פתח האוהל· רבי משולם קויפמן
כלל ד - סימן א
בענין חציצה:
סימן א:
בענין דבר הסותם בחלון שצריך שיבטלנו:
הרי"ף ז"ל בהלכות טומאה כתב וז"ל והיכא דמחית מת בביתא ופתיחא כוותא מן ההוא ביתא לביתא אחרינא, וההוא ביתא אחרינא פתיחא לביתא אחרינא, וכן עד כמה בתי אי הויאן הנהו כווי בכל חדא מינייהו טפח על טפח איתסרי להו הנך בתי כולהו לכהנא למיעל לגווייהו כו' ואי סכר לה לכוותא בעצים או באבנים או בדבר שאינו מקבל טומאה איפסיקאי ליה טומאה, ושרי ליה לכהנא למיעל לההוא ביתא דלית ביה מיתא עכ"ל וכ"כ בשאילתות דרב אחאי ז"ל פ' אמור:
והקשו בנמוקי יוסף והרא"ש ז"ל, איך סתם הרי"ף ז"ל דבריו וכתב דאם סתם החלון איפסיקאי ליה טומאה, הא בב"ב (דף י"ט ע"ב) קאמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון ופריך מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי, ומשני לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עבה כיון דחזי ליה לא מבטל ליה אבל רקיק דמאיס אימא בטולי בטליה קמ"ל. הרי דאינו סותם החלון רק דבר שאין דעתו ליטלו משם, וכתב הרא"ש דדעת הרי"ף ז"ל כשיטת התוס' שהקשו בב"ב מהא דשלהי שבת שפקקו את המאור בטפיח כדי שלא תכנס הטומאה וקשה כי פקקו מאי הוי הא לא מבטל ליה ואינו חוצץ, וליכא למימר דביטלו הטפיח דא"כ הוה בונה בשבת וכן הקשו מהא דמגילה (דכ"ו ע"ב) גבי ההוא בי כנישתא דיהודאי רומאי דהוי פתיח לההוא אידרונא דהוי מחית ביה מת והוו בעו כהני למיעל לצלויי התם, אתו אמרו ליה לרבא, אמר להו דלו תיבותא אותבוה דהו"ל כלי עץ העשוי לנחת וכ"ע העשוי לנחת אינו מקבל טומאה וחוצץ בפני הטומאה, והאי תיבה מסתמא לא ביטלוה דאסור לבטלו שהיה ס"ת מונח בה ואסור לשנותה בדבר אחר, ותירצו דהיכא דסותם כל החלון א"צ ביטול ודוקא היכי דרק ממעט החלון מטפח צריך ביטול, וזה ג"כ דעת הרי"ף ז"ל ומש"ה כתב וסכר לה לכוותא דמשמע שסתם הכל ע"ש. וכן הוא:
דעת הראב"ד ז"ל בפט"ו ה"ב ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שם, והכי פסק בטור וש"ע (סי' שע"א ס"א), דאם סתם כל החלון א"צ לבטלו להיות שם עולמית, אבל אם לא סתמו רק מיעטו מטפח צריך לבטלי להיות שם עולמית ע"ש: ובתפארת למשה שם כתב דמשמע מש"ע דאפילו סתם באוכלין שלא הוכשרו אם סתם כל הנקב א"צ ביטול, וכן הוא דעת הר"ש בפ"ו דאהלות מ"ב שכתב דהא דמוקי לה בב"ב שם המשנה דחבית של גרוגרות וקופה של תבן המונחים בחלון רואין אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפ"ע חוצצין ואם לאו אין חוצצים בתבן סריא וגרוגרות שהתריפו, היינו משום דאין התבן והגרוגרות סותמין הכל דהא איכא מקום קופה וחבית, אבל התוס' בב"ב כתב בשם ר"י ור"ת ז"ל דרק כלי חרס אם סותם כל החלון לא בעי ביטול, ומש"ה פריך שם האי חבית היכי דמי אי דפומא לבר היא גופא תיחוץ משום דקתני במשנה חוצצין ומשמע דסותם לגמרי, וכתב המהרש"א ז"ל דלפ"ז ע"כ ס"ל להתוס' דאוכלין אפילו סותמין כל החלון בעי ביטול דהא קתני חוצצין גבי תבן וגרוגרות ואעפ"כ בעי ביטול ולפ"ז יש להחמיר כדבריהם ז"ל ע"כ, הביאו בחדושי רבינו רע"א ז"ל. ויש לתמוה דהרא"ש ז"ל כתב בשם הר"י דגם בתבן וגרוגרות אם סותם כל החלון לא בעי ביטול ורק הכא אינו סותם כל החלון ע"ש, וזה שלא כדברי הר"י שבתוס', ובודאי מלשון הרי"ף ז"ל שכתב ואי סכר לה לכוותא בעצים או באבנים או בדבר שאינו מקבל טומאה איפסיקא לה טומאה משמע דה"ה אוכלין שאינן מוכשרים, ולא בעי ביטול אם סתם כל החלון, דבהכי איירי הרי"ף וכמ"ש הרא"ש ז"ל: ובתוס' שבת (דמ"ד ע"ב) ד"ה ואין מצלת ובריטב"א ז"ל מגילה (דכ"ו) כתבו ג"כ דבאוכלין אף שסותם כל החלון בעי ביטול ע"ש:
ולפי שיטת הר"ש והרא"ש ז"ל דגם באוכלין אם סותם כל החלון לא צריך ביטול יש לתרץ קו' התוס' דהקשו בהא דפריך שם על שמואל דרקיק אינו ממעט בחלון משום דאינו מבטלו, ותפ"ל דהו"ל דבר שמקבל טומאה וכל דבר שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, והקשו בתוס' דמשמע מלשון ותפ"ל דהיינו אפילו אם יבטלו ג"כ אינו חוצץ משום דמקבל טומאה, והרי אם יבטלנו תו לא מקבל טומאה וטהור, וכמ"ש בחולין (דקכ"ט) דכיפת שאור שיחדה לישיבה בטלה ובבית שסיככו בזרעים טהורים, ותירצו דהתם איירי דעביד בהו שינוי מעשה, והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ולי נראה דהכא הכי מקשינן כיון דלא מבטל ליה א"כ הו"ל דבר המק"ט ואינו חוצץ, והיכי אשמועינן רב טובי [אמר שמואל] שאין שום דבר ממעט עד שיבטל, ולא מצית למימר דאיהו לא אתא לאשמועינן אלא שאינו מבטלו, דהו"ל למימר הכי, ומימריה לאו להכי אתיא, אע"ג דהשתא אגב אורחיה נקיט ליה רקיק עכ"ל, ולפי הנ"ל י"ל דהכי פריך דהרי שמואל דנקט רקיק אינו ממעט בחלון משמע דוקא שאינו ממעט הא אם סתם כל החלון לא בעי ביטול, ותפ"ל דהו"ל דבר המק"ט וא"כ אם אינו מבטלו אפילו סותם כל החלון לא מהני, וגם בזה שייך לשון ותפ"ל וכמו להרמב"ן ז"ל, ובשיטה מקובצת כתב כן לפרש בהא דפריך מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי היינו דקס"ד דהש"ס דטעמא דשמואל דאינו ממעט משום דהו"ל דבר המק"ט, ופריך מאי איריא רקיק שאינו סותם כל החלון אפילו עבה נמי שסותם כל החלון אינו חוצץ ע"ש. ולפ"ז מתירץ מה שהקשה המהר"ם לובלין ז"ל דמאי פריך ותפ"ל משום דהו"ל דבר המק"ט דילמא אה"נ דטעמו דשמואל הוי משום דהוא דבר המק"ט, ולפ"ז א"ש דא"כ קשה למה קאמר דוקא שאינו ממעט שוב ראיתי שכ"כ בכוס ישועות ע"ש: ובנמוקי יוסף כתב לתרץ דברי הרי"ף ז"ל דאיירי שבטלו שם בפירוש וכיון דאמר בפירוש תו ליכא למיחש דדילמא שקיל לה משם ע"ש, והא דפריך תבן וגרוגרות הא חזי ליה, וכן מברייתא דעשבין שתלשן והניחם בחלון, ולא משני דאיירי שביטלו בפירוש, עמדו בזה בתפ"י פט"ו בועז ח' ובמשנה אחרונה (פ"ו מ"ב) וכתבו דניחא ליה לאוקמי בסתם ע"ש, וכ"כ בשיטה מקובצת בשם הר"י מיג"ש ז"ל דמהני ביטול בפירוש במידי דחזי ליה ע"ש, וביד רמ"ה ז"ל משמע דמידי דחזי ליה אף אם ביטלו בפירוש לא מהני, שכתב דהא דפריך תבן הא חזי ליה, וש"מ דאפילו מידי דחזי ליה כי מבטיל ליה בטיל וחייץ וקשיא לשמואל עכ"ל, וכ"כ גבי הא דפריך עשבים הא חזי ליה ע"ש, משמע דגם שמואל איירי בביטול וכל מאי דחזי ליה לא מהני ביטול, וברמב"ן ז"ל בשבת (ד"ק) דחה הר"ח ז"ל שכתב דאיירי שביטל הפירות משום דבטלה דעתו אצל כל אדם:
ולפע"ד היה נראה דאפשר לומר דהרי"ף ז"ל ס"ל כשיטת הראב"ד ז"ל דדוקא בחלון שהוא ד' על ד' אם בא למעטו צריך שיבטל אותו המיעוט אבל לחור של טפח אם בא למעטו אע"פ שאינו מבטל המיעוט, ושמואל דקאמר רקיק אינו ממעט בחלון, וכן הא דפריך מתבן יגרוגרות המונחים בחלון הא חזי ליה, היינו דוקא שיש בו ד"ט, דזה חלון מקרי אבל טפח על טפח חור מקרי, והרי"ף והשאילתות הרי כתבו דאית בהני כווי טפח על טפח ומש"ה לא כתבו דצריך שיבטל אותו המיעוט:
ולשיטת הראב"ד א"ש הא דפריך ממשנה דתבן וגרוגרות המונחים בחלון הא חזי ליה ופריך מברייתא דעשבים שתלשן והניחן בחלון הא חזי לבהמתו, ולא פריך מפי"ג מ"ה אלו ממעטין את הטפח כו' פחות מכביצה אוכלין התבואה שבחלון וככי שיש בה ממש ונבלת העוף הטהור שלא חישב עליה ונבלת עוף הטמא שחישב עליה ולא הכשירה או הכשירה ולא חישב עליה ע"כ, וקשה ג"כ פחות מכביצה אוכלין הא חזי ליה, ואפילו אם נאמר דהמקשן ידע דפחות מכביצה לא חשיב ואין דעתו לפנותם, מ"מ אכתי קשה מהא דתבואה בחלון הא חזי ליה, וכן נבלת עוף הטהור הא חזי למכור לעכו"ם בפרט כיון דחשב עליה לאכילה, ולשיטת הראב"ד ז"ל א"ש דהכא כיון דאיירי בחור טפח לא בעי ביטול וע"ש במשנה אחרונה, והראב"ד ע"כ מפרש הא דתבואה שבחלון כפירוש הר"ש ז"ל דככי שיש בה ממש קאי ג"כ אתבואה היינו דתבואה שיש בה ממש ממעטין, וסיפא דקתני אלו שאין ממעטין התבואה שבחלונות ולא ככי שאין בה ממש היינו דקאי ג"כ אתבואה שבחלונות שאין בה ממש, ולא כפירוש הרב והרמב"ם ז"ל דרישא איירי שהשרישה רחוק ג"ט מן הכותל וסיפא איירי שהשרישה בכותל ואינה חוצצת הואיל ודעתו לפנותו משום שמקלקלת הכותל:
ולשיטת הראב"ד ז"ל מתורץ הקו' מהא דפקקו המאור בטפיח הרי לא בטלו בשבת, דשם דאיירי בחור טפת דמדדו לידע אם יש בגיגית פו"ט, מש"ה סותם אע"ג דלא ביטלו, ובמאירי (מגילה כ"ו) כתב דהא דאמר רבא דלו תיבותא אותבוה איירי ג"כ בפתח שלא היו בו ד"ט ולא בעי, ביטול ע"ש. אמנם א"א לומר כן להראב"ד ז"ל שהרי ס"ל שם דלמת לא מביא הטומאה רק בחלון ד"ט, ורק כזית מן המת סגי בחלון טפח, והרי במגילה איתא והוה תמן מיתא וע"כ שהיה החלון ד"ט, וא"כ בעי ביטול, ורק בשלהי שבת י"ל דהיה רק כזית מן המת וכמ"ש התוס' שם:
או י"ל דהרי"ף והשאילתות ס"ל כמ"ש המאירי ז"ל במגילה (דכ"ו) לתרץ הא דהקשו התוס' דפקקו המאור בטפיח וכן מהא דאמר רבא אנחו תיבותא התם והרי לא בטלו, וז"ל וגדולי הדורות שלפנינו פירשו שלא נאמר דין בטול אלא בדבר שהונח שם מקודם שלא לדעת סתימה וכשאירע:
אח"כ טומאה לשם אם אינו דבר שאינו מבטלו מן הסתם אינו חוצץ, אבל כל זמן שהוא מניחו לשם על דעת סתימה אין אנו צריכין לבטל, ואפילו עשה כן קודם שתהא שם הטומאה הואיל ועל דעת כן הוא עושה, כדרך שאמרו במסכת שבת שסתמו את האור בטפיח, ר"ל כלי חרס שאינו מקבל טומאה שלא לכנוס טומאה לשם, והדברים נראין עכ"ל, וכ"כ המאירי בסוף שבת בקיצור ע"ש, ולשון השאילתות והרי"ף ז"ל דסכר לה לכוותא בעצים כו' משמע דסתם על דעת כן שיהיה חציצה ומש"ה א"צ ביטול. דאל"כ הו"ל למימר נסכר הכוותא דמשמע ממילא, אמנם ברוקח כתב באמת נסתם החלון ולא כתב סתם ואעפ"כ לא כתב שצריך שיבטלו:
ולשיטת המאירי ז"ל צ"ל הא דפריך ממשנה דתבן וגרוגרות המונחים בחלון הא חזי ליה, היינו דלשון המונחים בחלון משמע שהיו מונחים מקודם ולא שהניחם כדי לסתום, וכן הא דפריך מברייתא עשבים שתלשן והניחן בחלון, היינו כיון דקתני ג"כ או שעלו מאליהן, משמע דומיא דסיפא שהניחן בחלון שלא ע"ד סתימה כמו עשבין שעלו מאליהן, וכן לשון עוף ששכן בחלון ועכו"ם שישב בחלון ובן שמונה המונח בחלון, משמע שלא הניחם שם לשם סתימה, ומטלניות שאין בהם שלש על שלש דפריך הא חזי ליה לקריעה דלבישה א"ש בלא"ה. דהנה הרמ"ה ז"ל הקשה שם דאמאי דוקא שאין בהם שלש על שלש אבל שלש על שלש אין חוצצין הרי תנן (שבת דכ"ט) שלש על שלש שהתקינו לפקוק בו את המרחץ כו' ומסקנא דאי זרקו לאשפה ד"ה טהור הניחו בקופסא ד"ה טמא, לא נחלקו אלא שתלאו במגוד או שהניחו לאחורי הדלת, והדר בו ר"ע לגביה דר"י ובין שתלאו במגוד ובין שהניחו אחורי הדלת לאו מוכן הוא וטהור, וכ"ש הכא דפקק בו את החלון כמו שפקק בו את המרחץ דמי וא"כ אפילו שלש על שלש ג"כ טהור, ותירץ דהכא ע"כ לאו למפקקיה לחלון אנחינהו התם אלא לאצנעינהו הוא דאנחינהו וכמונחים בקופסא דמי, ומש"ה לא ממעטי אלא היכי דלית ביה שלש על שלש עש"ה, ולפ"ז כיון דע"כ לא אנחינהו כדי לסתום החלון איירי שפיר פריך הא חזי לקריעה דלבישה וא"ש:
אמנם אם כי הנ"י והרא"ש תירצו דברי הרי"ף ז"ל ודס"ל דדבר הסותם צריך ביטול, באשכול לא כתב כן וז"ל בהלכות טומאת כהנים והיכא דמחית מיתא בביתא ופתיחא כוותא כו' ואי סכר להו לכוותא בעצים או באבנים או בכ"ד שאינו מקבל טומאה איפסק להו טומאה ושרי ליה למיעל להאי ביתא דלית ביה מיתא, הכין כתב רב אחאי משבחא ובעל הלכות והגרי"צ, ולא אמרו מידי שצריך לבטל אותו דבר החוצץ כדאיתא בפרק לא יחפור ולי הכותב נראה דטעמייהו מהא דגרסינן פרק בני העיר האי בי כנישתא כו' אמר רבא דלו תיבותא אותבוה כו' וה"נ בסוף שבת דפקקו את המאור בטפיח כו', ויש מי שמחלק אם סותם כולו לא צריך בטול, אבל אי ממעט החלל מטפח צריך ביטול, ולא משמע כן מהני רבוותא דלא אדכרו מביטול וסמכוה אדרבא עכ"ל, ס"ל להאשכול דבאמת רבא חולק על שמואל וס"ל דלא צריך ביטול והשאילתות והרי"ף והגרי"צ דלא הזכירו בטול פסקו כרבא:
וקשה לי כיון דהאשכול לא ס"ל החילוקים שכתבו הפוסקים ז"ל לתרץ הקושיא מהא דפקקו את המאור ומהא דרבא, א"כ קשה לשמואל מהא דפקקו את המאור דמשנה היא, ואמאי לא פריך ליה הש"ס מהתם. ואפשר לפמ"ש הריטב"א ז"ל במגילה (דכ"ו) דמשלהי שבת ל"ק דהטפיח לא היה מהודק וליכא משום בונה וכמ"ש שם רש"י ז"ל ורק דקשה ההיא דמגילה עי"ש, ועמ"ש לעיל כ"א ס"ה וכ"ב ס"ג בזה]:
ולפמ"ש האשכול דרבא פליג על שמואל וס"ל דאע"ג דאינו מבטלו חוצץ, יש לתרץ מה שראיתי שהקשה בשואל ומשיב (מ"ה ססי"נ) בהא דפריך לשמואל דאמאי ס"ת ממעט בחלון הא חזי למקרא ומשני בבלוי, ופריך והא בעי גניזה ומשני שם תהא גניזתה, והקשה הרי אמר רבא במגילה (דכ"ו ע"ב) דס"ת שבלה גונזין אותו אצל ת"ח ואפילו שונה הלכות והכי קיי"ל באו"ח קנ"ד ויו"ד רפ"ב, א"כ הרי אין מבטלו שם דהא דעתו לפנותו לקברו אצל ת"ח והניח בצע"ג. ולפ"ז י"ל דרבא לשיטתיה דס"ל דלא בעי ביטול, ולשמואל דמשני דשם תהא גניזתה י"ל באמת דלא ס"ל כרבא בהא. ומה שהקשה שם דהרי בעי ג"כ גניזה בכ"ח, לק"מ די"ל דמיירי דהס"ת מונח בכ"ח והכ"ח גופיה אינו סותם דפומא לגאו וכמו דמשני גבי חבית מלאה גרוגרות ופשוט. אך דתקשה דהרי הרמב"ם ז"ל פסק דבעי ביטול כשמואל וכן פסק בש"ע וקיי"ל כרבא דבעי גניזה אצל ת"ח. ונראה דאע"ג דלכתחלה בעי קבורה אצל ת"ח מ"מ הכא דאיירי שגמר שתהא שם גניזתו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפט"ו ה"ד שפיר ממעט:
והנה בשבת (ד"ק ע"א) קאמר אביי בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מלאה מים וזרק לתוכה חייב, מלאה פירות וזרק לתוכה פטור, מ"ט מים לא מבטלי מחיצתא פירות מבטלי מחיצתא, והקשו בתוס' הרי לעיל בהא דתנן הזורק ארבע אמות בכותל למטה מעשרה כזורק בארץ וחייב, והוינן בה והא לא נח ואמר ר' יוחנן בדבילה שמינה שנינו ופריך והא קא ממעט מארבע אמות ומשני דלא מבטל ליה, אבל אי מבטל ליה פטור, וא"כ איך פירות מבטלי מחיצתא הא לא מבטל להו התם ע"ש, ותירץ בתוס' רי"ד דבאמת אביי פליג על ר' יוחנן וס"ל דאע"ג דלא מבטל ליה מבטל מחיצתא ומתניתין דזרק ד"א בכותל מוקי כגון שהיה ד"א בלא מיעוט הדבלה ולר' יוחנן פירות לא מבטלי מחיצתא ע"ש:
ולפי דברי האשכול י"ל דר"י ואביי פליגי בפלוגתא דשמואל ורבא, דר"י ס"ל כשמואל דדוקא דבר המבטלו סותם בחלון, ואביי ס"ל כרבא דאף ע"ג דלא מבטלו סותם:
ולפ"ז י"ל קו' התוס' דחולין (דקכ"ו ע"ב) בהא דחבילי המטה שפרסן ע"פ המת באויר הנוגע כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור, הוכיח רבא דע"כ איירי שפרסן למעלה מטפח דאי למטה מטפח אמאי הנוגע שלא כנגד הנקב טהור מת בכסותו הוא ומטמא, ודחי אביי דלעולם למטה מטפח ורק מת בכסותו מבטל ליה האי לא ומבטל ליה והקשו בתוס' דכיון דלא מבטל לי' שוב יהיה טמא אף שלא כנגד הנקב כדאמרינן בב"ב דכל מידי דלא מבטל אינו חוצץ ע"ש ובחדושי הר"ן [ובר"ש ז"ל פ"ח מ"א גבי עוף ששכן כתב דבאהל לא בעינן ביטול], ולפ"ז א"ש דאביי ס"ל באמת דלא בעינן ביטול, ואביי לשיטתיה, וע' מ"ש בזה לקמן ס"ב:
ובנחל אשכול שם כתב דהב"י דלא חשש לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאף בסותם כולו בעי ביטול דכיון דהני רבוותא ס"ל דלא בעי כלל ביטול והתוס' והרא"ש ז"ל ס"ל עכ"פ בסותם כל החלון לא בעי ביטול אין לחוש לדעת הרמב"ם ז"ל ע"ש. ונראה לפע"ד דה"ה דמה שהחמיר התפארת למשה לומר דבאוכלין אפילו סותם כל החלון בעי ביטול כמ"ש המהרש"א ז"ל בדעת התוס', דיש לסמוך על שיטת הר"ש והרא"ש ז"ל דאף באוכלין אם סותם כולו לא בעי ביטול כיון דאשכול ס"ל אליבא דהני רבוותא דלא בעי ביטול כלל: והנה בש"ע פסק דאם אינו סותם כל החלון בעי ביטול עולמית וזה דעת התוס' בב"ב שם בהא דפריך דבן שמונה ממעט בחלון אתיא אמו דריא ליה ומשני:
בשבת, וכתבו התוס' דאיירי בגוסס שימות קודם שיצא השבת ואמר דשם תהא קבורתו ע"כ, ס"ל דבעינן ביטול עולמית ומש"ה לא סגי בהא לחוד דבשבת אסור לטלטלו, ובשיטה מקובצת שם כתב בהא דפריך גבי תבן הא חזי להיסק דהו"מ לתרץ דאיירי בשבת, וכ"כ ברמ"ה ז"ל ס"ל דכיון דלא חזי לשבת שפיר חוצץ. אך מ"מ י"ל דבכ"מ בעינן ביטול עולמית וכמ"ש הריטב"א ז"ל בסוכה (ד"ד) וז"ל, והא דאמרינן בשמעתין דלגבי טומאה בעינן ביטול לעולם, לא תקשי למאי דאמרינן בב"ב דבן שמונה ממעט בחלון בשבת שהוא אסור לטלטלו אע"ג דליכא ביטול אלא ליומו, דטעמא דבעינן ביטול לעולם כדי שלא ימלך ליטלו, אבל בבן שמונה שאסור לטלטלו ואי אפשר לו לימלך ליטלו, אפילו ביטול ליומו הוה ביטול מפי רבינו נר"ו עכ"ל:
אמנם הר"ן ז"ל בסוכה שם כתב וז"ל תבן ובטלו הוה מיעוט וכ"ש עפר ובטלו, איכא מאן דאמר דבטול לעולם בעינן ולדידי מסתברא דבבטול לשבעה סגי מדאמרינן הכא בכרים וכסתות בטלה דעתו אצל כל אדם, ואלו במתניתין דאהלות (פט"ו מ"ז) חזינן לגבי טומאה דלכרי של תבואה מהני ביטול, ואי בטול לעולם בעינן נימא בטלה דעתו אצל כל אדם, אלא ודאי בביטול לשבעה סגי ולענין טומאה כל זמן שהטומאה שם, ומש"ה בכרים בטלה דעתו אצל כל אדם שאין אדם עשוי לבטלן שבעה אלא משתמש בהם תדיר משא"כ בכרי שעתיד לעמוד זמן שאין אדם מזיזו כלל והארכתי בחדושי עכ"ל, והריטב"א ז"ל במגילה (דכ"ו) כתב על הקושיא דפקקו את המאור והא דרבא דאמר דלו לתיבותא אותבוה הא לא ביטלהו וז"ל ודעת מורי רבינו נר"ו דמעולם [לא בעינן] בשום דבר דמבטל ליה לעולם, אלא כיון דמבטל ליה בזמן החציצה כהא דהכא בהכי סגי, והיינו דטפיח לא חשיב דופן משום דלא מבטל ליה לדורות אלא לזמן החציצה וכעין כ"ח בשבת שהוא חוצץ אע"פ שאינו מבטלו אלא לשבת שאינו בר ביטול וכדכתיבנא התם בס"ד עכ"ל. והא דסותר הריטב"א למ"ש בסוכה בשם רבו ז"ל י"ל דאחד בשם הרא"ה ואחד בשם הרשב"א ז"ל. וראיתי בשדי חמד כללי הפוסקים בשם החיד"א ז"ל דאם הריטב"א ז"ל כותב איזה דבר בשם מורו ובמקום אחר כותב בהיפך בשם רבו ז"ל אפשר לומר דמורו לחוד ורבו לחוד ע"ש שהאריך, ולפי שיטת הר"ן והריטב"א ז"ל דסגי ביטול ליומו. מתורץ קו' התוס' בהא דפריך לשמואל ותפ"ל דהו"ל דבר המק"ט והרי אי מבטלו אין מקבל טומאה ולפ"ז י"ל דביטלו ליומו ושפיר מקבל טומאה:
והנה לפי שיטת התוס' דבעי ביטול לעולם ובנפל איירי דשם תהא קבורתו קשה לי דהרי אח"כ פריך הש"ס גבי ס"ת שבלה הא בעי גניזה ומשני שם תהא גניזתו א"כ אמאי לא פריך הש"ס הכא מקודם הרי בעי קבורה וע"ז לישני דשם תהא קבורתו והא כתב המג"א (תקכ"ו) דנפל צריך קבורה. וראיתי בחדושי הרש"ש כאן שכתב דמשמע מדברי התוס' דנפלים א"צ קבורה וציין לדברי המג"א הנ"ל, ומה שהקשה דהרי יטמא הבית י"ל דאיירי באופן שהוא טומאה רצוצה וכמ"ש התוס' סוד"ה בחבית: