פתח האוהל· רבי משולם קויפמן
כלל ד - סימן ז
בענין חציצה בכלי העשוי לנחת:
הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות כלים רפ"ג, וז"ל כל כלי עץ העשוי לנחת אפילו אינו מקבל אלא דבר מועט אינו מקבל טומאה לא מה"ת ולא מדברי סופרים, וכל כלי עץ העשוי להתטלטל מלא וריקן כשק, אפילו היה מחזיק ק' סאה, ואע"פ שיש לו שולים, הואיל ואינו עשוי לנחת הרי זה מקבל טומאה דין תורה כשאר כלי קיבול, וכל כלי עץ שהוא סתם, אם היו לו שולים לישב עליהם על הקרקע כדי שלא יהיה נוח להתגלגל, והיה מחזיק מ"ם בלח שהן כוריים ביבש אינו מק"ט כלל, לא מה"ת ולא מד"ס, מפני שחזקתו שעשוי לנחת ודברים אלו דברי קבלה הן. מפי השמועה למדו מה שק שהוא מיטלטל מלא וריקן, אף כלי עץ לא יטמא אא"כ הוא מיטלטל מלא וריקן, להוציא כלי עץ העשוי לנחת. [הלכה ב] הכלים שחזקתן שהן עשויין לנחת, כגון שידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה גדולה וכיוצא באלו, אם הן מחזיקין מ"ס אין מקבלין טומאה, ואלו הן הכלים של עץ שהן עשויין להתטלטל במליאן, דרדור שמניחין אותו על העגלה, וקוסטות המלכים ועריבת העבדן ובור ספינה קטנה שאינה יכולה להלך באמצע הים הגדול והארון, כל אחד מחמשת כלי עץ אלו, אע"פ שהן מקבלין יותר מארבעים סאה הרי אלו מק"ט, שלא נעשו מתחלתן אלא להטלטל מלאין, ושאר כל כלי עץ אם היו מקבלים מ"ס ויש להם שוליים חזקתן שאינן עשויין להתטלטל במלואן ולפיכך אין מקבלים טומאה עכ"ל:
והראב"ד ז"ל בהלכה א' כתב וז"ל כל כלי עץ העשוי לנחת אפילו אינו מקבל אלא דבר מועט כו', א"א דבר זה איני יודע מאין הוציאו, אלא משלחן של מקדש וממנורה [מנורה לאו דוקא דהא מנורה של מתכת היתה ולא איתקש לשק, כ"כ במרה"מ ח"ג ובט"א סוף חגיגה ובמ"נ פל"ה] שהקשו עליהם בסוף חגיגה] כלי עץ העשוי לנחת הוא, ואע"פ שאינן מקבלין מ"ס בלח [דכיון שאין הרגלים נמדדין עם השלחן נמצא דשלחן של מקדש לא היה מחזיק מ"ס, כ"כ במרה"מ ובמ"נ]. ואינו מחוור דהתם איסורא נמי איכא בטלטולה, ומה שאמר כל כלי עץ שהוא עשוי לטלטל מלא וריקן אפילו מחזיק מאה כור מיטמא, למדה מספינת הירדן, ואולי לא כמו שהוא סובר, אלא מפני שספינת הירדן אין דרכה להורידה למים אלא טעונה אבל שאר כלים אע"פ שלפעמים מיטלטלין במילואן כיון שאין דרכן בכך אינן מיטמאין, וכן הוא במשנת כלים (פט"ו) ר' יהודה אומר דרדור עגלה וקוסטות המלכים ועריבת העבדנין ובור ספינה קטנה וארון, אע"פ שמקבלין מ"ס טמאין, שאינן עשויין לטלטל אלא במה שבתוכן, ושאר כל הכלים המקבלין טהורין ושאינם מקבלין טמאין, אין בין דברי ר"מ לר"י אלא עריבת בעה"ב המקבלת, לר"י טהורה, אע"פ שלפעמים מוליכין איתה מלאה לפורני, ראה מה הלשון אומרת שאינן עשויין להתטלטל אלא במלואן:
עץ העשוי לנחת היא כההיא דמגילה ר"פ בני העיר עכ"ל, וכתב המי נפתוח דלכאורה הוראתו באצבעתיה כי ההיא דמגילה אך למותר הוא וכי עד השתא לא ידענא דכ"ע העשוי לנחת לא מק"ט, ורק דס"ל לר"ש ז"ל דהא דקתני ארון של גרוסות סתמא קתני ואיירי אף שאין בו מ"ס, וא"כ אין ראיה משאר מקומות דאיירי שיש בו מ"ס ומסוף חגיגה אין ראיה די"ל כהראב"ד ז"ל דשאני שלחן דאסור לטלטלו ומש"ה הביא הר"ש ז"ל הנ"ל דתיבה של בהכ"נ אין איסור בטלטולו ואינו מחזיק מ"ס ועכ"ז קרוי עשוי לנחת וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל, אמנם להראב"ד ז"ל ל"ק דהוא לשיטתו פירש פירוש אחר בהך דארון של גרוסות דפליגי רק אי חשוב כלי וכמ"ש בעדיות (פ"ג) הובא בתוס' יו"ט שם עכ"ד:
ואנכי מצאתי ת"ל ראיה כזו ועוד יותר מבוארת בר"ש ז"ל סופ"ו דאהלות הביא התוספתא תיבה שעשאה פרדסקין [עמודים חלולים או תיבות קטנות] אף ע"פ שמשתמש בה טהורה, היתה טמאה ועשאה פרדסקין טמאה עד שיקבענה במסמר ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל אע"פ שמשתמש בה טהורה, פירוש טהורה התיבה דכלי עץ העשוי לנחת הוא ולא מק"ט כדאמרינן בריש פרק בתרא דמגילה עכ"ל, הרי גם הכא ציין הר"ש ז"ל לההיא דמגילה, והיינו דהכא ע"כ איירי שאין התיבה מחזקת מ"ס דאל"כ היתה טהורה אף קודם שעשאה פרדסקין וגם איך קאמר בסיפא היתה טמאה ועשאה פרדסקין דאם התיבה מחזקת מ"ס איך היתה טמאה וע"כ באינה מחזקת איירי ורק שע"י שעשאה פרדסקין נעשית לנוח שאין דרך לטלטלה בתשמיש כזה ומש"ה הוצרך להביא ממגילה דשם איירי שאינה מחזקת מ"ס וכמ"ש הריטב"א ז"ל, ולא הביא מסוף חגיגה די"ל שלחן שאני דאסור לטלטלו וכמ"ש המי נפתוח. ועכ"פ מתוספתא זו ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל שאף שאינו אסור לטלטלו הו"ל כלי העשוי לנחת ואינו מק"ט:
והראב"ד ז"ל בהלכות טומאת מת (פכ"ה ה"ד) כתב בהא שכתב הרמב"ם ז"ל חור גדול שבעובי הכתלים שדרך בני אדם לעשותו לתשמיש והוא הנקרא פרדסיק שהיתה טומאה מונחת בתוכו ויש עליו דלתות סגורות הבית טהור ע"כ וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א מצאתי נוסחא וכתוב בה תיבה שעשאה פרדסקין טמאה עד שיקבע אותה במסמר, ולפי זו הנוסחא אין זה הפירוש מתקבל, אבל נראה שזו התיבה הוא כמו אותה של רופאים שעשויה בתים בתים והיא עשויה לנחת ואע"פ שאינה מחזקת מ"ס ואמרו שהיא טמאה עד שיקבענה בכותל במסמר עכ"ל, ובמרכבת המשנה ח"ג כתב דהראב"ד ז"ל כאן חזר בו ומודה לדברי הרמב"ם ז"ל דכלי העשוי לנחת אע"ג שאינו מחזיק מ"ס אינו מק"ט. ולפע"ד דאפשר לפרש לפי נוסחת הראב"ד ז"ל דתיבה שעשאה פרדסקין ועשויה לנחת לעולם, אעפ"כ טמאה, פירוש דלא מהני מה שאינה מחזקת מ"ס עד שיקבענה במסמר ואז הוה עשוי לנחת וכמו שלחן שאסור לטלטלו. ומה שכתב ואף ע"פ שאינה מחזקת מ"ס הוא טעות הדפוס וצ"ל ואין מחזקת מ"ס וצ"ע עוד:
והנה המי נפתוח הביא ראיה לשיטת הראב"ד ז"ל מהא דסוף חגיגה דתנן דמטבילין הכלים שהיו במקדש ואומרים להם [לכהנים ע"ה] הזהרו שלא תגעו בשלחן, ובגמרא שם קאמר תנא הזהרו שמא תגעו בשלחן ובמנורה, ותנא דידן מ"ט לא תני מנורה, שלחן כתיב ביה תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד, ואידך כיון דכתיב ואת המנורה נכח השלחן כמאן דכתיב ביה תמיד דמי, ואידך ההוא לקבוע לה מקום הוא דאתא. ואח"כ פריך הש"ס ותיפוק ליה [דאי נמי נגעו בשלחן לא מיטמאו ליה, רש"י] דכלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כ"ע העשוי לנחת לא מטמא כו', וקשה אמאי לא מקשי קושיא זו תיכף אמתניתין דתנן דא"ל הזהרו שלא תגעו בשלחן דתפ"ל דכ"ע העשוי לנחת הוא, קודם שהביא הכרייתא דתנא הזהרו שלא תגעו בשלחן ובמנורה, וע"כ כשיטת הראב"ד ז"ל דלא הוה עשוי לנחת אא"כ אסור לטלטלו, ומש"ה על המשנה לא קשה, אך אחר דמסיק הש"ס דשלחן כתיב ביה תמיד ואסור לסלקו ממקומו פריך שפיר ותפ"ל דעשוי לנחת ע"ש:
ולפעד"נ לתרץ שיטת הרמב"ם וסייעתו ז"ל, דהנה בתוס' שם ד"ה כ"ע העשוי לנחת, הקשה הר"ר אלחנן כל שנים שהיו ישראל במדבר היו מטלטלין אותה וא"כ אין עשוי לנחת, וא"כ אמאי צריך ראיה מקרא השלחן הטהור מכלל דאיכא טמא, ותירץ דלא איצטריך קרא רק לנוב וגבעון ושילה ובית עולמים שלא היתה מטולטלת ושמעינן מקרא שהיו מגביהין אותה, ולא נראה כיון שהיתה מטולטלת כבר, אף משבאו לבית עולמים נמי לא נפקא מידי קבלת טומאה ראשונה, אלא י"ל דלא מהני טלטולה כיון דלא היתה מטולטלת לבדה כ"א בהדי שאר כלים עכ"ל התוס':
הרי שיטת הר"ר אלחנן ז"ל דאע"ג דמקודם היה ראוי לקבל טומאה מ"מ כיון שעכשיו נעשה כלי העשוי לנחת אינו מק"ט, ושיטת התוס' הוא כיון דמקודם היה ראוי לקבל טומאה אינו יוצא מידי ראוי לקבלת טומאה בזה שנעשה עכשיו כלי העשוי לנחת:
ונראה דבפלוגתא זו פליגי ג"כ רש"י ותוס' בשבת (דף נ"ב), בהא דאיתא במשנה דבמה בהמה יוצאה כו', דיוצאין בשיר ונמשכין בשיר ומזין עליהן וטובלן במקומן ופריך למימרא דהני בני קבולי טומאה נינהו והתנן טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות, ומשני ר' יצחק בבאין מנוי אדם לנוי בהמה, ופירש"י ז"ל מתניתין כגון שנעשה שיר זה לתכשיט אדם, ובעודו לאדם נטמא, ולאחר טומאתו נתנו לבהמה וצריך להטבילו מטומאתו הראשונה שלא יגע בטהרות ע"כ, והתוס' שם כתבו בד"ה בבאין מנוי אדם פירש"י ז"ל ובעודו לאדם נטמא, ובחנם פירש כך דאפילו אחר שיחדו לבהמה מקבל טומאה, שאינו עולה מלקבל טומאה מכאן ואילך אלא בשינוי מעשה כדמוכח בפ"ק דסוכה (די"ג) גבי קוצר לאכילה ונמלך לסיכוך, ורש"י ז"ל בעצמו פירש כן בריש במה אשה (דנ"ח) וכופת שאור שיחדו לישיבה דאמר דטהור אומר ר"י דמיירי כשיש שינוי מעשה עכ"ל, ועיין במגיני שלמה ובפנ"י שם:
הרי דשיטת רש"י ז"ל דדוקא אם היתה טמאה אינה יוצאה מידי טומאתה בהא שיחדו לנוי בהמה, אבל אם היה רק ראוי לקבלת טומאה יוצאה מידי זה ע"י שיחדה לנוי בהמה והוא כשיטת הר"ר אלחנן, והתוס' לשיטתם דאף אם היה רק ראוי לקבלת טומאה אינו יוצא מידי זה אף שיחדו לבהמה עד שיעשה שינוי מעשה בגופו דוקא, ומש"ה כיון דהשלחן היה ראוי לקבל טומאה במשכן שוב אף שנעשה לנחת בבית עולמים אכתי מקבל טומאה:
ונראה דפלוגתתם תליא בגירסת הר"ש והראב"ד ז"ל ב תוספתא דתיבה שעשאה פרדסקין הנ"ל. דהר"ש ז"ל גורס תיבה שעשאה פרדסקין טהורה, היתה טמאה ועשאה פרדסקין טמאה עד שיקבענה במסמר. הרי בהדיא דתיבה אף שמקודם היתה בת קבולי טומאה מ"מ כיון שעשאה פרדסקין והוא כלי העשוי לנחת טהורה דזה היחוד לחוד מוציאה מידי הראוי לקבלת טומאה. ורק אם היתה טמאה ועשאה פרדסקין, אין היחוד מוציאה מידי טומאתה עד שיקבענה במסמר, וע"כ צ"ל דהא שעשאה פרדסקין שלא עשה שינוי בגופה דאל"כ אמאי אם היתה טמאה לא מהני עד שיקבענה במסמר והרי שינוי מעשה מהני וכמו כופת שאור שיחדה לישיבה דטהור שכתבו התוס' שעשה שינוי מעשה, ושיטת התוס' היא כגירסת הראב"ד ז"ל:
דתיבה שעשאה פרדסקין טמאה עד שיקבענה במסמר, הרי אף שעדיין לא נטמא ורק שהיה ראוי לקבלת טומאה אינו יוצאת מידי הראוי לקבלת טומאה עד שיקבענה במסמר דוקא::
ובכלים (פי"ד מ"ג) איתא מגירה שעשה שיניה בתוך החור טמאה, עשאן מלמטן למעלה טהורה מגירה, המסר שנוסרין בה הלוחות שנטמאת, ועשה שיניה בתוך החור של דלת לא יצאה מידי טומאה והרי היא טמאה כמו שהיתה עד שיקבענה בדלת במסמר והכי מפורש בתוספתא, עשאה מלמטה למעלה שהפכה ונתנה הפוכה בחור הדלת טהורה אע"פ שלא קבעה במסמר, הרב] וכתב שם הר"ש ז"ל בשם התוספתא מגירה שעשה שיניה לחור הדלת אע"פ שמשתמש בה טהור, היתה טמאה ועשה לחור הדלת טמאה עד שיקבענה במסמר ע"כ, והיא ממש כתוספתא דתיבה שעשאה פרדסקין, אך במי נפתוח בפירושו שם כתב על התוספתא דמזה ראיה למה שכתב המגיני שלמה בשבת (דנ"ד) כי השינוי הקטן הוה שינוי להבריח דין קבלת טומאה מהכלי אבל אינו פועל להבריח את הטומאה הגמורה אשר כבר היתה על הכלי, ולזה מה שתיקן ועשה שינוי המגירה לחורי הדלת (בלי קביעת מסמרים) שהוא שינוי קטן לא גרם רק לטהר מדין קבלת טומאה אבל לא להבריח מידי קבלת טומאה אשר כבר חלה עליו עד שיקבענה במסמר. ורמז שם לתוספתא דתיבה שעשאה פרדסקין הנ"ל ותירץ שם דברי הרמב"ם ז"ל דבהלכות כלים (פי"א ה"ז) פסק כתוספתא זו מגירה שעשה שיניה לחור הדלת אע"פ שמשתמש בה אינה מקבלת טומאה, ואם משנטמאת עשאה לחור הדלת ה"ז בטומאתה, ובפ"י ה"י כתב דטבעת אדם דחשב לבהמה עדיין מקבלת טומאה כמו שהיתה וזה כשיטת תוס' שבת הנ"ל, וע"כ דמגירה שאני דעשה עכ"פ שינוי קטן שקבעה ותקעה בחור הדלת, אבל בנוי אדם הבא לנוי בהמה שלא עשה אף שינוי קטן מש"ה אף שעדיין לא נטמא אין יוצא מידי הראוי לקבלת טומאה, והקשה שם מהא דזוג של בהמה שעשאוהו לדלת עש"ה דברים עמוקים:
הרי מבואר דעת הרמב"ם ז"ל כתוס' דבאים מנוי אדם לבהמה אף שעדיין לא נטמא אכתי ראוי לקבלת טומאה, ומבואר בתוספתא דתיבה שעשאה פרדסקין כו' ומגירה שעשה שיניה לחור הדלת דאע"פ שנטמאו אם קבעו במסמר טהורים:
ולפ"ז יש לתרץ קו' התוס' על הר"ר אלחנן ז"ל שהקשו דמה בכך דבבית עולמים היה השלחן עשוי לנחת מ"מ כיון דבמדבר היה עשוי להתטלטל והיה ראוי לקבלת טומאה אינו יוצא מידי קבלת טומאה לפי סברת דיחוד לחוד לא מהני. דשפיר י"ל דהכא שאני דכיון דהשלחן אסור לטלטלו דכתיב ביה תמיד שוב זה בעצמו הו"ל כקבעו במסמר, וכעין שכתב רש"י ז"ל בשבת (דמ"ב ע"ב) גבי הא דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו השמן דקסבר דאסור לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה, וכלי זה משיפול בו השמן המוקצה יהיה אסור לטלטלו עכ"ל רש"י ז"ל. הרי דזה שאסור לטלטלו הו"ל כאלו קבעו בטיט ומחברו, ואף דשם הוה רק דרבנן מ"מ י"ל דרק לענין מלאכה בשבת הוה דרבנן דמלאכה כזו לא אסרה תורה דלא הוה במלאכת המשכן ועוד מה שאסור לטלטל הכלי הו"ל דרבנן משום מוקצה, ובעירובין (דע"ח) איתא דדבר שאינו ניטל בשבת קבעו לסולם, וחשיב ליה כפתח ע"ש, ולפ"ז שפיר פריך ותפ"ל דהו"ל כלי העשוי לנחת דאף ע"ג דהיה מתטלטל במשכן מ"מ כיון דבבית עולמים היה אסור לטלטלו הו"ל כחיברו בטיט וקבעו במסמר שאינו מקבל טומאה ויוצא מידי מה שהיה ראוי לקבלת טומאה מקודם:
ולפ"ז מתורץ קו' המי נפתוח הנ"ל דמקודם לא היה יכול להקשות על המשנה ותפ"ל דהוה כ"ע העשוי לנחת דהיה י"ל כקו' הר"ר אלחנן ז"ל דהא היה מתטלטל במשכן ואי"ל כתירוצו דבבית עולמים היה עשוי לנחת דאכתי לא יצא מידי הראוי לקבלת טומאה לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל כהתוס', אך אחר דקאמר תנא הזהרו שלא תגעו בשלחן ובמנורה ואסיק דשלחן כתיב ביה תמיד א"כ כיון דאסור לטלטלו הו"ל כ"ע העשוי לנחת שקבעו במסמר ומוציא מידי הראוי לקבלת טומאה שהיה מקודם וא"ש שיטת הרמב"ם ז"ל:
הכלל היוצא לנו דרש"י והרמב"ם והר"ש והריטב"א ז"ל ס"ל דכלי עץ העשוי לנחת אף שאינו מחזיק מ"ס ואף שאינו אסור לטלטלו אינו מקבל טומאה. אך החילוק ביניהם ז"ל, דרש"י ז"ל ס"ל דתרי למודים נפקי מהקישא דומיא דשק א' כלי העשוי לנחת שאינו מיטלטל לא מלא ולא ריקן, והב' כלי המחזיק מ"ס שאע"ג שמיטלטל ריקן אינו מיטלטל מלא, וכן נראה מלשון הריטב"א ז"ל, אבל להרמב"ם ז"ל הכל אחד רק מטעם כלי העשוי לנחת והשיעור מ"ס לא מעלה ולא מוריד, רק לענין סתם כלי דלא ידעינן אם עשוי לנחת או לטלטל, וכיון שמחזיק מ"ס אמרינן בודאי לנחת עשוי. [ולפ"ז נראה דלא כמ"ש בסימן הקודם דהרמב"ם ז"ל ס"ל כמ"ש הרא"ה ז"ל דכלי הבאה במדה אינו מק"ט משום דיצא מתורת וצורת כלי מחמת גדלו, דהרי להרמב"ם ז"ל הא דאינו מקבל טומאה לא מפאת שהוא גדול יותר מדאי אך מטעם שהוא עשוי לנחת והשיעור מ"ס הוא רק סימן שהוא עשוי לנחת, והיה נראה כמ"ש התוס' יו"ט פכ"ד והמל"מ פ"ג דלהרמב"ם ז"ל מקבל טומאת מדרס, והא דכתב בפי"ב מטומאת מת דכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים וחוצצים בפני הטומאה ואינם בכלל כלים וכמ"ש התוס' יו"ט רפ"ו דאהלות צ"ל דלענין חציצה שאני, או כמ"ש המי נפתוח דהא דאימעוט פשוטי כלי עץ הוא רק מטעם דאינו משמש אדם ומשמשיו וכל שראוי למדרס הרי ראוי לתשמיש משא"כ במחזיק מ"ס דאינו מק"ט מטעם שהוא כקרקע לא מק"ט מדרס וכמש"ל] והראב"ד ז"ל ס"ל דכ"ע העשוי לנחת מק"ט ורק באם אסור לטלטלו אינו מק"ט, ט, ולפמ"ש לעיל דנראה דס"ל להראב"ד כרש"י ז"ל דמחזיק מ"ס אינו מק"ט דאם יטלטלנו מלא ישבר וזה חסרון בהכלי שאינו ראוי לטלטלו מלא, וכן בכ"ע העשוי לנחת שאסור לטלטלו כגון שלחן של מקדש לס"ד הו"ל ג"כ חסרון בכלי שאינו ראוי לטלטלו, אבל כלי שאינו מחזיק מ"ס ואין בו שום חפרון משאר כלים ורק שבעליה עשאו ויחדו שיהיה לנחת זה מקבל טומאה:
ולולי דברי רבותינו הראשונים כמלאכים היה נראה לפע"ד לומר דפליגי בזה תנאי. דהנה במשנה דכלים (ריש פי"ח) הובא במנחות (דל"א) איתא, השידה ב"ש אומרים נמדדת מבפנים דאמרינן התם כוורת הקש וכוורת הקנים כו' שמחזיקין מ"ס בלח שהן כוריים ביבש יצאו מתורת כלי ואין מק"ט, השידה נמדדת מבפנים אם מחזיק חללה כוריים טהורה, רש"י] וב"ה אומרים מבחוץ עובי הנסרים נמדד עמה דרואין אלו היה חלל מבפנים היה משלים לכוריים, רש"י] ומודים אלו ואלו שאין עובי הרגלים ועובי הלבזבזין נמדד [עובי הרגלים. הרגלים עבים יותר מן הנסרים, לבזבז, מסגרת סביב לפיהם, רש"י] רבי יוסי אומר מודין שעובי הרגלים ועובי הלבזבזין נמדד, וביניהן אין נמדד [אותו אויר שבין הרגלים מתחת אין נמדד דל"א רואין כאלו שולים יורדין עד סוף הרגלים, רש"י], וכתב בחדושי הרש"ש דמודים דקאמר ר"י היינו דב"ש מודים דביניהן אין נמדד ואסיפא קאי, אבל פשיטא דלב"ש אין עובי הרגלים והלבזבזין נמדד כיון שאין הדפנות נמדד,:
ומצינו הרבה כיוצא בזה בש"ס ע"ש] ר"ש שזורי אומר אם היו רגלים גבוהות טפח אין ביניהן נמדד [טפח מקום חשוב הוא, רש"י] ואם לאו ביניהן נמדד [וכתב במשנה אחרונה הטעם משום דכל פחות מטפח כלבוד דמי בטומאה דאמרינן ביה לבוד להקל וכמ"ש הרב בפ"ד מ"ב דאהלות ע"כ]: ולפי הנ"ל י"ל דבהא פליגי דב"ש ס"ל כסברת רש"י ז"ל דכ"ע המחזיק מ"ס אינו מק"ט דאינו מיטלטל מלא משום דשמא ישבר וממילא זה דוקא אם המשא והכובד שבפנים מכבידים על הדפנות של עץ ואין בכחם להחזיק משא כזוו עי"ז ישבר, אבל אם הדפנות עבים וחזקים והחלל בפנים קטן מהכיל עי"ז לא ישבר הכלי אם יטלטלו אותו, ומש"ה לב"ש שידה נמדדת מבפנים דרק הפנים גורם לשבירת הכלי, אבל ב"ה ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דעיקר הוא מה שעשה לנחת וכלי המחזיק מ"ס מחמת גודל כובד הכלי אין דרך לטלטלו ומסתמא עשוי הוא לנחת, ומש"ה אף עובי הדפנות נמדדים עמה דהא גם הם מכבידים על הנושאן ומש"ה ס"ל נמדדת מבחוץ, אבל מודים דעובי הרגלים ועובי הלבזבזין אינו נמדד אע"ג דגם הם מכבידים דמ"מ דכיון דלא שייכי לגוף בנין השידה והו"ל כגוף אחר שחיברו להשידה דאע"ג דמכביד אינו נמדד עמו וכמ"ש כן בתפארת ישראל שם, ור' יוסי ס"ל שעובי הרגלים ועובי הלבזבזין נמדד דס"ל דחשובין כדפנות ובכלל הכלי הם וכיון דמכבידין להכלי מצטרפין שע"י עשוי לנחת, אבל מודים שביניהן אינו נמדד, אף ע"ג שאין הרגלים גבוהות טפח, ולא אמרינן לבוד להקל דכיון דכל עיקר הטעם הוא משום דע"י כובד הכלי עשוי לנחת א"כ לא שייך הכא לבוד, דהרי ע"י ההלכה דלבוד לא יכבד הכלי יותר [וכעין שכתב בברכי יוסף (סימן תכ"ו) דאי"ל משום לבוד שלא יקדש הלבנה ע"י סריגות שבחלונות פחות משלשה] אבל ר"ש שזורי ס"ל דאם אין רגליהם גבוהות טפח ביניהם נמדד דאמרינן לבוד להקל דס"ל כסברת הרא"ה ז"ל דכלי המחזיק מ"ס אינו מקבל שום טומאה בעולם משום דיצא מתורת וצורת כלי בשיעור זה, וע"כ דשיעורין הלכה למשה דבשיעור זה יצא מתורת כלי וכיון דהלכה דאמרינן לבוד אמרינן דזה משלים שיצא מתורת וצורת כלי, אבל לא ס"ל לר"ש שזורי הסברא דמשום כובד הכלי עשוי לנחת, או אפשר דר' יוסי ור"ש שזורי פליגי בזה אי אמרינן בטומאה לבוד להקל דפלוגתת הפוסקים הוא. אך אדמו"ר הגאון ז"ל בנפש חיה חיו"ד (סימן צ"ז) כתב דר' יוסי פ"י דאהלות ס"ל דאמרינן לבוד להקל אמנם בכ"ג (סימן י"א) כתבתי מה שיש לדון בזה:
ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, דבזה אפשר לפרש משנה דכלים (פי"ב מ"ד) הנ"ל. דתנן ארון של גרוסות ר' צדוק מטמא וחכמים מטהרין, וכתב הר"ש ז"ל דהו"ל כלי עץ העשוי לנחת וכמו דאמר במגילה דכ"ע העשוי לנחת אינו מק"ט ור' צדוק מטמא משום דלפעמים מטלטלין אותו לתקנו ע"כ. וכתב המי נפתוח דמש"ה הביא הר"ש ז"ל מש"ס דמגילה משום דהכא איירי אף שאין בו מ"ס ורק שעשוי לנחת ומש"ה הוצרך להביא מהתם דג"כ איירי שאינו מחזיק מ"ס ואינו אסור לטלטלו [ולפמ"ש אח"כ המ"נ צ"ל דאיירי דוקא שאינו מחזיק מ"ס] עש"ה. וזה נראה לפע"ד דהיה ידוע בימי המשנה דארון של גרוסות אינו מחזיק מ"ס ואין דומה לארון של קמח דהיה גדול יותר, וכמ"ש מהר"ם ז"ל בפ"ח דאהלות בהא דקתני רחיים של אדם דסתם רחיים של אדם לא היה מחזיק מ"ס. ולפ"ז א"ש דחכמים מטהרין דס"ל דכ"ע העשוי לנחת אין מק"ט וס"ל כב"ה דשידה נמדדת מבחוץ דהכל תלוי בכובד הכלי אם עי"ז עשוי לנחת וכיון שארון של גרוסות עשוי לנחת אע"פ שאינו מחזיק מ"ס טהורה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. אמנם לב"ש דס"ל נמדדת מבפנים וס"ל דעיקר הטעם משום דאם מחזיק משא ע"י המשא דפנים ישבר אם יטלטלו אותו כמ"ש רש"י ז"ל, וממילא זה רק כיון דחסרון בגוף הכלי אבל כלי העשוי לנחת שאינו מחזיק מ"ס טהור וכשיטת הראב"ד ז"ל שאין חסרון בהכלי, ומש"ה ר' צדוק מטמא דר' צדוק הוא מתלמידי ב"ש כדאיתא ביבמות (דט"ו ע"ב) דקאמר ר"א בר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל יוחנן החורני היה אוכל פת חריבה במלח בשני בצורת באתי והודעתי את אבא כו' א"ל לך אמור לו חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים כו', אע"פ שתלמיד של ב"ש היה [ר' צדוק] מ"מ כל מעשיו לא עשה אלא כב"ה ע"כ ומש"ה ס"ל כב"ש דכ"ע העשוי לנחת טהור אם אינו מחזיק מ"ס ומש"ה מטהר ארון של גרוסות, ור' צדוק לשיטתיה:
והנה בסוף חגיגה במשנה כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע דברי ר"א, וחכ"א מפני שהן מצופין ע"כ, ובגמרא איתא דר"א יליף דהמזבחות הם כקרקע, מזבח הנחשת דכתיב מזבח אדמה תעשה לי [הכתוב קראו אדמה למזבח שמעלין עליו העולות והשלמים והיינו מזבח הנחשת. רש"י], מזבח הזהב דכתיב המנורה והמזבחות איתקוש מזבחות זה לזה ע"כ, וקאמר עוד וחכמים אומרים מפני שהן מצופין, אדרבה כיון דמצופין נינהו מיטמו [דאי לאו מצופה יש להם לטהרם משום כלי עץ העשוי לנחת. רש"י], אימא וחכמים מטמאים מפני שהן מצופין, ואב"א רבנן לר"א קאמרי מאי דעתך [דילפת טעמא מדקרינהו רחמנא אדמה, הא לא"ה טמאין אע"ג דעשויין לנחת. רש"י] משום דמצופין ובעי למימר שהציפוי מבטלן והו"ל ככלי מתכות. רש"י] מיבטל בטל ציפויין גבייהו [דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה. רש"י] ע"כ סוגית הגמרא:
וקשה לאידך לישנא דפריך לר"א מאי דעתך דילפת מדקרינהו רחמנא אדמה תפ"ל דהו"ל כ"ע העשוי לנחת דהציפוי בטל, והרי ר"א מתלמידי ב"ש הוא וב"ש לית להו כ"ע העשוי לנחת, והרי מזבח הזהב היא אמה על אמה ברום שתי אמות וארבעים סאה הוא אמה על אמה ברום שלש וס"ל לב"ש דמק"ט והוצרך ר"א ע"כ ללמד משום דמזבח הנחשת איקרי אדמה ומזבח הזהב איתקש למזבח הנחשת. ובלא"ה לפמ"ש דב"ש לא ס"ל כ"ע העשוי לנחת טהור, קשה לשיטת הראב"ד ז"ל דס"ל דכל כ"ע העשוי לנחת אם הוא פחות ממ"ס מק"ט ושאני שלחן דאסור לטלטלו דכתיב ביה תמיד א"כ קשה מאי פריך לר"א הרי במזבח לא כתיב ביה תמיד ושפיר לולי הקרא היה מק"ט. אך דהיה אפשר לומר דרבנן מקשו רק על מזבח הנחשת דהיה מחזיק הע"ה ברום שלש, והרי ר"א קאמר דמזבח הזהב ומזבח הנחשת טעונין טבילה מפני שהן כקרקע, וע"ז פריך דמזבח הנחשת תפ"ל דהו"ל כ"ע העשוי לנחת כיון דהצפוי בטל, ולפ"ז א"ש ג"כ מ"ש דקו' הש"ס הוא רק דשלחן אסור לטלטלו ונעשה כמחובר לקרקע. אך לפ"ז דע"כ פריך רק על מזבח הנחשת א"כ תקשה לשיטת הפוסקים דס"ל דכ"ע הבאה במדה מטמא מדרס וכמ"ש בסימן הקודם וא"כ הרי מזבח הנחשת דכהן עומד עליו ומקריב וכמ"ש בזבחים (דנ"ט) [וזב מטמא בעמידה וכמ"ש בסופ"ב דזבים, ובכלים (פכ"ג מ"ב) דטפיטן של סוס טמא משום מושב מפני שעומדין עליו בקומפון וסנדל של זב מטמא מדרס כמ"ש בפכ"ו מ"ד הובא בשבת (דקי"ב) וכן בשבת (דס"ו) ע"ש ועי' בביצה (דכ"ג ע"ב) בתוס' גבי עגלה של קטן ובט"ז יו"ד (קצ"ט) גבי נסרים של מקוה שעומדים עליהם דראויין למדרס] הרי ראוי למדרס ומק"ט ומש"ה ע"כ הוצרך ללמוד מקרא דאיקרי אדמה, והיה צ"ל דע"כ הראב"ד ז"ל ס"ל כשיטת הפוסקים דכלי הבאה במדה.:
אינו מק"ט מדרס, והפוסקים דס"ל דמק"ט מדרס ס"ל דקו' הש"ס הוא ע"כ ממזבח הזהב וזה דוחק:
ולכאורה היה אפשר לומר לפי מה דאיתא בב"ק (דס"ו ע"ב) משכבו ולא הגזול, וכתב רש"י ז"ל דגזה"כ הוא דמשכב הגזול אינו מטמא טומאת מדרס והתוס' הקשו מהא דגנבים שנכנסו לתוך הבית כו' הכל טמא הרי דמטמא משכב ומושב שאינו שלו, ותירצו דרק מדרבנן מטמא אף משכב שאינו שלו ע"ש. וא"כ מזבח דשל גבוה הוא לא שייך ביה טומאת מדרס כלל מה"ת דשום כהן לא יוכל לטמאו במדרס שאינו שלו, והכא אקרא קאי. אך דהרמב"ם ז"ל כתב בפכ"ד מהלכות כלים ה"ז אין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינן שלו כו' והקשה המשנה למלך דהרי בודאי משמע מדברי הרמב"ם דגם מדרבנן טהור וקשה להרמב"ם קו' התוס' ועוד מהרבה מקומות בש"ס דמוכח שמטמא משכב שאינו שלו, וכתב דרק משכב הגזול מיעטיה קרא אבל שאינו שלו מטמא מדרס שאין אדם מקפיד על דריסת חבירו וחשובים כשלו לענין דריסה וההיא דגנבים שהביאו התוס' איירי שלא גנבו המשכבות ומש"ה מטמאים אותם [ולפע"ד דאדרבה מש"ה הביאו התוס' מהא דגנבים דבודאי מקפיד כנגדם וראיתי שכ"כ במרה"מ] עש"ה, והסכימה דעתו הגדולה לדעת הקדמונים ז"ל, שכ"כ בתוס' רי"ד שם דמש"ה ממעט משכב דחבריה משום דאומרים לו לשוכב עמוד ונעשה מלאכתנו כיון דאינו שלו והקשה מכמה מקומות דמטמא משכב שאינו שלו וכתב דרק גזה"כ הוא גזול דוקא ולא שאינו שלו וכמו בסוכה גזולה ע"ש. וכ"כ הראב"ד ז"ל בתו"כ שם משכבו ולא הגזול משום דב"ד אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו שיוציאו הגזילה מידו ע"ש בשם י"מ. וא"כ הכא דכהן מחויב לעמוד על המזבח לא שייך ביה לומר עמוד ונעשה מלאכתנו ושפיר מטמא מדרס, ועוד דתקשה להתוס' דס"ל דמטמא משכב הגזול: אך נראה לפמ"ש התוס' במנחות (דל"א ע"א) בשם הר"ח ז"ל דמש"ה אלוקטמין מקינ"ש גדולות שהולכין עליהן הליצנים לחידוש אינם טמאים מדרס כיון דאינן עשויין להנאת מדרס, וכן סולם דממעט ליה בספרא דאינו מטמא טומאת מדרס משום דאינו עשוי להנאת מדרס אלא לירד בו ולעלות עש"ה. ולפ"ז מה שהכהן עומד ע"ג המזבח ומקריב לא הוי הנאת מדרס דהא מצות לאו ליהנות נתנו, ואפילו למ"ד דליהנות נתנו, נעשה רק להקריב ולא להנאת עמידה וא"ש:
והנה צ"ל ג"כ דאף דס"ל לב"ש דשידה נמדדת מבפנים וא"כ מזבחות שלא היה להם פנים אפשר דלב"ש מק"ט ולא הוי כלי הבאה במדה, ובפרט לפמ"ש דס"ל דרק בפנים המשא שבתוכו מכביד על האבנים ואם יטלטלו מלא ישבר, וא"כ לא שייך זה אצל מזבחות, ואפשר ר"א ס"ל כב"ש ומאי פריך, וע"כ דכל שמחזיק מ"ס אף שאין לו פנים יצא מתורת כלי. אך יותר נראה דבאמת דרבנן דמקשי לר"א מאי דעתך משום ציפוי הציפוי בטל ובלא"ה אין מק"ט, הוא רק רבנן לשיטתייהו, אבל ר"א ס"ל כב"ש דבאמת כיון שאין לו פנים אף שמחזיק מ"ס מק"ט דלא שייך בו לומר שמא ישבר ועי' בתוס' ד"ה אב"א, ולפירוש הר"י קורקוס ז"ל בכ"מ פ"ד דכלים, הובא בתוס' יו"ט כאן דלא כרש"י ז"ל, ודרבנן לא מקשי לר"א כלל עש"ה, א"ש טפי, ועי' בירושלמי סוף חגיגה שם מה דמקשו דהו"ל עשוי לנחת וצ"ע הפירוש שם:
ובהיותי בזה ראיתי בהא שהקשה הר"ר אלחנן ז"ל דאמאי הוי השלחן עשוי לנחת הרי היה עשוי להתטלטל במקדש, ותירץ דבבית עולמים היה עשוי לנוח, והתוס' תירצו משום דעשוי לטלטל עם שאר כלים אין זה עשוי לטלטל, והתוס' במנחות (דצ"ו ע"ב) ד"ה כלי תירצו דמה שמסלקין אותו בסילוק מסעות אין זה טלטול כיון דמקומו קבוע ע"כ:
והנה בהא שכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג דכלי המחזיק מ"ס שהוא עשוי לטלטל מלא וריקן מק"ט השיג ע"ז הראב"ד ז"ל וכתב דדוקא ספינת הירדן דאין דרכה להורידה למים אלא טעונה אבל שאר כלים אע"פ שפעמים מתטלטלין במלואן כיון שאין דרכן בכך אינן טמאין ולהכי אמרו שאין עשויין להטלטל אלא במלואן אבל פעמים כן ופעמים כן טהורין ואין הולכין אחר חזקה ע"ש. ונראה דהתוס' מנחות ס"ל כשיטת הראב"ד ז"ל אע"ג דלפעמים מתטלטל אינו מק"ט כיון שאינו עשוי רק לכך והתוס' דחגיגה ס"ל כרמב"ם ז"ל:
ולכאורה היה נראה דהתוס' פליגי בפלוגתא דירושלמי בשבת סו"פ כלל גדול דפריך והלא בנין בהמ"ק לשעה היתה (הרי דחייב בשבת אף על בנין שאינו קבוע] וקאמר ר' יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבור כמו שהוא לעולם, ור' יוסי בר' בון קאמר מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמו שהוא לשעה דמי, הדא אמרה בנין לשעה בנין, ובעירובין (דנ"ה ע"ב) קאמר רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו ע"פ ה' יחנו וע"פ ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי וכתב רש"י ז"ל חשובה היא חנייתן להיות נידונית קבע. ובשבת (דל"א) קאמר כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי, ולפ"ז יש לומר דהתוס' במנחות הוא כסברת ר' יוסי דכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבור כמו שהיא לעולם והו"ל כ"ע העשוי לנחת, והתוס' דחגיגה דניידו מזה היא כסברת ר"י בר בון דהו"ל רק בנין לשעה והוצרכו לומר או משום דעשוי לנחת בבית עולמים או משום דעשוי לטלטל עם שאר כלים, ויש לחלק:
עוד היה נראה לפע"ד לולי דבריהם ז"ל דזה פלוגתא דתנאי במשנה דכלים פי"ב הנ"ל, ארון של גרוסות ר' צדוק מטמא, וחכמים מטהרין, וכתבו הרב והר"ש ז"ל דחכמים ס"ל דהו"ל כלי עץ העשוי לנחת ור' צדוק ס"ל פעמים מטלטלין אותו לתקנו ע"ש, ובפ"ג מעדיות כתב הרב ז"ל דר"צ קסבר פעמים מתקנים אותו לטלטלו, וכתב שם בתוס' חדשים טעות הוא וצ"ל פעמים מטלטלין אותו לתקנו וכמ"ש הרב בכלים. ובמי נפתוח (פל"ה) הביא בשם משנת חכמים שהקשה על הרב ז"ל דמה יועיל זה דלפעמים מטלטלין אותו לתקנו והרי אנן בעינן שיהיה מיטלטל מלא וריקן דוקא א"כ אף שמטלטלין אותו לתקנו אינו בהכרח שיטלטלו אותו מלא דוקא רק ריקן וא"כ אינו עשוי לטלטל מלא, ומש"ה כתב דצ"ל דלפעמים מתקנים אותו כדי לטלטלו וכמ"ש הרב ז"ל בפ"ג דעדיות. וכן צ"ל גם בכלים. והרב המי נפתוח השיג עליו דמה טעם בזה דלפעמים מתקנים אותו כדי לטלטלו דאטו הדבר צריך תיקון לטלטל, הרי עיקר הענין הוא אם יש בו צורך לטלטלו או לא, ומש"ה הסכים לגירסת הרב והר"ש אשר במסכת כלים. אך מה שהקשה דמה בכך דלפעמים מטלטלין כדי לתקנו הרי מטלטל רק ריקן כתב דרק בכלי המחזיק מ"ס בעינן שיהיה מתטלטל מלא וריקן דוקא אבל כ"ע העשוי לנחת פחות ממ"ס כל שמטלטל הן מלא הן ריקן לחוד שוב לא הוי לנחת ומק"ט ומש"ה רש"י ז"ל במגילה (כ"ו) כתב אף כל המיטלטל ולא כתב מלא משום דאיירי שאינו מחזיק מ"ס ולפ"ז מתני' דארון של גרוסות איירי דוקא שאינו מחזיק מ"ס] ועכ"פ חזינן דבהא פליגי לפירוש הרב והר"ש ז"ל דר' צדוק ס"ל כיון דלפעמים מטלטלין אותו כדי לתקנו לא הוי כלי העשוי לנחת, וזה כשיטת התוס' חגיגה דכיון דלפעמים מתטלטל השלחן בעת המסעות לח הוי עשוי לנחת, ורבנן ס"ל דמ"מ כיון דתמיד מקומו קבוע אף שלפעמים מטלטלין אותו הוי עשוי לנחת, וזה כשיטת התוס':
במנחות דאף שמסלקין השלחן בעת סילוק מסעות אין זה טלטול כיון דמקומו קבוע. ונראה דהתוס' חגיגה ס"ל בפירוש המשנה דלא כר"ש ורב, אך כפירוש הרמב"ם והראב"ד ז"ל דר' צדוק ורבנן פליגי אי יש תורת כלי עליה עש"ה: ואפשר לומר דר"צ ורבנן בזה פליגי, דר"צ ס"ל כיון דמטלטלין אותו כדי לתקנו אף שמטלטלין אותו ריקן ג"כ מקבל טומאה דכ"ע העשוי לנחת פחות ממ"ס אף אם מטלטלין אותו ריקן לחוד ג"כ מק"ט וכשיטת המי נפתוח, וחכמים ס"ל דגם בכ"ע העשוי לנחת בעינן דוקא שיהיה מיטלטל מלא וריקן כשיטת המשנת חכמים. וכן מורה פשטות לשון הש"ס שלחן נמי מיטלטל מלא וריק ומש"ה ארון של גרוסות טהור דאף דמטלטלין אותו כדי לתקנו הרי מטלטלין אותו רק ריקן לחוד ובסיפא דקתני עגלה שלה של מתכת טמאה היא כמ"ש בתוס' יו"ט בשם מהר"ם ז"ל דבתר עגלה אזלינן ע"ש:
ומעתה אבא לבאר לענין אהלות. הנה להלכה בודאי קיי"ל כהרמב"ם ורש"י וריטב"א ור"ש ז"ל דכלי עץ העשוי לנחת אינו מק"ט אף שאינו מחזיק מ"ס ובפרט לפמ"ש המרכבת המשנה דבהלכות טו"מ פכ"ד הודה הראב"ד להרמב"ם ז"ל. והנה דעת הרמב"ם ז"ל דאף דאין אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, מ"מ בכלי הבאה במדה שיצא מתורת וצורת כלי מחמת גדלו יש להם דין אהל ונעשים אהלים אף לטהר, וכמ"ש התוס' רפ"ו דאהלות וכמ"ש בסימן הקודם. ולפ"ז יש להסתפק אי גם בכלי העשוי לנחת אמרינן דיצא מתורת כלי ונעשה אהל אף לטהר, כיון דלהרמב"ם ז"ל הכל דין אחד מטעם שעשוי לנחת, והשיעור מ"ס הוא רק הוכחה לסתם כלי שאין אנו יודעים אם עשוי לנחת, או אפשר דרק הבאה במדה מחמת גודלו וצורתו יש לו דין אהל משא"כ העשוי לנחת שאינו מחזיק מ"ס, וממגילה (דכ"ו) דתיבה חוצצת אין ראיה דשם איירי בין בית לבית ודעת הכ"מ והראב"ד ז"ל דאף כלי חוצץ: והנה המשנה למלך שם בפ"ג דכלים כתב ויש להסתפק בכ"ע העשוי לנחת ומיוחד למדרס אי מטמא בשאר הטומאות מכלל דכל המתטמא מדרס מתטמא בשאר הטומאות כמש"ל ריש פכ"ג, או דילמא לא נאמר כלל זה אלא לגבי פשוטי כלי עץ ועי' בתוס' יו"ט פכ"ד דכלים מ"ד. ועיין מ"ש התוס' פ"ט דשבת [דפ"ג] ד"ה נלמדה משק ודוק עכ"ל. כוונתו ז"ל דהתוס' יו"ט שם כתב דזה הכלל כל המתטמא מדרס מטמא טמא מת הוא דוקא בפשוטי כלי עץ אבל לא בכלי הבאה במדה, וס"ל דלהרמב"ם ז"ל כלי הבאה במדה מטמא מדרס, ולפ"ז מסתפק המשנה למלך אי כלי העשוי לנחת דומה לכלי הבאה במדה דלא אמרינן ביה הכלל כל המתטמא מדרס מטמא טמא מת או לא.:
אך המי נפתוח דס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דכלי הבאה במדה אינו מקבל כלל טומאת מדרס, כתב להסתפק אי כלי העשוי לנחת ג"כ אינו מק"ט מדרס או דשאני העשוי לנחת, ומחמת שדבריו נפ"מ לנידון דידן הנני להעתיק את דבריו הנחמדים וז"ל בפל"ד:
מסתפק אני ושואל לדעת רבינו ז"ל דכלי עץ העשוי לנחת ואינו מקבל מ"ס ג"כ אינו מק"ט אם דינו לגמרי ככלי הבאה במדה שהחלטנו לעיל דגם טומאת מדרס אינו מטמא בהנך דחזו למדרסות, או דילמא דבזה מודה רבינו דעכ"פ במדרס מטמא, וסברא גדולה יש לחלק ביניהם, דבשלמא בבאה במדה דהוי כארעא סמיכתא ואין שם כלי עליה, לזה אינו מתטמא כלום לא מדרס ולא שאר טומאות, אבל במקבלים פחות ממ"ס. דשפיר יש שם כלי עליה [דהא אם ירצה לטלטלו יכול לטלטל בין מלא בין ריקן] רק שנתמעט מטומאה מצד שהוא עשוי לנחת יכול להיות שלא נתמעט רק מטומאת מת אבל לא מטומאת מדרס, שהרי אין לרבינו ראיה לדין זה אלא [לדעת הראב"ד] משלחן של מקדש, ולדעתנו מההיא דמגילה בתיבה בבהכ"נ דחשיב לה הש"ס לכלי העץ העשוי לנחת ולטהרו, וא"כ י"ל שלא שללו מהם רק טומאת מת, אבל אם ראוי למדרס מתטמא טומאת מדרס. וכן יראה מדקדוק לשון רבינו בחבורו בפ"ו מהלכות טומאת מת כתב וכן כלי עץ העשוי לנחת כו' שהן מחזיקין מ"ס בלח אין מק"ט כלל, אבל בכלי עץ העשוי לנחת ואין מחזיקין מ"ס [בפ"ג דכלים] לא כתב דאין מק"ט כלל, והיינו לפי שבכלים הבאים במדה ראה רבינו משנה מפורשת [בפכ"ד דכלים מ"ד] שסתמה ואמרה והבאה במדה טהורה מכלום, דמשמע גם ממדרס ולא קאי אפתחה למעלה, וזה שסיים הרמב"ם ז"ל שם בפ"ו מטו"מ ואלו הם הנקראים כלי עץ הבאים במדה כו' הורה לנו בזה כי אף שהכלי עץ העשוי לנחת אשר אינה באה במדה ג"כ טהור עכ"ז מוסיף עליהם כ"ע הבאים במדה שהם אינם מק"ט כלל, אבל אותן המקבלין פחות ממ"ס עכ"פ מקבלין טומאת מדרס בהנך דחזו למדרסות, ואז גם בטומאת מת מיטמאין מכללא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת. ולפ"ז צ"ל דההיא תיבה שבבהכ"נ דמגילה (דכ"ו) דקריא ליה כ"ע העשוי לנחת וחוצצת בפני הטומאה, היתה פתוחה למעלה ולא היה ראוי למדרס, דאלו היתה ראויה למדרס היתה טמאה ג"כ טומאת מת ולמה חוצצת וזה דוחק. אולם למ"ש לעיל דהאי כללא דכל הטמא מדרס טמא ט"מ אינו אלא מדרבנן, ואפשר דס"ל לרבינו כהר"ש (פי"ג דאהלות מ"ה) דטומאה דרבנן חוצצת לא איכפת לן גם בשנאמר דהתיבה דמגילה היתה ראויה למדרס כיון שעכ"פ מדאורייתא אינה מיטמאה טומאת מת למה שהיא כ"ע העשוי לנחת לכך חוצצת [הגהה שם, אבל לדעת הראב"ד ע"כ דס"ל דההיא תיבה דמגילה שם היתה באה במדה כלומר שהיה בה מ"ס ויותר דאל"כ למה חשבוה העשוי לנחת וא"ש דגם מדרס אינה טמאה ולשיטת רש"י דס"ל דמקבלת מדרס עכ"ז א"ש דס"ל לרש"י דבאה במדה ליתא להאי כללא דכל הטמא מדרס טמא טומאת מת עתוי"ט פכ"ד דכלים א"ד] עכ"ל המ"נ:
והנה מ"ש דהרמב"ם ז"ל למד לה ממשנה מפורשת דקתני ובבאה במדה טהורה מכלום, וע"כ דבאה במדה אינה מק"ט מדרס, לפע"ד אין זה קרי משנה מפורשת דשפיר י"ל דקאי למעלה כמ"ש שאר המפרשים ז"ל ותנא א"צ לפרש דבריו. ויותר י"ל דהרמב"ם ז"ל למד לה מספינה דקאמר חנניה נלמדה משק וס"ל דספינה ראויה למדרס וקשה קו' התוס' שם וע"כ דהבאה במדה אינו מק"ט מדרס:
ומה שהקשה דאי נאמר דמק"ט מדרס א"כ בההיא דמגילה (דכ"ו) איך התיבה חוצצת ודוחק לומר שהיה פתחה למעלה, לפע"ד ל"ק לפמ"ש הרמ"א ז"ל בתשובה (סי' ל"ד) הובא בט"ז יו"ד (סי' רפ"ב סק"ד) שאסור לישב על התיבה שיש בו ספרי קודש כ"ש ס"ת ואע"פ שהוא רשות בפ"ע לענין אהלות (ועי' מ"ש ע"ז הט"ז ותב"ש בעירובין דל"א], א"כ הרי אין ראוי כלל למדרס דאסור לישב עליו וב"ד אומרים לו עמוד ואף דבכלי הבאה במדה י"ל דמותר כמ"ש בנקה"כ מ"מ בכלי עשוי לנחת שאינו מחזיק מ"ס י"ל לכ"ע אסור לישב עליו, וגם בשעה שאין בו הס"ת נראה דאסור לישב עליו ועוד דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו שצריך להניח בו הס"ת ועי' מג"א (רמ"א סקי"ט) ודוק:
ומה שהביא ראיה מהא דהשמיט הרמב"ם ז"ל בפ"ו דטומאת מת כ"ע העשוי לנחת, י"ל דהרי הכא אין הרמב"ם ז"ל מבאר משפטי הכלים רק מעתיק משנה דכלים וגם לא העתיק הכל כמו שעמד ע"ז בהגהות מהר"י אבוהב ז"ל שם. ועוד שהרי הרמב"ם ז"ל כתב וכן כלי עץ העשוי לנחת כגון התיבה והמגדל כו', והרי לשון זה כ"ע:
העשוי לנחת לא נזכר במשנה דפט"ו דכלים ולא בפ"ח דאהלות, וע"כ דהרמב"ם ז"ל כלל בזה גם פחות ממ"ס דהרי להרמב"ם ז"ל פחות ממ"ס ומ"ס הכל מטעם שעשוי לנחת, ורק אם מחזיק מ"ס ידעינן שהוא עשוי לנחת א"כ שפיר קאמר כ"ע העשוי לנחת היינו כל שהוא לנחת אינו מק"ט כלל ונקט שידה תו"מ המחזיקים מ"ס דזה מסתמא עשוי לנחת, ואם נגיה בדברי הרמב"ם ז"ל רק וא"ו אחת וצ"ל כ"ע העשוי לנחת וכגון תיבה ומגדל א"ש טפי: ונראה בודאי דספק זה אי כ"ע העשוי לנחת נעשה אהל אף לטהר הוא הספק שכתב המי נפתוח אי מק"ט מדרס, דאי נאמר שיצא מתורת כלי ואף טומאת מדרס אינו מקבל א"כ ה"ה דחוצץ ולא הוי כלי ולא דמי לכלי גללים וכלי אבנים דאינם נעשים אהלים לטהר דכלים הם:
ונראה לכאורה ראיה דכ"ע העשוי לנחת הוי ככלי ואינו חוצץ שהרי הכא בפ"ו כתב הרמב"ם ז"ל כ"ע העשוי לנחת כגון התיבה כו' ובפי"ג כתב אלו מביאין וחוצצין כלי עץ הבאה במדה וכן כלי אבנים כלי גללים וכלי אדמה הבאים במדה. הרי דבפ"ו כתב כ"ע העשוי לנחת והכא כתב רק כלי הבאה במדה, וע"כ דבפ"ו דאיירי מגוף טומאת האהל שיהיה מק"ט כתב כ"ע העשוי לנחת וכגון שידה תיבה כו' דשניהם אינם מק"ט, וכמ"ש דמה שכתב כ"ע העשוי לנחת כלל ג"כ פחות ממ"ס, אבל בפי"ג דאיירי בחציצה שבין טומאה לטהרה וכלי אינו חוצץ רק אהל שפיר כתב רק כלי הבאה במדה היינו שמחזקת מ"ס אבל כלי העשוי לנחת אין חוצץ דכלי הוא וכמו כלי גללים דאינו חוצץ אם אינו באה במדה:
אמנם אין זה ראיה כלל די"ל דאחר שכתב בפ"ו כ"ע העשוי לנחת כגון התיבה והמגדל כו' ואלו הן הנקראים כלי עץ הבאה במדה ע"כ שוב בפי"ג לא היה צריך להאריך רק כתב בקיצור כלי הבאה במדה ולהרמב"ם ז"ל הוא מטעם שעשוי לנחת כנ"ל:
ונראה לפע"ד ראיה קצת להיפך שהרי בהלכה שאח"ז כתב הרמב"ם ז"ל אלו מביאין ולא חוצצין האדם וכלי עץ שאינן באים במדה מפני שהן ככל הכלים ומתטמאין ע"כ, משמע דוקא אם מתטמאין אין חוצצים אבל כ"ע העשוי לנחת כיון דאינו מק"ט חוצץ ואין לו דין כלי. אמנם אי נאמר דכ"ע העשוי לנחת מק"ט מדרס אם חזי למדרס, שוב י"ל דכוונתו לרבות גם העשוי לנחת שאינו באה במדה דהרי הוא ככל הכלים ומתטמא אם חזי למדרס הרי דיש לו דין כלי. ובזה מדוקדק מ"ש שהן ככל הכלים וקשה פשיטא שכ"ע שאינה באה במדה היא ככל הכלים דמ"ש מכלי מתכות וכלי שטף, והרי כלי עץ כתיב בתורה וע"כ משום דכלל גם כ"ע העשוי לנחת וצ"ע עוד:
שבתי וראיתי במרכבת המשנה (ח"א פי"ט) שכתב בהא דנתקשו כל המפרשים ז"ל בפרק כוורת דאי איירי דבאה במדה ומש"ה חוצצת, א"כ קשה הרי קתני במשנה י"ב בד"א בזמן שהוא כלי אבל אם מחזיק מ"ס כדברי חכמים חוצצת, וא"כ קשה ברישא הרי הכוורת אינה מק"ט וע"כ ג"כ איירי דבאה במדה, וקשה ג"כ על הרמב"ם ז"ל דפסק ככל הפרק דכוורת ופסק ג"כ דבאה במדה חוצץ, ומש"ה כתב המרה"מ דאיירי בכוורת שאינה מחזקת מ"ס ועשוי לנחת ואינו מק"ט אמנם אין חוצצת דדוקא בבאה במדה חוצצת ועמד שם ג"כ בהא דהאריך הרמב"ם ז"ל בפי"ג שכתב שהרי הן ככל הכלים ומתטמאין ותלה הדבר בטומאה עש"ה בארוכה:
אמנם לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בפי"ג ה"ד דאף בחלון שבין בית לבית כלי אינו חוצץ וא"כ שפיר ראיה מוכרחת מההיא דמגילה (דכ"ו) דא"ל רבא דלו תיבותא משום דהו"ל כ"ע העשוי לנחת והרי שם איירי שאין מחזקת מ"ס וכמ"ש הריטב"א ז"ל הנ"ל א"כ מוכח דלא הוי כלי וחוצץ בפני הטומאה: