אור ברסלב
פתח האוהל כלל ו - סימן ד

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל ו - סימן ד

כלל ו - סימן ג

טומאת גולל ודופק אם הוא מה"ת או מדרבנן:

הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת (פ"ב הט"ו) כתב, הקבר כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת דין תורה שנאמר או במת או בעצם אדם או בקבר, ואחד הנוגע בגגו של קבר או הנוגע בכתליו, והוא שיהיה בנוי וסתום ואח"כ יהיה כולו מטמא במגע ובאהל, אבל המעמיד כלים או אבנים וכיוצא בהן בצדי המת, וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים וכיוצא בהן, זה הכסוי המוטל מלמעלה נקרא גולל, ואלו הצדדין המעמידין את הגולל שהוא נשען עליהן נקראין דופק, ושניהם הגולל או הדופק מטמאין במגע ובאהל כקבר וטומאתן מדברי סופרים ואינן מטמאין במשא לפיכך כו' עכ"ל: ובהשגת הראב"ד ז"ל כתב, וטומאתן מד"ס וכו'. א"א לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע על פני השדה להביא גולל ודופק דברי ר"ע, ורבי ישמעאל דריש ליה לעובר במעי אשה גולל ודופק הלכתא גמירי לה, ולר"ע מגע גולל ודופק מאשר יגע, אהל מע"פ השדה משמע מאויר, אבל משא אין בהם עכ"ל, ובכ"מ כתב וז"ל, כתב הראב"ד א"א לא מחוור ובמסכת חולין גרסינן כל אשר יגע כו', כלומר וכיון דר"ע יליף לה מקרא בפרק בהמה המקשה משמע דאורייתא היא, ור' ישמעאל הא אמר הלכתא גמירי לה, ומיניה נשמע לר"ע דכי היכי דלר"י הוי דאורייתא ה"ה לר"ע נמי הוי דאורייתא, אלא דלמר הוי מקרא ולמר הוי מהלכתא, ורבינו סובר דכיון דלא מפורש בקרא משמע דקרא אסמכתא בעלמא עכ"ל ש הכסף משנה:

אך הרדב"ז ז"ל בח"ב ללשונות הרמב"ם ז"ל כתב דגם כוונת הרמב"ם ז"ל דהוא מה"ת וז"ל הרדב"ז ז"ל, מה שכתב ריש פ"ק דטומאת משא [דטומאת מת] אינה מדברי סופרים אלא דין תורה ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ה"פ אינה כשאר קלים וחמורים שאע"פ שדינם דין תורה מ"מ מד"ס נקרא כפי שטתו ז"ל דכל כי האי קרי ליה ד"ס, אלא כאלו הוא כתוב בתורה, מטעמא דכתב ז"ל, אבל לאו למימרא שהוא כתוב בתורה ממש דהא מק"ו ילפינן ליי מנבלה הלכך אמרינן דיו. ועל דרך זה בעצמו כתב דגולל ודופק הוי מד"ס משום דס"ל כר"ע דדריש גו"ד מקרא דכל אשר יגע ולא כר"י דאמר הלכתא גמירי לה, וכיון דלא הוי מפשטיה דקרא קרי ליה מד"ס, והכי משמע לישנא דברייתא דקתני רע"א לרבות גולל ודופק עכ"ל וזה שלא כדברי הכ"מ שכתב דלהרמב"ם ז"ל הוי רק אסמכתא בעלמא והמרכבת המשנה ח"ג כתב דודאי גו"ד הוי מדרבנן מהא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג ה"ג הגולל והדופק כו' יראה לי שכולן טומאתן אינו דין תורה שהרי אין הנזיר מגלת עליהם ע"ש ובמשנה למלך. ולכאורה היה נראה כן ממ"ש בפ"ב ה"י גבי עצם כשעורה לפי שטומאתו הלכה הרי הוא דין תורה ולא מד"ס, ובהלכה י"ג כתב דדם תבוסה טומאתו מד"ס והרי דם תבוסה רק מדרבנן הוא ומשמע דה"ה גולל ודופק דקרי ליה תיכף בהלכה:

שאחריה ד"ס דהוא רק מדרבנן, אך בספר דברי אמת בענין לאוין (דף פ') האריך בזה ולדידיה הוי מה"ת, וכתב על הקו' המשנה למלך בפ"ג מטומאת מת על הא שכתב הרמב"ם ז"ל דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליהן אינו דין תורה שהרי בפ"ה מהלכות נזירות הט"ו כתב הרמב"ם ז"ל דאע"פ שאין הנזיר מגלח לוקה וכתב דודאי הוי מה"ת ואף שאין כתובים בפירוש לוקה עליהם עש"ה בארוכה:

ולפע"ד ראיה כדברי הכ"מ מהא דהרמב"ם ז"ל כתב בהלכות אבל (פ"ג הי"ג) וז"ל מת תופש ארבע אמות שלו לטומאה, וכל כהן שנכנס לתוך ארבע אמות מכין אותו מכת מרדות, וכן אם נכנסו לבית הפרס או יצא לח"ל או שנטמא בדם תבוסה או בגולל ודופק וכיוצא בהן מכין אותו מכת מרדות, מפני שהן אבות של דבריהם כמ"ש בהלכות טומאת מת, אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה עכ"ל. הרי דס"ל דהוי רק אבות של דבריהם ורק מכת מרדות חייבין ואם היה מה"ת אע"ג דלא נתפרש בפירוש והוי קרי ליה ד"ס היה לוקה מה"ת. ואי"ל משום דס"ל דכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם אין כהן לוקה עליהם ורק איסורא דרבנן איכא, שהרי כתב הטעם משום דהוי טומאה של דבריהם ולא משום דאין כהן מוזהר על טומאה זו, הרי בהדיא דגולל ודופק הוי רק דרבנן, ומה שהקשה המל"מ בפ"ג מהלכות נזירות עיין במרכבת המשנה ח"ג] ושיטת הרדב"ז ז"ל והדברי אמת לכאורה צ"ע מכאן: וקשה לי לשיטת הרמב"ם ז"ל דגולל ודופק טומאתם הוי רק מדרבנן מהא דאיתא בסוכה (דכ"ג ע"א) עשאה לבהמה דופן לסוכה ר"מ פוסל, ור' יהודה מכשיר, שהיה ר"מ אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות ולא גולל לקבר, וקאמר מ"ט דר"מ אביי אמר שמא תמות, ר' זירא אמר שמא תברח, ופריך שם (בדכ"ד ע"א) בין למ"ד שמא תמות ובין למ"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעליא היא ורבנן הוא דגזרו בה, אלא מעתה לר"מ תטמא משום גולל אלמה תנן ר"י מטמא משום גולל ור"מ מטהר, וכתב רש"י ז"ל ופרכינן בין למ"ד דטעמא דר"מ משום שמא תברח ובין למ"ד שמא תמות תרווייהו מפרשי לר"מ דמדאורייתא מחיצה היא ורבנן גזור שמא תברח או תמות, תינח גבי סוכה ומבוי וביראות דר"מ לחומרא אבל גבי גולל ר"מ מקיל וכיון דמדאורייתא בטיל האיך יכול לטהרו מידי טומאת גולל כו' עכ"ל, ולהרמב"ם ז"ל דס"ל דכל עיקר טומאת גולל הוי רק:

דרבנן מאי פריך והרי הר"ת ז"ל הקשה לשיטת רש"י ז"ל וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל] דגולל היינו כסוי הארון א"כ הא דקאמר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו גולל לקבר ולרש"י ז"ל וכי דרך לעשות כסוי ארון מבע"ח ותירצו בתוס' כתובות (ד"ד) דאע"ג דאין דרך לעשות כסוי ארון מבע"ח מכל מקום כמה דברים אשכחן דלא שכיח ומיירי בהם הש"ס לדרוש ולקבל שכר וכמו בלעתו חולדה והוציאתו בחולין (ד"ע) וכו' הרי בזה לעשות גולל מבהמה לא שכיח כלל וכלל ואם כן י"ל דלא גזרו רבנן בדבר דלא שכיח, והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות טומאת מת (פכ"ג ה"ב) וז"ל אדם שהיה נתון בתוך החבית ומוקפת צמיד פתיל טהור ואפילו עשאה גולל לקבר. ויראה לי שזה שלא גזרו על כלי חרס שלא יציל על האדם מפני שהוא דבר שאינו מצוי וכל דבר שאינו מצוי לא גזרו בו עכ"ל, וא"כ שפיר י"ל דאע"ג דגזרו חז"ל טומאה על גולל ודופק מ"מ על בעלי חיים לא גזרו דזה דבר שאינו מצוי וכמו שכתבו התוספות ומאי פריך:

ונראה דהנה הכ"מ כתב לפרש השגת הראב"ד ז"ל דכמו דלר' ישמעאל גולל ודופק הלכתא נינהו הו"ל מה"ת הוא הדין לר"ע דיליף לה מקרא דע"פ השדה הוי ג"כ מה"ת. אך הרמב"ם ז"ל ס"ל דכיון דלא מפרש בקרא הוי אסמכתא ע"כ. אמנם לר"י ע"כ מודה הרמב"ם ז"ל דהוי מה"ת. והנה בפ"ז דאהלות מ"ה תנן יצא [הולד] הראשון מת והשני חי טהור [השני החי מטומאת מת אם הוציאו מת מן הבית קודם לידת השני דבעודו במעי אמו לא נטמא אע"פ שנפתח הקבר דטהרה בלועה אינה מטמאה. הרב] הראשון חי והשני מת טמא [ואע"פ שהוציאו החי מן הבית קודם שנולד המת דמכיון שיצא החי נפתח הקבר ונטמא מיד דסוף טומאה לצאת, הרב], ר' מאיר אומר בשפיר אחד טמא [כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד שיצאו בב"א טמא. הרב] בשני שפירים טהור [כלומר כעין שני שפירין זא"ז אפילו ראשון חי ושני מת טהור, דסבר ר"מ אע"פ שנפתח הקבר אין מטמא עד שיצא לאויר העולם ואין הלכה כר"מ. הרב], וכתב הר"ש ז"ל דקסבר ר"מ אע"פ שנפתח הקבר אין מטמא עד שיצא לאויר העולם כר' ישמעאל דאמר בפרק בהמה המקשה וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר במעי אשה ודלא כר"ע דאמר התם עובר במעי אשה טמא דאמר קרא הנוגע במת בנפש אדם איזהו מת שבנפש האדם הוי אומר עובר במעי אשה עכ"ל [ועי' בתוס' יו"ט שם שדעת הרב שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן בפירוש דברי ר"מ]. הרי בהדיא דר"מ ס"ל כר' ישמעאל דעל פני השדה אתא להוציא עובר במעי אשה ולא כר"ע דאמר דאתא לרבות גולל ודופק וע"כ לר"מ גולל ודופק מהלכתא היא והו"ל מה"ת דהרי מודה הרמב"ם ז"ל דלר"י הוי מה"ת. ולפ"ז שפיר פריך לר"מ תטמא משום גולל דע"כ לר"מ טומאת גולל הוי מה"ת ור"מ לשיטתיה:

אך אכתי יש לדחות שהרי להרמב"ם ז"ל דגולל ודופק הוי רק מדרבנן היינו ע"כ דהקרא הוי אסמכתא בעלמא ור"ע לית ליה ג"כ הא דר' ישמעאל דגו"ד הלכתא נינהו דאל"כ מה בכך דהקרא הוי אסמכתא אכתי מהלכתא נדע לה כמו לר"י, וע"כ דר"ע לית ליה ג"כ ההלכתא. ולפ"ז הרי י"ל דגם ר"מ לית ליה ההלכתא ואע"ג דדריש הקרא כר"י על פני השדה להוציא עובר במעי אשה ולא ס"ל כר"ע הדרש דקרא במת בנפש אדם זה עובר מ"מ י"ל דלית ליה ג"כ ההלכתא כמו ר"ע ואכתי מנ"ל להקשות לר"מ דלמא ס"ל לר"מ דגו"ד הוי מדרבנן ובבהמה דל"ש ל"ג:

אך דא"ש לפמ"ש בספרי חקת דת"ק למד טומאת משא במת מק"ו מנבלה שאינה מטמאה באהל מטמאה במשא ק"ו מת דמטמא באהל אינו דין שיטמא במשא, ור"מ למד לה מקרא כל הורג נפש שהרגו והסיטו וכתבתי לעיל (כ"ה ס"א) דע"כ הא דנייד ר"מ מק"ו דת"ק היינו דבספרי זוטא פריך על ק"ו זה דגולל ודופק יוכיחו דמטמא באהל ואינו מטמא במשא ה"ה מת י"ל דמטמא באהל ואינו מטמא במשא אך הת"ק צ"ל דס"ל דגו"ד הוי מדרבנן וליכא למיפרך כלל אמנם ר"מ ס"ל דהוי מה"ת ומש"ה נייד מהק"ו ע"ש. ולפ"ז כיון דר"מ ע"כ ס"ל דהוי מה"ת שפיר פריך דלר"מ ליטמא משום גולל, ור"מ לשיטתיה. וקצת יש עוד לפקפק דלמא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא וגם ר"מ מודה להק"ו, וי"ל:

והנה רש"י ז"ל כתב בסוכה שם בהא דאמר ר"מ דבע"ח אין עושין אותם גולל לקבר, כתב רש"י ז"ל דאמרי' בבהמה המקשה דגולל מטמא במגע ובמשא ובאהל, דתניא ע"פ השדה לרבות גולל ודופק ע"כ. ותמה במי נפתוח דהרי במשנה דאהלות פ"ב פליגי ר"א ור"י וס"ל לר"י דאינו מטמא במשא וכן ס"ל לר"ש בחולין (קכ"ה) ואיך כתב רש"י ז"ל דמטמא ג"כ במשא. ותירץ דבספרי יוטא קאמר ר"א ק"ו מנבלה דמטמאה במשא, ור"י פריך ליה דגו"ד אין מטמאין לאחר שפירשו משא"כ נבלה. אך רש"י ז"ל דס"ל דגם לאחר שפירש טמא שוב יש ק"ו מנבלה דגולל מטמא במשא כיון דלא קיי"ל כהספרי זוטא וכמ"ש הרשב"א ז"ל ע"ש. ולא נראה לפע"ד לומר דרש"י ז"ל ס"ל להלכה כר"מ ולא כר"י ור"ש, ועוד דמפורש ברשב"א ז"ל (סימן תע"ו הנ"ל) שכתב דגולל מטמא לאחר פרישה וכתב דמטמא במגע ובאהל ורק לר"א מטמא במשא ע"ש, הרי בהדיא שלא כדבריו ז"ל:

ולפע"ד היה נראה לומר לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפה"מ דמש"ה גולל אינו מטמא במשא לפי שטומאת משא במת עצמו הוא רק ק"ו מנבלה (כמ"ש בריש ה' טו"מ] בפירוש המשניות ס"ל להרמב"ם ז"ל דגו"ד הוי מה"ת וכמו דס"ל בפתיחה וכמ"ש המי נפתוח]. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה הי"ג דבגדים הנוגעים במת אע"פ שהם כמת לטמא אחרים טומאת שבעה אינם כמת לטמא במשא הואיל דבמת גופא המשא אינו מפורש [וזה נעלם מחדושי הרש"ש ז"ל בפ"ב מ"ד]. וא"כ כ"ז לדידן דילפינן משא מק"ו מנבלה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. אבל ר"מ דלמד היסט מקרא דכל הנוגע בחלל כמ"ש ספרי הנ"ל וא"כ שוב ממילא לר"מ ע"כ: גם גולל מטמא במשא כיון דכתיב במת בפירוש, ושפיר כתב רש"י ז"ל הכא אליבא דר"מ דמטמא במשא, ור"מ לשיטתיה. אך דרש"י ז"ל בפרשת מטות כתב לפרש הספרי לענין טומאת חבורין ולא לענין היסט וכמו שכתבתי לעיל (כ"ה ס"א), ואולי כי טעות הדפוס הוא מלת משא:

ונראה לפע"ד קצת ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל דטומאת גולל ודופק רק מדרבנן היא. דהנה במשנה דחולין (דע"ב ע"א) איתא בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור, שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר"מ וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה ע"כ. ובגמרא פריך אמאי בשר העובר טמא והלא לא נגע האבר בבשר אלא ע"י חבורו, אותו מגע חבור בית הסתרים הוא שאינו נראה. רש"י] טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמיא לימא ר"מ לטעמיה דתנן שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס כו', רבינא אמר בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכה קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי. ופריך כמאן כר"מ דתנן כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה (שהוא עתיד לקיים ומה שעתיד לקוץ א"צ טבילה דכקצוץ דמי. רש"י]. ר' יהודה אומר עד שיטביל את כולו, אפילו תימא רבנן חבורי אוכלין [שהן רכין אינו חשוב חבור וכמאן דמיפרתי דמי. רש"י] כמאן דמיפרתי דמי ונגיעי בהדדי ע"כ סוגית הש"ס. וקשה אמאי הביא הש"ס הא דכל העומד לחתוך:

כחתוך דמי מהא דס"ל לר"מ דכל ידות הכלים שהן ארוכים ועתיד לקצצן, ולא הביא ממסכת הקודמת מאהלות (פט"ו מ"ח) קורה שעשאה גולל לקבר בין עומדת בין מוטה על צדה אין טמא אלא כנגד הפתח, עשה ראשה גולל לקבר אין טמא אלא עד ארבעה טפחים, ובזמן שהוא עתיד לגוד [לקוץ אע"פ שלא קצץ עדיין. הרב], ר' יהודה אומר כולה חבור (כל זמן שלא קצץ ואע"פ שעתיד לקוץ. הרב], ובודאי ר' יהודה לשיטתיה במקואות דס"ל ג"כ גבי ידות הכלים דכל העומד לחתוך לאו כחתוך דמי, וכמ"ש במשנה אחרונה ואמרתי ת"ל מעצמי, ות"ק דר"י הכא באהלות ס"ל כת"ק דר"י במקואות והוא ר"מ, והגמרא דקאמר סתם כמאן כר"מ היינו מטעם דסתם ת"ק דר"י הוא ר"מ, אבל גם במקואות לא נזכר ר"מ וכן הוא בש"ס בהרבה מקומות. וא"כ קשה טובא אמאי לא הביא הש"ס מהא דאהלות מסכת הקודמת דמפורש ג"כ דר"מ ס"ל דכל העומד לחתוך כחתוך דמי:

אך לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דגולל ודופק הוי טומאה דרבנן י"ל דמש"ה לא הביא הש"ס מהא דאהלות די"ל דדוקא בטומאת גולל דהוי דרבנן ס"ל לר"מ דכל העומד לחתוך כחתוך דמי ואינו מטמא הקורה יותר מד"ט, אבל במתני' דחולין דקאמר ר"מ הבשר מגע נבלה דמה"ת טמא לא אמרינן דכחתוך דמי. ובשו"ת חכם צבי ז"ל (סי' ס"ב) הקשה הרב השואל בהא דקאמר הגמרא לימא ר"מ לטעמיה כו' כמאן כר"מ כו' דמאי קשיא ליה דאמאי לא נאמר דר"מ לשיטתיה וס"ל כחתוך דמי. ותירץ החכ"צ ז"ל כמו דאמר הש"ס בעלמא מההיא אי מהכא ליכא למשמע מינה, דאורחא דתלמודא לפלפל בדבר אחד אף שהוא ברור במקום אחר אם אפשר להכריחו אף מכאן ע"ש. וא"כ שפיר היה יכול לחלק ולומר דרק בגולל דרבנן ס"ל לר"מ דכחתוך דמי, ומש"ה הביא מהא דידות הכלים דס"ל לר"מ דטובל עד מקום המדה, ופשיטא דאף היכי דצריך טבילה מה"ת סגי ליה בהכי דר"מ בכל ענין איירי, ושפיר מוכח דס"ל דבשר מגע נבלה מה"ת דכחתוך דמי. ומכאן קשה על השער המלך בה' גירושין (פ"ד ה"ב) שכתב דדוקא היכא שהענין עומד מצד עצמו לקצוץ כגון ידות הכלים שהם ארוכים יותר מדאי פסק הרמב"ם ז"ל דכחתוך דמי ע"ש. והרי בקורה שעשאה גולל אין הענין עומד מצד עצמו אם לא שנחלק דגולל שאני דרק מדרבנן הוא:

ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל מתורץ קו' התוס' לרש"י ז"ל מהא דמדלגין היינו ע"ג ארונות דנהי דאין הנזיר מגלח על גולל ודופק ואין הכהן מוזהר, מ"מ כיון דהגולל טמא אינו חוצץ בפני הטומאה והו"ל מאהיל על המת ולפ"ז א"ש כיון דאינו טמא אלא מדרבנן שוב חוצץ כמש"ל (כ"ד ס"ה): ולפי שיטת הר"ש ז"ל ריש פ"ח דאהלות דאהל אע"ג דמקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה דאהלים שאני, א"כ הכא דהגולל מונח על שני דופקים הו"ל נטוי כנטית אהלים ושפיר אף דמק"ט חוצץ. ובתמים דעים להראב"ד ז"ל (סי' ר"ד) אחר שכתב התירוץ דכהן אין מוזהר על גולל ודופק כתב וז"ל, וא"ת טומאת המת בוקעת שהגולל שהוא טמא אינו חוצץ כדאשכחן במסכת אהלות שכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ אינם חוצצין, הא לא קשיא כי מצינו שהגולל חוצץ כמו שפירשתי בבמה מדליקין מתוך משנה אחת והטעם פירשתי שם, והכי תנן באהלות פט"ו חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומוקפת צ"פ ועשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורים, אלמא חוצצת היא להציל מה שבתוכה, וטעמא משום שגם החבית אינו מקבל טומאה אלא מטעם גולל, אבל אם הוסרה משם היתה טהורה כדקתני החבית והמשקין טהורים עכ"ל. נראה דס"ל דהא דאין דבר טמא חוצץ היינו דוקא דבר שהוא לעולם טמא אבל דבר שאם הוסר משם טהור, חוצץ בפני הטומאה, והא דכתב ממשנה דבמה מדליקין, נראה לפע"ד דכוונתו הא דתנן התם (דכ"ז ע"ב) כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, והקשו בתוס' דא"כ הא דתנן בפ"ח דאהלות דסדינים העשויין אהלים חוצצים ואיך סדינים של פשתן חוצצים כיון דטמאים הם טומאת אהלים. ותירצו דאיירי בסדינים של משי וקבועים שאינם מטמאים, וכתבו שהרשב"א פירש במשניות בע"א, וכוונתם שהר"ש הוא הרשב"א שבתוס' פירש דכיון דעשויין אהלים אף דבר טמא חוצץ. אך הראב"ד ז"ל נראה דס"ל דכיון דאינו מק"ט דקבוע ורק מחמת גזה"כ א"כ כל זה אם המת תחתיו אבל אם הוסר משם שוב טהור וכמו בגולל בדבר שאינו מק"ט ומש"ה חוצץ כן נראה כוונתו ז"ל. אמנם בהשגות (פ"ה הי"ב) כתב הראב"ד ז"ל בעצמו לתרץ הא דסדינים חוצצים היינו דוקא סדינים של משי וכשיטת התוס' ע"ש ובמשנה למלך וצ"ע:

ובאשכול כתב וז"ל, ואסור ליגע בגולל ודופק שמטמאין אף כשנפרשו מהקבר מיהו הרבה מרבוותא אומרים שאין כהן מוזהר אלא על טומאות הפורשות ממת עצמו כלישנא לרבות כל הטומאות הפורשות ממת, תדע שהרי אמרו מדלגין היינו ע"ג ארונות בחללן טפח, ומאי מהני חלל טפח, הגולל עצמו מטמא, אלא כיון שאין הנזיר מגלח עליהם אינו מוזהר, ומ"מ איסורא דרבנן מיהו איכא לענ"ד, שלא אמרו [אולי צ"ל, בשמחות פ"ד אלא כל שאין נזיר מגלח עליה אין סופג מ' ולא אמרו מותר. נחל אשכול] ומה"ט היו צריכין ליזהר גם בכלים שנוגעים במת, אלא שלא ראינו לרבותינו להזהירם עכ"ל. וקשה לי לפ"ז דאיכא טומאה דרבנן לכהן בטומאת גולל א"כ הא דמשני הש"ס דמדלגין היינו כדרבא דחלל טפח חוצץ והכא איכא חלל טפח, ורק דגזרו על חלל טפח אטו מיעוט שאין בו, והיינו דאם לא גזרו א"כ למה דוקא לקראת מלכים הא בלא"ה מותר וכמו שכתב בצל"ח, והרי י"ל פשוט דבגולל איכא טומאה דרבנן, ומש"ה מותר דוקא מלכים ולמ"ל כלל הך דגזרו על ארונות אטו מיעוט שאין בהם חלל טפח וגם למה גזרו כיון דבלא"ה איכא איסור דרבנן משום גולל וצ"ע:

והנה לקושית התוס' על רש"י ז"ל הנ"ל דהגולל אינו חוצץ דטמא הוא, לכאורה הרי אפשר לומר דר"א ב"ר צדוק ס"ל כר' יהודה בתוספתא הובא בר"ש ז"ל (פי"ג דאהלות מ"ה) דדבר טמא חוצץ ורק דבר המצטרף עם אותה טומאה אינו חוצץ, אבל אם אינה מצטרפת אע"ג שהיא מן המת חוצצת ע"ש:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה