אור ברסלב
פתח האוהל כלל ז - סימן ח

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל ז - סימן ח

כלל ז - סימן ז

בענין פסק תיקון הכהנים להרב חזון נחום ז"ל הנ"ל:

הנה הרב חזון נחום ז"ל כתב (באות א) דרש"י ור"ש ס"ל דהא דדייק הש"ס דאין לבוד באמצע הוא מרישא מארובה שיש בה פו"ט והרב ס"ל דדיוקא דהש"ס מסיפא מארובה שאין בה פו"ט ועמד בזה במאי פליגי הנך רבוותא. ולפע"ד היה אפשר לומר דבעירובין (ד"י ע"ב) בהא דעור העסלא והחלל שלא מצטרפין לטפח ומטעם פרוץ כעומד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ק"ל למ"ל כולי האי תפ"ל דכל פחות מג' כלבוד דמי וי"א דאין לבוד בכלים וקשיא קצת ההיא דכוורת (בשבת ד"ח) אבל י"ל דבדבר העומד להיות פתוח לעולם ונעשה לכך אין אומר בו לבוד, וא"ת בלא"ה מאי קושיא לענין טומאה אין אומר בו לבוד דא"כ בטלת תורת פו"ט וחלון המביא את הטומאה, י"ל דלגבי טפח לא אמרינן לבוד דרחמנא אחשביה לטפח לענין טומאה כאלו הוא דבר חשוב כג"ט, אבל פחות מטפח יש לנו לומר לבוד, והא ליתא כדאמרינן במסכת סוכה אמתני' דאהלות גבי טומאה וארובה שבבית אע"פ שאין בה פו"ט כו' עכ"ל. הרי כתב די"ל דבדבר העומד להיות פתוח לעולם ונעשה לכך לא אמרינן לבוד. ולפעד"נ דהו"ל כמו מחיצה שהגדיים בוקעים בו דלא אמרינן ביה גוד אסיק, ולפ"ז קשה לכאורה הא דמוכח בגמרא דאין אומרים לבוד באמצע מארובה, והרי ארובה דמביא הטומאה בטפח ע"כ שנעשה לכך לתשמיש ולהיות פתוח לעולם, דאם נעשה ממילא הרי שיעורו כמלא אגרוף וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפט"ז סוף ה"ג דכל אלו הדינין בעושה ארובה, אבל תקרה שנפחתה מאליה שיעורה מלא אגרוף כמו שביארנו עכ"ל. וא"כ כיין דנעשה לכך הרי אין אומרים בו לבוד, וע"כ דלפ"ז צ"ל דהוכחת הש"ס הוא מסיפא, דארובה שאין בה פו"ט דטומאה בבית כנגד ארובה טהור כו', בודאי איירי אף בארובה שלא נעשה לכך ואינו עומד להיות פתוח לעולם, מדקתני ארובה שיש בה פו"ט ושאין בה פו"ט טומאה בבית כנגד ארובה טהור כו', ולא קתני בארובה שאינה עומדת:

להיות פתוח כנגד ארובה טמא וע"כ דלעולם טומאה בבית כנגד ארובה טהור, ע"כ דלא אמרינן לבוד באמצע. ולפ"ז י"ל דמאן דס"ל דהוכחת הש"ס הוא מסיפא ס"ל כסברת הריטב"א ז"ל דהיכי דעומד להיות פתוח י"ל דלא אמרינן לבוד, ומאן דיליף מרישא ס"ל דאין חילוק ולעולם שייך לומר לבוד: (:

באות ב) הביא דברי הריטב"א ז"ל [הרב ז"ל מיחסו להרשב"א ז"ל אמנם ז"א, כי החדושים על סוכה שברשב"א המה להריטב"א ז"ל כמ"ש בשם הגדולים והאריך בזה בשדי חמד בכללי הפוסקים סי' א"ו] שכתב גירסת הספרים בארובה שאין בה פו"ט טומאה בבית תחת הארובה טמא טומאה תחת הארובה מה שבבית טמא, והקשה דאנה מצא הריטב"א ז"ל גירסא המשובשת הזו שהרי אינה לא ברש"י ולא בתוס'. ולפע"ד דהריטב"א ז"ל מצא גירסא זו בסוף שבת דקאמר רב יהודה אמר רב הלקטי קטנה היתה בין שני בתים וטומאה היתה שם וגיגית סדוקה מונחת על גבן ופקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש שם בגיגית פו"ט אם לאו, וכתב רש"י ז"ל דהמת מוטל בהילקטי תחת הגיגית כנגד הסדק. והקשו בתוס' ע"ז דא"כ אפילו אין בסדק טפח כיון שהמת נגדו לא חשבינן ליה כמאהיל כדאיתא בפ"י דאהלות ומייתי לה בסוכה (די"ח) אין בארובה פו"ט כו'. והנה רש"י ז"ל בעצמו כתב שם בד"ה וקשרו המקידה בגמי לידע, אם תכנס בסדק הגיגית ובמסכת אהלות שנינו (דאין) חילוק בארובה שבתוך הבית וטומאה מקצתה כנגד ארובה ומקצתה בתוך הבית בין יש בארובה פו"ט לאין בארובה פו"ט, ואני לא יכלתי להבין בו עכ"ל, והמהרש"א ז"ל שם גריס בדברי רש"י ז"ל דבאהלות שנינו דאין חילוק בארובה כו', ומ"ש רש"י ואני לא יכלתי להבין בו היינו דאיירי שיש במת שלם וא"כ כיון דיש שיעור תחת הארובה אף בפחות מטפח הטומאה בוקעת והבית בלא"ה טמא, והרש"ל ז"ל גריס בדברי רש"י ז"ל ובאהלות שנינו חילוק בארובה שבתוך הבית כו', והיינו דלר' יהודה המאהיל טהור אבל לד"ה הבית טמא, ואדמו"ר הגאון ז"ל בספרו נפש חיה חיו"ד (סי' צ"ה), ר"ל דרש"י ס"ל כגירסת הספרים שכתב הריטב"א ז"ל באין בארובה פו"ט טומאה בבית תחת הארובה טמא, ושוב דחה זה עי"ש, מ"מ איך שיהיה היה לגירסת הספרים הנ"ל ראיה מהכא דהטומאה היתה מונחת כנגד הסדק אעפ"כ מדדו אם יש בסדק טפח הרי דבאין בארובה פו"ט טומאה תחת הארובה הבית טמא, ונאמן עלינו הריטב"א ז"ל דיש גורסין כך. ומה שהקשה הרב ז"ל לפי גירסא זו דכיון דקתני טומאה בבית מה שתחת הארובה טמא למה תנא תו טומאה תחת הארובה הבית טמא, הנה חוץ ממה שי"ל דכיון דביש בארובה פו"ט קתני טומאה בבית כו' טומאה תחת הארובה ה"ה דתנא באין בארובה פו"ט טומאה בבית כו' טומאה תחת הארובה כו'. ונראה שזה כוונתו שיש לדוחה לדחות, י"ל ג"כ דבטומאה בבית שפיר י"ל דכנגד הארובה טמא דאמרינן לבוד להחמיר, אבל טומאה כנגד ארובה דכיון דכנגד הטומאה טמא באם מאהיל על ארובה ע"כ דאין לבוד, ושוב ע"כ הבית טהור דאי"ל תרתי דסתרי, וכמו טומאה בכותל בפ"ו, דמחציו לחוץ דהבית טהור העומד למעלה טמא, ובמחצה על מחצה כיון דהבית טמא העומד למעלה טהור, לזה קמ"ל רבותא דכנגד הטומאה טמא וגם הבית טמא:

ובאמת קשה לי להך גירסא דאין בארובות פו"ט טומאה בבית כנגד ארובות טמא וטומאה כנגד ארובות הבית טמא, משום דחשיב להו כסתום דכיון דלית ביה טפח הרי הוא כבית עצמו וכמ"ש הריטב"א ז"ל, א"כ תקשה אמאי בטומאה כנגד ארובה ונתן רגלו מלמעלה טמא לד"ה אם הטומאה קדמה כמ"ש שם במשנה, וכן הוא במשנה ה' באין בארובות פו"ט הטומאה כנגד ארובות נתן דבר שהוא מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן הכל טמא, ואמאי דכיון דכסתום ולבוד דמי יהיה המאהיל טהור, והתוס' בסוכה (די"ז ע"א) והרמ"א ז"ל (סי' שע"א) כתבו דלא אמרינן לבוד להחמיר וכמש"ל (כלל ג' סימן י"א), אבל לומר לבוד להחמיר ולא להקל וגם לומר תרתי דסתרי במקום אחד לא שמענו, וקשה אמאי לא הקשה הריטב"א ז"ל על גירסא זו גם קושיא זו: עוד קשה שהרי בפי"א בבית שנסדק דלב"ש ולב"ה טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים דסדק כ"ש הוי הפסק ולא אמרינן לבוד, וצ"ל דיפרשו כפירוש הראב"ד ז"ל שם דאיירי לענין חור וסדק בכותל ע"ש:

הביא הרב ז"ל (באות ה') התוספתא דסופי"א הובא בר"ש ז"ל (פ"י מ"ג), ארובה שבין בית לעליה ואין בה פו"ט, טומאה בבית כלים שבעליה טהורין, טומאה בעליה כלים שבבית טהורין שאני רואה את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות. ד"א אין טומאה נכנסת לאהל ואין יוצאה ממנו אלא בפו"ט, כלים שכנגד הזית רבי מטמא וחכמים מטהרין, אמר רבי רואה אני את דבריהם מדברי ע"כ [דמדטהרי שאר הכלים א"כ אין הטומאה עוברת שם א"כ שכנגד הזית נמי טהורין. הר"ש], וכתב שהחכם המשיג הביא ראיה מתוספתא ז"ל לנידון הרא"ש ז"ל ודחה זה עש"ה. ולא ידעתי מאי ראיה היא להחכם המשיג מתוספתא זו והרי חכמים מטהרין כלים שכנגד הזית ק"ו דהעליה טהורה אף בטומאה כנגד העליה, והא דקתני ברישא טומאה בבית כלים שבעליה טהורין, משמע הא טומאה כנגד העליה העליה טמאה, י"ל דזה רק לרבי אבל לחכמים דקיי"ל כוותייהו אף בטומאה כנגד העליה ג"כ העליה טהורה וזה כשיטת המהר"ם ז"ל:

והנה קשה דלמ"ל הטעם שאני רואה את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות אם טומאה בבית, והרי פשוט דאין טומאה יוצאת מבית לבית כ"א בפותח טפח, ואמאי קאמר טעם זה לד"א, ובאמת הגר"א ז"ל כתב הגירסא כלים שכנגד הזית רבי מטמא וחכמים מטהרין שאני רואה את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות ד"א אין טומאה נכנסת לאהל ואין יוצאה ממנו אלא בפו"ט. ולפ"ז יובן שפיר דכיון דרבנן מטהרי אף הכלים שכנגד הזית הוצרכו שפיר לומר מטעם דהקורות יורדות וסותמות, וקאמר ד"א אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו אלא בפו"ט היינו דס"ל דאף בכלים נגד הטומאה ג"כ אין טומאה נכנסת ולא יוצאה אלא בפותח טפח. וכעין תוספתא זו תניא ג"כ בתוספתא פ"ה הובא בר"ש ז"ל סופ"ד גבי מגדל, היתה מוכני שלו משוכה לאחוריו שלש אצבעות וטומאה שם כנגד הקורות הבית טהור, שאני רואה את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות, ד"א אין טומאה נכנסת לאהל ואינה יוצאה ממנו אלא בפו"ט ע"כ, כלים שכנגד הזית רבי מטמא וחכמים מטהרין, אמר רבי רואה אני את דבריהם מדברי ע"כ. וע"ש בר"ש ז"ל פירושה, וגם שם גריס הגר"א ז"ל הא דאני רואה את הקורות כו' בסיפא בכלים שכנגד הזית ע"ש. אמנם בפירוש המשניות שם (פ"ד מ"א) כתב תוספתא זו גבי מגדל בכלים שבינו לבין הקורות אם אין שם פו"ט טהורין כתב הרמב"ם ז"ל ונוסחת התוספתא שאנו רואין את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות, ד"א אין טומאה כו', ובחבורו (פי"ח ה"ה) כתב כלים שבין המגדל לארץ כו' אם יש שם טפח טמאים ואם לאו טהורים שאנו רואין את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות ע"כ [ולא כתב הטעם דאין טומאה נכנסת לפחות מטפח], ומשמע דלא כגירסת הגר"א ז"ל דכתב דקאי אכלים כנגד הזית, ועיין מה שכתבתי לעיל (כלל ג' סימן ב') מזה, ובתוספתא פ"ט איתא ג"כ היו נתונין בתוך הבית הרי אלו חוצצין שאני רואה את הקורות:

כאלו הן יורדות וסותמות ע"כ. והנה לכאורה קשה כיון דאמרינן דרואין כאלו הקורות יורדות וסותמות א"כ גם בטפח נימא הכי וע"כ משום דהלכתא היא דטפח מביא הטומאה א"כ בפחות מטפח למ"ל שוב הטעם דהקורות יורדות וסותמות תפ"ל בלא"ה דכיון דההלכה היא דרק בטפח מביא הטומאה וכמו דאמר ד"א שאין הטומאה נכנסת בפחות מטפח וכיון דגם לטעם הא' צריכינן להא דאין טומאה נכנסת פחות מטפח א"כ למ"ל טעם הא' כלל תפ"ל בטעם הב', ויש ליישב:

ולפע"ד י"ל דטעם הראשון והשני פליגי בפלוגתא דרש"י ותוס' ור"ן בסוכה (די"ח) דלשיטת רש"י ותוס' אמרינן חבוט רמי כל שיש בקורה העליונה טפח אע"ג שאין באויר שבין הקורות התחתונות טפח, והא דבעינן שיהיה בין התחתונות טפח הוא רק דאז ממילא שיש בקורות עליונות טפח דהא הם כבין התחתונות. והר"ן ז"ל ס"ל שם דאף שיש בקורות טפח לא אמרינן חבוט רק היכי שיש באויר שבין התחתונות טפח ע"ש. ולפ"ז י"ל דטעם הא' דקאמר חבוט רמי בארובה דאין בה טפח ס"ל כשיטת רש"י ותוס' דאף שאין באויר טפח אמרינן חבוט רמי דהא הא דהקורות יורדות וסותמות הוא משום חבוט רמי, וטעם הב' ס"ל כשיטת הר"ן ז"ל דלא אמרינן חבוט רק היכי שיש אויר טפח והכא הרי אין בארובה טפח, ולהכי נייד מטעם זה דהקורות יורדות וסותמות וקאמר ד"א שאין הטומאה נכנסת לפחות מטפח:

והנה נפ"מ בין שני הטעמים נראה דהנה במשנה אחרונה במ"ה כתב בהא דקתני אין בארובות פו"ט כו', הטומאה בבית נתן בין דבר שהוא מקבל טומאה בין דבר שאין מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא התחתון, דהיינו הכלים שבתחתון טמאים רק תחת המעזיבה אבל הכלים שבבית שתחת הארובה טהורים, דלא מיבעיא לשיטת הרא"ש ז"ל דטומאה תחת הארובה העליה טמאה והבית טהור הרי דאין הטומאה חוזרת מעליה לבית כ"ש כשטומאה בבית אין נכנסת לעליה בפחות מטפח, אלא אפילו לשיטת המהר"ם ז"ל דהעליה טמאה הוא דוקא כשהטומאה נגד הארובה וכמו שבוקעת כנגדה לכנוס לארובה ה"נ בוקעת לחזור דרך שם שכל שכנגדה בוקעת אבל טומאה בבית אין נכנסת לארובה בפחות מטפח ע"ש. אמנם להך טעמא דרואין את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות שפיר אף הכלים שבבית נגד הארובה טמאים כיון דאמרינן חבוט רמי, אבל לטעם הב' שאין הטומאה נכנסת לפחות מטפח י"ל כמ"ש המשנה אחרונה, ולפ"ז דכיון דהרמב"ם ז"ל העתיק הך טעמא דהקורות יורדות וסותמות א"כ בודאי הכלים שכנגד הארובה טמאים ודלא כמו דמסיק המשנה האחרונה:

כתב הרב ז"ל (באות ו') לדחות דעת החכם המשיג שכתב שדעת הרמב"ם ז"ל כדעת הרא"ש ז"ל. ולפע"ד דמוכח כן בהדיא ברמב"ם ז"ל בפט"ז ה"ג שכתב נתן, דבר שאינו מקבל טומאה בין למעלן בין למטן אינו טמא אלא הבית ע"כ. והנה האי בין בין שכתב הרמב"ם ז"ל ע"כ אין לפרש שנתן בשניהם דא"כ קשה אמאי לא מפורש הדין היכי דנתן רק באחד מהם וכמ"ש גבי ארובות שיש בהם פו"ט דאם נתנו על הארובות הבית הבית טמא והעליה טהורה, נתנו על ארובות העליה הבית והעליה טמאים, וע"כ דהאי בין ובין היינו שנתן או בזה או בזה ואעפ"כ כתב דהבית טמא וזה כשיטת מהר"ם ז"ל, והקשה הרב חזון נחום ז"ל על הטור והב"י בש"ע (סי' שע"א) שפסק כדעת הרא"ש ז"ל כיון דהרא"ש ז"ל יחיד הוא בזה ועכ"פ לו לתפוס כחומרת שני הפירושים. וכן כתב במשנה אחרונה וכתב דהב"י לא ראה פירוש המהר"ם ז"ל שחולק ע"ש. וראיתי באשכול השיג ג"כ על דעת הרא"ש ז"ל וז"ל איכא מרבוותא דאמרי דמשכחת דאסור לכהן למיעל בעליתא דלית בה טומאה ומותר בבית תחתיה דאית ביה טומאה כו' ואייתי ראיה ממתניתין אם אין בארובות פו"ט וטומאה כנגד הארובות ונתן דבר שאינו מק"ט על הארובות בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא התחתון, וסברוה דהאי תחתון הוא החלל שפרס עליו אותו דבר שאמק"ט, ואם פרס על ארובה שבעליה העליה טמאה והבית שתחתיה טהור, אע"פ שהטומאה מונחת קרוב לארובת התחתון ואם פרס על ארובת התחתון הבית טמא והעליה טהורה, דבכל מקום שפתוח כנגד ארובה אין טומאה בבית אלא כנגד הארובה [זה קאי ארישא. נ"א] ולא חזי לן האי פירושא, ואיפכא מסתברא מדלא קתני במתני' נתן דבר שאינו מק"ט ממנו ולמטן טמא ממנו ולמעלן טהור כדתני ברישא, דאי הוי תני הכי הו"א אם סתם העליונה ממנה ולהלן הכל טמא אפילו העליונה, ובקושטא העליונה טהורה, אף שטומאה נגד הארובה שבינה לתחתונה כיון דאין פו"ט בנקב להכי תני בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא תחתון דמסתמא דבכל מקום שנתן הסתימה או בעליונה או בתחתונה התחתון לבד טמא עכ"ל. ובנ"א שם הביא ג"כ בשם ספר ג"ט שתמה על הב"י שפסק להקל כשיטת הרא"ש ז"ל: והנה לפמ"ש האשכול דאיכא מרבוותא דפירשו דאין טמא אלא תחתון האי תחתון הוא החלל שפרס עליו אותו דבר שאינו מק"ט ואם פרס על ארובה שבעליה העליה טמאה דהיא נקראת תחתון והבית טהור נדחה מה שכתב הרב חזון נחום ז"ל (באות ד') דהרב דפירש בריש מ"ד בין למעלה בין למטה היינו בארובה העליונה או בארובה התחתונה וע"כ ה"ה הא דקתני במ"ה בין מלמעלה בין מלמטה אין טמא אלא התחתון היינו או למעלה או למטה וע"ז קאמר אין טמא אלא התחתון וזה כשיטת מהר"ם ז"ל, דרק הרא"ש דפירש בין מלמעלה כו' היינו דנתן בשתיהם, שפיר ס"ל דהעליה טמאה והבית טהור, והא דקתני במשנה אין טמא אלא התחתון היינו דנתן בשניהם, ומזה השיג על החכם המשיג שכתב דדעת הרב כהרא"ש ז"ל, ולפי הנ"ל אין מוכרח, דאפשר דס"ל כהרא"ש ז"ל והאי תחתון היינו תחת הדבר שפרס אבל לעולם איירי שנתן רק באחד מהם:

כתב הרב ז"ל (באות ח') היתר ע"פ מה שכתבו התוס' בסוכה (די"ח) ד"ה אין לבוד באמצע וז"ל וא"ת ואם אין לבוד באמצע צלתה מרובה מחמתה תפסל עד שתהא מכוסה יפה ומעובה כמין בית שלא יהיה בה נקב, לאו פירכא היא דהכא איירי כשהאויר מהלך ע"פ כולה והסיכוך נחלק לשנים ע"כ. ולפ"ז הא דגמירי דאין לבוד באמצע לענין טומאה אפילו פחות מטפח היינו כה"ג דוקא שנחלק הארובה כולה דוקא בפחות מטפח אבל כשיש חור במקום אחד, או בשנים ושלשה מקומות אמרינן לבוד והוי האי ארובה כמאן דליתא, ודבריו ז"ל תמוהים דודאי הא דמייתי ראיה מארובה דאין לבוד באמצע היינו רק חור ולא שנסדק ע"פ כולה, ורק בסוכה כתבו התוס' דלא אמרינן לבוד רק בשנסדק ע"פ כולה דנקבים שבסכך אינם מפסידים דהו"ל כמו פסל היוצא מסכך סוכה כשרה אבל לא בטומאה וכמ"ש החת"ס יו"ד (סי' ש"מ) בענין לבוד ע"ש. וראיתי בספר יד דוד בסוכה שם שהשיג עליו כן בשם המכתם לדוד עש"ה ובחדושי הרש"ש ז"ל שם:

הביא הרב חזון נחום ז"ל (באות ט') מה שהקשה החכם המשיג מדברי הרא"ש ז"ל בפ"ח שכתב דסריגי חלונות דחוצצין היינו דוקא בין בית לבית אבל בין בית לעליה אין חוצצין. וכן הקשה מהא דאמר בחולין (קכ"ו) דפירס סריגי החלונות ע"פ המת המאהיל כנגד הנקב טמא, והרב חז"נ ז"ל הקשה שהרי זה דוקא בפרסן על פני המת באויר אבל פרסן בין קורה לקורה נעשו תקרה ואף הנוגע כנגד הנקב טהור וכמ"ש רש"י ז"ל שם, ולפ"ז קשה מכאן: על שיטת הרא"ש ז"ל שכתב בטומאה כנגד הארובה העליה טמאה והבית טהור אם אין בארובה פו"ט, ועמד ג"כ בזה בחדושי הרש"ש ז"ל שם. ואמנם נראה דהרא"ש ז"ל מפרש דלא כפירוש רש"י ז"ל וס"ל דרישא דסריגי חלונות חוצצין בין הבית לעליה היינו דוקא שאין גוף המת תחת הסריגות רק תחת התקרה, ובסיפא דקתני פרסן על פני המת היינו משום דמאהיל על גוף הטומאה המאהיל כנגד הנקב טמא אמנם רש"י ז"ל דמפרש פרסן ע"פ המת הנוגע כנגד הנקב טמא משום דעכשיו לא נעשו כתקרה להיות הכל כסתום משמע להדיא דבתקרה חשיב הכל כסתום ואף אם הטומאה כנגד הארובה. וקשה לכאורה והרי לא אמרינן לבוד בטומאה וטומאה כנגד הארובה המאהיל טמא, והכא ס"ל לר' יוסי פ"י במשנה ג' דאם יש בטומאה כדי שתחלוק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הטומאה טמא, והכא במאהיל על מת שלם בודאי יש בטומאה כדי שתחלוק ואיך ס"ל הכא לר' יוסי דסריגי חלונות חוצצין בין בית לעליה. אמנם א"ש דזה לשון התוספתא בפ"ט ר' יוסי אומר חבילי המטה וסריגי החלונות חוצצים את הבית ואת העליה [שלא] תעבור הטומאה לצד השני, היו נתונין ע"ג המת באויר המאהיל כנגד הנקב טמא ושלא כנגד הנקב טהור מפני שהטומאה יוצאה באיזה דרך שנכנסה [כלומ' לכך טהור שיש לטומאה מקום לצאת. הר"ש בפ"ח מ"ד], ר' יהודה אומר אם יכולין לקבל מעזיבה בינונית (אין) חוצצין היו נתונין בתוך הבית הרי אלו חוצצין שאני רואה את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות ע"כ. ונראה דהאי טעמא דרואין את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות קאי ארישא בחבילי המטה וסריגי החלונות שפרסן בין הבית לעליה, ומש"ה שפיר אף המאהיל כנגד הנקב טהור דנעשו כתקרה וחשיב כסתום משום דהקורות יורדות וסותמות אבל פרסן ע"פ המת באויר דליכא קורות המאהיל כנגד הנקב טמא ומש"ה בטומאה כנגד הארובה המאהיל טמא דכיון דליכא קורות הסותמות דאיירי בארובה הגלויה לאויר, ועכ"פ מבואר דרש"י ז"ל ע"כ לא ס"ל כשיטת הרא"ש ז"ל דארובה שבין בית לעליה בפחות מטפח אין הטומאה עולה דחשיב כסתום. אמנם בחת"ס (ססי' ש"מ) כתב לחלק בין ארובה פחות מטפח לנקבי הסריגות ע"ש ויש לדון בדבריו ז"ל:

והנה מדברי הרמב"ם ז"ל סופי"ג נראה דס"ל כהרא"ש ז"ל דהא דחבילי המטה חוצצין הוא דוקא בין בית לבית אבל לא בין בית לעליה דז"ל שם אלו חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה וחבילי מטה והמשפלות והסריגות שבחלונות, כיצד הן חוצצין שאם היה חלון בין ב' בתים והטומאה בבית אחד, והיה אחד מאלו מתוח בחלון זה וסתמו אע"פ שיש ביניהן אויר הרי אלו חוצצין ולא תכנס טומאה לבית שני עכ"ל. וקשה שהרי בכל הפרק דאיירי בדיני חציצה לא כתב הא דכיצד חוצצין דוקא בין בית לבית ואדרבה הרי קאמר ר"י דחוצצין בין בית לעליה, ומ"ש החזון נחום בשם הכ"מ פי"ט עיין מ"ש על זה בתוס' יו"ט רפ"ו, וע"כ דהכא בין בית לעליה אינו חוצץ וכהרא"ש ז"ל. אך לפמ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל כמהר"ם ז"ל א"כ אף בין בית לעליה חוצץ דאין הטומאה נכנסת לעליה אף אם הטומאה כנגד הנקב. וראיתי בתוס' אנשי שם שבמשניות דפוס ווילנא שהביא בשם ספר שושנים לדוד שהאריך להוכיח שדעת הרמב"ם כהרא"ש ז"ל, ואין הספר ש"ל ת"י:

הקשה הרב ז"ל (באות יו"ד) דאמאי ס"ל להרא"ש ז"ל דבין בית לעליה אינו חוצץ כלל והנוגע גם שלא במקום הנקב טמא, והרי בהא דפרסן ע"פ המת רק הנוגע כנגד הנקב טמא אבל שלא כנגד הנקב טהור, ולא זכיתי להבין מאי קשיא ליה דהרי בין בית לעליה דכיון דהטומאה בוקעת דרך הארובה ממילא מתפשטת בכל העליה כיון דיש שם גג המאהיל, אבל בפרסן ע"פ המת באויר דליכא דבר המאהיל פשיטא דרק הנוגע כנגד הנקב טמא, אבל שלא כנגד הנקב טהור דהרי ליכא דבר המאהיל עליו:

כתב הרב ז"ל (באות י"א) דיש שני מיני חציצות א' מטעם חציצה וא' מטעם אהל, ומה שהוא מטעם אהל אפילו יש בו כמה חורין פחות מטפח אמרינן ביה לבוד, ומש"ה לא פירש רש"י ז"ל בברכות (די"ט) משום דמשמע ליה שאותם ארונות הכיסוי היה נטוי כדין אהל ובין היו סתומים לגמרי ובין אם היה פתוח פחות מטפח הרי הוא כסתום, לא זכיתי להבין דהרי בלא"ה רש"י ז"ל לשיטתיה דס"ל בנזיר (דנ"ג) דקבר סתום דמטמא הוא רק בטומאה רצוצה אבל היכי שיש לו אהל טפח חוצץ ומש"ה הארונות דיש בהם טפח טהורים לדלג עליהם ולא בעי שיהיה בצדו פתוח וכמש"ל (כ"ג. סז). ומ"ש דדבר שהוא אהל ממש ולא אהל מרודד לא אמרינן ביה סוף טומאה לצאת, תמוה וכי חדר אינו קרוי אהל גמור ונטוי והרי בטומאה בחדר הפנימי חדר החיצון טמא משום סוף טומאה לצאת, וכמ"ש במשנה סופ"ח. ועוד דכתב הרמב"ם ז"ל ריש פ"כ שלשה דברים מצילין באהל המת צמיד פתיל ואהלים ובלועין הבלועין מצילין על הטהורים שלא יתטמאו ומונעין הטומאה שלא תצא ותטמא, אבל צ"פ ואהלים מצילין על הטהורים שלא יתטמאו ואינן מונעין את הטומאה שלא תצא ותטמא את אחרים ע"כ, ואם נאמר דאהל נטוי מציל על הטומאה שלא תטמא א"כ אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל שנים אהל מציל לפעמים על הטומאה כמו הבלועין:

ומה שכתב דלא אמרינן סוף טומאה לצאת כיון דבידו להוציא המת ע"י הדפוס אל אויר החצר ואין דבר המכריח להוציאו אל תוך הבית קשה לי שהרי בפ"ב גבי תיבת המגדל שיש בה פו"ט ואין ביציאתה פו"ט טומאה בתוכה הבית טמא מפני שדרך הטומאה לצאת ור' יוסי חולק ומטהר מפני שיכול להוציאה לחצאין או לשרפה במקומה, וכתבו התוס' דמודה ר"י במת שלם משום דאין דרך לשרפו, הרי דלרבנן אמרינן סוף טומאה לצאת אע"ג דבידו לשרפו ודרך לשרפו, ואך קשה לי ר"י דקאמר הטעם מפני שיכול להוציאה לחצאין או לשרפה אמאי לא קאמר ג"כ מפני שיכול להוציא המגדל עם הזית אשר בתוכו לחוץ, ובתפ"י ובמשנה אחרונה שם במשנה א' הקשו כן לרבנן הרי יכול להוציא המגדל, ובאמת לרבנן ל"ק דס"ל דאע"ג דיש עצה להוציא הטומאה שלא תטמא מ"מ הבית טמא משום סט"ל ורק לר"י קשה אמאי לא קאמר ג"כ מפני שיכול להוציא המגדל, ואמאי כתבו, התוס' דבמת שלם ר"י מודה משום דאין דרך לשרפו אכתי הרי אפשר להוציא המגדל החוצה והמת בתוכו:

והנה היה אפשר לומר לכאורה דר' יוסי ס"ל אהל זרוק לא שמיה אהל וא"כ אם יטלטל המגדל להוציאו לחוץ שוב לא יהא חוצץ ויטמא תיכף הבית ודוקא במונח חוצץ אף למ"ד דלא שמיה אהל וכמ"ש התוס' בנזיר (דף נ"ה). אמנם ז"א שהרי איתא בתוספתא דסוכה פ"א ר' יוסי ב"ר יהודה אומר משום ר' יוסי הישן תחת העגלה כישן תחת המטה, וכתב בחסדי דוד, הבאתיו לעיל כלל ג' סימן יו"ד, דס"ל דאהל זרוק שמיה אהל ותחת העגלה הוי כתחת המטה, וכן הא דהביא בנזיר (דנ"ה) דר"י בר"י אומר זרק תיבה מלאה כלים ע"פ המת טמאה ואם היתה מונחת טהורה, ומסיק שם דס"ל דשמיה אהל ורק בזרקה הוצאה מתורת אהל, ובתוספתא (דפ"ט) איתא ר' יוסי וכתב בחדושי הרש"ש דפריך מתוספתא זו לר"י בר"י משום דסתם ר"י בר"י ס"ל כר"י, וכ"כ באורח מישור בסוף נזיר מהא דש"ס שלהי יומא ומכות עי"ש. שוב ראיתי ראיה דר"י ס"ל דשמיה אהל דבסוכה (דכ"א) איתא המשנה דפרה דמביאין שוורים וע"ג דלתות ותינוקות יושבין ע"ג וכוסות של אבן בידיהם הגיעו לשילוח ירדו לתוך המים ומלאום:

יעלו וישבו להם ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא מפני קבר התהום ע"כ, והתוס' שם ד"ה שדעתו כתבו דמאן דס"ל דמביאין דלתות ע"ג שוורים ע"כ דס"ל דאהל זרוק שמיה אהל עי"ש, וא"כ ר' יוסי דפליג בסיפא וקאמר במקומו היה יושב וממלא ולא פליג על הא דמביאין דלתות, ע"כ מוכרח לשיטת התוס' דר' יוסי ס"ל דא"ז שמיה אהל ורק לשיטת הרמב"ם בפי"א מהלכות טו"מ אין ראיה כמ"ש המשנה למלך שם. וא"כ הרי ר' יוסי ס"ל דאהל זרוק שמיה אהל ושפיר היה יכול לומר מפני שיכול להוציא המגדל, ואפשר דקאמר טעמא מפני שיכול להוציאה לחצאין או לשרפה במקומה דזה עדיף דמהני לכ"ע משא"כ הטעם מפני שיכול להוציא המגדל לא מהני למ"ד דאהל זרוק ל"ש אהל ולרבנן קאמר, אבל לר"י לשיטתיה שפיר היה אפשר לומר ג"כ הטעם הזה:

ועכ"פ מבואר דלרבנן אמרינן סוף טומאה לצאת אע"פ שיכול להוציא המגדל לחוץ וכן בסופ"ח דאהלות בשתי קדירות ובהן כשני חצאי זיתים דהבית טמא ולא אמרינן דיכול להוציא הקדירות לחוץ:

ומה שהביא הרב ז"ל (באות י"ג) מדברי התוס' יו"ט (פ"ט מ"ג) ד"ה או אפוצה שכתב בהא דאין צמיד פתיל לטומאה הוא דוקא בכלי אבל בפחותה דלאו כלי מציל וכל שאין בנקבים טפח אינו מוציא הטומאה ומש"ה טומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה והבית טהור ע"כ, ובמהר"ם ז"ל הנדפס כתב עוד שם בד"ה בתוכה אין טמא אלא תוכה דאפילו הכלים שעל גבה שכנגד נקבים שבדפנותיה הפחותים מטפח טהורין כשטומאה בתוכה כדמשמע לקמן פ"י בארובה שאין בה פו"ט עי"ש עכ"ל, ומשמע בודאי דאף אם הטומאה שבתוך הכוורת היא כנגד הנקב הכלים שעליו טהורים. ומהר"ם ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל בטומאה נגד הארובה ונתן דבר שאינו מק"ט העליה טהורה והבית טמא, והכא הבית שע"ג הכוורת הוי כמו העליה דהתם, אבל בודאי באותו צד של הכוורת המונח לחוץ מהבית אם יש שם נקב והטומאה כנגדו ממש, המאהיל טמא, וכמו בארובה שאין בה פו"ט במשנה ב' דהמאהיל טמא, כיון דליכא קורות העליה. אמנם לפע"ד אין ראיה לתיקון שעשו, דרק הכא בכוורת כתב המהר"ם ז"ל דכיון דלאו כלי הוא והוי אהל ומציל על טומאה שבתוכה דהכא לא שייך סוף טומאה לצאת דרך הבית כיון דפיה לחוץ, אבל הכא בנ"ד כיון דהמת עם הנסרים מונחים בתוך הבית וסט"ל דרך הבית בודאי הבית טמא: הקשה הרב ז"ל (באות ט"ו) בהא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות אבל דאם נכנס לאהל טמא לוקה אע"פ שעצמה של טומאה בבית אחר והרי אין הנזיר מגלח עליה כנראה מרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נזירות שיהיה באהל אחד עם הטומאה דוקא, והיה לו להב"י ז"ל לכתוב והרמב"ם ז"ל כתב, כיון דחולק וס"ל אע"ג דאין הנזיר מגלח לוקה ע"ש. הנה הרדב"ז (סי' תע"ו) כתב כן להוכיח מרמב"ם ז"ל פ"ז מנזירות מהא שאין הנזיר מגלח אלא אם היה עם הטומאה באהל אחד דע"כ אין כהן מוזהר על טומאת פתחים, והקשיתי (לעיל כ"א ס"א וס"ג) דהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפירוש דכהן לוקה אע"ג שעצמה של טומאה בבית אחר, וצ"ל דס"ל דכל זה חשיב כאהל אחר עי"ש, ולפ"ז ל"ק על הב"י די"ל דהרמב"ם ס"ל דהנזיר מגלח עליו ומ"ש בהלכות נזירות שיהיה עם המת באהל אחד כל שפתוח זה לזה קרי ליה אהל אחד ואע"ג דלענין דינא יש נפ"מ בין אהל שהמת בו לאהל שנכנסה לו הטומאה וכמ"ש שם ס"ג:

העלה הרב החזון נחום ז"ל (באות י"ח) דתיקון הרב דבר שמואל אבוהב ז"ל נכון הוא שיש ליזהר שלא יכנסו לתחת האהל שהמת בו, ורק באהל שני שנכנסה לו הטומאה דלמ"ד דכל שאין הנזיר מגלח אין הכהן לוקה הוי טומאה דרבנן ומדי פלוגתא לא נפקא ע"כ, ולפמ"ש בכ"ב ס"ג בשיטת רוב הפוסקים דחור טפח על טפח מביא הטומאה מה"ת קשה לסמוך על ההיתר הזה ובפרט כיון דשייך ביה סוף טומאה לצאת ואף הרב דב"ש ז"ל לא סמך על תיקון זה רק לצורך גדול וכמ"ש הרב החזון נחים ז"ל להתיר משום דכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן ולחד מ"ד אפילו איסורא דאורייתא:

ולפע"ד היה נראה לכאורה דאפשר לעשות התיקון שיהיה דף העליון פחות מטפח להמת, ויהיה טומאה רצוצה דבוקעת ועולה, ולפי מה דמשמע ברפ"ז וברמב"ם ז"ל ריש פכ"ה דאף אם בוקעת ועולה לתוך אהל אינה מתפשטת לצדדים, וא"כ רק כנגד המת טמא אבל מותר להיות בבית שהמת בו וכ"ש בשאר הבתים, וכיון דהוי טומאה רצוצה שוב לא שייך לומר בו סוף טומאה לצאת וכמ"ש התוס' יו"ט סופ"ו בשם מהר"ם ז"ל וכמש"ל כ"א ס"ט עי"ש דבטומאה רצוצה לא אמרינן סוף טומאה לצאת. אמנם הרי הרלב"ח ז"ל (סי' קמ"ב) האריך להוכיח דטומאה רצוצה הבוקעת לתוך האהל מתפשטת ומטמא כל האהל וכמש"ל (כלל ג' סימן ז') בס"ד:

השמטות [א] באהלות ריש פט"ז כל המטלטלין מביאין את הטומאה כעובי המרדע, אמר ר"ט אקפח את בני שזו הלכה מקופחת, ששמע השומע וטעה כו', אמר ר"ע אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימין שיהיו כל המטלטלין מביאין את הטומאה על אדם הנושאן כעובי המרדע, ועל עצמן בכל שהן, ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח. כיצד כוש שהוא תחוב בכותל כחצי זית מתחתיו וכחצי זית מעל גביו, אע"פ שאינן מכוונין טמא, נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא ע"כ. ובספר הישר לר"ת ז"ל בשבת (סי' קע"ג) כתב וז"ל, כוש שהוא תחוב בכותל וח"ז מלמטה וח"ז מלמעלה זה שלא כנגד זה, מביא הטומאה מחצי זית זה לחצי זית זה זהו שאמר על עצמן בכל שהן עכ"ל. הוסיף רבינו ז"ל מלות [מביא הטומאה] מחצי זית זה לחצי זית זה לומר שאין הפירוש דמביא הטומאה לעצמו בכ"ש היינו דמביא על עצמו רק דמביא מחצי זית לחצי זית ומצרפן לשיעור, ור"ע דבא לתקן דברי חכמים שהיו אומרים שיהיו כל המטלטלין מביאין את הטומאה כו' ועל עצמן בכ"ש, דעל עצמן לא שייך כ"כ לשון מביאין והו"ל:

למימר נטמאו בכ"ש, ומש"ה פירש ר"ת ז"ל דמביאין היינו דמביאין הטומאה מח"ז לח"ז ומצרפן, וזה שסיים נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכ"ש, ועמד במלאכת שלמה אמאי איצטריך למתני האי נמצא והניח בצ"ע. ולפ"ז א"ש דודאי אם הכוש מאהיל על כזית שלם טמא ולא שייך בו לשון מביא וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות טו"מ שאין נפ"מ אם המת מאהיל עליו או הוא על המת אפילו מחט שמאהיל על המת טמאה, והכא דקאמר מביאין הוא דוקא בשני חצאי זיתים. ובזה מתורץ מה שהקשה באליה רבה ובמשנה אחרונה אמאי נקט התנא דוקא שמאהיל על שני חצאי זיתים כיון דרק אתא לאשמעינן דעל עצמן בכ"ש עש"ה, ולפמ"ש א"ש דלשון מביאין קשיא ליה ומש"ה קאמר כיצד דוקא בשני חצאי זיתים:

ולפע"ד היה נראה עוד דגם זה מדרבנן כמו עובי המרדע, דמה שאמר ר"ע שיהיו כל המטלטלין מביאין את הטומאה כעובי המרדע ועל עצמן בכ"ש ועל שאר אדם וכלים בפו"ט הכל הוא מדרבנן, דהרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ד ה"ח) כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן בתוך הבית, האהל מצרפן, ומטמאין באהל ע"כ, והראב"ד ז"ל כתב ע"ז א"א אע"פ שאין שם צירוף אהל ע"כ, וכתב ע"ז הכ"מ פירוש שאם היה באויר ונגע בח"ז בידו אחת ובח"ז בידו אחרת או האהיל על ח"ז וח"ז האהיל עליו טמא אע"פ שאין שם צירוף אהל, ורבינו בסו"פ זה כתבם, אלא דהשתא כתב כלישנא דמתניתין כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית, ולאפוקי מר' דוסא בן הרכינס דמטהר בהא עכ"ל, ובמי נפתוח (פ"ז א"ו) כתב דדוקא באהל נגיעה לא בעי צירוף אהל משא"כ באהל המשכה עש"ה ומש"ל (כ"א ס"א) בזה. ולפ"ז י"ל דמה"ת בעינן דוקא ששני חצאי הזיתים יצטרפו באהל אחד, ולא דמי למחט דמאהיל על המת דטמא דשם איכא שיעור שלם ואין חילוק בין אם המת מאהיל על המחט או המחט עליו, אבל שני חצאי זיתים צריכים דוקא שיצטרפו באהל אחד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דאהל מצרפן, ודוקא אם אדם מאהיל עליהם דיש בו שיעור אהל הרי הוא מצרפן וכן אם הם מאהילים עליו כיון דהוי כמו שהוא מאהיל עליו וכמ"ש המי נפתוח, אבל כוש שאין בו שיעור אהל מה"ת אין מחבר השני זיתים לצרפם יחד להביא הטומאה מח"ז זה לח"ז השני, אבל חכמים גזרו דכוש המאהיל על שני חצאי זיתים מביא הטומאה על עצמו בכ"ש, אטו מאהיל על שיעור שלם דטמא מה"ת כמחט שהאהילה על המת שכתב הרמב"ם ז"ל דטמא מה"ת:

ומה שאמר ר"ע ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח ומפרש שם במשנה הקדר שהוא עובר והסל [המוט שנושא בו הקדרות] על כתיפו והאהיל צדו אחת על הקבר, הכלים שבצד השני טהורים, אם יש בסל פו"ט טמאים ע"כ, ג"כ א"ש, לפמ"ש הרמב"ם ז"ל סוף פי"ט דכלים מביאים הטומאה רק מדרבנן, והסל הרי הוא כלי המקבל טומאה וכמ"ש בתפ"י שם, ואפילו לפמ"ש במשנה אחרונה דאינו מק"ט מ"מ לא הוי אהל קבוע ומה"ת אינו מביא הטומאה, וכל מה דאמר ר"ע הכל מדרבנן:

[ב] הא דקאמר כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, כתבו התוס' שבת (די"ז ע"ב) דנקט מטלטלין משום דלא גזרו טומאת אהל בעובי המרדע אלא על האדם הנושאן, אבל בפותח טפח אפילו במחוברין נמי מביאין את הטומאה, דדוקא זרעים וירקות שאין בהם ממש קתני דלא מביאין ולא חוצצים דהוי כמו כיפת הברד כו' אבל אילן המיסך על הארץ קתני התם דמביא הטומאה ע"כ, ומצאתי בראב"ן ז"ל (דקמ"ד ע"ב) שכתב דדוקא נקט מטלטלין למעוטי מחוברין לקרקע כדתנן התם ואלו שאין מביאין ולא חוצצין זרעים וירקות המחוברין לקרקע כו' עכ"ל, וצריך לתרץ לשיטת הראב"ן ז"ל ראיות התוס' מהא דאילן המיסך על הארץ, והא דפרק י"ד דאיתא הזיזין והעטרות מביאין הטומאה:

[ג] באהלות (פ"ח מ"ה) דספינה שהיא שטה על פני המים לא מביאה ולא חוצצת קשר את הספינה מביאה את הטומאה, ובמשנה אחרונה דאמאי מביאה את הטומאה אם מאהלת על המת ועל הכלים שבים הא אמרינן בגיטין (ד"ח) דמיא כארעא סמיכתא א"כ הו"ל טומאה רצוצה שאין כאן אהל וכתב דאפשר דלענין רצוצה לאו כארעא סמיכתא דמי. עוד כתב דאפשר דכולה מתניתין לא איירי בטומאה בתוך המים אלא מיירי בזיז היוצא מן הספינה ומאהיל על הטומאה והכלים בשפת המים ביבשה עכ"ל, ובממכ"ת נעלם ממנו דברי הרמב"ם ז"ל (פי"ג ה"ז) שכתב נסר שהוא צף על פני המים וטומאה תחת צדו האחת הרי הכלים שתחת צדו השני' טהורים, שהרי כבר ביארנו שהספינה השטה אינה מביאה את הטומאה עכ"ל, והוא מתוספתא פ"ט, הרי דאיירי בטומאה וכלים תחת הספינה, וע"כ דבמים לא חשיב רצוצה, ונראה דכיון דמים לא מביאין ולא חוצצין, דפשוט דגרועים מכיפת הברד והשלג והכפור והגליד דקתני התם דלא מביאין ולא חוצצין, דכולם המה מים הנקפאים [ובב"ב ד"כ קתני דמים אין חוצצין עי"ש ברש"י ותוס' רי"ד ז"ל] ומש"ה הטומאה שהיא בתוך המים לא הוי רצוצה, וכמו דבר המקבל טומאה שטומאה שתחתיו לא הוי רצוצה וכמו דתנן ריש פט"ו קפולין זו על גב זו אם העליונה גבוה מן הארץ טפח מביאה את הטומאה, ושם במ"ב בחביות דאם היו טהורות טומאה תחתיהם טומאה בוקעת ועולה ואם היו טמאות טומאה תחת אחת מהם תחת כולם טמא, וכ"כ בכ"מ פרק ט"ז ה"ה דקדרה שהיא טמאה טומאה שתחתיה לא הוי רצוצה עי"ש. הרי כיון דאין חוצצין אין עושין טומאה רצוצה ה"ה מים דטומאה שבתוכה לא חשיבא כמונחת תחת אהל שאינו רום טפח [ועי' שבת ד"ק ע"א]:

[ד] בכ"א סוף ס"ז (דט"ו ע"א) נשמט:

ולפ"ז להפוסקים דס"ל דרואין רק כאלו הפתח פתוח ול"ק קו הריטב"א ז"ל, שפיר י"ל דאיירי שהטומאה נכנסה דרך ארובה ואין הבית טמא משום סוף טומאה לצאת, דבמקום שנכנסה הטומאה נותנים לה דרך לצאת:

[ה] בכ"א ס"י (די"ז ע"א) בסוד"ה וראיה לזה נשמט:

ואפשר כיון דגם עכו"ם נהוגין לשמור ולקבור מתיהם הו"ל ספק השקול, ואך דאכתי קשה דעכ"פ הו"ל ספק טומאה ברה"ר לר"ש דס"ל דמת עכו"ם אינו מטמא באהל::

[ו] בכ"ב ס"ב (די"ט ע"ב) סוף ד"ה ובירושלמי:

מה שהקשיתי מירושלמי עירובין, י"ל דרק בחור שבין בית לבית ס ס"ל להראב"ד ז"ל דבעינן ד"ט למת שלם, אבל אם טומאה כנגד ארובה שבין בית לעליה מודה דסגי בטפח כיון דמאהיל על גוף המת, ומש"ה בשידה כיון דהחור על הקבר שפיר סגי בטפח:

[ז] בכ"ב סוף ס"ב (די"ט ע"ב) מה שהקשיתי לשיטת הראב"ד ז"ל, דהרי הוי ס"ס ספק שמא הוא פחות מכזית וספק שמא הוא יותר מכזית ולא סגי בחור טפח, וכתבתי דטמא רק מטעם דכל ס"ס ברה"י טמא. נראה דאפשר לתרץ בזה הא דס"ל להראב"ד ז"ל (בפט"ו ה"ג) דרק בחלון ד"ט צריך לבטל המיעוט אפילו אם מיעוטו לפחות מטפח, אבל חור טפח אין צריך לבטל המיעוט, ואינו מובן החילוק וכמו שתמה שם בכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל. ולפ"ז י"ל דהנה כתבתי (בכ"ד ס"ב) די"ל דהא דצריך לבטל המיעוט הוא רק מדרבנן דשמא יקחנו משם ושכ"כ במשנה אחרונה עי"ש. והנה בקרית ספר בפ"ט מהלכות טו"מ כתב דהא דס"ס לא מהני ברה"י:

הוא רק מדרבנן, דמה"ת רק ספק אחד לא מהני ברה"י עי"ש, והובא בפרי מגדים (סי' ק"י בש"ד בענין ס"ס), וא"כ בחור טפח דלא משכחת לה לעולם רק טומאה דרבנן משום ס"ס הנ"ל שפיר לא גזרו חז"ל שצריך שיבטל המיעוט דהו"ל תרי דרבנן אבל בחלון ד"ט דהו"ל טומאה דאורייתא שפיר גזרו דשמא יקח הדבר הסותם בחלון:

[ח] בכ"ב ס"ג (דכ"ב ע"ב) בסוד"ה אך הא דאיתא בנזיר נשמט:

ולפ"ז א"ש ג"כ הא דפ"ט מ"ט היתה ממלאה כל הבית כו', דכיון דהתקרה מאהלת על פי הכוורת כל מה שבתוכה טמא:

[ט] בכ"ב ס"ד (דכ"ה ע"א) בד"ה הנה הא, כתבתי דחלון ופתח לא הוי כותל המשמשת את הבית, וכוונתי פשוט דאע"ג דנכנסים לבית דרך הפתח, וכן דרך החלון נכנס האור, מ"מ לענין טומאה בכותל לא מהני זה, דאנן בעינן כותל המשמש את הבית שע"י הכותל נעשה הבית ומש"ה כותל מערה טומאה בכותל הבית טהור, ולא מהני מה שנכנסים להבית דרך כותל מערה וז"פ: [י] שם (דכ"ה ע"ג) בסוד"ה והקשה נשמט:

ולפי מה שכתב בתוס' אנשי שם סופ"ו הבאתיו לעיל ריש כ"ב דכלים בכותל טמאים הוא דוקא שאין במקום הכלים או הטומאה טפח דאל"כ הו"ל כמו כלים בביב אם יש שם טפח טהורים עי"ש, בלא"ה א"ש הכל שהרי הכא החלון מחזיק טפח דבלא הקופה והחבית היה מביא הטומאה ומש"ה הכלים בכותל טהורים, ומתורץ ג"כ המשנה דהמת בבית הנ"ל:

[יא] בכ"ב ס"ו (דכ"ז ע"ג) בסוד"ה קשה לי נשמט:

ודוחק גדול לומר דאיירי דחשב עליו לתשמיש דאין דרך כלל להשתמש דרך זכוכית שנשברה דישרט את ידיו:

[יב] בכ"ב ס"ח (דל"ג ע"ב) בסוד"ה והנה בחת"ס נשמט:

ובלא"ה לפמש"ל כלל זה ס"ה דצואר הכלב מביא הטומאה לא מתורת חור טפח בין בית לבית רק מתורת אהל רום טפח, וא"כ שפיר י"ל דאע"ג דאין דרך להכניס בו דבר מביא הטומאה, כמו כל דבר המביא טומאה ברום טפח אם טומאה וכלים תחתיו, ולא דמי לחלון שבין בית לבית:

[יג] בכ"ב סוף ס"ח (דל"ג ע"ב) הבאתי סמוכים לדברי הפנ"י ז"ל מספרי זוטא כל הבא אל האהל, איזהו שבאין לו ומביאין אליו, אמרו מכנסת היא האשה את הנפל בפותח טפח [לפיכך שיערו חכמים דפותח טפח מביא הטומאה. זית רענן] הרי דמקום שאין דרך להכניס בו נפל אין מביא הטומאה, ואמרתי זה לפני אדמ"ו הרב הגאון החריף האבד"ק אסטראווצע שליט"א והקשה שהרי חלון שהוא עשוי למאור מביא הטומאה במלא מקדח שהוא פחות מטפח הרי אע"ג דאין אשה מכנסת הנפל לפחות מטפח מ"מ מביא הטומאה. ולפע"ד נראה דהנה בריש פי"ג דאהלות בהא דקתני העושה מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה קתני בסיפא להביא הטומאה ולהוציא הטומאה, ר' שמעון אומר להביא הטומאה אבל להוציא הטומאה בפותח טפח, וכתב הרב ז"ל דר"ש לא ס"ל כלל השיעור דמלא מקדח ומלא אגרוף ורק בין להביא בין להוציא לעולם שיעורו טפח, וכ"כ הר"ש ז"ל בפירוש הא' עי"ש, ולפ"ז שפיר י"ל דסתם ספרי זוטא הנ"ל הוא ר"ש, דסתם ספרי ר"ש הוא כמ"ש בסנהדרין (דפ"ו ע"א) וה"ה ספרי זוטא וכמ"ש בשם הגדולים דספרי זוטא הוא ע"ד ספרי שבידינו וחולק אמאן דכתב דספרי זוטא הוא פסיקתא דרב כהנא ע"ש, וא"כ ר"ש לשיטתיה שפיר ס"ל דאמרו שיעור טפח משום שהאשה מכנסת בו את הנפל, דהוא לא ס"ל כלל שיעור מלא מקדח ומלא אגרוף והנה הר"ש ז"ל באהלות רפ"ב הביא הספרי זוטא דאמרו כזית מן המת טמא שכן הוא תחלת יצירתו וכן הכ"מ בפ"ב מהלכות טו"מ ה"ב כתב שהוא מספרי זוטא וכן הוא בילקוט חקת בשם ספרי זוטא, (ומ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ב דאהלות שהוא מתו"כ הוא טעות הדפוס, כי לא נמצא שם]. והנה בחגיגה (די"א ע"א) איתא דשיערו חכמים טומאת שרץ בכעדשה שכן חומט תחלתו בכעדשה, ובירושלמי נזיר (פ"ז ה"ב) מבואר דרשב"י הוא דקאמר לה עי"ש. ונראה דאפשר לומר דר"ש לשיטתיה דדריש טעמא דקרא וה"ה דדריש טעמא דהלכתות דשיעורן הלכה למשה מסיני, ומש"ה יהיב טעמא על שיעור כזית ועדשה ושיעור טפח. אמנם גם בתו"כ פרשת שמיני איתא הטעם דשרץ בכעדשה משום דכן תחלת ברייתו וסתם תו"כ ר' יהודה הוא ור"י הרי חולק על ר"ש ולא דריש טעמא דקרא כמ"ש בב"מ (דקט"ו) [ועי' ברמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות מלוה ולוה בלחם משנה שם ובאחרונים ז"ל אם הרמב"ם ז"ל ס"ל כר"ש, ועי' ברמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות טו"מ ה"ב ובירושלמי נזיר הנ"ל בשירי קרבן, ובמי נפתוח פ"ה א"ה, ובמנחת חינוך מצוה קנ"ט ודוק]. והנה אי נאמר דספרי זוטא הנ"ל אתיא דוקא כר"ש דלא ס"ל שיעור מלא מקדח א"כ להלכה אין להביא ראיה לסברת הפנ"י מספרי זוטא כיון דאנן לא קיי"ל כר"ש בזה:

[יד] בכ"ה ס"א (דס"ג ע"ב) סוד"ה אמנם. כתבתי להוכיח דר' יוסי ע"כ ס"ל דעכו"ם מטמא באהל ודלא כר"ש, מהא דס"ל מדורות כותים טמאים, והר"ת ז"ל כתב דלר"ש ע"כ מדורות כותים טהורים ע"ש. שוב מצאתי ת"ל משנה מפורשת בכלאים (פ"ח מ"ה) דר' יוסי ס"ל דעכו"ם מטמא באהל, דאיתא התם ואדני השדה חיה חיה הגדלה בשדות וכמין חבל גדול יוצא מן הארץ שגדלה בו אותה חיה ושמה ידוע, והוא ידעוני הכתוב בתורה ומחובר בטבורו באותו חבל היוצא מן הארץ וצורתו צורת אדם בפרצוף וידים ורגלים כו'. הרב] ר' יוסי אומר מטמאות באהל כאדם דכתיב במדבר י"ט וכל אשר יגע ע"פ השדה באדם שגדל בשדה. הרב. והוא מירושלמי שם] ע"כ. הרי דלר"י אדני השדה מטמאים באהל כ"ש עכו"ם, דלר"ש דוקא ישראל מטמאים באהל דאדם אתם, ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשיתי שם להפוסקים כר"ש, דהרי קיי"ל ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי כדאיתא בעירובין (דמ"ו ע"ב), ור"י הרי ס"ל מדורות כותים טמאים וזה דלא כר"ש, ולפ"ז א"ש די"ל דרק ר' יוסי לשיטתיה דס"ל דאדני השדה מטמא באהל מקרא דע"פ השדה והאי קרא באהל משתעי כמ"ש בנזיר (דנ"ג ע"ב), א"כ כ"ש עכו"ם, אבל אנן קיי"ל כחכמים שם דפליגי על ר"י, והקרא דע"פ השדה מוקמינן לה בחולין (דע"ב ע"א) לר' ישמעאל להוציא עובר שבמעי אשה ולר"ע לרבות גולל ודופק שפיר י"ל דקיי"ל כר"ש כיון דליכא קרא לרבות אדני השדה. ור' יוסי ג"כ לשיטתיה דלא ס"ל כר' ישמעאל וכדאיתא בתוספתא הובא בר"ש ז"ל באהלות (פ"ז מ"ה) גבי עובר שמת במעי אמו א"ר יוסי אני אומר דבר אחד והם אמרו דבר אחד, אני אמרתי להם שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס, והם א"ל אין לו לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם ע"כ. הרי דס"ל דיש לולד טומאה במעי אמו וצ"ל דס"ל דגולל ודופק הלכתא נינהו, ומש"ה ס"ל דע"כ ע"פ השדה אתא לרבות אדני השדה:

[טו] שם (דס"ז ע"א) נסתפקתי במת עכו"ם ברה"ר, מי אמרינן דספק טומאה ברה"ר טהור דה"ה ספק פלוגתא. שוב הגיע לידי כעת דרך העברה ספר שו"ת רצ"ה מאת הגאון ר' הירש אורינשטיין ז"ל וראיתי שכתב בסימן י"ב לענין אהל זרוק בשם הגאון הרב דקאוונא ז"ל דה"ה ספק פלוגתא טהור ברה"ר, והוא ז"ל:

חולק עליו וכתב לפמ"ש התוס' סוטה (דכ"ח ע"ב) דרק היכי דאיכא חזקה ס"ט ברה"ר טהור, א"כ גבי פליגתא דלא מהני חזקה משום דע"י החזקה לא ישתנה הדין מש"ה ספק פלוגתא לא הוי בכלל ס"ט ברה"ר טהור, וכן לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דס"ט ברה"ר טהור משום דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, והאחרונים ז"ל כתבו דספק פלוגתא מה"ת לחומרא מש"ה גם ספק פלוגתא ברה"ר לחומרא עש"ה. ולפע"ד נראה כעת לפמ"ש התוס' בכתובות (דכ"ח ע"ב) דבית הפרס הוי דרבנן משום דהוי ס"ט ברה"ר אע"ג דבעלמא טיהרו חכמים ס"ט ברה"ר היינו היכי שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי, ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע, אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר אע"ג דמדאורייתא טהור עכ"ל ולפ"ז ה"ה ספק פלוגתא שאינו באקראי ולעולם הוא בספק עכ"פ מדרבנן לא אמרינן דס"ט ברה"ר טהור, וכן לפמ"ש הר"ש ז"ל בפי"ח דאהלות מ"ג דהחמירו בבית הפרם משום דהוי ספק לכל אדם ע"ש וא"כ ה"ה ספק פלוגתא, וראיתי שהאריך שם בשו"ת רצ"ה הנ"ל אודות מסלת הברזל ההולכת על בה"ק ועי' מ"ש בזה ש (בכ"ה ס"ה) בס"ד:

ואמנם מה שכתב בשו"ת רצ"ה הנ"ל דבספק פלוגתא לא אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור לפמ"ש התוס' סוטה דס"ט ברה"ר טהור רק היכי דאיכא חזקה וגבי ספק פלוגתא לא שייך חזקה, הנה שיטת התוס' בריש נדה וחולין (ד"י) דאף היכי דליכא חזקה ס"ט ברה"ר טהור וכנראה דהכי קיי"ל וכמ"ש בשב שמעתתא בריש ש"א:

וקשה לי לשיטת התוס' סוטה מהא שהבאתי מבפנים התוספתא שהובא בר"ש ז"ל סופ"ה דטהרות דאף בהכחשת תרי ותרי אמרינן ס"ט ברה"ר טהור והכי משמע במשנה שם והרי בתרי ותרי לא מקמינן אחזקה אי מדאורייתא או מדרבנן (ועי' יבמות דל"א) הרי דאף דליכא חזקה אמרינן ס"ט ברה"ר טהור. ולכאורה היה אפשר לומר לפמ"ש המשנה למלך סוף הלכות מקואות דהתוס' סוטה הנ"ל לא כתבו רק לרבנן אבל ע"כ ר"ש דריש נדה ס"ל דאף דליכא חזקה ג"כ ס"ט ברה"ר טהור מדמטהר גבי מקוה שנמדד דגברא בחזקת טומאה קיימי עי"ש, וא"כ י"ל דהתוספתא אתיא כר"ש. ולפ"ז היה אפשר לתרץ מה שהקשה הר"ש ז"ל שם מהא דאיתא בעירובין (דל"ה) גבי הא דתנן תרומה ונטמאת ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ר"מ אומר הרי זה חמר גמל, ופריך עלה מהא דנגע באחד בלילה דר"מ מטהר ומשני רבה ורב יוסף דהכא בשתי כתי עדים עסקינן דאחת אומרת מבעוד יום נטמאת ואחת אומרת משחשיכה הרי דבתרי ותרי לא מטהרינן ברה"ר ע"ש. ולפ"ז י"ל דר"מ ס"ל כרבנן דרק היכי דאיכא חזקה מטהרינן ובתרי ותרי ליכא חזקה, ולרבה ורב יוסף תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא וכמ"ש ביבמות (דל"א) הנ"ל. אמנם ז"א שהרי התוס' בחולין (ד"י ע"ב) ד"ה התם הוכיחו דלר"מ אע"ג דליכא חזקה מטהר ברה"ר, דמטהר ר"מ בתינוק שנמצא בצד העיסה מטעם סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא עי"ש, וכן משמע במשנה דסופ"ה דטהרות הנ"ל דר"מ פליג ברישא משמע דבסיפא מודה ומסיפא משמע ודאי דבתרי ותרי טהור ברה"ר מדמחלק רק בעד אחד כנגד שנים, ועי' בש"ש ש"א פ"ח מה שמתרץ קו' הר"ש ז"ל, ועי' בספר דברי אמת למהר"י בכר דוד ז"ל בענין תרי ותרי מה שכתב בדעת הרמב"ם ז"ל בתרי ותרי בס"ט ברה"ר ודוק:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה