אור ברסלב
פתח האוהל כלל ג - סימן י

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל ג - סימן י

כלל ג - סימן ט

כלל א:

אהל זרוק דלאו שמיה אהל אם הוא מה"ת או מדרבנן:

השבות יעקב ח"א (סי' פ"ה) כתב דהא דאהל זרוק לא שמיה אהל הוי רק דרבנן וההוכחה דיליה מהא דקשה דברי הרמב"ם ז"ל דבפרק י"א מהלכות טו"מ פסק דל"ש אהל, ובפ"ה מהלכות נזירות ובפ"ג מהלכות אבל פסק דאם נכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג השידה חייב שתים משום לא יבא ומשום לא יטמא, הרי דקודם שפרע גג השידה לא נטמא, והרי אהל זרוק ל"ש אהל וע"כ דזה רק דרבנן ושפיר לענין מלקות חייב שתים, והא דהחמירו בארץ העמים אם נכנס באהל זרוק משום דארץ העמים חמיר טפי שגזרו על גושה ועל אוירה וכמ"ש התוס' בנזיר (דנ"ד ע"ב) ד"ה ארץ העמים, ולפ"ז הותר לכהן העומד בחצר וטומאה בהבתים ואי אפשר לו לצאת משום אהל הטומאה, דיכול לצאת ע"י שידה דגדול כבוד הבריות ומתירין לו איסור דרבנן וכמ"ש השער אפרים (סי' צ"ג) עש"ה. והנה מה שכתב דבארץ העמים החמירו בנכנס בשידה תיבה ומגדל משום דחמיר טפי דגזרו על גושה ועל אוירה וכמ"ש התוס' דהחמירו יותר מבאהל המת כדי שלא יצא מארץ ישראל לחו"ל. הנה הרי בגמרא שם קאמר לימא כתנאי הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ור' יוסי בר"י מטהר מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס משום גושא ומ"ס משום אוירא ודחי לא דכ"ע משום גושא והכא בהא קמיפלגי מ"ס אהל זרוק שמיה אהל ומ"ס ל"ש אהל. הרי אף דאמרינן דגזרו רק משום גושא ג"כ לא מהני אהל זרוק, ואך די"ל דארץ העמים דהחמירו בה טפי דשורפין עליה תרומה וקדשים החמירו ג"כ באהל זרוק אף דהוי רק מדרבנן:

אמנם עיקר הראיה שהביא מסתירת דברי הרמב"ם ז"ל דע"כ רק מדרבנן ל"ש אהל, אינה ראיה, דהרב המשנה למלך תירץ שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דבהלכות נזירות ובה' אבל איירי בשידה תיבה המונחים, ובהלכות טו"מ דקדק לכתוב שידה ותיבה הפורחין באויר דאז דוקא ל"ש אהל וא"ש:

והנה בח"ב (סי' צ"ח) כתב לו החכם השואל מהא שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות עירובין הי"ז הנותן עירובו בבה"ק אינו עירוב לפי שבה"ק אסור בהנייה וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר הקניה הרי נהנה בו נתנו בבית הפרס הרי זה עירוב ואפילו היה כהן מפני שיכול לכנוס שם במגדל הפורח או שינפח וילך ע"כ. ומדכתב דיכול לכנוס לבית הפרס במגדל הפורח ע"כ דס"ל דאהל זרוק שמיה אהל, דאי ל"ש אהל נהי דרק מדרבנן ל"ש אהל מ"מ לא יהיה מהני העירוב דהא אסור לכנוס לשם וע"כ דס"ל להרמב"ם שמיה אהל והא דאין מערבין בבה"ק הוא רק משום דאסור בהנאה, והרב השבו"י השיב לו דהא דכתב הרמב"ם ז"ל הטעם דבה"ק אסור בהנאה הוא כדי לאסור גם לישראל, והא דמותר לכנוס לבית הפרס במגדל הפורח הוא רק משום דבה"פ דרבנן ואהל זרוק ל"ש אהל מדרבנן ותרי דרבנן לא אמרינן ומש"ה דקדק הרמב"ם ז"ל לכתוב דיכול לכנוס שם כלומר אבל לא לבה"ק ע"ש. ותמהני מאד דמאי קשיא להו מהא דבית הפרס הרי בית הפרס אינו מטמא באהל וכמ"ש במשנה דאהלות פ"ב ופי"ח ובהרבה מקומות בש"ס. וכן איתא בעירובין שם דמערבין לכהן בבית הפרס וקאמר בגמרא דאר"י אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך וכתב רש"י ז"ל משום דאינו מטמא:

באהל, בבית הפרס טמא רק מחשש עצם כשעורה דאינו מטמא באהל רק במגע ומשא ומש"ה מותר לכנוס באהל זרוק אע"ג דל"ש אהל כיון דאינו נוגע, והמהלך בבית הפרס על אדם או בהמה שכחן יפה טהור אע"ג דמאהיל כמ"ש שם (פי"ח מ"ו) ובב"מ (דק"ה) ובחנם טרחו בזה:

והרב הפנ"י ז"ל בסוכה (דכ"א) כתב ג"כ דאהל זרוק רק מדרבנן ל"ש אהל, ותירץ בזה קו' התוס' דאיך היה מועיל דלתות ע"ג שוורים הא הוי אהל זרוק אך כיון דהוי רק מדרבנן לא החמירו גבי פרה אדומה דהוי רק משום מעלה בעלמא ע"ש. ומדברי התוס' שהקשו איך היה מהני דלתות ע"ג שוורים משמע דס"ל דהוי מה"ת, דאפילו אם נאמר דאע"ג דרק מדרבנן הוא, מ"מ קשיא להו אמאי מהני גבי פרה אדומה, דלא ס"ל סברת הפנ"י, אכתי תקשה מאי תירצו דשוורים מהני דבהם גלי רחמנא מקרא דהוי אהל, דמה בכך דגלי רחמנא, הרי מ"מ מדרבנן לא הוי אהל ולא מהני גבי פרה אדומה, וע"כ דס"ל דמה"ת ל"ש אהל, וכמ"ש בסימן הקודם, וכן משמע מתוס' גיטין (ד"ח ע"ב) ד"ה שידה, דקתני שם דבסוריא הרוצה לכנוס לה בטהרה נכנס, ופריך והאמרת עפרה טמא, ומשני בשידה תיבה ומגדל, דתניא הנכנס לארץ העמים כו' רבי מטמא ור"י בר"י מטהר, ואפילו רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים דגזרו על גושה ועל אוירה, אבל סוריא על גושה גזרו על אוירה לא גזרו, וכתבו התוס' להוכיח מדקא שרי לרבי למיעל לסוריא בשידה תיבה ומגדל אע"ג דל"ש אהל ה"ה ע"כ דגם ברוכב על הסוס מותר אע"ג דמאהיל ברגליו ודלא כרש"י ז"ל עש"ה, ואי נאמר דרק מדרבנן ל"ש אהל ומ"מ החמירו בארץ העמים, א"כ י"ל דרבי מתיר לסוריא רק בשידה תיבה ומגדל כיון דמה"ת שמיה אהל ולא החמיר בסוריא, אבל רוכב על הסוס לא כיון דקא מאהיל, וע"כ דס"ל דמה"ת ל"ש אהל ואין נפ"מ לרבי בין שידה תיבה ובין רוכב על הסוס:

והא דאהל זרוק ל"ש אהל רק לענין חציצה, אבל עכ"פ מביא הטומאה כמו דמוכח מהא דאכר עובר ומרדע על כתפו, הוא כמ"ש בסה"ק דכיון דל"ש אהל רק כלי והלכה דכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, אבל לעולם דהוי מה"ת. אמנם אי נאמר דלאו כלי הוא ורק כל שזרוק לית ביה דין אהל או שנאמר דכיון שהוא זרוק דמיא לטלית המנפנפת צ"ל דמה"ת שמיה אהל ורק מדרבנן ל"ש אהל ומש"ה מביא הטומאה, או י"ל דמה"ת ל"ש אהל והא דמביא הטומאה הוא רק מדרבנן והא דגזרו באכר עובר ומרדע על כתפו וגזרו הקיפו משום עביו אף דעיקר האהל הוי רק דרבנן מ"מ הרי שם גזרו רק דשלא יאמרו דטומאת מת הוי רק יום אחד וכמ"ש בשבת (די"ז) ודוק: קשה לי בנזיר דמוקי פלוגתא דרבי ור' יוסי בר"י באהל זרוק, ופריך והתניא ר' יוסי בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה ע"פ המת באהל טמאה, ומוכח דס"ל דשמיה אהל, וקשה הרי י"ל דרק בארץ העמים שהוא דרבנן ס"ל לר' יוסי בר"י דל"ש אהל אבל בזרקה ע"פ המת מודה לרבי דל"ש אהל כיון שהיא טומאה מה"ת ופליג רק בטומאה דרבנן. ונראה דבודאי היה אפשר לומר דרבי ור' יוסי פליגי רק בארץ העמים אבל בטומאה מה"ת כ"ע מודים דל"ש אהל. אך לפ"ז הו"ל להש"ס לומר דמר סבר בארץ העמים מהני אהל זרוק ומר סבר אף בארץ העמים לא מהני אהל זרוק, ומדקאמר סתמא דפליגי דמ"ס ל"ש אהל ומ"ם אהל זרוק שמיה אהל משמע בודאי דבעיקר דינא דאהל זרוק פליגי ובכל מקום שמיה אהל לר' יוסי, ופריך שפיר מהא דקאמר ר' יוסי זרקה ע"פ המת טמאה. ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' שהקשו דמה פריך דוקא לאוקימתא דפליגי באהל זרוק, הרי גם לאוקימתא דפליגי אי גזרו משום גושא או משום אוירא ור' יוסי ס"ל דגזרו משום גושא, קשה ג"כ מהך ברייתא דר' יוסי דתיבה מלאה כלים וזרקה ע"פ המת טמאה, דאהל זרוק ל"ש אהל, א"כ מה בכך דגזרו רק משום גושא הא מ"מ אהל זרוק ל"ש אהל א"כ הרי מאהיל על גושא ועל אהל גושא לכ"ע גזרו ואמאי מטהר ר"י בנכנס בשידה תיבה ומגדל ע"ש. ולפ"ז א"ש דלאוקימתא דפליגי אי גזרו משום גושא או משום אוירא ל"ק מהך ברייתא דתיבה מלאה כלים כו' די"ל דרק בארץ העמים ס"ל לר' יוסי דשמיה אהל, אבל בזרקה ע"פ המת דהו"ל טומאה דאורייתא ס"ל ל"ש אהל מדרבנן. אך לאוקימתא דקאמר דפליגי באהל זרוק וקאמר דר"י ס"ל דאהל זרוק שמיה אהל משמע דלאו דוקא בארץ העמים, שפיר קשיא ליה מהך ברייתא דזרקה ע"פ המת וא"ש. ולפ"ז י"ל לפי מה דמסיק שם דרבי ור"י פליגי אי גזרינן שמא יוציא ראשו ורובו [ודכ"ע משום גושא ודכ"ע אהל זרוק שמיה אהל. רש"י], ומביא ראיה מהא דתני ר' יוסי בר"י הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא לשם ראשו ורובו, והקשו רש"י ותוס' דהרי אכתי קשה מהך דזרקה ע"פ המת דמוכח דאהל זרוק ל"ש אהל, ולפ"ז שוב י"ל דזרקה ע"פ המת מודה ר' יוסי בר"י דל"ש אהל כיון דהוי טומאה מה"ת וא"ש:

קשה לי בהא דמוקי פלוגתא דרבי ור' יוסי בר"י דפליגי באהל זרוק, א"כ אמאי פליגי דוקא בנכנס לארץ העמים ולא פליגי בנכנס לבה"ק וכמו דפליגי רבנן ור' יהודה דמערבין לכהן בבה"ק והאמר דפליגי באהל זרוק. ואי"ל דקא מיפלגי בארץ העמים להודיעך כחו דרבי דאף בארץ העמים אמרינן דל"ש אהל דאדרבה ליפלגו בבה"ק להודיעך כחו דר' יוסי דאף בבה"ק מטהר דכחא דהתירא עדיף [ועי' בטורי אבן בחגיגה כ"ה בזה]. ונראה לפמ"ש הצל"ח בריש ביצה דהא דאמרינן בכל דוכתי כחא דהתירא עדיף היינו דוקא באיסור תורה דמספיקא אזלינן לחומרא ומש"ה צריך להשמיענו דמותר אבל באיסור דרבנן דבלא"ה ספיקו לקולא, א"כ אף אם לא נדע הדין יהיה ג"כ להקל ומש"ה אדרבה כחא דלהחמיר עדיף והא דבמוקצה אמרינן כחא דהתירא עדיף משום שספיקו לחומרא וחמור כעין דאורייתא ע"ש, ובעמודי אש ס"ב א"ב כתב שמצא כן באור זרוע בח"א בשו"ת (סי' תשמ"ח) שכתב וז"ל ונראה בעיני דרשב"ל שרי לכתחלה והא דתני והפקיר בעבור ר' יוחנן דאוסר אפילו בדיעבד דאע"ג דכחא דהתירא עדיף אסירא בדרבנן ניחא ליה לאשמועינן עכ"ל [ועי' מ"ש בזה בשדי חמד מ"כ כפ"ב] ומש"ה בארץ העמים דהוא דרבנן שפיר אשמועינן כחא דאסירא דאף בארץ העמים לא מהני אהל זרוק:

ובשבו"י שם הקשה השואל בהא דקאמר בעירובין דרבנן ור' יהודה דפליגי אי מערבין לכהן בבה"ק פליגי אי אהל זרוק שמיה אהל וקאמר ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים כו', וקשה הרי י"ל דאע"ג דרבנן דמתניתין ס"ל דל"ש אהל הוא רק בבה"ק אבל בארץ העמים אפשר דמודו דשמיה אהל וכן ר' יוסי בר' יהודה דס"ל שמיה אהל בארץ העמים אפשר דמודה בבה"ק דל"ש אהל ע"ש. ונראה לפי מה דכתבו רש"י ותוס' בנזיר דר' יוסי בר"י ס"ל דשמיה אהל מהא דס"ל בברייתא דתיבה מלאה כלים כו' ואם היתה מונחת טהורה, דאי ל"ש אהל אף אם היתה מונחת היתה טמאה משום דראוי להזרק, והתוס' שם כתבו מונחת היינו שהיו מונחים ע"ג אדם ובהמה הנושאין אותה, וכ"כ הריטב"א מדקתני זרקה ע"פ המת משמע דאם נשאו אותה טהורה ע"ש, א"כ הרי מוכח דר' יוסי בר"י אפילו באהל המת ס"ל דשמיה אהל, וי"ל דהש"ס בעירובין סמך לה על ברייתא זו למסקנא דס"ל שמיה אהל אפילו בטומאה דאורייתא, והא דהקשה דילמא תנא דמתניתין דס"ל: מערבין לכהן בבית הפרס מודה דבארץ העמים שמיה אהל דהוה רק דרבנן, י"ל מדנקט דוקא בית הפרס דאינו מטמא באהל ולא קאמר רבותא טפי דמערבין לכהן אף היכי דאיכא טומאה דרבנן דמטמא באהל כגון בשדה שאבד בה קבר או תחת סככות ופרעות ע"כ דרק בבית הפרס משום דאינו מטמא באהל אבל בשאר טומאה דרבנן דמטמא באהל לא משני דאהל זרוק ל"ש אהל, או י"ל דמסתמא בה"ק ג"כ לא הוה אלא טומאה דרבנן כמו דאמר בברכות (די"ט) רוב ארונות יש בהם פו"ט וגזרו אטו מיעוט שאין בהם פו"ט, וכן בב"ב (ד"ק ע"ב) דעושה גובה של מערה ז' טפחים כתבו התוס' כדי שיהיה חוצץ ולא יהיה טומאה דאורייתא ע"ש:

ולפמ"ש הריטב"א בשם הר"ח ז"ל דאהל זרוק אינו חוצץ אף בשעה שהוא מונח הואיל שכבר נטמא בשעת זריקתו ואין דבר טמא חוצץ, לכאורה יש להביא ראיה דאהל זרוק הוא מה"ת אינו אהל דאי רק מדרבנן א"כ הרי רק מדרבנן נטמא והתוס' בב"ב (ד"כ) והר"ש (פי"ג) כתבו דדבר הטמא מדרבנן חוצץ בפני הטומאה א"כ אמאי אינו חוצץ בשעה שהוא מונח וע"כ דמה"ת ל"ש אהל אך די"ל דס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל בשבת דס"ל דאף הטמא מדרבנן אינו חוצץ וכמש"ל (כלל ד' ס"ה):

בתוספתא דסוכה פ"א איתא ר"י בר"י אומר משום ר"י הישן תחת העגלה כישן תחת המטה ע"כ, וראיתי בשדי חמד מ"א כלל רכ"ח שכתב בשם ספר חסדי דוד להגאון ר' דוד פארדו ז"ל שכתב דעגלה הו"ל אהל זרוק ומש"ה התנא דמשנה תנא רק הישן תחת המטה ולא תנא עגלה משום דס"ל אהל זרוק ל"ש אהל ויצא ידי"ח כי העגלה לא חשיבא אהל בפ"ע, ומש"ה השמיטה ג"כ הרמב"ם ז"ל, אבל ר' יוסי ב"ר יהודה בשם ר' יוסי ס"ל דאהל זרוק שמיה אהל ע"כ, והגאון הרב השדי חמד שליט"א הקשה לפמ"ש השבות יעקב דרק מדרבנן ל"ש אהל א"כ אמאי בסוכה יצא ידי"ח לר' יוסי והרי מה"ת שמיה אהל. עוד הקשה דבנזיר דמוקי לה דר"י בר"י ס"ל דשמיה אהל פריך עליה מברייתא דתיבה מלאה כלים וזרקה ע"פ המת דטמאה דמוכח דס"ל ל"ש אהל, ואמאי לא פריך הברייתות אהדדי דבסוכה ס"ל ל"ש אהל, דבודאי כיון דבשמיה דר' יוסי אמרה הכי ס"ל ע"ש, ואין צורך לזה דבלא"ה הך ברייתא דתיבה מלאה כלים ר' יוסי אמרה בפ"ט דאהלות וכמ"ש באורח מישור וברש"ש ע"ש:.: ולפע"ד לפמ"ש התוס' שם הא דלא פריך מברייתא דתיבה מלאה כלים, על אוקימתא דמוקי לה דפליגי אי גזרו משום אוירא או משום גושא, דקשה נמי כיון דס"ל אהל זרוק ל"ש אהל אמאי טהור לר"י הרי מאהיל על גושא, ותירצו די"ל דפלוגתא דרבי ור"י בר"י איירי בשידה תיבה המונחים, משא"כ לאוקימתא דמוקי לה דפליגי באהל זרוק אי"ל דאיירי במונחים דא"כ אמאי רבי מטמא ולפ"ז לא היה יכול להקשות שתי הברייתות אהדדי, דהיה אפשר לומר דבסוכה איירי בעגלה העומדת ואדרבה סתם הישן תחת העגלה בודאי העגלה עומדת, וקמ"ל דהוה אהל אע"ג דעומדת להזרק, ומש"ה לא יצא ידי"ח, אבל הכא דזרקה ע"פ המת ל"ש אהל ואדרבה הרי קתני בסיפא ואם היתה מונחת טהורה משום דמונחת שמיה אהל, ול"ק שתי הברייתות: ונראה דהא דכתב הרב חסדי דוד ז"ל דר' יוסי ס"ל שמיה אהל ומש"ה לא יצא הישן תחת העגלה, דכל זה אליבא דר"ח ז"ל שכתב הרשב"א בשמו דרבנן ור"י פליגי במונחים דרבנן ס"ל ל"ש אהל הואיל וראוין להזרק ומש"ה צ"ל דר' יוסי ס"ל דאהל זרוק שמיה אהל, אבל לשיטת הפוסקים ז"ל דבמונחים כ"ע שמיה אהל אין צ"ל דר"י ס"ל דשמיה אהל דהרי בודאי הישן תחת העגלה איירי במונחים וכמש"ל דהא אין דרך לישן תחת עגלה המהלכת, ולפ"ז הרמב"ם ז"ל דע"כ ס"ל במונחים ממש שמיה אהל וכמו דמוכח מפ"ה דהלכות נזירות וכמש"ל א"כ אכתי היה לו להביא הא דהישן תחת העגלה [ועמ"ש בשדי חמד על מ"ש המל"מ]:

ומה שהקשה הרב השדי חמד שיחיה להשבו"י דרק מדרבנן אהל זרוק ל"ש אהל אכתי קשה אמאי לא הביא הרמב"ם ז"ל הישן תחת העגלה לא יצא כיון דמה"ת שמיה אהל. ונראה לפמ"ש הפרי מגדים רסי' תרכ"ז במ"ז, דהא דהישן תחת המטה לא יצא ידי"ח י"ל שהוא רק מדרבנן שנראה כסוכה שתחת הסוכה עש"ה, ולפ"ז שוב כיון דמדרבנן ל"ש אהל שוב יצא ממ"נ דמה"ת לא הוה סוכה תחת הסוכה, ומדרבנן שוב הו"ל אהל זרוק דל"ש אהל וא"ש:

ולפע"ד היה נראה פירוש התוספתא דהא דקמ"ל דתחת העגלה הוה כתחת המטה דהנה בגמרא שם קאמר ר"א דמש"ה שוורים הוה אהל לר' יהודה הואיל ומגינים על הרועים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ופריך אי הכי מטה נמי הואיל ומגינה על מנעלים וסנדלים שתחתיה ואמאי לר"י יצא ידי"ח ע"ש, ולפ"ז היה אפשר לומר דהא דלרבנן לא יצא ידי"ח הוא מטעם דמטה מגינה על מנעלים וסנדלים שתחתיה ולזה קמ"ל ר' יוסי דהישן תחת העגלה כישן תחת המטה אע"ג דעגלה אינה עשויה להגן תחתיה על שום דבר, ואולי דגם עגלה עשויה להגן על העגלון כמו שוורים על הרועה: ולפע"ד היה נראה ראיה דרק מדרבנן אהל זרוק ל"ש אהל, דבפ"ח דאהלות תנן במשנה א' אלו מביאים הטומאה וחוצצים שידה תיבה ומגדל כו' והן מחזיקים ארבעים סאה ובמשנה ג' תנן אלו מביאין ולא חוצצין השידה והתיבה והמגדל כו' שאין מחזיקים ארבעים סאה כו' וקשה כיון דקיי"ל כרבי דאהל זרוק ל"ש אהל אמאי לא חשיב ג"כ אהל זרוק דמביאין ולא חוצצין, דע"כ אהל זרוק לכ"ע מביא הטומאה כמש"ל, והו"ל למימר דשידה תיבה ומגדל אף במחזיקים ארבעים סאה מביאין ולא חוצצין אם הם אהל זרוק, וכמו שהקשה התוס' יו"ט שם במ"ה דאמאי לא חשיב עוף שאינו קשור ושאינו פורח במשנה דמביא ואינו חוצץ ע"ש. ודוחק לומר דאתיא כמ"ד דשמיה אהל דוקא [דזה הוא דוקא שיטת הרשב"א שבתוס'] אך בסוכה (די"ג ע"ב) קאמר שמואל דירקות שאמרו חכמים אדם יוצא בהן ידי"ח בפסח מביאין את הטומאה ואין חוצצין בפני הטומאה, וכתב רש"י ז"ל משום דירקות אלו דקות הן ומדרבנן גזרו עלייהו שלא יסמכו עליהם לחוץ בפני הטומאה דלמא סמכי עלייהו לכי יבשי נמי, ומיהו בעודן לחין חוצצין מדאורייתא, וכתבו התוס' דמש"ה פירש רש"י ז"ל דהוה רק מדרבנן דאי לא חשיבי אהל מדאורייתא א"כ לא יבוא ג"כ הטומאה דלא דמי להני דתני בפ"ח דאהלות דאלו מביאין ולא חוצצין דהתם היינו טעמא משום דהו"ל דבר המקבל טומאה וכל שמק"ט מביא ואינו חוצץ, וכתבו עוד דהא דלא חשיב באהלות שם ירקות אלו בין הני דמביאין ולא חוצין משום דהתם חשיב מה דהוה מדאורייתא וירקות אלו דמביאין ולא חוצצין הוה רק מדרבנן ע"ש, ולפ"ז אם נאמר דאהל זרוק ל"ש אהל רק מדרבנן א"ש דלא חשיב ליה בין הני דמביאין ולא חוצצין:

עוד נראה לפע"ד ראיה משבת ד"ח דאמר אביי זרק כוורת לרה"ר גבוהה עשרה ואינה רחבה ו' חייב רחבה ו' פטור, וכתב רש"י ז"ל משום דהוה רשות לעצמה ואנן ממשכן גמרינן שהיו זורקין מחטיהן זה לזה ולא היו זורקין רשויות, והתוס' כתבו שם משום דהוה כזורק ברה"י ע"ש, והרשב"א ז"ל כתב דאף אם זרק מרה"ר לתוך רה"י פטור דכל שגבוה עשרה ורחבה ד' יצא מתורת כלי והו"ל רשות לעצמה וכזורק רה"י לתוך רה"י היא דבכ"מ שהיא: רה"י היא ע"כ, וקשה כיון דאהל זרוק ל"ש אהל משום דיצא מתורת אהל ומשויא לה כלי ולרש"י ותוס' בנזיר דבזרקה כ"ע מודים דל"ש אהל ולשיטת רש"י וריטב"א אליבא דר"ח ז"ל מקבל התיבה טומאה בשעת זריקה אע"ג שמחזקת מ"ס דיצאה מתורת אהל ונעשה כלי, א"כ אמאי לא נאמר גם הכא דכיון דזרקה להכוורת יצאה מתורת רשות ומשוי לה כלי כיון דזריקה מוציא מתורת אהל ה"ה מתורת רשות, וע"כ דהוה רק מדרבנן והכא לענין חיוב חטאת איירי. אך יש להביא ראיה דמה"ת ל"ש אהל לפמ"ש במהרי"ל ז"ל (סי' ק"נ) דכהן מותר לטמאות עצמו לטומאה דרבנן דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ע"ש [עיין לעיל כ"א ס"ה מ"ש בזה] וא"כ אמאי לרבנן אין מערבין לכהן בבה"ק משום דס"ל אהל זרוק ל"ש אהל, הרי הוה רק טומאה דרבנן ומותר לכהן לטמאות, וע"כ דמה"ת ל"ש אהל, אך המהרי"ל ז"ל לא החליט לומר כן וסיים דהרי"ף והרא"ש ס"ל דאסור לכהן לטמאות לסט"ל עש"ה:

ובעירובין שם דתניא ר"י אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר, ופריך היכי אזיל ומשני בשידה תיבה ומגדל, וכתבו התוס' דקבר תופס ד' אמות ומש"ה פריך היכי אזיל ומשני בשידה תיבה ומגדל דכיון דמותר לר"י בבה"ק כ"ש בד' אמות של קבר דאסור רק משום הרחקה, והא דפריך לרבנן מ"ט בקבר יחידי היינו דאף רבנן לא פליגי רק בבה"ק גדול אבל בקבר יחידי דד"א של קבר אינו אסור אלא משום הרחקה וכיון דאזי, בשידה אין לך הרחקה גדולה מזה ע"כ וע"ש בפירש"י ז"ל. וקשה אמאי דחקו התוס' לומר דכיון דאזיל בשידה אין לך הרחקה גדולה מזו ולא כתבו פשוט כיון דד"א של קבר אסור רק מדרבנן ומש"ה שוב מותר באהל זרוק דהוה ג"כ רק מדרבנן ותרי דרבנן לא אמרינן דהא דאסור בארץ העמים הוא רק משום דהחמירו טפי כמ"ש השבו"י, וע"כ דס"ל דמה"ת ל"ש אהל, ואפשר דעדיפא מיניה קאמרי דאם הולך בשידה זה בעצמו הוה הרחקה ואצ"ל משום תרי דרבנן:

אגב בהא דקתני בפ"ח דאהלות מ"ה ר' יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה, וטרחו הרב והר"ש ז"ל בטעמו של דבר והנה הוא מבואר בירושלמי פ"ק דעירובין (ה"ז) ובסוכה (פ"ב ה"ד), ר"ש בר כרסנא בשם רבי אחא ר"מ ור' יוסי ור"א בן עזריה שלשתן אמרו דבר אחד, ר"מ דלחיים מטמא משום גולל ר' מאיר מטהר, ר' יוסי דאהלות ר"י אומר הבית שבספינה אינו מביא הטומאה, ר"א בן עזריה דתני מעשה בי ראב"ע ור"ע שהיו באין בספינה ועשה ר"ע סוכה בראש הספינה ובאת הרוח והפריחתה א"ל ראב"ע עקיבא היכן סוכתך ע"כ, משמע בהדיא דטעמא דר"י הוא משום דלא הוה דבר קבוע וכמ"ש המפרש שם, ובמלאכת שלמה שם רמז להירושלמי הזה דמוכח מיניה דגרסינן ר' יוסי אומר ולא כיש גורסין ר' יהודה ואח"כ העתיק דברי הר"ש ז"ל ולא העיר כי טעמו דר"י מפורש בירושלמי הנ"ל:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה