פתח האוהל· רבי משולם קויפמן
כלל ה - סימן א
בענין קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל:
סימן א:
טומאת אהל במת עכו"ם:
ביבמות (דס"א ע"א) תניא וכן היה רשב"י אומר קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל שנאמר (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויי אדם ואין העכו"ם עו"ג הקדמונים קרויין אדם, והביאו התוסו' הא דכתב רש"י ז"ל בסנהדרין (נ"ט) דהא דקאמר ר"מ מנין שאפילו עכו"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככה"ג שנאמר אשר יעשה אותם האדם כו' פליג על ר"ש ע"ש: ולכאורה קשה דא"כ מאי פריך עלה דר' יוחנן דקאמר התם דעכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה מהא דר"מ והרי בעירובין (דמ"ו ע"ב) קאמר ר' יוחנן ר' יהודה ור"ש הלכה כר"י ואיבעיא להו ר"מ ור"ש מאי ונשאר בתיקו, וא"כ י"ל דר' יוחנן ס"ל כר"ש ואדם ממעט עכו"ם וי"ל ועיין מ"ש לקמן בס"ד:
ולפע"ד היה נראה דאפשר דפליגי בזה בסוכה (דכ"ה ע"א) דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגומר (במדבר ט) אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' יוסי הגלילי [בספרי איתא הגירסא ר' ישמעאל], ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא כו'. והנה התוס' בב"ב (דנ"ח ע"א) הקשו בהא דר' בנאה דהוה קא מציין מערתא דאברהם ואדם מפני הטומאה והא קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל ואפילו לרבנן קבר שלפני הדיבור אינו מטמא רק במגע כמ"ש בנזיר (נ"ד ע"א) ותירצו דא"א נקרא אדם דכתיב האדם הגדול וכן אדם הראשון לכן אין למעטם מקרא דאדם ע"כ. והקשה בספר בית יהודה דאכתי קשה דאיך קאמר דאותם אנשים נושאי ארונו של יוסף היו כיון דכתיב טמאים לנפש אדם ע"ש. ולפ"ז י"ל אה"נ דבזה פליגי דר' יוסי ס"ל דאדם אינו ממעט עכו"ם כר"מ, ור"ע דנייד לומר שהיו נושאי ארונו של יוסף ס"ל דאתם קרויין אדם ולפ"ז ר"ש ס"ל כשיטת ר"ע רבו כדאיתא במנחות (ע"ב ע"א) ור"מ דהיה תלמידו של ר' ישמעאל ושל ר"ע כדאיתא בעירובין (די"ג ע"א) ס"ל בהא כר' ישמעאל רבו לגירסת הילקוט. אך ברש"ש ז"ל הביא המד"ר שמות סופ"כ ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ואין אדם אלא יוסף שנאמר אהל שכן באדם וכתיב וימאס באהל יוסף בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן, ואפשר דאסמכתא בעלמא היא והעיקר משום דס"ל דאדם אינו ממעט עכו"ם:.: והנה היראים ז"ל כתב (בסי' שי"א) הובא במשנה למלך בפ"ג מהלכות אבל דלר"ש דעכו"ם אינו מטמא באהל שוב הכהנים אינן מוזהרים על טומאת מגע ומשא במת עכו"ם ורק שהם מטמאין לענין טומאת מקדש וקדשיו וכדאיתא בנזיר (דמ"ח ע"א) ועל כל נפשות מת לא יבא בטומאה המטמא באהל הכתוב מטהר וכיון דעכו"ם אינו מטמא באהל הנזיר אינו מוזהר עליה וה"ה כהן דדינם שוה. והקשה היראים שהרי בנזיר (ד"ד ע"ב) קאמר ר' יהודה נזיר שמשון מותר ליטמא למתים שכן מצינו בשמשון שנטמא ויליף לה מהא דשמשון איטמי למתי פלשתים ומאי ראיה היא הרי כהנים אין מוזהרים על טומאת מת עכו"ם וכתב דע"כ ר' יהודה לא ס"ל הא דר"ש עש"ה:
ולפ"ז א"ש הא דאיתא בסנהדרין (די"ב ע"א) אר"י מעשה בחזקיהו מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה כו' וכתבו התוס' בשם ירושלמי שם דגלגלתו של ארונה היבוסי מצאו תחת המזבח ע"ש. וכתבו המשנה למלך בהלכות בית הבחירה (פ"א הי"ג) והחת"ס בחיו"ד (סימן ש"מ) דע"כ ס"ל דעכו"ם מטמא באהל דבודאי לא היתה הגלגלת מונחת למעלה ובולטת מן הקרקע והכהנים דרכו עליה ורק שהיתה בעומק הקרקע במערה עש"ה] [ולפ"ז הירושלמי ע"כ לא קאי אליבא דר"ש דהוא ג"כ ס"ל שם מפני הטומאה עיברה] ולפ"ז א"ש דר' יהודה לשיטתיה דלא ס"ל כר"ש בריש נזיר הנ"ל שפיר קאמר הירושלמי משום שמצאו גלגלת של ארונה היבוסי, ורש"י ז"ל כתב דהיתה טומאה של ע"ז וכתב המשנה למלך דכוונת רש"י ז"ל שיהיה אתיא אף אליבא דרבנן דר"ש ולא כירושלמי ע"ש:
אמנם בירושלמי גריס דר' יוסי הוא דאומר מעברין מפני הטומאה ומעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה ולא ר' יהודה, אך דגם לפי גירסא זו א"ש. דהנה הר"ת והר"י ז"ל כתבו דאין הלכה כר"ש מהא דמדורות כותים טמאים וס"ל כן רשב"ג במשנה דאהלות (פי"ח) וקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו ומדורות עכו"ם טמאים משום דקוברין שם נפליהן וע"כ דלא כר"ש עיין בתוס' יבמות ותוס' ב"מ (דקי"ד ע"ב). והנה איתא בתוספתא דאהלות (פי"ח) הובא בר"ש ז"ל בסוף אהלות בית החיצון ובית הזונות (מקום שמניחים חצים וכלי זיין, הר"ש] ר' יהודה מטמא ור' יוסי מטהר ע"כ, הרי דע"כ לא פליג ר' יוסי רק בבית החיצון ובית הזונות דקתני במשנה שם דעשרה מקומות אין בהן משום מדור עכו"ם וקא חשיב מקום החצים ומקום הלגיונות [שחונים בו חיילות של מלך, הרב] משום דאינן קבועים במקומם לא גזרו עליהם, אבל בשאר מדור עכו"ם מודה ר' יוסי לר' יהודה דגזרו, וע"כ דלא ס"ל כר"ש וכמ"ש התוס'. ולפ"ז א"ש דקאמר הירושלמי לר' יוסי דמצאו גלגלתו של ארונה היבוסי דלר' יוסי לשיטתיה לא ס"ל כר"ש, וכן ר' יהודה דס"ל מדורות העכו"ם טמאים לשיטתיה דלא סבירא ליה כר"ש כמ"ש היראים הנ"ל:
והנה התוס' בנזיר (דנ"ד ע"ב) הקשו בהא דאיתא שם דעל ארץ העמים גזרו על אוירה והרי תנן (בפ"ב דאהלות) אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל עצם כשעורה וארץ העמים, ותירצו בתירוץ האחרון דארץ העמים אינו מטמא עד שיכניס שם ראשו ורובו כדמשמע בשלהי סוגיין ולא כשמכניס ידו לבד דאלו באהל המת מטמא אפילו במכניס ידו עכ"ל, וכתב המשנה למלך בריש פי"א מהלכות טומאת מת דע"כ ס"ל כר"ש דעכו"ם אינן מטמאין באהל ומש"ה ע"כ הא דגזרו על ארץ העמים הוא מטעם שלא יצא מארץ ישראל לח"ל, ומש"ה רק בנכנס ראשו ורובו גזרו ולא במכניס ידו, אבל אי ס"ל כרבנן דגם עכו"ם מטמא באהל וגזרו משום מתי עכו"ם א"כ אמאי יהיה טהור במכניס ידו הא הרי הוא אהל גמור, ושוב כתב דאין זה מוכרח דמ"מ רבנן לא גזרו אמכניס ידו אע"ג דשוה הוא לנכנס ראשו ורובו שהרי לרבנן לא גזרו לשרוף על אוירא אף ע"ג דגזרו לשרוף על גושה אף על גב דלענין טומאה שניהם שוים עש"ה:
ולפע"ד דע"כ מוכרח דגם לרבנן דחולקים על ר"ש לא גזרו על ארץ העמים רק בנכנס ראשו ורובו, דהא זה שכתבו התוס' להוכיח משלהי סוגיין דארץ העמים אינו מטמא עד שיכניס שם ראשו ורובו, הוא מהא דתניא התם ר' יוסי ב"ר יהודה אומר הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא לשם ראשו ורובו ע"כ, הרי דר' יוסי ב"ר יהודה הוא דקסבר דארץ העמים אינו מטמא אלא במכניס ראשו ורובו. והנה תניא בתוספתא (פי"ח) הובא בר"ש ז"ל שם באהלות (משנה ז') מדור העכו"ם תולין ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף שורפין ע"כ, הרי דר"י בר"י ס"ל דמדור עכו"ם טמא ומחמיר עוד יותר מרבנן ולפמ"ש הר"ת והר"י ז"ל ע"כ דלא ס"ל כר"ש, ואעפ"כ ס"ל דנכנס לארץ העמים אינו טמא עד שיכניס לשם ראשו ורובו. וכן יש להביא ראיה מהא דהתוס' בגיטין (ד"ח ע"ב) תירצו דהא דקתני בפ"ב דאהלות דארץ העמים מטמא במגע ובמשא ולא באהל ר"ש היא, והא דאיתא דגזרו על ארץ העמים על אוירה או מאהיל על גושה רבנן דפליגי על ר"ש הוא, והנה הרי הכא ר' יוסי בר"י ס"ל דמאהיל על גושה טמא אם מוציא לשם ראשו ורובו וע"כ דלא ס"ל כר"ש ואעפ"כ ס"ל דדוקא אם מוציא לשם ראשו ורובו:
ולפי דברי התוס' גיטין הנ"ל דהא דקתני דארץ העמים אינו מטמא באהל ס"ל כר"ש ומאן דס"ל דארץ העמים מטמא באוירה או עכ"פ במאהיל על גושה ס"ל כרבנן דפליגי על ר"ש דגזרו על העמים משום מתי ח"ל, י"ל הא דאיתא בנזיר שם הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ור' יוסי ב"ר יהודה מטהר וקאמר שם דרבי ס"ל דגזרו על אוירה והדר קאמר דרבי גזר שמא יוציא ראשו ורובו וס"ל דגזרו על מאהיל על גושה, ולפ"ז ע"כ דרבי ס"ל כרבנן דר"ש, והיינו דרבי לשיטתיה דס"ל בתוספתא הובא בר"ש ז"ל שם סוף אהלות הקסטראות והלגיונות רבי מטמא וחכמים מטהרים ע"כ. הרי דרבי ס"ל דמדור עכו"ם טמא ומחמיר עוד מרבנן דס"ל דמקום שאין קבוע כגון מקום חיילות אין בו משום מדור עכו"ם ע"כ דס"ל דלא כר"ש לפמ"ש הר"ת והר"י ז"ל הנ"ל ומש"ה ס"ל דארץ העמים מטמא באהל, וכן ר' יוסי ב"ר יהודה דס"ל מדור עכו"ם טמא ס"ל דארץ העמים מטמא באהל כנ"ל: והנה לפי דברי ר"ת ז"ל דמאן דס"ל מדורות עכו"ם טמאים ע"כ פליג על ר"ש, וע"כ ר' יהודה ור' יוסי ור' יוסי ב"ר יהודה ורבי דכולהו ס"ל מדורות עכו"ם טמאים ע"כ חולקים על ר"ש וכמ"ש, וכן ב"ש וב"ה דתנן התם במשנה ח' את מה הם בודקין את הביבים העמוקים ואת המים הסרוחים בש"א אף האשפתות ועפר התיחוח ובה"א כ"מ שהחזיר והחולדה יכולים להלך בו א"צ בדיקה, הרי דעכ"פ ס"ל דמדורות כותים טמאים וכן תניא שם בתוספתא הובא בר"ש ז"ל סוף אהלות הנ"ל מעשה ברבי ור' ישמעאל ב"ר יוסי ור' אלעזר הקפר ששבתו בחנות של [עכו"ם] פזי [שם אשה הוא, הר"ש] בלוד והיה ר' פנחס בן יאיר יושב לפניהם, אמרו לו אשקלון מה אתם בה, אמר להן מוכרים חטים בבסילקאות שלהם [בפלטין שלהן, הר"ש] וטובלין ואוכלין פסחיהן לערב [ולא פירש להם רפב"י למה היו טובלין עד אחרי כן, הר"ש] אמרו לו מה שננהג בה כארץ העמים [שתחשב לכל דבר כארץ העמים לפוטרה מן המעשר ומשביעית ולענין טומאה שגזרו על ארץ העמים, הר"ש, והגר"א ז"ל גרס מה שננהג בה מדור העמים] אמר להן כשישהה ארבעים יום [כלומר לאחר שישהה העכו"ם במדור מ"י הוא דטמא משום מדור העכו"ם כארץ ישראל אבל טומאה אחרת אין בה ואותן בסילקאות מדור העכו"ם היה בהן לפיכך היו צריכין טבילה כו', הר"ש] אמרו לו א"כ בואו ונמנה עליה לפוטרה מן המעשרות [א"כ שאתה מעיד שהוא מח"ל בואו ונמנה עליה לפוטרה מן המעשרות, הר"ש, ואף שהיה בח"ל החמירו עליה לטמאה במדור העכו"ם, המפרש שם] ולא נמנה עמהם ר' ישמעאל ב"ר יוסי, כשיצאו א"ל רבי מפני מה לא נמנית עמנו, אמר להן על שטמאתי טהרתי ולא מעשרות, מתיירא אני מב"ד הגדול שמא ירוצו גלגלתי (ולא נמנה עמהם ר' ישמעאל בר"י על המעשרות שהיה מתיירא מגדולי הדור, אבל על הטהרה נמנה וסמך על עדותו של ר' פנחס בן יאיר שאין בה טומאה עד שישהה העכו"ם במדור מ"י והיינו דקאמר להו ר' ישמעאל בר"י על שטימאתי טיהרתי, כלומר על מקום שהחזקתי בו טומאה כל ימי אני נמנה לטהר, ולא אני נמנה לפטור מן המעשר, הר"ש]. הרי דגם ר' ישמעאל בר"י ור"א הקפר ורפב"י ג"כ ס"ל דמדור העכו"ם טמא, וכן איתא שם בתוספתא כמה ישהה במדור ויהיה צריך בדיקה אבא יודן מצידן משום ר' אליעזר ארבעים יום אע"פ שאין עמו אשה והלכה כדבריו ע"כ:
ולפ"ז קשה לי טובא, הא דמביא ר"ת ז"ל ראיה דאין הלכה כר"ש מהא דהלכה כרשב"ג במשנתנו ורשב"ג ס"ל דמדור עכו"ם טמא, והשיג עליו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ביבמות וכתבו דודאי הלכה כר"ש וכמו שאמר אליהו ז"ל דקאי בבה"ק של עכו"ם בב"מ שם, וההוא כללא דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו ליתא כדפסק:
רבינו הגדול ז"ל בפרק גט פשוט והכי מוכח בפרק המדיר (דע"ז) ובפרק המפקיד (דל"ח) עכ"ל, ותמיה דמה בכך דאין ראיה מהא דרשב"ג אבל אכתי ראיה הוא מהא דב"ש וב"ה וכל התנאים הנ"ל וגם רשב"ג ס"ל מדור עכו"ם טמא וחולקים על ר"ש וכי ס"ד דהלכה כר"ש, דאפילו אם נאמר דרבי שמעון סבירא ליה דלא חלקו ב"ש ובית הלל בדבר הזה וכמו דאיתא בכמה דוכתי. והרי בעירובין (דף מ"ו ע"ב) קאמר דר' יהודה ור"ש הלכה כר"י, וכ"ש ר' יוסי ור"ש דהלכה כר' יוסי דהשתא במקום ר' יהודה ליתא במקום ר' יוסי מיבעיא דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ע"ש וא"כ כ"ש הכא דר' יהודה וגם ר' יוסי פליגי דאין הלכה כר"ש, ובדברי הרמב"ן ורשב"א ז"ל משמע להדיא דניחא להו בתירוץ זה לחוד, דאח"כ כתב הרמב"ן ז"ל רק בשם יש מפרשים דמדורות עכו"ם טמאים אפילו לר"ש משום מגע דאין קוברין את נפליהן בעומק וחיישינן שמא יגע בעצם כשעורה (וכמ"ש רש"י ז"ל בפסחים ד"ט ע"א] עש"ה, וכן קשה לר"ת ז"ל אמאי הביא ראיה רק מהא דהלכה כרשב"ג במשנתנו והניח מקום להשגת הרמב"ן ז"ל ולא הביא ג"כ ראיה מב"ש וב"ה במשנה והלכה כר' יהודה ור' יוסי ועוד תנאים לגבי דר"ש וצ"ע כעת. שוב ראיתי במלאכת שלמה שכתב על הא דבית הלל אומרים כל מקום שהחולדה והחזיר ז"ל ובית הלל אומרים שלשת מלות הללו אית דלא גרסי להו עכ"ל וכ"כ בחזון נחום דבמקצת ספרים לא גרסי להו ע"ש וכן נראה לפע"ד מפסחים (ד"ט ע"א) דלא מזכיר ב"ה ע"ש, ובודאי דהתוס' והרמב"ן ז"ל ג"כ לא גרסי ובה"א ולק"מ ממשנה, אך מהתוספתא הנ"ל קשה:
ומה שנראה קצת לישב דהנה רשב"ג שם באהלות קאמר עיר עכו"ם שחרבה אין בה משום מדור עכו"ם, וכתב הרב ז"ל שהחיות מצויות שם ומוציאות כל הנפלים שקברו שם, ואין הלכה כרשב"ג וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפה"מ, ועיין ברמב"ם פי"א ובכ"מ ובמל"מ ועיין בתוס' יו"ט שם, ועמד שם במל"מ דהרי הרמב"ם ז"ל פסק שם דכל מקום שחולדה וברדלס יכולים להלך א"צ בדיקה וכב"ה במשנה, א"כ אמאי בעיר שחרבה אין הלכה כרשב"ג, ומש"ה כתב במשנה אחרונה לפרש דאיירי שאחר שחרבה העיר בא שם עכו"ם ודר שם לאחר החורבן וסבר רשב"ג דכיון דזה לא שכיח לדור במקום שאין שם אדם ובכה"ג לא גזור אף שאין שכיחים שם חיות ע"ש. אמנם אכתי צריכין להבין במאי פליגי רבנן ורשב"ג, והרי קיי"ל כל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. ונראה דהנה הרמב"ם ז"ל כתב שם דמדורות העכו"ם טמאים כארץ העמים וכתב המל"מ והתוס' יו"ט דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאע"ג דקיי"ל כרשב"י, מ"מ גזרו על מדורות העכו"ם כמו שגזרו על ארץ העמים אע"ג דעכו"ם אינו מטמא באהל ע"ש, (וצ"ל דלאו דוקא כארץ העמים דהא באה"ע שורפין והכא תולין ורק דגזרו כמו על אויר אה"ע], ובמשנה אחרונה כתב דאסור מדורות העכו"ם כדי שלא ידור עם העכו"ם וילמוד ממעשיו כמ"ש בריש פרק הדר ע"ש והוה כמו גזירה דארץ העמים:
והנה בהא דאיתא בנזיר (דנ"ה) הנכנס לאה"ע בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא וריב"י מטהר וקאמר בגמרא דפליגי אי גזרו במלתא דלא שכיחא, וכתב המל"מ (פ"ד) מהלכות מלוה ולוה [הבאתיו לעיל כ"ג ס"ט] דאע"ג דבכ"מ אמרינן דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, הכא לא הוה גזירה משום סייג וגדר שלא יגע באיסור ורק תקנה שלא יצא מא"י לח"ל ומש"ה אף בלא שכיחא גזרו לרבי, ולפ"ז י"ל דרשב"ג ס"ל דמדורות העכו"ם טמאים משום סייג וגדר שלא יאהיל או יגע בטומאה, מש"ה כל דלא שכיחא לא גזרו ועיר שחרבה לא שכיח שידור בה אדם, ורבנן סברי כהרמב"ם ז"ל דמדור העכו"ם טמא שגזרו כמו על ארץ העמים, ובאה"ע הרי יש לגזור אף במילתא דלא שכיחא ומש"ה לא פסק הרמב"ם ז"ל כרשב"ג, כיון דפסק כר"ש ע"כ הא דגזרו על מדורות עכו"ם ע"כ לא משום סייג וגדר רק תקנה כארץ העמים ותקנה הוי גם על מה דלא שכיח, ולפ"ז הביא הר"ת ז"ל ראיה דכ"מ ששנה ר"ג במשנתנו הלכה כמותו וא"כ ע"כ דלרשב"ג דלא גזור בעיר שחרבה דס"ל דמדורות עכו"ם טמאים משום סייג וגדר לטומאה וכר"ש, וע"ז דחה הרמב"ן ורשב"א ז"ל דאין הלכה כרשב"ג והוא דוקא בהא בעיר שחרבה, אבל מ"מ מודים דמדורות עכו"ם טמאים כמו דס"ל לכל התנאים ורק דהטעם הוא משום דגזרו כמו על ארץ העמים וכרמב"ם ז"ל:
הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת (פ"א הי"ב) כתב, אחד המת מישראל או מן העכו"ם מטמא במגע ובמשא, ואין העכו"ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל עכ"ל. אמנם בהקדמתו לסדר טהרות הביא הרמב"ם ז"ל כדברי רשב"י דאין עכו"ם מטמאים באהל דכתיב אדם כי ימות באהל, ואומר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרוין אדם ואין העכו"ם קרויין אדם לטמא ע"כ [כתב שם במי נפתוח אכ"ו דהרמב"ם ז"ל הוסיף תיבת לטמא מה שלא נזכר בש"ס יבמות וב"מ (קי"ד) כדי לתרץ קו' התוס' דהרי הרבה פעמים מצינו דעכו"ם קרויין אדם, וע"כ רק לענין טומאה שהרי אינם מיטמאים ג"כ בטמא מת וזיבה] וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות כלי המקדש (פ"א ה"ו) דהסך בשמן המשחה על עכו"ם ומת פטור שנאמר על בשר אדם לא ייסך והוא מטעם דאתם קרוין אדם ואין העכו"ם קרוין אדם וכמו דאיתא בכריתות (ד"ו ע"ב) ע"ש ובתוס' יבמות שם:
וכתב במי נפתוח אכ"ה דמש"ה הביא הרמב"ם ז"ל מהא דמלחמת מדין, דרבינו התנצל עצמו מה שפסק כרשב"י דהוה יחיד לגבי רבנן דפליגי עליה, ולישב זה רמז דפשטיה דקרא מסייע לרשב"י במה שלא הזכירה התורה אהל במלחמת מדין ע"ש, וקשה דאכתי היה לו להביא גם עיקר דרשת רשב"י מהא דאדם אתם, גם קשה אמאי רשב"י לא יליף ממלחמת מדין, ועוד שהרי ביבמות שם פריך לרשב"י מהא דכל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (במדין כתיב ומדבעי טומאת שבעה אלמא מיטמו, רש"י] ומשני דילמא איקטיל חד מישראל, ורבנן לא נפקד ממנו איש, ורשב"י לא נפקד ממנו איש לעבירה, רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא [וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל דלא כתיב אדם הלכך אף ע"ג דלא מיקרו אדם מטמו במגע ובמשא, רש"י] ולרמב"ם ז"ל אמאי לא מקשי הש"ס לרבנן אמאי לא כתיב אהל, ומה שכתב רש"י ז"ל דכתיב נוגע בעצם ולא כתיב אדם, לא תקשה לרבנן, דדרשינן בנזיר (דנ"ד) לעצם כשעורה שאין ניכר בו צורת אדם דמטמא במגע ומשא ולא באהל וקרא קמא דכתיב או בעצם אדם אתא לרובע עצמות שניכר בו צורת אדם שמטמא באהל דקרא קמא באהל איירי כדאיתא התם בש"ס:
והנה בבכורות (דמ"ה ע"א) קאמר רבא דאברים היתרים באשה מבאיש אינן מטמאין באהל שנאמר אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם, והכי פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת (פ"ב ה"ז). וקשה לכאורה מנ"ל לרבא דבעינן שיהיה דבר השוה לכל אדם דילמא הקרא דאדם אתא למעט עכו"ם, ואי נאמר דרבא ס"ל דלית הלכתא כרשב"י, א"כ תקשה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל כרשב"י ולא כרבא. ודוחק לומר דמש"ה באמת למד הרמב"ם ז"ל ממלחמת מדין דלא הזכיר אהל ולא למד מקרא דאדם דבעינן להא שיהיה שוה לכל אדם, ורשב"י לא ס"ל להא:
דרבא, ויותר נראה לפע"ד לומר דתרווייהו שמעינן להו דממעט עכו"ם וממעט שיהיה דוקא שוה לכל אדם, וכן הא דכתב הרמב"ם ז"ל שם (פ"ה הי"ג) דבגדים הנוגעים במת אע"פ שהם כמת לטמא אחרים שנגעו טומאת שבעה אינן כמת לטמא במשא, שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו, ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל עכ"ל, [וזה שלא כשיטת ר"ת ז"ל בנזיר (דנ"ד ע"ב) ד"ה ת"ש, ובב"ב (ד"כ ע"א) ד"ה בחבית, ור"ש ורא"ש ז"ל באהלות (פ"א מ"ג) דס"ל דמטמא גם באהל עש"ה] הרי דלהרמב"ם ז"ל ממעט מקרא דאדם בגדים, וצריך לומר דכולהו ש"מ:
והנה הראב"ן ז"ל (בסימן שי"ז) [רמז עליו בגה"ש] כתב וז"ל ועוד שאלני הא דאמר אשר יעשה אותם האדם כו' כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם ומרבה מיניה עכו"ם שעוסק בתורה שהוא ככה"ג, ואמר נמי בגיטין אף ע"פ שאין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר בארץ ישראל, יש קנין לעכו"ם לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר והארץ נתן לבני אדם, אלמא מרבה עכו"ם מאדם ולענין אהל ממעט עכו"ם כו'. והשבתי הכא מעניני דקרא, דקרא לישראל קאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם, ולא היה צריך לכתוב אדם אלא אשר יעשו אותם, דלישראל קאמר ושמרתם את חקותי ומדכתב אדם לרבות העכו"ם, וכן נמי והארץ נתן לבני אדם בישראל מיירי לעיל מיניה יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן וכו' עד ברוכים אתם לה' וגומר, והיה לו לומר והארץ נתן לישראל שהרי א"י ניתנה לישראל ולא לעכו"ם, ומדכתב אדם מרבה עכו"ם, אבל הכא אדם כי ימות באהל לאו לריבויא נכתב דלא מצי קרא למיכתב אלא אדם דמשמע בין איש בין אשה שימות (כדאיתא בריש ערכין] דאשה נמי מיקריא אדם דכתיב כתפארת אדם לשבת בית, וכיון דצריך למיכתב אדם לא מרבינן ליה מיניה עכו"ם אלא ישראל דוקא הקרואים אדם קאמר, ותו מדהו"ל למיכתב וכי ימות מת באהל דהיה משמע כל מת וכתב אדם ש"מ דלא מטמא אלא הקרוין אדם במקום אחר דהיינו ישראל עכ"ל הראב"ן ז"ל, וצ"ל לדברי הראב"ן ז"ל דאי הוה כתב וכי ימות מת ג"כ הוה דרשינן ההיא דרבא למעט אברים היתרים באשה שאינם מטמאים באהל, והוה אמרינן דבעינן דבר השוה בכל מת: ונראה לפע"ד די"ל דהא דלא פריך לרבנן מהא דכתיב גבי מלחמת מדין וכל נוגע בחלל ולא כתיב אהל, דבחולין (דקכ"ה) במשנה קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא, ובגמ' פריך נוגע אין אבל מאהיל לא היכי דמי אי דאיכא כזית בשר באהל נמי ליטמא, ומשני דליכא כזית בשר, ופריך ואי דאיכא כזית מוח מבפנים באהל נמי ליטמא כו' ומשני ר' יוחנן לעולם דאיכא כזית ומוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ ומאי נוגע דקתני מאהיל, וקאמר שם בגמרא מאן תנא דקרי לאהל נוגע ר' יוסי היא דתניא ר"י אומר מלא תרוד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל, בשלמא במשא ובאהל הא קא טעין ליה לכוליה והא קא מאהיל אכוליה, אלא נוגע הא לא נגע בכוליה, אלא לאו ש"מ מאי נוגע מאהיל, ופריך והא קתני נוגע והא קתני מאהיל, ומשני אביי למטה מטפח אהל נגיעה למעלה מטפח אהל גרידא, ורבא אמר אפילו למעלה מטפח נמי אהל נגיעה הוא והיכי דמי אהל גרידא בהמשכה [דבר אחר מאהיל עליו ועל הטומאה דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא הטומאה מאהלת עליו אלא. דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו, רש"י], ולפ"ז י"ל דרבנן ס"ל דקרי לאהל נוגע ואפילו למעלה מטפח וא"כ שפיר במלחמת מדין כתיב נוגע דגם זה אהל, ושם נראה דלא היו מטמאים באהל המשכה רק באהל נגיעה דהא היו לוחמים ע"פ השדה, והא דקרי לאהל נוגע פשיט דלאו דוקא בלשון משנה שהרי קאמר ג"כ נפ"מ לענין דינא דלמ"ד דקרי לאהל נוגע, הנוגע בחצי זית ומאהיל על חצי זית מצטרפין כדאיתא שם בש"ס, אמנם הרמב"ם ז"ל דפסק דנוגע לאו היינו אהל, דפסק בסופ"ד שם דנגיעה ואהל אין מצטרפין וכמ"ש בים של שלמה בחולין שם, שפיר למד ממלחמת מדין מדלא כתיב רק נגיעה ע"כ דעכו"ם אינן מטמאים באהל, אבל לרבנן לק"מ:
אמנם אכתי תקשה שהרי בחולין שם (דקכ"ו) קאמר ומאן תנא דפליג עליה (דר' יוסי דקרי לאהל נוגע, רש"י] ר"ש הוא דתניא ר"ש אומר שלש טומאות כו' ע"ש, א"כ ר"ש לשיטתיה דס"ל דנוגע לאו היינו אהל אמאי יליף מהא דאתם קרוין אדם ולא הביא ממלחמת מדין דכתיב נוגע. ונראה די"ל לפמ"ש בילקוט מטות (דף רנ"ד סע"ב) בשם ספרי זוטא כל הורג נפש לרבות השדרה והגלגלת, נוגע בחלל לרבות אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליו בשר כראוי, וכל נוגע ריבה עצם כשעורה שהוא מטמא במגע ובמשא [אבל לא באהל, זית רענן], וא"כ י"ל דר"ש ס"ל כהספרי זוטא וסתם ספרי ר"ש הוא כדאיתא בסנהדרין אולי גם ספרי זוטא בכלל, דמרבה מהכא אבר מן המת כו' ועצם כשעורה שאין מטמאין באהל רק בנגיעה ואין ראיה כלל לטומאת עכו"ם, אבל הרמב"ם ז"ל דס"ל דמרבה אבר מן החי שיש עליו בשר כראוי דוקא מקרא דאו עצם אדם, ועצם כשעורה מקרא דכל הנוגע בעצם כמ"ש בפ"ב ה"ג וה"י והוא כש"ס נזיר (דנ"ד), ועיין תוס' חולין (דקכ"ו ע"ב) ד"ה עצם, שפיר יליף דעכו"ם אין מטמאים באהל מהא דכתיב רק נוגע וא"ש, והר"ש ז"ל בריש פ"ב דאהלות הביא הספרי זוטא [הובא ג"כ בילקוט חוקת] זאת התורה אדם, אם למד אדם פרט לנבילה כבר למד, מה אני מקיים האדם, לרבות דבר אחר שיטמא כמת שלם את מה אני מרבה השדרה והגלגלת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ורוב עצמות מרוב הבנין ורובע מרוב המנין הרי אלו מטמאים במגע ובמשא ובאהל, וצ"ע בפרק כהן גדול עכ"ל הר"ש ז"ל, וכוונתם דשם (בדנ"ג) לא למד לה מאדם רק מעצם אדם ע"ש:
והנה התוס' ביבמות שם הקשו מהא דקאמר רבינא דנהי דמעטינהו קרא מאטמויי באהל ממגע ומשא לא מעטינהו, והרי כתיב וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים, והרי הכא כתיב נוגע וכתיב עצם אדם למעט עכו"ם, ותירצו דבנזיר (דנ"ג ע"ב) דרשינן על פני השדה זה המאהיל על פני המת:
ולכאורה קשה איך אפשר לומר לר"ש דוכל אשר יגע ע"פ השדה הוא מאהיל, הרי ר"ש ס"ל דנוגע לאו היינו מאהיל ואמאי לא למד ר"ש דע"כ נוגע היינו מאהיל מקרא זה. אך דהראב"ד ז"ל בהלכות טו"מ סופ"ב כתב דהא דגולל ודופק מטמא במגע ואהל ולא במשא, דר' ישמעאל דס"ל בחולין (דע"ב) דהלכתא נינהו הכי גמירי לה, ולר"ע דיליף גולל ודופק מקרא דע"פ השדה, יליף מגע מאשר יגע, אהל מע"פ השדה דמשמע מאויר ע"כ, הרי דאשר יגע הוא מגע ממש, וע"פ השדה הוא אהל ולק"מ, ושפיר הוצרך לכתוב עצם אדם למעט עכו"ם. אך קשה לי דהתוס' ז"ל בחולין (דקכ"ו ריש ע"ב) שכתבו בהא דר"ש קאמר שם דגולל ודופק מטמא במגע ובמשא ולא באהל, דלר"ע יליף אהל כיון דהאי קרא באהל איירי ומגע יליף לה משום דאפקיה בלשון נגיעה ע"כ, הרי דס"ל להתוס' דלא כראב"ד אך דהא דכתיב אשר יגע היינו מאהל ממש וא"כ קשה הרי ר"ש ס"ל דנוגע לאו היינו אהל. והנה לר"ע א"ש, דהרי ר' יוחנן דמוקי לה המשנה:
דקולית המת כו' דס"ל לתנא דנוגע היינו מאהיל והנה תנא דהאי מתניתין הוא ר"ע, דקתני סיפא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא ור"ע הוא דקאמר לה כן (בדף קכ"ד ע"ב), ולר' יוחנן ר' ישמעאל לא ס"ל כן וכמ"ש התוס' שם ד"ה והכא, וא"כ הרי ר"ע ס"ל דנוגע היינו מאהיל, ושפיר אף דלמד גולל ודופק מקרא דע"פ השדה ס"ל דמטמא במגע ואהל דקרא באהל איירי ואפקיה בלשון מגע, ור"ש דקאמר דגולל ודופק מטמא במגע ואהל לא במשא י"ל דס"ל כר' ישמעאל דהלכתא נינהו והכי גמירי לה. אך על התוס' יבמות קשה דאיך כתבו דדרשינן לקרא אשר יגע היינו מאהיל דהרי בודאי נראה דלר"ש לא דרשינן הכי כיון דס"ל נוגע לאו היינו מאהיל. וצ"ל דהתוס' יבמות ס"ל כפירוש הראב"ד ז"ל דאשר יגע הוא מגע ממש וע"פ הוא אהל ולא כמ"ש בחולין מדאפקיה לאהל בלשון מגע וצ"ע. והנה הרמב"ן ז"ל תירץ קו' התוס' דהרי כתיב בעצם אדם, דהתם מידרש בספרי לאבר מן החי ומדין אהל מיעטיה ונגיעה דמת נתרבית בו מדכתיב ועל הנוגע בעצם דהיינו עצם כשעורה מן המת עכ"ל, וכ"כ הרשב"א ז"ל [והיינו באבר מן החי שאין עליו כזית בשר] וקשה אמאי ניידו מתירוץ התוס' דהרי בש"ס דנזיר מוקי לה באהל ועצם אדם מוקי לה לרבות רובע עצמות שמטמא באהל ודלא כספרי. ונראה דס"ל כנ"ל דע"כ לר"ש אי"ל אשר יגע הוא אהל, וי"ל ג"כ דמוקי לה כהספרי משום דסתם ספרי ר"ש הוא כדאיתא בסנהדרין (דפ"ו) [ועיין בפירוש הרא"ש ז"ל בנזיר (דנ"ג) שכתב דמקרא על פני דרשינן אהל ומתיבת השדה מרבינן גולל ודופק או להוציא עובר ועיין רמב"ן ז"ל עה"ת בקרא ע"פ השדה]:
עוד הקשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהרי כתיב (פסוק י"א] הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים, הרי דממעט עכו"ם גם ממגע, ותירצו דההוא לאפוקי נפש בהמה איצטריך, דמדכתב רחמנא נפש להביא דמו כתב אדם להוציא בהמה ע"כ. ולכאורה היה אפשר לומר דהנה איתא בספרי הובא בכ"מ ריש הלכות טומאת מת וז"ל, הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים בא הכתוב ולימד על המת שמטמא במגע, הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא במגע, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר הנוגע במת ללמדך שאין עונשין מה"ד ע"כ. ולפ"ז שפיר הוצרך לומר אדם שמטמא גם באהל והוא ישראל, ולכתוב בו מגע לומר שאין עונשין מה"ד, דאל"כ לא הוי ק"ו דעכו"ם רק במגע מטמא. אך דהנה בסנהדרין (דע"ד ע"א) איתא תניא רשב"י אומר העובד ע"ז ניתן להצילו בנפשו מק"ו, ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כ"ש, ופריך וכי עונשין מה"ד, ומשני קא סבר עונשין מה"ד. ולפ"ז לרשב"י לשיטתיה דס"ל עונשין מה"ד הוצרכו הרמב"ן והרשב"א ז"ל לתרץ דמשום בהמה איצטריך ליה דלרבי שמעון אי"ל דאתא ללמד דאין עונשין מה"ד:
עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואיכא למימר דמתרבו עכו"ם לנגיעה מההיא דתניא בנזיר פכ"ג (דנ"ד) או בקבר א"ר שמעון זה קבר שלפני הדיבור כלומר וגבי נגיעה תניא, וכך פירש שם רש"י ז"ל דכל קברי עכו"ם קרי קבר שלפני הדיבור כלומר של בני נח, ור' שמעון לטעמיה דאמר מעטינהו רחמנא באהל, ורבינהו גבי נוגעין דכולי קרא במטמאין במגע ולא באהל כתיב כדמפרש בגמרא התם. והא דמתרץ רבינא נהי דבאהל לא מטמו וכו', משמע דלסתמא דגמרא ס"ל דלגמרי מיעטינהו וזה צ"ע עכ"ל. הרי גרים הרמב"ן ז"ל א"ר שמעון זה קבר שלפני הדיבור, אבל רש"י גריס שם ר"ל וכן בתוס' גרסי ארשב"ל והקשו שם דלר"ש למ"ל קרא תפ"ל דבלא"ה דמטמו בנגיעה. אך להרמב"ן ז"ל אה"נ דמהכא הוא דיליף ר"ש דמטמו בנגיעה, ועכ"פ נראה מדברי הרמב"ן ז"ל דאע"ג דר"ש דריש מקרא אדם כי ימות באהל ואתם קרויין אדם מ"מ צריך ג"כ קרא דמטמא במגע אע"ג דקרא רק באהל כתיב, וא"כ אין לתמוה על הרמב"ם ז"ל דלמד לה ממלחמת מדין דשם מבואר דמטמא במגע:
או י"ל הא דלמד הרמב"ם ז"ל ממלחמת מדין. דהנה רש"י ז"ל כתב שם בקרא דכל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, בשם ספרי ר' מאיר אומר בהורג בדבר המק"ט הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאלו נוגע במת עצמו, או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל נוגע בחלל, מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו ע"כ, והרמב"ן ז"ל כתב ע"ז וז"ל, ולא נתכוונו דבריו אצלי שאם הרגו בדבר המק"ט של כלי שטף אין האדם מטמא טומאת שבעה ולא צריך הזאה, לפי שהכלי אב לטומאה והאדם שנטמא ממנו ראשון, ואם בכלי ברזל כבר למדנו לחרב שהוא כחלל להטמא טומאת שבעה, ואם סבר הרב שכיון שנגע בכלי בעוד שהוא מחובר במת יטמא אותו כמת עצמו ט"ז, טומאה בחבורין מדרבנן היא בחבורי כלים כמת כמ"ש במסכת נזירות בפרק ש"מ, ולשונם בספרי כך הוא ר' מאיר אומר בהורגו בדבר המק"ט הכתוב מדבר שמטמא בהיסט או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, ת"ל כל הורג נפש וכל נוגע בחלל, מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו, ופירושה שבא ר"מ ללמד מכאן שהמת מטמא במשא, ואם הרגו במקל יד או ברומח אפילו אין בו ברזל ונשאו בהם בשעה שמת מטמא אותו במשא ט"ז, ולא נתכוין בדבר המק"ט לכלי קבול, אלא בדבר שהאדם מקבל בו טומאה מן המת עצמו כגון המשא, ורישא דברייתא התם מניין שמטמא בהיסט אמרת ק"ו מה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט, מת חמור לאו דין הוא שמטמא בהיסט. אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב, אמרו היסטו כמגעו מקום שמגעו ט"ז היסטו ט"ז (כן צ"ל וברמב"ן שם טה"ד] מקום שמגעו טומאת ערב היסטו טומאת ערב, ר' מאיר אומר אין צריך הרי הוא אומר כל הורג נפש כו' ומכאן יתברר פירושה לענין שאמרנו (דיליף] ת"ק משא המת מן הק"ו ואפילו לטומאת שבעה דלית ליה דיו, והביאו ר"מ מן הכתוב הזה דאית ליה דיו ולא אתי בק"ו כדאיתא בב"ק פרק כיצד הרגל עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
ולפ"ז לר"מ דלמד טומאת משא מקרא דכל הורג נפש ושלא תאמר דאפילו בזרק בו חץ והרגו ג"כ יהיה טמא ת"ל וכל נוגע, א"כ אין ללמוד מכאן דעכו"ם אינם מטמאים באהל, דהרי י"ל דמש"ה נכתב נוגע ולא אהל כדי ללמוד מה נוגע ע"י חבורו אף הורג ע"י חבורו, וא"כ י"ל דרבנן כר"מ ס"ל, אבל הרמב"ם דבריש הלכות טו"מ ובפה"מ סופ"א דאהלות למד טומאת משא מק"ו דנבלה וכת"ק דר"מ ע"ש, ובפ"ה ה"ג כתב הרי הוא אומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל, וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרג או זרק אבן והרג נטמאת שבעת ימים, אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו שהרי נגע הכלי במת עכ"ל, הרי דג"כ אינו מקיש כלל הורג לנוגע ורק מסברא קאמר וכי תעלה על דעתך כו', וא"כ שפיר הו"ל למכתב גם אהל, וע"כ דעכו"ם אינם מטמאים באהל:
קשה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דת"ק דלמד משא במת מק"ו מנבלה לטומאת שבעה לית ליה דיו ור"מ דלמד לה מקרא ס"ל דיו ולא אתא מק"ו, א"כ תקשה אמאי למד הרמב"ם ז"ל משא מק"ו מנבלה והרי ס"ל דיו, ובזבים (פ"ה מ"ג) כתב התוס' יו"ט דכיון דלמידין משא במת רק ק"ו מנבלה אמרינן דיו כנבלה דוקא שיסוט ולא כזב שמטמא אף בלא היסט. וברדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם ז"ל רכ"ג:
כתב דמש"ה כלים הנוגעים במת אינם מטמאים במשא דכיון דילפינן מנבלה אמרינן דיו כנבלה דרק היא בעצמה מטמאה בנבלה ולא הנוגע בה ע"ש, וא"כ קשה אמאי יטמא טומאת שבעה:
אך דבב"ק (דכ"ה) איתא א"ל רב אחא מדפתי לרבינא והא האי תנא לא דריש דיו ואע"ג דלא מיפרך ק"ו דתניא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב מטמא במת מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת, וקמייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה, ואמאי אימא אהני ק"ו לטומאת ערב ואהני דיו לאפוקי טומאת שבעה, ומשני שם דמפץ בשרץ גמרינן מזב, ומפץ במת גמרינן מגז"ש משרץ, ופריך למ"ד דון מינה ומינה מאי איכא למימר דהרי ילפינן משרץ ובשרץ הוי רק טומאת ערב, ומשני אמר רבא אמר קרא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כל טומאות שאתם מטמאים במת לא יהו פחותין משבעה, והקשו בתוס' דא"כ שוב נילף מפץ במת מק"ו מזב דאי"ל דיו כזב רק לטומאת ערב הא במת הכל טמא ט"ז, ותירצו דמשמע ליה דהקרא קאי רק אטומאה דכתיב בהדיא בקרא ואי הוי למד מפץ במת מק"ו מזב הוי אמרינן דיו אבל השתא דילפינן מת בגז"ש משרץ ככתוב בהדיא חשיב ליה אע"ג דשרץ גופא אתא בק"ו ע"ש. אמנם ברשב"א ובשיטה מקובצת כתבו בשם איכא מאן דמפרש דלמסקנא דרבא דכל טומאות המטמאות במת יהיו לטומאת שבעה שוב ילפינן מפץ במת מק"ו מזב ולא אמרינן דיו כיון דהכתוב מרבה בפירוש שכל טומאות במת יהיו לטומאת שבעה ע"ש:
הרי דפלוגתת הראשונים ז"ל היא, אם בטומאת מת לטומאת שבעה אמרינן דיו, דלשיטת התוס' רק במאי דמפרש בקרא מרבי לטומאת שבעה ולשיטת יש מפרשים לא אמרינן כלל דיו ומתרבו לטומאת שבעה. ולפ"ז א"ש דהרמב"ן ז"ל ס"ל כשיטת התוס' ומש"ה כתב דר"מ לא למד מק"ו משום דאית ליה דיו ויהיה טמא רק טומאת ערב, אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל כשיטת הי"מ דלרבא דיליף מקרא דכל טומאות במת יהיו טמאים שבעה לא אמרינן שוב דיו וא"ש. שוב ראיתי בחדושי הרש"ש ז"ל שם בב"ק שהביא בשם ספר ז"א שהקשה על מ"ש הרמב"ן ז"ל דר"מ לא למד מק"ו משום דאמרינן דיו והרי רבא מסיק הכא דכל טומאות במת לא יהו פחותין משבעה, והשיג עליו הרש"ש דהרי לפמ"ש התוס' רק בטומאה הכתובה בהדיא קאי קרא והקשה על ת"ק דר"מ דאיך יליף בק"ו הלא אמרינן דיו ע"ש. ויותר הו"ל להקשות דאיך פסק הרמב"ם ז"ל כת"ק כיון דקיי"ל דאמרינן דיו, ולפמ"ש א"ש הכל דהרמב"ן ז"ל ס"ל כסברת התוס' והרמב"ם כשיטת הי"מ, ולפ"ז שוב י"ל ג"כ דת"ק ור"מ פליגי בפלוגתת התוס' וי"מ אי קרא דוכבסתם בגדיכם קאי דוקא אדבר דכתיב בהדיא:
קשה לי מנ"ל להרמב"ם ז"ל דעכו"ם מטמא במשא, כיון דלמד רק ק"ו מנבלה שאינו מטמא באהל מטמא במשא מת שמטמא באהל א"ד שמטמא במשא א"כ עכו"ם דאינו מטמא באהל וליכא ק"ו שפיר י"ל דגם במשא אינו מטמא, והרי בפ"ה הי"ג כתב דבגדים אע"ג שהם כמת מ"מ אינם מטמאים באהל דכתיב אדם כ"י באהל ולא בגדים, ומשא אינו מטמא כיון דבמת גופא לא מפרש, [וכ"כ בפה"מ פ"ב מ"ג ע"ש ובמי נפתוח אכ"ז]. והרי במלחמת מדין שלא הוזכר אהל למד הרמב"ם ז"ל דעכו"ם אינם מטמאים באהל והרי גם משא לא הוזכר שם, ורק די"ל כיון דגם בישראל לא הזכיר משא בפירוש אין חידוש שלא הזכיר אצל עכו"ם, מ"מ הרי הרמב"ם ז"ל מודה לדרשה דאדם אתם וכמש"ל מהא דהסך בשמן המשחה א"כ עכו"ם שוה לבגדים ומנ"ל משא:
והנה אפשר לומר ג"כ דת"ק ור"מ בהא פליגי. דהנה קשה בהא דלמד ק"ו מנבלה שאינה מטמאה באהל טמאה במשא ק"י מת נימא גולל ודופק יוכיחו דמטמאים באהל ואינם מטמאים במשא כדאיתא (בפ"ב מ"ד) וראיתי שהקשה כן במנחת חינוך ריש מצוה רס"ג. ולפ"ז אפשר לומר דת"ק דר"מ ס"ל כר"א שם דגולל ודופק מטמא אף במשא ור"מ ס"ל כת"ק דר"א ומש"ה אי אפשר ללמוד מק"ו די"ל גולל ודופק יוכיחו:
או י"ל דהנה הרמב"ם ז"ל (בפ"ב הט"ו) כתב דגולל ודופק הוי רק דרבנן והראב"ד ז"ל השיג עליו שהרי בחולין (דע"ב) קאמר ר"ע וכל אשר יגע ע"פ השדה לרבות גולל ודופק, ור' ישמעאל קאמר להוציא עובר במעי אשה גולל ודופק הלכתא גמירי לה. הרי דלר"י הוא מה"ת ה"ה לר"ע אלא דלמר הוי מהלכתא ולמר הוי מקרא, וכתב ע"ז הכ"מ הרמב"ם ז"ל סובר כיון דלא מפורש בקרא הקרא הוי אסמכתא בעלמא ע"ש. הרי דלר"י גולל ודופק מה"ת היא דהלכתא נינהו ולר"ע מדרבנן, ולפ"ז י"ל דת"ק דעביד ק"ו למשא מנבלה ל"ק דנימא גו"ד יוכיחו די"ל דס"ל דהוי רק מדרבנן ומה"ת אינם טמאים כלל, ור"מ דלא למד מק"ו י"ל דס"ל כר"י דהלכתא נינהו א"כ י"ל גו"ד יוכיחו, והרמב"ם ז"ל דפסק דגו"ד רק מדרבנן שפיר למד מק"ו, ועי' לקמן (כ"ו ס"ד) מ"ש ג"כ דלר"מ גו"ד הלכתא נינהו:
שוב ראיתי בילקוט חקת (דף רל"ו ע"ד) הביא ספרי זוטא וז"ל, אין במשמע שיטמא המת אלא באהל ומנין אף במשא ת"ל וטמא שבעת ימים לרבות שיטמא במשא דברי ר' אלעזר בן מתיא, א"ל ר' שמעון בן פנחס אינו צריך ומה אם נבלה שאינה מטמאה באהל הרי היא מטמאה במשא המת שהוא מטמא באהל א"ד שיטמא במשא, א"ל ר"א בן מתיא מה משא נבלה עד הערב אף משא מת עד הערב [דאמרינן דיו, זית רענן], א"ל ר"ש בן פנחס אחר שהודית שהמת מטמא במשא, המת מטמא במגע ובמשא ונבלה מטמאה במו"מ, אם חלקה תורה משא נבלה ממגעה דין הוא שנחלק משא המת ממגעו [דס"ל דבכה"ג לא אמרינן דיו, ואפ"ה א"ל ר"א דאמרינן דיו, וכיוצא בזה איתא סופ"ב דב"ק. זית רענן] א"ל ר"א בן מתיא ובלבד מבלעדי נבלה אי אפשר להיות, בא וראה הרבה מטמאים יש באהל ואינן מטמאים במשא אף אתה אל תתמה על המת שאע"פ שמטמא באהל לא יטמא במשא, ת"ל וטמא שבעת ימים לרבות שמטמא במשא ע"כ. הרי דבאמת קאמר יוכיח מגולל ודופק שמטמא באהל ואינו מטמא במשא, דהא דקאמר דהרבה מטמאים יש באהל ואינן מטמאים במשא, הוא רק גולל ודופק דדברים אחרים לא מצינו שיהיו מטמאים באהל ולא במשא, חוץ מקבר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ב הט"ו), ואי"צ קבר יוכיח דהרי לא שייך בו כלל משא דהרי צריך להיות רק בנוי וסתום ועי' רמב"ם ז"ל (פי"ב ה"ו), ואין דנין אפשר משאי אפשר, וס"ל דגו"ד הוי מה"ת וכר"י:
והנה הרמב"ן ז"ל בפרשת מטות הקשה בהא דהזהירם עתה בדיני הגעלה וטומאה ולא הזהירם במלחמת סיחון ועוג וכתב וז"ל וכן בדיני הטומאה שהזהירם עתה ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגומר, כי מלחמת סיחון ועוג בה היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור. ועל דרך הפשט הזהירם ואתם חנו מחוץ למחנה ש"י ותתחטאו כדי שלא יטמאו את העם אבל שם כולם היו שוים בדבר עכ"ל. והרדב"ז ז"ל [ח"ה סי' כ"א] כתב לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל וז"ל, עוד יש לומר דעדיין לא נאמר פרשת וכל נוגע בחלל ובזמן סיחון ועוג לא היו העכו"ם מטמאים במגע ובמשא, ואע"ג דכתיב בפרשת פרה אדם כי ימות באהל, ומשמע שלא נתמעטו העכו"ם אלא מטומאת אהל מ"מ אקרא דהכא סמיך דכתיב וכל נוגע בחלל, דהא דנקט אדם כי ימות באהל לאשמעינן דישראל מטמא אף באהל, אבל הבלתי ישראל לא הוזהרו עדיין על מגען עד פרשת מדין עכ"ל. ולפ"ז למ"ש הרדב"ז דעיקר הלמוד הוא מפרשת: מדין, אבל בקרא דאדם כ"י באהל י"ל דגם במגע אינו מטמא, ורק דקמ"ל דישראל מטמא באהל, א"כ שפיר הביא הרמב"ם ז"ל מפרשת מדין דמשם עיקר ההוכחה דמטמא במגע:
ולפי שיטת הרדב"ז ז"ל מתורץ קו' התוס' בנזיר (דנ"ד) בד"ה או בקבר רשב"ל אמר זה קבר שלפני הדיבור, כתבו וז"ל שקודם מתן תורה, וצ"ע לרבנן דר"ש דאמרי אף קברי עכו"ם מטמאים באהל דלא דרשינן אדם אתם, אמאי איצטריך או בקבר, וי"ל דר"ש היא. מיהו קשה דהרי גבי נגיעה מודה ר"ש דקברי עכו"ם מטמאין במגע ובמשא כדאמר רבינא בפרק הבא על יבמתו, ודוחק לומר דלא כרבינא עכ"ל. ועי' תוס' נדה (ד"ע ע"ב) ד"ה ואין נציב. ולהרדב"ז ז"ל א"ש דהא דקאמר רבינא דמטמאו במגע ובמשא הוא נתחדש רק במלחמת מדין, אבל בפרשת פרה עדיין לא היו מטמאים במגע, והוצרך לומר או בקבר לומר דקבר שלפני הדיבור קודם מ"ת מטמא במגע. אמנם הרמב"ן ז"ל כתב דאו בקבר ר"ש הוא דקאמר לה ומכאן ילפינן דעכו"ם מטמא במגע וכמ"ש לעיל, ולפ"ז שפיר הקשה הרמב"ן ז"ל לשיטתיה דאמאי לא הזהירם על הטומאה במלחמת סיחון ועוג, דמפרשת פרה שנאמרה מקודם ילפינן דעכו"ם מטמאים במגע מקרא או בקבר:
והנה מדברי התוס' שהקשו דלר"ש דעכו"ם מטמא עכ"פ במגע למ"ל או בקבר מוכח דס"ל דכיון דעכו"ם מטמא במגע בו ה"ה דקברו מטמא במגע ול"צ קרא, וכן להרמב"ן ז"ל דלמד מאו בקבר דעכו"ם מטמא בנגיעה מוכח עכ"פ דגם קבר של עכו"ם מטמא בנגיעה. אמנם אין כן דעת הרמב"ם ז"ל דבהלכות טו"מ (פ"ט ה"ד) שכתב וז"ל העכו"ם אין להם טומאת קברות, הואיל ואינן מטמאין באהל הרי הנוגע בקברן טהור, עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה עכ"ל. וכתב הכ"מ דהרמב"ם ז"ל למד לה מהא דסוף נזיר במשנה המוצא מת בתחלה מושכב כדרכו נוטלו ואת תפוסתו [ומפנו למקום אחר ואינו חושש שיש כאן במקום הזה שום מא אחר ומותר לו להלך בכ"מ. רש"י] שנים נוטלן ואת תפוסתן, מצא שלשה אם יש בין זה לזה מד' אמות עד שמונה הרי זו שכונת קברות [וקנו מקומן ואף ע"פ שאין שם כראוי כו' והואיל וזו שכונת קברות יש לחוש שמא נעשו כאן שתי מערות אחת מכאן ואחת מכאן וחצר באמצע שהוא שש על שש. רש"י]. ובגמרא שם קאמר רב יהודה מצא פרט למצוי [דהא דתנן מצא ג' מתים מושכבין כדרכן דקנו מקומן ויש להן שכונת קברות פרט למצוי שאם היה יודע קודם לכן שאחד מהם נקבר לשם אין זו שכונת קברות ונוטלן ואת תפוסתן ומותר לו לפנותן למקום אחר שלא קנו מקומן. רש"י], מת פרט להרוג, מושכב פרט:
ליושב, כדרכו פרט לשראשו מונח לו בין ירכותיו וכו' וכל הני מ"ט לא אמרינן דילמא עכו"ם הוא [ואיקבר להכא ועכו"ם אינו עולה מן המנין. רש"י] וס"ל להרמב"ם ז"ל דמש"ה עכו"ם אין להם שכונת קברות, וא"צ לבדוק מהם ולהלן שמא יש שם קברים משום דעכו"ם אין מטמאים באהל וממילא הנוגע בקברן טהור, וצ"ל דס"ל דהא דקבר טמא הוא רק משום דהקבר הרי מאהיל על המת אע"ג דקרקע אינו מק"ט מ"מ גזה"כ הוא אבל כל שאם מאהיל טהור גם הקבר טהור. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות אבל (פ"ג ה"ג) וז"ל, וכבר ביארנו כל אהלים שתכנוס להן הטומאה או שתצא מהם ודין הסככות והפרעות כו' הכל בהלכות טומאת מת, ושם ביארנו שאין עכו"ם מטמאין באהל ולפיכך קברותיהם טהורים, ומותר לכהן לכנוס לשם ולדרוך על קברותיהם, ואינו אסור אלא שיגע בטומאה או שישאנה כמו שביארנו שם עכ"ל. ונראה פשוט דהרמב"ם ז"ל למד לה מהא דבב"מ (דקי"ד) דרבה בר אבוה אשכחיה לאליהו דקאי בבית הקברות של עכו"ם כו' א"ל לאו כהן הוא מר מ"ט קאי מר בבה"ק א"ל לא מתני מר טהרות דתניא רשב"י אומר קבריהן של עכו"ם אינן מטמאין שנאמר ואתן צאני כו'. הרי דהיה עומד על הקברות וע"כ דמותר לנגוע, דלא נראה לפע"ד דלמד לה מהא דאין שכונת קברות לעכו"ם די"ל דהלכתא גמירי לה כמ"ש התוס' יו"ט שם, ולפ"ז הגירסא דב"מ עיקר דגרסינן קברי עכו"ם אינן מטמאין ולא כמו דאיתא ביבמות קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל דמשמע בנגיעה מטמאין. ובהקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר טהרות כתב וז"ל, ולשון התלמוד ישראל מטמאים באהל ואין העכו"ם מטמאים באהל, וסמך זה לאומרו זאת התורה אדם כו', ראה דהכא דכתב דאין עכו"ם מטמאין באהל, לא הזכיר קבר דקבר גם בנגיעה לא מטמא, והיה נראה לפע"ד אף לשיטת התוס' צ"ל כן, דהרי ס"ד דהש"ס ביבמות דגם במגע אינן מטמאין ורק רבינא הוא דמחדש דרק באהל אינן מטמאין, וע"כ דגרסינן סתם אינן מטמאין וכן הוא ברש"י פסחים (ד"ט ע"א) וכן נראה מדברי רש"י ז"ל ביבמות שכתב דקברי עכו"ם אינן מטמאין את המאהיל עליהם, משמע דבגמרא לא גריס באהל. אך התוס' שבת (דט"ו ע"ב) וגיטין (ד"ח ע"ב) וע"ז (דף ל"ט ע"א) הביאו קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל, ולשיטת הרמב"ם ז"ל מתורץ קו' התוס' דלמ"ל קרא או בקבר שלפני הדיבור תפ"ל בלא"ה דעכו"ם הרי בנגיעה מטמאין, ולרמב"ם ז"ל א"ש דקבריהם אף בנגיעה אינן מטמאין ומרבה קבר לפני הדיבור. או אפשר דהרמב"ם ז"ל ס"ל כפירוש הריב"א ז"ל שכתבו התוס' דקבר שלפני הדיבור היינו אחר מ"ת קודם אמירת הפרשת פרה ע"ש:
שוב ראיתי במאירי ז"ל בנזיר שם דס"ל ג"כ כשיטת הרמב"ם ז"ל וז"ל וקבר שלפני הדיבור ר"ל קודם מתן תורה לא היה בו טומאה ואף לאחר הדיבור אלא במגע ולא באהל. ועכו"ם מיהא אין להם טומאת קברות אף במגע ולא טומאת אהל אף בגופן עד שיגע בגוף הטומאה או ישאנה עכ"ל. ואפשר ג"כ דרמב"ם ז"ל למד לה מהא דצריך או בקבר לקודם הדיבור ע"כ דעכו"ם אף במגע אין קבריהן מטמאין:
וראיתי במנחת חינוך כתב הנה הלשון בגמרא קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל נראה דבמגע מטמאים דקבר מטמא במגע, וא"כ קשה מהא דאליהו דעמד בבה"ק של עכו"ם ואמר שאינן מטמאים באהל מ"מ האיך עמד על הקבר כיון דמטמא במגע, אך דיחף אסור לעמוד מחמת נגיעה אבל במנעלים לאו נגיעה, וזה שכתב הרמב"ם ז"ל בה"א פ"ג דמותר לדרוך על קברותיהם היינו במנעלים דוקא. אך הקשה לשיטת הסוברים כסברת הרמב"ם ז"ל דכל הבגדים הרי הם כחלל וסוברים כסברת ר"ת ז"ל דכהן מוזהר על הבגדים הנוגעים במת ועוד שהוא בחבורין יטמא הכהן ט"ז. ומזה רצה לחדש דקברי עכו"ם כיון דהם אינם מטמאים באהל קבריהם אינם מטמאים במגע, ודחה זה מתוס' נזיר (דנ"ד) ומש"ה כתב דהיו הרבה בגדים על רגליו דכלי בכלי אינו עושה כיוצא בו ע"ש. ובמחכ"ת הגדולה נעלם ממנו הרמב"ם ז"ל פ"ט מטומאת מת הנ"ל דמבואר בהדיא דקבר אינו מטמא במגע ומש"ה כתב בהלכות אבל דמותר לדרוך על קברותיהם, ולא במנעלים דוקא, והתוס' נזיר באמת חולקים וס"ל דקבריהם מטמאין במגע, ולשיטת התוס' צ"ל כמ"ש דהיו הרבה בגדים על רגליו, או י"ל שהיה מדבר שאין מק"ט כלל כגון מעורות בריות שבים וכמ"ש בכלים פי"ז, או מקש לפמ"ש התוס' שבת (ס"ו) דרק מדרבנן מק"ט, ואין מטמא באהל כמ"ש בתוס' יו"ט בשם מהר"ם ז"ל באהלות (פי"א מ"ח) וגם דאין כהן מוזהר עליו, ולשיטת היראים (סי' שי"א) דעכו"ם כיון דאינן מטמאין באהל שוב אין כהן מוזהר על מגע ומשא שלהם דאין מוזהר רק על טומאה שמטמא באהל כמו נזיר כדאיתא:
בנזיר (דף מ"ג), אם כן שפיר אמר אליהו הנביא כיון דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל שוב אין כהן מוזהר על הטומאה ומותר ליגע בקברותיהם, דהרי רבה בר אבוה שאל לו לאו כהן הוא מר, משמע דלא היה מקפיד על הטומאה רק מחמת שהוא כהן, וכ"כ התוס' שם דלאו כהן הוא ע"ש. אמנם הפוסקים חולקים על היראים וכמ"ש במשנה למלך בה"א פ"ג ע"ש:
והנה לשיטת הרמב"ם ז"ל דמש"ה עכו"ם אין להם שכונת קברות משום דעכו"ם אינן מטמאים באהל ומש"ה קבריהם אינן מטמאים במגע, קשה לכאורה דבב"ב (דף ק"ב ע"א) פריך על משנה דנזיר דהמוצא מת מושכב כדרכו כו' מצא שלשה אם יש ביניהן מארבע עד שמונה הרי זו שכונת קברות, מני אי רבנן הא אמרי ארבע אמות על שש, אי ר"ש הא אמר שש על שמונה. ומשני לעולם ר"ש היא והאי תנא הוא כו', והדר קאמר לעולם רבנן היא וכגון דבדק באלכסונה ע"ש. והרי בלא"ה ע"כ ר"ש היא דקברי עכו"ם אינן מטמאין, ואיך קאמר דרבנן היא ולא ר"ש, וצ"ל דבהא ס"ל לרבנן דמשנה זו כר"ש דעכו"ם אינן מטמאים:
ולענין הלכה אי קיי"ל כרשב"י כתבו התוס' ביבמות בשם ר"י ז"ל וכ"כ בב"מ דאין הלכה כר"ש דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו ורשב"ג ס"ל באהלות (פי"ח) דמדורות כותים טמאים, וצריכים כהנים ליזהר מקברי עכו"ם עכ"ל [וצ"ל באהל דבנגיעה בלא"ה אסור לשיטת התוס'], ובחזון נחום באהלות (פי"ח) הקשה אמאי הביאו ראיה מהא דרשב"ג דקאמר בסיפא עיר עכו"ם שחרבה אין בה משום מדור עכו"ם משמע הא לא חרבה טמאה ולמ"ל מדיוקא דרשב"ג דסיפא והו"ל למימר דקיי"ל כסתם משנה מדורות כותים טמאים והניח בצ"ע. ובאשכול כתב באמת מהא דסתם משנה מדורות כותים ומהא דרשב"ג ע"ש, וכן בכלבו כתב בשם הר"י דקיי"ל כסתם משנה דמדורות כותים ע"ש [ובת"י יבמות משמע דגרסינן גם ברישא רשב"ג, אך במשנה שלפנינו ליתא וכמ"ש בהגה שם]:
ולפע"ד נראה דהנה התוס' בשבת (דט"ו ע"ב) ד"ה אוירא לתלות, הקשו דהרי תנן באהלות (פ"ב מ"ג) אלו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל עצם כשעורה וארץ העמים הרי דאויר ארץ העמים טהור, ותירצו בחד תירוצא דאתיא כר"ש דקברי עכו"ם אינן מטמאין באהל דלא החמירו בארץ העמים יותר מקבריהם וכ"כ התוס' בגיטין (ד"ח ע"ב), וא"כ אין ראיה מסתם משנה דמדורות כותים דאין הלכה כר"ש דהרי איכא ג"כ סתם משנה דארץ העמים כר"ש ומש"ה הוצרכו לומר דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו, ולשיטת התוס' במשנה דארץ העמים מטמא במגע ובמשא ולא באהל אתיא כר"ש א"כ תקשה לכאורה אמאי לא חשיב ג"כ מת עכו"ם דאינו מטמא באהל, ואפשר כיון דתנא ארץ העמים וטומאתה משום מת עכו"ם שוב לא הוצרך לומר מת עכו"ם. ולשיטת הרמב"ם ז"ל סתם משנה דשכונת קברות הנ"ל אתיא ע"כ כר"ש. אך התוס' יו"ט שם כתב דהלכה היא בנזיר כנ"ל:
קשה לי במשנה דחולין (דקכ"ה) דתנן קולית המת וקולית המוקדשים הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא, פריך בגמרא נוגע אין אבל מאהיל לא היכי דמי אי דאיכא כזית בשר באהל נמי ליטמא, וקאמר שם הרבה אוקימתות ואמאי לא משני דאיירי בקולית המת של עכו"ם דאינו מטמא באהל רק במגע. ובתורת חיים שם כתב דע"כ הא דקתני קולית המת הנוגע בהם טמא היא משנה שאינה צריכה, וע"כ דרצה לאשמעינן איזה רבותא ומש"ה פריך נוגע אין אבל מאהיל לא עש"ה בארוכה. ולפ"ז שפיר קשה דילמא קמ"ל דמת עכו"ם מטמא במגע ולא באהל וכרבינא אליבא דר"ש, ולא כרבנן דמטמאי באהל ולא כסתמא דש"ס אליבא דר"ש דאף במגע אינן מטמאין, ולפי שיטת התוס' דלא קיי"ל כר"ש א"ש. דהנה התוס' שם בד"ה נוגע אין הקשו אמאי לא משני דאיכא כזית מוח בפנים ורק ר' יוסי הוא דס"ל טומאה טמונה אינה בוקעת ועולה, ותירצו ושמא לא מסתבר ליה לאוקמי כר"י, והקשה המהר"ם לובלין ז"ל והרי לקמן מוקי לה כר' יוסי דס"ל דנוגע היינו מאהיל ותירץ דבהא הלכה כר"י משא"כ בהא דטומאה טומאה אינה בוקעת אין הלכה כר"י להכי לא ניחא ליה לאוקמי כוותיה ע"ש, ולפ"ז כיון דלא קיי"ל כר"ש י"ל דלא ניחא לאוקמי מתניתין כוותיה. אך לשיטת הרמב"ם ז"ל דפסק כר"ש קשה, ולפמ"ש הדורש לציון סוף (ד"ט) דר"ע דלא ס"ל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה [בריש סוטה] ע"כ דלא ס"ל כרשב"י דהרי ע"כ מדהזהירם במלחמת מדין דוקא הוא מטעם דמת עכו"ם מטמא ודלא כרשב"י עש"ה, וא"כ א"ש דהרי משנה דקולית המת ר"ע היא וכמ"ש בחולין שם בדף הקודם ובתוס' ד"ה והכא, אמנם הרי לשיטת הרמב"ם ז"ל אדרבה ממלחמת מדין מוכח כרשב"י, ותמהני שלא הביא דברי הרמב"ם ז"ל: ויותר קשה לפמ"ש לעיל בראש דברי דר"ע דס"ל בסוכה (דכ"ה) דאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם היו מישאל ואלצפן שנטמאו לנדב ואביהוא ולא נושאי ארונו של יוסף משום דס"ל כר"ש דאדם ממעט עכו"ם וה"ה לקודם מתן תורה שלא נקראו אדם וא"כ מאי פריך הרי בלא"ה מתני' ר"ע היא א"כ י"ל בקולית ממת עכו"ם:
אמנם נראה דלק"מ. דהנה בהא דמשני ר' יוחנן לעולם דאיכא כזית [וא"נ ליכא כזית] ומוח בפנים מעלה ארוכה מבחוץ ומה נוגע דקתני מאהיל, כתבו בתוס' וקמ"ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין, וא"ת ליתני כזית מן המת הנוגע בו טמא ואנא ידענא דנוגע היינו מאהיל, וי"ל דלא הוי שמעינן ליה מהכא אלא משום דקים לן בעלמא דכזית מן המת מטמא באהל, אבל השתא דקתני קולית המת וקתני נוגע מוכח דנוגע היינו מאהיל, דאי אפשר ליגע במוח בתוך הקולית אלא ע"י אהל עכ"ל. וכתב ע"ז המהר"ם לובלין ז"ל ויש להקשות איך מוכח השתא נמי דנוגע הוי מאהיל, דלמא לעולם אימא לך דהוי נוגע ממש, ולא משום דנוגע במוח הוי טמא אלא משום דנוגע בעצם הקולית עצמו, דהא עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. ויש לתרץ דהכא ע"כ לא משום עצם עצמו קא מטמא אלא משום מוח, דאל"כ למה נקט קולית, אלא ודאי משום דסתם קולית יש בו מוח עכ"ל:
ולפ"ז מתורץ דאי"ל דאיירי בקולית המת מעכו"ם ומש"ה נוגע אין אבל מאהיל לא, דא"כ אמאי נקט דוקא קולית ליתני כזית מן המת הנוגע בו טמא, וע"כ דאיירי בעכו"ם וכקו' התוס', ואי"ל דלא הוי שמעינן לה מהכא דעכו"ם אינו מטמא באהל רק מהא דקים לן בעלמא דמת מטמא באהל וכתירוץ התוס', דא"כ השתא נמי דקתני קולית המת לא ידענו דעכו"ם לא הוי כישראל רק מהא דקים לן דישראל מטמא באהל, ולמה נקט קולית דוקא ולא שאר עצם וכמ"ש המהר"ם לובלין ז"ל, וע"כ רק כתירוץ הש"ס דנוגע היינו מאהיל או משום מוח בפנים כו' או בששפה והוצרך לינקט רק קולית וא"ש, וקצת קשה שהרי ר"י קאמר לעולם דאיכא כזית ומוח שבפנים מעלה ארוכה בחוץ, וכתב רש"י ז"ל דמוקי לה שיש כזית דומיא דמוקדשים וא"ל ליכא כזית כו' וקשה לאוקימתא דאיכא כזית א"כ למה נקט דוקא קולית: והנה באהלות (פי"ג מ"ו) תנן אלו שאינן ממעטין [בחלון טפח] אין העצם ממעט ע"י עצמות ולא בשר ע"י בשר ולא כזית מן המת, והקשה המהר"ם ז"ל בתוס' יו"ט הרי פשיטא דהא כזית מן המת הרי מביא הטומאה לאהל ע"ש. ואפשר לומר לכאורה דמשנה ר"ש היא ואיירי בכזית:
ממת עכו"ם. אך הא"ר כתב שם דהא דקתני אין העצם ממעט ע"י עצמות ע"כ דלאו ר"ש היא דס"ל בפ"ב רובע עצמות שנדקדקו ואין בכל אחד עצם כשעורה טהור ע"ש:
והנה רש"י ז"ל בפסחים (ד"ט) כתב דמדורות כותים טמאים אף לר"ש דהא מודה ר"ש דמטמא במגע ובמשא, וכ"כ הרמב"ן ז"ל ביבמות דהנשים קוברין שם נפליהן ואין מעמיקין אותם והן מתגלין בדריסת הרגל ואי אפשר שלא יגע בעצם כשעורה ואין ראיה מהא דהלכה כרשב"ג במשנה שאין הלכה כר"ש, והא דלא כתבו משום דנוגע בקבר צ"ל דנפל אין לו קבר בנוי וסתום וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ב הט"ו) אבל קרקע עולם אינו נאסר וכמ"ש בא"ר אהלות (פ"ט מט"ו) והעפר למעלה אינו טמא משום כיסוי הקבר דאין זה כיסוי, ועי' במי נפתוח ריש פי"א:
עוד כתב הרמב"ן ז"ל לדחות ראית התוס' דאין הלכה כר"ש מהא דהלכה כרשב"ג במשנתנו והוא ס"ל דמדורות הכותים טמאים, דהאי כללא דקאמר ר"י הלכה כרשב"ג ליתא כדפסק הרי"ף ז"ל בפרק גט פשוט והכי מוכח בפרק המדיר (דף ע"ז) ובפרק המפקיד (דף ל"ח) עכ"ל. ולפ"ז מתורץ מה שהקשה במנחת חינוך לשיטת היראים ז"ל דפסק כר"ש, וס"ל דכהנים אין מוזהרים על מגע ומשא של עכו"ם א"כ הרי נשאר ראיית ר"ת ז"ל מהא דהלכה כרשב"ג במדורות כותים, דאי"ל כמ"ש רש"י ז"ל משום מגע הא לדידיה אף מגע מותר לכהן, וי"ל דהיראים ס"ל כתירוץ זה דאין הלכה כרשב"ג והא דגזרו על ארץ העמים הוא כמ"ש התוס' נזיר (דנ"ד) משום רוב מתי ישראל שנהרגו שם וכמ"ש המנחת חינוך, ועי' במשנה למלך בהלכות טו"מ (פי"א ה"א וה"ז) ועמש"ל:
ובאשכול פסק כר"ש וז"ל, ובהלכות לא מצאנו לא איסור ולא היתר אבל ר"ח גריס בפרק אין מעמידין [ע"ז דל"ט ע"א ובתוס' ד"ה ה"ג] קבר נונא שרי וסימנך קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל עכ"ל. וראיה זו כתב ג"כ הפנ"מ ח"ב (סי' קנ"ב) כמ"ש בנחל אשכול, ובר"ח הנדפס איתא קבר נונא אסור וסימנך קברי עכו"ם טמאים. וכן ברוקח פסק כר"ש ומותר לכנוס לבית שיש בו מת עכו"ם רק שלא יגע בו כדאמר בפ' הבע"י עכ"ל. ובתשובת הרשב"א ז"ל (סי' פ"ג וסי' קצ"ד וסי' רמ"ב) משמע דס"ל הלכה כר"ש הביאם הב"י בססי' שע"ב בבד"ה ע"ש, אך בסי' תת"ל כתב להחמיר ובטור כתב בשם הרא"ש ז"ל בתשובה שהמהר"ם מרוטנבורג ז"ל מיחה בכהנים שלא לילך על קברי עכו"ם:
והמנחת חינוך (מצוה רס"ג) כתב דהרב החינוך ז"ל לא הביא כלל דין מת עכו"ם ע"ש. אמנם אם כי במצוה זו לא כתב כלום, אבל במצוה ש"נ השיג על ר"ת ז"ל גבי ערכין וכתב דאין לנו אחר דברי אליהו פקפוק ע"ש, וממילא ה"ה לגבי הא דאין עכו"ם מטמא באהל וכמ"ש בברכי יוסף (סי' שע"ב) והביא בהתשב"ץ ח"ג (סי' שפ"ג) פסק כר"ש, ושנהגו הכהנים לכנוס בקברות עכו"ם והרב ר' פרץ הכהן אשר נפטר בברצלונא היה נזהר מפני המומרים: הרי דמחלוקת הראשונים ז"ל הוא הר"ת והר"י ומהר"ם ז"ל ס"ל דאין הלכה כר"ש, והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ביבמות והחינוך והתשב"ץ ואשכול ויראים והרוקח ס"ל דהלכה כר"ש, והראב"ד ז"ל בהשגות דשתיק ליה להרמב"ם ז"ל משמע דס"ל כוותיה כמ"ש הפוסקים. אך הב"י כתב דלענין הלכה נקטינן להחמיר וכ"כ הרמ"א ז"ל דנכון להחמיר, אבל פשוט דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא כיון דרוב הראשונים ז"ל ס"ל כר"ש:
ונסתפקתי במת עכו"ם ברה"ר, מי אמרינן דס"ט ברה"ר טהור ה"ה ספק פלוגתא. והנה בסופ"ה דטהרות תנן עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא ברה"י טמא ובר"ה טהור, ובר"ש ז"ל כתב בשם התוספתא דה"ה בהכחשת תרי ותרי ע"ש בתוס' יו"ט ובתוס' עירובין (דל"ו), הרי דלאו דוקא ספק מקרה כסוטה אלא ה"ה ספק הכחשת עדים וה"ה ספק פלוגתת הפוסקים. ולפ"ז לדידן דמת עכו"ם ספק הוא אם מטמא באהל ברה"י יהיה טמא וברה"ר יהיה טהור, וכמו דאמרינן בריש פ"ו דטהרות מקום שהיה רה"י ונעשה רה"ר חזר ונעשה רה"י, כשהוא רה"ר ספיקו טהור וכשהוא רה"י ספיקו טמא. המסוכן שהיה ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור, רש"א רה"ר מפסקת, וקיי"ל כרבנן, וה"ה הכא במת עכו"ם כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור, ובמנחת חינוך (מצוה רס"ג) כתב דה"ה לכהנים מותר ס"ט ברה"ר ולא אמרינן ספק איסורא הוא ע"ש:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות טו"מ (פ"ג ה"ז) גבי רקב טחנו כולו והניחו עד שירקב או שהרקיב מקצתו כשהוא חי ומת והרקיב כולו, הרי זה ספק, ואם נטמא למלא חפנים זה הרי זה טמא בספק עכ"ל. והוא מטעם דהיא איבעיא ולא איפשטא בנזיר (דנ"א), וכן בהלכה י"ג כתב שערו העומד להגזז וצפרניו העומדים להנטל הואיל והן עומדים להנטל יש בהם ספק לפיכך הנוגע בהם הוא ספק טמא עכ"ל. ולכאורה אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל דהו"ל ס"ט וכמ"ש בפרק שלפני זה יצא ממנו רביעית דם בלבד ספק כולה מחיים ספק כולה לאחר מיתה, הרי זה ס"ט כשאר הספיקות והנוגע בה ברה"י טמא ברה"ר טהור כמו שיתבאר במקומו עכ"ל, ואמאי הכא כתב הרמב"ם ז"ל דהנוגע בה הוי ספק טמא ליחזי היכן נגע אם ברה"י טמא ואם ברה"ר טהור וע"כ דספק איבעיא לא אמרינן ס"ט ברה"ר טהור. אך י"ל דספק איבעיא דש"ס שאני מספק פלוגתת הפוסקים, דהרי בספק איבעיא לא אמרינן ביה ס"ס משא"כ בספק פלוגתת הפוסקים [ועי' במנחת יעקב בכללי ס"ס במחודשים אות ח' י"ט ובפר"מ סי' ק"י במחודשים סק"ד]. ואפשר דה"ה לס"ט ברה"ר שאני ספק איבעיא מספק פלוגתא, ועי' ברשב"א ז"ל חולין (ד"ח) בד"ה א"ל אביי ובש"ש ש"א פ"ד ופ"ט וצ"ע [ועי' ברמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות אבות הטומאה ה"ד ובנזיר דס"ד ובטהרות פ"ד מ"ח ובתוס' יו"ט ורש"ש שם] ולפמ"ש בתוספי הרא"ש ז"ל ריש נדה גבי טומאת מעל"ע שבנדה ובדף י"ז ע"ב גבי דם הנמצא בפרוזדור דלא שייך לחלק בין רה"ר לרה"י אלא במקום שע"י שהן רבים ראוי הספק להתברר עכ"ל, ולפ"ז בספק פלוגתא דרבוותא לא שייך לחלק בין רה"י לרה"ר והו"ל כשאר ספק איסורא:
אמנם מהא דכתב הב"י והרמ"א ז"ל דנכון להחמיר שלא לילך על קברי עכו"ם משמע בודאי אף ברה"ר וכגון דאיכא תלתא, ונראה דבודאי לכתחלה יש להחמיר אף דס"ט ברה"ר טהור שהרי בע"ז (דל"ז ע"ב) איתא דהעיד ר' יוסי על משקה בית מטבחיא דכן ועל דיקרב למיתא מסאב וקרו ליה יוסף שריא, וקאמר ר"נ ס"ט ברה"ר הותר להם ואע"ג דס"ט ברה"ר טהור הא"ר יוחנן הלכה ואין מורין כן, כי אתו לקמיה דר' ינאי א"ל הא מיא בשקעתא דבנהרא זילו טבולו. ולפ"ז כיון דבדיעבד אם נטמא לס"ט ברה"ר אמרינן להן זילו טבולו כ"ש דלכתחלה אין לטמאות לס"ט ברה"ר, ושפיר כתבו להלכה דנכון להחמיר במת עכו"ם אף ברה"ר. שבתי וראיתי בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' י"ד) כתב שם להתיר לכהן לטמאות לכתחלה לס"ט ברה"ר וכתב מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות אה"ט, אע"ג דס"ט ברה"ר טהור כשבא לשאול א"ל אם טבלת אין בכך הפסד ע"כ, ואמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל אם בא כהן לשאול אם יטמא א"ע לס"ט:
ברה"ר ע"כ דס"ל כר"י דהלכה ומורין כן במקום דאיכא קפידא וצורך לילך ורק על צד היותר טוב א"ל אם טבלת אין בכך הפסד, והותר שם לכהנים לכנוס לחצר שהיה ס"ט ברה"ר משום דהיה צורך עש"ה. ולפ"ז אפשר דכתבו דוקא להחמיר שלא לילך על קברי עכו"ם דאין בו צורך ומה לכהן בבה"ק, אבל היכא דיש בו צורך אפשר דמותר לטמאות לעכו"ם באהל משום דהו"ל ס"ט ברה"ר וצ"ע:
והדגול מרבבה כתב להתיר לכהנים לילך על קברי עכו"ם מטעם ס"ס ספק שמא קברי עכו"ם אינן מטמאין באהל וספק שמא כהראב"ד ז"ל בפ"ה מהלכות נזירות דכהנים בזה"ז אינם מוזהרים על הטומאה שכבר הם טמאים, וכמ"ש המשנה למלך פ"ג מהלכות אבל היתר לכהנים למכור המומי"א הם מתי מצרים החנוטים מטעם ס"ס שמא כהראב"ד ז"ל, ושמא כהיראים דכהנים אין מוזהרים על מגע ומשא של מת עכו"ם, ורק דהמל"מ דחה זה משום דעל שני צדדי הספק חולקים רוב הפוסקים, דרוב הפוסקים חולקים על שיטת הראב"ד ועל שיטת היראים, אבל הכא דרק על צד הספק שמא כהראב"ד ז"ל חולקים רוב הפוסקים משא"כ בטומאת אהל בעכו"ם דהו"ל ספק גמור די"ל ס"ס, ושוב חזר בו דהראב"ד ז"ל לא כתב דאינן מוזהרין רק לענין חיוב מלקות אבל איסור מה"ת איכא [ובחת"ס סי' של"ח כתב דכן מבואר בראב"ד ז"ל בתמים דעים דהוא איסור תורה לכהנים בזה"ז]. אך כתב דלענין כהן ששוכב ערום והגידו לו דאיכא מת עכו"ם בזה יש להקל שלא לצאת עד שילביש א"ע כיון דבלא"ה יש לסמוך על שיטת התוס' בברכות (ד"כ) ע"ש, ולפ"ז היכי דאיכא ספק במת עכו"ם כגון שספק אם נמצא מת עכו"ם או ספק דאיכא שיעור טומאה כגון כזית וכדומה שפיר י"ל ס"ס:
וקשה לי איך רצה הד"מ להתיר קברי עכו"ם מטעם ס"ס, ממ"נ במאי איירי אי ברה"ר למ"ל ס"ס והלא ס"ט ברה"ר טהור, ואי ברה"י מאי מהני ס"ס והלא קיי"ל כל הספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י ספיקו טמא וכמ"ש בטהרות (פ"ו), [ועיין תוס' פסחים (ד"ט ע"ב) ותוס' ב"ב (דנ"ה ע"ב) בפלוגתת ר"א ורבנן ובחדושי הרמב"ן ז"ל שם] ובשלמא על המל"מ ל"ק דשם הרי נוגעים הכהנים בהמומי"א והם טמאים בודאי, ורק אנו דנין אי כהנים בזה"ז מוזהרים על הטומאה או אי כהנים מוזהרים על מגע במת עכו"ם, אבל זה פשוט דמטמא במגע והם טמאים, א"כ אין כאן דין ס"ט ברה"ר רק ספק איסורא אם מוזהרין או לא, וכמ"ש הד"מ בעצמו בצל"ח ברכות (די"ט) שהקשה בהא דקאמר גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות דרוב ארונות יש בהם פו"ט, דלמ"ל רוב דהרי אפילו יהיה מחצה על מחצה ג"כ מותר דהא היו רבים על בה"ק והו"ל ס"ט ברה"ר, ותירץ לפמ"ש התוס' שם שכיסוי זה הוא גולל ומטמא במגע ובאהל ורק שאין כהן מוזהר על טומאה זו א"כ הרי אין שום נפקותא לענין טומאה דבלא"ה טמא משום גולל, ורק דהספק הוא אם כהן מוזהר עליו מש"ה הוא כשאר כל הספיקות וספיקו לחומרא ע"ש, וא"ש דברי המשנה למלך. אמנם הספק שכתב הד"מ אם מת עכו"ם מטמא באהל הרי הו"ל ס"ט וברה"ר טהור וברה"י לא מהני ס"ס, ואפשר דס"ל דבספק פלוגתא לא אמרינן ס"ט ברה"ר טהור, אך יותר נראה דכיון דבזה"ז כלנו טמאי מתים א"כ אין נפ"מ במת עכו"ם אי מטמא באהל, דהרי בלא"ה האדם הנכנס באהל הוא טמא ורק אנו דנין מחמת דאכתי איכא איסור מה"ת לטמאות א"ע ולהוסיף ימי טומאה, א"כ זה הוה רק איסורא בעלמא וצ"ע עוד. ולפ"ז אם יש שום ספק במת עכו"ם י"ל ס"ס אף ברה"י:
אגב אכתוב מ"ש בכתובות (ד"ט) בהא דקאמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו פריך ואמאי ס"ס הוא ספק תחתיו וספק באונס והקשה בשיטה מקובצת מאי מועיל ס"ס הא אמרינן כ"מ שאתה יכול להרבות ספיקות וס"ס ברה"י טמא, ותירץ דה"מ כשהוחזק שם טומאה אבל אם לא הוחזק שם טומאה כלל בס"ס אין איסרין כ"ל [ובפנ"י הקשה ג"כ קו' זו ובשו"ת שיבת ציון (סימן ע"ח) הקשה ח"א על הנו"ב מה"ת חיו"ד סל"ח שכתב דספק א"א שזינתה הוא ספק סוטה א"כ מאי מקשה הש"ס ס"ס הוא הא ברה"י לא מהני ס"ס והגאון ר"ד דייטש ז"ל כתב דחזר על כל הצדדים ולא מצא מקום לתרץ עש"ה. והנה קושיא זו כתובה בספר שיטה ופנ"י במקומה] ותמוה מאד שהרי מפורש במשנה פ"ו דטהרות כל שאתה יכול לרבות ספקות וספק ספקות ברה"י טמא ברה"ר טהור, כיצד נכנס למבוי והטומאה בחצר, ספק נכנס ספק לא נכנס, טומאה בבית ספק נכנס ספק לא נכנס, ואפילו נכנס ספק היתה שם ספק לא היתה שם, ואפילו היתה שם ספק שיש בה כשיעור ספק שאין בה כשיעור, ואפילו שיש בה ספק טמאה ספק טהורה ואפילו טמאה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא. הרי בהדיא דאפילו לא הוחזקה טומאה כלל ג"כ לא מהני ס"ס, וראיתי שעמד בזה ביש"י (סי' קי"א) בתשובת בנו הרה"ג ז"ל: ולפע"ד נראה לתרץ קו' השיטה מקובצת דהנה הרשב"א ז"ל בתוה"ב (ב"ד ש"ב) הקשה על שיטת הר"י ז"ל דלא אמרינן ס"ס בספק שאינו בא מכח התערובות, שהרי בכתובות קאמר ס"ס ספק אינו תחתיו וספק באונס, ותירץ הרא"ה ז"ל בבד"ה בתירוץ הב' דהא דבכל דוכתי תרי ספיקי לחומרא הוא רק מדרבנן ולא דאורייתא, וכיון דכן הכא גבי אשה אין ראוי להאמינו לאוסרה עליו כיון דליכא אלא איסורא דרבנן עכ"ל. כוונתו ז"ל דהא דאומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו מטעם שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא זה דוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן לא אמרינן שויא אנפשיה חד"א. וכ"כ הפנ"י בגמרא שם ד"ה ומי אר"א ועל התוס' עיש"ה [במל"מ פ"ג מהלכות יבום ומקנה קידושין (דס"ה) לא כתבו כן עי"ש] והנה בקרית ספר כתב בפי"ח מהלכות אבות הטומאה הובאו דבריו ז"ל בפר"מ (סי' ק"י) דהא דלא מהני ס"ס ברה"י הוא רק מדרבנן ומה"ת אף ברה"י מהני ס"ס עי"ש, ולפ"ז מתורץ דשפיר פריך ואמאי ס"ס הוא, ואי דהיא ספק סוטה ולא מהני ס"ס ברה"י מ"מ הא זה רק מדרבנן ובדרבנן לא אמרינן שויא אנפשיה חד"א:
אמנם יש לדון דאין להתיר לכהן לכתחלה לטמאות לספק טומאה בעכו"ם מטעם ס"ס. דהנה המזרחי על הסמ"ג הלכות מגילה הקשה בהא דטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו והרי הוי ס"ס ספק שמא הוא זכר ואת"ל נקבה שמא גם השומע נקבה, ותירץ דס"ס בתרי גופי לא אמרינן, והקשה הא תינח בתקיעת שופר אבל במגילה קשה דנהי דחדא ספיקא הוא הא הו"ל ספק דרבנן, ותירץ דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, א"נ הא דאמרינן ספק דרבנן לקולא ה"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא. ולפ"ז אפילו ס"ס נמי לכתחלה לא עכ"ל. ובמוצל מאש (סי' י"ג) תמה על המזרחי שהרי בכ"מ אנו מתירין ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן אפילו לכתחלה וכתב דכוונת המזרחי הוא דרק באיסורין מתירין ס"ס לכתחלה וספק דרבנן דממזר אסרה תורה ודאי ולא ספק, אבל בקיום מ"ע אי דרבנן או דאורייתא שהוא עשה כך וכך אין לפטרו מטעם ס"ס, שהרי אפי' באלף ספיקות כיון שיש ספק אחד מני אלף שהוא חייב א"כ הרי לא קיים העשה והרי החיוב מוטל עליו עש"ה ובהגהות שם ומ"ש האחרונים ז"ל דבמ"ע ס"ד מה"ת לחומרא:
ובזה י"ל בהא דאיתא בכתובות (די"ד) גבי אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה מטעם ס"ס שמא אין זו אלמנת הספק חלל ושמא לא היה חלל, וקאמר ר"ג קבלנו:
עדותיכם אבל מה נעשה שהרי גזר ריב"ז שלא להושיב ב"ד על כך שהכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב, ופסקו הרמב"ם וטוש"ע אה"ע (סימן י"ב) דלכתחלה לא תנשא לכהונה ואם נשאת לא תצא, וכתב הר"ן ז"ל דמדינא שרי אלא שהכהנים נהגו בו סלסול, ובכנה"ג (סימן ז') כתב דמדין זה יש להוכיח דס"ס אסור לכהן לכתחלה, ובסימן ס"ח אות כ"ד כתב הכנה"ג בהך לישנא בפסולי ביאה בס"ס אין לכהן לישא לכתחלה ע"ש, ואינו מובן אמאי כהן חמור משאר ישראל שלא להתירו בס"ס לכתחלה. אך לפי דברי המזרחי ז"ל א"ש. דהנה התוס' יבמות (דפ"ד) כתבו דבחללה לכהן חוץ מהלאו איכא ג"כ מ"ע דקדושים יהיו והשיגו על רש"י ז"ל ע"ש, ובשער המלך (בפ"ו) מהלכות יבום כתב אע"ג דביבמות (ד"כ) רצה רבא לומר דבאלמנה מן האירוסין לכה"ג איכא עשה דקדושים יהיו, והש"ס דחה לה ומסיק דמה"ת אלמנה מן האירוסין עולה ליבום דעדל"ת, היינו משום דאלמנה לכה"ג לא כתיבא בההיא פרשה, אבל חללה וזונה דכתיבי בההיא פרשה דקדושים יהיו שפיר עליהם קאי האי עשה דקדושים, וכ"כ בשושנת העמקים כ"ג, ולפ"ז כיון דבכהן לגבי חללה איכא מ"ע דקדושים יהיו שפיר החמירו שלא ליקח אלמנת עיסה דגבי עשה לא מהני לכתחלה ס"ס ויש החיוב על הכהן שלא יהיה קדוש ואין לפטור ע"י ס"ס וכן בשאר פסולי ביאה:
ולפ"ז כיון דגבי טומאה ג"כ איכא עשה דקדושים יהיו וכדאיתא בב"מ (דל"א) דהוה עשה ול"ת ע"ש ברש"י ורי"ף ז"ל א"כ אין להתיר לכתחלה משום ספק ספיקא לכאורה:
אך להלכה אין להחמיר דדברי המזרחי ז"ל לא הובאו להלכה, ובפר"ח או"ח (סימן פ"ג) השיג עליו ועל מ"ש הב"י דספיקא דרבנן רק בדיעבד לקולא ע"ש, וכן השיג בספר למודי ה' לימוד קפ"ד מהא דספק קרא ק"ש בברכות (דכ"א) ומכמה מקומות ע"ש. ולפע"ד יש להעיר ג"כ מפסחים (ד"י) גבי עכבר דשקל חמץ ספק על ספק לא על היינו בקעה ופלוגתא דר"א ורבנן כו' והרי הכא איירי שלא ביטל והו"ל ס"ד וכמ"ש התוס' ד"ה דהיינו ובמהרש"א ז"ל וא"כ איכא עשה דתשביתו וא"כ י"ל דגם ר"א מודה דלא מהני ס"ס, וכן יש להעיר מגיטין (דנ"ה ע"ב) גבי ס"ת שנמצא ביד עכו"ם קורין בו כתב רש"י ז"ל משום ס"ס שמא ישראל כתבו ואת"ל עכו"ם שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם עכו"ם, ומדקאמר סתם קורין בו משמע בודאי אף החיוב פרשת זכור וכן כדי לצאת בו מ"ע דכתבו לכם [עיין מנחות ד"ל] הרי דמהני ס"ס במ"ע לכתחלה:
ובלמודי ה' שם כתב ראיה לדברי המזרחי דבמ"ע לא מהני ספק אף בדרבנן מדברי התוס' סוכה (דמ"ז) ד"ה מיתב, והוא דהתוס' שם הקשו בהא דסוכה בשמיני ספק שביעי דמיתב כ"ע לא פליגי דיתבינן כי פליגי לאברוכי, דאמאי בלולב לא תיקנו שיטלנו מספק בשמיני, ותירצו לפי שהוא יו"ט ומוקצה לטלטל ומינכרא למילתיה שהוא נהוג בו מנהג חול, אבל סוכה פעמים שסוכתו עריבה עליו ואוכל בה אפילו ביו"ט, והר"ן ז"ל תירץ דסוכה דהוה ספיקא דאורייתא יתבינן בשמיני מספק אבל לולב דלא הוה רק סד"ר דרק יום ראשון היא מה"ת לא נטלינן, ובתירוץ הב' תירץ כמ"ש התוס', ותמוה אמאי ניידו התוס' מתירוץ הר"ן ז"ל הלא הוא פשוט ומרווח דספק דרבנן לקולא, ויותר תמוה על הר"ן ז"ל אחרי שתירץ דהוה רק סד"ר אמאי הוצרך לתרץ עוד כתירוץ התוס', וע"כ דהתוספות ס"ל דבמ"ע לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא לכתחלה:
אך לפע"ד י"ל דלא מטעם זה ניידו התוס' מתירוץ הר"ן ז"ל, די"ל לפמ"ש האחרונים ז"ל דהיכי דנזדמן בענין אחד ספיקא דאורייתא ודרבנן ביחד כיון דאזלינן להחמיר בספיקא דאורייתא מחמרינן ג"כ בסד"ר, כדי שלא יהיה זלזול לרבנן, כמ"ש המג"א (סימן קפ"ד סק"ז) בספק אם בירך ברכת המזון דכיון דצריך לברך מספק השלש ברכות מפני שהוא מה"ת שוב צריך ג"כ לברך ברכה רביעית כדי שלא יהיה זלזול לדרבנן, ובישועות יעקב סי' ס' וסי' תמ"ח כתב כן בשם הרדב"ז ז"ל לענין ק"ש דמספק צריך לחזור ולקרות ואף בברכות אף דרק פסוק ראשון הוא מד"ת ע"ש ובפר"ח סימן ס"ז, ולפ"ז לא ניחא להו להתוס' לומר דלולב הוה רק ספק דרבנן דכיון דמיתב יתבינן בסוכה בשמיני מטעם ספק מה"ת שוב גם לולב צריכין ליטול מספק, שלא יהיה זלזול לדרבנן, ומש"ה תירצו דאם יטול לולב שוב יהיה זלזול ליו"ט דמשויא ליה כחול שנוטל מוקצה אבל סוכה לא הוה זלזול ליו"ט דלפעמים סוכתו עריבה עליו ויושב בה ביו"ט, ולפ"ז ממילא לא הוה ג"כ זלזול לדרבנן ללולב דהרי י"ל דיושב בה דסוכתו עריבה עליו. ובזה תליא שני תרוצי הר"ן ז"ל אי חיישינן לזלזול בדרבנן, ואפשר די"ל דפליגי בזה בברכות (דמ"ה ע"ב) דאביי עונה אמן כי היכי דלשמעו פועלים דהטוב ומטיב לאו דאורייתא ורב אשי עני ליה בלחישא כי היכי דלא נלזלזלו בהטוב והמטיב ודוק:
ולפ"ז כיון דלא קיי"ל כדברי המזרחי ז"ל שפיר יש להתיר לכתחלה לטמאות לספק טומאה במת עכו"ם דהו"ל ס"ס, וכמ"ש המשנה למלך והדגול מרבבה להתיר במת עכו"ם מטעם ס"ס וכן ראיתי שכתב בדעת קדושים בסימן שע"ב: והנה הדעת קדושים כתב שם די"ל ס"ס ספק דמת עכו"ם אינו מטמא באהל וספק דשיפועי אהלים לאו כאהלים דמי. ולא זכיתי להבין דהרי משנה שלמה היא בפ"ז דאהלות דשיפועי אהלים כאהלים דמי ואף לקולא וכן פסק הרמב"ם ז"ל, ומה"ת הוא כמש"ל (כ"ג ס"ב), והא דגבי סוכה קיי"ל שיפועי אהלים לאו כאהלים דמי כמ"ש בסוכה (די"ט ע"ב) ע"כ דשאני הלכות טומאה דהכי גמירי לה וכמ"ש במלאכת שלמה באהלות שם וביד דוד בשם הר"ש ורא"ש ז"ל: הדעת קדושים כתב עוד שם, דבחדר דהטומאה בו רק מדרבנן יש להתיר במת עכו"ם מטעם ספק דרבנן לקולא, וכ"כ אדמו"ר הרב הגאון ז"ל בספרו נפש חיה סוף חיו"ד להתיר סוף טומאה לצאת במת עכו"ם דסט"ל הוה רק דרבנן וספיקו לקולא וכ"כ שם חותנו הגאון ז"ל:
והנה לפע"ד בשני גגין הבולטין ע"פ הבתים וטומאה באחד מהם דאמרינן חבוט רמי ומביא הטומאה מזה לזה וכמ"ש בסי' שע"א, מ"מ היכי דגג אחד מאהיל על חבירו ואם נאמר חבוט רמי יהיה מונח זע"ז ולא זה אצל זה יש לסמוך במת עכו"ם שאינו מביא הטומאה עיין מ"ש בזה לקמן בס"ד (כ"ז ס"ו):