אור ברסלב
פתח האוהל כלל ד - סימן ה

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל ד - סימן ה

כלל ד - סימן ד

דבר המקבל טומאה מדרבנן אם חוצין בפני הטומאה:

במשנה דאהלות (פי"ג מ"ה) אלו ממעטין את הטפח כו' פחות מכביצה אוכלין, כתב הר"ש ז"ל וז"ל תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה הוא כדתנן בפ"ב במסכת טהרות גבי אשה שהיתה כובשת ירק דקתני אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור, וא"כ איך ממעט את הטפח הא קתני סיפא דמתניתין זה הכלל הטהור ממעט הטמא אינו ממעט, ולא מסתבר לומר משום דלא מטמא אחריני ממעט. ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפילו לקבולי טומאה, וכיון דמדאורייתא טהור ממעטי תדע מידי דהוה אכותי שישב בחלון דתוספתא ובפרק לא יחפור מייתי לה דממעט, אף ע"פ שגזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהם בפרק בנות כותים (דף ל"ב ע"ב) ומדאורייתא לא מקבלי טומאה כדדרשינן בריש פרק בתרא דנזיר (דף ס"א ע"ב) והא דמשמע בריש חומר בקודש דכלי של ע"ה אינה חוצצת בארובה שבין בית לעליה משום דטומאה על גב ע"ה ואין כלי טמא חוצץ, אע"ג דטומאת ע"ה דרבנן, לא דמי התם עשו ספק כודאי לענין חציצה והודאי טמא מדאורייתא אבל כותי ופחות מכביצה ודאי נמי מדאורייתא טהור עכ"ל, וכ"כ שם הרב דפחות מכביצה אוכלין ממעט משום דמה"ת אין מק"ט, וכ"כ התוס' בב"ב (ד"כ ע"א) בהא דעכו"ם שישב בחלון, וכ"כ שם הרמב"ן והשיטה בשם הר"ן ז"ל והקשו מהא דלבינה מבית הפרס אינה ממעטת לר"מ כמ"ש במשנה הנ"ל והרי אין טומאתה אלא מדרבנן, ותירצו שאני טומאת בית הפרס דאית ליה עיקר בדאורייתא דהא מחמת ספק אם יש שם מת היא באה ע"כ, והמשנה למלך פי"ב מהלכות טו"מ כתב דצריך לחלק בין זו למה שכתב הר"ש בפי"ז דכלים מט"ז דכלים המצילים בצמיד פתיל בעינן שלא יקבלו אף טומאה דרבנן ע"ש, ובמי נפתוח בכלים (פי"ז מט"ו) כתב לחלק דאהל עדיף מצ"פ משום דמציל על הטומאה וחוצץ בפני הטומאה אבל צ"פ אינו חוצץ בפני הטומאה שבתוכה ע"ש, ובמשנה אחרונה רפ"י דכלים כתב לחלק דבחלון קיי"ל דאינו ממעט עד שמבטלו וכיון דמבטלו אזלא טומאתו, דנהי בטמא מה"ת צריך ג"כ שינוי מעשה דוקא כמ"ש התוס' בב"ב (דף י"ט ע"ב), מ"מ בטומאה דרבנן י"ל דביטול לחוד טהור. משא"כ בצ"פ דליכא ביטול טומאה דרבנן אינו מציל ע"ש, וז"א דהרי עכו"ם ממעט בחלון ומאי ביטול שייך ביה, וכי לא מקבל אז טומאה מדרבנן, וגם דהכי שיטת הר"ש דבסותם כל החלון ל"צ ביטול:

אמנם מצאתי ברשב"א ז"ל שבת (דצ"א) שחולק ע"א וס"ל דטמא דרבנן אינו ממעט בחלון, וז"ל מהא דאמרינן הכא למאי אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן שמעינן דאין אוכלין מק"ט פחות מכביצה והכי נמי משמע מדתנן במסכת אהלות בפי"ג אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין, וקתני סיפא זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט אלמא פחות מכביצה אינו מק"ט לא מד"ת ולא מדברי סופרים שאלו כן לא היה ממעט כו', ורש"י ז"ל כתב בהרבה מקומות דכ"ש אוכלין מק"ט אבל לטמא אחרים בעינן כביצה ושמעתין דהכא לכאורה הוה תיובתיה וההיא נמי דאמר באהלות הוה תיובתיה עכ"ל, הרי דהביא ראיה מהא דפחות מכביצה אוכלין ממעטין בחלון דע"כ אין מק"ט לא מד"ת ולא מד"ס, הרי ס"ל בהדיא דטמא דרבנן אין ממעט בחלון: אך לפי שיטת הרשב"א ז"ל תקשה הא דעכו"ם שישב בחלון דממעט הרי דטמא דרבנן חוצץ, אמנם ראיתו בדברי אמת בענין חלה (דף קי"ט ע"ב) הביא דברי הרשב"א ז"ל, וכתב דהרשב"א ז"ל היה לו הוכחה ד ומאה דרבנן אינו חוצץ מהא דקדירה של ע"ה אינה חוצצת. אך דאין ראיה כמ"ש הר"ש דהתם עשו ספק כודאי, והרמב"ן ז"ל בב"ב כתב דמש"ה בית הפרס אינו חוצץ משום דיש לו עיקר מה"ת דמחמת מת קאתי, ולדברי הר"ש אין אנו צריכים לתירוץ זה די"ל דבית הפרס שאני דמחמת ספק הוא, והנפקותא בין הני שני תירוצים פחות מכביצה אוכלין, דלשיטת הר"ש ז"ל אע"ג דמק"ט מדרבנן חוצץ דלאו מחמת ספק הוא, אבל לתירוץ הרמב"ן ז"ל אם פחות מכביצה אוכלין הוה מק"ט מדרבנן שוב לא היה חוצץ, דהא יש לו עיקר מה"ת דכביצה אוכלין מק"ט מה"ת, ולפי תירוץ הרמב"ן ז"ל שפיר הוכיח הרשב"א דע"כ פחות מכביצה אף מדרבנן אין מק"ט עש"ה, ולפ"ז רק בטומאה שיש לה עיקר מה"ת ס"ל להרשב"א ז"ל דאינו חוצץ אבל עכו"ם דאין לו עיקר מה"ת שפיר חוצץ אף לשיטת הרשב"א ז"ל וא"ש:

אמנם אמרתי מעצמי וראיתי אח"כ שכ"כ במי נפתוח [פל"ז או"ג] שנראה שדעת התוס' בשבת (דס"ו ע"א) דטמא מדרבנן אינו חוצץ, דהא דאיתא שם דתנן כוורת של קש ושפופרת של קנים ר"ע מטמא וריב"נ מטהר, כתבו התוס' בד"ה כוורת הקש וא"ת והיכי מטמא כיון דלא חזי לישיבה לא מטמא מדרס ולענין טומאת מת הא לא כתיב בפרשה אלא כלי עץ ועור ובגד ושק, וי"ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמר פרי שאכל אדם הראשון חטה היתה, א"נ הך טומאה דרבנן היא עכ"ל. הרי לתירוץ הב' הא דכוורת הקש מק"ט הוא רק מדרבנן א"כ קשה הא דתנן [בפ"ח מ"ג] אלו מביאין ולא חוצצין השידה והתיבה והמגדל כוורת הקש כו' שאין מחזיקין מ"ם בלח שהם כוריים ביבש ע"כ והטעם שאינו חוצץ הוא משום דמק"ט, הרי דכוורת הקש אע"ג דרק מדרבנן מק"ט ג"כ אינו חוצץ בפני הטומאה. אמנם לפע"ד ל"ק שהרי שנינו ברפ"ו דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר ואף כלי גללים כלי אבנים נמי דינא הכי אף ע"ג דאינם מק"ט, וכתב שם התוס' יו"ט דהא דשנינו ברפ"ח דכלי הבאה במדה חוצצת היינו דוקא הבאה במדה דיצא מתורת כלי ע"ש ולפ"ז הכא בכוורת הקש שאינה באה במדה דכלי הוא אע"ג שאינו מק"ט מה"ת דהוה ככלי גללים מ"מ אינו חוצץ מטעם דכלי הוא, והכא באהל איירי ולכ"ע כלי אינו חוצץ ואפילו אי נאמר דאיירי בחציצה בחלון שבין בית לבית ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל (בפי"ג ה"ד) דכלי אינו חוצץ: ובמי נפתוח בכלים (פט"ו מ"א) כתב להוכיח דעת הרמב"ם ז"ל דמק"ט מדרבנן אינו חוצץ דהא בפ"ח קחשיב סקורטיא וקטבליא אם עשוין אהלים חוצצים ואם אינן עשוים אהלים אינם חוצצים משום דמק"ט, והרי הרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשניות בכלים (פט"ז מ"ד) על קטבלא שהוא פשוטי כלי עור שמק"ט מדרבנן הרי דגם טומאה דרבנן אינו חוצץ ע"כ. אמנם הנה הרמב"ם ז"ל כתב שם עוד פירוש שהוא טמא משום משכב ומושב לבד ולא לשאר טומאות, וכתב על פירוש זה וזה האופן יותר חזק אצלי, ובכלים (פכ"ו מ"ה) תנן אלו עורות טמאין מדרס עור שחשב עליה לשטיח עור סקורטיא עור קטבוליא, וכתב הרמב"ם ז"ל שם שהוא עשוי לשכב עליה, ובחבורו רפכ"ד כתב על משנה זו אלו עורות מתטמאין במדרס עור שחשב עליה לשטיחה ועור שמניחין על המטות מלמעלה לישן עליה כו' ועור שמניחין תחת השלחן בעת האכילה והוא סקורטיא וקטבליא] כדי שיפלו עליה הפרורין מפני שהוא נשען עליה ברגלו כו' מפני שכל עורות האלו יושב עליהן עכ"ל, משמע דעורות אלו מסתמא עשוין למדרס [ועיין בזה במשנה אחרונה שם בפכ"ו מ"ה הנ"ל], וא"כ:

כיון דטמאים מדרס מה"ת טמא ואינו חוצץ, ובהלכות טומאת מת (פי"ג) כתב הרמב"ם ז"ל אלו מביאין וחוצצין כו' ופשוטי כלי עור כו' שהן עשוין אהלים כו' ואלו מביאין ולא חוצצין כו' ופשוטי כלי עור כו' שאין עשוין אהלים, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל ופשוטי כלי עור, א"א היא סקורטיא וקטבליא ע"כ, וצ"ע אמאי שינה הרמב"ם ז"ל וכתב פשוטי כלי עור דמשמע דלאו דוקא סקורטיא וקטבליא הראוין למדרס מסתמא, אלא כל פשוטי כלי עור ואף דמק"ט רק מדרבנן כמו פשוטי כלי עץ, או אפשר דפשוטי כלי עור הוא רק בראוין למדרס ויש להן שיעור ה' טפחים על ה' טפחים דזה שיעור הראוי למדרס כמ"ש שם הרמב"ם ז"ל ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב הוא סקורטיא וקטבליא, וע"כ דאין כוונתו לפרש דברי הרמב"ם ולהראות מקורו אשר היא באותה משנה, וע"כ דכוונתו לכאורה דוקא סקורטיא וקטבליא שמק"ט מדרס אבל לא שאר פשוטי כלי עור דרק מדרבנן טמאים חוצצים אף שאינן עשוין אהלים והראב"ד ז"ל נראה דס"ל דהמק"ט מדרבנן חוצץ כמ"ש לקמן. ובמי נפתוח [פל"ט אות ז'] כתב לתרץ קו' התוס' יו"ט דסופ"ט דכלים, דהרמב"ם ס"ל דטמא דרבנן חוצץ באהל אבל לא בצמיד פתיל, והביא הפירוש משניות רפ"י דכלים שהרמב"ם כתב בהא דכלי עץ הטהורים שמצילין בצ"פ שכלי עץ הפשוטים שהם לא יקבלו טומאה דאורייתא, משמע דס"ל דטומאה דרבנן אף בצ"פ חוצץ וע"כ בחבורו חזר בו עי"ש וצ"ע בכל זה:

עכ"פ מבואר שדעת הר"ש והרב התוס' הרמב"ן והר"ן דטומאה דרבנן חוצץ בפני הטומאה, ובדעת הרשב"א ז"ל ר"פ המצניע אפשר דס"ל דרק אם יש לו עיקר מה"ת אינו חוצץ, ודעת הרמב"ם ז"ל צ"ע, ורבינו גרשום מאוה"ג ז"ל (בב"ב ד"כ) כתב ועכו"ם שישב בחלון דלאו דוקא עכו"ם ה"ה נמי ישראל, אלא מש"ה נקט עכו"ם [לרבותא דאפילו עכו"ם] לא שרי ליה דעכו"ם נמי מבדילו מן המצורע שלא ימות קודם שעתו עכ"ל, והוא תימה והרי ישראל מק"ט מה"ת ואיך חוצץ, והרי דוקא בן שמונה ממעט בחלון הא גדול דמק"ט לא וכמ"ש הרמ"ה ז"ל. ומ"ש דנקט עכו"ם לרבותא דעכו"ם נמי מבדילו מן המצורע תמוה הרי בגמרא דחי דמצורע נמי אתא מצורע חבריה שרי ליה ומוקי לה בחבושי מלכות וצ"ע בכוונתו ז"ל:

ואפשר דס"ל דאף באדם טמא מ"מ בני מעיו אינם טמאים דהרי מציל על הכלים שבתוכו כדאיתא בחולין (דע"ח) והמה חוצצים שלא תעבור הטומאה: והנה (בפ"ח מ"ג) אלו מביאין ולא חוצצין השידה התיבה והמגדל כו' שאין להם שולים ואינן מחזיקין מ"ס בלח שהם כורים ביבש, וכתב התוס' יו"ט בשם הרמב"ם ז"ל דלאו דוקא שיעדר שני ענינים יחד אלא כל שאין להם שולים אע"ג שמחזיק מ"ס אין חוצצין עי"ש. והנה במלאכת שלמה בפט"ו מכלים כתב הא דכתב הרמב"ם ז"ל דאם מחזיק מ"ס ויש להם שולים אינן מקבלין טומאה לא מד"ת ולא מד"ס היינו שאם אין להם שולים אע"ג שמחזיק מ"ס ואין מק"ט מה"ת מ"מ מקבל טומאה מדרבנן דכיון דאין לו שולים הוא נוח להתגלגל ע"ש, ולפ"ז קשה מה בכך דמק"ט מדרבנן הרי חוצץ בפני הטומאה וע"כ צ"ל דהרמב"ם ס"ל דטומאה מדרבנן אינו חוצץ, או דלא כהנ"ל ורק אם אין לו שולים מה"ת טמא. ועיין במלאכת שלמה באהלות שם שכתב דיש גורסין שיש להם שולים ואינן מחזיקין מ"ס מביאין ולא חוצצין ע"ש, ולפ"ז י"ל דאם אין להם שולים ומחזיקין מ"ס חוצצין דאע"ג דמק"ט מ"מ זה רק מדרבנן וחוצץ:

קשה לי שהרי בתוספתא (רפ"ז) הובא בר"ש ז"ל רפ"ו תניא ארבעה שהיו נושאין את הנדבך ואין במוטות כעובי המרדע, טומאה תחתיו כלים שע"ג טמאים, טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאין, ור"א מטהר דס"ל אדם וכלים נעשים אהלים אף לטהר] וכתב הר"ש ז"ל דע"כ הא דנקט ואין במוטות כעובי המרדע משום ר"א נקט ליה, שאם יש במוטות כעובי מרדע אפילו ר"א מודה דאין נעשים אהלים לטהר, מאחר דטמאים הנושאין, כדתנן (רפט"ז) דכל המטלטלין מביאין את הטומאה על האדם הנושאן כעובי המרדע ע"כ, וקשה שהרי הא דמביא הטומאה כעובי המרדע על אדם הנושאן הוא רק דרבנן כמ"ש בשבת גבי י"ח דבר, וא"כ אפילו אם יש במוטות כעובי המרדע הרי הנושאין טמאים רק מדרבנן, וטמא מדרבנן הרי חוצץ, ולכאורה היא קושיא גדולה: והנה לפמ"ש [כ"ב ס"ג] דלפי שיטת הש"ך ז"ל (סימן שע"ב) דחור טפח על טפח מביא הטומאה רק מדרבנן י"ל דמש"ה דבר המק"ט מדרבנן חוצץ בפני הטומאה בחלון משום דהוה תרי דרבנן ולא גזרו וכ"כ במרכבת המשנה ח"א פי"ב ע"ש. ולפ"ז י"ל דרק בחלון טומאה דרבנן חוצץ אבל באהל שטומאה דרבנן חוצץ בין הכלים לטומאה שעליה דזה דהוה טומאה מה"ת טומאה דרבנן אינו חוצץ. ולפ"ז א"ש דהא דמשמע מרמב"ם ז"ל (פי"ג) דפשוטי כלי עור אינו חוצץ אף דהוה דרבנן שאינו ראוי למדרס דשם דאיירי באהל אינו חוצץ. ולפ"ז א"ש הא דעמד בחדושי הרש"ש באהלות פ"ח דתנן אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר משמע בודאי ה"ה עכו"ם והרי עכו"ם שישב בחלון ממעט ע"ש, ולפ"ז י"ל דרק בחלון ממעט אבל באהל כיון דראוי לקבל טומאה מדרבנן שוב אינו ממעט דמעמידי אהל צריכין שלא יהיו ראוין לק"ט כמ"ש התוס' בב"ב סוע"ב, ולפ"ז מתורץ קו' הנ"ל דשפיר אם יש כעובי מרדע אינם נעשים אהל לטהר אף לר"א כיון דטמאים מדרבנן, אמנם הרי רוב הפוסקים חלקו על הש"ך ז"ל וס"ל דחור טפח על טפח מביא הטומאה מה"ת א"כ אין לחלק בין חור לאהל:

ונראה לתרץ דהנה לפע"ד י"ל דזה פלוגתת התנאים אי טמא מדרבנן חוצץ. דהנה ברפ"ה דאהלות תנן תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ [נקב העשויה בתנור שהעשן יוצא ממנו מונח חוץ לבית, הרב] והאהילו עליו קוברי המת (כשהיו נושאין את המת לקברו האהילו המת על העין, הרב] ב"ש אומרים הכל טמא קסברי טומאה נכנסה לתנור דרך עינו ויוצאה דרך פיה לבית, הרב] וב"ה אומרים התנור טמא והבית טהור [התנור שהאהיל המת על מקצתו טמא, והבית טהור שאין הטומאה יוצאה דרך פיה, הרב] ר' עקיבא אומר אף התנור טהור דכיון דלא האהיל על התנור אלא על העין היוצא ממנו אין התנור טמא, והלכה כב"ה, הרב] וכתב התוס' יו"ט בשם מהר"ם ז"ל דבהא פליגי דמה"ת אין הטומאה נכנסת דרך עין התנור דלא עשוי אלא להוציא עשן ולא להכניס וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ורק מדרבנן גזרו דטומאה נכנסת אף ע"פ שאינו עשוי להכניס ולהוציא, ב"ש סברי כעין דאורייתא תיקון, ולב"ה לא גזור כולי האי, ולר"ע לית ליה גזירה זו כלל ע"כ, ואכתי אינו מובן כלל במאי פליגי דבשלמא לר"ע דלית ליה גזירה זו כלל שפיר התנור והבית טהור. אבל ב"ש וב"ה דס"ל דרבנן גזרו שהטומאה נכנסת דרך פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אמאי הבית טהור. ולפ"ז א"ש דב"ה ס"ל דכיון דהתנור טמא רק מדרבנן אבל מה"ת אין הטומאה נכנסת כלל לעין התנור מש"ה חוצץ והבית טהור דכל דבר הטמא מדרבנן חוצץ, וב"ש ס"ל דדבר המק"ט מדרבנן אינו חוצץ בפני הטומאה ומש"ה גם הבית טמא [ואם כי יש לחלק קצת בין הא דגזרו שהטומאה יכנס לעין התנור לדבר המק"ט מדרבנן מ"מ אין מוכרח]: ועוד מבואר יותר דב"ש וב"ה בזה פליגי במשנה שלאחריה, דהכי תנן התם ארובה שבין הבית לעליה, וקדרה נתונה עליה, ונקובה בכונס משקה [כשמשימים הכלי על:

המשקים נכנסים המשקים לתוכו דרך אותו הנקב, הרב] ב"ש אומרים הכל טמא [אם יש טומאה בבית הקדרה וכל מה שבעליה טמא שאין הקדרה מצלת וטומאה עולה דרך ארובה שיש לה פו"ט, הרב] וב"ה אומרים הקדרה טמאה והעליה טהורה [חומרא בעלמא היא שמחמירין ב"ה לטמא הקדרה דכר"ע ס"ל שהקדרה מצלת על הטומאה, וכגון שגב הקדרה פונה למטה אצל הטומאה שאין כ"ח מטמא טומאה מגבו, והלכה כב"ה, הרב] ר"ע אומר אף הקדרה טהורה ע"כ, והוא דלב"ה דכיון דרק מדרבנן הקדירה טמאה שפיר חוצץ והעליה טהורה, וב"ש ס"ל דכיון דהקדירה טמאה מדרבנן אינו חוצץ וגם העליה טמאה מדרבנן. ושמחתי מאד ת"ל בראותי הפירוש של המשנה אחרונה שם שכתב לפרש דב"ש וב"ה פליגי, דב"ש ס"ל דהקדירה טמאה דהטומאה נכנסת דרך הנקב והכלי מק"ט אע"פ שנקובה בכונס משקה משום דכדי ליטהר מליטמא בעינן כמוציא זית דוקא כדתנן ברפ"ג דכלים, וב"ה ס"ל דאע"ג דהקדירה טמאה שאינה נקובה כמוציא זית מ"מ חוצצת דשיעור זיתים אינו אלא מדרבנן ומה"ת טהור הכלי בכונס משקה כמ"ש התוס' זבחים (דצ"ה), ומש"ה חוצץ דדבר הטמא מדרבנן חוצץ כמ"ש הר"ש ז"ל ע"כ, ולפ"ז בודאי י"ל דגם ב"ש ס"ל כן דמדאורייתא לא בעינן כמוציא זית ורק דס"ל דאע"ג דטמא רק מדרבנן אינו חוצץ:

וכן אפשר לומר במשנה שלאחריה דתנן היתה שלמה ב"ה אומרים מצלת על הכל [על כל מה שבעליה שהיא חוצצת בפני הטומאה, הרב], ב"ש אומרים אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס [בקדרה של ע"ה מיירי וטעמייהו דב"ש משום דכלים של ע"ה טמאים הם אצל חבר וכל כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה, ולפי שהע"ה מחזיק הכלי שלו בטהור אמרינן ליה שהוא מציל על האוכלים ומשקים וכ"ח שבעליה דלנפשיה בלבד הוא דמטהרינן להו, שהרי החברים בדלים מהם וממגעם, ובלא"ה נמי כל מאכלם טמא, אבל שאר כלים שיש להם טהרה במקוה אם תטהרם, הרי הוא משאילם לחבר וישתמש בהם בטבילה לחודא בלא הזאה שלישי ושביעי. הרב], והוא ש"ס דחגיגה דכ"ב] חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש ע"כ, והוא דהר"ש ז"ל הקשה דאמאי כלי של ע"ה אינו חוצץ בפני הטומאה הרי הוי רק טומאה דרבנן ותירץ דטמא מפני הספק והודאי טמא מה"ת. ולפ"ז י"ל דמש"ה מקודם היה ס"ל לב"ה דמצלת על הכל דס"ל דטומאה דרבנן חוצץ וחזרו בהם דהכא שאני דהודאי טמא מה"ת והא דמצלת על אוכלין ומשקין הוא כטעמייהו דב"ש דרק לע"ה טהורים, ולפ"ז צ"ל דגם גבי צ"פ טמא דרבנן חוצץ לב"ה דהא פליגי ג"כ גבי צ"פ ברפ"י דכלים. ועי' בלשון הש"ס חגיגה (כ"ב) ובתוספתא דאהלות (סופ"ה) ודוק. ועי' ריש פי"ח דאהלות פלוגתא דב"ש וב"ה גבי הבוצר לגת, ולפ"ז דע"כ ב"ש ס"ל דאף טמא מדרבנן אינו חוצץ בפני הטומאה, מתורץ קו' הנ"ל דשפיר קאמר שאין במוטות כעובי המרדע, הא יש במוטות כעובי המרדע אינו חוצץ לר"א אע"פ שהוא מדרבנן, דר"א דהוא מתלמידי ב"ש ס"ל כב"ש, ור"א לשיטתיה:

והנה באהלות (פי"ב מ"ג) תנן, נסר (שהוא ארוך וצר וכשהוא נתון ע"פ התנור יוצא טפח מן המזרח וטפח מן המערב ודרום וצפון אינו יוצא. הרב] שהוא נתון ע"פ תנור ישן, יוצא מזה ומזה טפח, אבל לא מן הצדדים, טומאה בצד זה [תחת הנסר במזרח או במערב. הרב], כלים שבצד השני טהורים [דאין מקום לטומאה לעבור שאין הנסר עודף מן הצפון ומן הדרום. הרב], ר' יוסי מטמא קסבר אין התנור מפסיק ואין הלכה כר"י. הרב]. וכתב שם הרא"ש ז"ל דלת"ק התנור מפסיק אע"ג שהוא טמא והקשה שם בהגהות הגאון הצדיק מגריידיץ ז"ל שהרי הכלל דדבר טמא אינו חוצץ, ותירץ דהכא התנור אינו טמא מה"ת כיון דמכוסה בנסר, שהרי ר' יוחנן בן נורי מטהר התנור לגמרי במשנה א', וא"כ שפיר י"ל דלרבנן רק מדרבנן טמא התנור ומש"ה חוצץ [והרא"ש ס"ל דמן הצד כלי חוצץ אם אינו טמא כמ"ש ברפ"ו] ולפ"ז ר' יוסי דמטמא ס"ל דגם טמא דרבנן אינו חוצץ [דדוחק לומר דשלש פלוגתות הוא דלר"י מה"ת התנור טמא]. ולפ"ז י"ל הא דאיתא בתוספתא פ"ה הובא בר"ש ז"ל רפ"ה, אמר ר' יוסי בא ריב"נ אצל אבא חלפתא א"ל מה אתה אומר בעין של תנור א"ל טמא כו' נתן נסר ע"ג בקעה הטומאה את הנסר נטמא הנסר וטימא את התנור ע"כ, וכתב הראב"ד ז"ל (בפי"ח, ה"ד) דהנסר משופע ועולה ומק"ט ואינו חוצץ ומביא את הטומאה לתנור עש"ה. נראה דדחיק לומר דהוא משופע ועולה כדי שיהיה כלי בית קיבול שיקבל טומאה מה"ת ומש"ה אינו חוצץ, וזה דוחק דאם יש לו בית קיבול אין זה נקרא נסר אלא כלי וכל הפרק י"ב דאיירי בנסר איירי שאין מק"ט כלל. אך לפ"ז י"ל דאיירי בנסר רחב שראוי להשתמש עליו ומקבל טומאה מדרבנן וכמ"ש התוס' בסוכה ד"ה ועוד מקומות ומ"מ אינו חוצץ דאבא חלפתא ס"ל כבנו ר' יוסי דאף דבר המק"ט מדרבנן אינו חוצץ, והר"ש ז"ל הנ"ל רפ"ה כתב ג"כ דר"י לשיטתיה לפי"ב מ"ג הנ"ל ע"פ דרכו עש"ה]:

והנה אם כי בטומאה דעת התוס' כי המק"ט מדרבנן חוצץ בפני הטומאה אך בסוכה דבעינן שיספך בדבר שאינו מק"ט כתבו התוס' בסוכה (ד"ה ודי"ב) דאף בטומאה דרבנן אין מסככין בו, וכ"ה שם דעת הר"ן ז"ל, וגבי טומאה ס"ל דחוצץ כמ"ש בשיטה מקובצת שם בב"ב, וכן הוא דעת הריטב"א ז"ל בסוכה (די"ב) דאין מסככין בדבר המק"ט מדרבנן וכ"כ הט"ז ומג"א (סי' תרכ"א) אך המרדכי סופ"ק דסוכה כתב בשם היראים דמסככין בו והובא בב"ח ז"ל ע"ש, אך ביראים שלפנינו איתא דאין מסככין ע"ש וצ"ע וכ"כ הב"ח בשם התה"ד (סי' צ') דמסככין בו וצריך לחלק בין הך חציצה דטומאה לסכך [ועמש"ל כ"ב ס"ג]:

ונראה לפע"ד הטעם דבחציצה המק"ט מדרבנן חוצץ, דהנה בשיטה מקובצת בב"ב (די"ט) כתב בשם הר"י מיגש ז"ל וז"ל ותפ"ל דהו"ל דבר המק"ט וכל דבר המק"ט א"ח בפני הטומאה, פירוש משום דלא חייץ בפני הטומאה אלא מאי דלא עיילא ליה טומאה בגופיה, דהו"ל סותם בפני הטומאה, אבל מידי דעייל ליה טומאה, כיון דאיהו גופיה הא איטמי ליה והו"ל ככל הכלים שנטמאו בבית, ליכא למימר דחציץ וסותם בפני הטומאה דהא איהו גופיה הא קא עיילא ביה טומאה לא חייץ עכ"ל. הרי דדבר המק"ט אינו חוצץ משום דעיילא הטומאה בגופיה דהא איהו טמא. והנה האחרונים כתבו דאיסור דרבנן הוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא דהטילו רק חוב על האדם לקיים דבריהם ז"ל אבל לא עשו גוף הדבר איסור כמו באיסורי התורה דהוא איסור חפצא. ולפ"ז כיון דגוף הדבר אינו טמא רק שחז"ל אסרו לאדם להשתמש בו בטהרה שפיר לא קא עיילא ביה טומאה וחוצץ, ולפ"ז י"ל בסכך דלא שייך סברא זו אסרו לסכך גם בדבר המק"ט מדרבנן:

ובחדושי כתבתי בהא שכתבו דבעבירה דרבנן לא אמרינן מצה"ב וקצת אחרונים כתבו דזה רק אי מצה"ב דרבנן ומש"ה בעבירה דרבנן הו"ל תרי דרבנן, אבל אי מצה"ב מה"ת אף בעבירה דרבנן אמרינן מצה"ב, ולפ"ז י"ל דאף דמצה"ב מה"ת מ"מ בעבירה דרבנן לא אמרינן מצה"ב. דידוע דברי הירושלמי פי"ג דשבת דהקורע בשבת יצא יד"ח משום דלא דמי למצה גזולה דתמן היא גופא עבירה ברם הכא הוא קא עבר. וכתבו לפרש דאיסור התלוי בזמן אין האיסור על החפץ רק על גברא ולא אמרינן בו מצה"ב, וכמ"ש הריטב"א ז"ל בסוכה (דל"א) דלא:

אמרינן בסוכה גזולה מצה"ב משום דקרקע אינה נגזלת אין העבירה חל על הקרקע והו"ל כאלו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך ע"ש. ולפ"ז י"ל ג"כ באיסור דרבנן כיון דהוי רק איסור גברא לא אמרינן ביה מצה"ב, ועי' בספר חדש ומתוקן אתוון דאורייתא:

ואפשר דפליגי בזה אי איסור דרבנן הוי איסור גברא ולא איסור חפצא, הש"ך והסמ"ע בחו"מ (סי' רל"ד) וביו"ד (קי"ט סי"ג), דאיתא המוכר לחבירו דבר שאסור באכילה ואכלו מה שאכל אכל והוא יחזיר לו הדמים, ואם היה דבר שאינו אסור באכילה אלא מדברי סופרים אין המוכר מחזיר לו כלום, וכתב הסמ"ע הטעם דדוקא באכילת איסור דאורייתא אמרינן דקץ באכילת איסור ואין לו בהם הנאה אלא צער הוא לו, אבל באיסור דרבנן לא אמרינן דקץ באכילת איסור, והש"ך שם חולק ע"ז דאין זה טעם לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, אלא הטעם הוא משום דחכמים ז"ל לא גזרו איסור כדי להוציא ממון, דלענין ממון אוקמוה אדין תורה עכ"ל. ולפ"ז י"ל דהסמ"ע ס"ל דאיסור דרבנן הוי רק איסור גברא ולא איסור חפצא מש"ה לא שייך ביה לומר קץ באכילת איסור כיון דעצם הדבר לא הוי איסור, והש"ך ס"ל דגם איסור דרבנן הוי איסור חפצא ושייך לומר קץ באכילת איסור ומש"ה הוצרך לומר הטעם דלענין ממון אוקמוה אדין תורה ובחת"ס חו"מ (סי' ק"פ) הקשה על הסמ"ע שהרי להרמב"ם ז"ל איסור דרבנן הוא כמו איסור דאורייתא ממש ועובר על לאו ל"ת ורק דהם התנו דסד"ר לקולא, וא"כ אמאי אינו קץ באכילת איסור דרבנן והרמב"ם הוא שחידש דין זה דבאיסור דרבנן אינו מחזיר הדמים ע"ש ולפמ"ש א"ש:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה