אור ברסלב
פתח האוהל כלל ה - סימן ה

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל ה - סימן ה

כלל ה - סימן ד

על דבר הגשר אשר בין עיר ווארשא לפראגא אשר מוליכים שמה מתים אם מותר לכהנים לעבור בו:

בנסעי על גשר הברזל אשר בין עיר ווארשא לפראגא פגעתי פעמים הרבה מוליכים מת וזה שכיח מאד כמעט בכל יום ויום אשר מוליכין מתים א"י מעיר ווארשא לפראגא. והנה על הגשר למעלה עשוי סריגות מטילי ברזל ההולכין באלכסון זה כנגד זה ומונחים זה על זה כדי לחזק ולחבר שני כותלי הגשר והמה רחבים טפח ויותר, ותחת אלו הסריגות נוסעים העגלות והמרכבות, ומצדי הגשר מחוץ לכותלי הגשר יש דרך בעד הילוך בני אדם ואין שם שום סריגות ואהל למעלה, וכן גשר הברזל השני אשר בין ווארשא לפראגא הסמוך למבצר העשוי' בעד מסלות הברזל אשר למעלה על הגשר נוסעים מרכבות הקיטור ותחתיו נוסעים עגלות ומרכבות ולפעמים מוליכים שם מת כי המתים בבית תעלה אשר להיהודים בעיר ווארשא מוליכין אותם לפראגא דרך גשר הזה יען כי סמוך הוא לבה"ק אשר בפראגא. אמנם זה לעתים רחוקות מאד:

והנה אם יש מת על הגשר פשוט דאסור לכהן להיות בכל הגשר אחרי אשר למעלה יש אהל רחב טפח ואסור לעמוד תחת כל אותם הסריגות וכמ"ש באהלות פי"ב קורה הנתונה מכותל לכותל מביאה הטומאה תחת כולה, וכן אם הקורות הולכים שתי וערב מתפשט הטומאה תחת כולם ואף היכי שאין מונחים זה על זה ומטעם חבוט רמי וכמ"ש בתוספתא הובא בר"ש ז"ל שם. אמנם אחרי אשר באיזה מקומות כותלי הגשר וכן הסריגות אשר למעלה נפרדים זה מזה בסדק איזה אצבעות, וזה כנגד כל עמוד ועמוד הבנוי למטה במים נפרדו למעלה הכתלים והסריגות זה מזה בסדק איזה אצבעות [וזה עשוי כדי שיהיה מקום למטילי ברזל להתרחב ביום החום הלוהט ולהתקצר ביום הקור כטבע הברזל] וא"כ הרי הסדק כ"ש מפסיק לענין טומאה כמ"ש באהלות ריש פי"א ואינו אסור להיות עם המת רק באותו חלק הגשר אשר בין עמוד לעמוד. אמנם בחלק אחר שהסדק מפסיק בינו לבין המת מותר לו להיות, אך אחרי שנוסעים שם תמיד עגלות ומרכבות הרי מביאים הטומאה מחלק אחד להשני וכמ"ש שם פי"א אכסדרה שנסדקה טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים נתן את רגלו או קנה מלמעלן עירב את הטומאה נתן את הקנה בארץ [ברצפת האכסדרה כנגד הסדק שבתקרה] אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח כו' היה אדם נתון שם בש"א אינו מביא את הטומאה, ובה"א אדם חלול הוא וצד העליון מביא את הטומאה [אדם חלול הוא וחצר העליון הרי הוא כאהל שיש בו גובה טפח. הרמב"ם ז"ל]. הרי דאם תחת הסדק כלי או קנה הגבוה מן הארץ טפח או אדם מביאים את הטומאה מצד זה לצד זה וה"ה בהמה כמ"ש (בפ"ח מ"א) דעדר בהמה טהורה או טמאה מביאה את הטומאה וחוצצת ועי' ברמב"ם ז"ל סופי"ט גבי גמל הרובץ, וכיון דעל הגשר הזה נוסעים תמיד כמעט בלי:

הפסק הרבה עגלות ומרכבות רתומות לסוסים הרי הם מביאים הטומאה מחלק גשר זה לחלק גשר אחר בשעה שהם עוברים תחת הסדק, וכשיש מת על הגשר אסור לכהן להיות בכל הגשר:

ולפ"ז כיון דאסור לכהן להיות יחד עם מת על הגשר ולפי מאי דפסק בש"ע המחבר והרמ"א ז"ל להחמיר שלא לילך על קברי עכו"ם, אם נוסע על הגשר ופוגע במת צריך לעמוד באויר אשר בין הסריגות אשר שם יותר מרוחב איש עד אשר יצא הטומאה מתחת הסריגות, ואסור לו ליסע להלאה דאם נוסע להלאה הרי בכל פעם ופעם יוצא ונכנס מאהל אל אהל ועושה איסור מחדש כיון דיש חלל ואויר פנוי בין סריג לסריג, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות אבל (פ"ג ה"ד) וז"ל כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה, ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחויה כמו שביארנו בענין טומאת מקדש הרי זה לוקה, נכנס ויצא חזר ונכנס ויצא אם התרו בו על כל פעם ופעם לוקה על כל כניסה וכניסה. וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש וחזר ונגע והתרו בו אפילו מאה פעמים לוקה על כל אחת, היה נוגע ולא פירש או שהיה עומד בבה"ק ונגע במתים אחרים אע"פ שהתרו בו כמה פעמים אינו לוקה אלא אחת שהרי מחולל ועומד כל זמן שלא פירש עכ"ל ועי' בראב"ד ובדגול מרבבה (סי' שע"ב):

אמנם זה דבר קשה מאד לעמוד באויר שבין הסריגות עד שיצא הטומאה אחרי שנוסעים שמה עגלות ומרקדות ומרכבות הטראמוואי וכמעט שהוא סכנת נפשות, ונראה שהוא עכ"פ חוב לרוץ לצדי הגשר אשר אין שם אהל שהוא דרך קצר וממעט באיסור דכיון שאפשר לבא בדרך קצרה אסור לו לבא בארוכה [עיין שבועות דף י"ז]. אמנם גם זה קשה מאד אם נוסע על המרכבה לקפוץ ולרוץ לצדי הגשר ומעולם לא ראיתי לאחד מהנוסעים מהכהנים שירוץ לצדי הגשר:

ולפ"ז יש לספק אם מותר לו ליסע או לילך על הגשר תחת הסריגות שהרי אפשר שכבר יש בקצה השני מת, כי מחמת אורך הגשר אי אפשר לראות בקצה השני או אפשר שיבא לשם אח"כ בהיותו על הגשר ויהיה זמן ארוך עם המת תחת אהל אחד אחרי אשר זה שכיח מאד ואיזה פעמים בכל יום:

והנה ביו"ד (סי' שע"א ס"ד) כתב הרמ"א ז"ל לכן יש מחמירין לכהנים לילך דרך שער העיר שסוף המת לצאת משם ויש מחמירין, והמקיל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר עכ"ל, ועיין מ"ש בזה [כ"א ס"י] והחכ"צ והדמ"ר כתבו להקל דכל שיש אויר בין המת לשער לא שייך בו משום סוף טומאה לצאת, ובמהרי"ט ז"ל (סי' צ"ו) הובא בפ"ת שם כתב דודאי אלו היה הטעם דיש מחמירין משום סוף טומאה היה ראוי לבטל המנהג דמנהג בטעות הוא אלא אמרו שמה שאסרו לצאת משם משום שמא יבא בלא ראות ויאהיל עליהם, ואם מטעם זה נהגו אין לבטל מנהגם אע"פ שלא מצינו שחשו חכמים בדבר, מ"מ נכון הוא ליזהר במצות כדאמרינן סופ"ק דע"ז ונשמרתם כו' שלא יהרהר אדם כו' מכאן אמר רפב"י זהירות מביאה לידי זריזות, וגם אמרו בפ"ק דשבת הלכתא רבתא לשבתא שיהיה אדם ממשמש בגדיו ערב שבת עם חשכה וכל כיוצא בזה דין מנהג יש לו כו' עכ"ל. ומ"מ הרי הרמ"א ז"ל פסק דהמיקל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר. אמנם כ"ז בשער העיר דכיון דיש הפסק אויר אין בו משום סוף טומאה לצאת וגם אין בו חשש כ"כ שיבא עם המת תחת אהל אחד כמ"ש המהרי"ט ז"ל דהרי אפשר ליה לעיוני ומיזל אם אין שם מת וגם המהרי"ט ז"ל לא חשש רק שמא יבא בפתע פתאם בלא ראות. אמנם בכאן שהגשר ארוך מאד קרוב לתחום שבת ויש לחוש שמא כבר יש מת בקצה השני, או שיבא אח"כ ואין בידו כלל להזהר בזה והוא שכיח מאד בכל יום ויום [ועי' גיטין דס"ה ע"ב דאף דהבעל במזרח חששו שמא יפגע בהשליח דאזיל למערב]. ולכאורה יש להתיר משום דרוב היום אין מוליכין בו מתים ובכל עת שרוצה לעבור על הגשר אזלינן בתר רובא רוב הזמן: ובספר דעת תורה בפתיחה לה"ט (סי' ל"ד) כתב להוכיח מתוס' עירובין (דל"ט ע"א) ועוד מקומות דאזלינן בתר רוב הזמן, אך י"ל כיון דהכהנים עוברים כל היום כולו הלוך ושוב אי אפשר להתיר מטעם זה שהרי ע"כ יפגעו בטומאה. ועוד דמה"ת נתלה שהטומאה יבא בזמן אחר יותר מרגע זו וכמ"ש שם לענין גבינות. ובחדושי הרש"ש ז"ל כתובות (ד"ט ע"א) כתב דאין הולכין בתר רוב זמן ע"ש:

אך היה נראה להתיר לפמ"ש המשנה למלך והדמ"ר לומר ס"ס במת עכו"ם דספק שמא ההלכה דאינו מטמא באהל וכמ"ש לעיל ס"א, וא"כ גם הכא י"ל ס"ס שמא לא יבא כלל לשם מת, ואת"ל דיבא שמא אינו מטמא כלל באהל. וכן להך חששא דשמא בעת שרוצה לכנוס בתוך הגשר שמא כבר נמצא בקצהו השני מת, ג"כ י"ל ס"ס אפילו אם נאמר דזה חשוב אפשר להתברר, לכמ"ש האחרונים ז"ל הובא בפ"ת (סי' ק"י סקל"ה) דהיכי דאין לברר רק ספק אחד א"צ לברר כיון דאכתי יהיה נשאר בספק מחמת ספק השני והכא ספק כזה אי הלכה כר"ש אין בידינו להכריע [ועי' ביו"ד סי' ק"ד בש"ך סק"ד ובפ"מ שם ובב"ש אה"ע סקל"ב ובד"מ שם]:

אך יש לדון דהנה התוס' והמרדכי בפרק החולץ הקשו בהא דאשת טומטום חולצת ולא מתיבמת דאמאי לא תנשא לשוק מטעם ס"ס שמא נקבה היא ואת"ל זכר שמא סריס הוא ואשתו פטורה מן החליצה, ובכנה"ג אה"ע (קע"ב) כתב די"ל דהו"ל ס"ס שאינו מתהפך דאי אמרת שמא סריס הוא שוב אי"ל שמא נקבה היא. אך הקשה להפוסקים דס"ל דלא בעינן ס"ס המתהפך עש"ה, ובמהרי"ט ז"ל חיו"ד ס"ב תירץ דאי נימא דתנשא לשוק מטעם ס"ס שוב ג"כ י"ל דתתיבם מטעם ס"ס שמא נקבה ומותרת לאחיו דהרי אינה אשת אחיו ואת"ל זכר דלמא לאו סריס הוא ומותרת ביבום וכיון דהס"ס סתרי אהדדי לא הוי ס"ס וכמ"ש התוס' בנדה (די"א) ובכמה דוכתי [ועי' במ"י סי' ק"י בכללי ס"ס אות י"ב ובפ"מ במחודשים אות י"א], ובישועות יעקב (סימן קע"ב) הקשה דאכתי קשה אמאי בנפלה לפני טומטום צריכה חליצה דכאן שוב קשה דנימא ס"ס שמא נקבה ושמא סריס והכא אין כאן ס"ס דסתרי אהדדי, וכתב דבשו"ת השיב משה כתב בשם הקדמונים ז"ל, דלא אמרו ס"ס להקל אלא היכי שלא יתברר הדבר לעולם אבל הכא אין להתיר להנשא לשוק דשמא יקרע הטמטום ויתברר הדבר דזכר הוא ולא סריס ע"ש [וכ"כ בבית מאיר ובחדושי הרש"ש יבמות פ"ג ע"ש]. וכ"כ הרדב"ז ח"א (סי' ס"ב) גבי ספק אבילות דלא אזלינן אלא בספק שאי אפשר לברר אבל ספק שאפשר להתברר דלמחר יודע שהיה שמועה קרובה ולא קיים מצות אבלות לא אזלינן לקולא ע"ש. ולפ"ז גם הכא אין להתיר מכח ס"ס שמא אין שם מת שהרי אם יבא לתוך הגשר ויפגע במת הרי יתברר הדבר ואין כאן ס"ס. ואפשר די"ל דדוקא התם דאפשר שיתברר שני הספיקות שאינו נקבה ואינו סריס משא"כ הכא אפשר שיתברר רק ספק אחד שיש שמה מת, וכעין שכתבו גבי ס"ס שיכול להתברר:

אמנם כל זה מועיל רק להתירו ליכנס מטעם ס"ס אבל אם הוא בגשר ופוגע במת נראה דצריך לדלג מהמרכבה ולעמוד באויר שבין הסריגות ואם אי אפשר לו לעמוד שמה מחמת העגלות והמרקדות הנוסעים שמה תדיר כנ"ל צריך עכ"פ לרוץ לצדי הגשר:

אך דאפשר דיש להתיר מטעם ספק טומאה ברה"ר [וכמ"ש לעיל בס"א] דאע"ג דלכתחלה אין לטמאות א"ע לס"ט ברה"ר מ"מ היכא דיש בו צורך שאני וכמ"ש שם בשם הפנים מאירות, והכא קשה מאד לילך ברגל לאלה האנשים העוסקים במסחרם וטרודים מאד ולפעמים יצטרכו באיזה פעמים ביום לילך ולשוב מווארשא לפראגא. ועוד דהכא הרי אינו מטמא א"ע לכתחלה ובודאי אם רואה מת אין לו לכנוס בהגשר לכתחלה ורק אם כבר הוא על הגשר שוב אין לחייבו לרוץ לצדי הגשר, כי הו"ל ס"ט ברה"ר, ובפרט שרוב פוסקים ס"ל דהלכה כר"ש ודעת הרב החוות דעת ז"ל שאינו מטמא באהל המשכה כמ"ש בס"ב. ואף שלפי דעת הרא"ש ז"ל ריש נדה לא שייך לומר בפלוגתת הפוסקים ס"ט ברה"ר מ"מ יש לסמוך על שיטת התוס' ושאר פוסקים דלא כתבו כחילוק הרא"ש ז"ל:

אמנם אף אם נאמר דבספק פלוגתא לא שייך לומר ס"ט ברה"ר טהור, נראה דיש ג"כ מקום לדון ולהתיר, דהרי המתים המוליכים דרך הגשר מונחים בארונות של עץ המחזיקים מ"ס בלח שהם כוריים ביבש דהרי שיעור זה ארבעים סאה הוא אמה על אמה ברום שלש אמות, וכתבו התוס' חגיגה (די"א) דהשלש אמות הוא לבד מהראש ורק דיכול להרכין ראשו ולטבול, והכא הרי הארון מחזיק גם הראש ועוד הוא גבוה מהמת המונח בתוכו חוץ מהכיסוי ומבואר ברפ"ח דאהלות דשידה תיבה ומגדל המחזיקים מ' סאה בלח כו' חוצצין בפני הטומאה כיון שאין מקבלין טומאה, והרב דבר שמואל אבוהב ז"ל עשה תיקון לכהנים שיהיו יכולים להיות בהבתים הסמוכים לחדר אשר המת בו להצפין את המת בין דפים פשוטים אשר אין מקבלין טומאה ויחוצו בפני הטומאה. והרב חזון נחום ז"ל הקשה על זה דהרי אכתי שייך כאן משום סוף טומאה לצאת, ותירץ דאפשר להוציא כן המת החוצה עם הדפים יחד [עיין בזה לקמן כ"ז ס"ח בס"ד, ומה שהקשיתי על זה]. אמנם בכאן אין שייך כלל לומר סוף טומאה לצאת מהארון דהרי המה נקברים בארון הזה ואין עתידים לצאת ממנו:

ואך הא דמוליכים ג"כ מתים קטנים אשר הארון שלהם אינו מחזיק מ"ס מ"מ ג"כ אינו מקבל טומאה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל רפ"ג דכלים, דכלי העשוי לנחת אף שאינו מחזיק מ"ס ג"כ אינו מק"ט והראב"ד ז"ל החולק השיג עליו וכמש"ל (כ"ד ס"ז) והכא הרי הארון הזה עשוי לנחת בקבר ואינו מק"ט וחוצץ בפני הטומאה. אך יש להסתפק דאפשר דהני ארונות לא היו עשויים לנחת שהרי בהם מוליכים מתיהם מבית לבית תפלתם ומלינים אותם שם ולמחרתו מוליכים אותו משם לבית הקברות, א"כ הרי עשוי לטלטל ג"כ. והנה במשנה דפט"ו דכלים איתא ר' יהודה אומר דרדור עגלה וקוסטות המלכים ועריבות העבדנין ובור ספינה קטנה וארון אע"פ שמקבלין מ"ס טמאין שאינן עשויין לטלטל אלא במה שבתוכן ע"כ. ולא ידעתי הפירוש של הארון אם הוא ארון של מת העשוי לטלטל בו המת ממקום למקום או שעשוי ג"כ לקבור בו ורק כיון שמטלטלין אותו כדי לקבור בו או שהוא ארון שמניחים בו חפצים. והנה כתבתי לעיל (כ"ד ס"ז) דזה פלוגתא בתוס' אם דבר העשוי לטלטל לפעמים אם הוי כלי עשוי לנחת, דהתוס' במנחות (דצ"ו) כתבו דשלחן של מקדש הוי עשוי לנחת אע"ג דמטלטלין אותו בשעת סילוק מסעות כיון דמקומו קבוע, והתוס' חגיגה תירצו תירוץ אחר ע"ש, ובכלים (פי"ב מ"ד) ארון של גרוסות ר' צדוק מטמא וחכמים מטהרין וכתב הרב ז"ל דכלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו עשוי לטלטל, ור' צדוק סבר פעמים מטלטלין אותו לתקנו ואין הלכה כר"צ. הרי דלרבנן אע"ג דלפעמים מטלטלין אותו כדי לתקנו מ"מ הו"ל כלי העשוי לנחת וכמ"ש שם בזה, וא"כ הכא כיון שעיקר עשוי לקבור בו ורק שבו מוליכין אותו לקברו י"ל אף בעת שמטלטלין ג"כ אינו מק"ט דהו"ל כלי העשוי לנחת:

והנה הרב דבר שמואל ז"ל בתיקון הכהנים ע"י הדפים המחפים את המת כתב שם בסי' רכ"ז לכתחילה לחוש לדעת הט"ז (סימן שע"א) שלא יחזיקו הדפים במסמרין וצירין של ברזל כדי שלא יהיו עומדים ע"י דבר המק"ט ע"ש וזה רק לכתחלה אבל לדינא כתב דלא קיי"ל כהט"ז והכא דכלי הבאה במדה או עשוי לנחת אף שיש בהם מסמרות של ברזל ג"כ טהורים, דכל הנעשה לשמש את העץ טהור וכמ"ש במשנה דכלים (פי"ד מ"ה) וברמב"ם ז"ל (פ"י ה"ה) הטהורין שבעגלה [של עץ] כו' הסובב של הגלגל [עגלה של עץ עושין סביבותיהם של ברזל שלא ישבר בטרשין ובסלעים. הרב] הטסים והצפויין ושאר כל המסמרות טהורין ע"כ, וכן הוא בפי"ב מ"ב וברמב"ם ז"ל (פ"ט הי"א) דכל כלי שמק"ט מה"ת הרי האונקלי של מתכת ושלשלת שלו מק"ט, וכלי שאינו מק"ט כגון פשוטי כ"ע וכלי עץ הבאים במדה וכיוצא בהן אונקלי של מתכת והשלשלת שלו אינן מק"ט וכל אחת ואחת בפ"ע טהור כו' עי"ש [ועי' בפ"ט ה"א ובפ"י ה"א ובב"י או"ח תרכ"ט ובב"ח] והכא אפילו היו המסמרות מקודם מק"ט כיון שנקבעו בכ"ע שאינו מק"ט עולין מטומאתן ע"י שינוי מעשה:

אמנם יש לדון לפי שיטת הפוסקים דכלי הבאה במדה אם ראוי למדרס מק"ט וכמ"ש לעיל (כ"ד ס"ו) א"כ אפשר לכאורה דהני ארונות הראוין למדרס מק"ט ואין חוצצין בפני הטומאה והרי תנן בכלים [פכ"ג מ"ד] המטה והכר והכסת של מת הרי אלו טמאין מדרס (אע"ג דמת אינו מטמא מדרס והנך למת עשוין ולא לישב עליהן אפ"ה טמאין מדרס מפני שהנשים יושבות עליהם ומבכות את מתיהן, הרב] וא"כ הכא אפשר דיושבים על הארונות ומבכיס את מתיהן בעת שהארונות בביתם או בבית תפלתם כמו מטה של מת, ובמי נפתוח בכלים פט"ו כתב דכל דטמא מדרס אין חוצצין בפני הטומאה אף דהא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת הוי רק לדרבנן לשיטת הרמב"ם ז"ל וטומאה דרבנן חוצצת, מ"מ כיון דטמא מדרס מה"ת אינו חוצץ עש"ה:

אמנם נראה דבודאי הארונות הללו אינן דומים למטה של מת, דמטה של מת אינו עשוי לקבור בו רק שמוליכין עליו המת וכיון דהנשים יושבות עליהם טמא מדרס אבל ארון של מת העשוי לקבור בו הרי אומרים ליושב עליו עמוד ונעשה מלאכתנו דהרי מיוחד לקבורה, ואף אם יום או יומים קודם שקוברין בו יכול לישב עליו מ"מ אינו מק"ט מדרס דכי ס"ד דסאה או תרקב העשוי למדוד דאינו מק"ט מדרס מפני שא"ל עמוד ונעשה מלאכתנו וכי בשבתות ויו"ט דאין מודדין יהיה מק"ט מדרס, וע"כ כיון דהכלי מיוחד לכך אף שיש זמן שאין מודדין בו אינו מק"ט מדרס כיון דמיוחד לד"א וזה פשוט: עוד י"ל דאפילו אם הארונות הללו היה ראוי ועשוי לישב עליהם ג"כ אינן מק"ט לפי שיטת רש"י בב"ק ס"ו ורמב"ם ז"ל (פכ"ד מהלכות כלים ה"ז) דאין אדם מטמא מדרס שאינו שלו וכמש"ל (כ"ד ס"ז) והתוס' כתבו דלרש"י ז"ל רק מדרבנן מק"ט מדרס במדרס שאינו שלו, וא"כ הרי עכו"ם אינו מטמא מדרס מה"ת ולא שאר טומאות ואם ישראל ישב עליו ג"כ לא יטמא דהא אינו שלו וא"כ מה"ת אין הארונות הללו ראוין לקבל מה"ת רק מדרבנן וכל המק"ט מדרבנן חוצץ בפני הטומאה וכמ"ש (כ"ד ס"ה) ואף דיש פוסקים החולקים וס"ל דגם משכב שאינו שלו מטמא, מ"מ במת עכו"ם דרוב פוסקים ס"ל דאינו מטמא כלל באהל יש לסמוך על שיטת הפוסקים הנ"ל דאינו מק"ט מדרס:

והנה יש עוד לדון בזה לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל בפי"א דאהל זרוק ל"ש אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה וכמ"ש (כ"ג ס"י) וא"כ הכא שמוליכין הארונות ע"ג העגלות הו"ל אהל זרוק ודוקא בשעה שהארון מונח חוצץ. והנה לפמ"ש המשנה למלך שם דרק באהל נגיעה אינו חוצץ אבל באהל המשכה חוצץ א"כ הכא דהוי אהל המשכה שפיר חוצץ אמנם דברי המל"מ תמוהים כמ"ש שם. אמנם לפי מ"ש הפנ"י ושבות יעקב דהא דאהל זרוק אינו אהל ואינו חטצץ בפני הטומאה הוא רק מדרבנן וכמ"ש (כ"ג סי"א) ולפמ"ש בדעת קדושים דבמת עכו"ם בטומאה דרבנן יש לסמוך על הפוסקים כר"ש משום דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא [וכמ"ש לעיל בס"א] וא"כ כיון דאהל זרוק רק מדרבנן לא שמיה אהל יש להתיר הכא:

אמנם אכתי יש לדון בזה דאף דהארונות אין מק"ט מ"מ היכי דאין טפח בין המת להכיסוי, הרי הו"ל טומאה רצוצה ובוקעת ועולה, והרב הדבר שמואל ז"ל בתיקון הכהנים כתב שצריך שיהיה בין המת להדף העליון טפח שלא יהיה טומאה רצוצה, וא"כ הכא אפשר דאין טפח חלול, ולמאן דס"ל דטומאה רצוצה הבוקעת לתוך האהל אינה מתפשטת בכל האהל, א"כ הכא הרי אינו מטמא רק כנגדו למעלה ואינה מתפשטת בהגשר תחת הסריגות, אמנם הרי המהרלב"ח ז"ל כתב להלכה דמתפשטת ושכן דעת הרמב"ם ז"ל וכמ"ש (כ"ג ס"ז) ובארונות הגדולים נראה בודאי דיש בהם טפח חלול ובארונות הקטנים י"ל דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא דזה אי אפשר לברר דהמה לא יניחו לבדוק ושוב הו"ל ס"ט ברה"ר או מטעם ס"ס, ואם יש באמצע טפח אף דמן הצד אין בו טפח שוב הוי כשיפועי אהלים דכאהלים דמי וחוצץ:

עוד יש לדון שהרי התוס' בב"ב (ד"ק ע"ב) הקשו בהא דאיתא באהלות (פ"ד מ"ב) תיבת המגדל יש בה פו"ט ואין ביציאתה פו"ט טומאה בתוכה הבית טמא דסוף טומאה לצאת דלמ"ל הטעם דסט"ל תפ"ל דהו"ל קבר סתום וטומאה בוקעת ועולה כיון דאין בו פותח טפח, ותירצו דבכלים אין בו דין קבר להיות בוקע ועולה דאין מבטלו עכ"ל, וא"כ הכא דמבטלו וקברו בארון הזה א"כ כיון דאין בו טפח פתוח והו"ל קבר סתום הרי בוקעת ועולה לתחת סריגות הגשר ומתפשטת בכל הגשר, וכ"כ בריטב"א ז"ל סוכה ד"ד ועיין בחזון נחום בתיקון הכהנים, והראב"ד ז"ל פ"י ה"ח מטומאת מת כתב דארון כסותו של מת הוא ואינו לא גולל ולא דופק ולא קבר סתום ונראה שחולק על שיטת התוס', אך שיטת רש"י ז"ל בנזיר (נ"ג) דקבר סתום בוקעת ועולה הוא דוקא שאין בו פו"ט וחולק על שיטת התוס' שם וברכות (די"ט) וכן מוכח ברש"י ז"ל בחולין [דע"א ע"א ודקכ"ה ע"א] א"כ הכא אם יש בו טפח לשיטת רש"י ז"ל חוצץ אף שסתום מכל צד וכן שיטת הרמב"ם ז"ל דבארונות של עץ אין בו דין קבר סתום וכל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה כמ"ש בפי"ב וא"כ במת עכו"ם דהוי ספק טומאה שפיר יש לסמוך על שיטת רש"י ועל שיטת הרמב"ם ז"ל דאם יש בו חלל טפח חוצץ, ואע"ג דרבנן גזרו על ארונות שיש בהם טפח חלול אטו ארונות שאין בהם טפח וכמ"ש בברכות גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות כו' מ"מ י"ל דלא גזרו רק בארונות שהם בקרקע וקבועים אבל אפשר דבארונות הללו לא גזרו דלא גזרו רק בקבר ועוד דשוב כיון דלא הוי רק מדרבנן שוב יש להתיר במת דהו"ל סד"ר וכמ"ש הדעת קדושים הנ"ל, ואע"ג דבטור (סי' שע"ב) פסק כשיטת התוס' דאע"ג דיש בו טפח חלול צריך ג"כ להיות טפח פתוח מן הצד מ"מ אפשר דבמת עכו"ם יש לסמוך על רש"י ורמב"ם ז"ל וצ"ע:

הכלל העולה דלכתחלה מותר לו לעבור על הגשר ואין לחוש שמא יש שם מת או שמא יבוא לשם אח"כ בהיותו תחת הסריגות די"ל דהוי ס"ס שמא לא יבא ושמא מת עכו"ם אינו מטמא באהל ובפרט באהל המשכה, והיכי שהוא על הגשר אפשר דאין לחייבו לרוץ לצדי הגשר דהו"ל ס"ט ברה"ר ואף דלכתחלה אין לטמאות א"ע לס"ט ברה"ר מ"מ הכא הרי כבר בא המת לשם והוא נכנס ברשות ולקפוץ ולרוץ לצדי הגשר הוא דבר קשה מאד. עוד יש לצרף דהארונות שלהם הו"ל כלי הבאה במדה וכלי העשוי לנחת ואף דמטלטלין אותו לקברו בו יש לסמוך על הסוברים דאין זה קרוי עשוי לטלטל, ואף דהוי אהל זרוק שוב הוי רק מדרבנן דלא הוי אהל ובטומאה דרבנן יש לסמוך על הפוסקים דקברי עכו"ם אינן מטמאים באהל, ואף דלשיטת התוס' הוי קבר סתום מ"מ יש לסמוך על שיטת רש"י ז"ל ועל שיטת הרמב"ם ז"ל דיש חלל טפח והכא נראה דיש חלל טפח אף בארונות הקטנים ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, ויש לסמוך אחרי שרוב הפוסקים ס"ל דקברי עכו"ם אינן מטמאין באהל והתשב"ץ ז"ל כתב דהמנהג דכהנים הולכים על קברי עכו"ם, והרב הגאון אבד"ק סאכטשאב ז"ל העיד בשם חותנו ז"ל הרב החוות העת כי למעשה הורה להתיר אהל המשכה, ואף דמפוסקים אחרונים ז"ל לא משמע כן מ"מ הכא דהוי רה"ר וקצת סניף מארונות הנ"ל, והוא שעת הדחק ונחוץ יש לסמוך להתיר, אבל אם רואה מוליכים מת בודאי אין לו לכתחילה לכנוס, כל זה נראה לפע"ד לפלפל אבל להלכה הנני מסופק בזה.:

והנה בגשר הסמוך למבצר אשר לפעמים מוליכים שם מת ישראל פשוט דבשעה שיש שם מת אסור לישראל להיות בכל הגשר תחת הסריגות ואע"ג דהמת מונח בעגלה הסתום מכל צד מ"מ הרי סוף טומאה לצאת ממנו וכמו טומאה במגדל הבית טמא וכמ"ש בפ"ד דאהלות, ולשיטת הסוברים דסוף טומאה לצאת טמא הוא משום דהואיל וסוף הטומאה לעבור במקום זה רואין כאלו עכשיו שם וא"כ הכא הרי אין סוף הטומאה לצאת מהעגלה רק על בית הקברות אבל הרי על הגשר לעולם לא יוציאו המת מהעגלה, ועדיף עוד ממה שכתב החזון נחום תיקון הכהנים להניחו למת בדפים שאין בו משום סוף טומאה לצאת דיכול להוציא המת עם הדפים יחד דע"ז יש לדון וכמ"ש לקמן בס"ד אבל הכא הרי אין סופו לצאת על הגשר רק בבה"ק וא"כ אין לומר דרואין כאלו הטומאה מונח על הגשר. אמנם לפי שיטת הפוסקים דסוף טומאה לצאת הוא מפני שרואין הואיל והדלת עומד לפתוח כפתוח דמי א"כ גם הכא הרי דלתות העגלה עומדים להפתח כשיוציאו המת מהעגלה וכפתוחים דמי אמנם לפ"ז לא היה על הגשר רק טומאה דרבנן לשיטת רוב הפוסקים דס"ל דסוף טומאה לצאת רק מדרבנן הוא וכמ"ש (בכ"א ס"א). אך הכא בלא"ה איכא טומאה דהעגלה הרי מקבלת טומאה אע"ג דמחזקת יותר מארבעים סאה, וכמ"ש בפט"ו דכלים דדרדור עגלה וקוסטות המלכים טמאה שאין עשוין להטלטל אלא במה שבתוכן וכתב הרב ז"ל דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול, והכא העגלה עשויה לכך לטלטל בה המת ע"י סוסים, ונראה דעגלה זו מקבלת ג"כ טומאת מדרס שהרי עשוי שם מקום מושב בעד העגלון ותנן בפכ"ד דכלים מ"ב שלש עגלות הן, העשויה כקתדרא (שהיא קצרה ומוקפת משלש רוחות. הרב] טמאה מדרס [דמיוחדת לישיבה. הרב] כמטה טמאה טמא מת, ושל אבנים טהורה מכלום ע"כ, וכיון דהעגלה מק"ט הרי אינה חוצצת דכל דבר המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה מה"ת וכמש"ל (כ"ד ס"ד). ונראה דאין לאסור לכנוס בהגשר מחשש שמא יבוא לשם מת כי רק לעתים רחוקים אשר מוליכים שמה, אבל מ"מ יש מקום להחמיר בזה כיון דיש מחמירין אף בשער העיר כמ"ש הטעם המהרי"ט ז"ל הנ"ל כ"ש הכא דגרע טפי וצ"ע עוד:

והנה על סריגות הגשר נטוי מסלת ברזל אשר עליו:

הולכים מרכבות הקיטור. והנה אם בעת אשר יהיה מה בהגשר יעברו למעלה מרכבות הקיטור בודאי גם שם [בהוואנאנין] טומאה מה"ת, דאפילו אם נאמר דאהל ירוק רק מדרבנן לא שמיה אהל מ"מ הרי המרכבות הללו דשל עץ הם מקבלין טומאה כמו העגלה העשויה לטלטל מלא וריקן ובודאי דהא דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול לאו דוקא שוורים אלא ה"ה ע"י כח הקיטור דכל שמיטלטל מלא וריקן טמא אף שמחזיק יותר מארבעים סאה, וגם טומאת מדרס מקבלין שהרי עשוי לישב בו ורק לשיטת התוס' מנחות ל"א דשדה העשויה להוליך בה ממקום למקום אינה מקבלת טומאת מדרס דאינה עשויה להנאת מדרס רק להוליך ממקום למקום עי"ש אליבא דרש"י ז"ל וה"ה הכא, וכן שיטת הרמב"ן ז"ל שבת פ"ד שכתבתי (בכ"ד ס"ו) דספינה אינה מק"ט מדרס משום דספינה מעשה קרקע בעלמא משמשת דאין יושבין על הספינה רק על הכסא אשר בה ושוכבים על המטה, וה"ה הכא, ואף דהספסלים אשר בהמרכבות מק"ט מדרס והמה מחוברין להמרכבות מ"מ המרכבות אינם מק"ט מדרס וכמ"ש בכלים (פ"כ מ"ג) כסא שקבעו בכלונס טמא ואינו חבור לו [כסא שהוא עשוי לקבעו בכלונס הכסא טמא מדרס ואין הכלונס חבור לו להיות מטמא מדרס כמותו, הרב] עשה בו כסא [מן הכלונס עצמו עשה כסא, הרב] אין טמא אלא מקומו (דהיינו צורך הישיבה ושאר הכלונס טהור, הרב] קבעו בקורת בית הבד טמא ואין חבור לה, אבל פשוט דעכ"פ מקבלין טמא מת דעשוי לטלטל מלא וריקן:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה