פתח האוהל· רבי משולם קויפמן
כלל ד - סימן ו
בענין חציצה בכלי הבאה במדה:
באהלות פ"ח תנן אלו מביאין וחוצצין השידה והתיבה והמגדל כוורת הקש כוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית שיש להן שולים והן מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש דכיון שהם גדולים במדה זו שוב אינן מקבלים טומאה וחוצצין בפני הטומאה. הרב], והקשו שהרי בריש פ"ו תנן אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, כיצד ארבעה נושאין את הנדבך, טומאה תחתיו כלים שע"ג טמאים, טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאים. ר"א מטהר. נתון על ארבעה כלים, אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה, טומאה תחתיו כלים שע"ג טמאים, טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאים ע"כ. הרי דכלי אף שאינו מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואמאי כלי הבאה במדה חוצץ:
וכתב הרא"ש ז"ל בפ"ח לתרץ דהא דשידה תיבה ומגדל חוצצין אין הפירוש כמו אינך דתני במתניתין, דכל אינך דתני במתני' חוצצין בין כלים וטומאה שע"ג ותחתיהם, אבל חוצצין בשידה וחביריו הוא רק בפותח טפח שבין בית לבית או בין עליה לבית, כי ההיא דתנן בפ"ה היתה שלמה ב"ה אומרים מצלת על הכל ומיירי שאין הטומאה תחת הקדרה אלא מן הצד, אבל בין טומאה לכלים אין השידה וחביריו חוצצין דאדם וכלים אין נעשים אהלים לטהר וכמ"ש הר"ש בפרק כוורת דכוורת אינה חוצצת דכלי הוא אע"ג דאינה מקבלת טומאה ע"כ, וכ"כ הב"י בכ"מ פי"ט הובא בתוס' יו"ט ריש פ"ו ע"ש. והתוס' יו"ט כתב בשם מהר"ם ז"ל דבודאי צ"ל דשידה תיבה ומגדל דחוצצין איירי בין טומאה דלמטה לכלים שע"ג, דהא סדין ומפץ דקתני חוצצין ע"כ לא איירי בחלון דהא מק"ט ואיירי שעשויין אהלים וחוצצין בין הטומאה לכלים ה"ה שידה תיבה ומגדל, ואך דמש"ה שידה תו"מ וכוורת חוצצין דאיירי שהם עם דפנות אהלים וכדתנן (בפ"ה מ"ה) שהכלים טהורים אינן מצילים אלא עם דפנות אהלים. וכתב התוס' יו"ט שנראה שדעת הר"ש כדברי מהר"ם מהא דריש פ"ט ע"כ. והרשב"א שבתוס' עירובין (דל"א ע"א) כתב דע"כ התנא דפ"ו דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר ס"ל ע"כ דאהל זרוק לאו שמיה אהל, דאי שמיה אהל כשנתן הנדבך ע"ג הכלים אמאי לא יהיה חשיב אהל להפסיק הא כלי עצמו נעשה אהל להפסיק כשאינו מקבל טומאה כגון שידה תיבה ומגדל למ"ד שמיה אהל ע"ש, הובא בתוס' יו"ט פ"ג דפרה מ"ב ע"ש. ולפ"ז י"ל דהתנא דפ"ח ס"ל דאהל זרוק שמיה אהל ומש"ה הכלים הטהורים חוצצין בפני הטומאה, והתוס' יו"ט רפ"ו כתב לתרץ לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ב דכלים אינן חוצצין אבל אהלים חוצצין וכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצין בפני הטומאה ע"כ, והוא דס"ל לרמב"ם ז"ל דהא דתנן דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר ואפילו כלי גללים כו' היינו דוקא שאינם באים במדה דאע"ג דאינם מק"ט מ"מ כלים הם, אבל כלים הבאים במדה משום גודלו יצא מתורת וצורת כלי ודומה לאהל שפיר חוצץ בפני הטומאה. ובזה מתורץ השגת הראב"ד ז"ל שם, וכתבתי בזה לעיל [כ"ג ס"י], הרי לפנינו ארבעה מיטיבי לכת לישב סתירות המשניות דריש פ"ו וריש פ"ח אהדדי:
אמנם הר"ש והרא"ש ומהר"ם ז"ל שנדו מתירוץ הרמב"ם ז"ל, ע"כ ס"ל דאף כלי הבאה במדה לא יצא מתורת כלי ואין לו דין אהל, דאי יש לו דין אהל בודאי היה חוצץ בפני הטומאה דדבר תורה כל אהל שיש לו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה. הרי דפליגי בזה אי כלי הבאה במדה יש לו דין אהל או דין כלי:
וכעין פלוגתא זו מצינו ג"כ במשנה דכלים (פכ"ד מ"ד), הובא בשבת (דפ"ד ע"א), דתנן שלש תיבות הן [ג' דינים חלוקין זה מזה יש בתיבות] תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס לפי שמשמשת שכיבה עם מלאכתה שמשתמשין בה דרך פתחה ואין צריך לומר לשוכב עליה עמוד ונעשה מלאכתנו. רש"י] מלמעלה טמאה טמא מת [מלמעלה פתחה כאותן שלנו, טמאה טמא מת, כלומר נעשה אב הטומאה על ידי מת כשאר כל הכלים הראויין לקבל טומאה כו' ומדרס לא הויא דאינה מיוחדת לשכיבה דצריך לומר לו עמוד כו'. רש"י] והבאה במדה טהורה מכלום [הבאה במדה, תיבה גדולה שאינה מיטלטלת ויש לה חלון מלמעלה להשתמש בתוכה, טהורה מכלום, למדרס לא חזיא הואיל וחלולה מלמעלה אינה משמשת שכיבה עם מלאכתה ולשאר טומאות לא חזיא דאינה מיטלטלת מלאה, ולא אתפרש מה לשון באה במדה ולי נראה על שם אנשי מדות כלומר שצריכה למוד ארכה ורחבה. רש"י]. הרי דכתב רש"י ז"ל דהא דבאה במדה טהורה מכלום הוא דוקא אם פתחה למעלה ואינה חזיא למדרס, אבל אם פתחה מצדה דחזיא למדרס אע"ג דבאה במדה היתה טמאה מדרס, וכ"כ התוס' והרב המאירי ז"ל שם, וכ"כ הר"ש והרא"ש והרב ז"ל במשניות, דהבאה במדה טהורה מכלום אסיפא דוקא קאי דפתחה למעלה:
וכן כתבו התוס' בהא דתנן התם במשנה מנין לספינה שהיא טהורה [שאינה מקבלת טומאה. רש"י] שנאמר דרך אניה בלב ים [הרי היא כים. רש"י]. ובגמרא שם תניא חנניא אומר נלמדה משק [שהרי כלי עץ היא ואיתקש לשק לענין טומאה. רש"י] מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דאינה מיטלטלת מל וריקן [וזו אינה מיטלטלת מלאה דגדולה היא. רש"י] וכתבו:
שם התוס' בד"ה נלמדה משק, דספינה אינה מיוחדת למדרס אע"פ שכל שעה יושבין בה בני אדם מ"מ עיקרן עשויות לפרקמטיא ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו, דאי פינה מיוחדת למדרס אע"ג דלא מיטלטלת מלאה היתה מקבלת טומאה ולא הוי ילפינן משק כדאמרינן בבכורות (דל"ח ע"א) דמדרסות לא איתקוש לשק דפריך ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא בר קבולי טומאה הוא, דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן (דיש לו בית קיבול. רש"י] ומשני בהנך דחזו למדרסות [כגון כסא וספסל דמקבלי טומאה ע"י מדרס. רש"י]. וכ"כ עוד התוס' שם (דמ"ד ע"ב) בהא דמביא שם המשנה דכלים, מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חיבור לה ואין נמדדת עמה ואין מצלת עמה באהל המת, וז"ל פירש בקונטרס דגבי שידה תנן לה במסכת כלים (פי"ח) והיא עשויה למרכבת אנשים ונשים, ואין נראה לר"י דאי חזיא למדרס לא שייך בה מדידה דלא איתקש לשק כו' והא דאמר לקמן פרק ר"ע שלש תיבות הן כו' והבאה במדה טהורה מכלום אור"י דצ"ל דלא קאי אפתחה מצדה דכיון דחזיא למדרס אפילו באה במדה טמאה עכ"ל. וכ"כ שם הרשב"א והריטב"א ז"ל:
אמנם הרמב"ן ז"ל שם (דף פ"ד) חולק וכתב וז"ל ושמא אין שיטתן עיקר אלא כל הבאים במדה טהורין אע"פ שהן ראויין למדרס דגרעי מפשוטי כלי עץ, ושמא איכא ריבוי בקרא לפשוטי כ"ע דחזי למדרסאות, והבאין במדה נתמעטו מכלום עכ"ל. וכן צ"ל בשיטת בעל המאור ז"ל שכתב דשייך בספינה טומאת מדרס וכ"כ שם התוס' רי"ד ז"ל והשיג על רש"י ז"ל שכתב דלא שייך מדרס בספינה גבי הא דתניא התם מדרס כלי חרס טהור ר' יוסי אומר אף הספינה ע"ש. ולפ"ז הא דחנניא ס"ל דנלמדה משק דספינה טהורה משום דאינה מיטלטלת מלא וריקן ע"כ דס"ל דהבאה במדה טהורה אף מטומאת מדרס, וכ"כ שם בחדושי הר"ן ז"ל דהא דקתני במשנה דשלש תיבות דהבאה במדה טהורה מכלום היינו אף שפתחה מצדה, וכ"כ החדושי הר"ן (דף מ"ד) על הא דהקשו התוס' על רש"י שכתב דשידה עשויה למרכבת אנשים ונשים והרי מטמא מדרס וז"ל תירץ הרא"ה דהא לא קשיא לרש"י ז"ל דכי אמרינן בבכורות דלא גמרינן משק דראויין למדרסאות ה"מ לענין דלא בעינן בית קיבול דהכי גמירי דלא גמרינן לגבי הא מילתא כיון שהן ראויין למדרס, אבל לענין שיצא מתורת כלי מתוך גדלו בהא ודאי גמרינן לה משק ואפילו לענין טומאת מדרס, דנפיק ליה מתורת כלי ואינו מטמא שום טומאה בעולם והכי מוכח לקמן בפרק ר' עקיבא עכ"ל:
ובדעת הרמב"ם ז"ל כתב התוס' יו"ט בכלים (פכ"ד) במשנה דשלש תיבות מדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות כלים גבי פשוטי כלי עץ דטמא מד"ס אי חזיא למדרס ובפ"ג גבי כלי עץ הבאים במדה לא כתב שיהיו טמאים מד"ס גם בשאר טומאות אם ראויין למדרס, ע"כ דס"ל דרק במאי דאיתמר ביה גבי פשוטי כלי עץ שאם ראויין למדרס טמאים בשאר טומאות וכמו שאמרו בנדה (דמ"ט) כל המטמא מדרס מטמא טמא מת, אבל היכי דלא איתמר לא אמרינן שיהיו טמאים בשאר טומאות אם ראויין למדרס עש"ה בארוכה, ס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דכלי הבאים במדה טמאים במדרס ורק שאינם טמאים טומאת מת דבהם לא נאמר הכלל כל המטמא מדרס מטמא טמא מת, וכן המשנה למלך (בפ"ג ה"א ובפכ"ז) ס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דמקבל טומאת מדרס והא דקתני הבאה במדה טהורה מכלום קאי אפתחה למעלה ע"ש, אך הפני יהושע במשנה דשלש תיבות כתב בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דכלי הבאה במדה לאו כלי הוא כלל ואינו מקבל טומאת מדרס ואינו כלי אפילו לגבי טלטול בשבת כדאיתא שם (בדף ל"ה), והרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב דהא דהבאה במדה טהרה מכלום קאי ג"כ אפתחה מצדה ע"ש. ובמי נפתוח פל"ד תמה על הפנ"י שהרי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות לא כתב כלל על האי דבאה במדה טהורה מכלום, ורק די"ל מדלא הטיל בו תנאי דקאי אפתחה למעלה מסתמא ס"ל דקאי גם אפתחה מצדה, והאריך שם לברר שדעת הרמב"ם ז"ל דאינו מק"ט מדרס, וכמ"ש בפ"ג מהלכות כלים בהחלט דכ"ע העשוים לנחת אין מקבלים טומאה כלל לא מד"ת ולא מד"ס וכתב דהבאים במדה גרועים מפשוטי כלי עץ דהו"ל כארעא סמיכתא עש"ה בארוכה. ובט"ז ביו"ד (סי' קצ"ח סקל"א) גבי היתר הנסרים העשוים במקוה שהקשו שהרי ראוים הם למדרס כתב וז"ל גם מהר"י כ"ץ מקראקא עסק בהיתר זה מטעם דהוי כלי העשוי לנחת פירוש שלא להשתמש בו רק יהיה מונח ואינו מק"ט וה"נ הוי הנך נסרים, ולדידיה יש ג"כ היתר אפילו אין קבועים במסמרות, ועליו יש להפליא יותר דודאי קבלת טומאת מגע אין בכלי העשוי לנחת אבל טומאת מדרס יש בהם כמ"ש בשם הרמב"ם ז"ל [בפכ"ה מהלכות כלים] בנסרים של בית המרחץ דאם היו מיוחדים לישיבה ודאי מטמאים מדרס עכ"ל, והסכים לזה בס"ט שם ס"ק ס"ג. אמנם בודאי דעת מהר"י כ"ץ ז"ל דאינם מק"ט מדרס ואפשר דס"ל כן בדעת הרמב"ם ז"ל וכמ"ש הפנ"י והמי נפתוח. ומה שהביא הט"ז ראיה מנסרים של בית המרחץ י"ל דהיו עשוים ג"כ לטלטל בכל מקום שילך שם מים, וע"כ צ"ל כן דלא תקשה להראשונים ז"ל הנ"ל דס"ל דאינו מק"ט מדרס, ועיין בסימן שאח"ז ועי' במג"א תרכ"ט ס"ק כ"א ובמחצית השקל ודוק:
וכתב עוד המי נפתוח בטעמו של הרמב"ם ז"ל דהא דפשוטי כלי עץ הראויים למדרס טמאים, וכלי הבאה במדה אינו מק"ט אע"ג דראוי למדרס, משום דהטעם דפשוטי כ"ע טהורים הוא מפני שהשתמשותם הוא מעט ואין שם כלי עליהם וכיון שהוא ראוי למדרס ומשמש אדם ומשמשיו הוא דומה לשק שתשמישו רב, אבל כלי הבאה במדה שהיא עשויה לנחת ולא ימוש ממקומו והו"ל כארעא סמיכתא ולאו שם כלי עליהם א"כ מה יוסיף לן הא מה שראוי למדרס ומשמש אדם ומשמשיו כיון דלאו כלי הוא שעשוי לנחת ע"ש דברים מתוקים. אך הרא"ה ז"ל שכתב דמש"ה אינו מק"ט מדרס משום דהואיל וגדול הוא יצא מתורת כלי וצורתו משמע שעשוי לנחת ונעשה כקרקע:
הכלל העולה דכלי הבאה במדה אי מקבל טומאת מדרס היא פלוגתת הראשונים ז"ל. להקת נביאים רש"י ותוס' הרשב"א והריטב"א והרב המאירי הר"ש והרא"ש והרב ז"ל ס"ל דמקבל טומאת מדרס, דמדרסאות לא איתקש לשק, וממילא שוב מטמא טומאת מת דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת וכמ"ש התוס' במנחות (דל"א), והרמב"ן ובעה"מ והר"ן והרא"ה שבר"ן והתוס' רי"ד ז"ל ס"ל דאינו מק"ט מדרס אע"ג דלא איתקש לשק דמתוך גודלו יצא מתורת כלי ואינו מקבל שום טומאה בעולם, ולדעת הפנ"י והמי נפתוח סבירא ליה ג"כ הכי הרמב"ם ז"ל:
ונראה לפע"ד דלשיטתייהו אזלי דהרמב"ם דס"ל באהלות דכלי הבאה במדה נעשה אהל לטהר, דמתוך גודלו יצא מתורת כלי והו"ל אהל, ס"ל דאינו מק"ט מדרס כיון דלאו כלי היא כלל וכמ"ש הרא"ה ז"ל הנ"ל, והר"ש והרא"ש [והרב] ז"ל דניידי מתירוץ הרמב"ם ז"ל וס"ל דכל הבאה במדה אינו נעשה אהל לטהר דהו"ל כלי, ה"ה דס"ל דמק"ט מדרס דתורת כלי עליה. וידידי הרה"ג מו"ה מנחם דוד טעמקין נ"י הקשה בהא דכתב החדושי הר"ן ז"ל בשם הרא"ה ז"ל לתרץ קו' התוס' על רש"י דמפרש שידה דעשויה למרכבת אנשים ונשים, דרש"י ז"ל ס"ל דהבאה במדה אינו מק"ט מדרס דאיך אפשר לומר כן בכוונת רש"י, הרי רש"י:
כתב בהדיא דהא דהבאה במדה טהורה מכלום קאי דוקא אפתחה למעלה, הרי דס"ל דמק"ט מדרס עכ"ד. ויש להקשות ג"כ ברמב"ן ז"ל שם שהביא קו' התוס' על רש"י דשידה מטמא מדרס וכתב דהרי רש"י בעצמו בדס"ו כתב דטומאת מדרס לא איתקש לשק כו', ואמאי לא הביא הרמב"ן יותר מרש"י הנ"ל דמפרש בהדיא דהבאה במדה טמא מדרס:
ונראה לכאורה לתרץ, דהנה בשבת שם קאמר רבא ולחנניה טלטול ע"י שוורים שמיה טלטול, דתנן שלש עגלות הן עשויה כקתדרא טמאה מדרס, כמטה טמאה טמא מת, של אבנים טהורה מכלום [אינה מקבלת שום טומאה לפי שפרוצה מתחתיה נקבים גדולים ולא כלי הוא דכל הכלים שיעורן כרמונים, רש"י] וא"ר יוחנן ואם יש בה בית קיבול רמונים טמאה טמא מת אלמא אע"ג דשל עץ איתקש לשק דבעינן מיטלטל מלא וריקן וזו אינה מיטלטלת מלא אלא ע"י שוורים וקאמר טמאה טמא מת, רש"י], שלש תיבות הן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס, מלמעלה טמאה טמא מת והבאה במדה טהורה מכלום. ובתוס' שם בד"ה שלש תיבות הן כתבו קשה לר"י דאמאי מייתי לה, דאי משום דהיא סיפא דההיא דג' עגלות הן א"כ הו"ל לאתויי ההיא דג' עריבות שהן בינתים עכ"ל, וכתב הפנ"י לתרץ דלא סגיא מהא לחוד דקאמר ר' יוחנן דאם יש לה בית קיבול רמונים טמאה דהו"א דטלטול ע"י שוורים לא שמיה טלטול והא דטמאה אע"ג דלא מיטלטל מלא וריקן די"ל דעכ"פ מדרבנן כלי הבאה במדה טמאה, דהרי גם פשוטי כלי עץ טהור דג"כ איתקש לשק דבעי בית קיבול אעפ"כ יש הרבה פשוטי כ"ע הטמאים מדרבנן כמ"ש התוס' וברמב"ם ז"ל פ"א מכלים, וא"כ י"ל דר' יוחנן מדרבנן קאמר ומש"ה הוצרך להביא הך משנה דשלש תיבות הן דקתני והבאה במדה טהורה מכלום אלמא דאף מדרבנן טהור, וא"כ אמאי מטמא ר' יוחנן שיש לו בית קיבול רמונים ע"כ משום דטלטול ע"י שוורים שמיה טלטול ע"ש. הרי דהא דקתני והבאה במדה טהורה מכלום אף מדרבנן קאמר ומש"ה מביא לה הש"ס הכא. ולפ"ז אפשר לומר דהא דכתב רש"י ז"ל דקאי אפתחה למעלה הא פתחה מצדה טמאה מדרס דרק מדרבנן היא, דודאי מה"ת יצא מתורת כלי ורק דרבנן גזרו, דכיון דפשוטי כ"ע דאינם מק"ט מ"מ מקבלין טומאת מדרס מה"ת דמדרסות לא איתקוש לשק, גזרו ג"כ על כלי הבאה במדה, דלאו כ"ע ידעי להבחין בין כלי הבאה במדה לפשוטי כ"ע ויבאו לטהר פשוטי כ"ע החזי למדרס. ולפ"ז י"ל דהא דכתב הרא"ה ז"ל לתרץ שיטת רש"י דשידה עשויה למרכבת אנשים ונשים ומ"מ אינו מק"ט מדרס היינו מה"ת דוקא, ושוב ל"ק קו' התוס' דא"כ איך מצלת באהל המת כיון דמטמא מדרס וכל המטמא מדרס מטמא טמא מת [וכמ"ש במנחות דף ל"א] דכיון דרק מדרבנן טמא שוב חוצץ בפני הטומאה וכמ"ש התוס' בב"ב והר"ש ז"ל:
אמנם הא דסיים הרא"ה ז"ל וכדמוכח בפ' ר' עקיבא, בודאי נראה דכוונתו ז"ל מהא דהבאה במדה טהורה מכלום, וס"ל דמשמע מסתמא דקאי ג"כ אפתחה מצדה וזה דלא כרש"י ז"ל, ואפילו אי נאמר דכוונתו ז"ל מהא דספינה טהורה דקאמר חנניה נלמדה משק וס"ל להרא"ה ז"ל דספינה ראויה למדרס ואעפ"כ טהורה משום דבאה במדה, מ"מ הרי משמע דגם מדרבנן טהור. ועוד אי נאמר לרש"י ז"ל מדרבנן מק"ט מדרס, אכתי תקשה קו' התוס' אי שידה עשויה למרכבה א"כ עכ"פ טמאה מדרבנן, ואיך תנן בפט"ו דכלים דשידה ותיבה ומגדל טהורים דמשמע אף מדרבנן, וע"ז קאי הא דתנן בפי"ח מוכני שלה ע"ש. והיה נראה לומר דהרא"ה והרמב"ן ז"ל לא היו גורסין כן בדברי רש"י ז"ל דקאי דוקא אפתחה למעלה, והא דכתב רש"י בד"ה מאי קאמר שכתב דספינה לא חזיא למדרס משמע דאי הוה חזיא למדרס היתה טמאה, י"ל דקושטא דמילתא קאמר דס"ל כסברת התוס' דלא שייך מדרס בספינה, ומש"ה קאמר שם בדברי רב פפא דנקט ספינת הירדן משום דשכיח טפי ולא פירש כמ"ש הבעל המאור והתוס' רי"ד ז"ל דנקט ספינת הירדן משום דמטמא גם במדרס ע"ש, וצ"ע עוד (ועיין בסימן שאח"ז מה שהקשיתי מסוף חגיגה]: והנה להפוסקים דס"ל דכלי הבאה במדה אינו מק"ט מדרס, דאף דהא דאינו מק"ט ילפינן רק משום דאינו דומה לשק דאינו מיטלטל מלא וריקן ומדרסות לא איתקוש לשק, מ"מ אמרינן דמתוך גדלו יצא מתורת כלי. ולכאורה קשה לפ"ז א"כ אמאי כלי הבאה במדה שעשוי מתחלתו לטלטל מלא וריקן מק"ט כמ"ש בכלים (פט"ו) וברמב"ם ז"ל ריש פ"ג מהלכות כלים, הרי מתוך גדלו יצא מתורת וצורת כלי ומאי אהני לן מאי דמיטלטל מלא וריקן, וצ"ל כיון דמיטלטל מלא וריקן לאו שמיה אהל עליה ויש לו דין כלי, וכעין שכתב רש"י ז"ל בנזיר (דנ"ה ע"א) גבי אהל זרוק לאו שמיה אהל דכיון דזרקה מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה כלי ע"ש, דבעינן דוקא תרתי שלא יהיה מיטלטל מלא וריקן ומתוך גדלו יצא מתורת וצורת כלי אז אף טומאת מדרש אינו מקבל:
אך קשה לי דהרי בהא דיליף התנא דמשנה דאניה טהורה מקרא דרך אניה בלב ים ור' חנניה למד לה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן כו' יצאה ספינה דאינה מיטלטלת מלא וריקן, וקאמר מאי בינייהו א"ב ספינה של חרס, מ"ד אניה בלב ים האי נמי בלב ים היא, למ"ד כשק הנך דכתיבי גבי שק דאי מיטלטלת מלא וריקן אין אי לא לא אבל ספינה של חרס אע"ג דאינה מיטלטלת מלא וריקן [דחרס לא איתקש לשק, רש"י] וכן הוא בתוספתא דכלים (בב"ק פ"ג) עריבה גדולה של חרס אף ע"פ שהיא באה במדה טמאה ע"כ [ועיין בכלים פ"ב מ"ב וברמב"ם ז"ל פי"ח הי"ג], וקשה מה בכך דחרס לא איתקש לשק מ"מ גדולה היא ולאו תורת וצורת כלי עליה דהא גם מדרסות לא איתקוש לשק אעפ"כ טהור מטומאת מדרס ה"ה כלי חרס:
והנה ברמב"ם ז"ל (פי"ג מכלים ה"ה) כתב, אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו או שכפהו על הטומאה המונחת על הארץ, ונעשה אהל עליה שהרי הטומאה בתוכו, מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את אהלים עכ"ל, ובהשגות שם כתב א"א הלכתא כוותיה ולא מטעמא, דכלי שכפהו על הטומאה כלי הוא ותוכו של כלים לא נקרא אהל, אבל אהלים שהצריכו לרבות הם השידה והתיבה והמגדל הבאים במדה שהם כאהלים שאינן צריכין צמיד פתיל באהל המת שאפילו בכיסוי בעלמא הם מצילין כאהל, אפ"ה לענין אויר כלי חרס מיטמאין ככלים ולא נחשיב אוירם כאויר בית אף ע"פ שהיא כבית לענין הצלה, ומרבה אוירם בספרא מכל כלי חרש ולא מאל תוכו כאשר כתב עכ"ל. וז"ל הספרא פרשת שמיני (פ"ז) וכל כלי חרש אין לי אלא כ"ח כו' מניין לרבות את אהלים, ודין הוא ומה אם כלי עץ שטימא פשוטים טיהר אהלים, כ"ח שטיהר פשוטים אינו דין שנטהר אהלים, ת"ל וכל כלי חרש לרבות את אהלים ע"כ, וכתב שם הראב"ד ז"ל בפירושו וז"ל, ומה אם כלי עץ שטימא פשוטו טיהר אהלו, טימא פשוטו יש לפרש בהני דחזי למדרסות, משא"כ בכלי חרס שאין מדרס לכ"ח כדאיתא במסכת שבת פ' ר' עקיבא, ויש לפרש כאותן שאמרנו למעלה השלחן והטבלא והדולבקי שפרשנו אותן אפילו הפשוטים ואפילו אליבא דר"ג, טיהר אהלו, ממה שראינו שטיהר השידה והתיבה והמגדל ובור ספינה אלכסנדרית שהן מחזיקים מ"ס בלח שהן כמו אהלים ואינם ככלים אלמא אהלים של עץ טהורים, ויש עוד: לפרש ממה שאמרנו במסכת שבת (כ"ז) וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, ומפרש טעמא התם דילפינן אהל אהל ממשכן מה להלן יריעות אף כאן עכ"ל, הרי לשיטת הראב"ד ז"ל יש לנו קרא מפורש דמרבי כ"ח הבאה במדה שמקבלין טומאה. אמנם להרמב"ם ז"ל דמפרש דרשת הספרא לענין אחר, ע"כ הא דכ"ח הבאה במדה טמא הוא משום דלא איתקש לשק, וכן משמע פשטות לישנא דהש"ס הנ"ל כהרמב"ם ז"ל דקאמר למ"ד כשק הנך דכתיבי גבי שק לאפוקי ספינה של חרס דאינה מיטלטלת מלא וריקן, משמע בהדיא דאין לו לימוד אחר דכ"ח הבאה במדה טמאה רק משום דלא איתקש לשק, וכן הוא בירושלמי שם רבנן דקסרין אמרין זו ספינה של חרס מה שק אינו מלמד [אלא] על כל האמור בפרשה, יצא כלי חרס שאינו כתוב בפרשה שילמוד עליו השק, וא"כ קשה כנ"ל אכתי הרי יצא מתורת וצורת כלי מחמת גדלו: וצ"ל דרק בכלי עץ דגזה"כ הוא דאם באה במדה טהור דלא דמי לשק כיון דאינו מיטלטל מלא וריקן ומיעטו התורה מטומאה אמרינן דמיעטו התורה מפני שיצא מתורת וצורת כלי וממילא ה"ה טומאת מדרס ג"כ אינו מקבל א ע"ג דלא איתקש לשק, אבל כ"ח דלא מיעטו התורה כלל אע"ג דבאה במדה מק"ט כיון דליכא עליו שום לימוד למעטו מטומאה, וצ"ע עוד:
והנה בירושלמי הנ"ל על משנה דמנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים, פריך ולא מן הים למדת מה הים טהור אף ספינה טהורה, ולא מן השק למדת מה השק משמש בים וביבשה ספינה משמשת ביבשה [ולמ"ל קרא דרך אניה בלב ים] ומשני רבנן דקסרין אמרי זו ספינה של חרס [איירי מתניתין דלא איתקש לשק] מה השק אינו מלמד [אלא] על כל האמור בפרשה יצא כ"ח שאינו כתוב בפרשה שילמוד עליו השק ע"כ. וקשה להנך פוסקים דספינה ראויה למדרס ורק דמש"ה טהורה משום דכלי הבאה במדה אף מטומאת מדרס טהורה, א"כ בשלמא לש"ס דידן דלמד לה מה שק מיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דאינה מיטלטלת מלא וריקן, פירוש שהיא גדולה, א"כ י"ל דכיון דמעטה קרא מחמת שהיא גדולה אמרינן דיצא מתורת וצורת כלי ואף טומאת מדרס אינו מקבל, אבל להירושלמי דלמד לה מה שק משמש בים וביבשה לאפוקי ספינה דאינה משתמשת רק בים, א"כ אכתי בשביל זה לא יצא מתורת וצורת כלי א"כ עכ"פ במדרס יהיה טמא ומש"ה הוצרך ללמוד מדרך אניה בלב ים כדי לטהרו אף ממדרס ולפ"ז י"ל דבאמת בהכי פליגי ירושלמי וש"ס בבלי, דהירושלמי ס"ל דבספינה לא שייך מדרס כסברת התוס' דעשוי לפרגמטיא ומש"ה קאמר מה שק משתמש בים וביבשה לאפוקי ספינה ואע"ג דבזה אינו ממעט מדרס אבל הגמרא דידן ס"ל דמק"ט מדרס והוצרך לומר משום דאינו מיטלטל מלא וריקן ויצא מתורת כלי מחמת גדלו:
והנה כלי מתכות הבאה במדה איתא בתוספתא דכלים (ב"מ רפ"ד) כלי מתכות הבאות במדה כגון השידה והתיבה והמגדל הבאין במדה טמאין ע"כ, וכן הוא בסוף, חגיגה דפריך ותפ"ל משום ציפוי כתב רש"י ז"ל דכלי מתכות לא איתקש לשק ע"ש, וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א דכלים ה"ט וז"ל כלי מתכות אחד פשוטיהן כגון הסכינים והמספריים או מקבליהן כגון היורות והקומקומוסין הכל מקבל טומאה שנאמר כל דבר אשר יבוא באש בין מקבל בין פשוט, אפילו תיבה או מגדל וכיוצא בהן של מתכות שהן מקבלין מ"ס בלח או יתר מקבלין טומאה שנאמר כל דבר אשר יבוא באש עכ"ל. משמע דמקרא יליף לה דכלי הבב"מ של מתכות טמאה שהרי בדיוק כתב הרמב"ם ז"ל עוד הפעם הקרא כל דבר אשר יבוא באש. אמנם בכ"מ שם כתב דטעמא משום דלא איתקש לשק משמע דלאו מקרא יליף לה ורק ממילא ידענו דכיון דלא איתקש לשק מה"ת למעטו מטומאה, ובקרית ספר שם כתב וז"ל וכיון דכלי מתכות לא איתקש לשק אפילו הגדולים המקבלין מ"ם בלח או יתר מקבלין טומאה מדכתיב כל אשר יבוא כו' עכ"ל, ואינו מובן דתרתי למ"ל, ועיין עוד בכלים רפי"א ברב ובר"ש וברמב"ם בפה"מ ובמי נפתוח אס"א ודוק, ואי נאמר משום דלא איתקש לשק צ"ל כמש"ל גבי כלי חרס דכל דלא מעטה התורה אף שגדול מאד ויצא מצורת כלי ע"כ מק"ט:
והנה בכלי גללים הבאים במדה תניא בתוספתא דכלים (ב"מ פ"ה) כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאין במדה ר' מאיר אומר הרי הן ככלים, וחכמים אומרים הרי הן כאהלים ופירש הגר"א דכיון דכלי גללים אף קטנים אין מק"ט א"כ אף גדולים יש להם דין כלים לר"מ. ולולי דברי הפוסקים ז"ל היה אפשר לומר דר"מ וחכמים פליגי בפלוגתת הפוסקים הנ"ל, דר"מ ס"ל דכיון דלא איתקש לשק לאו אהל הוא וחכמים ס"ל דמחמת גודלו יצא מצורת כלי אף דלא איתקש לשק וכ"ח וכ"מ דמקבלין טומאה י"ל משום דאיכא קראי כנ"ל [ועיין מ"ש בזה לעיל כ"ג]:
ובתוספתא דכלים (ב"ב פ"ד) איתא השידה תיבה ומגדל של עצם ושל גמי והגר"א ז"ל גורס עור] רבי מטמא ור' יוסי ב"ר יהודה מטהר, וכתב המפרש שם דרבי מטמא דלא איתקש לשק, והרמב"ם ז"ל פסק בפ"ג דכלים ה"ב דכלי עצם וכלי עור המקבלים מ"ס טהורים, ונראה דמש"ה גריס הגר"א ז"ל ושל עור משום דכן איתא ברמב"ם ז"ל, וקשה לי מ"ט דרבי הרי תנן בכלים (פ"ב) ובשבת (דט"ו) דכלי עצם וכלי עור פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאין ופירשו רש"י והר"ש והרב ז"ל דכלי עץ ועור איתקש לשק בפרשת שמיני, וכלי עץ איתקש לכלי עץ ועור בפרשת מדין כל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו ומש"ה צריך להיות דומיא דשק, וא"כ ה"נ לענין הבאה במדה הרי כלי עצם איתקש לשק והרי כלי עור בהדיא איתקש בקרא בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד או עור ועיין בתוס' שבת (דס"ג ע"ב) ד"ה מניין, וכ"כ בקרית ספר שם:
ולפע"ד די"ל דרבי רק מדרבנן קאמר דטמאים דבחולין (דכ"ה ע"ב) פליגי ר' יוחנן ורב נחמן בגולמי כלי עצם, דר"נ ס"ל דהו"ל ככלי מתכות ור"י ס"ל דהו"ל ככלי עץ, ובשבת (דפ"א ע"א) כתב רש"י ז"ל דה"ה לענין פשוטי כלי עצם ככלי מתכות דמי ומק"ט, והתוס' שם הקשו ע"ז דבחולין פליגי רק לענין גולמי כלי עצם אבל פשוטי כלי עצם מפרש במשנה דכלים (פ"ב) כלי עץ כלי עור כלי עצם כלי זכוכית פשוטיהן טהורין ע"ש ותירץ שם במגני שלמה שיטת רש"י ז"ל דמדרבנן קאמר דפשוטי כלי עצם טמאים, ובזה מתרץ דפריך שם בחולין מכלל דכלי עצם מק"ט אין דתניא כו' וכתבו שם התוס' דפריך אם מק"ט מה"ת דאי מדרבנן הא משנה שלמה היא דכלי עצם מקבליהן טמאים וקשה דמנ"ל להמקשן כלל דמק"ט מה"ת דפריך מכלל דכלי עצם מק"ט וכוונתו מד"ת, ולפ"ז א"ש דע"כ מדגזרו על פשוטי כלי עצם מדרבנן ע"כ דמקבליהן מה"ת מקבלין טומאה עש"ה. ולפ"ז י"ל דכמו דפליגי ר"י ור"נ לענין גולמי כלי עץ ופשוטי כלי עצם אי דמי למתכות או לא, פליגי רבי ור' יוסי בר"י לענין כלי עצם הבאים במדה דלרבי ככלי מתכות דמי דהבאה במדה טמא כנ"ל ולר' יוסי טהור דלא לכ"מ דמי, אבל בודאי רבי רק מדרבנן קאמר ולא מטעם דעצם לא איתקש לשק. אך יש לעיין אמאי פסק הרמב"ם ז"ל דכלי עצם המקבלין מ"ס טהורין ודלא כרבי הא קיי"ל הלכה כרבי מחבירו ובפ"ה ה"א כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל קרוב בעיני שכלי עצם ככלי אשכרוע ואין גולמיהן מק"ט, והקשה הראב"ד ז"ל דאם ס"ל כר"נ: דגולמי כע"צ ככלי מתכות דמי וגולמיהן טהורים א"כ לימא הכי ולמ"ל לדמינהו לאשכרוע שהוא כלי עץ ומוציא מדין כלי עצם, והכ"מ כתב דהרמב"ם ז"ל ס"ל דקיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"נ דכלי עצם לכלי עץ דמי והא דלפ"ז יהיו מקבליהן טמאין מ"מ אתא עלה מטעם אחר דדמי לעץ אשכרוע וגולמו טהור ע"ש, ולפ"ז אפשר דמש"ה פסק ג"כ דכלי עצם הבאה במדה טהור וצ"ע עוד, וכלי זכוכית הבאה במדה עיין ברמב"ם פ"ג ה"ג מכלים: ובפ"א דידים מ"ב איתא בכל הכלים נוטלין לידים אפילו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה, והביא הר"ש ז"ל התוספתא (דפ"א) דתניא השידה התיבה והמגדל בזמן שאינן עשויין לאהלים [שאין מחזיקין מ"ס] נוטלין מהן לידים, בזמן שהן עשויים לאהלים [שמחזיקין מ"ס] אין נוטלין מהן לידים. ולא ראיתי כעת ברמב"ם וטוש"ע שהביא התוספתא הזו, ולענין שאיבה במקוה תנן ברפ"ד דמקואות המניח כלים תחת הצנור אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה פוסלין את המקוה, וכתבו התוס' בשבת (דט"ז ע"ב) דכלים גדולים היינו הבאים במדה וכן פסק ביו"ד (סי' ר"א), ואע"ג דכל שאין לו בית קיבול וצינור שאין לו ד' שפות אינו חשוב כלי לפסול את המקוה, מ"מ הבאה במדה פוסל, וכמ"ש בזה בתוס' פסחים (דק"ט ע"ב) ד"ה בים שעשה שלמה ע"ש, ועיין ברוקח הלכות חציצה (סימן שע"ז) בזה:
והנה בפלוגתת הפוסקים הנ"ל אי כלי הבאה במדה חוצץ בפני הטומאה שע"ג או שתחתיה דאהל הוא, וכן פלוגתת הפוסקים אי כלי הבאה במדה מקבל טומאת מדרס מי אמרינן דיצא מתורת וצורת כלי, ולכאורה הרי פליגי בזה בגמרא דעירובין (דל"ד ע"ב) דאיתא במשנה נתנו במגדל ואבד המפתח הרי זה עירוב, ר"א אומר אם אינו יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב, ופריך שם בגמרא ואמאי הוא במקום אחד וערובו במקום אחר הוא כו', רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא במגדל של עץ עסקינן דמר [רבנן] סבר כלי הוא ואין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ומר [ר"א] סבר אהל הוא, ובפלוגתא דהני תנאי דתנן הקיש [הזב באגרופו, רש"י] ע"ג שידה תיבה ומגדל טמאים, ר' נחמיה ור"ש מטהרין, מאי לאו בהא קמיפלגי מר סבר כלי הוא ומר סבר אהל הוא [ולא מקבל טומאה, רש"י] אמר אביי ותסברא והתניא אהל וניסט טמא כלי ואינו ניסט טהור כו', אלא אמר אביי כו', ובהא קא מיפלגי דמר סבר הוה היסט ומר סבר לא הוה היסט ומתניתין במאי מוקמינן לה [מתניתין דעירוב במאי מוקמינן לה דהא לכ"ע אי גדול הוא אהל הוא ואמאי עירובו עירוב ואי קטן שאינו מחזיק מ"ס בלח כלי הוא ומאי טעמא דר"א, רש"י] אביי ורבא דאמרי תרווייהו במנעול וקטיר במתנא עסקינן ובעי סכינא למיפסקיה ע"ש. הרי לפירוש רש"י ז"ל שכתב דמ"ס אהל הוא ולא מקבל טומאה, לרבה ורב יוסף פליגי בזה ת"ק ור' נחמיה ור"ש אי כלי הבאה במדה מק"ט דלת"ק כלי הוא ולר' נחמיה ור"ש אהל הוא ואינו מק"ט, ובריטב"א ז"ל כתב שם וז"ל רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו במגדל של עץ עסקינן פירוש שהוא מגדל גדול שמחזיק מ"ם והיינו דמדמו לה לפלוגתא דגבי טומאה דמיירי ע"כ בשידה תיבה ומגדל שהם מחזיקין מ"ס, מר סבר כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים, פירוש ולפיכך עירובו עירוב שהרי יכול לסתור המגדל בידו, ור"א סבר אהל הוא ויש בו משום סתירה ובפלוגתא דהני תנאי דתנן הזב שהקיש ע"ג שידה תיבה ומגדל טמאין פירוש מדין הסיטו של זב ור"נ ור"ש מטהרין, וא"כ היכי דמי אי כשאין מחזיקין מ"ס מ"ט דמ"ד דכלי הוא, ואי במחזיקין מ"ס מ"ט דמר אהל הוא, תירצו בתוס' לעולם בשמחזיקין מ"ס ואפ"ה איכא פלוגתא כדאשכחן דפליגי ר"מ ור' יהודה [בכלים פט"ו] התם בעריבות [בעל הבית] דחד מנייהו סבר שהוא כלי אפילו מחזקת מ"ס, ולמאי דקס"ד השתא בחנם נקיט הקיש דבמגע נמי משכחת פלוגתייהו אלא כיון דאיירי בזב נקט היסטו שאין לו חבר בכל התורה עכ"ל. והנכון דאיברא דאיירי במחזיק מ"ס ואינהו גופייהו אינן מק"ט כלל, לא של מגע ולא של היסט דבעינן דומיא דשק וכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל היסט, דבעינן דומיא דשק כו' והכא לענין כלים הנתונים בתוכן עסקינן לטמאם ע"י היסטו של אלו, מ"ס כלי הם ומ"ס אהל הם, ובפלוגתא דעריבת העבדנין [בעה"ב] דהתם הכי הוא וכן פירשו מקצת רבותינו בע"ת ז"ל עכ"ל הריטב"א ז"ל, וכ"כ בחדושי הרשב"א ז"ל ובר"ש פ"ד דזבים דפליגי רק לענין כלי ואדם המונחים בתוכן אבל הכלים בעצמן לכ"ע אינן מק"ט עש"ה:
ולפי פירושם ז"ל דכ"ע מודים דהשידה תיבה ומגדל אינן מק"ט ורק לענין הכלים שבתוכן פליגי וע"ז קאמר דמ"ס אהל הוא ואין הכלים שבתוכן מטמאים בהיסט, ומ"ס כלי הוא והכלים שבתוכן טמאים אבל הוא עצמו ע"כ טהור מגזה"כ דומיא דשק בעינן. עכ"פ חזינן לרבה ור"י דמ"ס דכלי היא אף ע"ג דאינו מק"ט, ומ"ס אהל הוא, ולפ"ז י"ל דלר' נחמיה ור"ש דס"ל דאהל הוא ס"ל דאינו מק"ט מדרס. ולפ"ז י"ל קו' התוס' בשבת (דמ"ד) בהא דקתני מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חיבור לה ואין נמדדת עמה ואין מצלת עמה באהל המת, ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות, והקשו בתוס' לרש"י דמפרש שידה עשויה למרכבת אנשים ונשים א"כ מק"ט מדרס ולא שייך בה מדידה, ולפ"ז א"ש דהרי פריך שם בהא דאין גוררין אותה בשבת בזמן שיש עליה מעות, הא אין עליה מעות שריא אע"ג דהיה עליה ביה"ש, ומשני ההיא ר"ש היא דלית ליה מוקצה א"כ ר"ש לשיטתיה דס"ל דאהל הוא ואינו מק"ט מדרס, אך דכ"ז לרבה ור"י ולא לאביי שדחי להו, אמנם מאהלות (פ"ט מי"ד) מוכח דר"ש ס"ל דאהל הוא כמ"ש לקמן בס"ד, ועיין בתוס' שם שהקשו הרי מותר לשבר את החבית וליטול מה שבתוכו ומאי פריך הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, וכתבו דמשמע ליה במגדל גדול דשייך בו בנין וסתירה. עוד תירצו דבכלי קטן נמי שייך בו בנין וסתירה והר"ן שם חילק בין כלי קטן לגדול ועיין בב"י (סימן שי"ד) ובמג"א שם סק"א ודוק:
קשה לי לפי פירוש רש"י ותוספות שבריטב"א דלרבה ורב יוסף דת"ק דס"ל הקיש ע"ג שידה תיבה ומגדל טמאים ס"ל דכלי הוא ומק"ט אע"ג דמחזיק מ"ס, ור' נחמיה ור"ש דס"ל דטהורים משום דס"ל דאהל הוא ופליגי לענין גוף השידה תיבה ומגדל וה"ה דפליגי לענין מגע, והרי בתו"כ פרשת שמיני (פ"ו) הובא בר"ש ז"ל 0ריש פט"ו דכלים) תניא כלי עץ יכול אף השידה התיבה והמגדל כוורת הקש כוורת הקנים בור ספינה אלכסנדרית שיש להן שולים שמחזיקין מ"ס בלח שהן כוריים ביבש ת"ל מכלי עץ ולא כל כלי עץ כו' ר' נחמיה אומר קופות גדולות והסאין הגדולים [שיש להם שולים] שמחזיקין מ"ס בלח שהם כוריים ביבש הרי אלו טמאים אע"פ שהן [אין] מיטלטלים במילואן מטלטלין במשתייר מהן ע"כ, וכתב במגיני שלמה בשבת (דפ"ב) בסוד"ה ולחנניא דר' נחמיה ס"ל דשידה תיבה ומגדל הבאים במדה טמאים ולא ס"ל דרשא דומיא דשק שיהיה מיטלטל מלא דוקא, והא דאמר בשבת (דל"ה ע"א) כמאן כי האי תנא כוורת הקש כו' דמשמע דאיכא תנא דס"ל דכלי הבאה במדה טמא ר' נחמיה הוא עש"ה. הרי דר' נחמיה ס"ל דשידה תיבה ומגדל הבאים במדה טמאים ואיך ס"ד דרבה ורב יוסף לומר דר' נחמיה ור"ש דס"ל דטהורים ס"ל דאהל הוא ואינן מק"ט והרי ר' נחמיה איפכא שמעינן ליה, וכן קשה לפי מה שכתבו הר"ש:
והריטב"א ז"ל דפליגי רק במה שבתוכן אבל השידה התיבה והמגדל לכ"ע טהורים והרי ר' נחמיה ס"ל דטמאים, ועוד איך קאמר דר' נחמיה ס"ל דאהל הוא הא הוא ס"ל דמק"ט:
אמנם הראב"ד ז"ל בפירושו לתו"כ כתב, שלא כדברי המגיני שלמה, וז"ל שם, ר' נחמיה אומר הקופות הגדולות והסגנים הגדולים, פירוש שהן עשויות מן הסגאין ומן הזמורות והן קלות אע"פ שיש להם שולים והן מקבלים מ"ס בלח שהן כוריים ביבש טמאים, שאע"פ שאין מיטלטלין במילואן מטלטלין הן במה שנשאר בהן. פירוש מיטלטל מלא וריקן דלאו דוקא מלא אלא אפילו מקצתו, ודוקא הנך שמפני שהם קלים וחזקים אדם יכול לטלטלן עם מקצת מה שבתוכם משא"כ בשידה תיבה ומגדל והדומה להם שמפני שהם כבדים אין דרך לטלטלם בזמן שיש בתוכם שום דבר, וכוורת הקש וכוורת הקנים אע"פ שהם קלים, חלשים הם, ואינם יכולים לקבל טורח הטלטול בזמן שיש בתוכם כלים עכ"ל. הרי דגם ר' נחמיה מודה דשידה תיבה ומגדל טהורים ורק פליג בקופות הגדולות והסגנים הגדולים דקלים וחזקים הם. שוב ראיתי שדברי ר' נחמיה איתא ג"כ בתוספתא דכלים (ב"מ רפ"ה), והגר"א ז"ל פירש ג"כ שר' נחמיה מודה בכוורת הקש, דאין דרכו להתטלטל אפילו אינן מלאין, ובתוס' יו"ט (כלים רפט"ו) כתב בשם מהר"ם ז"ל לפרש הא דקאמר ר' יהודה אע"פ שמקבלין טמאים שאינן עשוים לטלטל אלא במה שבתוכן היינו שמטלטלין זימנין שאינן מלאים אלא שיש בהם קצת, ואפשר דר' נחמיה רק מוסיף ואפשר גם ר"י מודה לו:
אך קשה לי דאמאי רבה ורב יוסף אייתו פלוגתא דפ"ד דזבים אי שידה תו"מ כלי הוא או אהל ולא מייתי פלוגתא מפורשת במסכת הקודמת באהלות פ"ט [משנה י"ב ומשנה י"ד] בד"א בזמן שהיא כלי היתה פחותה או פקוקה בקש או מחזקת מ"ם כדברי חכמים דפליגי את"ק וסברי דמחזקת מ"ס כנפחתה ונתבטלה מתורת כלי דמיא ומצלת אתחתיה ואתוכה ועל גבה. הרב)], כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא, על גבה כנגדו עד לרקיע טמא, בתוכה אין טמא אלא תוכה ע"כ. הרי מפורש דפליגי ת"ק וחכמים בזה דת"ק ס"ל דמחזקת מ"ס כלי הוא, וחכמים ס"ל דאהל הוא וחוצצת בפני הטומאה דאל"כ לא היה חוצץ דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. וביותר קשה לפמ"ש שם המהר"ם מרוטנבורג ז"ל הובא בתוס' יו"ט שם דחכמים דס"ל דמחזקת מ"ס לאו כלי הוא הוא ר"א ור"ש שם במשנה י"ד דתנן בד"א שהיא כלי היתה פחותה או פקוקה בקש או מחזקת מ"ס כדברי חכמים טומאה תחתיה בתוכה או ע"ג, טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ר"א ור"ש אומרים אין טומאה עולה לה אף לא יורדת ממנה ע"כ ע"ש במהר"ם ז"ל הנדפס בש"ס ווילנא וא"כ כיון דר"א ס"ל בהדיא דמחזקת מ"ס אהל הוא למ"ל להביא ממשנה דזבין דר' נחמיה ור"ש ס"ל דאהל הוא ור"א ס"ל כוותייהו. הרי הכא לר"א בעצמו ס"ל דאהל הוא, ור"א לשיטתיה, ושפיר ס"ל דאם אינו יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב ורק דהיה אפשר להביא ג"כ משנה דזבים דגם ר"נ ור"ש ות"ק פליגי בזה ור"ש לשיטתיה באהלות דאהל הוא. וגם מאי דחי אביי תירוץ רבה ורב יוסף מהא דתניא אהל וניסט טמא וע"כ משנה דזבים לא פליגי בזה ומוקי לה באוקימתי אחריתי הא אכתי ממשנה הנ"ל מוכח דפליגי בזה ור"א לשיטתיה דאהל הוא ות"ק ס"ל כת"ק דאהלות וצ"ע כעת:
וכעין פלוגתא זו מצינו ג"כ בשבת (דל"ה ע"א) דאמר רבה חלתא [כוורת] בת תרי כורי שרי לטלטולה [דתורת כלי עליה. רש"י], ובת תלתא כורי אסור לטלטולה [גדולה יותר מדאי ואין תורת כלי עליה. רש"י], ורב יוסף אמר בת תלתא כורי נמי שרי בת ד' כורי אסור, אמר אביי בעי מיניה דמר [רבה] בשעת מעשה [שהייתי צריך לדבר. רש"י] ואפילו בת תרי כורי לא שרא לי, כמאן (הא דאפילו בתרתי כורי לא שרא. רש"י] כי האי תנא דתנן כוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית אע"פ שיש להם שולים והן מחזיקות מ"ס בלח שהם כוריים ביבש טהורים [דאיתקש כ"ע לשק דמיטלטל מלא וריקן וזה אינו מיטלטל מלא דגדול יותר מדאי ואם יטלטלוהו ישבר בידיהם. רש"י]. ובר"ח ז"ל שם כתב וז"ל רבה נותן בה מדה ב' כור ור"י נותן בה מדה ג' כור. נמצא ר"י מוסיף על שיעורו של רבה, ותרווייהו ס"ל דכהאי שיעורא מיטלטלת מלאה וריקנית וכלי הוא הלכך שריא לטלטולי עכ"ל. ותמוה וכי רבה ור"י פליגי על משנה דכוורת הקש וכן בהרבה מקומות דכוריים ביבש אינו מיטלטל מלא וריקן, וע"כ דרק ס"ל לחלק בין טומאה לטלטול וצ"ע. ובתוס' שם ד"ה ואפילו כתבו דלית הלכתא הכי שיתבטל ממנו תורת כלי משום כובדו דאמר בפ"י דעירובין (דק"ב) ההיא שריתא [קורה] דהוה בי רבי פדת דהוו מדלו לה בי עשרה ושדו לה אדשא אמר תורת כלי עליה כו' יעו"ש. ובעירובין שם כתבו דלא פליגי ורק חלתא אין רגילות לטלטלה בחול כלל, אבל האי שריתא דרכה לטלטל תמיד בחול לנעול הדלת מש"ה שרי עכ"ל. ובטוש"ע (סי' ש"ח) כתבו להלכה דכל דבר שהוא כלי אפילו הוא גדול וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כובדו. ובב"י כתב שם וז"ל ובעירובין ההיא שריתא דהוי בי רבי פדת כו' וכתבו הרי"ף והרא"ש בפרק כל הכלים וכתב ה"ה (בפכ"ה) שהקשו המפרשים מדאמרינן בשבת שנחלקו רבה ורב יוסף אם מותר לטלטל כוורת בת שלשה כורין ובבת ד' שוין לאיסור, ותירצו בתוס' שם דכוורת אין דרכה לטלטל כו' ומדברי ההלכות ורבינו שלא הזכירו כלל הא דשבת, נ"ל שהם סוברים שמימרות אלו אין להם עיקר ורבה ורב יוסף הוא שמחמירין בטלטול ואין הלכה כמותן וכן עיקר עכ"ל הב"י: הרי לשיטת התוס' שבת רבה ורב יוסף ורבי פדת פליגי בכלי הבאה במדה אי תורת כלי עליה וקשה קצת דלפי מאי דמוקי בעירובין ת"ק דר"א הרי ס"ל דתורת כלי עליה ובודאי הלכה כת"ק, והרי"ף והרא"ש וטוש"ע ס"ל להלכה דלא נתבטל תורת כלי מחמת גודלו ולא מחמת כובדו. ובסי' שי"ד. כתב הרמ"א ז"ל דאם מחזיק מ"ס יש בו משום בנין דהו"ל כאהל והוא דעת הר"ן ז"ל וקשה קצת הרי גבי טלטול פסק דלא יצא מתורת כלי והטור והב"י באמת לא הביאו דעת הר"ן ז"ל כאן ורק כשיטת הרא"ש ז"ל, ואפשר משים דטלטול מוקצה קיל טפי, ועי' במג"א (ריש סי' שי"ד) ובמחצית השקל שם ובמג"א (סי' רמ"א ס"ק י"ט) ודוק:
ובהיותי בזה ראיתי ברמב"ן ז"ל שבת (דפ"ד), שכתב על מה שכתבו התוס' בהא דקאמר חנניה דנלמדה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה שאינה מיטלטלת מלא וריקן, דע"כ ספינה אינה מיוחדת למדרס אע"פ שכל שעה יושבין בה בני אדם מ"מ עיקרן עשויות לפרגמטיא ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו, דאי ספינה מיוחדת למדרס לא הוי ילפינן משק דמדרסות לא איתקוש לשק, וכתב ע"ז הרמב"ן וז"ל ואינו מחוור לי כלל דספינה עשויה ומיוחדת לישיבה עם מלאכתה היא [ותיבה] שפתחה מצדה דעיקרה לכלים, ומשמשת ישיבה עמה, והכי תני לה בתו"כ אין לי אלא כסא וספסל וקתדרא המיוחדין לישיבה, מנין תיבת הבלנין ותיבה שפתחה מצדה וכו' עד מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן, ומוציא אני את אלו שאינן משמשין ישיבה עם מלאכתן. וי"ל דבספינה על כסא וספסל יושבין בה, ועל מטה שוכבין בה, וכל עצמה מעשה קרקע בעלמא ואינה משמשת לישיבה כנ"ל לפי שיטה זו שלהם עכ"ל. אמנם התוס' שכתבו:
הטעם משום דמיוחדת לפרגמטיא ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו, ולא ניחא להו בסברת הרמב"ן ז"ל דלא הוי מדרס משום דאינו יושב על עצם הספינה רק על כסא וספסל, והספינה מעשה קרקע משמשת, ע"כ דס"ל דגם זה הוי מדרס:
ולולא דבריהם ז"ל הקדושים היה נראה לפע"ד לומר דאפשר דפליגי בזה תנאי, דבכלים (פי"ט מ"ט) תנן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס, וטמא מת, א"ר יוסי אימתי בזמן שאינה גבוהה יו"ד טפחים [כשגבוהה יו"ד טפחים לא חזיא לישיבה כולי האי. הרב] או שאין לה לבזבז טפח [דכשיש בה לבזבז טפח מזיק ליושב. הרב]. והרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות כתב וז"ל א"ר יוסי כי כאשר היתה גבוהה יו"ד טפחים או היה לה שפה, הנה היא לא תטמא במדרס הזב, שהיא אינה ראויה לישב עליה, וכבר ידעת שלא תטמא במשכב הזב אלא הראויה למשכב עכ"ל. וקשה טובא דא"כ שפיר קאמר ר' יוסי ומ"ט דרבנן, והרי הרמב"ם ז"ל פסק בפכ"ה מהלכות כלים ה"ט דמקום הישיבה שאחורי הקרון טהור [מן המדרס] שאינה אלא ישיבת צער, והכא פסק כרבנן דר"י (ע"ש הלכה ט"ו), ובגבוהה יו"ד טפחים אפשר דרבנן ס"ל דזה לא הוי ישיבה של צער [והרי בזמננו יושבין גבוה מי"ט], אבל אם יש לה לבזבז גבוה טפח בודאי ישיבה של צער היא:
אך די"ל דרבנן ור' יוסי פליגי בפלוגתת התוס' והרמב"ן ז"ל, דרבנן ס"ל כשיטת התוס' דאף דאין יושבין על עצם הדבר רק ע"י דבר אחר הו"ל מדרס, וא"כ אף דיש לה לבזבז הרי אפשר להניח עליה כר או כסת ולא יהיה ישיבה של צער, ור"י ס"ל כסברת הרמב"ן ז"ל דכל דאינו יושב על גוף הדבר לא הוי מדרס ומשמשת רק מעשה קרקע בעלמא, א"כ אין לטמאה מדרס משום דאפשר להניח עליה כר או כסת, ולישב רק על לבזבז הו"ל ישיבה של צער ואינה מטמא מדרס:
ולפ"ז אולי יש לפרש ג"כ משנה דכלים (פכ"ג מ"ד) דתנן כסא של כלה, ומשבר של חיה [מושב האשה היולדת. הרב] וכסא של כובס שהוא כורם עליו את הכלים מקפל ומתקן שם את הבגדים. הרב], א"ר יוסי אין בהן משום מושב [ומתניתין דפרקין דלעיל דתנן כסא של כלה שנטלו חפויו, דמשמע הא לא נטלו חפויו טמא פליגא אדר' יוסי, ואין הלכה כר"י. הרב], וכתב שם התוס' יו"ט דלא אתפרש מ"ט דר' יוסי דאין בהם משום מושב וע"ש ברא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל (בפכ"ה ה"ב) כתב וכסא של כלה, ומשבר של חיה, וכסא של כובס שהוא כובס עליו את הכלים וכו' כל אלו מתטמאין מדרס, וכתב שם הכ"מ וז"ל וכסא של כובס שהוא כובס עליו את הכלים, רבינו ור"ש ז"ל פירשו שהוא מכבש ולפי דבריהם יהיה טמא מדרס מפני שיושב עליו כשהכלים בתוכו להדקו כדי שיכבשו הכלים, ועל מה שפרש"י ז"ל בשבת (דפ"ח ע"ב) שהוא דף ארוכה מנוקבת נקבים הרבה ומניח המוגמר תחתיה והבגדים מתגמרין, צ"ל שכשמאספים עליו בגדים יושב עליו. ודע דמתניתין הכי איתא כסא של כלה וכו' אר"י אין בהם משום מושב ואע"ג דמתניתין דהכא ליכא מאן דפליג עליה משמע לרבינו דכיון דמשמיה דיחידאה קאמר לה פליגי עליה רבים, ועוד דמתניתין בפכ"ב דכסא של כלה שניטל חפויו בפשטא פליגא על ר' יוסי עכ"ל הכ"מ:
הרי דלפירוש רש"י ז"ל כסא של כובס היינו דף וכשמאסף עליו בגדים הוא יושב עליו [ואולי דגם לפירוש הרמב"ם ז"ל י"ל שהוא יושב על הבגדים ולא על המכבש, וכן משמע בפה"מ שכתב ישים עליו הבגדים] ולפ"ז שפיר ר' יוסי מטהר דר"י לשיטתיה דס"ל דכל שאינו יושב עליו ממש רק ע"י דבר אחר אינו טמא מדרס. ולפ"ז א"ש גם בכסא של כלה ומשבר של חיה, דבאליה רבה שם כתב דגרסינן שהוא כורם עליהם את הכלים ואכולהו קאי גם אכסא של כלה ומשבר של חיה ומש"ה א"ר יוסי אין בהם משים מושב אבל אי לא כורס ודאי לא פליג ר"י אמתניתין דתנן דכסא של כלה טמא ע"ש, ולפ"ז כיון דאינה יושבת ממש על הכסא ועל המשבר שפיר מטהר ר"י לשיטתיה, ואולי י"ל ג"כ דכסא של כלה דנעשה לכבודה כמ"ש הרא"ש ז"ל היו משימים על הכסא כרים לכבודה [וכאשר המנהג היום], וברמב"ם ז"ל בפה"מ בעדיות (פ"א מי"א) כתב כסא של כלה מנהג הכסאות שיושבת הכלה עליהן שיהיו עשוים משן ותדהר ותאשור וזולתם ולהיות מפותחין ומצוירין פתוחים והן נקראים חפוים וכו' עכ"ל, וכן משבר של חיה י"ל דלחולשתה היו מניחים על הכסא כרים וכסתות או בגדים ושפיר ר"י לשיטתיה דמטהר והא דר"י מודה דמטה טמא מדרס י"ל משום דיושבים על המטה גם בלא כרים וכסתות. ולפ"ז מתורץ דהרמב"ם ז"ל פסק דלא כר"י שעמד בזה הכ"מ הנ"ל, ולפ"ז א"ש דהרמב"ם ז"ל דפסק כחכמים דפי"ט הנ"ל דתיבה טמא מדרס אע"ג דיש לה לבזבז טפח וע"כ דס"ל דראוי לישב ע"ג כרים וכסתות וממילא ה"ה כסא של כלה ומשבר של חיה וכסא של כובס דחד טעמא הוא, והא דלא פליג ר"י בסו"פ כ"ב באסלה כמ"ש התוס' יו"ט, דשם העור והברזל מחוברין ונעשו כלי אחד ופשוט:
ולפע"ד נראה ג"כ הא דתנן בכלים (פכ"ב מ"ג) ספסל שניטל אחד מראשיו טהור [ספסל דף רחב וארוך בראשו אחד תקוע מתחתיו דף גבוה וכן בראשו השני כדי להגביהו מן הקרקע שיהיה ראוי לישב עליו. הרב]. ניטל השני טהור (ולא דמי לשלחן דכשנטלו ג' רגלים טמא, דספסל שנשברו שני ראשיו לא חזי לישיבה שהיושב עליו כיושב ע"ג קרקע. הרב], אם יש בו גובה טפח טמא [שהדף העב טפח חזי לישיבה. הרב]. וקשה להבין הרי בכ"מ קיי"ל דפחות מג"ט הו"ל כארעא סמיכתא ואמרינן בשבת (ד"ז) דפחות משלשה מדרס דרסי לה רבים, ואיך יהיה חזי לישיבה טפח אחד. ולפ"ז אפשר משום דראוי ליתן עליו כרים וכסתות או בגדים ולישב עליו, אמנם פחות מטפח בודאי כקרקע חשיב וכמ"ש הראב"ד ז"ל בפ"א מהלכות טומאת מת הי"א דהא דהנוגע באסקופה מטפח ולמטה קרוב לארץ טהור, דהוא כמ"ש דאי אפשר לר"ה שתתלקט במלקט וברהיטני וכן אי אפשר שלא יהיה בקרקע הבית גובה טפח ע"ש: ואם כנים דברי יש לפרש בזה התוספתא דכלים (ב"ב פ"ב) הובא בר"ש ז"ל שם, דתניא כופת חלק [חתיכת עץ] שאין בו גובה טפח טהור, ושיש בו גובה טפח ר"מ ור"ש מטמאים, ר' יוסי ור"א בר' צדוק מטהרין, וכתב הר"ש ז"ל והשתא אתיא מתניתין בגובה טפח כר"מ וכו' ע"ש. ולפ"ז א"ש דר' יוסי לשיטתיה לא סגי ליה בגובה טפח דאין ראוי למדרס בעצמו ומתניתין דלא כר"י, וכן מתניתין שאח"ז כסא של כלה שניטל חפויו כו' ג"כ שלא כר' יוסי וכמ"ש הרב והכ"מ הנ"ל, ור"א בר' צדוק כר"י ס"ל, ועי' בסיום התוספתא הנ"ל מה שר"מ מביא ראיה לדבריו ודוק:
אמנם הנה בשבת (דפ"ד) דאיתא ת"ר מדרס כלי חרס טהור, ר' יוסי אומר אף הספינה, ופריך מאי קאמר [מה ענין ספינה אצל מדרס ספינה טהורה אף מטומאת מגע ולמדרס לא חזיא. רש"י], א"ר זביד הכי קאמר מדרס כ"ח טהור ומגעו טמא, וספינה של חרס טמאה כחנניה, רי"א אף הספינה טהורה כתנא דידן, ופריך רב פפא אי הכי מאי אף [ע"כ טהורה ממגע קאמר ומאי אף הא לא טיהר ת"ק כלי ממגע דנימא אף זו כיוצא בו, רש"י], אלא א"ר פפא הכי קאמר מדרס כ"ח טהור ומגעו טמא, ושל עץ בין מדרסו ובין מגעו טמא, וספינת הירדן טהורה כתנא דידן רי"א אף הספינה טמאה כחנניה, וכתב: רש"י ז"ל דה"ה דהוי מצי לתרוצי וספינה של חרס טהורה בתר דמפכינן דת"ק לר' יוסי אלא משום דשכיחא טפי של עץ משל חרס ע"כ, וע"ש בתוס' גירסת הר"ח ז"ל. אמנם לשיטת הבעל המאור והתוס' רי"ד וחדושי הר"ן ז"ל דמש"ה מוקי לה רב פפא בשל עץ דמשמע ליה דהא דקאמר ר' יוסי אף הספינה טמאה היינו בין במגע ובין במדרס [דהם ז"ל ס"ל בספינה שייך מדרס] שממנו התחילה הברייתא ואי הוי מוקי לה בכלי חרס הרי אין מדרס לכ"ח ומש"ה אוקמה בספינה של עץ עש"ה. ולפי מה שכתבתי ע"כ אי"ל דלר' יוסי ספינה מטמא אף במדרס, דהרי לר"י כיון דאין יושבין על הספינה רק על כסא וספסל יושבין בה אינה מטמאה מדרס לר"י לשיטתיה. עוד קשה לפמ"ש אמאי לא משני רב פפא באופן זה דמדרס כ"ח טהור הא מגעו טמא ושל עץ בין מדרסו ובין מגעו טמא וה"ה ספינה של עץ, רי"א אף הספינה טהור ממדרס, ושפיר שייך אף על הברייתא דקתני מדרס כ"ח טהור, וקאמר ר"י אף הספינה מדרסו טהור והוי ר"י לשיטתיה דלא שייך מדרס בספינה כיון דעל כסא וספסל יושבין בה, ורבנן לשיטתייהו דשייך בספינה מדרס אף שיושבין בה ע"ג דבר אחר. אפס דברי יתכנו לפי שיטת רש"י ותוס' ושאר המפרשים דלא שייך בספינה מדרס בלא"ה משום דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו א"כ אי"ל דת"ק ס"ל דספינה טמאה מדרס, וגם הא דר"י מטמא ספינה הוא רק בטומאת מגע ולא מדרס וא"ש:
ובהיותי בזה ראיתי דבר נפלא בתוס' רי"ד ז"ל שם, בהא דקאמר בגמרא תניא חנניה אומר נלמדה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דאינה מיטלטלת מלא וריקן, מאי בינייהו, א"ב ספינה של חרס מ"ד אניה בלב ים הא נמי בלב ים היא, למ"ד כשק הנך הוא דכתיבי גבי שק כו' א"נ ספינת הירדן למ"ד אניה בלב ים הא נמי בלב ים היא למ"ד מיטלטלת מלא וריקן הא נמי מיטלטלת מלא וריקן, כתב התוס' רי"ד ז"ל וז"ל איכא בינייהו ספינה של חרס, בין ר"ע [תנא דמתניתין דיליף מקרא דבלב ים] ובין ר' חנניא לית להו מאי דתניא בספרא ומאי דתנן בפ"ב דכלים דספינה אין לה תוך, אלא אינהו סברי דיש לה תוך ולא אמרינן מחיצות להבריח מים הן עשויות, ומש"ה חנניה מטמא לה, ור"ע ע"כ לא מטהר אלא משום דכתיב דרך אניה בלב ים הא לא"ה הות טמאה עכ"ל הטהור:
האור שבעת הימים האיר את עינינו דהא דתנן בפ"ב דכלים (מ"ג) הטהורים שבכלי חרס, טבלא שאין לה לזביז, ומחתה פרוצה, ואבוב של קלאין וסילונות, אע"פ כפופין אע"פ מקבלין כו' והמטה והכסא והספסל והשלחן והספינה והמנורה של חרס, הרי אלו טהורין, זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים ע"כ. היינו דמש"ה הספינה טהורה משום דאין עשוי לקבלה וכמו כל הני דתני במשנה זו דטהורין משום דלית להם בית קיבול והו"ל פשוטי כ"ח או משום דלא נעשה לקבלה ה"ה ספינה של חרס דחשיב בהדייהו הוא ג"כ מטעם דלא נעשה לקבלה דמחיצות להבריח מים הן עשויות, וזה דלא כפירוש הרמב"ם והרא"ש והרב ז"ל שפירשו התם דספינה טהורה משום קרא דרך אניה בלב ים, ולפי דעת התוס' רי"ד ז"ל אין הפירוש כן דהרי תנא לה גבי כ"ח שאין להם בית קיבול או שאין עשוין לקבלה ועוד דלפי פירושם ז"ל לאו דוקא ספינה של חרס אלא ה"ה של עץ וספינת הירדן ולהתוס' רי"ד ז"ל האי תנא לא יליף מלב ים ואעפ"כ של חרס טהורה ובגמרא דקאמר א"ב ספינה של חרס לא ס"ל הסברא דמחיצות להבריח מים הן עשויות:
והספרא שהביא התוס' רי"ד ז"ל משמע ג"כ בהדיא דהטעם הוא משום דאין לה תוך וזה לשון הספרא בפרשת שמיני, אל תוכו, את שיש לו תוך טמא, ואת שאין לו תוך טהור פרט למטה כסא וספסל ולשלחן ולספינה, ומנורה של חרס זאת עדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל הזקן כל שאין לו תוך בכ"ח אין לו אחוריים ע"כ, הרי בהדיא דממעט ספינה של חרם משום דאין לה תוך, והובא בר"ש ז"ל במשנה דכלים הנ"ל והר"ש והראב"ד ז"ל בפירושו הרגישו בזה וכתבו וז"ל וספינה אע"פ שיש לה תוך הא גמרינן לה במסכת שבת פרק אר"ע שהיא טהורה דכתיב דרך אניה ע"ש, ולפי התוס' רי"ד ז"ל א"ש, ובהגהות הרי"ד ז"ל על הספרא כתב דבסמ"ג עשין רמ"ה וראב"ן (סי' נ"ו) לא הביאו תיבת והספינה, והוא מטעם דכל ספינה טהורה ולאו דוקא של חרס ע"ש:
ובזה נראה לפע"ד לתרץ מה שהקשה הפנ"י בהא דקאמר איכא בינייהו ספינה של חרס כו' אי נמי ספינת הירדן כו' דאיך שייך הכא למימר א"נ, דהרי לתנא דמתני' דיליף מלב ים ספינה של חרס וספינת הירדן טהורה דהא בלב ים היא, ולחנניה דיליף משק ספינה של חרס וספינת הירדן טמאה דחרס לא איתקש לשק, וספינת הירדן מיטלטלת מלא וריקן ומה שייך הכא לשון א"נ עש"ה. ולפ"ז א"ש דלפי מה דקאמר איכא בינייהו ספינה של חרס צ"ל דר"ע וחנניה לא ס"ל דמחיצות להבריח מים הן עשויות וס"ל דהו"ל תוך, וע"ז קאמר שפיר א"נ היינו אפילו נאמר דספינה של חרם בלא"ה לכ"ע טהור איכא בינייהו ספינת הירדן ואע"ג דפשוטי כ"ע ג"כ טהורים מ"מ איכא דטמאים מדרבנן כגון המשמשים אדם ומשמשיו ולי"א הוא מה"ת כמ"ש ברמב"ם רפ"ד מכלים ובמל"מ, ובפרט לשיטת התוס' רי"ד ז"ל דספינה חזיא למדרס א"כ דוקא ספינה של חרס טהורה דאין מדרס לכ"ח אבל ספינת הירדן אע"ג דהו"ל פשוטי כ"ע מ"מ היכי דחזי למדרסות טמא מה"ת כמ"ש התוס' מבכורות (דל"ח):
ולפ"ז י"ל ג"כ הא דרב זביד מוקי לה להברייתא מדרס כ"ח טהור ר' יוסי אומר אף הספינה דאיירי בספינה של חרס, ורב פפא מוקי לה בספינה של עץ והקשו רש"י ותוס' דכיון דר"פ רק מהפך דברי ר"י לת"ק ושר' יוסי מטמא ומש"ה קאמר אף, א"כ בזה לחוד סגי ומדוע מוקי לה בספינה של עץ דוקא, ולפ"ז י"ל דרב זביד ורב פפא פליגי בהנך תרי לישני דאיכא בינייהו, דר"ז ס"ל דא"ב ספינה של חרס, ולר"פ ספינה של חרם לכ"ע טהורה, ומש"ה הוצרך לאוקמי בספינה של עץ ומש"ה ר"י מטמא:
והנה בגמרא שם איתא אר"י אמר רב לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבהמ"ד ואפילו שעה אחת שהרי כמה שנים נשנית משנה זו בבהמ"ד ולא נתגלה טעמה עד שבא ר' חנינא בן עקביא ופירשה, ופרש"י ז"ל נשנה משנה זו של מסכת כלים דתני בה ספינת הירדן טמאה ולא נתגלה הטעם למה, וכ"כ התוס' בד"ה ולחנניה דמתניתין דכלים דתנא ספינת הירדן טמאה ועמד שם ברש"ש ז"ל דאינה משנה בשום מקום ואדרבה סתם משנה דספינה של חרס טהורה וממילא ה"ה ספינת הירדן דחד טעמא הוא, ולפמ"ש התוס' הרי"ד ז"ל דוקא ספינה של חרס טהורה אבל לא ספינת הירדן, ובירושלמי (פ"ד) שם איתא כמה שנים נשאלה הלכה זו בבהמ"ד ספינת הירדן למה טמאה כו' ע"ש, והרש"ש ז"ל כתב דלרש"י ז"ל משנה היא דספינה מק"ט מהא דאיתא לקמן (דק"א ע"ב) קשרה בדבר המעמידה מביא לה טומאה, בדבר שאין מעמידה אין מביא לה טומאה, ופירש רש"י ז"ל דספינה בעצמה מק"ט כגון ספינה של ירדן, והתוס' שם כתבו דמשנה היא בפ"ח דאהלות, אמנם לפע"ד דרק לפירוש התוס' שהשיגו על רש"י ז"ל וכתבו דלא איירי לענין קבלת טומאה של הספינה עצמה ורק לענין להביא ולחצוץ ולא גרסינן מביאה לה הטומאה רק מביא את הטומאה, אמרינן דמתני' היא בפ"ח דאהלות דאיירי לענין להביא ולחצוץ, אבל לרש"י ז"ל ע"כ לאו משנה:
היא בפ"ח דאהלות כיון דאיירי לענין קבלת הטומאה של הספינה עצמה, ורק ע"כ איזה ברייתא היא. וראיה ברורה לזה דאי רש"י ז"ל ס"ל דהיא משנה דפ"ח דאהלות דספינת הירדן טמאה א"כ קשה שהרי שם הכי איתא קשר את הספינה בדבר שיכול להעמידה כבש את האבן ע"ג הטלית מביאה את הטומאה ר' יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה ע"כ. הרי בהדיא דר"י לא פליג על הא דקשרה בדבר המעמידה כיון דאיירי בה וקאמר רק הבית שבספינה אינו מביא, וא"כ לר"י ע"כ ספינת הירדן טמאה, וא"כ איך קאמר רב זביד דר' יוסי ה"ק אף הספינה טהורה כתנא דידן והיינו דלמד מלב ים וספינה של חרס וספינת הירדן טהורה, והרי ר"י ע"כ טמאה ס"ל, וע"כ דלפירוש רש"י ז"ל רק ברייתא היא:
והנה בעירובין (דף מ"ג) במשנה תנן מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ד' אמות, החזירוהו כאלו לא יצא, הוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו בדיר וסהר ר"ג ור"א אומרים מהלך את כולה ר"י ור"ע אומרים אין לו אלא ד"א. מעשה שבאו מפלנדרסין והפליגה ספינתם בים ר"ג ור"א הלכו את כולה, ר"י ור"ע לא זזו מד"א שרצו להחמיר על עצמן, ובגמרא שם אמר רב הלכתא כר"ג בדיר וסהר וספינה, ושמואל אמר הלכתא כר"ג בספינה אבל בדיר וסהר לא, דכ"ע מיהת הלכה כר"ג בספינה מ"ט, אמר רבה הואיל ושבת באויר מחיצות מבעו"י, ר' זירא אמר הואיל וספינה נוטלתו מתחלת ארבע ומניחתו לסוף ארבע כו' ור"ז מ"ט לא אמר כרבה א"ל מחיצות להבריח מים הן עשויות כו' והתניא חנניה אומר כל אותו היום [שהיו בספינה. רש"י] ישבו ודנו בדבר הלכה אמש [לערב] הכריע אחי אבא [ר' יהושע] הלכה כר"ג בספינה והלכה כר"ע בדיר וסהר ע"כ הגמרא. ולפי הנ"ל י"ל דרבה ס"ל דאיכא בינייהו ספינה של חרס ותרוייהו ע"כ לא ס"ל הך סברא דמחיצות להבריח מים הן עשויות ומש"ה שפיר קאמר רבה הטעם דהלכה כר"ג משום דשבת באויר מחיצות, וכמו דס"ל בהדיא לחנניה בברייתא שם דהלכה כר"ג בספינה וחנניה הרי לא ס"ל הך סברא דמחיצות להבריח מים הן עשויות דהא מטמא ספינה של חרם, אבל ר' זירא ס"ל דאיכא בינייהו ספינת הירדן, אבל ספינה של חרס כ"ע מודים דטהור דמחיצות להבריח מים הן עשויות וכמשנה דריש כלים ואף חנניה ס"ל כן ומש"ה קאמר הטעם דע"כ משום דנוטלתו מתחלת ד' ומניחתו לסוף ד' וא"ש אף לחנניה דס"ל הלכה כר"ג בספינה. אך קשה קצת אמאי לא מזכיר הש"ס כלל שם מהך משנה דכלים וברייתא דתו"כ לפירוש התוס' רי"ד ז"ל דמוכח מיניה דמחיצות להבריח מים הן עשויות, וכן בדף צ' שם פליגי בזה רב. ושמואל אם להבריח מים הן עשויות, והתוס' הקשו לרבה אליבא דשמואל הרי שמואל ע"כ ס"ל להבריח מים עשויות, ותירצו דשם רק ביתירות מבית סאתים ומטעם להבריח מים לא חשיבא כמוקפת לדירה והכא בפחות מסאתים דלא בעינן מוקפת לדירה ע"ש. ואולי יש לחלק בין הלכות כלים לעירובין:
וקשה לי מפרה (פ"ה מ"ה), דתנן בכל הכלים מקדשים אפילו בכלי גללים בכלי אבנים ובכלי אדמה, ובספינה מקדשין בה. וכתב התוס' יו"ט בשם מהר"ם ז"ל דקמ"ל דאע"ג דספינה אינה כלי לקבל טומאה מ"מ מקדשים בה ע"ש. ולשיטת התוס' רי"ד ז"ל דלא הוי כלי קיבול, וחשיב ליה פשוטי כ"ח, קשה אמאי באמת מקדשים בה, והרי מחיצות לאו לתוכה עבידא, ומגופת חבית דתנן התם דאין מקדשים בה, כתב הרב הטעם משום דלא עבידא להשתמש בתוכה כמ"ש בידים (פ"א):
אך בתוס' יו"ט שם כתב בשם מהר"ם ז"ל וז"ל ובספינה מקדשים בה לא ידענא מאי איצטריך, ונ"ל דאיצטריך לאשמועינן דאע"ג דספינה אינה כלי לקבל טומאה כדתנן בשבת רפ"ט מנין לספינה כו' א"נ נ"ל דאיצטריך לאשמעינן דמקדשים בה אע"ג דאמר לקמן (פ"ט מ"ו) מי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם בנהר ובספינה אפ"ה מקדשים בספינה עכ"ל. הרי לפירוש הב' הא דמקדשים בספינה היינו שאיש היושב בספינה מקדש בכלי שבידו וכ"כ שם בהון עשיר, וא"כ י"ל דגם התוס' רי"ד ז"ל יפרש כן אבל לקדש בספינה בתורת כלי אין מקדשים. וארווח לן בזה לתרץ קו' המהר"ם ז"ל לפירוש הא', דמקדשים בספינה בתורת כלי דמאי קמ"ל, ולפ"ז י"ל דקמ"ל שלא תאמר דמחיצות להבריח מים הן עשויות ולא חשיב כלי קיבול קמ"ל: