אור ברסלב
פתח האוהל כלל ה - סימן ד

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל ה - סימן ד

כלל ה - סימן ג

טומאת אהל במת עבד כנעני:

במי נפתוח אכ"ה כתב להסתפק אי מת עבד כנעני מטמא באהל כישראל דבכלל אדם מישראל הוא דהא חייב בכל מצות שהאשה חייבת בם גם נתרבה לדין נזירות מקרא ואמרת אליהם לרבות העבדים אע"ג דמרישא דקרא דבר אל בנ"י דרשינן למעט עכו"ם כמ"ש בנזיר (דס"א ע"א) גם ברפ"ב דזבים קיי"ל דאף העבדים מטמאים בזיבה ובמראה הפנים בירושלמי ר"פ הכותים כתב דעבד כנעני מק"ט, ויש מקום לאידך גיסא מדקיי"ל דמת ישראל אסור בהנאה, אבל עבד מת מותר בהנאה כמ"ש התוס' בב"ק (ד"י ע"א), א"כ י"ל דכמו דמותר בהנאה דשמעינן מזה דלאו בכלל ישראל הוא כ"כ לא קרינן ביה אדם כי ימות באהל. ואף שהתוס' כתבו דעכו"ם מותר בהנאה ועכ"ז ס"ל דעכו"ם מטמא באהל היינו משום דלא ס"ל כר"ש דאדם ממעט עכו"ם משא"כ לרמב"ם ז"ל דפסק כר"ש דאדם ממעט עכו"ם י"ל כיון דחזינן דעבד אינו כישראל לענין איסור הנאה כ"כ אינו כישראל לטמא באהל, וכתב כי לא מצא גילוי לדין זה ע"ש:

ויש להוסיף עוד לפמ"ש החת"ס (סי' של"ו) די"ל שהחמירה תורה בטומאת המת שיטמא באהל כדי שלא יבאו ליהנות וכמ"ש בנדה (דנ"ה ע"א) גבי עור אדם שעיבדו דטמא מדרבנן שלא יעשה עורות אביו ואמו שטוחין אלא התם בעור אדם דרבנן והכא בבשר אדם דאורייתא ומש"ה:

מת עכו"ם דמותר בהנאה אינו מטמא באהל ע"ש [ולפ"ז י"ל דר"ש לשיטתיה דדריש טעמא דקרא], ולפ"ז שפיר י"ל דעבד כנעני דג"כ מותר בהנאה אינו מטמא באהל, ולדברי החת"ס ז"ל היה אפשר לפרש משנה בידים (פ"ד מ"ו) אומרים צדוקים קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידים, אמר ריב"ז וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד והרי הם אומרים עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כ"ג טמאים, אמרו לו לפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות [כפות שאוכלין בהם. הרב], אמר להם אף כתבי הקודש לפי חיבתן היא טומאתן ע"כ. ועמד התוס' יו"ט בהא דקאמר שלא יעשה אדם עצמות כו', הרי מקרא מלא הוא או בעצם אדם ע"ש, ולפי הנ"ל י"ל דזה באמת טעמא דקרא דמטמאין כדי שלא יבא ליהנות [והא דנקט עצמות היינו משום דקאמר עצמות חמור טהורים ובשר גם בחמור טמא משום נבלה]:

ולפע"ד לולא רבינו החת"ס ז"ל היה אפשר לומר בהיפך דלא משום דעכו"ם מותר בהנאה מש"ה אינו מטמא באהל ורק משום דעכו"ם אינו מטמא באהל מש"ה אמרינן דמותר בהנאה שהרי הא דמת אסור בהנאה ילפינן בע"ז (דכ"ט ע"ב) מהא דכתיב ותמת שם מרים וכתיב וערפו שם את העגלה בנחל ואתיא שם שם מה התם אסור בהנאה אף מת אסור בהנאה ונחלקו הפוסקים אם אמרינן דוקא ישראל אסור בהנאה כמרים או אפילו עכו"ם, וי"ל לר"ש דס"ל דעכו"ם אינו מטמא באהל ומיעטיה קרא מאדם הרי חזינן דאין דינו כמת ישראל ממילא אמרינן דג"כ אינו אסור בהנאה אבל לרבנן דעכו"ם מטמא באהל ה"ה דאסור בהנאה כיון דליכא קרא מפורש דממעט עכו"ם:

ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשה במשנה למלך סוף הלכות אבל על הפוסקים דס"ל דמת עכו"ם אסור בהנאה מהא דאיתא בירושלמי שבת (פ"י ה"ה) על המשנה דקתני המוציא את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייבין ור"ש פוטר, וקאמר הירושלמי דברי הכל לא כן תני אף ריח רע כל שהוא ואמר ר' אילא אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באיסורי הנייה [והכא דאיכא תרתי דדרך המת להסריח וגם מת אסור בהנאה מ"ט דר"ש. קה"ע]. א"ר יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו [במת עכו"ם שהוא מותר מה"ת. קה"ע], תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור"ש פוטר מ"ט דר"ש כבר נתמעטה הטומאה [הרי אין בה שיעור טומאה למה יהיה חייב בה. קה"ע], מ"ט דרבנן בההיא דר' יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו [נ"ל להגיה מ"ט דרבנן כבר נתמעט הטומאה ומ"ט דר"ש כההיא דר' יודן וה"פ מ"ט דרבנן דכבר נתמעטה הטומאה ואיירי בנוטל חצי זית מכזית שנתמעטה הטומאה שבבית ואפילו בנוטל ח"ז ממת שלם שייך לומר נתמעטה הטומאה, ולר"ש פוטר דאין בו כשיעור כמלא פי כלב. קה"ע [וכן גריס הגר"א ז"ל ביו"ד (סי' שמ"ט) ע"ש ובמראה הפנים בב"ק פ"א]. הרי בהדיא דמת עכו"ם מותר בהנאה וקשה להפוסקים דס"ל דאסור. ולפ"ז א"ש דהרי הכא לר"ש אזיל ור"ש לשיטתיה דס"ל דעכו"ם אינו מטמא באהל וה"ה דאינו אסור בהנאה דאינו בכלל מת ישראל, והפוסקים ז"ל יפרשו הירושלמי באופן דקאי רק לר"ש או דס"ל דגם הת"ק ס"ל בהא כר"ש:

ולפ"ז יש לתרץ ג"כ הראיה שהביא המשנה למלך מהא דאמרינן בכריתות (דכ"א ע"א) שומע אני אפילו דם מהלכי שתים ת"ל לעוף ולבהמה כו' אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה ובגמרא שקלו וטרו היכי משכחת לה דבנבלה יהיה טומאה קלה ובמת לא, ותירצו כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפה לפחות מכביצה אוכלין כו' לאפוקי מת אע"ג דממליא ליה לא מטמא טומאת אוכלין משום דבטלה דעתו כו', וקשה דמאי דוחקייהו אימא דמהלכי שתים אינו מטמא טומאת אוכלין משום דאיסורי הנאה נינהו וברייתא זו ר' שמעון היא דאית ליה מכל האוכל אשר יאכל ואוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מטמא טומאת אוכלין וס"ל דאיסורי הנאה אינו מטמא טומאת אוכלין וכדאיתא בפ"ק דבכורות, אלא ודאי דאית ליה דמת עכו"ם מותר בהנאה ומש"ה הוצרכו לחלק בין בהמה למהלכי שתים. וכ"ת אכתי תקשה דאימא הברייתא בישראל איירי דאסור בהנאה ור"ש היא, הא לא קשיא כלל משום דהברייתא סתמא שנה אוציא דם מהלכי שתים שכולל הישראל ועכו"ם ועוד כיון שיש במין מהלכי שתים מי שהוא מטמא טומאה קלה אינו יכול למעט אפילו הישראל וכו' עכ"ל. ולפ"ז א"ש דלא היה יכול לאוקמי כר"ש דס"ל דאיסורי הנאה אינו מטמא טומאת אוכלין דלר"ש מת עכו"ם מותר בהנאה אבל לרבנן שפיר י"ל דמת עכו"ם אסור בהנאה:

והנה המשנה למלך הביא בשם הרמב"ן ז"ל בפרק אע"פ שהסתפק בזה אם מת עכו"ם אסור בהנאה כיון דממרים גמרינן, ובשם הרשב"א והריטב"א והרא"ה ז"ל כתב דאסור בהנאה, והברכי יוסף והגר"א ז"ל (בסי' שמ"ט) כתבו דהרשב"א ז"ל בב"ק (ד"י) כתב דמותר והב"י בש"ע כתב דאסור בהנאה, והגר"א ז"ל כתב דהרמב"ן ז"ל בתורת האדם שער ז' הביא הירושלמי דשבת הנ"ל וס"ל דמותר עש"ה. וי"ל דהרמב"ן ז"ל לשיטתיה דפסק כר"ש הכריע דמותר בהנאה, והתוס' אף דס"ל דאין הלכה כר"ש מ"מ ס"ל דבעינן דוקא ישראל כיון דממרים גמרינן והב"י דהכריע בש"ע כהפוסקים דאסור בהנאה כיון דפסק בסי' שע"ב דלענין דינא נכון להחמיר שלא לילך על קברי עכו"ם:

ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשה המשנה למלך שם בהא דהרמב"ם ז"ל כתב בהלכות ערכין (פ"ה הי"ז) וכן האומר ראש עבד זה או לב חמור זה הקדש למזבח או שאמר ראשי הקדש למזבח אינו חייב אלא בדמי ראשו, ורואין כמה ישוה אותו אבר אלו היה נמכר ויביא בדמיו קרבן ע"כ. וכתב הראב"ד ז"ל א"א כאשר עיינתי בדבריו לא מצאתי בהם טעם וכי מה ישוה אדם כאשר יסור ראשו, ואפילו לכלבים אינו ראוי שהרי איסור הנאה הוא ע"כ. וכתב הכ"מ אילו לא היה קשה מעבד הוי מתרצינן דבעבד שלא קיבל עליו מצות עסקינן, דעכו"ם הוא ואינו אסור בהנאה אלא ישראל דומיא דמרים כו' ע"כ, ותמה במל"מ הרי הב"י פסק בעצמו ביו"ד דמת עכו"ם אסור בהנאה ואיך כתב הכא בהיפך. ולפ"ז י"ל דהב"י דס"ל להלכה דלא כר"ש וכמ"ש בסי' שע"ב שפיר פסק להחמיר דגם מת עכו"ם אסור בהנאה, אבל הכא דאזיל לתרץ רק שיטת הרמב"ם ז"ל שפיר כתב דמת עכו"ם מותר בהנאה כיון דהרמב"ם ז"ל פסק כר"ש וא"ש:

ובגוף הספק אי עבד כנעני מטמא באהל היה נראה לכאורה לומר. דהנה בפסחים (ד"ט ע"א) איתא והתניא א"ר יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא, ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם, וכתבו התוס' בד"ה בשפחתו של מציק, מכאן אין להוכיח דשפחה מטמאה בלידה דשמא של גברתה היה, מיהו בת"כ אמרינן בהדיא דבר אל בני ישראל אין לי אלא בנ"י מנין לרבות גיורת ושפחה משוחררת ושאין משוחררת ת"ל אשה כו', ואומר ר"י דכהן שוטה היה דאפילו אם נאמר של גברתה היה וכהן זה קרוב היה, לא היה לו ליטמא דאמרינן בתו"כ דאין כהן מטמא לנפלים דדומיא דאביו ואמו בעינן בני קיימא, ועוד דכאן לא היה לצורך המת עכ"ד, ורש"י ז"ל כתב בסוטה (דמ"ב ע"א) דהכהן חכם ומורה הוראה היה ונתכוין להורות לה ישיבת ימי הטומאה וימי טהרה עכ"ל, ולכאורה י"ל דבזה פליגי דהרי:

הר"י ז"ל ביבמות שם פסק דלא כר"ש והביא ראיה מהא דרשב"ג ס"ל מדורות הכותים טמאים וקיי"ל כרשב"ג, ולפ"ז שפיר כתב הר"י ז"ל לשיטתיה דכהן שוטה היה, דכיון דלעכו"ם אסור לטמאות כ"ש לעבד כנעני א"כ אפילו אם תאמר דהנפל של שפחתו היה אסור לו לטמאות. אמנם הנה רש"י ז"ל בסנהדרין (די"ב) בהא דקאמר ר"י דמעברין השנה מפני הטומאה ומעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר השנה מפני הטומאה, כתב רש"י ז"ל דהיתה טומאת ע"ג והתוס' השיגו ע"ז דאיתא בירושלמי דהטומאה היתה דמצאו גלגלת של ארונה היבוסי ע"ש. וכתב המשנה למלך דרש"י ז"ל ס"ל דקברי עכו"ם אינן מטמאין באהל מש"ה הוצרך לומר משום טומאת ע"ג או דרש"י ז"ל רצה לומר שיהיה אתיא אפילו כמ"ד דאין מטמאין באהל ע"ש, ורש"י ז"ל פסחים (ד"ט) קאמר שם דמדורות כותים טמאים אתיא אפילו כר"ש דיש לחוש משום מגע ומשא, וא"כ נדחה ראיית הר"י ז"ל דאין הלכה כר"ש מהך דמדורות כותים ומשמע שפיר דרש"י ז"ל ס"ל כר"ש, ומש"ה כתב רש"י ז"ל דהיה כהן חכם ומורה הוראה והא דטומאה א"ע היינו דהיה הנפל של שפחתו ועכו"ם אינו מטמא באהל וה"ה עבד כנעני, ורש"י ז"ל לשיטתיה והר"י ז"ל לשיטתיה. אמנם לרש"י ז"ל הא דקאמר ר' יהודה דבא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם, והרי בלא"ה טהור דעבד כנעני אינו מטמא באהל אמנם גם ר' יהודה לשיטתיה דלא ס"ל כר"ש וכמ"ש היראים (סי' שי"א) [הבאתיו לעיל ריש ס"א] ובאמת י"ל דחכמים טיהרוהו מפני שעכו"ם אינו מטמא באהל, ורק דר' יהודה הוא דקאמר הטעם מפני שחולדה וברדלס מצויין שם [והא דסנהדרין די"ב ר"י קאמר לה, צ"ל דרש"י ז"ל כתב רק שיהיה א"ש גם לדידן אבל ר"י ס"ל דעכו"ם מטמא באהל]:

אמנם רש"י ז"ל בנדה (דט"ו ע"ב) כתב וז"ל כהן חכם היה ומורה הוראות היה ומתכוין להורות לה ימי טומאה וטהרה, אי נמי שגורה אצלו בבית ונוגעת בתרומתו ורוצה להזהר ממנה כל ימי טומאתה וכו' וגם לשון ראשון אינו נראה דאי חכם הוא, כלום הוא בא להאהיל ולעבור על לאו דטומאת מת, אלא כהן ע"ה היה ושגרתו אשה להציץ ולראות עכ"ל, וכ"כ בפסחים. הרי בהדיא דהכא מפרש רש"י ז"ל דהולד היה של השפחה שכתב דשגורה אצלו בבית וכמ"ש המהרש"א ז"ל שם, ואעפ"כ כתב דהיה עובר בלאו דטומאת מת והיה כהן ע"ה, והרי רש"י ז"ל פסק כר"ש, ואפילו אי נאמר דלא פסק כר"ש וכן אפילו להר"י ז"ל דלא פסק כר"ש מ"מ דילמא הכהן היה ס"ל כר"ש, דאטו מאן דפסק כר"ש הוא ע"ה ושוטה, ואיך החליטו רש"י והר"י ז"ל לומר דהכהן היה ע"ה ושוטה, וע"כ דאף לר"ש עבד כנעני מטמא באהל:

והטעם פשוט שהרי במגילה (דכ"ג ע"ב) בהא דתנן וקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהם (אם בא לפדות מיד הקדש רש"י] פריך בגמרא ואדם מי קדוש א"ר אבהו באומר דמי עלי והקשו בתוס' דאמאי לא קאמר דמיירי בעבד כנעני שיכול אדם להקדישו דהא עבד כנעני שפיר קרוי אדם כדאמרינן בפרק השולח (דל"ח ע"ב) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה לרבות עבדיו ושפחותיו הכנענים ע"ש מה שתירצו ובתוס' סנהדרין (דט"ו ע"א). והנה מה שכתבו התוס' דבפרק השולח למד לה מקרא כל חרם הוא טעות הדפוס וכמ"ש בצדו דשם למד מקרא מכל אשר לו מאדם ובהמה וכן הוא בערכין (דכ"ח ע"א) ובתורת כהנים, הרי כתבו התוס' בפירוש דעבד כנעני קרוי אדם וא"כ אף לר"ש דממעט עכו"ם מקרא אדם כ"י באהל אינו ממעט עבד כנעני וכן הרמב"ם ז"ל דלמד לה ממלחמת מדין דלא כתיב אהל הוא ג"כ דוקא עכו"ם כמדין ולא עבד כנעני:

וכן יש להביא קצת ראיה ממשנה דיבמות (דצ"ט ע"א) כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד בגורן ואינן מטמאין למתים כו' ואמאי לא קתני ג"כ שאין מטמאין להן באהל, להפוסקים דס"ל כר"ש משום דסתם משנה מדורות כותים כר"ש, וע"כ דעבד כנעני מטמא באהל אף לר"ש, וא"כ אין שום נפ"מ מחמת שנתערב עם ולד ישראל דבלא"ה מטמא באהל:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה