיישינן לפשיעה. אך לפ"ז הא סגי במסרו לכהנים וא"צ לדר"ש ואי משום דנהי דבבעלים לא חיישינן לפשיעה אבל בכהנים חיישינן אכתי תיקשי למה שכ' תוס' בעירובין (לב:) דר"ש מצי סבר ג"כ דחזקה שליח עושה וכו'. ואפ"ה הוצרך לומר חזקה וכו' משום דרצה לתרץ אליבא דרב וכו'.
ועי' צל"ח כאן שפי' כונתם משום דנהי דחזקה שליח וכו' היינו דהוי כמו בע"ד וכאן לרב אף בבע"ד חיישינן וכו' ע"ש. ולהנ"ל בבע"ד חיישינן משום הפסד. משא"כ בשליח וי"ל וק"ל:
עוד י"ל כונת רש"י דנהי דקאמר ה"נ מסתברא וכו' היינו רק דאיירי בטבול אבל עדיין אין מוכח דהוי דאורייתא אלא שמא פשע וק"ל: מו) תוס' ד"ה בשמיני פשיטא וכו' מה שלא כ' תוס' דרישא קמל"ן דלא אמרינן מחוסר הערב שמש. עי' צל"ח שתי' דכאן הא חזינן דהוי פשיטא לי' במחו"כ ומכ"ש במחוסר טבילה. אך הקשה אמאי לא תי' הש"ס לעיל קמל"ן דלא חיישינן שמא תסתור וצ"ל בלא"ה משני שפיר,. ומאי דקשה מאי קאמר לעיל ה"נ מסתברא וכו' אמאי לא קאמר אגב. וצ"ל המקשה דלעיל הוי דחיקא לי' אגב וק"ל: