פתח האוהל· רבי משולם קויפמן
כלל ז - סימן ב
תשובת הרה"ג הגדול אבד"ק קוטנא ז"ל בדבר תיקון הבתים ב"ה יום ג' יו"ד אלול תר"ג לפ"ק פה קוטנא.:
כבוד ידידי הרב המאוה"ג וכו' מו"ה קויפמאן הכהן שיחי':
מכתבו האיר נגד פני, וע"ד שאלתו תחלה נדון אם זה הוא טומאה דאורייתא שהכהנים מוזהרים בזה"ז לדעת הש"ך יו"ד (סי' שע"ב) שאין זה מד"ת אלא בבא אל אהל שהמת בתוכו, והמג"א (בסי' שמ"ג) כתב לחלוק עליו דודאי הוא מה"ת ולוקין עליו, אמנם בסוף טומאה לצאת כתב שהב"י כתב ביו"ד מחלוקת הפוסקים. והנה באמת שהב"י הביא (בסי' שע"א) דברי התה"ד, והנה הביא דברי רש"י בפרק הדר אמתניתין דאהלות המת בבית דאם חישב עליו להוציא באחת הפתחים נתרו שאר הפתחים, ולבסוף צידד די"ל דמ"מ אין כהנים מוזהרים בזה"ז די"ל שאין הנזיר מגלח עליו כמו חרב דקיי"ל דאע"פ שהיא כחלל וגולל ודופק שטומאתו מה"ת מ"מ אין הכהנים מוזהרים עליהם, והביא דברי הרא"ש בהלכות קטנות שנראה מדבריו דגם הכהנים מוזהרים עליהם, ובאמת שגם בגולל ודופק כתב הב"י דמדרבנן עכ"פ אסור הגם שאין הנזיר מגלח, א"כ אין ראיה מדברי הרא"ש שיהיו הכהנים מוזהרים מד"ת על סוף טומאה לצאת. אמנם גם אם נאמר דאיכא טומאה מה"ת צ"ע כי כבר הורגש מוהרא"י בסתירת דברי רש"י ז"ל בפרק הדר בעירובין (דף ס"ח) שכתב דהוא הלכה למשה מסיני ובביצה (דף ל"ח) כתב שהוא גזירת חכמים וכן בחולין (דף קכ"ה ע"ב) ומה שתירץ ע"ז התוס' יו"ט וכן בל"ח הלכות קטנות שהלכה למשה מסיני נמי קרי ליה גזירת חכמים הוא דבר תמוה, שאם היות שלהלכה למשה מסיני קרי ליה הרמב"ם נמי דברי סופרים אינו כן לרש"י, ועוד שגם להר"ם ז"ל לא מצינו שיקרא הללמ"מ גזירת חכמים וזה מבואר. והנה גם הרע"ב (בפ"ז מ"ג) כתב שהוא גזירת חכמים וגם בזה כתב התוי"ט דלאו דוקא והכוונה שהוא הלכה למשה מסיני וכבר כתבתי שזה מהנמנע:
אמנם הנראה לפע"ד להשוות דברי הפוסקים, כי הנה הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב (בפ"ז מ"ג) דהא דתנן המת בבית ובו פתחים רבים כולן טמאים וכו' חשב להוציאו באחד מהם הציל על כל הפתחים, שעיקר הטעם דקבר סתום מטמא כל הבית. והנה הדין בקבר סתום ואטום הוא שאם אין בו חלל טפח על טפח אינו טמא אלא מקום הטומאה בלבד וצדדיו טהורים, אמנם אם יש בו טפח על טפח כל הבית וכתליו טמאים והנוגע בו מבחוץ אע"פ שאין הגג בולט טפח טמא, לכן באמת במת בבית כל הפתחים טמאים לפי שהוא כקבר הסתום שיש בחללו טפח ולא עוד אלא שהנוגע בו מבחוץ אע"פ שאין הגג בולט טפח טמא. ומה שהקשה הר"ש על זה הלא בלא פרץ את פצימיו אינו מטמא סביביו דבריו תמוהים דודאי כשאין אלא פתח אחד כיון שלא פרץ את פצימיו ולא בטל שם פתח מיניה הו"ל כחשב להוציאו בזה דמציל על הכתלים ומה ענין לזה דיש לו פתחים רבים ולא נודע בהי מיניה מפקא. והנה ר"י מיגאש רבו של הרמב"ם ז"ל (בסי' קע"ז) כתב ג"כ דהטעם הוא משום סתום לכן טמאים כל האכסדראות, הרי שגם דעתו משום קבר הסתום שלא כדעת הר"ש ז"ל [עיינתי כעת בתשובת הר"י מיגאש שם ולא זכיתי להבין שם שום רמז שיהיה ס"ל הטעם משום דהוי כקבר סתום, המחבר]:
והנה לפי שיטה זו נראה דגם באם חשב להוציאו באחד הפתחים מ"מ אם יש זיזין ואכסדראות או גג טפח בולט תחת הגג טומאתו מד"ת, וביותר י"ל כיון דבעוד שלא חשב עליו להוציאו היה מטמא גם בחוץ ודינו כקבר הסתום א"כ גם לאחר שחשב עליו לפתחו ממנ"פ אם תדיננו כדהשתא הא הו"ל כפתוח והטומאה יורדת לתחת האהל. גם דעת רבינו חננאל נראה ג"כ שדעתו דטומאתו מד"ת שהוא כתב בפירושו למסכת ביצה (ד"י) מהאי מתניתין דהמת בבית דלכן טמא כ"ז שלא נפתח אחד מהם דקיי"ל כל פתח שעתיד לפתוח כפתוח דמי ולכן אין הפתח סותם, אבל כשחשב לפתוח אחד מהם השאר טהורים דמבטל על כל זמן שהמת בתוכו, ודוקא שכל הפתחים נעולים כיון שהבית עשוי לכנוס בתוכו תמיד לא מבטל לה על כל זמן שהמת בתוכו. ולא דמי להא דתנן בפ"ו דאהלות קוברי המת שעברו והגיף אחד מהם את הדלת שלא יאהיל דלא מהני לפי שהחציצה באה ע"י אדם הא לאו הכי מהני סתימת הדלת, י"ל דשאני התם דס"ל לר"ח דסתימה בעי שיהיה מבטלו כל זמן שהמת בתוכו ולכן בקוברי המת שעברו דרך השוק סמוך לבית כיון שאין שוהין בתוכו כלל והזמן קצר, לפיכך אם סתמו לזמן קצר כזה מיקרי סתימה, ועיין ר"ן ריש פ"ק דסוכה שכתב דביטול צריך כל זמן שהמת בתוכו, ומיהו התוס' בפרק לא יחפור (די"ט ע"ב) והרא"ש והרמב"ן חולקין ע"ז וס"ל דכל שממעט החלל א"צ שיהיה לעולם ואין להאריך בזה. עכ"פ לדעת הר"י מיגא"ש ותלמידו הרמב"ם ז"ל והר"ח אין הענין כלל הך משנה דהמת בבית דפ"ז דאהלות להא דסוף טומאה לצאת (גם הרי"ף ז"ל ס"ל כן ומש"ה לא הביא ממשנה (דפ"ז) המת בבית ראיה להא דסוף טומאה לצאת כמו שהקשה הרא"ש, וכמ"ש בשו"ת דבר שמואל אבוהב סי' ר"ז, כמו שהעתקתי לעיל כ"א ס"ב עי"ש. המחבר]:
ומ"מ נראה שהם ג"כ מודים להא דסוף טומאה לצאת:
דגזרו חכמים טומאה גם במקום דלא שייך להחמיר משום קבר סתום שהרי בסוף פ"ח דאהלות, והוא הדין המבואר בש"ע (סי' שע"א ס"ג) בשני חדרים ובכל אחד חצי זית דהחדרים טהורים והבית טמא כיון שסופו לצאת לבית, ובזה לא שייך כלל משום קבר סתום כיון דהחדרים טהורים, וכן נראה מהא דתנן בפ"ד מ"ב תיבת המגדל שיש בו פותח טפח ואין ביציאתו פו"ט טומאה בתוכו מה שבבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס, והרי כתב הרמב"ם ז"ל בחבורו פי"ב מ"ה טומאת מת שאין דין קבר סתום בארונות של עץ וכ"כ בפ"ב הט"ו עש"ה, אלא ודאי כדאמרינן דמדרבנן בודאי טמא משום דסוף טומאה לצאת, ושיהיה טמא מד"ת הוצרכו לטעם דקבר סתום:
ולפ"ז מיושב היטב קו' התוס' (דף קכ"ה) דר' יוסי דפליג על סוף טומאה לצאת עי"ש בפ"ד דאהלות מ"ב וכי יחלוק על משנה דפ"ז דאהלות המת בבית ובו פתחים רבים, ולפי מה שכתבתי א"ש דהתם דהמת בבית טמא מדאורייתא משא"כ בהא דמגדל:
ולפ"ז מיושב ג"כ סתירת רש"י ז"ל דבפרק הדר (דס"ח) כתב שהוא הלכה למשה מסיני ובפרק קמא דביצה (ד"י) כתב שהיא גזירת חכמים דמשמע מה"ת לא מטמא, ולמש"כ י"ל בפשיטות דהיכי דשייך משום קבר הסתום דסתימתו גורם להמשיך הטומאה בכל האהל וגם הדפנות מטמאין, אלא שמחשבתו לפתוח גורם הטהרה, בודאי טמא הפתח ואם יש לו גג טמא מד"ת, אבל במקום דלא שייך לבוא מצד קבר הסתום כגון שיש לו פתח במקום שאין רצונו להוציא משם המת דאינו נידון כקבר סתום, וכן במונח כזית במגדל שאין דינו כקבר סתום לדעת הרמב"ם ז"ל שכתבנו ולא שייך אלא משום סוף הטומאה לצאת בזה אינו טמא אלא מגזירת חכמים, ונתישב סתירת דברי רש"י ז"ל: ועדיין י"ל נהי דלדעת הני רבוותא טומאת אהל הבתים הללו טומאתן מד"ת מ"מ לדעת הראב"ד ז"ל בפי"ב מהלכות טו"מ אין הכהן מוזהר מד"ת עיי"ש בה"ו, שעל מה שכתב הרמב"ם דמה"ת אין ארון של עץ מקרי קבר סתום לפיכך ארון שיש דחללו טפח העומד ע"ג טהור לפי שאהל מפסיק ביניהם, כתב שדלה מים בבארות עמוקים, אבל טעה, שלמד כן מהא דאמרינן בברכות (די"ט ע"ב) אר"א ב"ר צדוק מדלגין הייני ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכים ואמרינן שם הטעם דרוב ארונות יש להם חלל טפח, והוקשה לו הא אדרבה קבר סתום מטמא אפי' שלא כנגד המת, וכבר הוקשה כן להתוס' שם בברכות, לכן חילק בין ארון של עץ ובין קבר של בית בנוי וסתום, אבל הראב"ד כתב בקבר סתום נהי דמטמא מד"ת מ"מ אין הנזיר מגלח עליהם וגם כמו כן אין הכהנים מוזהרים. והנה ודאי שאין דעת הראב"ד שהכהנים אין מוזהרים לכנוס באהל המת אלא הכוונה שאין הנזיר מגלח כל שאהל מפסיק בינו למת, ודוקא בטומאה רצוצה כנוגע ממש במת או כבא אל אהל המת אבל כשנכנס על גג הארון כיון דאהל מפסיק נהי דבנפש אטומה גם הנוגע באהל על הגג טמא מ"מ אין הכהן מוזהר עליו:
ולפ"ז בהנך בתים שבווארשא, נהי שבזמן שהבית שהמת מונח בתוכו פתוח כיון דאין מחיצה מפסיק ויש אהל טפח מוזהר מד"ת, מ"מ בזמן שהדלתות והחלונות נעולות כיון דעיקר הטעם בהא דסוף טומאה לצאת לדעת הר"י מיגא"ש הוא משום קבר סתום, ולדעת הראב"ד אין כהן מוזהר כל שאהל מפסיק ביניהם, וה"נ מחיצות הבית מפסיקות כל זמן שהחדר נעול ועיין ביו"ד (סי' שע"א) בט"ז ונקה"כ:
אמנם כי הנה לפ"ד הראב"ד מדוקדק מאד לשון הש"ס בנזיר (דנ"ג ע"ב) בקבר זה קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה, וכתבו התוס' דהא דמסיים דאמר מר כדי נסבה דקבר דהכא מטמא אפילו שלא כנגד הטומאה, והיינו דנפש אטומה כל שאין בו פו"ט מטמא כל סביביו וכל שיש בו חלל טפח מטמא אפילו שלא כנגד הטומאה, ולפ"ד הראב"ד א"ש דעל קבר כזה שיש בחללו טפח אין הנזיר מגלח, אמנם אם שכן דעת הראב"ד התוס' בברכות (די"ט ע"ב) והרמב"ם חולקין עליו וכ"ד הרמב"ן בספר תולדות אדם שער הכהנים, דכהנים מוזהרים בזה"ז מד"ת ובודאי קיי"ל כרמב"ם:
אמנם נראה לי שזה במתי ישראל אבל במת עכו"ם אע"ג דביו"ד (סי' שע"ב) איתא דנכון ליזהר לכהנים לכנוס על קברי עכו"ם, מ"מ זה לי ימים רבים שאמרתי די"ל דוקא על קברי עכו"ם, וזה דהא לדעת רוב הפוסקים, גם הפוסקים כרשב"י דאין קברי עכו"ם מטמאין באהל, מ"מ על מגען ועל משאן כהנים מוזהרים, א"כ למאי דקיי"ל בחולין (דף קכ"ה) לרבא אף אהל שהוא גבוה מיקרי מגע, ומה"ט גם על כחצי זית מאהיל וכחצי זית מגע מצטרפין ואע"ג דמשני שמות אין מצטרפין מ"מ מאהיל ג"כ נוגע מקרי א"כ י"ל דוקא בקברי עכו"ם יש ליזהר, לא מיבעיא בזה"ז דכתב הרמב"ן האידנא לא אמרינן דרוב ארונות יש בהם חלל טפח, א"כ גם לר' זירא בחולין (דקכ"ה) מקרי נוגע, ולא אמרינן דעפר מפסיק ולא מקרי נגיעה, אלא דאפילו אינו דורך ממש על הקבר אלא שמכניס שם אבר ע"ג הקבר מקום שמונח שם המת מקרי נוגע, וכיון דמוזהרים על מגע זה נמי מקרי מגע לרבא דסתמא הלכה כמותו לגבי אביי וכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל:
ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' על הפוסקים כרשב"י מהא דטמאה ארץ העמים מחשש קברות וכן הא דתנן באהלות ומייתי לה בפ"ק דפסחים מדורות הכותים טמאים שהם קוברין שם נפליהן הא קבר עכו"ם אינן מטמאים באהל. ולפמ"ש א"ש דהתם מקרי נוגע בכל שהיא נגד המת ממש אע"פ שאין נוגע בו אלא מאהיל עליו מקרי נוגע. ואין להקשות מהא דב"מ (דף קי"ד) בעובדא דרבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו דקאי בקברי עכו"ם ואמאי דהא הכא נגיעה הוי, די"ל דהתם הארון היה לו חלל טפח אלא שלא היה לו פו"ט, לכן בקברי ישראל היה מטמא לדעת הרמב"ם והרמב"ן והתוס', וכן בהא דאמרינן בנזיר (דף נ"ד) לרבות בקבר שלפני הדיבור וא"ש הכל. ולפ"ז באהל שהוא ע"י המשכה דלב"ה לא מקרי נוגע שפיר יש לפסוק כדעת הרמב"ם ז"ל בפרט שכן דעת רוב הפוסקים, וא"כ כל שהמת מונח בבית ולא נקבר מותר לכהן לכנוס בפרט ע"י המשכה כיון שאין נכנס לאהל ממש רק להגזוזטראות הבולטות אצל הגגין דאינו אהל אלא ע"י המשכה [ועיין מה שכתבתי לעיל כלל ה' סימן ב' בשם הרב מליסא ז"ל שכתב ג"כ להתיר אהל המשכה במת עכו"ם. המחבר]: וע"ד התיקון שרצו לעשות בעיר ווארשא להיות סדק בהגעזימסען שבולט חוץ לגגין לבל יהיה אהל. הנה לכאורה מברייתא דמייתי הש"ס בעירובין (דף יו"ד) בעור האסלא משמע דכל שרובו הוא טפח גם החלל שביניהם מצטרף. הן אמת שלא ראיתי להרמב"ם ז"ל שהביא ברייתא זו ופשיטא דבכל מסכת אהלות משמע דבעינן שכל הטפח יהיה שלם. והיה נראה לי שהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כפירוש רש"י דהוא לענין טפח על טפח שהרי זו תוספתא במסכת כלים לא באהלות. והיה אפשר שהרמב"ם ז"ל מפרש אותה לדין אחר לענין שבת, וזה צ"ע דלענין שבת א"צ לדון מטעם רובו ככולו וגם במשהו סגי מטעם לבוד, ולרמב"ן דלא אמרינן לבוד גם רובו ככולו לא אמרינן כדמוכח בפ"ק דשבת בהא דזרק כוורת. ויותר נראה דהרמב"ם דחה ברייתא זו מהלכה:
לפי שסמך עצמו על משנה דפי"א דאהלות בבית שנסדק לב"ה דקיי"ל כוותייהו בכל שהוא אינו אהל אחד לא אמרינן דהטומאה מתפשטת. עוד נראה לי שהרמב"ם מפרש לה לענין טומאת מדרס דהא בעור שיחדו למושב שיעורו בטפח, עיין בשבת (דף ע"ו), ובזה בודאי לא צריך דוקא טפח אלא כל שראוי לכך מטמא, משא"כ לענין טומאת אהל שאינו בפחות מטפח. שוב ראיתי בשם הגאון מוהר"א מווילנא ז"ל שגם הוא כתב לפרש לענין טומאת מדרס מצטרף החלל. וכן ראיתי ברבינו חננאל למסכת עירובין שנדפס שלא נזכר כלל בדבריו דמצטרף החלל לטפח לענין שיהיה נחשב כאהל. אמנם בחידושי הריטב"א ז"ל וכן ראיתי בערוך בשם רבינו נסים שפירשו כפירוש רש"י ותוס' לענין אהל, ואפשר גם לדידהו אינו אלא מדרבנן כמו סככות ופרעות, כיון שצריך לכך ואין למדין למקום אחר. אמנם בהא דהבית שנסדק כתב הרמב"ם ז"ל דבעינן דוקא שיהיה נסדק גם הבית, ואע"פ שמדברי הר"ש והרא"ש בפי"א לא נראה כן שהם לא התנו שגם הבית יהיה נסדק מ"מ אין ספק דלשון המשנה נראה כדברי הרמב"ם ז"ל, שאם כדבריהם היה לו לומר שנסדק גגו ומלישנא דמתניתין משמע דהבית נסדק. וראיתי למעכ"ת שיחיה שהרגיש בזה:
אמנם נראה דזה דוקא בבית שנסדק גגו דע"י הדופן נחשב כאחד [ואפשר שזה אינו אלא מדרבנן אבל בבית שחלק במחיצות רק שהגג בולט ונחשב כאהל כל שחלק בסדק לא מקרי אהל, וכמו שהעיד הש"ך שכן נהגו אמנם אי אפשר להקל יותר ממה שמבואר בתוספתא דבעינן שיהיה הסדק כחוט המשקולת [ע"כ צ"ל דכוונתו ז"ל רק היכי דשייך משום סוף טומאה לצאת דרך הסדק, דאז דוקא בעינן כחוט המשקולת, כמ"ש לעיל בשם הר"ש ז"ל פ"ח מ"ב והרמב"ם ז"ל פט"ז ה"ו. המחבר], ושיעור זה לא נתברר היטב, אבל נראה דעכ"פ צריך שיהיה עב קצת עד שיהיה ניכר היטב, ומה"ט נמי י"ל גם לדעת רש"י דאמרינן רובו ככולו כיון שנחלק לגמרי ונבדל במחיצות אין בו חשש, ובזה אסיים ואומר שלום ולחיים טובים נזכר ונחתם, ידידו הדו"ש: ישראל יהושע חופ"ק קוטנא יצ"ו: