אור ברסלב
פתח האוהל כלל ז - סימן א

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל ז - סימן א

כלל ו - סימן ד

בענין תיקון הבתים:

סימן א:

בענין תיקון הבתים אשר בעיר מולדתי ווארשא:

בעיר ווארשא אשר הגגים והעטרות [געזימסען] בולטין לחוץ על פני הבתים רחב מטפח, והבתים מאהילים זה על זה ע"י העטרות הפונים לצדי הבתים ומאהילים על גגים הסמוכים, ואף היכי שאין העטרות פונים לצדי הבתים ורק בולטים לחוץ על פני הבתים לצד הרחוב, ג"כ מביאים הטומאה מבית לבית אף שאחד גבוה מחבירו, כל שאלו ישפילו הבתים והעטרות יהיו סמוכים זה לזה ולא יהיה ביניהם הפסק, דהלכה למשה מסיני הוא דאמרינן חבוט רמי, וכמ"ש הרמ"א ז"ל ביו"ד (סי' שע"א ס"ד) בשם הנמוקי יוסף בהלכות טומאת כהנים ע"ש. וכן הוא בספר האשכול להראב"ד ז"ל בהלכות טומאת כהנים וז"ל, שורה של בתים שגגיהם כאחד ובולטים למעלה לחוץ על הפתחים כשיעור אהל טפח או יותר, וטומאה באחד מן הבתים, כל הבתים שדלתותיהן או אפילו חלון מהם פתוחות טמאים, שהטומאה יוצאת מבית אשר שם מת ומתפשטת תחת גג הבולט ומשם נכנסת לבתים, אפילו אין גגיהם אחד אלא שהם ב' גגים זו למעלה מזו, וכל אחד נפחות רחב טפח, והעליון מכסה רחב האויר שיש בינו ובין הגג שתחתיה, רואין אם היה העליון מונח בשוה עם גג התחתון היו נדבקין ב' הגגין ולא היה אויר באמצע, אז אמרינן חבוט רמי [השפל והשלך הגג שלמעלה שיהיה למטה, כמ"ש בסוכה דכ"ב ע"א] אמר רבא מנא אמינא לה דכי אית רחב טפח אמרינן חבוט רמי וכי לית רחב טפח לא דתנן קורות הבית כו' עכ"ל. ואם יש מת ח"ו באחד מן הבתים מתפשטת הטומאה מבית לבית וגם מרחוב לרחוב אשר בצדו ועי"ז נכשלים הרבה כהנים באיסור טומאה כי לגודל טרדתם ועבודתם לא ידעו כלל כי יש מת בשכונתם אף כי בבתים הרחוקים מהם, ונכשלין בשוגג באיסור תורה שני לאוין ועשה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בספר המצות קס"ח והסמ"ג מצות ל"ת רל"ד רל"ה והחינוך מצוה רע"א, בשם הספרא פרשת אמור נאמר בכ"ג ועל כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא, חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא אין לי אלא כ"ג מנין לכהן הדיוט שהוא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא ת"ל לא יטמא לא יטמא לגז"ש מה לא יטמא האמור בכ"ג חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, אף לא יטמא האמור בכהן הדיוט חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא ע"כ. ובפרשת דרכים בדרך מצותיך ח"ב הקשה על הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות אבל אמאי לא כתב דגם בכהן הדיוט לוקה שתים על הטומאה ועל הביאה ע"ש, ואיכא ג"כ עשה כמ"ש בב"מ (ד"ל ע"א) והתעלמת פעמים שאתה מתעלם הא כיצד היה כהן והוא בבית הקברות. ופריך פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. וכתב רש"י ז"ל דבכהן איכא עשה דקדושים יהיו והרי"ף ז"ל כתב עשה דוקדשתו ע"ש:

וכן נכשלים הכהנים ההולכים ברחוב ונכנסים לפי תומן תחת העטרות והזיזין וגאניקוס ואף אם מאהיל רק על אבר מהם נטמאו, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות טומאת מת הי"א, אחד הבא כולו לאהל המת או הבא מקצתו הרי זה נטמא באהל אפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו לאהל המת הרי זה נטמא כולו ע"כ. וכתב הכ"מ דהוא בש"ס נזיר (דמ"ג) ובתורת כהנים, והוא בפרשת אמור כל הבא אל האהל זה הבא מקצתו, וכל אשר באהל זה הבא כולו ע"כ. ומה שהקשה המשנה למלך בהלכות טומאת צרעת (פט"ז ה"ו) דאמאי בטומאת צרעת בעינן דוקא שיבא ראשו ורובו משום דכתיב והבא אל הבית ובציר מהכי לא חשיב ביאה וכן טמא שנכנס למקדש דאזהרתיה מדכתיב ואל המקדש לא תבא קיי"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה, וכן בנזיר דכתיב על נפש מת לא יבא אמרינן בנזיר (דף מ"ג) דאינו חייב על הביאה אם בא במקצת ע"ש. נראה לפע"ד דל"ק דהרי לענין טומאה בפירוש ריבתה תורה מיתורא דכל, דאי הוי כתיב הבא אל האהל לחוד הוי אמרינן דוקא הבא כולו דביאה במקצת לא שמה ביאה ומדכתיב כל אמרינן דמרבי אף ביאה במקצת, וזה רק לענין טומאה דע"ז מסיים הקרא יטמא:

ועוד לפני עשר שנים התעורר אחד מיקירי תושבי עיר ווארשא הוא ניהו ידידי הרב החריף והבקי מו"ה חיים אייזע יאסטמאן שיחיה, ודפק על פתחי הבעלי בתים החרדים, להטות לבבם כי יעשו איזה תיקון בהעטרות והזיזין למען לא יתפשט הטומאה מבית לבית, ובאמת חוב קדוש הוא על הבעלי בתים אשר בידם להרים מכשול מאלפי כהנים ה' עליהם יחיו שיעשו איזה תיקון, וכמו שאמרו חז"ל במועד קטן (ד"ה ע"א) על הא דמציינין את הקברות, אמר ר"ש בן פזי רמז לציון קברות מה"ת מנין ת"ל (יחזקאל ל"ט) וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון כו', ר' אבהו אמר מהכא (ויקרא י"ט) וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש כלומר עושים סימנים על הטומאה כדי שיהיה מרגיש ופורש. רש"י] כו' אביי אמר מהכא (ויקרא י"ט) ולפני עור לא תתן מכשול (כלומר עשו דבר על הטומאה שלא יהיו נכשלים בה נושאי תרומה וטהרות. רש"י], רב פפא אמר (ישעיה נ"ז) ואמר סלו סלו פנו דרך, רב חיננא אמר הרימו מכשול מדרך עמי, ר' יהושע בריה דרב אידי אמר (שמות י"ח) והודעת להם את הדרך ילכו בה, מר זוטרא אמר (ויקרא ט"ו) והזרתם את בני ישראל מטומאתם, רב אשי אמר (ויקרא י"ח) ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, רבינא אמר (תהלים נ') ושם דרך [שעושין סימן באיזה דרך ילכו. רש"י] אראנו בישע אלהים ע"כ. וכתבו התוס' כל חד וחד נקיט מה דהוה מסיק אדעתיה, ולא פליגי אלא אורחיה דמלתא דכל חד מסיק אדעתיה מאי דלא מסיק חבריה אדעתיה ע"כ, וברמ"א (סי' שע"א) כתב כהן הישן באהל המת צריכים להקיצו להפרישו מאיסורא. ואלה אשר דבריהם נשמעים, מחויבים לעורר את לב בעלי בתי ערי חומה לזכותם במצוה זו, וכמ"ש חז"ל בסנהדרין (דצ"ט ע"ב) כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (כאלו עשאו לאותו דבר מצוה. רש"י] שנאמר (שמות י"ז) ומטך אשר הכית בו את היאר, וכי משה הכהו והלא אהרן הכהו אלא לומר לך כל המעשה את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:

וכתב לי אז ידידי הרב הנ"ל שיחיה, שדעתו לתקן שבכל קצה הבתים ימעטו העטרות והסילונות לפחות מטפח, ושוב לא יבא הטומאה, וכמ"ש באהלות (ריש פי"ד) העטרות והפתוחין מביאין את הטומאה בפותח טפח, וכתב הרב ז"ל עטרות אבנים סדורות בעגול בולטות מן הקיר למעלה מן הפתח כעין כיפה לנוי והיינו עטרה, והפתוחים שעושין מאבן על הפתח או על החלון לנוי ופעמים שבולטים מן החלון ומן הפתח טפח או יותר עכ"ד. והנה הא דקתני ברישא שם הזיז מביא את הטומאה כל שהוא, הגיזרה והגבלית בפותח טפח, איזהו הזיז שפניו למטה:

והגיזרה שפניה למעלה, ובמה אמרו הזיז מביא את הטומאה כל שהוא בזיז שהוא גבוה מן הפתח שלשה נדבכין שהם י"ב טפח יתר מכאן מביא את הטומאה בפותח טפח ע"כ. ונראה דהני עטרות וזיזים אשר בעיר ווארשא אפילו אם גבוהים מן הפתח פחות מי"ב טפחים אינם מביאים אלא בפותח טפח, דהר"ש ז"ל כתב דזיז שפניו למטה מביא הטומאה בכ"ש משום שהוא משתמש לפתח, והרא"ש ז"ל כתב דמצטרף אהלו עם הפתח לפי שהוא עשוי לנוי לפתח, והא"ר כתב לפי שתשמישו עם הבית וחשיב עם הבית להביא הטומאה בכ"ש, והני עטרות וזיזים אף שפניהם למטה אינם משתמשים כלל עם הפתח ואינם עשויים ג"כ לנוי לפתח ורק נוי לכותל הבית ואין לצרפם עם אהל הפתח, ולהרא"ש ז"ל צריך לחלק בין העטרות והפתוחים שמביאים הטומאה בפו"ט דוקא שהרי גם הם עשויים לנוי לפתח או לחלון. ובמשנה אחרונה כתב דזיז שפניו למטה היינו שעושין זיז בולט לפני הפתח להגן מפני החמה והגשמים שלא יכנסו לבית ועושין אותו משופע לצד הקרקע להגן ובמקום שיפוע מחליקין אותו ברהיטני שהוא נוי לעין העוברים שם והמקום החלק נקרא פנים, ולפי שעשוי בכוונה להגן דמי לאהל וגזרו בו אפילו בפחות מטפח ע"כ, ולפ"ז הני זיזין הרי אינם עשוים כלל שלא יכנסו החמה או הגשמים לתוך הבית אינם מביאים את הטומאה אלא בפותח טפח, אמנם לפע"ד רחוק לפרש כן דבודאי אהל העשוי להגן מפני החמה והגשמים אין עושים אותו פחות מרוחב טפח:

אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל שם בפירוש המשניות ובחבורו (ריש פי"ז) שכתב דהא דגבוה י"ב טפחים מביא הטומאה בכ"ש, היינו שגבוה מעל הארץ י"ב טפחים, דשיעור י"ב טפחים מעל הארץ משערינן, והראב"ד ז"ל כתב ע"ז תמה אני איך הוא מוציא הדבר מפשטן, ובזיז היוצא מע"ג פתח עד י"ב טפחים אמרו שמביא הטומאה בכל שהוא כו'. והכ"מ כתב לפרש כוונת הראב"ד ז"ל דקשיא ליה אמאי לא פסק כר' יהושע, והקשה ע"ז דא"כ אמאי קרי ליה שמוציא הדבר מפשטן עש"ה. אך בחזון נחום ובמשנה אחרונה כתבו דקשיא ליה להראב"ד ז"ל דאמאי ס"ל לרמב"ם דמארץ מודדים הי"ב טפחים, והרי במשנה איתא שהיא גבוה מן הפתח. ועיין בזה בירושלמי שביעית (פ"ג ה"ד) במראה הפנים ד"ה תמן, מ"מ הרי ס"ל להרמב"ם ז"ל דדוקא גבוה מארץ י"ב טפחים ויוצאת מהצד של פתח, וא"כ בזיזין אשר בבתים הנ"ל שהמה גבוהין הרבה מארץ אין מביאים הטומאה בכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל. וכיון שכתב שם דהוא רק מדרבנן שפיר יכולים לסמוך על דעתו ז"ל אף שהראב"ד חולק. ואף שבפירוש המשניות כתב דהיא הלכה למשה מסיני, כתב בקרית ספר דכוונתו דהוי הלכה פסוקה כהלכה למ"מ ע"ש. וי"ל ג"כ דחזר בו בחבורו. אגב ראיתי בהון עשיר שכתב דהא דקתני במשנה שלשה נדבכים שהם י"ב טפחים דקמ"ל דנדבך שיעורו ד"ט ונפ"מ למקבל לבנות נדבך ע"כ. הנה הוא מפורש כן בהדיא בירושלמי הנ"ל:

עוד כתב לי הרב הנ"ל דאפשר לעשות נקבים בהזיזין והסילונות ברוחב מהכותל לצד הרחוב ושלא יהיה בין נקב לנקב טפח ושוב אינו מביא הטומאה, וכמ"ש בפ"ח דאהלות מ"ד אלו חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה וחבילי המטה והמשפלות והסריגות שבחלונות ע"כ, דכיון דאין במקום אחד רוחב טפח אינו מביא הטומאה, או שיעשו סדק כל שהוא ברוחב הזיזין והעטרות וכן בהסילונות ויעשו באופן שלא ישפכו מי הגשמים לארץ שהסילון ההולך לרוחב הבית תחת הגג יחלק לשנים וביניהם ריוח כל שהוא וסילון אחד מצד ימין הבית מגג לארץ וכן מצד שמאל הבית אשר בהם ירדו הגשמים לארץ, וסדק כ"ש מפסיק שלא יבא הטומאה להלאה מהסדק, כמ"ש באהלות (ריש פי"א) הבית שנסדק טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים, טומאה בפנים כלים שבחוץ ב"ש אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים, ב"ה אומרים כ"ש, ר' יוסי אומר משום ב"ה פו"ט, וכתב הרב בתוספתא מפרש כ"ש דב"ה ובלבד שיהא כחוט המשקולת והלכה כב"ה ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל (פ"ח מ"ב) דהא דצריך כחוט המשקולת הוא דוקא בטומאה בפנים וכלים בחוץ משום דסוף טומאה לצאת, אבל בטומאה בחוץ וכלים בפנים דרישא, לא צריך כחוט המשקו.וסגי בכ"ש. וכן מוכח בהדיא ברמב"ם ז"ל (פי"ז ה"ו מטו"מ). וכן במשנה שם תנן אכסדרה שנסדקה טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים, וכתב הרב ז"ל שאויר הסדק מפסיק וגורם שאין הטומאה עוברת לצד השני ע"כ וסגי בסדק כ"ש, וכן הכא אם יעשו סדק כ"ש בכל בית ובית לא תתפשט הטומאה מבית לבית:

כך יעשו תיקון בהחצירות להפריד הבית העומד לצד הרחוב מהבתים והבנינים העומדים בחצר, ואם מת ח"ו בהבית העומד לצד הרחוב מותר לכהנים להיות בהבתים אשר בחצר כיון שיש הפסק בהעטרות, וכן אם מת ח"ו בהבתים אשר בחצר מותרים להיות בבית אשר לצד הרחוב, ואין כאן משום סוף טומאה לצאת כיון שיש הפסק אויר וכמ"ש הרמ"א ז"ל (סי' שע"א) דבמקום שלא נהגו אין להחמיר והכריעו כן הדגול מרבבה והחכ"צ ז"ל [וכמש"ל כ"א ס"ט] ורק שיש זהירים שלא יהיו הכהנים בביתם בעת שמוליכים המת דרך שער החצר כי אז הטומאה מתפשטת דרך הפתחים והחלונות והעטרות, ומתיקון הנ"ל יהיה ג"כ טובה לכהנים כי כמה פעמים אשר צריכים לעמוד בחצר ואי אפשר להם לכנוס בבתים אשר בחצר ולא לצאת לרחוב ע"י הטומאה אשר מתפשטת ע"י העטרות והזיזין וצריכים לעמוד שם לפעמים כל הלילה וגם בעת קור חזק, וכמה טרחו בזה האחרונים ז"ל כמ"ש בשער אפרים ובשבות יעקב ובחוות יאיר ע"ש, הובא בפתחי תשובה (סי' שע"ב סק"ג), ואם יעשו תיקון הנ"ל יהיה אפשר לו להכהן או לכנוס בבתים אשר בחצר אם יהיה טומאה בהבית אשר לצד הרחוב, או לצאת לרחוב אם יהיה טומאה בבתים אשר בחצר:

ואנכי השבתי להרב הנ"ל כי לפע"ד לא נראה התיקון שימעטו העטרות והזיזין לפחות מטפח או שיעשו נקבים לרחבם שלא יהיה במקום אחד רוחב טפח. דבאהלות (פי"ב מ"ו) תנן קורה שהיא נתונה מכותל לכותל וטומאה תחתיה, אם יש בה פותח טפח מביאה את הטומאה תחת כולה, ואם לאו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ע"כ, והביא שם התוס' יו"ט דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב ה"ז שכתב, קורה שהיא נתונה מכותל לכותל והטומאה תחתיה, אם יש בה פותח טפח מביאה את הטומאה תחת כולה וכל הכלים וכל האדם שתחתיה טמאים, אע"פ שאין כולה שוה וקצתו פחותה מטפח, מפני שקצתה מקצת אהל הוא עכ"ל. וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקוס ז"ל דהרמב"ם ז"ל דייק כן מדקתני מביאה את הטומאה תחת כולה, דאל"כ ליתני מביאה את הטומאה ותו לא ע"כ. וכן כתב הסמ"ג ע"ש. והדגול מרבבה הביא דברי הרמב"ם ז"ל על מה שכתב שם הש"ך בס"ק י"ד וז"ל, ולי נראה שצריך שיהיה גג אהל טפח מתחלה ועד סוף אבל כל שיש ביניהם הפסק בחומה גבוהה אף שהיא עבה כמה טפחים כיון שאין אהל טפח שוב אין לטומאה מקום לילך, וכן הסכימו רבים וגדולים עכ"ל ואף שמלשון הש"ך ז"ל לא משמע כן והרא"ש ז"ל בפירושו באהלות (סו"פ ט"ו) חולק ע"ז וס"ל שצריך שיהיה דוקא רוחב טפח מתחלה ועד סוף ע"ש. מ"מ כיון שהרמב"ם והסמ"ג ס"ל דאף שאין כולה שוה טפח מביא הטומאה והראב"ד ז"ל מדשתיק ליה אודויי אידי ליה, אין לעשות תיקון כזה, שהרי אף אם ימעטו במקום אחד לפחות מטפח מביא הטומאה:

לדבריהם ז"ל, כיון דבכל אורך העטרות יש טפח ויותר ואמרינן קצתה מקצת אהל הוא:

אך אם ימעטו לפחות מטפח הקצרה העטרות ממש בסוף כל בית ובית [ולא סמוך להקצה באופן שישאר עוד עטרה רוחב טפח ממקום המיעוט ולהלאה] היה נראה להתיר דהנה הרא"ש ז"ל שם הביא ראיה דבעינן טפח דוקא מתחלת האהל ועד סופו מהא דתנן התם (פט"ו מ"ב) טבליות של עץ שהן נוגעות זו בזו בקרנותיהן והן גבוהות מן הארץ פותח טפח, טומאה תחת אחת מהן הנוגע בשניה טמא טומאת שבעה, כלים שתחת הראשונה טמאים ושתחת השניה טהורין ע"כ. הרי דמשום שאין בקרנותיהן רוחב טפח אין הטומאה נכנסת לתחת הטבלא השניה אע"ג דבכל הטבלא יש הרבה יותר מטפח ולא אמרינן קצתו מקצת אהל הוא. ובחזון נחום שם כתב ע"ז וז"ל ואני הדל איני מכירה דהתם שאני כיון דהטומאה תחת הראשונה ולא תחת השניה, והטומאה באה לה ע"י חבור הראשונה, וכיון שבמקום חיבורה לראשונה אין שם טפח לא הביאה לה הטומאה. אמנם הכא שהטפח מאהיל על הטומאה אע"פ שאח"כ מתקצר מה בכך כיון שהכל עצם אחד מקצתו ככולהו עכ"ל, וכ"כ במשנה אחרונה שם דשאני טבליות שהם שני גופין ודאי לא חשיבי כחד אם אין נוגעין בטפח והכא גוף אחד הוא אפי' אין במקצתו טפח הוי כשיפועי אהלים עי"ש. ובחכ"א (כלל קנ"ט) כתב כשיש קורה רחבה טפח מונחת על המבוי אפילו אין בקצה אחד טפח מביא הטומאה לתחת הגגין עי"ש. ולפ"ז ז"א דרק בעצם אחד פחות מטפח לא הוי הפסק אבל להביא הטומאה לאהל אחר אינו מביא בפחות מטפח. וראיתי בקיצור ש"ע שהשיג עליו בזה עי"ש [ועיין מ"ש לעיל כלל ג' סימן ג'] ולפ"ז אם קצה הזיז אין ברחבו טפח שוב אינו מביא הטומאה לתחת הזיז אשר להבית השני אף לשיטת הרמב"ם ז"ל:

אמנם יש לחלק דזה דוקא בטבליות של עץ שהם שני דברים נפרדים שפיר אמרינן אם אין בהקצה רוחב טפח אין מביא הטומאה לתחת השניה, אבל בכאן שכל הבתים עומדים בשורה והזיזין קבועין ונוגעין זה בזה הרי הו"ל עצם אחד, וכל הזיזין אשר באורך הרחוב הכל כקורה אחת ארוכה, ואף אם יעשה בקצה בית אחד פחות מטפח לא מהני דהו"ל כמו באמצע הקורה, ולא דמי כלל לטבליות שהם נפרדים ומתטלטלין והו"ל שני אהלים, אבל הכא הכל אהל אחד הוא, ורק היכי שגג אחד גבוה מחבירו ואין הזיזין נוגעין זה בזה, ורק ע"י דאמרינן חבוט רמי מביאין הטומאה מזה לזה, אפשר דבזה אין מביא הטומאה אם בקצתו אין רוחב טפח כיון דניכר דהוא שני אהלים, ואפשר דגם ע"י חבוט רמי יש לו דין אהל אחד, ולפ"ז יש לקיים דברי החכ"א הנ"ל: ולפ"ז נשאר לנו אך התיקון לעשות סדק כל שהוא ברוחב העטרות הזיזין וזה יכולים לעשות בקצה הבתים במקום שלא יהיה שם סילון כדי שהסילון לא יאהיל, ולמען שלא יפלו מי הגשמים כנגד הסדק על הכותל יכולים לעשות על הגג כנגד מקום הסדק דבר גבוה מעט, שיעכב את המים, אך יסבו בלכתם להלאה מהסדק לתוך הסילון:

אמנם גם בהיתר זה יש לדון. דהנה בהא דסככות ופרעות דתנן (בפ"ח דאהלות) אלו הן סככות אילן המיסך על הארץ ופרעות אבנים יוצאים מן הגדר פירש רש"י ז"ל (במועד קטן ד"ה ובנזיר דנ"ד ובנדה נ"ז) דקברו מת תחת אחד מן הנופים או תחת אחד מן האבנים, והו"ל ספק דאין יודעים תחת איזה ענף או אבן, ואע"ג דספק טומאה ברה"ר טהור הכא גזור רבנן, וכתבו התוס' בנדה שם דהא דקאמר בנדה (דס"ח ע"ב) דסככות ופרעות לאו אהל הוא ורבנן גזרו עלייהו, דלאו דוקא קאמר דלאו אהל הוא דהרי בודאי קבור שם איירי, והו"ל אהל גמור, אלא כלומר הך טומאת אהל אינו אלא מדרבנן דברה"ר ספיקו טהור עי"ש, אמנם התוס' בנדה והרמב"ן שם בשם הראב"ד ז"ל וכן הוא בראב"ד ז"ל בפי"ג מהלכות טו"מ, והשיטה מקובצת בנזיר (דנ"ד), והר"ש והרא"ש ז"ל באהלות פ"ח, כולם פירשו דיש מעט אויר וסדק בין הענפים והאבנים ואם יכולים לקבל מעזיבה גזרו עליהם שיהיה כאהל אחד עש"ה, והרמב"ם ז"ל (ריש פי"ג) כתב דסככות ופרעות דקתני בפ"ת דאהלות דמביאין וחוצצין אם יכולין לקבל מעזיבה בינונית הם אהל מדאורייתא, ואם אין יכולים לקבל מעזיבה בינונית הו"ל אהל רעוע ומביא הטומאה מדבריהן ואין חוצץ, ועיקר הטעם דהוי מדבריהן הוא משום דהו"ל אהל רעוע ומה"ת בעינן אהל בריא וחזק שיכול לקבל מעזיבה בינונית עי"ש. ולהרמב"ם ז"ל א"ש פשטא דלישנא דהש"ס נדה (דס"ח הנ"ל) דסככות ופרעות דרבנן הוא דגזור דמדאורייתא אהל מעליא בעינן, והוא כיון דאינו יכול לקבל מעזיבה בינונית לאו אהל מעליא הוא רק אהל רעוע. ובספר בית דוד (ד"ו ע"ג) במועד דוד להרה"ג ר' דוד אופנהיים ז"ל כתב דלהרמב"ם צ"ל הא דקרי ליה ספיקות משום דספק לן אי הענף או האבן יכול לקבל מעזיבה וגזרו בסתם אילן ע"ש ובתוס' יו"ט פ"ח דאהלות הנ"ל ובחדושי הרש"ש ז"ל שם, וכשיטת הרמב"ם ז"ל משמע בשאילתות דר"א ז"ל בפרשת אמור וז"ל והיכי דמחית מת תותי טולא אסור לכהן למיעל תותי ההיא טולא ואפילו תותי אילן המיסך על הארץ ואפילו אבנים היוצאות מן הגדר אהלא הוא ואסור למיעל תותייהו עכ"ל ומדכתב אהלא הוא משמע דעיקר הרבותא היא דקמ"ל דאהלא הוא ולא שהוא אהל רעוע. וברי"ף ז"ל הלכות טומאת כהנים כתב וז"ל והיכי דמחית מת תותי טללא אסור לכהן למיעל תותי ההיא טללא ואפילו תותי אילן המיסך על הארץ אפילו אבנים היוצאות מן הגדר כדתנן בפרק יש מביאין את הטומאה כו' והסככות והפרעות שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה דר"מ וחכ"א מעזיבה בינונית. אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ ופרעות אבנים יוצאות מן הגדר, וכתב ע"ז הנמוקי יוסף וז"ל אפי' תותי אילן כלומר שלא תאמר דוקא הנעשה לאהל כגון בית הוא דאסור אבל באהל אילן או אבנים היוצאות מן הגדר שלא נעשו לאהלין לא יהיו מביאין את הטומאה קמ"ל דמביאין ע"כ, וכתב ע"ז הב"ח ז"ל וז"ל ותימה לפירושו דא"כ למה נקט הרי"ף ז"ל בלשונו ואפילו תותי אילן כו יותר מן השאר, הילכך נראה דה"ק ואפילו ספק טומאה כגון אילן שמיסך על הארץ וענפים מובדלין זה מזה וטומאה תחת אחת מהן ואינו יודע איזה כו' וכן משמע בטור (סי' שס"ט) ע"כ. נראה דאין לפרש בכוונת הרי"ף ז"ל דס"ל כשיטת תלמידו הרמב"ם ז"ל דאילן המיסך כו' היינו דהוי מדרבנן משום שאין אהל בריא שהרי הרי"ף ז"ל הביא המשנה דפ"ח דאהלות דאיירי שיכול לקבל מעזיבה בינונית א"כ להרמב"ם ז"ל הו"ל אהל מה"ת דמש"ה מביא וחוצץ, ולרמב"ם ז"ל הרי מדרבנן מטמא אף שאין יכול לקבל מעזיבה בינונית, וצ"ל כמ"ש הב"ח ז"ל. ונראה דמש"ה לא כתב הרי"ף ז"ל הך לישנא דהשאילתות דאהלא הוא, משום דהרי אהל גמור הוא ורק הרבותא דהוי ספק, והשאילתות דכתב הרבותא דאהלא הוא, לא הביא המשנה (דפ"ח) דשם איירי באהל גמור מה"ת, ולפע"ד י"ל דהרי"ף ס"ל כשיטת התוס' והר"ש ושאר פוסקים הנ"ל דסככות ופרעות אע"ג דהוי סדק ואויר בין ענף לענף גזרו דמביא הטומאה, דלהב"ח ז"ל דס"ל דהרבותא הוא משום דהוי ספק היה לו להרי"ף ז"ל להביא הש"ס דמוע"ק או נזיר דמבואר שם דהוי ספק דבפ"ח לא הוזכר כלל דהוי ספק:

הרי מבואר דמחלוקת הפוסקים הוא בפירוש הסככות ופרעות דלרמב"ם ז"ל הוי מדרבנן משום דהו"ל אהל רעוע שאינו מקבל מעזיבה בינונית, ולרש"י ז"ל הוי דרבנן:

משום דספק הוא תחת איזה ענף קבור, ולהתוס' ור"ש ורמב"ן והראב"ד ז"ל הוי מדרבנן משום דיש סדק ואויר בין ענף לענף ובין אבן לאבן ומה"ת הוי הפסק ואינו מביא הטומאה ורק דרבנן גזרו, והא דחוצץ להקל כתב הר"ש שם משום דהוי כמסכת פרוסה וחבילי המטה דחוצצין כיון שאין במקום אחד אויר טפח, ועיין ירושלמי סופ"ב דנזיר הן סככות הן פרעות: והנה הר"ש ז"ל כתב שם וז"ל וא"ת ומה מועיל שיכול לקבל מעזיבה מ"מ כיון דאיכא אויר מפסיק אין הטומאה עוברת את האויר כדתנן לקמן פ"י ארובה שהיא בתוך הבית אין בארובה פו"ט טומאה בבית כנגד ארובה טהור טומאה כנגד ארובה הבית טהור ובפ"ק דסוכה (די"ח) מייתי לה, וי"ל דהתם נמי בשאין יכול לקבל מעזיבה, דאי יכול לקבל כסתום ודאי דמי, ומיהו לקמן משמע דאפילו אויר משהו מפסיק בין אהל לאהל בפי"א גבי בית שנסדק דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בטומאה בפנים וכלים בחוץ דבש"א עד שיהיה בסדק ד"ט ובה"א כל שהוא, ומפורש בתוספתא מלא חוט המשקולת, אבל טומאה בחוץ וכלים בפנים כולהו מודו בכ"ש ממש דאין טומאה עוברת לצד פנים, וצ"ל דבסככות ופרעות דוקא גזור רבנן ולא בשאר דוכתי אע"פ שיכול לקבל מעזיבה דטומאת סככות ופרעות דרבנן כמו שאפרש עכ"ל, ואינו מובן אכתי אמאי באמת גזרו בסככות ופרעות דהפסק אויר לא יהיה מהני טפי מבית שנסדק או שאר מקומות, אך הדבר מפורש ברמב"ן נדה (דנ"ז) בשם הראב"ד ז"ל וז"ל ופירש הראב"ד ז"ל שהסככות אילן שענפיו אחת למעלה ואחת למטה ואין שם אהל אלא שרואין את העליונות כאלו הן למטה והתחתונות כאלו הן למעלה ואע"פ שאין העליונות כבין התחתונות אלא שעדיין נשאר שם אויר מועט נעשה כולו אויר שלם וכן הפרעות כו' ועשאום כספק טומאה וזהו ספיקן שאין אהל שלהם שלם ובשקברו שם בודאי מיירי, ואע"ג דאמרינן בסוכה אין אומרים גוד אחית וגוד אסיק אלא בתוך שלשה משום לבוד וגבי קורות הבית תנן שאפי' אין ביניהן טפח טומאה תחתיהן ביניהן טהור אלמא לא כסתום דמי, שאני הכא דכיון שהכל מאילן אחד ומכותל אחד הוי חיבור ומשלים אהל שלהן, כ"כ הרב הנזכר ז"ל, ובענין הזה שנוי בתוספתא דטהרות, ומיהו דוקא שאין בין הענפים של סככות פותח טפח שאם היה ביניהם בודאי פו"ט מפסיק עכ"ל, הרי דהטעם הוא דהכא היה האילן והכותל כדבר אחד גזרו אבל בהבית שנסדק שנפסק כל הגג לא גזרו ובפרט לפמ"ש שם הרמב"ם ם דהבית שנסדק היינו שנסדק גגו וכתליו עי"ש והו"ל כשני דברים נפרדים לא גזרו, אך קשה להרמב"ם ז"ל דלא פירש כשיטת הר"ש והראב"ד אמאי כתב שנסדק דוקא גגו וכתליו ועיין מ"ש לקמן [ועי' מ"ש לעיל כלל] :

ובזה י"ל בסוף מס' שבת ברש"י ותוס' (ד"ה) הילקטי וז"ל ומיהו יתכן לומר שהמת היה מונח כולו תחת הגיגית שלא כנגד הסדק והגיגית היתה סדוקה באמצע מראשה לסופה ואלו היה באותו סדק ע"פ כולה פו"ט לא היתה טומאה עוברת דלא חשיב כאהל אחד אבל אין בו פו"ט כאלו אין כאן סדק וחשיב כאהל אחד ומביא את הטומאה עכ"ל. והקשה אדמו"ר הגאון ז"ל בספרו נפש חיה חיו"ד (סי' צ"ה) דלמ"ל סדק טפח והרי אף בסדק כ"ש אין הטומאה עוברת וכן הקשה ברש"ש ז"ל שם. ולפ"ז י"ל דגיגית כיון דהוא דבר אחד דכתלי הגיגית מחברו לדבר אחד הוי כמו סככות ופרעות דלא מהני סדק כ"ש וצריך דוקא הפסק טפח וכמ"ש הרמב"ן ז"ל הנ"ל דהפסק טפח מהני אף בסככות ופרעות:

ולפ"ז יש לדון דתיקון זה לעשות סדק בהזיזין והעטרות שהרי לשיטת התוס' הר"ש והרא"ש הראב"ד והרמב"ן ז"ל גזרו בסככות ופרעות, הן אבנים היוצאות מן הגדר דסדק כ"ש לא מהני, משום דהכותל מחברם להיות אחד, א"כ הכא דהכותל מחבר הזיזין להיות אחד לא מהני סדק כ"ש דהא פשיטא דלאו דוקא אבנים יוצאות מן הגדר דה"ה דיוצאות מכותל בית דמ"ש, והכא הרי הני זיזין ועטרות הו"ל ממש כאבנים היוצאות מן הגדר. והנה לפמ"ש הש"ך (סי' שע"ב סק"ב) דהא דחור טפח על טפח מביא הטומאה מבית לבית הוי רק מדרבנן א"כ י"ל דלא גזרו רבנן רק בסככות ופרעות דקבור שם מת תחת ענף ואי היו מחוברין יחד הו"ל טומאה דאורייתא שפיר גזרו דהפסק כ"ש לא מהני אבל הכא דהטומאה הוא בבתים ומתפשטת הטומאה להזיזין הו"ל רק מדרבנן ושוב אין לגזור משום סככות ופרעות דהו"ל תרי דרבנן. אמנם הרי המג"א (סי' שמ"ג) ורוב הפוסקים חלקו על הש"ך בזה [עי' מ"ש לעיל כ"ב ס"ג] והיכי דהדלתות והחלונות סגורות דליכא רק משום סוף טומאה לצאת בזה שפיר י"ל כיון דהסכימו רוב הפוסקים דהו"ל רק מדרבנן [וכמ"ש לעיל כ"א ס"ג] שפיר י"ל כנ"ל, אך הרי רוב פעמים הדלתות והחלונות פתוחות, ונהוגין לפתוח החלון אצל המת, והו"ל טומאה דאורייתא:

אמנם הנה בטור ויו"ד (סי' שס"ט) איתא הכהן מוזהר שלא לטמאות למת כו' ואפילו ספק טומאה כגון אילן שמיסך על הארץ וענפיו מובדלין זה מזה וטומאה תחת אחד מהם ואין יודע תחת איזה או אבנים יוצאין מן הגדר ואין ידוע תחת איזה, וכתב שם הש"ך בשם הפרישה, דמוכח מכאן. דאילן המיסך על המת דיכול לעמוד תחת ענפים שאינם מאהילים על המת, דהרי כאן לא אסר לעמוד תחת האילן אלא מטעם דאינו יודע תחת איזה, וכן כתב שם הט"ז סק"ג, הרי דפסקו להלכה כשיטת רש"י ז"ל, דלשיטת הפוסקים הנ"ל דלא מהני סדק כ"ש בסככות ופרעות, א"כ אפילו היה יודע תחת איזה ענף הטומאה ג"כ אסור לעמוד תחת שאר הענפים [אם כי קשה לי אמאי באמת הכריעו הטור והב"י נגד כל הני פוסקים הנ"ל והרי גם לשיטת הרמב"ם ז"ל סככות ופרעות לאו מחמת ספק הוא ואסור לעמוד תחת שאר הענפים. ואחרי כי התוס' והרמב"ם והר"ש וראב"ד ורמב"ן ז"ל לדבריהם ז"ל אסור לעמוד תחת שאר הענפים איך הכריעו להקל כשיטת רש"י ז"ל ואחרי אשר כל בית ישראל נשען על הפוסקים הנ"ל פשיטא שיש לכתחלה לסמוך ולעשות תיקון בהפסק סדק כ"ש, דלשיטת הטור וב"י לא גזרו כלל שלא יהיה מהני סדק כל שהוא:

עוד יש לכאורה לפקפק בתיקון זה. דהנה הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מהלכות טומאת מת ה"ו קורות הבית והעליה שאין עליהם מעזיבה והן מכוונות, קורה כנגד קורה ואויר כנגד אויר, ובכל קורה מהן פותח טפח וביניהן אויר פותח טפח, וטומאה תחת אחת מהן תחתיו בלבד טמא ע"כ, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אע"פ שאין ביניהן אויר טפח לפי שאין הטומאה עוברת לקורה הואיל ויש שם אויר דוק ותשכח עכ"ל. ובהלכה הקודמת כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל היתה הקדירה תחת הארובה, והארובה גדולה מן הקדירה, שאם תעלה הקדירה ותצא מן הארובה נמצא בינה ובין שפתי הארובה פותח טפח, אע"פ שהקדירה גבוהה מן הארץ טפח, וטומאה בתוכה או ע"ג או תחתיו הבית טהור עכ"ל. הרי דגם הכא הוצרך הרמב"ם ז"ל טפח דוקא שיהיה הפסק בין הקדירה לשפתי הארובה שאז דוקא אם טומאה תחת הקדירה הבית טהור, וכתב שם בעל מרכבת המשנה ח"ג דס"ל להרמב"ם ז"ל דכל שהתחילה הטומאה להתפשט לא מהני הפסק אויר פחות מטפח, והא דפ"י דאהלות ארובה שאין בה פותח טפח טומאה תחתיה הבית טהור, התם דוקא שלא התחילה הטומאה להתפשט כלל, משא"כ הכא דכבר התחילה להתפשט ומש"ה בעינן הפסק בין קורה לקורה טפח וכן בין הקדירה לשפתי הארובה והא דבבית שנסדק סגי בסדק כ"ש היינו כמ"ש הרמב"ם:

ז"ל שם בהלכה שאחריה דנסדק גגו וכתליו והו"ל שני חלקים נפרדים לגמרי, אבל בקורות הבית והעליה דאיכא כתלים המחברם וכן בקדירה כנגד ארובה בעינן טפח דוקא, ובאכסדרה שנסדקה דסגי בסדק כ"ש היינו משום דליכא כתלים רק גג לחוד עש"ה בארוכה, ולפי דבריו לא מהני הכא הפסק סדק כל שהוא דהרי הכא דאיכא דופן המחברן וכבר התחילה הטומאה להתפשט. אמנם לפע"ד אין דבריו ז"ל מוכרחים כלל, דמאי סברא היא בין התחילה הטומאה להתפשט מלא התחילה וכי גרע התפשטות הטומאה מטומאה עצמה דאם הטומאה תחת הארובה אף שאין בה טפח הבית טהור. ומה שהקשה הראב"ד ז"ל דלמה צריך הפסק טפח בין קורה לקורה כתב הכ"מ דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כן והשיא כוונת הרמב"ם ז"ל לדבר אחר עש"ה. והרי כל הפוסקים הנ"ל כתבו דמה"ת מהני הפסק אויר כל שהוא באבנים היוצאין מן הגדר אף דכבר התחילה הטומאה להתפשט ואף דאיכא כותל המחברם, וכן משמע פשטות לשון הש"ך ז"ל (סי' שע"א סוף ס"ק י"ד) עי"ש, [ועי' מ"ש לעיל כ"א ס"ב לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל):

אמנם צריכים ליזהר שיעשו סדק והפסק אויר בהזיזין שלא יהיה ממנו למטה עד לארץ שום אהל טפח, דהיינו שלא יהיה תחת הסדק גאני"ק או זיז רחב טפח כגון הזיזים והעטרות אשר ע"ג החלונות והפתחים או שלטי הסוחרים אם רחבם טפח, דכל זה מביא הטומאה מצד זה של הזיז לצד אחר ואינו מועיל הפסק סדק, וכמ"ש במשנה דאהלות (פי"א מ"ב) אכסדרה שנסדקה [תקרת האכסדרה שנחלקה לשנים. הרב] טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים [שאויר הסדק מפסיק וגורם שאין הטומאה עוברת לצד השני. הרב] נתן את רגלו או קנה מלמעלן ועירב את הטומאה [לפי שנסתם האויר. הרב] נתן את הקנה בארץ [ברצפת האכסדרה כנגד הסדק שבתקרה. הרב] אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח (דאי גבוה טפח מן הארץ אמרינן גוד אסיק הקנה בסדק ועירב הטומאה והכל טמא אבל השתא דאין גבוה טפח הו"ל טומאה רצוצה, תוס' יו"ט בשם מהר"ם ז"ל] הרי דכל שיש תחת הסדק אהל רום טפח מביא הטומאה מצד זה לצד זה:

וכן אם יהיה אדם עומד בארץ תחת הסדק הרי זה מביא הטומאה כמ"ש שם במ"ג היה אדם נתון שם [בארץ כנגד הסדק. הרב ב"ש אומרים אינו מביא את הטומאה, וב"ה אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה חלל הגוף נחשב חלל אע"פ שבני מעים בתוכו. הרב] ופשוט דלאו דוקא עומד אלא ה"ה יושב או שוכב וכמ"ש שם במשנה היה משקיף בעד החלון כו' היה מוטל על האסקופה כו' וב"ה אומרים מביא את הטומאה, וכן אם עומד שם בהמה טהורה או טמאה כלב או חתול, וכמ"ש בפ"ח דאהלות דעדר בהמה טהורה או טמאה מביאין את הטומאה וחוצצין וכיון דיש מתחת בטנם עד לארץ רום טפח מביאין הטומאה מצד זה של הסדק לצד השני:

ואם בהמה רובצת על הארץ היה נראה דג"כ מביאה הטומאה כמו אדם דאמרינן דחלול הוא אע"פ שבני מעיו לתוכו וכמ"ש בסוכה (דכ"א ע"ב) דאע"ג דס"ל לר' יהודה אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל מ"מ מודה בשוורים דהוי אהל דשאני שוורים הואיל ועשוים להגן על בני מעים שלהן שנאמר עור ובשר תלבישני, וכתבו התוס' אע"ג דהאי קרא באדם כתיב כ"ש בהמה שכריסה למטה כעין אהל. אמנם ראיתי ברמב"ם ז"ל סוף פרק י"ט מהלכות טומאת מת שכתב גמל שהוא עומד באויר טומאה תחתיו כלים שעל גביו טהורים, טומאה על גביו כלים שתחתיו טהורים, היה רובץ וטומאה תחתיו הרי זו בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ע"כ, והקשה הכ"מ אמאי לא נאמר דגמל חלול הוא וצד העליון מביא הטומאה אע"ג דהוא רובץ והניח בצ"ע, ולפע"ד הרי הראב"ד ז"ל כתב בהדיא בסוף פרק י"ב וז"ל, ועוד נוכל לומר בענין העמוד לעולם בחלול, ודקא קשיא לך אדם שהוא חלול, אפשר שיש הפרש בין דבר המקבל טומאה לדבר שאינו מקבל טומאה, בדבר שאינו מקבל טומאה אע"פ שהוא חלול ויש לו צד העליון טפח לעולם הוא חוצץ את הטומאה. ויש למבין טעם בזה, וסימן לדבר כוורת וסבורים אנו לומר שהיא של חרס שאינה מטמאה מגבה דהו"ל כדבר שאינו מקבל טומאה עכ"ל. ולפ"ז א"ש דגמל שאינו מקבל טומאה לעולם אמרינן דחלול הוא וצד העליון מביא הטומאה, ויש לו להראב"ד ז"ל ראיה ברורה לסברתו מההוא דינא דהרמב"ם ז"ל שהיא מתוספתא פי"ג דאהלות, והא דקאמר בסוכה שם דשוורים הוי אהל הואיל ומגינין על בני מעיים שלהם היינו רק מתחת לכרסם לארץ כיון שצד העליון מגין על בני מעיים שלהם הו"ל אהל אבל לא אמרינן דחלול הוא כיון שבני מעיו לתוכו. שוב כשהגיע לידי משניות דפוס ווילנא ראיתי שכ"כ במשנה אחרונה (פי"א מ"ג) ומה שכתב הראב"ד ז"ל ויש למבין טעם בזה, דנפ"מ בין דבר המקבל טומאה לאינו מקבל טומאה, אם כי לא בינת אדם לי נראה לפע"ד דהנה במשנה (פי"א מ"ג) תנן סגוס עבה [בגד צמר עב מאד. הרב] וכופת עבה (קורה עבה אע"פ שגובה עוביין יותר מטפח אינן מביאין את הטומאה אם נתנן בארץ כנגד הסדק שבתקרת האכסדרה אא"כ יש תחתיהן חלל טפח. הרב] אינן מביאין את הטומאה עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח, קפולים [כמו טלית מקופלת בגדים הרבה מקופלים זו על זו. הרב] אינן מביאין את הטומאה עד שתהא העליונה גבוהה מן הארץ פותח טפח [ואע"פ שהבגדים נתונים תחתיה העליונה מביאה את הטומאה הואיל וגבוהה מן הארץ טפח. הרב] ע"כ וכן הוא בריש פרק ט"ו ואיתא שם עוד טבליות של עץ זו על גב זו אינן מביאות את הטומאה עד שתהא העליונה גבוהה מן הארץ פו"ט, ואם היו של שיש, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת [אפילו העליונה גבוהה מן הארץ טפח לא חשיבא אהל להביא הטומאה כיון דהתחתונה ממעטת את האויר לפי שהן נחשבים כארץ אבל טבלאות של עץ אינן חשובות כקרקע בזמן שהעליונה גבוהה מן הארץ טפח אע"פ שהתחתונה ממעטת את האויר, העליונה מביאה את הטומאה. הרב]. וכתב הרב במשנה ג' דהחילוק בין טבליות של עץ וקפילים דמביאין טומאה אם העליונה גבוהה טפח וטבליות של שיש אינן מביאות, משום דשיש אינן מקבלות טומאה והתחתונה סותמת את החלל טפח, משא"כ בטבליות של עץ ובגדים דמקבלין טומאה אינן ממעטין החלל כיון דהן בעצמן טמאין עי"ש. והתוס' יו"ט שם הביא דברי הראב"ד ז"ל דפי"ז ה"ד שכתב וז"ל א"א ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היוני ז"ל כפי זה המשנה, ומה הוא ההפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על גב זו ולטבלאות של עץ מונחות זו ע"ג זו, שהסגוס הואיל וכלי אחד הוא אין רואין הצד העליון אע"פ שגבוהה מן הארץ טפח שיהא כאהל ויטמא מה שתחתיו באהל, אלא נדון כטומאה רצוצה ובוקעת כנגדו ולא יותר, אבל כשהוא שני כלים אע"פ שדבוקים זה בזה העליון שהוא גבוה טפח מן הארץ נעשה אהל ומביא, וכן הטעם לאדם שהוא נתון על המת לפי שהוא חלל נעשה כשתי טבלאות עכ"ל, הרי כתב הראב"ד דמש"ה אדם מביא הטומאה משום דחלל הוא ונעשה כשתי טבלאות. ולפ"ז א"ש דדוקא אדם דמקבל טומאה הו"ל כטבלאות של עץ דאינו ממעט החלל, אבל דבר שאינו מקבל טומאה הרי הו"ל כטבלאות של שיש דהתחתונה ממעטת את החלל הואיל ואינה מקבלת טומאה והו"ל כעפר או צרורות שממעטין כמ"ש שם המהר"ם ז"ל בתוס' יו"ט שם, ושפיר כתב הראב"ד ז"ל בעמוד שהוא חלל וכן בכוורת הואיל ואינן מקבלין טומאה לא אמרין צד:

העליון מביא הטומאה וא"ש, והגר"א ז"ל יש לו גירסא אחרת בהך ברייתא דגמל שהיה עומד בתוספתא דפי"ג שם ועיין פירישו בפירוש זר זהב שם: ואם עכו"ם עומד תחת הסדק אי מביא הטומאה, הנה לפמ"ש התוס' בב"ב ד"כ ובר"ש פי"ג דאהלות דאע"ג דמקבל טומאה מדרבנן מ"מ חוצץ בפני הטומאה עי"ש, וא"כ הכא שוב ממעט החלל כיון דחשבינן ליה כדבר שאינו מקבל טומאה וחוצץ. וראיתי במשנה אחרונה (פי"א מ"ג) כתב דטבליות של עץ מקבלי טומאה מדרבנן וס"ל דטומאה דרבנן חוצץ עי"ש, ולפע"ד י"ל דאיירי דראוין למדרס ושוב מקבלין טומאה מה"ת וכמ"ש בש"ס וברמב"ם ז"ל פ"א דכלים:

ובהיותי בזה לא זכיתי להבין דברי רבינו גרשום ז"ל הנדפס בב"ב שם (ד"כ ע"א) בהא דקתני ועכו"ם שישב בחלון דחוצץ, כתב ה"ה ישראל אלא מש"ה נקט עכו"ם [לרבותא דאפילו עכו"ם, הגה"ה שם לא שרי ליה דעכו"ם נמי מבדלו מן המצורע מפני הסכנה שלא ימות קודם שעתו עכ"ל, ותמוה דאיך ישראל חוצץ הא מקבל טומאה, ומה שכתב דנקט עכו"ם לרבותא דעכו"ם נמי מבדלו מן המצורע תמוה הרי פריך עלה דאתא מצורע חבריה שרי ליה ומוקי לה בחבושי מלכות א"כ למה נקט עכו"ם דוקא, ועוד הרי קתני שם ובן שמונה המונח בחלון ולס"ד דאין צריך ביטול ע"כ דנקט בן שמונה משום דאינו מקבל טומאה אבל ישראל גדול לא ועי"ש ביד רמ"ה:

ושלחתי אז לשאול את פי הרב הגאון הגדול האבד"ק קוטנא ז"ל בעמ"ס ישועות ישראל,בדבר תיקון הבתים הנ"ל, וזה אשר השיב לי:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה