אור ברסלב
פתח הבית חלק א פסחים › דף מז.

פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין

פסחים · דף מז.

דף מו:

טז) דף מז ע"א בגמ' שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה וכו' עי' רמב"ם (פ"ח מה' תמידין שהביא הך דשתי לחם אין דוחין לא שבת ולא יו"ט וכ' הטעם משום לכם ולא וכו'. ולכאורה קשה דהרי הרמב"ם פסק כרבה דאמרינן הואיל ולא אמרינן כלל צרכי שבת נעשין בי"ט א"כ ל"ל הך טעמא דלכם וכו' ולקמן נאריך בזה אי הרמב"ם פוסק דלא כר"ח. ונ"ל בפשיטות דודאי צריך להבין ת"ל אף לרבה לא גרע שתי לחם מנדרים ונדבות דהוי לן ג"כ למשרי משום מתוך ובלא"ה שלמים הוי צורך הדיוט רק דקרא ממעט לה משום דכ' לכם כמבואר כ"ז היטיב בביצה (יב. כ':) א"כ תקשי להמקשה נהי דלרבה לא אמרינן צרכי שבת וכו' אכתי עכ"פ לא גרע מנו"נ. וע"כ צ"ל דגם המקשה ידע מלכם רק דהי' ס"ד לר"ח כיון דצרכי מצוה נעשין לפי' התוס' זה לא נימעט מלכם ואפ"ה תי' לי' דממועט מלכם א"כ עכ"פ אף לרבה צריך לטעם לכם וכו' וק"ל:

יז) ואגב) דאיירינן באותו ענין נזכיר ג"כ מה שאמרנו ליישב דעת הרמב"ם שפסק שתי הלחם אין דוחין לא שבת ולא יו"ט. ובמנחות (צה:) פריך שם אהא דתנן אפייתן בפנים ואין דוחין ת"ל אי אפה לה מאתמול איפסול לה בלינה וכו'. א"כ תימה על הרמב"ם שפסק תנור מקדש ואפ"ה פסק דאין דוחה שבת. וכבר הרגיש בזה התוי"ט שם. ועי' בבה"ז בסוף מנחות שהביא בשם הקדוש ליישב זה לפי דברי תוס' במנחות (מח. ד"ה לעולם כרבי) שכ' התם ואין התנור מקדש דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת. וא"כ לר"ח התם לא איפסל כלל בלינה דיכול לאפות מאתמול ע"ד דלא ליקדשי. ועי' בבה"ז שם שתמה ע"ד תוס' שם דמאי הקשו כלל מתנור מקדש אטו מי עדיף תנור משחיטה ואפ"ה אמרינן דפודין בכ"מ שהן דאין חל קדושת הגוף רק על שנים ולא על ארבע א"כ מה לי אי תנור מקדש. ע"כ פי' שם פי' אחר בתוס' וסתר תי' הנ"ל. ולכאורה בלימוד הסוגי' שם אמרנו לפרש דברי תוס' דהי' קשה להו כיון דאין ברירה א"כ שמא התנור קידש הני ב' לחם ושחיטה קידשה שנים אחרים א"כ לא מהני כלל פדיון והבן זה ומה שצריך לעיין הוא מהא דר"פ ר' ישמעאל (עב.) דאמר התם השאר נאכל. ות"ל [הא] אין ברירה וק"ל]:

נחזור לעניננו דעכ"פ קשה אמאי לא ביאר הרמב"ם דיאפה ע"מ דלא ליקדשי'. חידוש גדול כזה הי' לו להשמיענו. ולכאורה עלה על רוחי לומר לפמ"ש התוס' במנחות (נא. בד"ה אפי לה מאתמול וכו') שהקשו שם מאי קאמר גבי שתי הלחם אי אפי לה איפסול וכו' ת"ל כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן. ותי' כיון דלא דחי שבת א"כ ער"ש זמנם ע"ש. א"כ י"ל כיון דמשכחת לה לאפות ע"ד דלא ליקדשו א"כ ודאי לא הוי זמנם ע"ש דע"ד חול לא מקרי כלל זמנם וא"כ ממילא שוב שרי אף ע"ד קידוש כיון דהוי שלא בזמנם וק"ל:

אכן כ"ז דוחק. גם כבר כ' במ"א דקשה לכאורה לתי' הקדוש מהא דמנחות (נז:) דקאמר התם דילמא בכלי חול כייל ומשני איכא עישרון דקודש שביק עישרון דקודש וכו'. וא"כ לכאורה גם כאן קשה על הא דקאמר במנחות (עב: ) ורבי להכי שתי לחם דחי שבת משום דתנור מקדש ואי אפי להו וכו' ות"ל אכתי הא יכול לאפות בתנור חול וצ"ל ג"כ כנ"ל. א"כ אי אפי ע"ד דלא ליקדשי הוי ג"כ כמו תנור חול וק"ל וי"ל ואין להאריך:

ונבוא לתי' בה"ז שם שתי' דרמב"ם פוסק באמת דאין התנור מקדש והביא הוכחה לזה ע"ש. וזה צ"ע דהרי הרמב"ם פוסק מדת יבש נתקדשה כמבואר מדבריו (בפ"א מה' ביאת מקדש) וכי תנור גרע. וגם הרי מבואר בזבחים (צו.) דלהכי תנור של מקדש הי' של מתכות ולא של חרס היינו משום דכלי שרת דחרס לא עבדינן וא"כ כיון דפסק הרמב"ם פ"א מה' בהב"ח) דתנור הי' של מתכות א"כ לכאורה מוכח דסבר תנור מקדש. ובמ"א אמרנו ליישב די"ל עפי"מ שהאריכו התוס' בהתכלת (מו. ד"ה ואיזו זיקה וכו') דע"כ קדושת כלי אינו פוסל ביוצא. והביאו ראי' מהא דקאמר רבי תנור מקדש וקאמר שחיטה מקדשה והיינו כדי למיפסל אף ביוצא דאל"כ למאי הלכתא קידשה שחיטה הרי קדוש מתנור. ועי' תוס' בסוכה (ו'. ד"ה ואי). וא"כ י"ל הרמב"ם סובר דאין חילוק כיון דמוכח מכל הני סוגיות דאי נפסל ביוצא אף לא בלינה והא דכ"ש מקדשין היינו לחול עליו קדושת הגוף ואין רשאי לפדותן וכן לא נמצא אצלי כעת מבואר ברמב"ם דדברים הבאים עם הזבח דכ"ש מקדשן ליפסול בלינה. וא"כ ניחא שפיר ושם הארכתי ג"כ דתלי אי תנופה עושה זיקה או שחיטה. ויישבנו גם דעת הרמב"ם שפסק לענין עומר נקצר שלא כמצותו כשר ואפ"ה דחי שבת ואין להאריך:

ולפי תי' הקדוש הנ"ל מיושב היטיב לשון הרמב"ם בפי' המשנה פ' שתי הלחם שפי' הך מתני' לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים כ' הך משנה לא איתפרש שפיר טעם הדבר וכ"כ הרע"ב. ועי' תי"ט שתמה עליהם דהרי הך שפיר משני לה בגמ' די"ל עישרון אין מקדש אבל תנור מקדש. רק דפריך אהא דתני אח"כ אין דוחות שבת אבל רישא שפיר איתפרש ע"ש מה שתי'.

ולהנ"ל י"ל דהכי פריך הש"ס אמאי אין דוחות שבת וע"כ כתי' הקדוש ע"ד דלא ליקדשי אפי להו מאתמול א"כ מה לי תנור חול או קודש באופן הנ"ל א"כ אמאי זה מחוץ וזה מבפנים כיון דס"ס הוי ע"ד דלא ליקדשי א"כ עיקר הקו' מרישא וניחא שפיר וק"ל. ולתי' בה"ז נסתר זה:

יח) וקצת אמרנו ליישב דעת הרמב"ם באופן אחר אחר העיון היטיב בביצה (כ') בפלוגתת ב"ש וב"ה לענין עולת ראי' ושלמי חגיגה. דלכאורה משמע דלמעוטי נכרים וכלבים ל"צ קרא כלל ואף אם נאמר דס"ד לרבוי כלבים משום נפש אפילו נפש בהמה משמע מ"מ הא תרי לכם כתיבי. וא"כ לר"ע בשבת (קיד:) דדריש קרא דעולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקריבין ביו"ט וא"כ ממילא דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט כמבואר בש"ס שם א"כ ל"צ לכם כלל למעוטי נדרים ונדבות. וכ"כ הפ"י ז"ל בביצה שם. אף דיש לדחות (ועי' לקמן (נט:

תוס' ד"ה ולא שם יראה שסוברים דלא מהך קרא ממעט לה. ועי' גם מהרש"א שם ועי' לקמן (פב:) מבואר לאביי ממעט מהך קרא וכן בשבת (קיד:) משמע כן ע"ש. ואפשר דתלי' בפלוגתא דאמוראי. ועי' בזה וק"ל] דאי לאו דידעינן ממק"א דנו"נ אין קריבין בי"ט הוי מוקמינן קרא דעולת שבת וגו' כר"י ללמד דחלבי שבת קריבין ביה"כ וק"ל מ"מ י"ל כן. וא"כ מוכח מעולת שבת דאין קריבין נדרים וכו' ואף דשם מיירי בעולות א"כ מנ"ל למעוטי שלמים דהוי צרכי הדיוט. די"ל דזה ידעינן מסברא דבעלים משולחן גבוה קא זכי רק דכל עיקר קרא דעולת שבת וגו' שלא נימא דגם צורך גבוה עצמו מותר משום מתוך ושלא יהא שולחנך מלא וכו' כמבואר כ"ז שם אבל לחלק בין עולה לשלמים זה ידעינן מסברא דאין חילוק וכן משמע בתוס' לעיל (ה'.

ד"ה ואומר) [ועי' לקמן] שכ' דאף דשרי ליהנות מאפר מ"מ עיקרו לצורך גבוה וראי' מנו"נ ומאן דשרי היינו מקרא דלה' ע"ש והרי אף מאן דאוסר ממעט מקרא מלכם ומנ"ל שאר דוכתי א"ו דמסברא ידעינן לה וק"ל א"כ לדידן למאי אתי לכם. אך י"ל דאתי למעוטי שתה"ל דס"ד שפיר דהוי חובת היום כמו שלמי חגיגה. ואף דרש"י בביצה (בדף כ') הנ"ל כ' דשאני שתה"ל דהי' יכול לעשותן מאתמול מ"מ הרי לדעת קצת סוברים אף חגיגה הי' יכול לשחוט מערב י"ט עי' לקמן (עא.) היטיב. ואף דעדיין י"ל כיון דעכ"פ ההקטרה דחי שבת וכיון שניתן לדחות אצל ההקטרה הותר גם שחיטה [גם נראה דאף ההקטרה יכול לעשות מעי"ט. וכן מוכת לכאורה בתוס' לקמן (ע' ד"ה שלמים) ומה שכ' לקמן בפי' דברי התוס' ע"ש] מ"מ אין זה מוכרח כ"כ. וגם עי' בביצה שם תוס' ד"ה נדרים וכו' שהקשו שם לפי' רש"י דאבא שאול סבר נדרים אין קריבין וכו' מהא דשמעתין דמשמע אבל נדרים קרבין וכו' ולכאורה תימה ל"ל להקשות ממשמעות הלשון ת"ל ע"כ כיון דר"ש סבר דמותר לאפות בי"ט וסבר כאבא שאול א"כ ע"כ אבא שאול סבר דשרי. וע"כ צ"ל דנהי דשתה"ל שרי משום דהוי חובת היום קצת כנ"ל אבל נו"נ אסור רק דמשמע כיון דקרא אתי לנכרים וכו' משמע דנדרים וכו' ג"כ שרי וק"ל:

ומעתה י"ל דבאמת לכם דממעט לגבוה היינו שתה"ל וא"כ כיון דממעט שתה"ל אפילו מי"ט ומכ"ש משבת וע"כ משום דגלי קרא הכא דאין נפסלין בלינה אבל הש"ס פריך שפיר כיון דתנן אין דוחין את השבת מוכח אבל י"ט דוחין א"כ ע"כ לאו מלכם ממעט א"כ מנ"ל גזירת הכתוב ונימא דגם שבת דחי וק"ל:

יט) עוד אמרנו ליישב ע"ד אחר עי' ברא"ש במכילתין (קד) שהביא שם דעת הר"י מקורביל דער"פ שחל בשבת הי' יכול להקריב חגיגה בע"ש ואי משום דנפסלין בשני ימים ולילה אחד ז"א דאוקי לילות בהדי ימים ונאכלין לשני לילות ויום אחד כמו דאיתא (בדף קכ) שם דהזה דכתיב גבי פסח אתי למעוטי שלא יהא נאכל בלילה אחרת מטעם הנ"ל וכל היכא דלא כתיב מיעוטא אמרינן באמת כן. ודחה הרא"ש דבריהם דשאני גבי פסח שא"י לאכלו ביום הקרבתו לכך הוי ס"ד לאכלו בלילה אחר אי לאו דכתיב הזה ע"ש. וא"כ קשה שפיר כאן אף אי אפאו מע"ש הרי כבשים מתירין את הלחם וכ"ז שלא קרבו את הכבשים אסורין הלחם לאכלן א"כ תהא נאכל עכ"פ לילה ויום דיומא קמא לא נחשב ואף אי אין הכבשים מעכבין את הלחם מכל מקום היכא דאיכא כבשים המה מתירין כמבואר. ואף אי נדחוק ונימא כיון דקודם יו"ט מיקרי כמו אין לו כבשים. זה דוחק גדול. ובלא"ה הרי מבואר במנחות שם (מו: ) דלחם בלא כבשים אסור עכ"פ מדרבנן לאכול וא"כ איכא למימר כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאו' דמי. וע"כ צ"ל דהש"ס דהכא לא סבר כהך דפסחים הנ"ל אלא חשבינן אף משעה שאין ראוי' עדיין לאכול אבל הרמב"ם פסק כש"ס דפסחים א"כ אין נפסל כלל ושפיר אפי לה מאתמול וק"ל.

וגם בלחם הפנים צריך להבין זה וק"ל:

וכדי ליישב לשון הרמב"ם בפי' המשנה שם במנחות וכן הרע"ב. י"ל דודאי סברת תוס' במנחות (דף נא) הנ"ל דכיון דלא דחי שבת הוי ע"ש זמנם. י"ל דהיינו דוקא אי אין דוחה גם יו"ט א"כ הוי בכל שנה עי"ט זמנם משא"כ אי דוחות י"ט א"כ בכל שנה אופין בי"ט גופי' רק כשחל י"ט בשבת אז אופין ע"ש י"ל דלא מיקרי זמנו. א"כ להכי פריך אמאי לישתן וכו' מחוץ ואפייתן בפנים ואי משום תנור מקדש קשה סיפא מלחה"פ אמאי אין דוחות שבת ועכ"פ קשה גם רישא כיון דתני אין דוחה שבת אבל י"ט דחי דמותר א"כ ממילא לא הוי ע"ש זמנו כלל רק שבת וא"כ אין התנור מקדש כלל ולמאי הלכתא נאפה בפנים וק"ל ואין להאריך:

כ) עוד נבאר בלשון הרמב"ם (פ"ז מה' תמידין) שכ' הטעם דשתי הלחם אין דוחין י"ט דכתיב לכם ולא לגבוה וכו' והרי זה רק למ"ד צורכי שבת נעשין בי"ט צריך טעם זה משא"כ למ"ד אין נעשין וכו'. ולדעת הרבה פוסקים הרמב"ם פסק כותי'. עי' א"ח (סי' תקכז) א"כ ל"ל טעם זה. ונ"ל ותחילה נקדים עי' ברמב"ם (פ"ב מה' חגיגה ה"א) ובראב"ד שם שכ' אם התנה על חגיגת י"ד לשחטה לשם ט"ו יוצא שפיר ידי חגיגה. ועי' פר"ח בספרו מים חיים שם כ' דאף הרמב"ם סובר כן והא דכ' לפיכך וכו' היינו דאי הי' חגיגת י"ד חובה הוי ודאי הטעם משום דגמר מפסח כמו לבן תימא א"כ ממילא הי' נאכל ג"כ רק ליום ולילה כמו פסח ולא יהי' שייך לצאת בו ידי שלמי שמחה ע"ש עכ"פ סובר הרמב"ם ג"כ כראב"ד ע"ש. ומה דקשה ממגילה (ה.) דתנן התם חגיגה וכו' מאחרין צ"ל זה רק מצוה אבל לא לעכב ע"ש. ועי' לח"מ שם שהקש' דא"כ הדרא קו' תוס' לקמן (ט. ד"ה שלמים) לדוכתי' דא"כ אכתי שמונה הוי ע"ש. ועי' מ"ח הנ"ל שתי' די"ל דוקא לעולא דסובר בעי זביחה בשעת שמחה בעי נמי זביחה בשעה הראוי' לחגיגה משא"כ אנן דפסקינן כרבין לא בעינן זביחה וכו' ה"ה לענין חגיגה ע"ש. ולדבריו לכאורה מיושב קו' תוס' הנ"ל די"ל מאן דאמר שם שבעה שמונה הוי מכאן לחגיגה שאין דוחה וכו' סבר באמת כעולא אבל לרבין י"ל שפיר הא דנקט שבעה היינו משום דשבעה הוי לעולם אף אם חל י"ט ראשון בשבת ושמיני ג"כ בשבת שוחטין עי"ט והוי שפיר ולא נקט קרא רק מה דאיתא לעולם והבן. אך עדיין קשה לדעת זו הא דאמרינן שתה"ל אין דוחין י"ט הא חזינן דב"ה מרבי עולת ראי' מקרא לה' כל דלה'. והא דלא מרבינן שתה"ל משום דלא דמי לגמרי לחגיגה דיכול לאפות שתה"ל אתמול כמבואר כ"ז היטב בביצה (כ':) וברש"י ד"ה שתי הלחם וכו' ע"ש. א"כ להנ"ל שגם חגיגה יכול לשחוט מעי"ט וצ"ל לדעתם דע"כ קרא לכם ולא לגבוה אתי למעוטי שתי הלחם דאי לנו"נ ידעינן לה מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול בי"ט לר"ע בשבת (קיד) ושאר דוכתי וע"כ לכם אתי למעוטי שתי הלחם דעולת ראי' מסתבר לרבוי הואיל וזמנו קבוע וא"א מאתמול וק"ל וקצת יש לפקפק דא"כ שלמי שמחה נימא ג"כ לא דחי וי"ל וק"ל] ואף דלכם אין מיותר דאתי למעוטי נכרים וכלבים מ"מ כבר כ' במ"א דאיתא בס' תמים דעים דתרי לכם כתיב למעוטי נכרים ולמעוטי נכרים ל"צ קרא רק כלבים וכו' נפש אפילו נפש בהמה במשמע או דנכרים וכלבים מחד קרא מיעטו וק"ל:

ומעתה ניחא הש"ס דשמעתין דפריך מהך דשתה"ל דוקא למ"ד צורכי שבת נעשין בי"ט סבר לה כעולא דחגיגה א"י לזבוח עי"ט א"כ ממילא לא דמי שתי הלחם לחגיגה וא"צ קרא למעוטי משא"כ לדידן דפסקינן כרבין דחגיגה יכול לעשות מעי"ט א"כ שפיר צריך למעוטי מלכם אף לדידן וק"ל:

ומעתה מיושב ג"כ מה שהקשה הקדוש בס' בה"ז סוף מנחות על הרמב"ם דפסק תנור מקדש ואפ"ה פסק דאין דוחה יו"ט. ובמנחות (צה:) מבואר דתלי' הא בהא. ולהנ"ל ניחא שם פריך הש"ש שפיר מדתנן אין דוחה שבת מוכח אבל י"ט דחי א"כ ע"כ לא דריש לכם א"כ אמאי אין דוחה שבת אבל אנן פסקינן אף י"ט לא דחי. א"כ י"ל שפיר דהוי גזה"כ מלכם וע"כ משום דיכול לאפות מע"ש ואף דלינה פסלה ע"כ כאן התירה התורה ושיעשה ע"ד דלא ליקדשו וכא' מן התי' שתי' בס' בה"ז הנ"ל וילפינן מקרא וק"ל:

ומה שיש לפקפק על דברינו הנ"ל די"ל הא דכתיב וחגותם שבעת וגו' היינו דשבעה איתא לעולם אף אם חל ראשון בשבת והיינו לפי"מ שהבנתי הפי' בתוס' לקמן (ע: ד"ה שלמים) מ"ש שם דאי לא בעינן שעה הראוי' לחגיגה משכחת שמונה היינו אם חל שבת באמצע החג והיינו דהרי יכול לשחוט עי"ט ושבעת ימי החג וגם יקטיר אימורין בי"ט או אפשר עכ"פ אימורין חייב להקטיר בי"ט ולא שייך לומר ולא עולת חול וכו' דזה הוי עולת י"ט וק"ל. אבל עתה ראיתי בצל"ח שם שהרבה לתמו' על תוס' הנ"ל דסובר דאין סברא לומר דמש"ה הוי שמונה דיכול לשחוט עי"ט דמהכ"ת ישחוט עי"ט כיון שיכול לשחוט בי"ט. ע"כ פי' באופנים רחוקים דברי התוס'. ונסתר לפ"ז דברינו הנ"ל. אכן לי נראה כמו שכתבתי ואף דלכתחילה אין שוחטין בי"ט מ"מ אין זה רק למצוה מן המובחר וק"ל:

כא) ואגב נזכיר מה דקשה לכאורה על הרמב"ם (פ"ח מה' תמידין הנ"ל ה' י"ב) אם שחט שני כבשים על ד' חלות וכו' ע"ש ולכאורה כיון דפסק הרמב"ם תנופה עושה זיקה א"כ איך עביד להו בשעת תנופה ולכאורה צ"ל דבשעת תנופה ג"כ מניח כבשים בצד לחה"פ והוי כמו מניף על שני לחמים מנהו. אך לכאורה צריך להניח על הכבשים הלחם וא"כ אם הניח כל ד' לחמים ממילא נאסרו וא"כ צ"ל דא"צ להניח תחתם רק בצד. וכעת לא מצאתי מבואר היטיב זה:

למדנו ענינים אלו במנחות השייכים לסוגיא דשתי לחם שבועות תקס"ג לפ"ק פה לונטשיץ כב) בתוס' ד"ה ומוקדשין וכו' עי' לזה מכות (כא:) שם פי' רש"י (שם במכות הוא פי' ריב"ן] דשור וחמור היינו כמ"ד פ"ח אסור בהנאה אי נמי לאו דוקא שור וחמור אלא שור ושה ע"ש. ולדעת רש"י קשה טובא דהרי חסר חד לאו כיון דשור וחמור חדא לאו. וע"כ צ"ל דחשיב איסורין הרבה. וא"כ קשה אמאי לא תני מעילה דהיינו שור ושה מוקדשין דלקי משום לא תעביד ומשום מעילה ותיהוי עשרה לאוין. ותחילה ניישב דעת רש"י התם עי' מ"ל (פ"ו מה' שגגות ה"ב) שהביא דעת ריא"ז דשני זבחים הוי גופין מוחלקין וא"כ שפיר דלקי אתריויי' דהוי גופין מוחלקין. ואף לדעת המ"ל שם החולק על הריא"ז הנ"ל י"ל דמודה בכה"ג וק"ל. ולקו' השני י"ל דאף דהש"ס הוכיח לקמן דמתני תני אף מידי דאיתא בשאלה מדתני נזיר. י"ל דלכאורה מה פריך הש"ס והרי נזיר דילמא מתני' איירי שהזיר ע"ד רבים דאין לו הפרה. אך ז"א דא"כ אכתי קשה ליתני שבועה עד"ר ועי' ש"ך חו"מ (סי' רנ"ה) שהעלה דהקדש אף עד"ר י"ל התרה ע"ש. וא"כ י"ל למסקנא דאיסור כולל ל"ל דשוב לא קשה משבועה שפיר י"ל דלא תני מידי דאיתא בשאלה עתה והא דתני נזיר היינו עד"ר ומש"ה לא תני מעילה וניחא וק"ל:

ומעתה נחזור ליישב דעת רש"י בשמעתין שפי' באופן אחר דהיינו שור משום לא תעבוד וחמור משום מעילה ע"ש מה שהקשו תוס'. ונ"ל עי' בתו' ד"ה הואיל וחזי לצרכו שכ' בלאו הך פירכא נמי אפיק הבערה דאין חילוק מלאכות ליו"ט ע"ש. ונ"ל קי' תוס' עי' מכות שם דפריך ולילקי נמי משום זורע ואהא משני אין חילוק מלאכות וכו' ולכאורה קשה מאי פריך התם. עי' תשו' ש"א שהקשה שביעית ויו"ט אין איסור חל ע"א ע"ש. ומעתה מה פריך דילמא מש"ה מחייב תרתי משום זורע בשביעית וחורש ביו"ט אבל אזריעה דיו"ט לא חייב דאין אחע"א [והא דחל חרישה דיו"ט אשביעית י"ל דהרי קיימ"ל חורש בשביעית לא חייב עי' רמב"ם פ"א מה' שמיטה] וא"ל דא"כ תקשי אמאי תנו שביעית כלל ליתני תרוויי' איו"ט משום חורש ומשום זורע. ז"א די"ל דמיירי שאינו מכוין לחפות וסתמא כן הוא אך דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי'. ועי' ברא"ש סוף הבונה ובר"ן שם ובמג"א (סי' ש"כ ס"ק כ') דבשאר איסורים פ"ר דלא ניחא לי חייב משא"כ בשבת וכו' ע"ש. ומעתה י"ל דחייב משים זריעה דשביעית וחרישה דיו"ט ואזריעה די"ט לא מחייב משום דאינו מכוין כנ"ל וא"ל דליתני במתכוין וחייב בי"ט אתרוויי' בלי שביעית ז"א קו' כ"כ מה לי אי תני מתכוין וי"ט לחוד או לא מתכוין וי"ט ושביעית וק"ל. ויותר לא הי' חייב דלא חל זורע דיו"ט אשביעית] ונ"ל דהש"ס דהתם אזיל לשמואל דאמר התם בזבחים דאף בשאר איסורים פ"ר דלא ניחא לי' שרי עי' מג"א שם וא"כ ע"כ איירי במתכוין. או בפשיטות דהש"א שם תי' דמתני' איירי ביו"ט של ר"ה דשני איסורים באו בב"א וא"כ קשה ליתני בי"ט של ר"ה וא"ל דתנא ל"ל איסור ב"א זה דוחק:

ומעתה מיושב קו' התוס' די"ל דאביי דהכא לס"ד סובר דיש חילוק מלאכות וכו' והא דלא תנן זורע כנ"ל דחייב אשביעית משום זורע ואיו"ט משום חורש. אך קשה ליתני יו"ט של ר"ה וחייב עוד א' דהוי איסור ב"א וצ"ל דתנא אף איסור ב"א ל"ל. וא"כ הא דתני שור וחמור ע"כ אשור משום לא תעבוד וחמור משום מעילה דא"ל אשור תרוויי' דהא האי תנא ל"ל איסור ב"א ודוק. ועי' בקידושין (לה:) גבי הא דאמר אביי להשחתה לא מצית אמרת וכו' ע"ש ברי"ט היטיב דיש צד לומר דאביי סובר דלא אמרינן גופין מוחלקין רק היכא דאיכא קרא. ובלא"ה פליגי סוגיות בזה עי' כריתות (ט: תוס' ד"ה והיא) וא"כ רש"י פי' הכא אליבא דאביי דע"כ לדידי' הך תנא ל"ל איסור ב"א וגם סובר דלא אמרינן גופין מוחלקין וכו' לכך פי' הכא דחייב משום מעילה ומשום לא תעבוד. ומיושב קי' תוס' אמאי לא דייק בכריתות מהך דבכור. ז"א דאזיל שם למ"ד גופין מוחלקין ולא מוכח די"ל כפי' ריב"ן שם. ובלימוד הסוגיא הארכנו. אך זה אמרנו שבועות תקנז. ואחר כתבי זמן רב נתיישבתי בדבר דז"א דהרי אף אי לא חייב משום חורש בשביעית מ"מ איסור עשה איכא וס"ס לא חל חרישה דיו"ט אשביעית. ובחי' למס' מכות שם הארכתי]. כג) ע"ב בתוס' ד"ה אחרישה לא ליחייב וכו' כבר הארכתי בזה. אך נזכיר עוד קצת מה שעלה במצודתי. ותחילה נאמר זה שהקשו תוס' לפי' ר"ת דהקי' קאי על כלאים א"כ כדפריך כתישה בי"ט מי שרי ה"ה דהמ"ל חרישה מי שרי וכו'. והקשה מהרש"א א"כ כשפריך אח"כ ראוי' לכותשן כלאחר יד וכו' אכתי קשה חרישה מי שרי ע"ש. ונ"ל קצת מלבד מה שישבתי כבר די"ל אחר שנבין מאי פריך כתישה מי שרי ואמאי ס"ם נהי דאסור עכ"פ אחרישה דכלאים לא מחייב דלענין כלאים נדחה העשה אך שי"ל דבר שעדיין לא עשה אין שייך לומר הואיל ויכול לעבור עוד עבירה ומה גם אם יש חילוק מלאכות לי"ט א"כ הדר יעבור שנים משום כתישה ומשום חרישה די"ט אך מ"ש תוס' דהוי מצי להקשות חרישה בי"ט מי שרי ת"ל כיון שאתה מחייב שתים על חרישה די"ט ועל כלאים וכיון דכלאים נדחה אמאי יתחייב על כלאים וכאשר הארכתי בזה כבר. והרי כ' תוס' בשם ריב"א בסו"פ שלוח הקן ליישב קו' זו דקו' הש"ס כאן היא נהי דיו"ט הוי עבה ול"ת מ"מ כיון דנדחה הל"ת שוב אין חייב מלקות ע"ש. ואם תוס' לא סברי כריב"א בהא יראה דהיינו משום כיון דאיכא ל"ת בהדי עשה אלים הל"ת שלא לדחותו עי' תשו' שאג"א שכ' כזה כמה פעמים. וא"כ בכה"ג כיון דס"ס חרישה דכלאים נדחה לא מחייב משום כלאים. אך י"ל כמו דאיתא בתשו' נוב"י בסוף הספר שפילפל פילפול נחמד בזה שהקשה לו בנו כמדומה על הריב"א דת"ל ס"ם כיון דעבר עכ"פ בעשה א"כ הוי מצוה הבאה בעבירה ע"ש מה שתי' תי' נחמד ע"ש. יהי' איך שיהי' עכ"פ כונת תוס' י"ל ג"כ כן כיון דס"ס עבר משום י"ט הוי מצוה הב"ע. אך עכ"פ הש"ס אזיל למ"ד דלא חיישינן למהב"ע. אך עכ"פ המ"ל דרבה סבר כמ"ד חיישינן למהב"ע. וא"כ ניחא שפיר דכשפריך ראוי לכותשן כלאחר יד היינו דרוצה לאסוקי למילתי' אף למ"ד דלא אמרינן מהב"ע ונכון וק"ל: עי' פ"י ז"ל שכ' דלתי' ריב"א בחולין עדיין לא יתיישב דא"כ מה פריך אח"כ וכתישה מי שרי וכו' הרי ס"ס נדחה הל"ת ומכח זה באמת הדר בי' הריב"א כאן ע"ש. וקצת י"ל דלתי' הריב"א בחולין י"ל הא דפריך וכתישה וכו' היינו דבלא"ה צריך להבין מאי פריך הרי בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה וצ"ל בהדי דחריש מכסי אבל אם צריך עדיין כתישה נהי דשייך לומר בהדי [דכתיש] מיכסי כדאמר הש"ס בביצה (ד:) מ"מ כיון [דצריך] ג"כ לחרישה א"כ ממ"נ בחד מנהו בעידנא דמיעקר וכו' כן נראה לי [הג"ה בזה כונתי לדעת הגאון אאמ"ו נ"י. בנו ותלמידו זלמן] כד) עי' טורי אבן באבני מילואים בחגיגה (ח"י.) שפילפל שם בסוגיא זו והקשה דמאי פריך כאן משום הואיל וכו' ת"ל כיון שעכ"פ בשעה שחורש אין כאן כיסוי ואם יזדמן לו אח"כ א"כ ס"ס בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים העשה ואי משום אם הי' תחילה דם לכסות הואיל כזה לשעבר לא מצינו דוקא להבא כמו אורחים. ומכח זה הכריח דעיקר הקו' מכח הואיל ומתוך דהיינו מתוך שהותרה לצורך כיסוי הותר ג"כ שלא לצורך רק דבעי צורך קצת ועכ"פ שיכול להזדמן אח"כ כיסוי עכ"פ צורך קצת הוי ע"ש. והדבר דחוק מאד לכאורה דיראה ודאי כמו דגוף הדבר צריך להיות בעידנא דמיעקר וכו' כמו כן צריך הצורך קצת. ועי' ברא"ש פ"ב דביעה גבי כיבוי לצורך דבר אחר וכו' כ' דלא שרינן משום מתוך רק גוף הדבר ולא מכשירין יע"ש היטיב. ועי' בשעה"מ (פ"א מה' יו"ט) שהאריך בסברא זו וצ"ע שלא הביא דברי הרא"ש כלל ואכ"מ. ועי' גם מג"א או"ח (סי' תקא) ע"ש. וגם קשה לדעת טורי אבן הנ"ל א"כ ס"ס מה פריך אח"כ וכתישה [בי"ט] מי שרי ת"ל כתישה הוי משום טוחן דהותר לצורך אוכל נפש ומתוך וכו' והבן. אם לא שנאמר דלענין מתוך דטוחן י"ל שפיר סברא הנ"ל. וכמו שהכריח שם השעה"מ מכח קו זו [כן] ע"ש אבל היכא דהותר לצורך מצוה אמרינן מתוך כה"ג דיש לחלק בין הנושאים די"ל נהי דלא הותר מכשירין משום מתוך למ"ד לא הותר מכשירי אוכל נפש ג"כ משום מתוך לח הותר אבל בעידנא לא צריך גבי צורך קלת אכן לא נראה כן וק"ל. ובעיקר קו' הט"א י"ל דודאי גוף הסברא נכונה דהואיל לשכבר לא אמרינן דמה"ט כ' הפוסקים סמוך לבין השמשות לא אמרינן הואיל כיון דשוב לא יבואו אורחים וכמ"ש ג"כ תוס' שם והיינו דהואיל לשעבר לא אמרינן וק"ל. אך עכ"פ אמרינן בשעה שנותן על לבו לעשות דבר זה אם יזדמן לו מיד מצות כיסוי הי' רשאי והוי הואיל דלהבא דעל כל חפירה ותפירה אמרינן הכי וק"ל. כה בד"ה כתישה וכו' עי' סה"ד שכ' בתחילה נמי המ"ל חרישה בי"ט מי שרי וכו' לכאו' קשה מאי מקשו בשלמא השתא דאיכא עוד לאו דכתישה קאמר שפיר דאסור לכתשן משום י"ס משא"כ אחרישה גופי' אי נימא דאסור לחרוש ביו"ט מש"ה חייב א"כ לא נילקי רק אלאו די"ט לחוד כיון דשביעית דחי ודוק בזה. וי"ל כיון דבמכות שם כנ"ל אמר דחייב נמי בי"ט משום זורע ושוב א"ל דאתי עשה ודחי ז"א דעכ"פ אסור משום יו"ט ושוב א"ל כנ"ל כיון דלא משום לאו זה מלקינן לי' משום י"ט ודוק. ובסוגי' הארכנו מאד ליישב קו' מהרש"א כאן וקו' שאג"א הנ"ל באופנים שונים. ובחי' למכות כ' מזה. מה שהקשה עוד שאג"א שם נזיר וכהן הוי ג"כ אאחע"א. כ' ליישב במ"א. גם ק"ק כלאים ושביעית לכאורה ג"כ אאחע"א ואין להאריך:

כעת חפשתי ולא מצאתי תוך אמתחת מכתבי מ"ש על תשו' שאג"א ולא אוכל לזכור מה שאמרתי זולת דבר א' מה שהקש' הש"א הרי נזיר וכהן ג"כ אאחע"א [ועי' ס' טורי אבן מס' ר"ה (ד.)

ד"ה צדקות שהקשה מדוע לא חשיב תנא גם בל תאחר ע"ש. קצת צריך להבין בתוס' ד"ה ואי אמרת וכו' שכ' ושלמי חגיגה וכו' ות"ל שלמי חגיגה הוי מגזירת הכתוב וחגותם וגו' עי' מס' ביצה (כ:) ע"ש] ונ"ל דלא לקי אלאו דלא יטמא דנזיר רק כיון שמטמא עצמו מאחר קרבנותיו ועובר על ב"ת כמבואר ריש נדרים וא"כ לקי משום לא תאחר ובכה"ג לכאורה לא שייך אין אחע"א כיון דאחר שנטמא מאחר קרבנותיו רק דלא הוי אנוס הואיל והוא עצמו הביא לכך והבן זה: כו) בד"ה ועייל עצי מוקצה תימא לר"י מ"מ ליתני וכו' כבר הארכנו בזה בשמעתין דמתוך במס' ביצה. ועתה נעריך מה שחידשנו בסוגיות הפוסקים בענין הואיל:

הנה הרמב"ם (פ"א מה' יו"ט) פסק כרבה דאמרינן הואיל ועי' ב"י בא"ח (סי' תקכז) שכ' דמרמב"ם משמע שפוסק ג"כ דמדאו' צרכי שבת נעשין בי"ט ועי' מג"א שם (ריש סי') הנ"ל שהביא בשם היש"ש להקשות דהרי זה לא נאמר רק לר"ח אבל אנן קיימ"ל כרבה ע"ש היטיב ובאמת הוכחת הב"י מלשון הרמב"ם הוכחה גדולה מדכ' דבר זה מד"ס כדין (שלא) שיאמרו מי"ט לשבת אין אופין וכו' משמע עכ"פ דמי"ט לשבת שרי טפי מדינא וק"ל.

עי' רז"ה ורמב"ן. גם לפי דברי הב"י הנ"ל מוכח דלא כרמב"ן שם במלחמות שכ' דהא דצרכי שבת נעשין בי"ט היינו דוקא למ"ד שבת וי"ט קדושה אחת דהרי אנן פסקינן שתי קדושות הן ואפ"ה להבנת הב"י פסק הרמב"ם צרכי שבת נעשין בי"ט. ובאמת י"ל דעכ"פ לצורך קדוש' שרי אף שהוא קדושה אחר' וק"ל ולישב קו' היש"ש ומג"א הנ"ל י"ל לכאו' בפשיטות כיון דלמסקנא עכ"פ איכא תנאי דסברי לא אמרינן הואיל וא"כ לדידהו תיקשי האיך עושין מי"ט לשבת וע"כ צ"ל דמדאו' נעשין וכו' א"כ מנ"ל דאידך תנאי פליגי בהא אף דאמרי הואיל ודו"ק:

ועפי"ז אמרנו ליישב קו' התוס' שהקשו דמאי פריך אביי מהא דמבשל גיד הלא בע"כ אתי כב"ש וכמו דב"ש לא סברי מתוך דילמא ל"ל ג"כ הואיל. ולהנ"ל י"ל כיון דרבה פריך לר"ח לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל וכו' ת"ל מאי פריך הרי בע"כ לב"ש דל"ל הואיל הטעם משום דמדאורייתא נעשין וכו' וא"כ מאי פריך לר"ח מנ"ל דפליגי תנאי בהא א"ו דסבר דאין תנא שסובר לא אמרינן הואיל ואף ב"ש א"כ פריך שפיר וק"ל. אבל למסקנא בלא"ה איכא תנאי דפליגי אהואיל וק"ל:

אכן לכאורה אין זה מוכרח כ"כ למסקנא דאיכא תנאי דפליגי אהואיל עי' היטיב רז"ה ורמב"ן. ע"כ נראה להוכיח ממ"א דאיכא תנאי דפליגי עי' מכילתין (ה.) דקאמר התם ש"מ מדר"ע דלא אמרינן מתוך וכו' וע' ביצה (יב. תוס' ד"ה השוחט וכו') שהקשו אמאי לא קאמר ר"ע היא ע"ש וכמ"כ הקשו האחרונים שם אהא דאיתא שם א"ל ר"י לתנא הבערה ובישול אינה משנה. ואמאי אטו מאן דתני כר"ע משבש ותני וק"ל. ונ"ל כ"ז בהקדם עי' תוס' במכילתין שם (דף הנ"ל) ד"ה ואומר וכו' שהקשו ת"ל דגחלתו מותר ותי' דקרא איירי שכל ענין אף אי א"צ לגחלת.

עוד תי כיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות שוב אסור כמו נו"נ וכו' וכבר כ' לעיל דאין זה מוכרח כ"כ דשם מיעטא קרא גבי דרים וכו' מלכם כנ"ל. ומהאי טעמא לכאורה כ' תוס' לעיל בסוגין (דף מו ד"ה הואיל) לתי' ר"י דבאמת מה"ת מותר לשרוף תרומה טמאה בי"ט ולא אמרינן משולחן גבוה וכו' ע"ש וכבר כ' לעיל (כז.) דיש לפקפק בזה דלר"י דיליף חמץ מנותר גם לענין זה ילפינן כמו קדשים דאסור ליהנות בשעת שריפה ע"ש. וגם בגוף הענין דאפר מותר קשה ג"כ משריפת קדשים מדוע אסור בי"ט הא ג"כ אפרו מותר ואף דקיימ"ל אפר הקדש אסיר זה דוקא בדשון מזבח כמ"ש הרמב"ם סוף ה' פ"ה ע"ש] וגם יש לי הרהורי דברים לפ"מ שכ' תוס' לקמן (עה. ד"ה וגרפו וכו') דאף בשאבוקה כנגדו אין אסור רק מדרבנן א"כ לכאורה נסתר תי' השני דמה"ת מותר. וכבר הארכנו בזה בשמעתין דטובת הנאה בב"ק יב) והארכנו שם ליישב דעת הרי"ף מה שהקשה עליו הר"ן בסוגין ואין להאריך עוד:

כז) עוד יש לדקדק קצת כאן בסוגיא דמשני אפיק הבערה ועייל עצי אשירה וכו' והרי קיימ"ל אין שבח עצים בפת ומנ"ל דע"ז גרע טפי. ואי עכ"פ לכתחילה אסור נהי דאין נאסר הפת מ"מ הוא עשה איסור הרי איצטרך קרא גבי ערלה לאסור הדלקה וכ' תוס' לעיל (כב: ד"ה מנין) דאף למ"ד אין שבח עצים וכו' מ"מ שמן חשוב בעין טפי ע"ש. ואמאי לא מתרצו טפי בפשיטות הוא אסור לעשות כן אבל אין הפת נאסר בדיעבד. א"ו דאין סברא לומר כן ואפשר ע"ז גרע טפי הואיל וכתיב לא ידבק וגו' וקשה א"כ מה שפילפלו הפוסקים (ביו"ד סי' קמב) לענין אם אפה בגחלי' ע"ז אי אסור הואיל ולא שייך שבח עצים וכו' ת"ל הא ע"ז גרע. ולחלק בין הנושאים דוחק. ולומר לענין לכתחילה מחלקינן שפיר בין ע"ז לשאר איסורים משא"כ לענין דיעבד. ג"ז דוחק ועדיין צ"ע בכ"ז:

כח) נחזור לעניננו דקשה קו' תוס' הנ"ל. וצ"ל כתי' קמא דקרא איירי סתמא. והנה צריך להבין מאי דקאמר התם ש"מ ר"ע ל"ל מתוך וכו' ות"ל הא בעי צורך היום קצת. וצ"ל דמצוה מיקרי צורך היום. ומטעם זה הקשה הטור בא"ח (סי' תמו) על הסוברים דאסור לשרוף חמץ בי"ט ת"ל נימא מתוך וכו' ע"ש היטיב ועי' מג"א שם (ס"ק ג) מה שתי' דמצוה לא מיקרי צורך היום רק הא דקאמר ר"ע ל"ל מתוך היינו לס"ד דאך ביום הראשון איירי בי"ט אז הי' מיקרי צורך היום ע"ש. וזה דוחק אטו למסקנא דאיירי בעי"ט מי ליכא המצוה גם בי"ט לרוב אחרונים וגם עכ"פ איכא צורך קצת משום בל יראה. ע"כ נראה אחר דקדוק הלשון במכילתין (ד:) שם דאמר ש"מ לר"ע לא אמרינן הואיל והותרה וכו' ואמאי לא אמר מתוך וכו' ע"כ י"ל דכונת הש"ס הואיל לא סבר ר"ע היינו כיון דגחלו מותר כמ"ש תוס' רק דקרא איירי אף היכא דלא צריך לגחלים א"כ אכתי נימא הואיל אילו מיקלעי לי' אורחים ויצטרך לגחלים א"ו דלא סבר הואיל אבל לעולם מתוך אית לי'. ומיושב קו' תוס' בביצה הנ"ל דבאמת אית לי' מתוך. ומיושב דעת הפוסקים דאסור לשרוף בי"ט דצורך מצוה לא הוי צורך קצת. ואי משום דאכתי הי' להם להתיר משום הואיל. ז"א חדא דעכ"פ מדרבנן אסור אף היכא דאיכא הואיל. וגם בלא"ה הרי פסקינן אף מפרר ובאמת גחלו ואפרו אסור וק"ל. ומעתה כיון שהוכחנו דר"ע ל"ל הואיל א"כ תיקשי האיך אופין מי"ט לשבת א"ו משום דמדאו' נעשין צרכי שבת בי"ט א"כ מנ"ל דאיכא תנאי דפליגי עלי' דר"ע בהא והכל כנ"ל. ומיושב דעת הרמב"ם שפסק כתרווייהו וק"ל:

ומיושב ג"כ היטיב הא דר"י (בביצה יב) הנ"ל דקאמר לי' לתנא הבערה ובישול אינה משנה וכו' ואמאי לא פריך מטעם הואיל א"ו דל"ל הואיל וא"כ הי' לנו לפסוק כר"י. ולהנ"ל ניחא דבאמת איכא תנאי דל"ל הואיל אבל מתוך ליכא מאן דפליג רק ב"ש וק"ל. ויתר הדברים כ' בב"מ בשמעתין דטובת הנאה ואין להאריך:

כט) בלימוד הסוגי' אמרנו דרך פילפול ליישב שינוי הסגיות דכאן פריך עלה דהך דברייתא מטעם הואיל ובביעה משום מתוך. גם מה שהקשו שם בביצה ת"ל כיון דאכילת איסור לא מיקרי אכילה א"כ אף צורך קצת לא מיקרי ומאי מתוך איכא.

ואמרנו ליישב הנה למסקנא מוקי הש"ס הכא בעצי הקדש וקאמר אפיק הבערה וכו'. ולכאורה צריך להבין מאי צריך לשבש הברייתא אטו מי תני בהדיא דחייב משום מבעיר בי"ט. וצ"ל דסתם הבערה לא משמע משום מבעיר הקדש וק"ל. א"כ י"ל דודאי גם המקשה הוי ידע שפיר די"ל דאיירי בעצי הקדש רק דדחיקא לי' לשבש הברייתא ולומר אפיק וכו' וק"ל. רק מצי לאוקמי הך ברייתא כר' ישמעאל עי' היטיב ברא"ם ודברים יב) שהביא שם לר"י דמוקי קרא לא תעשון כן וגו' היינו שלא תגרמו ע"י חטא ע"ש. ולדידי' ממילא ליכא מלקות דאסור ודאי מסברא חיצונה מ"מ כיון דעכ"פ לא נכתב לאו מפורש בזה לא מלקינן וע"ש היטיב. וא"כ לקי שפיר משום הבערה בי"ט ולא שייך מתוך כיון דאסור ליהנות בהקדש ובאמת באיסור אף צורך קצת לא מיקרי. רק דמ"מ קשה לי' הכי נימא הואיל אי מזדמן לי' לכסות דם צפור באפר דאז שרי מטעם מתוך וכדעת הסוברים דצורך מצוה מיקרי צורך קצת א"כ השתא נמי שרי מטעם הואיל. והנך שני סוגיות חדא נינהו וק"ל:

גם אמרנו ליישב לפ"ז במכות (כא) דפריך התם רק מחמת אין חילוק מלאכות ולא פריך ממתוך והואיל.

ולהנ"ל י"ל כיון דעיקר הקו' מכיסוי דם ציפור והיינו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו א"כ י"ל שם אזיל למ"ד ליהנות ניתנו גם מאמרנו ליישב קצת ר"י בביעה אמאי לא פריך נישום חילוק מלאכות. כי י"ל דאתי כר' אליעזר בכריתות טו דאף אי אכל שני זיתי חלב בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת ע"ש. וא"ל דא"כ אמאי לא תני אף שמונה לאוין שהבעיר הרבה פעמים וכיוצא. ז"א דאתי לאשמעינן במעשה אחד וק"ל. ועפי"ז אמרנו ליישב קצת כאן מאי דקאמר ועוד הא את הוא דאמרת וכו' אמאי לא הקשה לו כן מיד בתחילה.

די"ל כנ"ל דאתי כר"א רק השתא דקאמר בעצי מוקצה א"כ אם נאמר דעצי מוקצה אסור בהנאה א"כ ליחייב נמי אהבערה. וכעין זה הקשה בה' בשמים ראש. וע"כ משום דאין מחייב תרתי א"כ פריך שפיר א"כ אף אבישול לא לחייב משום דאין חילוק מלאכות ואי הוי חילוק מלאכות הוי מחייב שפיר אבישול אבל אהבערה ועצי מוקצה לא הוי מחייב תרתי דדבר אחד הוא. וגם כיון דבשבת גופי' ליכא חיוב סקילה אמוקצה עכ"פ. ואין להאריך. קצרתי כי אין זה רק דרך פלפול בעלמא: [מבני הב' השנון כ' זלמן נ"י] ל) גם אמרנו ליישב קצת דעת רש"י בביצה (ב: ד"ה רבה לטעמי') דיליף מהכא דמוקצה דאו' ע"ש. ותמהו ע"ז דהרי למסקנא כאן הדר בי' ע"ש. ונ"ל די"ל דלא נדחה רק מאי דבעי למימר בתחילה כיון דמוקצה אסור ממילא הוי בכלל ל"ת כל מלאכה זה לא אמרינן דאיכא כמה דברים שהן בעשה ולא בלאו וא"כ ממילא י"ל דל"ק מהך דנסכים דכבר אמרנו במ"א לישב קו' תוס' במנחות (סח. ד"ה והא) שהקשו כיון דעכ"פ מ"ע שלא לאכול מחדש עד אחר הקרבת העומר אף אחר האיר המזרח א"כ מ"ט אמרינן בפ"ק שם דמנחת עומר שנקמצה שלא לשמה כשירה ת"ל הא לא הוי מן המותר לישראל ע"ש] ועי' זבחים (פח. תוס' ד"ה מן) נחלקו שם עם רש"י המותר לכהן ואסור לישראל אם מיקרי ממשקה ישראל] ואמרנו אם נאמר דנשים פטורות מכל מ"פ שהז"ג אף אם הוא בשוא"ת וראית אחרונים שנסתפקו בזה. א"כ כיון דאינה רק מ"ע מאן לימא דלא מיקרי ממותר לישראל כיון דנשים מותרות ושם הארכתי. א"כ כמ"כ י"ל כאן מש"ה מותר להביא נסכים מן מוקצה כיון דהוי רק לאו הבא מכלל עשה (עשה) ואין נשים מוזהרות והוי שפיר מותר לישראל וק"ל. כ"ז כ' דרך פילפול:

לא) דברי בעה"מ בכאן מ"ש בסוגי' דביעה בהא דאין מזמנין גזירה נישום שמא ירבה בשבילו וכו' דבריו צריכין תקון. גם מ"ש הרמב"ן דלמ"ד שתי קדושות ודאי לא נעשין צרכי שבת בי"ט כבר כ' ב"ה לעיל. וגם קשה מר"י (בביעה יב) הנ"ל דפריך מטעם מתוך. משמע לפי פשוטו דל"ל הואיל ואיהו סבר שתי קדושות וא"כ ע"כ שבר דצרכי שבת נעשין ביו"ט] דאל"כ האיך אופין מי"ט לשבת וק"ל. [השייך לענין טובת הנאה הארכתי בחי' לב"מ דף יא]:

תוכן העניינים

פתח הבית חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה