אור ברסלב
פתח האוהל כלל ז - סימן ז

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל ז - סימן ז

כלל ז - סימן ו

העתק פסק על תיקון הכהנים אשר בספר חזון נחום:

בשו"ת דבר שמואל אבוהב ז"ל (סי' רכ"ג) בתשובתו להגאון ר' משה זכות ז"ל למנטובה כתב וז"ל. תשובה. חדאי נפשאי בהני זקוקין דמר נהירין טפי דנפקי מפומיה לקבל אפי רברבי דסבא וסבור באורייתא טובא ה"ה מעלת הרב בעל ספר טורי זהב טיו"ד (סי' שע"א) שהחמיר בנעילת דלת או חלון בפני הטומאה, שלא יהיו חוצצין כל זמן שהם עומדים ונסמכים על צירים ומנעולים של ברזל. וגם בעיני נפלאה דעתו זאת מקדם בהיותנו עסוקים לאפרושי מאיסורא בטומאת כהנים בעיר הזאת, בין בהשיאם עצה ההוגנת להסתיר בתיהם עד זמן יציאת הטומאה, ובין באותו התיקון להסתיר המת, בעוד שלא ירחצו אותו, ולצמצמו בין חמש דפי עץ המחפים עליו, ולחוש קצת לדברי הרב הנזכר על הצד היותר טוב הייתי מיעץ ואומר מדעתי, שתהיינה הדלתות מאותן שכמעט ננעלות מעצמן, ונשארות כן נעולות מבלתי סמוכות של נגר ומנעול, שאפילו יסירו הצירים התחובים בכותל לא תפולנה לאחוריהם, וגם בדפים של עץ המחופים על המת, יעצתי שלא יחזקום במסמרים וצירים מן הצד. אמנם לפי הדין, דעתי הקצרה כוונה לדעת מעכ"ת הרחבה, שחציצה מועלת, הוא סגירת הדלתות והחלונות אע"פ שיהיו בצירים ומנעולים של מתכות כו' עכ"ל:

ובשו"ת זרע אברהם יצחקי חיו"ד (סוף סי' י"ז) כתב וז"ל, גם ראיתי דבר שמואל יקר אשר עלה בלבבו למצוא מנוח לאפרושי מאיסורא דטומאת כהנים בעיר, הזאת, ולהשיאם עצה הוגנת להסתיר המת כל זמן שמוטל בבית עד שלא ירחצו אותו, ולצמצמו בין ה' דפי עץ המחפים עליו וכו' יעו"ש. גם אני דברתי על ראשי עם ה' לעשות אותו מד' דפים והעליונה תהיה כסריגות החלונות, שלא יהיה בין נקב לנקב אלא ג' אצבעות שהוא פחות מטפח כנודע, כדי שישלוט האויר במת ולא יסריח בימות הקיץ, גם באורך הדפים צויתי לעשות שני חורים כמין מאור קטן פחות מטפח, וגבהו יהיה לפחות ח' טפחים, יען קצת מתים הם נתפחים אחר מיתתם, ובפרט איזה אשה שמתה כשהיא מעוברת השמנה היא אם רזה, וכיון שגבהו ח' טפחים א"א שלא יהיה חלל טפח מרובע כנודע, והרבה התרתי בהם עד"ז כי נכון הדבר, כי יש בו משום יקרא דחיי ודשכבי, דחיי, כי כמה וכמה המצא ימצא המה יזובו כמדוקרים דם וסרח העודף מותר האדם מן הבהמה, וכאשר המה חיים עד הנה כסיפא להו מילתא. דשכבי, כי סבוהו גם סבבוהו למת המוטל לארץ נשים המענות ומטפחות ומדברים ומשיחין דברים אשר יש בהם גנאי למת, וכאלה רבות יחדל הסופר לכתוב עכ"ל:

ובספר חזון נחום בסופו כתב על תיקון זה קונטרס בשם פסק על תיקון הכהנים, ויען כי הספר איננו מצוי אמרתי להעתיקו, וחלקתי לאותיות, וז"ל הרב החזון נחום ז"ל:

יען ראיתי לחד צורבא מרבנן מעיר וויניציא יע"א דחריפא ליה סכיניה וקרא תגר על תיקון הכהנים שעשה הרב דבר שמואל ז"ל, עם היות דמרנא ורבנא הרב המופלא כמוהר"ר אברהם יצחקי זללה"ה איש ירושלים תוב"ב הסכים עמו, כמ"ש בתשובה חיו"ד (סי' י"ז), על כן יצאתי לקראתו לקיים דברי שני המאורות הגדולים ז"ל, ואל אלהים אשים דברתי, הוא יהיה בעזרתי:

[א] תחלת דבריו הביא הא דתנן (פ"י דאהלות מ"ב) אין בארובה פו"ט טומאה בבית וכו' טומאה כנגד ארובה הבית טהור, והרע"מ ז"ל כתב וז"ל אין בארובה פו"ט הא קמ"ל דאפילו פחות מטפח לא אמרינן בטומאה לבוד ע"כ, וכתב ע"ז התיו"ט דהכי גמירי להו פ"ק דסוכה (די"ח), והכ"מ ברפי"ט מהלכות טו"מ כתב שמצא כך ואשתמיטתיה דש"ס ערוך הוא ע"כ, וז"ל הש"ס שם באמצע פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר יש לבוד באמצע וחד אמר אין לבוד באמצע, מ"ט דמ"ד אין לבוד באמצע דתנן ארובה שבבית ובה פו"ט טומאה בבית כולו טמא מה שכנגד ארובה טהור, טומאה כנגד ארובה כל הבית כולו טהור, אין בארובה פו"ט טומאה בבית כנגד ארובה טהור, טומאה כנגד ארובה כל הבית כולו טהור, ואידך שאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו עכ"ל הש"ס. ופירש רש"י כנגד ארובה טהור כלים שתחתיה טהורים שאינו אהל המת אלמא אין לבוד באמצע למהוי כוליה כסתום וכו', אין בארובה פו"ט וכו' עד סיפא גרסינן כי רישא וכו' יעו"ש, וכיוצא בזה כתבו התוס' יעו"ש. הנה דעת רש"י שהש"ס דייק דיוקיה מראש הפרק מארובה שיש בה פו"ט, וזה ג"כ דעת הר"ש (פ"י) בפירושו שכתב בראש הפרק וז"ל כנגד ארובה טהור כלים המונחים למטה בארץ כנגד הארובה וכו', ובפ"ק: דסוכה בעי למידק מהכא דאין לבוד באמצע, ודחי שאני טומאה דהלכתא גמירי לה ע"כ. אמנם הרע"מ ז"ל שלא פירש בראש הפרק כלום ס"ל דהש"ס דייק דיוקיה ממשנה ב' אין בארובה פו"ט וכו':

[ב] ומעתה צריכין אנו למודעי במאי פליגי הנך רבוותא, דמר ס"ל שהש"ס דייק דיוקיה מרישא ומר ס"ל דדיוקיה דהש"ס מסיפא. וראיתי להרשב"א בחדושיו למסכת סוכה בסוגיא הנזכר לעיל שכתב וז"ל ג"ה אין בארובה פו"ט טומאה בבית אף כנגד ארובה טמא טומאה תחת ארובה מה שבבית טמא, ומפרשים אותה דכיון דליכא פו"ט לא חשיב פתח כלל, והרי הוא כבית עצמו וכאלו הוא סתום, וא"כ סייעתא דמייתינן מינה דאין לבוד באמצע היינו מרישא דיש בו פו"ט ואע"ג דפחות מג"ט הוא לא אמרינן לבוד, וזו גירסא משובשת מאד ושתי תשובות בדבר, חדא דאנן לא אשכחן הפרש בחלון שיש בו פו"ט או שאין בו פו"ט אלא להביא הטומאה לבית אחר או להוציאה דרך שם שלא תהא בוקעת ועולה אלא דרך הפתח והבית טמא וסביביו מבחוץ טהור כדכתיבנא בהאי פירקא, אבל לענין שיהיה אויר נעשה אהל לא שמענו מעולם ועוד אדמסייעיה ליה מרישא ליפרוך ליה מסיפא דכי אין בו פותח טפח הוי כלבוד דאע"ג דיש בו פו"ט אין לבוד שאני טומאה [קשה מנ"ל הא והא בפ"ק דסוכה מסיק דשיעורין הלמ"מ נמצא דשניהם הלמ"מ, ואולי יליף לה מהא דאמרינן במס' ברכות (די"ט) דבר תורה אהל כל שיש בו טפח חוצץ בפני הטומאה הא קמן דטפח ד"ת הוי כג"ט גבי טומאה דאלת"ה הוי לבוד והו"ל טומאה רצוצה ובוקעת ועולה. אמנם רש"י פירש ד"ת הלמ"מ] שהכתוב עשה בו טפח כג"ט דעלמא ופחות מטפח דידיה הוי כפחות מג"ט דעלמא ודאי ליכא הפרשה בינייהו ובתרווייהו גרסינן טומאה בבית, הבית טמא ושכנגד ארובה טהור, טומאה תחת הארובה מה שבבית טהור, וכן הגי' במשניות וראיה דידיה מסיפא דפחות מטפח הכא כפחות מג"ט דעלמא ולא אמרינן לבוד ש"מ אין לבוד באמצע עכ"ל ז"ל. ולא ידעתי אני הדל אנה מצא הרב ז"ל גירסא זו המשובשת, שהרי אינו לא בדברי רש"י ולא בדברי התוס' ז"ל. ומלבד ב' התשובות שכתב הרב ז"ל, עוד בה דכיון דתנא אין בארובה פו"ט טומאה בבית אפילו כנגד ארובה טמא, דכיון דליכא פו"ט לא חשיב פתח כלל, והרי הוא כבית עצמו וכאלו הוא סתום, א"כ מאי האי דתנא אח"כ תחת ארובה מה שבבית טמא, פשיטא שטמא מה שבבית ומה בא ללמדנו, אלא שיש לדוחה לדחות וק"ל, ולכן לא הקשה הרב ז"ל קושיא זו:

[ג] ואיך שיהיה דעת הרשב"א דכי אמרינן דפליגי בלבוד באמצע וס"ל כמ"ד דלא אמרינן לבוד באמצע, ופשיט ליה מהאי מתניתין ודחי לה דשאני טומאה דהכי גמירי לה היינו פחות מפו"ט, דאלו טפח ודאי דלא אמרינן לבוד דומיא דג"ט דעלמא, דפשיטא לן דטפח גבי טומאה היינו כמו ג"ט דעלמא, ולכן ס"ל להרשב"א דמסיפא דאין בארובה פשיט ליה, וזה דעת הרע"מ ז"ל, ולהכי לא פירש כלום ברישא דפירקא בארובה שיש בה פו"ט, כי אם במשנה שניה גבי ארובה שאין בה פו"ט בההיא הוא דהוי חידושא, דאלו רישא לא הוי חידושא ולאו עלה שקיל וטרי תלמודא, כ"א בסיפא דאין בה פו"ט, ועלה הוא דקאמר הלכתא גמירי לה. אמנם הר"ש ורש"י ז"ל ס"ל דאף בטפח פליגי אמוראי דש"ס הנז"ל, ולא ס"ל דטפח גבי טומאה הוי כג"ט בעלמא אלא מהלכתא גמירי לה דלא אמרינן לבוד, ולכן כתבו הם ז"ל דהש"ס פשיט לה מרישא לענין טפח, וה"ה מסיפא לפחות מטפח, ולהכי מייתי הש"ס הרישא והסיפא ללמדך דבתרווייהו פליגי, ומסיק דתרווייהו הלכתא גמירי לה. ומעתה י"ל שלזה כוון מרן בכ"מ במ"ש וז"ל, ועל מ"ש כנגד ארובה טהור, מ"כ ואע"פ שאין בארובה פו"ט לא אמרינן דהוי כלבוד דשאני טומאה דהכי גמירי לה ע"כ. הכוונה לומר דכי גמירי היינו לפחות טפח, דאלו לטפח לא בעינן הלכתא, דפשיטא לן דטפח גבי טומאה הוי כג"ט דעלמא וכשיטת הרשב"א. ולאפוקי שיטת רש"י והר"ש, ונראה דדייק בעל המ"כ דהרמב"ם ז"ל אזיל בשיטה זו מדשינה הרמב"ם לשון המשנה ועריב להו ותני ארובה שהיה באמצע תקרת הבית בין שיש בה פו"ט ובין שאין בה פו"ט, והיה טומאה תחת תקרת הבית כנגד ארובה טהור שהרי גלוי לאויר וכו', שבא להודיענו במתק לשונו, דטפח הוי כג"ט דעלמא ולא הוי לבוד, וה"ק בין שיש בו טפח דלא הוי לבוד כמו בעלמא בג"ט בין שאין בה פו"ט דבעלמא הוי לבוד הכא גבי טומאה לא הוי לבוד, זהו כוונת המ"כ ואמטו להכי הביא מרן דבריו לא שנעלם ממנו סוגיית הש"ס דפ"ק דסוכה חלילה:

[ד] והנה החכם המשיג הביא פירוש הרא"ש דסוף מ"ד דתנן ודבר שאינו מקבל טומאה בין מלמעלן ובין מלמטן אין טמא אלא תחתון, ופירש הוא ז"ל שאם נתן למעלה ולא למטה העליה טמאה והבית טהור, ומפרש בין מלמעלן בין מלמטן דמתני' היינו שנתן בשניהם, ואין זה פשט המשנה כמו שהעיד הוא ז"ל בעצמו בפירושו ע"ש. אמנם הרב בתוי"ט הביא ע"ש מהר"ם דפירש דאין טמא אלא תחתון, דה"פ בין שנתן למעלה ולמטה, בין שנתן למעלה ולא למטה, בין שנתן למטה ולא למעלה, דכל זה ישנו בלשון בין למעלה בין למטה אין טמא אלא תחתון יעו"ש, וזה פשט לשון המשנה כנזכר. עוד כתב החכם המשיג נר"ו וז"ל, הר"ש אזיל בשיטת הרא"ש, שכתב הר"ש וז"ל, אין טמא אלא התחתון לא שייך כאן למיתני כדקתני לעיל ממנו ולמטן טמא ממנו ולמעלן טהור דהוי משמע דקאי אלמעלן וכיון דנתן מלמטן א"כ עליה טהורה ע"כ. ומה שרצה לפרש החכם המשיג בלשון הר"ש הלז ולומר דאזיל בשיטת הרא"ש אינו נכון כלל יעיין בכתבו, ולדעתי ה"פ דאי תנא כדלעיל הוי משמע דנתן למטה ולא למעלה, הלכך למעלה בעליה טהור והתחתון טמא, אבל נתן בשתיהם לא ידענו מה דינו, להכי תנא בין למעלה בין למטה דאפילו נתן בשתיהם אין טמא אלא התחתון זהו כוונת דברי הר"ש. ואזיל בשיטתיה דבין למעלה ובין למטה פירוש דנתן בשתיהן, אמנם אם נתן למעלה ולא למטה לא נתבאר בדברי הר"ש מה דינו, ולא יש הכרח בדבריו דס"ל כהרא"ש, דאפשר דס"ל כמהר"ם דאף בזה אינו טמא אלא התחתון, וכמו שנתבאר טעם הדבר בדברי התוי"ט ע"ש מהר"ם יעו"ש ומ"ש עוד החכם המשיג ועוד דיבא פירוש הרא"ש בזה דלא כהרב ודלא כהר"ש, לא ידענא מאי קשיא, וכי הכרח הוא שיבא כוותייהו. העולה מזה שלא מצינו בפירוש חבר להרא"ש בדין זה, ואדרבה מצינו למהר"ם שעומד לנגדו. ועוד אני אומר דכיון דפשט לשון בין למעלה בין למטה משמעותו בכל גווני כמ"ש מהר"ם, א"כ כל המפרשים שלא נקטו אלא לשון המשנה ולא פירשו כלום סתמו כפירושו ועוד אני תמה על החכם המשיג דס"ל דהר"ב ס"ל כהרא"ש, והלא הר"ב כתב בפירוש בריש מ"ד וז"ל בין למעלה בארובה העליונה, בין מלמטה בארובה התחתונה ע"כ, הא קמן דס"ל ז"ל דפירוש בין מלמעלה היינו למעלה לבד, ובין מלמטה היינו למטה לבד, ולפ"ז אם נתן בשתיהן לא נתבאר במשנה מה דינו, וא"כ הא ודאי דהר"ב ז"ל ס"ל ג"כ דהא דתנן בסיפא דמ"ה, ודבר שאינו מקבל טומאה בין מלמעלן בין מלמטן אין טמא אלא תחתון, פי' מלמעלה לבד או מלמטה לבד, וזה נגד דעת הרא"ש ז"ל וז"פ, והחכם המשיג לא השגיח בזה: [ה] ומ"ש עוד החכם המשיג שהרא"ש דבריו הם ע"פ התוספתא, ז"ל התוספתא הביאה הר"ש ז"ל,:

ארובה שבין בית לעליה ואין בה פו"ט טומאה בבית כלים שבעליה טהורים, טומאה בעליה כלים שבבית טהורים, שאני רואה את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות, ד"א אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו אלא בפו"ט, כלים שכנגד הזית רבי מטמא וחכמים מטהרין, אמר רבי רואה אני את דבריהם מדברי עכ"ל התוספתא. ונלע"ד שאין התוספתא הלזו ענין לנידון הרא"ש, וכך פירושה, ארובה שבין בית לעליה, אמנם העליה גגה סתומה לגמרי ואין בה ארובה, ואמרה התוספתא דכיון שאין בארובה פו"ט הרי היא כאלו היתה סתומה לגמרי, אי מטעם שאני רואה את הקורות כאלו הן יורדות וסותמות אי מטעם שאין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאת ממנו אלא בפו"ט, ולכן טומאה בבית כלים שבעליה טהורים, וכן טומאה בעליה כלים שבבית טהורים, אמנם אם הטומאה היא כנגד הכלים שבעליה בזה רבי מטמא כיון שהם נגד הטומאה, אע"פ דשאר כלים שבעליה טהורים כיון שהם שלא כנגד הטומאה, ולא ס"ל פי תקרה יורד וסותם לענין אותם כלים שהם נגד הטומאה ממש, אמנם חכמים מטהרים גם בזה, דאין סברא לחלק ביניהם דממ"נ אי אמרינן פי תקרה יורד וסותם הרי ארובה זו כמאן דליתא, וכן אי אמרינן אין טומאה נכנסת לאהל פחות (מג"ט) מטפח וא"כ אף כלים שכנגד הטומאה טהורין ואי לא אמרינן פי תקרה כו' א"כ יהיו כל הכלים שבעליה טמאים, וכן אי אמרינן דנכנסת בפחות מטפח, הלכך ב"כ וב"כ כלים שבבית טמאים, וכלים שבעליה אפילו אותם שכנגד הטומאה טהורים, דחזינן לארובה זו כמאן דליתא דכל פחות מטפח כלבוד דמי, דבזה לא אמרו חז"ל אין לבוד באמצע אפילו בפחות מטפח כההיא דפ"ק דסוכה, דלא אמרו אלא כשהארובה גלויה ופתוחה לאויר הרקיע. ודין זה הביאו הרמב"ם ז"ל ריש פי"ד מהט"מ וז"ל, אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח על טפח, כיצד חלון שבין בית לבית או שבין בית לעליה אם יש בו טפח על טפח מרובע והיתה הטומאה באחד מהן הבית השני טמא, אין בחלון פו"ט אין הטומאה יוצאה ממנו ולא נכנסת לאהל השני, בד"א בחלון העשוי לתשמיש וכו' יעו"ש, ופסק כחכמים, ולכן סתם וכתב דאם אין בחלון פו"ט אין הטומאה יוצאה ולא נכנסת לאהל השני אפילו יהיה כלי עליה כנגד הטומאה, וארובה הלזו בפרק זה איירי בארובה שאינו גלוי לאויר הרקיע, דאלו דין ארובה הגלויה לאויר ביארו לקמן פי"ו יע"ש, ומרן אע"פ שכתב אין טומאה נכנסת כו' בפי"ג דאהלות, היינו לחלוקי דיני החלון שמבוארין שם. אמנם ראשית דברי הרמב"ם לא הורה מרן מקומן איו, ונלע"ד פשוט שהם מתוספתא הלזו. אמנם בנידון הרא"ש ז"ל שהוא בשתי ארובות זו ע"ג זו שכבר נכנסה הטומאה דרך הארובה אע"פ שהיא פחות מפו"ט, מטעם ההלכה דאין לבוד לטומאה בענין זה שהיא גלויה לאויר הרקיע, א"כ כשחזר ונתן דבר שאינו מקבל טומאה אפשר דס"ל להתוספתא הלזו כמהר"ם שכתב דכיון דאין בארובה פו"ט אפילו טומאה כנגד ארובה, די לנו בזה שדבר שאינו מקבל טומאה שלמעלה בארובה העליונה, מעכב הטומאה בכל הבית התחתון במקום שהטומאה מונחת שם, אבל לא חזינן ליה כאלו הטומאה נמי בעליה ע"כ דאין בין השנוי במשנה היינו בכל גווני, באופן שאין מתוספתא הלזו סייעתא לסברת הרא"ש, וכל מה שנשא ונתן בזה החכם המשיג ליתא דהא בהדיא קתני סיפא כלים שכנגד הזית מחלוקת רבי וחכמים, והמחלוקת אינו אלא כלים שבארובה שכנגד הזית, אמנם בכלים שבארובה שהן שלא כנגד הזית שהן טהורין, וכן כלים שבבית שהן טמאים, בזה אין מחלוקת ולא דמי להא דתנן במ"ב אין בארובה פו"ט טומאה כנגד ארובה הבית טהור, דהתם הכי גמירי הלכתא דאין לבוד באמצע אפילו פחות מפו"ט כיון שהיא גלויה לאויר. אמנם כשהארובה הלזו אינה גלויה לאויר הרי היא כסתומה לגמרי לכל דבר, וכ"ז פשוט כשיראה הענין המעיין בעין יפה:

[ו] העולה מזה שדינו של הרא"ש דין חדש הוא שיהי' הבית שהטומאה בה טהור והעליה שאין בה טומאה תהיה טמאה, ונמצא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ואע"פ שנתן הוא ז"ל טעם לדבר מ"מ יש לדוחה לדחותו כמבואר, ופשיטא לי דכל המפרשים ז"ל שתפסו לשון המשנה כמו הרמב"ם פי"ו והסמ"ג וכן הרע"מ כנז"ל, לית להו דינו של הרא"ש, זולת דעת הרא"ש מסופק אצלי, כיון שהוא ז"ל מפרש דבין למעלה בין למטה דמתני' היינו שנתן בשניהם, ומ"ש שדעת הרמב"ם כדעת הרא"ש מדכתב בפ"י כו' ליתא, דכוונתו ז"ל דכיון דסתמו בדבר שאינו מקבל טומאה חשבינן ליה כאלו היה סתום מעיקרא דקיי"ל דאין הטומאה נכנסת ויוצאה אלא בפו"ט, א"כ הו"ל כאלו לא נכנסה הטומאה בעליה מעולם, ולכן בכל גוונא הבית טמא והעליה טהורה וכמ"ש מהר"ם ז"ל. ומעתה לענין הלכה ראוי לתפוס כחומרת שני הפירושים לפחות ולא לתפוס במושלם כדעת הרא"ש ולטהר הבית, וא"כ יש לתמוה על האחרונים ז"ל ומרן בשלחנו הטהור שתפסו במושלם כדעת הרא"ש והוא דעת יחיד לע"ד ואין לו חבר שיאמר כן בפי':

[ז] ולענין מה שהשוה החכם המשיג נ"ד לנידון הרא"ש ליתא, דנידון דידן דומה לנידון התוספתא הנז"ל, היינו שבבית ששם המת יש ארובה פחות מטפח וגג העליה סתומה לגמרי שכתבנו לעיל דס"ל לחכמים דאפילו הזית נגד כלים שבארובה העליה טהורה והבית טמא, א"כ בנ"ד הבית שהוא כמו העליה דהתם הוא טהור אפילו כלים שכנגד הסריגות, וז"פ ולית דין צריך בשש דבענין זה לא אמרה ההלכה אין לבוד באמצע אפילו פחות מטפח וכמדובר דבזה לא נכנסה הטומאה בעליה מעולם, וא"כ בנ"ד הבית דהיינו כמו עליה דהתם היא טהורה:

[ח] עוד בה דהתוס' כתבו שם פ"ק דסוכה (די"ח) ד"ה אין לבוד באמצע וז"ל, וא"ת אם אין לבוד באמצע א"כ צלתה מרובה מחמתה תיפסל עד שתהא מכוסה יפה ומעובה כמין בית שלא יהיה בה נקב, לאו פירכא היא דהכא מיירי כשהאויר מהלך ע"פ כולה ובסכוך נחלקו לשנים ע"כ. א"כ לפ"ז הא דגמירי דאין לבוד באמצע לענין טומאה אפילו מפחות מפו"ט היינו כה"ג דוקא שנחלקה הארובה כולה דוקא בפחות מפו"ט, אמנם כשיש חור א' במקום א' או בשנים או בשלשה מקומות ליתא להאי דינא אלא הרי ארובה זו כמאן דליתיה דהא קיי"ל בעלמא דכלבוד דמי, ולעולם הבית טמא והעליה טהורה. ואע"פ שיש מקום עיון לפי דבריהם ז"ל לענין טפח, מ"מ לפי דבריהם ז"ל בנ"ד הוי הבית טהור כמו העליה דהתם, והפוסקים שלא פירשו דבריהם אולי ס"ל ז"ל כתירוץ הרשב"א בחידושיו יע"ש. ולדברי התוס' צ"ל שדין ארובה דפ"י לא הוי כדין בית שנסדק דריש פי"א יעו"ש דכמה פירושים נאמרו שם יעו"ש בדברי המפרשים, מ"מ מסתייע לן שדבר זה התוס' דרב גוברייהו אמרוה, וא"כ לפי דבריהם ז"ל יש לעשות בנ"ד ס"ס באופן זה. דהא כבר כתבנו דהרמב"ם והרע"מ ומהר"ם לא ס"ל דינו של הרא"ש ז"ל, אלא ס"ל שאם נתן בעליון לבד אינו טמא אלא התחתון והעליה טהורה, ושמא קיי"ל כוותייהו, ואת"ל דקיי"ל כהרא"ש ז"ל שהעליה טמאה והבית טהור, שמא קיי"ל כדעת התוס' דמשנה זו דארובה דאין לבוד באמצע היינו כשנחלק כל הגג לשנים, אבל בחור בעלמא והוא פחות מפו"ט הא ודאי אמרינן לבוד וכאלו אין טומאה בעליה כלל, ולעולם הבית טמא והעליה טהורה. וי"ל שהרא"ש אזיל בשיטת התוס' כמנהגו הטוב אע"פ שלא פירש דבריו, וא"כ בנ"ד הבית שהוא כמו העליה דהתם טהור, וספק זה הוא מתהפך, דאת"ל דלא קיי"ל כתירוץ התוס' אלא כתירוץ הרשב"א, ואין לבוד באמצע בכל גוונא, דילמא קיי"ל:

כהרע"מ ומהר"ם והרמב"ם דהתחתון לבד טמא והעליה טהורה, ובנ"ד הבית דחשיב כמו עליה דהתם הוא טהור. ואף שיש קצת פוסקים דס"ל דאין לעשות מעשה בס"ס באיסורא דאורייתא ולהקל, מ"מ נ"ד שאני שאינו אלא איסור לאו והוא קל דהו"ל לאו שאינו שוה בכל ובזה כ"ע מודו ואזלי דבס"ס המתהפך עבדינן עובדא ומקילינן בה. וכ"ז לפי דעתו של החכם המשיג, אבל כבר כתבנו דנ"ד לא דמי לנדון הרא"ש אלא לנדון התוספתא דלעולם הבית טמא והעליה טהורה, ונ"ד הבית הוי כמו העליה וטהור:

[ט] עוד הקשה החכם המשיג מדברי הרא"ש דפירש גבי סריגי חלונות דחוצצין דהיינו דוקא בין בית לבית אבל לא בין בית לעליה. גם הקשה מהא דאמרינן בפרק העור והרוטב (דקכ"ו) שאם פירש סריגי המטות והחלונות על פני המת המאהיל כנגד הנקב טמא. גם הכ"מ פי"ט מהטו"מ כתב וז"ל אין תלונתו על רבינו כ"א על המשנה דקתני ברפ"ו דאדם וכלים אפילו שאינן מקבלין טומאה נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, וברפ"ח קתני דכלים שאינן מקבלין טומאה חוצצין. ולישב זה נאמר דחוצצין דרפ"ח מיירי בפתח שבין בית לבית וטומאה באחד מהם, אבל כשהטומאה תחתיהן או ע"ג נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן בפ"ו וכן פירש הרא"ש וכך הם דברי רבינו אע"פ שבפירוש המשנה לא פירש כן עכ"ל מרן. ודע שדברי הר"ש שם בפ"ח יש בהם מקום עיון אלא שאין כאן מקום להאריך בזה. ואני מ"כ בזה"ל הא דחוצצין בטומאה מן הצד כגון שפרוסות על ארובה שבין בית לעליה ואין הטומאה תחת הארובה, אבל אם היו פרוסות כנגד המת תניא בפרק העור והרוטב כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור הרא"ש ז"ל עכ"מ. ותמהני דהכי איתא התם ר' יוסי אומר חבילי מטות וסריגי חלונות חוצצין בין הבית לעליה שלא להכניס הטומאה לצד השני, פרסן ע"פ המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור ע"כ, ופרש"י חוצצין בין הבית לעליה אם שטחן מקורה לחברתה נעשו תקרה ובטלו ואין מקבלין טומאה וחוצצין בפני הטומאה שלא תכנוס הטומאה לצד השני שעליהם כלומר לעליה ואע"פ שנקובין הרי אין בנקבין פ"ט כו' ואף הנוגע כנגד הנקב טהור. היו פרוסות ע"פ המת באויר שנטלו מן המטה כמו שהן מסורגות ופורסן על המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא, דעכשיו לא נעשו תקרה להיות הכל כסתום שלא כנגד הנקב טהור, דחבלים בלא מטה אין מקבלים טומאה הלכך חוצצים ע"כ, ודברי רש"י נראין כסותרין זה את זה וצ"ע, ומ"מ למדנו דלא מחלקינן בין מאהיל כנגד הנקב לשלא כנגד הנקב, אלא בפרסן ע"פ המת משום דלא נעשה תקרה, אבל בפרסן בין בית לעליה אין חילוק דאפילו מאהיל כנגד הנקב טהור וכ"כ המפרשים וצ"ע. ונראה מדברי הרא"ש הנז"ל דאי הטומאה תחת הארובה כלים המאהילים כנגד הטומאה, ר"ל כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור לא שהעליה כולה טמאה כאלו היה המת שם דזה אינו אלא חומרא בעלמא כדבעינן למימר קמן, וא"כ בנ"ד אה"נ דכלים המאהילים כנגד הנקבים טמאים אבל כל הבית לא נטמא כאלו לא היה שם אהל. ועוד אני אומר דבנ"ד יודה הרא"ש, וזה כי הנה כתוב בקונטרס החכם המשיג וז"ל, ועלה בדעת איזה מורים ורובם ככולן עלה בדעתם והוא להסתיר המת כל זמן שהוא בבית עד שלא ירחצו אותו, לצמצמו בין ה' דפין של עץ שיהיה בגבהן ח' טפחים ובכל הדפוס יהיו בו נקבים קטנים פחות מטפח, כדי שישלוט האויר במת ולא יסריח בימות הקיץ שלפעמים משהין המת שני ימים לסיבה נודעת וכשהנקבים פחותים מטפח אין כח לטומאה לצאת וכיון שגבהן ח' טפחים אי אפשר שלא יהיה חלל טפח מרובע, אע"פ שהתפיח המת, ובזה התיקון יהיה המת מונח באהל ומדור לעצמו ולא תצא הטומאה תחת אהלים אחרים, וכדי שלא לכנוס בשום ספק גמרו אומר שלא ליתן בו מסמרי ברזל, וגם שלא יהיו הדפים מצופים, ושלא לחברם אפילו במסמרי עץ הדפין יחד, ובעת שינתן על המת יהיו ב' אחד מראשו ואחד מרגלו וב' מן הצדדין ואחד למעלה, וכדי שיוכל לעמוד, תקנו שיעשו ד' יתידות עץ לחבר את האהל להיות אחד כו' ע"כ. ויש לדקדק כיון שהם החמירו על עצמן שלא להיות הדפין מצופין, אע"פ שכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות כלים וז"ל וכן כלי עץ או עצם שיש בהן בית קיבול שציפן במתכות טהורין ואין מקבלין טומאה, מאחר שציפן ביטלן והציפוי עצמו טהור כמ"ש ע"כ, עכ"ז חששו לסברת הראב"ד והרא"ש שאדרבה הציפוי גורם טומאה, אע"פ שהכלי אינו מקבל טומאה, ועיין בספר תוי"ט פכ"ב דמס' כלים. והנה ראיתי כתוב על לשון הנזכר בספר משנה למלך וז"ל אם לא היה לכלי בית קיבול וציפהו במתכות מקבל טומאה ע"י ציפויו, וכן מצינו במקצת מקומות שהכלי בטל לגבי ציפוייו ע"כ. ואני הדל דברים אלו שגבו ממני שדעת הרמב"ם שאע"פ שהכלי מקבל טומאה הציפוי עצמו כיון שהוא טהור מבטל הכלי, באופן דמה דנקט הרמב"ם ז"ל שיש בו בית קיבול לרבותא נקטיה. ועיין בספר מל"מ שם לעיל פ"ג, ועיין בתוי"ט פכ"ב ממס' כלים ובסוף מס' חגיגה, שהקשה שדבריו סותרין אלו לאלו ואין כאן מקום להאריך בזה. ואיך שיהיה יש לדקדק דלמה לא חששו לספיקו של הרב בעל משנה למלך שנסתפק בכלי שאינו מקבל טומאה מדאורייתא אלא מדרבנן, כמו פשוטי כלי עץ אם חוצץ בפני הטומאה או אינו חוצץ. לכן נ"ל דמשופין בשי"ן גרסינן ולא בצד"י, והכוונה כמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מה' כלים עץ שאין עליה צורת כלי אע"פ שמשתמשין בו אינו מקבל טומאה ע"כ. ויותר נראה לומר שאם השפוי חשיב צורת כלי פשיטא שלא היו משופין אלא שהחמירו שלא יהיו לא משופין ולא מצופין, ולכן אמרו שלא יהיו משופין, שאם יהיו משופין שמא ע"י השיפוי הו"ל צורת כלי ולכן דקדקו והחמירו על עצמן שלא יהיה עליה צורת כלי שאזי אינו מקבל טומאה אפילו מדרבנן. והנה דקדקו לעשות אהל זה ככל חוקותיו וככל משפטיו שיהא נטוי כאהל לא מרודד, וזהו שאמרו אחר ההסתרה ולצמצמו בין ה' דפין, שהכוונה שלא יהיה הכיסוי מרודד שאין זה אהל כמ"ש הרע"מ בפ"ח, לכך אמר שיהיה הכיסוי הזה משופע ונטוי כאהל דהיינו למטה כמדת גגו ומשפיע ועולה עד שיהיה למעלה טפח מרובע כדין אהל. והנה בפ"ו מאהלות תנן אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר וכו', עד אפילו כלי גללים וכלי אדמה, וכתב התוי"ט אפילו כלי גללים וכו' שאינן באין במדה אבל כלי גללים כו' הבאין במדה הרי הם כאהלים ואינן ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה, הרמב"ם פי"ב והראב"ד הגיה עליו כו' יע"ש, עד מ"מ יש עליה צורת כלי ואינו דומה לאהל ובכך מתורצת המשניות שפיר כו', ולפיכך אני תמה על הכ"מ כו' יע"ש. והנה לפי תירוץ הרמב"ם וכמו שפירש דבריו התוי"ט קשה דא"כ מתניתין ליפלוג וליתני בדידה בכלי גללים ואדמה גופייהו בין באין במדה לאין באין במדה, ולמה ליה לתנא לחלק בין כלי גללים ואדמה לנתן ע"ג אבנים או דבר שיש בו רוח חיים כדתני סיפא. אמנם לשיטת הרא"ש וכמ"ש הכ"מ ניחא דמתני' איירי בכל גווני אפילו באין במדה מ"מ אינן נעשין אהל בין בית לעליה והטעם דנהי דבאין במדה מ"מ כלים הם ושם כלי עליהם, ואנן בעינן תרתי שלא יהיה עליהן לא שם כלי ולא צורת כלי כמו אבנים ודבר שיש בו רוח חיים כדקתני סיפא ובדאיכא תרתי מודה ואזיל הרא"ש דחוצץ אפילו בין בית לעליה. ומעתה אזדא ליה קושית החכם המשיג, דבנ"ד כיון שאין על הדפין לא שם כלי ולא צורת כלי לכן חוצצים אפילו בין בית לעליה: [י] והנה מדברי מרן נראה דס"ל להרא"ש דבין בית לעליה אינו חוצץ כלל אפילו שלא במקום הנקב וא"כ קשה היכי דפרסו ע"פ המת אמאי הנוגע שלא במקום הנקב יהיה טהור ומי גרע מבין בית לעליה. ונראה דטומאה זו מדרבנן דכיון דסריגות הללו אין בהם פו"ט הרי הן כסתומין, הלכך בדבר המצוי שהוא בבית החמירו אטו היכי שאין שם דבר החוצץ, אבל היכי דפרסו ע"ג המת באויר שאינו דבר המצוי לא החמירו ולכן הנוגע שלא כנגד הנקב טהור. אמנם כנגד הנקב החמירו שמא יבא ליגע בו ממש וא"כ כיון דטומאה זו מדרבנן א"כ בנ"ד דאיכא כבוד הבריות לית לן בה. איברא שידעתי בני ידעתי שיאמר האומר דאין זה פשוטן של דברים, אלא שלדעת הרא"ש ז"ל בין בית לעליה אינו חוצץ וכאלו היה שם המת, ומה דמייתי מפרסן ע"ג המת אינו אלא לדוגמא בעלמא והא כדאיתא והא כדאיתא, ועוד מה יענו שפתינו ביום שידובר בנו דברי רשב"א בחדושיו פ"ק דסוכה ובבא בתרא פרק המוכר פירות שכתב שארון שיש בין המת והכיסוי חלל פו"ט ויש בו חור פחות מפו"ט, והכניסו לבית, הרי הבית טמא, שע"י אותו החור פחות מפו"ט נתפשטה הטומאה בכל הבית:

[יא] לכן אני אומר שיש שני מיני חציצות, אי מטעם חציצה אי מטעם אהל ושניהן חוצצין ושניהם נקראו אהלים, אלא שזה חוצץ מטעמו וזה מטעמו, ויש חילוקי דינים ביניהן שהדבר שחוצץ מטעם חציצה ואינו אהל ממש, ר"ל שאינו נטוי כאהל אלא מרודד, אם יש בו חור אפילו פחות מטפח נתפשטה הטומאה בבית, דלא אמרינן בזה פחות מטפח כלבוד דמי. והיינו דינו של הרשב"א דס"ל דההיא דמדלגין היינו ע"ג ארונות איירי בכיסוי שהוא מרודד ואין שם אלא מטעם חציצה, ולכן אם יש בו חור אפילו פחות מפו"ט נתפשטה הטומאה בכל הבית וס"ל דהוי קבר סתום, אמנם אם היה הכיסוי נטוי כדין אהל באהל ממש אפילו יש בו כמה חורין פחות מטפח אמרינן לבוד והרי הם כסתומין. והשתא ניחא דרש"י לא פירש כהתוס' משום דמשמע ליה דאותן ארונות הכיסוי שלהם היה נטוי כאהל וא"כ בין אם היו סתומים לגמרי בין אם היה בהן חור פחות מפו"ט הרי הוא כסתום והמדלג עליו אינו כמאהיל עליו, וכ"ש אם אין יש בו חור מן הצד מפו"ט שמדלגין, ולכן סתם דבריו ולא פירש. ואפשר שזה יהיה ג"כ דעת הרמב"ם, ובכן אינו סותר דבריו מספר היד לפירוש המשנה כמ"ש התוי"ט, דבספר היד איירי בכיסוי נטוי כאהל. עוד יש חילוק ביניהן שבדבר שבאנו עליה מטעם חציצה אז סוף טומאה לצאת כההיא דחצצו מארצו, וכההיא דביב הקמור ויש שם חור פחות מפו"ט הבית טמא וכן אהל בתוך אהל דהרמב"ם ז"ל מיירי בכה"ג שאהל מרודד ולכן כתב הראב"ד שהוא מטעם סוף טומאה לצאת. אמנם היכי שיש שם אהל ממש כדינו, באהל ממש לא אמרינן סוף טומאה לצאת, דהיכא דהחציצה הוא מטעם אהל הרי הוא כאלו אין שם טומאה כלל ולא שייך ביה לומר סוף טומאה לצאת כנ"ל. ומעתה בנ"ד אפילו יש בדפוס זה כמה חורין פחות מטפח שהוא שיעור חלון העשוי לתשמיש וה"נ חשוב תשמיש המת כדי שלא יסריח לא נתפשטה טומאה בבית דפחות מטפח כלבוד דמי, דלא אמרו גבי אהל דלאו כלבוד דמי, וכן לא שייך בזה סוף טומאה לצאת אלא הרי הוא כאלו נסתלקה הטומאה מהבית כל זמן שהיא מכוסה בדפוס אין שם טומאת אהלים כלל. עוד אפשר לומר דלא אמרינן סוף טומאה לצאת אלא היכי כשרוצה להוציאה אין דרך להוציאה אלא דרך הבית כמו חצצו מארצו וביב קמור וכן אהל בתוך אהל, ולכן חשיב כאלו הוציאוה מעיקרא אל הבית. אמנם בנידון דידן שבידו להוציא המת ע"י הדפוס אל אויר החצר, ואין שם דבר המכריח להוציאה אל תוך הבית ולרחצו בבית לא חשיב סוף טומאה לצאת אל תוך הבית, אפילו הוציאו בתוך הבית ורוחצו שם, זכר לדבר כל הראוי לבילה בילה מעכבת בו, זה היה נראה. אמנם הראשון נוח לי. והא דכתב הרמב"ם פ"כ וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל טמאים ע"כ, וכתב עליו הראב"ד ז"ל דוקא המקבל טומאה א"נ באהל פנימי שאין לו דרך לצאת אלא על החיצון ע"כ. הא קמן שאף גבי אהל אמרינן סוף טומאה לצאת, דהוא לא באהל משופע ונטוי איירי אלא באהל החוצץ, דהא הראב"ד עליה דהרמב"ם קאי ומפרש טעמיה, והרמב"ם לא מצא איירי באהל ממש דהא קאמר הכא שאהל אינו מונע הטומאה שלא תצא ותטמא אחרים והוא ז"ל כתב בפי"ג כל טפח על טפח ברום טפח קרוי אהל וחוצץ בפני הטומאה, וההיא חציצה היינו שלא תצא ותטמא וכמ"ש בסוף הפרק יעו"ש. וזהו שתמה עליו הראב"ד ז"ל גבי חצצו מארצו, וכתב ואני לא ידעתי וכו' עד אבל טעם המשנה מפני שדרך הטומאה וכו' גם שם לא איירי באהל ממש אלא בחציצה וז"פ:

[יב] העולה מזה שיש חילוק בין אהל נטוי כדינו, למחיצה דהיינו אהל מרודד, דבאהל מרודד דהיינו דין מחיצה אם יש בתוכו טומאה אינו מונע הטומאה שבתוכו מלצאת ולטמא, והיינו דין אהל בתוך אהל דפכ"א שכתב הרמב"ם שאם יש טומאה בפנימי הכלים שבחיצון טמאים, והיינו נמי מ"ש הרשב"א בחדושיו שאם הארון היה בתוך הבית והיה בו חלל טפח וביציאתו פחות מטפח נתפשטה טומאה בכל הבית, דאיירי בכסוי מרודד, דהיינו דין חצצו מארצו שכתב שם הרמב"ם שאין אהלים מונעין הטומאה כמו שביארנו, דהיינו לעיל כמ"ש, אע"פ שהראב"ד חלק עליו והיינו דין ביב הקמור אמנם באהל הנטוי והוא בתוך אהל אחר כנ"ד אע"פ שיש בו נקבים כנ"ד כל שאין בהם פו"ט כלבוד דמי, שאין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו פחות מטפח וכמ"ש בפי"ד:

[יג] וראיתי להתיו"ט שכתב בפ"ט מאהלות מ"ב ע"ש מהר"ם ז"ל וז"ל, דדוקא בשלימה אמרינן אין צמיד פתיל מציל בפני הטומאה אבל בפחותה לא נפקא טומאה אלא בפו"ט שאינו פקוק וכו' יעו"ש עד ועוד כתב מהר"ם, ודין זה נוהג בפחותה ופקוקה או אפוצה, בין שפקוקה בין שאפוצה בשוליה ובנקבים שלה לגמרי בין שפקוקה או אפוצה בשוליה ובנקבים שבדפנותיה, ונשארו הנקבים פחותים פחות מטפח ע"כ, א"כ דון מינה ואוקי באתרין שכיון שדפוס זה עשוי מדבר שאינו כלי ולא צורת כלי עליו אין טומאה שבו יוצאה אל תוך הבית זולת אם יש בנקב פו"ט. עוד יש ביניהן לפע"ד שבאהל נטוי לא אמרינן סוף טומאה לצאת מהטעמים הנזכרים לעיל. אמנם אני הדל לבי נוקפי לסמוך על טעמים אלו שבדיתי מלבי לענין פו"ט, לכן נראה לבוא על ענין זה מצד אחר דסוף טומאה לצאת הוי פלוגתא דרבוותא אי הוי דאורייתא ר"ל הלמ"מ או דרבנן ממש כדבעינן למימר קמן. עוד איכא פלוגתא דרבוותא אי כבוד הבריות דוחה איסורא דאורייתא ר"ל הלמ"מ או לא כדבעינן למימר קמן, א"כ הו"ל ס"ס ספק אי ס"ט לצאת לא הוי אלא איסורא דרבנן בעלמא ונדחה מפני כבוד הבריות, ואת"ל דהוי איסורא דאורייתא שמא הלכה כמ"ד דאפילו איסורא דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות. והוא מתהפך, ספק אי כבוד הבריות דוחה איסורא דאורייתא, ואת"ל שאינו דוחה דילמא ס"ט לצאת לא הוי אלא דרבנן. ומ"ש בזה החכם המשיג דהכא לא הוי כבוד הבריות. ליתא, אלא דהכא מלבד כבוד הבריות איכא צער ב"ח דהוי דאורייתא לישב באויר החצר לחורב ביום ולקרח בלילה. ולענין אם הנקבים שיש בהם פחות מפו"ט אם מצטרפין לפו"ט עיין בהר"ב תיו"ט פ"ח מ"ב, ומיהו באיסור. קל כזה דהוי לאו שאינו שוה בכל ויש ס"ס, בואו ונסמוך על הר"ם ז"ל דמסיק דמדאורייתא כיון שיש אויר משהוא בן זה:

לזה אין ראוי להצטרף לטפח אלא מדרבנן הוא אפ"ה חוצצין מידי דהוי וכו' יעו"ש, ועוד דהא מסיק התיו"ט וז"ל מיהו אפשר שיש קוצין וברקנין בפו"ט לכל אחד וכו' יעו"ש:

[יד] הנה התבאר דנ"ד דפוס זה העומד בתוך הבית אע"פ שיש בו כמה נקבים פחותים מפו"ט אין טומאה יוצאה ממנו לבית, ולא דמי לא למגדל העומד תוך הבית ולא לאהל תוך אהל שכתב הרמב"ם ולא לחצצו מארצו ולא לביב הקמור דכל הני אם יש בהם אפילו פחות מפו"ט טומאה יוצאה מהן אל תוך הבית, משום דכל הני מטעם חציצה אתינן עלייהו והחציצה צריכה שתהיה שלימה אפילו בנקב פחות מפ"ט, אמנם אהל נטוי דמטעם אהל אתינן עליה כל זמן שאין בו טפח דחשיב גבי טומאה כג' טפחים כסתום דמי ואהל מקרי שכן דרך אהלים שיש בהם חורין ואפ"ה שמו עליו, ולאו לענין זה גמירי הלכתא דפחות מפו"ט לאו כלבוד דמי כמו גבי ארובה אלא לענין זה אמרו אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו פחות מטפח, ולענין סוף טומאה לצאת הנה כתבתי דעתי הפעוט לעיל וכמדובר:

[טו] והנה החכם המשיג כתב דסוף טומאה לצאת לכ"ע הוי דאורייתא, והא ליתא שכבר הרב בעל זרע אברהם בתשובתו הרמה הוכיח במישור דכמה רבנים ס"ל דס"ט לצאת הוי דרבנן, ומאן פלג לן בין ס"ט לצאת דנ"ד לס"ט לצאת דנדון הר"ם ז"ל. אך את זה ראיתי למרן טיו"ד (סי' שס"ט) שכתב וז"ל כל אלו הדברים מבוארין בפכ"ג שהן מטמאין מהן שהנזיר מגלח עליהן ומהן שאינו מגלח ותניא במס' שמחות כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן לוקה עליה, משמע שאין הנזיר מגלח עליה אינו לוקה עליה ומ"מ משמע דנהי דאינו לוקה עליה אבל איסורא מיהא איכא, וז"ל הרמב"ם פ"ג מה' אבל וכו' עד וכן אם נכנס באהל טמא שנכנסה לה הטומאה לוקה אע"פ שעצמה של טומאה בבית אחר ע"כ, וקשה הלא טומאה זו אין הנזיר מגלח עליה שהרי בכלל המנויין שם לא מנה את זו, וכן נראה מלשון הרמב"ם פ"ז מה' נזירות שיהיה באהל אחד, וכן מתבאר שם מדבריו שאע"פ שנטמא בדבר שהנזיר אינו מגלח כגון רביעית דם וכיוצא לוקה כיון שהוא טומאה הפורש ממנו שנאמר לנפש לא יטמא, משא"כ בנזיר שלא נאמר לנפש לא יטמא אלא וכי ימות מת עליו כמ"ש שם יעו"ש. וא"כ הו"ל למרן לומר אבל הרמב"ם כתב, שהרי חולק על דברי מס' שמחות כדעת ר"ת שכתבו התוס' בפרק מי שמתו דליתא לההיא דמס' שמחות. גם על הרמב"ם ז"ל עצמו קשה כי הוא ז"ל בפ"ג מהט"מ כתב לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה ע"כ, ואלו בפ"ה מה' נזירות כתב נזיר שנטמא למת טומאת ז' בין בטומאות שהנזיר מגלח עליהן ובין בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן ה"ז לוקה, וכבר נתעוררו בזה כת הקודמין שנראה שהן דברים סותרין זה את זה:

[טז] ונראה דמ"ש בהלכות טומאת מת שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה, אין הכוונה לומר אינה דין תורה אלא מדרבנן, אלא הכוונה לומר דאינה ד"ת ממש אלא הלמ"מ או דבר הנלמד מי"ג מדות וכבר כתבו ז"ל דהרמב"ם ס"ל דלוקין על כל אלה אע"פ שאינה ד"ת ממש ר"ל שאינו מפורש בתורה או לא אמרו רז"ל בפירוש שהוא ד"ת ממש. והנפקותא שיש ביניהן הוא, שדבר המפורש בתורה אזלינן בכל ספיקו לחומרא, אמנם דבר שאינו ד"ת ממש אלא שהוא הלמ"מ או דבר הנלמד מי"ג מדות לפעמים אזלינן לקולא לפי מה שנראה להם לחכמים וכמ"ש הרמב"ם גבי דרוסה שהיא מפורשת בתורה, ואע"פ שהרמב"ם ז"ל גבי עצם אחד כתב וז"ל ולפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה ולא מד"ס ע"כ, הרי דאף דלהלכה למ"מ קרי ד"ת, הרי פירש שם ולא מד"ס כלומר מה שקראתי לה ד"ת אינו ד"ת ממש אלא לאפוקי שאינו מד"ס ר"ל ולא מדרבנן, דהרמב"ם לפעמים כל דבר שאינו מפורש בתורה קרי ליה ד"ס, ולפעמים לדבר שהוא מדרבנן קרי ליה ד"ס, והכא קאמר דלא הוי מדרבנן כדין דם תבוסה אלא הלמ"מ, אמנם התם קאמר אינה ד"ת ר"ל אינה ד"ת ממש ומ"מ היא הלמ"מ או נלמד מי"ג מדות, ולכן כתב דלוקה זהו מה שנלפע"ד לפרש דמה דקאמר ולא מד"ס דהיינו מדרבנן. אמנם מרן רוח אחרת עמו ודבריו דחוקים וכבר עמד עליהן הרב בעל זרע אברהם יעו"ש. הנה לפע"ד נתיישבו דברי הרמב"ם אמנם לשון מרן צריך ישוב וכנז"ל, ומ"מ למדנו מדבריו שלדעת מס' שמחות אין כאן איסור דאורייתא כ"א מדרבנן שכן משמעות הלשון אין הכהן מוזהר עליה וא"כ כל אותם הסוברים ההיא דמס' שמחות כמו התוס' לדעת רש"י בפרק מי שמתו יעו"ש. וכן הראב"ד פי"ב מהט"מ ס"ל דאין כאן אלא איסור דרבנן וכן מורה לשון הראב"ד שם יעו"ש:

[יז] ומעתה מלבד מ"ש לעיל אעיקרא דמלתא יש להקל בדבר מטעם ס"ס וזה דכבר כתבנו לעיל דכל אותם הפוסקים דס"ל ההיא דמס' שמחות ס"ל דטומאת אהלים [ר"ל אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לה הטומאה ועצמה של טומאה בבית אחר, שהנזיר אינו מגלח ע"ז כמו שנראה מדברי הרמב"ם פ"ז מה' נזירות שכתב או היה הנזיר וא' מטומאות אלו באהל אחד דכי ימות מת עליו באהל אחד משמע] הוי דרבנן כמ"ש רש"י אליבא דהתוס' והראב"ד ויש סברת רב האי גאון הביאה הרמב"ן בספר ת"ה שכתב וז"ל ורבינו האי גאון ז"ל כתב בפירושא, והשתא משמע לפום הנך נוסחי דכל לאו טומאה נדחה מפני כבוד הבריות דכולהו לאוין שאינן שוין בכל הם ואדחי כולה סוגיא דלעיל דבא בטומאה וכו' ע"ש, והביא דבריהם הרב בעל זרע אברהם שם וכבר ידוע מ"ש הפוסקים דאין לחלוק על הגאון אלא בראיה ברורה מהש"ס, והכא אדרבה הש"ס דירושלמי מסייע ליה דאמרינן בירושלמי דנזיר פרק כ"ג ונזיר, ע"כ בדרבנן בדאורייתא מאי, ומייתי הא דאמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ולא מוקי לה בלאו דלא תסור, דכל מה דמצינן לדחוקי נפשין ולאשוויי שני הש"ס משוינן ואפילו באנפי דחיקי, אלא דאותן הנוסחות דמייתי הגאון דוקני נינהו, גם הרא"ש מייתי ירושלמי אחר דס"ל הכי, ואע"ג דכתב דש"ס דילן פליג על הירושלמי יש לה פתרי וכמו שצידד שם הרב בעל זרע אברהם, וא"כ יש לנו לפרש דברי התוס' כמו שפירש הרב ז"ל שם בתחלת דבריו. ומ"ש (דף פ"ט ע"ג) בפיסקא איך שיהיה כו' שכתב וא"כ שאר טומאות אע"ג דמפקינן לה מיתורא או באם אינו ענין וכיוצא אינו דין תורה, וד"ס מקרי ואין הכהן מוזהר עליו דהיינו דלא לקי וכדתניא במס' שמחות ואמטו להכי פי' התוס' והראב"ד דעל גולל ודופק וכיוצא שהיו מדלגין משום דהנהו נמי בכלל לאו דלא תסור מיכללו דמדבריהם מיקרי כל שאינו מפורש בתורה ע"כ, נראה מדבריו אלה דס"ל שכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא נלמד באם אינו ענין או מיתורא דקרא או מי"ג מדות לא לקי, והוא דבר תמוה וקדושי כסף ושטר יוכיח וכמו שהאריכו בזה המפרשים ריש ה' אישות יע"ש, דאע"פ שאינו מפורש בתורה הרי הוא כמפורש לענין מלקות. ומ"ש דמשמע דטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה היינו שאינו לוקה אבל מ"מ איכא איסורא דאורייתא, אני הדל כתבתי לעיל דלדעת מס' שמחות אין שם איסור תורה כלל אלא איסורא דרבנן וכתבתי דזה נראה דעת מרן ומ"ש הרב ז"ל בזה דבריו נפלאו ממנו. וכיוצא בזה כתב הרמב"ן ריש פ' חקת גבי בחלל חרב וז"ל, וא"כ הרי החרב כחלל לטמא ז' אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל ע"כ,:

והביאו התיו"ט מס' נזיר (פ"ז סוף מ"א) וא"כ יהיה הגולל ודופק כיוצא בו ודוק. ומ"מ הרב מסייע לן דכבוד הבריות דוחה כל דבר שאינו מפורש בתורה ועיין בספר חוות יאיר (סי' צ"ה), ועוד קשה לדעת הרב ז"ל למה תלה הראב"ד במה שאין הנזיר מגלח עליו וכן התוס' הו"ל למימר דטעמא משום דכל שאינו מפורש בתורה נדחה מפני כבוד הבריות:

[יח] ועוד קשה איך כתב הרב דס"ל לתוס' והראב"ד דשל גולל ודופק וכיוצא שהיו מדלגין משום דהנהו נמי בכלל לאו דלא תסור נכללו דמדבריהם נקראו כל שאינו מפורש בתורה, דא"כ כיון דהש"ס משני כל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור ולפי פי' הרב היינו לומר כל דבר שאינו מפורש בתורה א"כ מאי פריך תו מוהתעלמת הא פעמים שאתה מתעלם אינו מפורש בתורה אלא מדרשא או מיתורא קא אתי, ותקשי היכי אתו רבנן ועקרי ד"ת אלא ודאי שב ואל תעשה וכמ"ש רש"י לקמן וצ"ע. ואין להקשות על הרב איך כתב דהראב"ד ס"ל דגולל ודופק הוי ד"ס כיון שאינו מפורש בתורה, דא"כ מאי קשיא ליה להראב"ד על הרמב"ם פ"ב מה' טו"מ על מה שכתב דטומאתם מד"ס, וכתב עליו לא מחוור כו', לימא דכיון דאינו מפורש בתורה קרי ליה ד"ס, וכן מרן למה הוצרך לומר דס"ל להרמב"ם דקרא אסמכתא בעלמא לימא דקרי ליה ד"ס לפי שאינו מפורש בתורה, הא לאו קושיא שהרי דברי הרמב"ם ברור מללו בפ"ה די"א דטומאת גולל ודופק הוי דרבנן ממש יע"ש. אך קשה מנ"ל להרמב"ם דהוי אסמכתא, ונראה דנפקא ליה מסוגיא זו דפ' מי שמתו משום דהרמב"ם ס"ל בפי' דגולל ודופק כפי' רש"י, וא"כ קשיא ליה קו' התוס', והרמב"ם ז"ל ס"ל כר"ת דליתנהו להני כללי דמס' שמחות, תדע דהא כתב בהלכות אבל שהכהן שנטמא אפילו בדבר שאין הנזיר מגלח עליו עכ"ז לוקה, וא"כ איך היו מדלגין עליו, לכן הוכרח לומר דהקרא אסמכתא בעלמא הוא ואיהו ז"ל ס"ל דכבוד הבריות אינו דוחה אלא איסורא דרבנן ממש וכדעת הרא"ש דס"ל דהכי ס"ל להש"ס דילן, וא"כ איך היו מדלגין עליו והא גו"ד נפקא ליה לר"ע דהלכה כמותו מקרא, אלא ודאי דס"ל להש"ס דלר"ע מדרבנן הוא וקרא אסמכתא. העולה דתיקון הרב ז"ל נכון הוא אמנם יש להם ליזהר שלא יכנסו תחת אהל שהמת בו לפי דברי אלה, ועיין בספר שער אפרים (סי' צ"ג) ובש"ך יו"ד (סי' שע"ב סק"ב) ובס' חוות יאיר (סי' קצ"א) ובס' מג"א לאו"ח (סי' שמ"ג סק"ב) ועיין בס' שבות יעקב (סי' פ"ה) מה שפירש בדברי הש"ך וסוף דבריו וכל זה בבתים הסמוכין בשכונה אבל ודאי אם יש חור מהחדר שהמת בתוכו לבית אחר ואפילו עד ק' ודאי דהוי טומאה דאורייתא להביא הטומאה מאהל אל אהל דמ"ש אהל ראשון מאהל שני אפילו עד ק' אהל דאהל טפח ודאי דהוי טומאה. דאורייתא להביא טומאה מאהל אל אהל ובזה לית מאן דפליג עכ"ל. ואני הדל על משמרתי אעמוד דלע"ד מדברי הרמב"ם דאהל ראשון הנזיר מגלח עליו ואהל שני אין הנזיר מגלח עליו וכיון שאין הנזיר מגלח עליו למאן דפסק כההיא דמסכת שמחות דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה אף דטומאה זו אינה דאורייתא באופן דאהל שני מידי פלוגתא לא נפקא:

[יט] אמנם את זה ראיתי להרב בעל זרע אברהם שם שכתב וז"ל, לפי דרכנו למדנו דלדברי התוס' דפרק מי שמתו שהם דברי הראב"ד נמצא דמשום כבוד מלכים היו מטמאין עצמן בגולל ודופק כו' יע"ש, ודבריו אלה נפלאו ממני דכוונת התוס' והראב"ד היא דגולל ודופק אע"פ דטומאתם דאורייתא והנוגע בהן טמא טומאת ז' וצריך הזאה ג' וז' מ"מ אין הכהן מוזהר עליהן שלא להטמאות מדאורייתא כיון שאין הנזיר מגלח עליהן אלא איסורא דרבנן הוא דאיכא וכמ"ש מרן טיו"ד (סי' שס"ט) כנזכר ומשום כבוד מלכים היו מטמאים עצמן באיסורא דרבנן, ואם כן אדרבה התוס' והראב"ד הם מכת הסוברים דכבוד הבריות אינו דוחה איסורא דאורייתא. איך שיהיה מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא דסברת הגאון ע"פ הירושלמי ולדעתי שזו כוונת התוס' בפרק מי שמתו דכה"ב דוחה אפילו איסורא דאורייתא, דלא כרש"י, ומ"ש בד"ה מדלגין היינו אליבא דרש"י, וא"כ יש לנו ס"ס אעיקרא דדינא ספק אי טומאת אהלים הוי דאורייתא או דרבנן כיון דאין הנזיר מגלח עליה ואת"ל שהיא דאורייתא דילמא קיי"ל כסברת הגאון דטומאה הלזו כיון שאינה שוה בכל אע"פ שהיא מדאורייתא נדחית מפני כבוד הבריות והוא מתהפך כנודע:

[כ] זאת תורת העולה מכל אלין טעמי דכתיבנא דתיקון הרב דבר שמואל שריר וקיים ואין בו נפתל ועקש, זולת שלא יכנוס תחת הבית שהמת שם כנזכר, זה דעתי הפעוט אם יסכימו עמי החכמים השלמים הרבנים המובהקים ובפרט המאורות הגדולים המאירים לארץ ולדרים אשר קהל עדתנו עליהן יסמכו רבני וגאוני קושט' יע"א העיר רבתי בדעות כי להם משפט הגאולה, ולהוציא לאור משפט הכהנים האומללים הללו כי אין להם בית מנוח ועל פיהם יקום דבר והיה להם למשיב נפש. כה דברי צעיר ונבזה דל ורזה ומקוה רחמים מאל רחום אליעזר נחום:

ע"כ העתק פסק על תיקון הכהנים להרב חזון נחום ז"ל:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה