פתח הבית חלק א· רבי אברהם טיקטין
פסחים · דף מא.
קנא) דף מא ע"א בתוס' ד"ה מדאמר שמואל וכו' לרב כהנא דסובר תוך חרוסת מחמיץ מיד וה"ה לחומץ א"כ קשה לרב כהנא הנך חכמים דלעיל דסברי נותן קמח תחילה כמאן סברי הרי לת"ק דר' יוסי מחמיצין מיד. וצ"ל דסבר באמת כר' יוסי דחומץ צימה רק הנ"מ בעיני' אבל לא ע"י תערובת לכך צריך שיתן הקמח תחילה. וא"כ אנן דפסקינן כרבנן דר' יוסי א"כ ממילא אסור מדינא אף בחומץ תחילה. ומטעם זה קשה לי על הב"י סי' תס"ד) שכ' הא דעולא דבין קמח תחילה או חומץ תחילה אסור משום לך לך וכו' ות"ל כיון דאנן פסקינן כר"כ כמ"ש (בסי' תסד) א"כ מדינא אסור והבן. אך י"ל למסקנא (י"ל) חומץ עדיף טפי רק לס"ד יליף לה מכח כ"ש אבל לעולם ודאי חומץ חזק טפי מחרוסת. וכ"כ באמת הפ"י ז"ל להקשות על דברי תוס' כאן. ואך דמה שתי' דהתוס' כ' ג"כ זה לכ"ד זה דוחק. מ"מ י"ל הב"י סובר כן וק"ל. ואף דלפ"ז צריך להבין קצת כיון דאמרינן בחומץ דאסור משום לך לך וכו' א"כ גם בחרדל נימא כן. אך י"ל חדא דעכ"פ חרדל חזק טפי מחומץ או נאמר דדוקא אם גם מעורב בתבשיל אמרינן כן אף אם נותן קמח תחילה אבל חומץ לחודי' אפשר דשרי ובכ"ז צריך להתיישב:
מה דמפלפל הש"ס כאן אם לא צמית אי עכ"פ מחמע היינו אי מחמע מיד אבל לעולם ודאי מחמע אי מניחו רק זה אין מבואר כ"כ אי נאמר הא דקאמר יאכל מיד היינו טרם ישהה שיעור מיל או מיד ממש כמו לעיל גבי מי פירות דצריך לאכול מיד ממש כמבואר לעיל (לו.) וכן בש"ע (סי' תסד) אין מבואר כ"כ. עכ"פ היוצא לנו דחומץ לחודי' בלי בישול ודאי לא מחליט. ואף דאנן אין בקיאין בלא"ה בחליטה מ"מ יש לצרפו להיתר עי' מג"א (סי' תנד סעיף ג') וזה דוקא בבישול אבל לא חומץ בלי בישול וק"ל:
קנב) בתוס' ד"ה אבל לא במבושל וכו' מיירי בבלילתו רכה וכו לכאורה צ"ע מאי ענין כאן לבלילתו רכה או עבה כיון דכבר הי' פת שנתבשל אחר שנאפה דכל החילוק בין רכה לעבה היינו לענין בישול אחר לישה כמבואר לעיל (לז:) בסוגיא דחלוט אבל אם כבר נאפית לכאורה אין חילוק. וצ"ל דתוס' סוברים דגם זה חלי' בהא דודאי לר' יוסי כיון דסבר בישול מבטל אפי' א"כ הוי כאילו לא אפאה כלל ואם הי' בלילתו עבה אף בלא אפאה כלל מברך המוציא ובלילתו עבה בשעת לישה אין הבישול מבטל. ועי' ר"ש בפי' המשנה במס' חלה שהבאנו לעיל [אות קכד] בסוגיא דחלוט שכ' דע"כ הא דתניא בברכות פ' כ"מ בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהן המוציא אתי כר"מ דלר"י נתבטל ע"ש. ע"כ דהוא סובר ג"כ כפי' רש"י כאן דלפי' לא הוי לחם כלל. וא"כ לא הי' צ"ל דמתני' אתי כר"מ אלא אף כר"י ואיירי בבלילתו עבה. אך ז"א דהוא לא מחלק כלל בזה וסובר דאף בלילתו עבה כיון דבישול מבטל אפי' מכ"ש דמבטל בלילתו עבה. עי' מג"א (סי' קסח סעיף י"ג) הביא דברי ר"ש אלו. ע"כ הוצרך לומר דהך ברייתא אתי כר"מ. ומה שהביא המג"א דברי הר"ש אלו ודאי לא לפסק הלכה בזה הביאו דהרי אנן קיימ"ל כהך ברייתא וקיימ"ל ג"כ כר' יוסי וע"כ לחלק וק"ל: קנג) בא"ד ומייתי ראי' כי היכי וכו' יראה כונת תוס' בתי' זה ודאי מודו ג"כ דלר"י ע"כ בישול מבטל אפי' ולא הוי לחם ואין מברכין המוציא רק דיוכל לומר דאיירי שפיר אף בלילתו עבה ואז מברך שפיר המוציא רק הואיל ועכ"פ בישול מבטל אפי' הוי כאילו בישלו קודם אפי' והוי עכ"פ מצה עשירה נהי דמברך המוציא מ"מ א"י בו יי"ח. ועכ"פ נראה הא דאמרינן פ' כ"מ גבי שלקות עד כאן לא קאמר ר"י התם אלא משום טעם מצה בעינן וכו' אין הכונ' משום דהוי מ"ע כמ"ש שם הר"ר יונה דא"כ ע"כ מ"ש כאן ומייתי ראי' וכו' היינו דנהי דלא דמי לשלקות מ"מ לפסח דמי א"כ מאי הקשו תוס' בדיבור הסמוך אמאי לא דחי שאני התם טעם מצה בעינן הרי פסח ג"כ כן וק"ל. עכצ"ל דהתוס' סוברים ודאי אי הוי הטעם משום מ"ע אפ"ה מדמי הש"ס כאן שפיר כיון דלאחר אפי' לא נעשה מ"ע אף אם תיבלה בתבלין או פיררה וחזר ועשאה עם שמן או דבש כמבואר ברמ"א (סי' תנג ותעא) רק כיון דבישול מבטל אפי' נעשית עתה מ"ע כאילו לשה בלא מ"פ ואח"כ אפאו במ"פ דנעשית מ"ע ובישול הוי כמו מ"פ לענין זה דנעשית מ"ע א"כ ה"נ בישול מבטל צלי' וכמ"כ ממילא גבי שלקות כיון דבישול מבטל מילתא קמייתא ממילא מברכינן עלי' שהכל רק לקמן בדיבור הסמוך כ' למ"ד שלקות מברכינן בפה"א והיינו כדדחי הש"ס שם ע"כ לא קאמר ר"י אלא משום דבעינן טעם מצה ולעולם שלקות מברכינן בפה"א כ' שפיר דלא דמי לפסח עי' מהרש"א וק"ל. ועכ"פ היוצא לנו מזה דתוס' סוברים כאן פי' חדש בהא דברכות דקאמר טעמא דר"י משום טעם מצה דלפי' הרר"י שם דהיינו מ"ע א"כ כיון דכ' תוס' דמדמי הא דמצה עשירה לפסח א"כ מאי כ' תוס' כאן למ"ד שלקות בפה"א דלא דמי. ולפי' הרשב"א בחי' שם שכ' הפי' דר"מ ור"י בהא פליגי ר"מ סבר בישול לא מבטל טעם מצה ור"י סבר מבטל אפשר לכוין גם כונת תוס' כן וכפי' מהרש"א. אך ודאי גם אין סוברים כפי' הר"ש כפי מ"ש בסוגי' דחלוט לעיל שפי' הא דקאמר הש"ס טעמא דר"י משום ביטול טעם מצה היינו בישול מבטל אפי' ולא הוי לחם כלל א"כ ממילא ודאי שפיר דמי לפסח אבל התוס' ע"כ סוברי' דאי בישול מבטל אף שלקות כן וגם אי הוי הטעם משום מ"ע ע"כ בישול מבטל א"כ אף שלקות כן רק אי הוי הטעם משום דמסתמא אחר בישול נימוחה משא"כ שלקות כמו שפי' מהרש"א גם פסח כמו שלקות. ואפשר דזה כפי' הרשב"א הנ"ל וק"ל: