פתח האוהל· רבי משולם קויפמן
כלל ג - סימן ט
בענין אהל זרוק לאו שמיה אהל:
הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת פי"א ה"ה כתב, הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא, שאהל זרוק אינו קרוי אהל ע"כ, והוא מש"ס עירובין (ד"ל ע"ב), בהא דתנן דמערבין לכהן בבית הפרס, ר' יהודה אומר אפילו בבית הקברות מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול, וקאמר בגמ' תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל קא סבר אהל זרוק שמיה אהל, ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ר' יוסי ב"ר יהודה מטהר, במאי קמיפלגי מר סבר אהל זרוק לאו שמיה אהל, ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל ע"כ, וקיי"ל כרבנן והלכה כרבי מחבירו דאהל זרוק ל"ש אהל:
נסתפקתי הא דאהל זרוק לא שמיה אהל אי החסרון מצד האהל דכל שהוא זרוק לאו אהל הוא וממילא אינו חוצץ דלחציצה בעינן אהל דוקא, או אפשר דהחסרון הוא מצד החציצה דכל מה שהוא חוצץ צריך להיות קבוע ונח במקומו וכל שהוא זרוק אינו מאהיל ואינו חוצץ בפני הטומאה, אבל גוף האהל דהיינו השידה תיבה ומגדל אהלים הם אף בשעת זריקה, ולא שמיה אהל דקאמר היינו לא שמיה מאהיל דאין זה אהל על הטומאה:
והנה בנזיר (דנ"ה ע"א) איתא לימא כתנאי הנכנס:
לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ור' יוסי בר"י מטהר, מאי לאו רבי סבר משום אוירא ור' יוסי בר"י סבר משום גושא, לא דכ"ע משום גושא מר סבר אהל זרוק שמיה אהל ומר סבר לא שמיה אהל, והתניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני המת באהל טמאה [וכל הכלים שבתוכה אלמא קסבר דאהל זרוק ל"ש אהל ולא הוה מפסיק כלל, רש"י] ואם היתה מונחת טהורה דכיון דמונחת הויא לה כאהל קבוע ומצלת בפני הטומאה ולא הוה כאהל זרוק, רש"י] אלא דכ"ע משום אוירא מ"ס כיון דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומ"ס אע"ג דלא שכיחא גזרו ביה רבנן ע"כ, והתוס' שם בפירוש הב' כתבו דהאי והתניא לאו קושיא היא אלא סייעתא וז"ל, פירוש אחר לא דכ"ע משום גושא מר סבר אהל זרוק שנכנס בשידה שבהמה או אדם מוליכים אותו שמיה אהל לחוץ ולהפסיק, וצ"ל דעדיף מטלית המנפנפת דתנן במסכת אהלות (פ"ח מ"ה) דאין חוצצין בפני הטומאה ואין מביאין והיינו טעמא דהכי עדיף משום דרגלי האדם או הבהמה הנושאים השידה והתיבה נוגעים בארץ אבל:
הטלית מנפנפת באויר, ומר סבר אהל זרוק ל"ש אהל, והיינו דאמר והתניא בניחותא וכן בפירוש ר"ח ר' יוסי בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה ע"פ המת טמאה דדמיא לטלית המנפנפת דאזלה כולה באוירא ואם היתה מונחת על גבי בהמה או אדם הנושאין אותה טהורה דאהל זרוק כה"ג דרגלי הנושאין נוגעים בארץ שמיה אהל לחוץ בפני הטומאה ע"כ, והריטב"א ז"ל בעירובין כתב כל זה בשם ר"ת ז"ל והוסיף עוד דהשתא אתי שפיר דלא קתני טומאה אלא בזורק באויר, ואם איתא דס"ל דאהל זרוק המיטלטל באהל ל"ש אהל, למ"ל למיתני שזרקה ע"פ המת ליתני שהיתה מהלכת בארץ וכ"ש על פני המת אלא ודאי כדאמרן עכ"ל:
והנה מה שחילק הר"ת ז"ל דמש"ה אהל זרוק למ"ד שמיה אהל לא דמי לטלית המנפנפת משום דרגלי הנושאין נוגעים בארץ, הנה הר"ת ז"ל כתב בספר הישר בשבת (די"ז) בהא דאכר עובר ומרדע על כתפו דמביא הטומאה על עצמו כעובי המרדע ועל הכלים שתחתיו בפותח טפח וז"ל, קשיא לי מה בין מרדע לספינה שאינה קשורה ולקופץ ולדולג ולטלית המנפנפת וכיוצא בהן שאינם מביאין את הטומאה, תריץ כיון שהזכירו קופץ ודולג שאינו אהל הא עובר הוה אהל, לפי שביד האדם לעכב על עצמו לעמוד ולפוש ומהלך כעומד דמי עכ"ל, הרי דהחילוק הוא בין אהל זרוק הנושאין אותו לטלית המנפנפת ולקופץ ודולג, משום דבידו לעכב על עצמו, משא"כ בתיבה שזרקה ע"פ המת שאין נושאין אותה דאין בידו לעכבה דמי לטלית המנפנפת, ואפשר דזה ג"כ כוונת ר"ת ז"ל הכא דכיון דרגלי הנושאין נוגעים הארץ הרי בידם לעכב על עצמן ומהלך כעומד דמי ודוחק:
הרי כתבו התוס' דלמ"ד אהל זרוק שמיה אהל לא דמי לטלית המנפנפת משום דרגלי הנושאין נוגעים בארץ, וא"כ לפ"ז למ"ד דלא שמיה אהל י"ל דלא ס"ל חילוק זה, וס"ל דדמי לטלית המנפנפת ואין זה חציצה, אך הא דאהל זרוק רק אינו חוצץ אבל הרי עכ"פ מביא הטומאה וכמו שמוכח מהא דאכר עובר ומרדע על כתפו דמביא הטומאה על עצמו ועל הכלים שתחתיו ואף ר"ט לא פליג רק על עובי המרדע אבל בטפח מודה, ואי דאהל זרוק דמי לטלית המנפנפת א"כ לא יבוא ג"כ הטומאה, אך לפמ"ש השבות יעקב ח"א סי' פ"ה דהא דאהל זרוק ל"ש אהל הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא לכ"ע שמיה אהל, ותירץ בזה סתירת דברי הרמב"ם ז"ל דהכי פסק ל"ש אהל ואם נכנס לארץ העמים נטמא, ובפ"ה מהלכות נזירות הי"ח פסק דנזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת, או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליה מדעתו, הרי זה לוקה שתים א' משום לא יבוא וא' משום לא יטמא שהרי טומאה וביאה באין כאחת, והוא אוקימתא דש"ס נזיר דמ"ג, והרי לפי מה שפסק דאהל זרוק ל"ש אהל א"כ אף שלא יפרע גג התיבה ג"כ נטמא כבר דהא לא חשיב הפסק מה שנכנס בשידה תיבה ומגדל, וכן הקשה המשנה למלך, וע"כ דרק מדרבנן ל"ש אהל אבל מה"ת שמיה אהל ומש"ה לוקה שתים דטומאה וביאה בהדדי קאתו, וכ"כ הפנ"י בסוכה דכ"א דאהל זרוק רק מדרבנן ל"ש אהל ע"ש, ומש"ה שפיר אהל זרוק מביא הטומאה דמה"ת אהל הוא משום דבאמת לא דמיא לטלית המנפנפת משום דרגלי הנושאין נוגעים בארץ או משום דבידו לעכב על עצמו, ורק מדרבנן ל"ש אהל לחוץ בפני הטומאה משום דדמיא לטלית המנפנפת, ואם אהל זרוק יהיה חוצץ יבאו לטעות גם בטלית המנפנפת ובקופץ ודולג, ולפ"ז הא דאהל זרוק ל"ש אהל החסרון הוא מצד החציצה, דאין זה חציצה כיון דנישא באויר ועובר ממקום למקום: אמנם לפמ"ש רש"י ז"ל שם בהא דקאמר בגמרא ואיבעית אימא הכא שמא יוציא ראשו ורובו לשם פליגי והתניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור עד שיוציא לשם ראשו או רובו, וכתב רש"י ז"ל ואיבעית אימא דכ"ע משום גושא ולכ"ע נמי אהל זרוק שמיה אהל והאי דקא מטמא רבי הכא משום דקסבר גזירה שמא יוציא ראשו ורובו חוץ משידה תיבה ומגדל ור' יוסי לא גזר, והתניא דמסייע ליה דר' יוסי אינו מטמא עד שיוציא ראשו ורובו, והא דתני לעיל ר' יוסי בר"י זרק תיבה מלאה כלים על פני המת טמאה, לאו משום דקסבר אהל זרוק ל"ש אהל, אלא כיון דזורקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי ולעולם קסבר אהל זרוק שמיה אהל דקתני בסיפא ואם היתה מונחת טהורה אע"ג דאורחיה דמטלטל לה עכ"ל:
הרי דשיטת רש"י ז"ל דמש"ה בזרקה להתיבה טמאה לר' יוסי בר"י אע"ג דס"ל דא"ז שמיה אהל, לא כשיטת התוס' דדמיא לטלית המנפנפת והוה החסרון מפאת החציצה ורק כיון דזרקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי, והחסרון הוא מצד גוף האהל, ולפ"ז י"ל דמ"ד אהל זרוק ל"ש אהל ס"ל דלאו דוקא בזרקה קא מפיק לה מתורת אהל ורק גם בנישאת ע"ג אדם או בהמה ג"כ קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי, ושוב אינה חוצצת, דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר כדאיתא במשנה דרפ"ו דאהלות, ומש"ה אהל זרוק רק אינו חוצץ אבל עכ"פ מביא הטומאה דהא כלים נעשים אהל לטמא, וכן נראה קצת מלשון אהל זרוק ל"ש אהל ולא קאמר ל"ש מאהיל משמע דלא הוה אהל רק כלי, וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בעירובין שכתב דאהל זרוק ל"ש אהל, וכל שאינו אהל אינו חוצץ ע"כ, משמע מטעם שאינו אהל אלא כלי אינו חוצץ ולא מטעם שאין זה חציצה:
שוב ראיתי שכתב כן הנקודות הכסף ביו"ד סי' רפ"ב, בהא דכתב שם הט"ז סק"ד בדברי הרמ"א ז"ל שכתב דאין לישב על תיבה שיש בה ספרי קודש, אח"כ כתב דאפשר דהואיל והם נתונים בתיבה הרי הם ברשות בפ"ע וכמופסקים דמי, וכתב הט"ז דכיון דקיי"ל דאהל זרוק ל"ש אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה ה"ה דאינו חוצץ בפני הספרים, וכתב ע"ז הנקה"כ וז"ל ואין ענינו לכאן דהתם ה"ט דכיון דלאו שמיה אהל א"כ הו"ל כלי ואינו חוצץ בפני הטומאה דלענין טומאה דוקא אהל בעינן שיחוץ אבל כלי אינו חוצץ כיון שהוא מקבל טומאה, והא דקיי"ל כרבי היינו מטעמא דל"ש אהל, והרב הרמ"א לא הביא מטומאה אלא דאם שם יצאה מכלל כלי כ"ש הכא וגם זה הניח בצ"ע אבל היכא דשם אינו חוצץ אינו ראיה לכאן עכ"ל, הרי דא"ז ל"ש אהל משום דנפיק מתורת אהל ונעשה כלי, אך מ"ש דכלי אינו חוצץ משום דמקבל טומאה הוא לאו דוקא דהא אף כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה נעשים אהלים לטמא ולא לטהר כדאיתא במשנה הנ"ל פ"ו דאהלות, ועיין בבכור שור בעירובין שם:
ולפע"ד די"ל דזה פלוגתת הפוסקים ז"ל, דהנה שיטת התוס' והר"ת ז"ל הנ"ל דהא דפליגי אי אהל זרוק שמיה אהל או לא היינו דפליגי בשעה שהוא מיטלטל ומונח ע"ג אדם או כלים הנושאין, אבל בשעה שהאהל נח ומונח על הארץ לכ"ע שמיה אהל. והא שכתבו התוס' בעירובין בד"ה מר סבר שמיה אהל דדוקא כשמונח הוה אהל אבל בשעת זריקה אפילו ר' יוסי בר"י מודה דל"ש אהל מידי דהוה אטלית המנפנפת, כתב שם המהרש"א ז"ל ובבכו"ש הנ"ל דמונח היינו שמונח ע"ג אדם או בהמה הנושאין דבזה פליגי רבי ור' יוסי בר"י, ומה שכתבו התוס' דבזרקה כ"ע מודים דל"ש אהל היינו דזרקה באויר וכמ"ש התוס' בנזיר, וכן הוא דעת רש"י ז"ל בגיטין (ד"ח ע"ב): שכתב אהל זרוק אינו אהל בשעת טלטולו דוקא ע"ש, וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב אהל זרוק הפורח באויר משמע בשעה שהוא נח שמיה אהל וכמ"ש המשנה למלך שם, וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד ורש"י ז"ל וכ"כ הריטב"א ע"ש בעירובין:
אמנם בשם הר"ח ז"ל כתב שם הרשב"א וז"ל אבל הר"ח ז"ל נראה שפירשה להא בשעה שהוא נח וכגון ששידה זו גדולה שהיא מגעת מתחלת בית הקברות עד מקום העירוב וגלגל שם תחלה את השידה ואח"כ נכנס הוא בתוך השידה והלך בה עד שהוא מגיע למקום העירוב, ואפ"ה אסרי רבנן שאע"פ שהוא אינו מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה אפילו בשעה שהוא נח הואיל וראוי ליזרוק, ור' יהודה סבר דכיון שהוא נח כשם שאינו מקבל טומאה כך הוא חוצץ בפני הטומאה, אבל בשעת זריקתו כ"ע מודו שאינו חוצץ בפני הטומאה דלא שמיה אהל בשעת זריקתו עכ"ל, ומשמע מלשון הרשב"א ז"ל שכתב ואפ"ה אסרי רבנן שאע"פ שהוא אינו מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, היינו דאף בשעת זריקה אינו מקבל טומאה, דאל"כ למ"ל למימר דאינו חוצץ בשעה שהוא נח הואיל וראוי ליזרוק, תפ"ל דכיון דבשעה שהיו זורקים השידה על הבה"ק נטמא בשעת זריקה ושוב אף בשעה שהוא נח אינו חוצץ דדבר טמא אינו חוצץ, אבל הריטב"א ז"ל כתב בשם הר"ח ז"ל וז"ל, ואהל זרוק פירש ר"ח שנזרק לשם לפי שעה ואפילו בעודו נח אמרי רבנן דלא הוה אהל וכגון שידתה שידה גדולה שהיא מגעת מתחלת בה"ק עד מקום העירוב, וגלגל שם מתחלה את השידה ואח"כ עובר הכהן עליה עד שהגיע למקום העירוב, וסברי רבנן דבשעה שנזרק לשם ל"ש אהל ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה וכו', אבל רש"י ז"ל פירש והוא הנכון אהל זרוק המיטלטל דסברי רבנן כי אע"פ שהוא כלי גדולה העשוי לנחת, ואינו מקבל טומאה אפילו בשעת טלטולו מ"מ אינו חוצץ בפני הטומאה, ור' יהודה סבר אפילו כשהוא מיטלטל חוצץ בפני הטומאה עכ"ל הריטב"א ז"ל, הרי אליבא דהריטב"א ז"ל ס"ל לר"ח ז"ל דטעמא דרבנן דבשעה שהוא מיטלטל לא שמיה אהל רק כלי ומקבל ג"כ טומאה וממילא אינו חוצץ אפילו בשעה שהוא נח כיון דכבר נטמא ולא מטעם דהואיל וראוי ליזרוק, ונפ"מ אם השידה היתה מונחת קודם שבאה הטומאה לשם, דלריטב"א ז"ל חוצץ כיון שלא נטמאה השידה ולרשב"א אינו חוצץ דעכ"פ ראוי להזרק, ומר"ח ז"ל הנדפס בעירובין שם משמע קצת כרשב"א ז"ל שכתב ר' יוסי בר"י מטהר קסבר א"ז שמיה אהל לפיכך היושב בתוכן טהור ואע"פ שאפשר לאלו שידה תיבה ומגדל להזרק ממקום למקום א"ר יוסי ב"ר יהודה אהל הן וחוצצין ואין הטומאה בוקעת ועולה בהן עכ"ל, משמע דטעמא דרבנן דפליגי משום דס"ל דהואיל וראוין להזרק ל"ש אהל, ובנזיר שם משמע כריטב"א ז"ל דקתני ר' יוסי בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה ע"פ המת באהל טמאה, וכתב השיטה מקובצת שם טמאה פירוש הכלים שבתוך התיבה טמאים ומיירי שאותה תיבה מחזקת יותר מארבעים סאה ולא מקבלת טומאה, דאם היה לה פחות הוה מקבלת טומאה והאיך יכול לומר אח"כ ואם היתה מונחת טהורה, הא הוה דבר המקבל טומאה וכל דבר המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה, אלא ע"כ מיירי דיש לה יותר מארבעים סאה עכ"ל, הרי דהא קשיא ליה דכיון דאיירי הכא שהשידה מחזקת ארבעים סאה א"כ איך קתני טמאה ודחיק דטמאה היינו הכלים שבתוכה טמאים, ואין הלשון משמע כן דהו"ל למימר טמאים בלשון רבים אך להריטב"א אליבא דהר"ח ז"ל א"ש דבאמת התיבה בעצמה טמאה אע"פ שמחזקת ארבעים סאה, וכן משמע מפירוש רש"י ז"ל שם שכתב טמאה וכל הכלים שבתוכה, ומדכתב בוא"ו החיבור משמע ע"כ דגם התיבה טמאה, ובנוסחת הריב"ן וברש"ש מחקו מרש"י ז"ל הוא"ו, ואינו מוכרח, דנראה דרש"י ס"ל כר"ח דס"ל דגם התיבה טמאה, וס"ל דפליגי רבנן ור' יוסי בשעה שהוא נח דכתב שם דהא דקתני זרק תיבה מלאה כלים טמאה לא משום דקסבר ל"ש אהל אלא כיון דזרקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשוי לה כלי, ולעולם קסבר אהל זרוק שמיה אהל, דקתני בסיפא ואם היתה מונחת טהורה אף ע"ג דאורחיה דמטלטל לה ע"כ, הרי בהדיא דלרבנן ל"ש אהל אף בשעה שהוא נח כיון דאורחיה לטלטל לה, ודלא כתוס' שכתבו שם הפירוש ואם היתה מונחת היינו ע"ג אדם או בהמה הנושאן, וס"ל לרש"י דבשעה שהיא מיטלטל נעשה כלי ממש ומקבל טומאה, אמנם הא דכתב הרשב"א והריטב"א ז"ל דרש"י ס"ל. דהפלוגתא הוא בשעה שמיטלטל וכמ"ש רש"י בגיטין, לא קשה מהא דנזיר, דהשם הגדולים כתב בשם היד מלאכי דפירוש רש"י דנזיר אינו מרש"י ז"ל וכ"כ האחרונים ז"ל וכינו אותו בשם המפרש לנזיר: מבואר דר"ח והמפרש בנזיר ס"ל דהא דפליגי אי. שמיה אהל היינו בשעה שהוא נח, ורש"י ותוס' ור"ת והראב"ד ורשב"א וריטב"א ז"ל ס"ל דהפלוגתא היא בשעה שהוא נע ומיטלטל, ולפי הנ"ל היה אפשר לומר דבזה פליגי הפוסקים ז"ל, דרש"י וסייעתו ס"ל דהטעם דאינו אהל משום דדמיא לטלית המנפנפת וא"כ ממילא בשעה. שהוא נח לכ"ע שמיה אהל, דרק בשעה שהוא עובר ממקום למקום דמיא לטלית המנפנפת, והר"ח והמפרש ס"ל דלא שמיה אהל משום דזריקה קא מפיק לה מתורת אהל ומשויא לה תורת כלי וכ"ע מודו בזה ובשעה שהוא נח פליגי דרבי ס"ל ל"ש אהל דכיון דראוי להזרק לא הוה אהל, דכל אהל אינו ראוי להזרק, ור' יוסי בר"י ס"ל דאע"ג דראוי להזרק שמיה אהל כל שאינו נזרק ממש, אמנם כן אף שזה מוכרח דר"ח ס"ל דהטעם משום דיצא מתורת אהל וע"כ לא ס"ל הטעם דדמיא לטלית המנפנפת, מ"מ אין מוכרח לומר דרש"י וסייעתו ס"ל דדמיא לטלית המנפנפת, די"ל שפיר דס"ל דזריקה קא מפיק מתורת אהל ומשוי לה כלי, ורק כל זה בשעה שהוא מטולטל ונע אבל בשעה שהוא נח ס"ל דהוה אהל, וכמ"ש לעיל דמשמע מלשון רש"י ז"ל שכתב אהל זרוק ל"ש אהל וכל שאינו אהל אינו חוצץ דעיקר החסרון הוא מפאת שאינו אהל ולא מפאת החציצה:
והתוס' בסוכה (דכ"א) ובעירובין הקשו בהא דגבי פרה אדומה שהיו מביאין שוורים וע"ג דלתות והתינוקות יושבין על גביהן כדי שלא יאהילו על קבר התהום דלמ"ד אהל זרוק ל"ש אהל א"כ מאי היה מהני הדלתות, ותירצו בשם ר"ת ז"ל דס"ל כר' יהודה, דס"ל דלא היו מביאין דלתות אלא שוורים שכריסותיהן רחבות, ואף ע"פ שגם הם אהל זרוק מ"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אהל מדכתיב (איוב יו"ד) ובעצמות וגידים תשוככני ע"כ, והריטב"א ז"ל שם הוסיף עוד דכיון דמהאי טעמא דיליף מקרא הוה אהל, אפינו בשעת זריקתו הוה אהל, דמהאי טעמא נמי עדיף משאר אהל שאינו עשוי בידי אדם דלא שמיה אהל כדאיתא התם בהדיא, ונכון הוא זה. ויש לתרץ עוד דלא אמרינן אהל זרוק ל"ש אהל אלא בדבר כשהוא כלי, דכשהוא קטן מקבל טומאה ומפני שעשוי לנחת הוא דטהור וכיון דכן כשהוא מיטלטל לא עביד לנחת והוה כשאר כלים, אבל בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה, אפילו כשהן זרוקין אינם מקבלין טומאה וחוצצין עכ"ל. נראה בהדיא דהריטב"א ז"ל ס"ל דאהל זרוק הזריקה מפיק לה מתורת אהל ונעשה כלי, א"כ כ"ז בשידה תיבה ומגדל אבל בדלתות בפשוטי כלי עץ דאף דבזריקה לא הוה כלי שפיר חוצץ, ולפעד"נ ברור דלהריטב"א ז"ל, ה"ה דהיה מועיל שוורים לחוד בלא דלתות דג"כ לאו כלי הוא ודוקא:
אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר אבל בהמה הרי חוצצת כמ"ש שם בפ"ו דאהלות ובפ"ת, והא דתירץ הריטב"א ז"ל על דלתות היינו דלא צריך לאוקמי למ"ד לא שמיה אהל דס"ל דוקא כר"י שהיו מביאין שוורים, אלא ה"ה דלתות וכרבנן ג"כ א"ש, אבל לעולם שוורים לחוד מהני לשיטת הריטב"א ז"ל דהא בהמה נעשה אהל לטמא ולא לטהר וז"פ:
ולפ"ז הר"ת ז"ל דנייד מתירוץ הריטב"א ז"ל דדלתות חוצצין דלאו כלי הוא, וכן הקשה אמאי שוורים חוצצים, והוצרך לתרץ דגלי רחמנא בקרא ובעצמות וגידים תשוככני, והקשה בסוכה שם לר' אליעזר בגמרא שם דלא יליף מקרא, ומפרש דמש"ה שוורים לא הוה אהל שאינו עשוי בידי אדם, משום דמגינים על הרועה שלהם, א"כ קשיא למ"ד אהל זרוק ל"ש אהל היכי עבדינן גבי פרה אדומה ע"ש מוכח דע"כ לא ס"ל הטעם משום דאהל זרוק נפיק מתורת אהל ונעשה כלי, ורק ס"ל דדמיא לטלית המנפנפת, דהר"ת ז"ל הוא דאמר דלמ"ד א"ז שמיה אהל צ"ל דלא דמי לטלית המנפנפת כמ"ש בריטב"א ז"ל, ומש"ה ס"ל דלמ"ד לא שמיה אהל ס"ל באמת דדמיא לטלית המנפנפת, ומש"ה לא מהני לא שוורים ולא דלתות ע"ג שוורים דאע"ג דלאו כלים הם מ"מ הרי אינם קבועים ונחים ואין חוצצים כטלית המנפנפת. אך לא הבנתי מה שתירץ ר"ת ז"ל דשוורים חוצצים דבהם גלי רחמנא מקרא, וכתב הריטב"א ז"ל וכיון דמקרא יליף אף בשעת זריקתו הוה אהל וכמו דעדיף משאר אהל שאינו עשוי בידי אדם, וקשה דנהי דגלי רחמנא דאף שאינו עשוי בידי אדם הוה אהל ושוורים הוא אהל גמור, מ"מ הרי י"ל דזה רק בעומדין אבל במהלכין הרי הו"ל כטלית המנפנפת ואין זה קרוי מאהיל, ואפשר דגם ע"ז גלי רחמנא וצ"ע עוד:
עוד יש לדון בזה דנראה ע"כ דהר"ת ז"ל ס"ל דאהל זרוק ל"ש אהל מה"ת דאל"כ מאי קשיא ליה מפרה אדומה איך היו חוצצים הרי י"ל דכיון דרק היה בפרה מעלה בעלמא דמה"ת אין צריך לחוש לקבר התהום שוב היה מהני אהל זרוק וכאשר תירץ שם כן הרב הפנ"י ז"ל. ואם שיש לומר דר"ת ז"ל לא ס"ל חילוק זה די"ל דאף דהוה רק מדרבנן מ"מ אינו חוצץ בפרה אדומה, אכתי קשה מה הועיל ר"ת ז"ל בתירוצו דגבי שוורים גלי רחמנא דאהל זרוק שמיה אהל, ומה בכך דגלי רחמנא הא מ"מ מדרבנן ל"ש אהל, וא"כ כיון דס"ל לר"ת ז"ל דמה"ת ל"ש אהל א"כ איך אפשר לומר דל"ש אהל משום דדמיא לטלית המנפנפת א"כ קשה איך מביא הטומאה כדמוכח מההיא דאכר עובר ומרדע על כתפו והא טלית המנפנפת ג"כ אינו מביא, ואי דס"ל משום דיצא מתורת אהל ונעשה כלי א"כ מאי קשיא ליה משוורים. ואי"ל דהא דבהמה נעשה אהל לטהר הוא רק עכשיו דילפינן מקרא ובעצמות וגידים תשוככני, א"כ תקשה לר"א בגמרא שם דלא יליף מקרא וכי לא ס"ל המשנה דאהלות דבהמה נעשה אהל לטהר ולטמא וכן קשה אמאי לא משני ג"כ כתירוץ הריטב"א ז"ל דדלתות לאו כלי הוא וחוצצים, דהא אהל טפח על טפח על רום טפח מביא הטומאה וחוצץ בפני הטומאה, ואפשר דס"ל לר"ת ז"ל דאע"ג דבהמה ודלתות לאו כלי הם מ"מ גם אהל לא הוה וגרע מאהל טפח על טפח דנייח ושמיה אהל אבל זרוק ל"ש אהל דאין דרך אהל להזרק, ותירץ דגלי רחמנא דשמיה אהל ואמרינן אף בשעה שהוא זרוק שמיה אהל וכמ"ש הריטב"א ז"ל, ופליגי לפ"ז הר"ת והריטב"א ז"ל בהא דלריטב"א ז"ל דוקא אם יצא מתורת אהל ומשוי לה תורת כלי דוקא ומש"ה דלתות חוצצין ולהר"ת ז"ל אע"ג דלית ליה תורת כלי כל דמפיק לה מתורת אהל אינו חוצץ:
והנה מבואר עכ"פ שיטת הריטב"א ז"ל דדוקא מפני שהוא כלי אינו חוצץ וע"כ מטעם דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, ונראה שזה ג"כ שיטת הר"ח ז"ל דבעינן דוקא שיהיה כלי ומש"ה דלתות חוצצים, ומתורץ מה שהקשה הרשב"א לשיטת הר"ח דבשעה שהוא נע לכ"ע ל"ש אהל וא"כ איך היו הדלתות חוצצין בשעת זריקה והניח בצ"ע, ולפ"ז א"ש דהר"ח ס"ל כתירוץ הריטב"א ז"ל דדלתות דלאו כלי הוא חוצצין:
ולפ"ז יש לתרץ ג"כ מה שהקשה הרשב"א ז"ל מההיא דמגילה (דכ"ו) בההוא בי כנישתא דרומאי דהוה פתוח לההוא אידרונא דהוה מחית ביה מת והוו בעו כהני למיעל לצלויי התם אתו א"ל לרבא א"ל דלו תיבותא אותבוה דהו"ל כלי עץ העשוי לנחת ואינו מקבל טומאה וחוצץ בפני הטומאה, והרי קיי"ל כרבנן דר"י וכרבי מחבירו דא"ז ל"ש אהל, א"כ איך היה חוצץ בשעה שהוא נח, ולפ"ז דכיון דהא דל"ש אהל רק משום דהוה כלי ואדם וכלים נעשים אהל לטמא ולא לטהר, והנה הראב"ד ז"ל כתב בפי"ג מהלכות טו"מ (ה"ד) דהא דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר הוא דוקא שאינו נעשה לא אהל ולא מעמיד אהל, אבל בחור או בחלון שבין בית לבית או בין בית לעליה כל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ שלא תעבור הטומאה לצד השני, והנו"ב מה"ק כתב כי גם דעת הרמב"ם ז"ל כן עש"ה שהאריך. וא"כ י"ל דהר"ח ס"ל כשיטת הראב"ד ז"ל ושפיר התיבותא היה חוצץ בין כנישתא לאידרונא דמה בכך שהוא אהל זרוק והוה כלי הא גם כלי חוצץ וא"ש. אך כ"ז לשיטת הרשב"א ז"ל אבל לשיטת הריטב"א ז"ל אליבא דר"ח ז"ל דאהל זרוק מקבל טומאה בשעה שנזרק וממילא גם אח"כ אינו חוצץ בשעה שהוא נח כיון דכבר איטמי, א"כ אכתי קשה דהרי בשעה שהניחו שם התיבותא כבר היה המת א"כ איטמי ואין דבר טמא חוצץ, ואך אי נאמר דחור טפח על טפח מביא הטומאה מדרבנן א"כ הרי לא נטמא התיבה רק מדרבנן ושוב חוצץ, דדבר הטמא מדרבנן חוצץ כמ"ש התוס' בב"ב (ד"כ) והר"ש ז"ל בפי"ג, משא"כ בעירוב דהשידה הוא בבה"ק וטמא מה"ת ואהל זרוק ל"ש אהל מה"ת ודוק: או י"ל קו' הרשב"א ז"ל דבודאי להך שיטה דהפלוגתא דאהל זרוק הוא בשעה שנע דייקי שפיר דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו וקיי"ל כת"ק דר"י דל"ש אהל, אבל לשיטת הר"ח דפליגי בשעה שנח ע"כ דקיי"ל דשמיה אהל דהא מבואר בפ"ח דשידה תיבה ומגדל חוצצין וכן בנזיר (די"ז) דקאמר רבא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל וכן קאמר רב פפא שם (דמ"ג) ובשלמא לשיטת הפוסקים י"ל דאיירי התם כגון בשעה שנח וכמ"ש המל"מ אבל להר"ח דבשעה שנח פליגי ע"כ דקיי"ל דשמיה אהל כסתם משנה דפ"ח וכמו דאמר רבא ור"פ בנזיר הנ"ל ושפיר קאמר רבא דלו תיבותא דרבא לשיטתיה בנזיר הנ"ל דע"כ קיי"ל דבשעה שנח שמיה אהל:
ולפי הנ"ל א"ש ג"כ מה שחידש המשנה למלך דהא דאהל זרוק ל"ש אהל הוא רק במאהיל על המת אבל בנכנס לאהל המת דאינו מאהיל על המת אלא דגזירת הכתוב הוא דכל אויר הבית הוא מלא טומאה ומש"ה בהפסק כ"ש שאינו נכנס בו האויר מהני ע"ש, וכן משמע לישנא דברייתא דקתני תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה ע"פ המת באהל ולא קתני זרקה באהל המת משמע דבאהל המשכה שמיה אהל ואף באהל המת בעינן דוקא זרקה ע"פ המת. ולפ"ז יובן שפיר דהמהר"ם מרוטנבורג ז"ל כתב בפ"ד ובפ"ט דאהלות דהא דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר הוא דוקא במאהיל על הטומאה באהל נגיעה, אבל באהל המשכה דהטומאה היא במקום אחר וע"י אהל נמשכת הטומאה עליהם אז כלים נעשים אהלים אף לטהר עש"ה, ולפ"ז שפיר אהל זרוק לא הוה אהל רק באהל נגיעה אבל באהל המשכה הוה אהל, דהא כל הטעם דלא שמיה אהל: משום דהוא כלי, ובאהל המשכה גם כלי מציל וא"ש:
אמנם מה שתירץ המל"מ בזה סתירות דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל שפסק בפ"ה מה' נזירות שאם נכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג המעזיבה מדעתו חייב שתים משום לא יבוא ומשום לא יטמא דבהדדי קאתיין וקשה שהרי לפי מה דפסק הרמב"ם ז"ל דאהל זרוק ל"ש אהל א"כ הרי נטמא תיכף אף קודם שפרע המעזיבה, ומש"ה כתב המל"מ דשם דהוה אהל המשכה שפיר אהל זרוק חוצץ, ותמיה שהרי הרמב"ם ז"ל כתב שם בה' נזירות (פ"ו ה"ח) מי שנדר והוא בבה"ק נזירות חלה עליה ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם כו' נכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה ונטמא אע"פ ששהה שם אינו לוקה ע"כ, והוא מגמרא דנזיר (די"ז), הרי בהדיא דגם בטומאה תחת השידה בבה"ק חוצצים, וע"כ צ"ל כמ"ש המל"מ שם דבהלכות נזירות איירי במונחים ודוקא בפורחין באויר לא שמיה אהל עש"ה:
ולפ"ז י"ל דבפלוגתת הפוסקים הנ"ל פליגי אמוראי, דבנזיר (דף מ"ג) דפריך היכי משכחת לה שיהיה טומאה וביאה בהדדי הא כיון דאעיל ידיה אסתאב כי עייל כולי האי טמא הוא ומשני ר"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ומר בר ר"א אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתיה אדיתיב, והוא דר"פ ס"ל דא"ז ל"ש אהל מטעם דיש לו תורת כלי וממילא דוקא באהל נגיעה אינו חוצץ אבל באהל המשכה חוצץ וכמ"ש המל"מ, אבל מר בר ר"א ס"ל דכל שהוא זרוק לאו אהל הוא לחוץ, ולא משום דהוא כלי וכלים אינם חוצצים, וממילא ה"ה באהל המשכה אינו חוצץ ומש"ה נייד מתירוץ ר"פ והוצרך לומר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמתיה אדיתיב. והשבו"י ח"א (סי' פ"ה) כתב דר"פ ומר בר"א פליגי בפלוגתא דרבי ור"י בר"י אי אהל זרוק שמיה אהל וזה דוחק דפליגי בפלוגתא דתנאי:
אך קשה מהא דרפ"ט כוורת (שיש לה שולים ומחזקת מ"ס בלח שהן כוריים ביבש שאינה מקבלת טומאה ומוטה על צדה בתוך הפתח ומקצתה בחוץ ומקצתה בבית. הרב] שהיא בתוך הפתח ופיה לחוץ [ושוליה לפנים. הרב] כזית מן המת נתון תחתיה [מבחוץ] או על גבה מבחוץ, כל שהוא כנגד הזית [אם הזית תחתיה וכלים ע"ג כנגדו, או הזית ע"ג וכלים תחתיה כנגדו, תחתיה וגבה טמא אבל מה שבתוכה טהור דאע"פ שהכוורת מצלת על מה שבתוכה, אינה מצלת על מה שתחתיה וגבה כנגד הזית של טומאה, דעל מה שבתוכה דין הוא שתציל דאפילו מונחת באהל המת מצלת בצמיד פתיל כיון שאינה מקבלת טומאה, אבל מה שתחתיה ושע"ג אינה מצלת כיון דכלי היא כדתנן לעיל בפ"ו דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר. הרב], תחתיה וגבה טמא, וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור [הכי קאמר כלים שתחתיה וגבה שאינן כנגד הזית של טומאה, ותוכה כלומר כלים שבתוכה אפילו הן כנגד הזית וכלים נמי שבבית הכל טהור. הרב]. וכ"כ הר"ש והרא"ש ומהר"ם ז"ל דכלים שבתוכה טהור אף שהן כנגד הזית דהא דאין אדם וכלים נעשים אהלים לטהר הוא דוקא שאין חוצצין על כלים שתחתיהן או ע"ג אבל על הכלים שבתוכם חוצצין, דאפילו באהל המת מצלת בצמיד פתיל, הכא שמחזקת מ"ס מצלת על הכלים שבתוכה, וכן קתני שם במשנה ב' בהיתה גבוה מן הארץ טפח ע"ש. וא"כ קשה אמאי אהל זרוק ל"ש אהל והוי כלי ואינו חוצץ על האדם שבתוכו מטעם דכלים אינם נעשים אהלים לטהר, הא כל זה רק שאינו נעשה אהל על הכלים שתחתיה או ע"ג אבל מה שבתוכה מציל דלא גרע מכלי הסתום בצמיד פתיל שמציל. ובמשנה י"ג שם דקתני היתה יושבת על שוליה והיא כלי דמה שבתוכה טמא היינו שאין פיה מכוסה בנסר ואין הפסק ממה שבתוכה לעל גבה אבל אם מכוסה בנסר מציל על מה שבתוכה כדמפרש במפרשים שם, וא"כ הכא שהשידה תיבה ומגדל מכוסים אף שיש להם דין כלים הרי אכתי מצילים על מה שבתוכם, והרי האדם יושב בתוך השידה תיבה ומגדל: ולפמ"ש הריטב"א אליבא דר"ח ז"ל דאהל זרוק ל"ש אהל והוי כלי ומקבל טומאה ניחא דכיון דטמא שוב אינו חוצץ בפני האדם אשר בתוכה משא"כ התם בכוורת דהכוורת טהורה שפיר מצלת על מה שבתוכה, אך להרשב"א אליבא דהר"ח ולשאר פוסקים קשה. ואף דלשאר פוסקים י"ל כמ"ש אליבא דר"ת ז"ל דאע"ג דאהל זרוק לאו כלי מ"מ לאו אהל הוא ואינו חוצץ אבל להריטב"א ז"ל דס"ל דדוקא אם האהל זרוק הוא כלי אינו חוצץ וע"כ מטעם דאדם וכלים נעשים אהל לטמא ולא לטהר א"כ קשה שהרי על תוכה מצילים דלא גרע מצמיד פתיל:
אך י"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל שם והובא בתוס' יו"ט דכלים שבתוכה ג"כ טמאים כנגד הטומאה ומפרש המשנה וכל שאינה כנגד הזית תוכה והבית טהור היינו במה שבתוכה שאינה כנגד הזית הוא דטהור אבל שכנגד הזית טמא אף מה שבתוכה, וה"ה אם היתה גבוה מן הארץ טפח וכ"כ בחבורו רפי"ט. והראב"ד ז"ל שם השיג עליו דאם גבוה מן הארץ טפח כלים שבתוכה טהורים ע"ש, ולפ"ז י"ל דס"ל להריטב"א ז"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דהכלים שבתוכה עכ"פ כנגד הטומאה טמא וא"כ הכא שנכנס בשידה תו"מ לבית הקברות או לארץ העמים טמאים היושבים בשידה דכל שכנגד הטומאה טמא:
אמנם לפי הנ"ל, לר' אליעזר דפליג התם בריש פ"ו וס"ל דאדם וכלים נעשים אהלים לטהר, א"כ ע"כ לדידיה אהל זרוק חוצץ דאפילו אם נאמר דל"ש אהל והוי כלי הא כלי ג"כ מציל, ולפ"ז קשה בהא דסבירא ליה לר' יהודה דמערבין לכהן בביה"ק מפני שיכול לחוץ ולילך ותנא בברייתא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל וקאמר בגמרא דקסבר אהל זרוק שמיה אהל, וקשה שהרי איתא באהלות שם פ"ו קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה והגיף אחד מהם את הדלת וסמכו במפתח אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא ע"כ, והתוס' בב"ב (די"ט סוע"ב) כתבו בשם ר"י ז"ל דבמפתח שאינו מקבל טומאה איירי ומטמא דלא חשיב אהל לחוץ בפני הטומאה כיון שעמד ע"י כלי אע"פ שאינו מקבל טומאה, וכתבו דר"א פליג בתוספתא וקאמר דטהור כיון שהמפתח אינו מקבל טומאה ואזלי לטעמייהו דפליגי שם בנדבך שהוא נתון ע"ג כלים אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דלר"א נעשה אהל לטהר ולרבנן אינו נעשה אהל לטהר, אלא כשהוא נתון ע"ג אבנים ע"כ, והוא דס"ל להר"י ז"ל דאף מן הצד אדם וכלים אין נעשים אהל לטהר לרבנן דר"א, והכא דר"א מטהר במפתח היינו משום דאזיל לשיטתיה דס"ל דכלים נעשים אהלים לטהר, ולא ס"ל כשיטת הראב"ד ז"ל הנ"ל דמן הצד לכ"ע נעשים אהל לטהר. והנה בתוספתא שם פ"ז דאהלות הובא בר"ש ז"ל שם (בפ"ו מ"ב) הנ"ל איתא דר' יהודה הוא דקאמר משמיה דר"א אף ע"פ שנפתחה הדלת הבית טהור לפי שלא נטמא המפתח, הרי בהדיא דס"ל לר' יהודה דכלים נעשים אהל לטהר [כיון דאמר כן משום ר"א מסתמא הכי ס"ל וכמ"ש ביד מלאכי (אות ו' סי' רמ"ה) ובשדי חמד אות יו"ד ס"ד ע"ש. א"כ קשה מנ"ל לומר דס"ל דאהל זרוק שמיה אהל הרי י"ל דס"ל ל"ש אהל דיצא מתורת אהל ומשוי לה כלי ואעפ"כ חוצץ לר' יהודה לשיטתיה דס"ל דכלים נעשים אהלים אף לטהר, ואפילו לשיטת הראב"ד ז"ל דמן הצד לכ"ע כלים נעשים אהלים לטהר ואינו מוכרח מהתוספתא הנ"ל, דר' יהודה ס"ל דכלים נעשים אהל לטהר אף בטומאה מתחתיהן,:
מ"מ קשה מנ"ל להש"ס לומר בסתמא דס"ל שמיה אהל הרי אפשר דס"ל כר"א דכלים נעשים אהלים לטהר, אבל לעולם דס"ל דאהל זרוק ל"ש אהל. וכן יש להקשות מנ"ל דרבי ור' יוסי בר' יהודה פליגי אי אהל זרוק שמיה אהל, הרי י"ל דלכ"ע ל"ש אהל ורק דפליגי אי אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר ובפלוגתא דר"א ורבנן פליגי דרבי ס"ל כרבנן ור' יוסי בר"י ס"ל כאבוה [עי' עירובין די"ד] דס"ל כר"א, ולשיטת הר"ח ז"ל דאהל זרוק כיון דכלי הוא מקבל טומאה ואין דבר טמא חוצץ, א"ש דע"כ ס"ל לר"י ולר' יוסי בר"י דשמיה אהל דאי ל"ש אהל וכלי הוא א"כ מקבל טומאה, ור"א ס"ל דכלים חוצצים רק במחזקת מ"ס ומונח במקומו דהו"ל אהל או בכלי גללים אבל היכא דהכלי טמא גם ר"א מודה כמ"ש בתוספתא הובא בר"ש ז"ל שם. אך להריטב"א ז"ל דס"ל דאף שהוא כלי אינו מקבל טומאה קשה: אמנם לא קשה שהרי בהא דתנן בפ"ה דאהלות מ"ה דכלים הטהורין וכלי חרס הטהורין מצילין עם דפנות אהלים [כלומר חוצצין בפני הטומאה כשהם מונחים במקום שיש דפנות לאהלים אבל במקום שאין דפנות אין מצילים הרב], וכתב הר"ש ז"ל בריש פ"ט דע"כ מוכח מזה דאין כלים נעשים אהלים לטהר, שהרי בעי ע"כ עם דפנות אהלים והנה איתא בתוספתא רפ"ו הובא בר"ש ז"ל שם (פ"ה מ"ו), ר' יהודה אומר משום ר' יהושע כשם שהכלים מצילים עם אהלים שיש להם דפנות, כך מצילים עם אהלים שאין להם דפנות ע"כ. הרי דס"ל עכ"פ שהכלים מצילים רק אהלים דוקא, ורק דפליג דסגי אף עם אהלים שאין להם דפנות, אבל עכ"פ ס"ל דכלים לחוד אין מצילים. והנה לשיטת הראב"ד ז"ל דמן הצד לכ"ע כלים נעשים אהלים לטהר, א"כ ל"ק מהא דקאמר ר"י משום ר"א דאף ע"פ שנפתחה הדלת הבית טהור דהכא שהוא מן הצד לכ"ע כלים נעשה אהל לטהר. אך לשיטת התוס' דגם מן הצד אין כלים נעשים אהלים לטהר, וא"כ קשה לכאורה שתי הברייתות אהדדי, וע"כ צ"ל דקאמר משום ר"א וליה לא ס"ל, או דקאמר משום ר' יהושע וליה ס"ל, ובודאי ניחא טפי לומר דס"ל כר' יהושע דכלים אין נעשים אהל לטהר דהכי ס"ל לרבנן מלומר דס"ל כר"א דשמותי הוא מתלמידי ב"ש, ולפ"ז שפיר קאמר דר' יהודה ס"ל שמיה אהל דאי ל"ש אהל ומשוי לה כלי לא היה חוצץ ומסתמא ס"ל כרבנן דר"א וכמו דאמר משום ר' יהושע:
והנה תניא בתוספתא (פ"ז) הובא בר"ש ז"ל בריש פ"ו נסר שראשו אחד נתון ע"ג האבן וראשו אחד נתון ע"ג הספסל, רואין אותו שאם ינטל הספסל ויכול לעמוד בפ"ע מציל [דספסל כמאן דליתיה והו"ל כנתון על האבן לבדה. הר"ש] ואם לאו אינו מציל [דכלים לא נעשים אהל לטהר), ר' יוסי בר' יהודה אומר רואין את הנסר שאם יושב ויורד ויש תחתיו רבוע טפח על טפח על רום טפח הרי זה מציל מפני שנדון כשיפועי אהלים [ר' יוסי בר"י אאין יכול לעמוד בפ"ע קאי ואם ינטל הספסל ראש הנסר יגיע לארץ ואם באויר תחתיו שעשוי בשיפוע יכול אדם לרבע טפח על טפח על רום טפח נדון כשיפועי אהלים ומציל. הר"ש]. הרי בהדיא דר' יוסי בר"י ס"ל דכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר ודוקא אם יכול לעמוד בפ"ע מטהר, ושפיר קאמר דרבי ור' יוסי בר"י פליגי באהל זרוק אי שמיה אהל, דאי"ל דכ"ע לאו שמיה אהל ור' יוסי בר"י מטהר משום דכלים חוצצים וא"ש:
ולפי הנ"ל יש לתרץ בב"ב (דק"א) במשנה המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר וכן המקבל מחבירו לעשות קבר עושה תוכה של מערה ד' אמות על שש כו', ר' שמעון אומר עושה תוכה של מערה שש אמות על שמונה כו', ובגמרא שם הני תרי להיכא שדי להו אי לבראי הא קמיתדשי להו ותו הא תנן חצר הקבר העומד בתוכו טהור, ובתוס' שם ד"ה ותו כתבו וא"ת לר"ש היכי אזיל כיון שיש ד' מערות לד' רוחות, וכי תימא באמה שבין כוך לכוך האמר בפרק משוח מלחמה דמת תופס ארבע אמות היכא דלא מסיימי מחיצות, ודוקא בחצר הוא דמסיימי מחיצות אינו תופס, ופ"ה דאזיל שם בשידה תיבה ומגדל עכ"ל. ועמד שם במשנה למלך הרי אהל זרוק ל"ש אהל, ותירץ דאיירי במונחת. עוד תירץ שנכנס באמה שבין כוך לכוך, ואף דמת תופס ד"א מ"מ כיון דהוי רק משום הרחקה מהני אהל זרוק, וכמ"ש התוס' בעירובין (דל"א) ע"ש. והנה מה שתירץ דכיון שאסור משום הרחקה מהני אהל זרוק, הרי התוס' כתבו בשם פ"ה ורש"י ז"ל בעירובין שם בד"ה מ"ט דרבנן פליג על התוס' דאף דאסור משום הרחקה לא מהני אהל זרוק. ומה שתירץ דאיירי במונחים הנה הרשב"ם ז"ל שם בב"ב כתב כן בשם הר"ח ז"ל והרי הר"ח ס"ל דאף במונחים לא שמיה אהל:
אך דבאהלות (פ"ט מי"ד) איתא בד"א בזמן שהיא כלי היתה פחותה או פקוקה בקש או מחזקת מ"ס כדברי חכמים, טומאה תחתיה בתוכה או ע"ג טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ר' אליעזר ור' שמעון אומרים אין טומאה עולה לה אף לא יורדת ממנה ע"כ, וכתב שם המהר"ם מרוטנבורג ז"ל דר"א ור"ש ס"ל דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולטהר, ור"א לשיטתיה ברפ"ו עש"ה בארוכה, ולפ"ז לר"ש דס"ל דכלים נעשים אהלים לטהר שפיר יכול לכנוס בבה"ק בשידה תיבה ומגדל דאע"ג דאהל זרוק ל"ש אהל, וכלי הוא, הא גם כלי חוצץ, ור"ש לשיטתיה וא"ש:
קשה לי לשיטת הריטב"א אליבא דר"ח ז"ל דהא דמערבין לכהן בבה"ק לר' יהודה היינו דוקא בשידה המונחת ולרבנן לא מהני משום דנטמא השידה בשעה שזרקוה לשם ושוב גם אח"כ אינו חוצץ כיון דכבר איטמי ואין כלי טמא חוצץ, וקשה לפמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפי"א ה"ב) מהלכות טומאת מת דכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה ע"כ, וא"כ אכתי הרי אפשר לערב לכהן בבה"ק לרבנן דהא אפשר לחוץ ולילך לבה"ק בשידה תיבה מכלי גללים כו' הבאים במדה וילך בעת שמונחים דאז שמיה אהל דהא בשעת זריקה לא נטמאו, דאף דלא שמיה אהל מ"מ לא גרע מכלי גללים הקטנים דאינם מקבלים טומאה ורק כל שהן קטנים הו"ל כלים ואינם חוצצים בפני הטומאה וכמ"ש בפ"ו דאהלות, אבל בשעה שהן מונחין הרי שפיר חוצצין דהו"ל אהלים דלא נטמאו בשעת זריקה, ובשלמא לשיטת הרשב"א ז"ל אליבא דהר"ח דלרבנן אף בשעה שהוא נח לא הוי אהל אלא כלי משום שראוי להזרק א"כ לא מהני אף שידה מכלי גללים כו' אבל להריטב"א ז"ל קשה:
אמנם הנה מקור הדין של הרמב"ם ז"ל, הוא בתוספתא דכלים בב"מ רפ"ה דתניא כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה הבאין במדה ר' מאיר אומר הרי הן ככלים וחכמים אומרים הרי הן כאהלים ע"כ. וכתב שם בביאור הגר"א דר"מ סבר שאינן נחשבין לאהל דהא גבי גללים אין חילוק בין קטנים לגדולים דהא שניהם אין מקבלין טומאה, ובכלי גללים קטנים כ"ע לא פליגי דלא חשיבי אהלים, וכ"ע הבאים במדה ודאי חשיבי אהלים, ורק פליגי בכלי גללים כו' הבאים במדה, דר"מ סבר הרי הן ככלים וחכמים ס"ל דהרי הן כאהלין ע"ש, והרמב"ם ז"ל פוסק כחכמים, ולפ"ז הכא בפלוגתא אי מערבין לכהן בבה"ק הרי מסתמא ת"ק דר' יהודה הוא ר"מ ור"מ הרי ס"ל דכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אע"ג דבאים במדה הרי הן ככלים ואין חוצצים בפני הטומאה אף במונחים וא"ש דר"מ לשיטתיה:
והנה בהא שכתב הרמב"ם ז"ל הנ"ל דכלי גללים כו' הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים:
ולפיכך חוצצים בפני הטומאה, כתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא בפרק יש מביאין וחוצצין עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ וז"ל, וי"ל שגם רבינו סובר בן שהרי בפי"ג כתב דכלי עץ הבאים במדה מביאין וחוצצין, וכמו ששנינו וכאן איידי דפתח בכלי אבנים סיים בהו לומר שאע"פ שאין מינם מקבל טומאה אינן חוצצין אא"כ באים במדה ולא למעט כלי עץ אתא וסמך על מ"ש בפי"ג עכ"ל והתוס' יו"ט בריש פ"ו כתב ע"ז וז"ל ויראה לי שהדבר מוכרע מעצמו, שהרי לא שנינו בהדיא זה החילוק דמחלק הרמב"ם לומר שאם באים במדה חוצצים, וגם הכ"מ לא הראה לו מקום כלל מאין יצא לו להרמב"ם, ולפיכך קרוב הדבר שמכח קושיא שהקשה להרמב"ם ממתני' דרפ"ח דלקמן דהתם תנן דכלים הבאים במדה שחוצצין, והוקשה לו מ"ש הכא בכלי גללים כו' שאינן חוצצים אע"ג שגם הם אינם מקבלים טומאה, ומש"ה ניחא ליה בהך דכלי גללים כו' דוקא כשאינם באים במדה, דבזה יתר עלייהו הבאה במדה דמשום גודלו יצא מתורת וצורת כלי כלל ודומה לאהל, משא"כ שאר כלי שאע"פ שהוא טהור כמו כלי גללים ודכוותייהו, מ"מ יש עליה צורת כלי ואינו דומה לאהל ובכך מיתרצים המשניות שפיר טובא, וכיון שלא נלמד דין הבאה במדה בכלי גללים שיהיה להם דין אהלים אלא מדין כלי עץ הבאים במדה שיש להם דין אהל, א"כ לא הוצרך לפרש שכן גם כ"ע הבאים במדה דהא מהם למדין לכלי גללים, ואין זה מן התימה על שהרמב"ם סומך כך בחבורו הסתום עכ"ל, ותמהני שהרי מפורש בתוספתא הנ"ל שכלי גללים הבאים במדה הם כאהלים ומזה הוציא הרמב"ם ז"ל דינו, ולא זכיתי להבין מה שהקשה הראב"ד ז"ל דאף כלי עץ הבאים במדה הם כאהלים, מאי אף, אדרבה בכלי עץ כ"ע מודו דהוי אהלים ורק בכלי גללים פליגי דכיון דקטנים בלא"ה טהורים וכמ"ש הגר"א ז"ל. ואף שי"ל דהיה להראב"ד ז"ל פירוש אחר בתוספתא, מ"מ הרי יש לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל שמפרש כדברי הגר"א ז"ל ובכלי גללים הוא רבותא טפי ובחנם נדחק הכ"מ לכאורה. וכן משמע לשון הרמב"ם ז"ל (פי"ג ה"ג) שכתב אלו מביאין וחוצצין, כלי עץ הבאה במדה, וכן כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה הבאים במדה, ומדלא כלל הרמב"ם ז"ל כולם בבבא אחת לומר כלי עץ כלי אבנים כו' הבאים במדה אך כתב כלי עץ הבאה במדה וכן כלי אבנים כו' הבאים במדה משמע דכלי אבנים הוא חידוש טפי ודלא כמ"ש הראב"ד ז"ל אף כלי עץ:
ולשיטת הפוסקים ז"ל דפליגי על הר"ח וס"ל דבשעה שהם מונחים לכ"ע שמיה אהל צ"ל הא דאין מערבין לכהן בבה"ק לרבנן דר"י הרי אפשר לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל המונחים מחוץ לבה"ק עד תוך בה"ק וכמ"ש הר"ח ז"ל וצ"ל דלדידהו ס"ל דזה לא שכיח שידה גדולה כ"כ, ועי' במהרש"א ובתוס' יו"ט פרה (פ"ג) מה שתירצו על הקושיא הרי אפשר לחוץ בדלתות ע"ג שוורים דזה לכ"ע הוי אהל עש"ה ובט"א חגיגה (דכ"ה) בהשמטות, ולשיטת הר"ח ז"ל דבשעה שהוא נע לכ"ע לא שמיה אהל הא דקאמר בחגיגה (דכ"ה) ביהודה אין בגליל לא מ"ט אמר ר"ל מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהם ופריך וניתיב בשידה תיבה ומגדל ומשני הא מני רבי היא דאהל זרוק ל"ש אהל, צ"ל דהרצועה היתה קצרה והיו יכולים לעבור בשידה תיבה ומגדל המונחים והוצרך לומר הא מני רבי היא ופשוט:
ודע שכל מה שכתבתי דאהל זרוק ל"ש אהל משום דזריקה משוי לה כלי ואדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, ונראה שהלכה היא באהלות, דאהלות מקרא מועט והלכות מרובות (חגיגה די"א). ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף פי"ט מהלכות טו"מ וז"ל ומשם אתה למד שכל אלו ההלכות האמורות בטומאת אהלים הנעשים מן האדם או מן הבהמה או מן הכלים, הכל מדברי סופרים, מהן דברי קבלה ומהן גזירות והרחקות, ולפיכך אין הנזיר מגלח עליהן כו' עכ"ל, כתב הקרית ספר שם דאהל אדם ובהמה וכל מה שהוא טפח הוי דאורייתא ודברי קבלה כדאורייתא דמי, וליכא טומאה דרבנן אלא בבית הפרס או בזיזין שאין בהם טפח או אהל רעוע כגון סככות ופרעות עש"ה (ודלא כתפ"י רפ"ו) ומש"ה אהל זרוק דיש לו דין כלי מביא הטומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה, ואמנם הוא רק לשיטת הפוסקים ז"ל הנ"ל, אבל שיטת הרשב"א ז"ל שבתוס' עירובין הוא להיפך דמש"ה כלים אין נעשים אהלים לטהר משום דאהל זרוק לא שמיה אהל, וז"ל התוס' שם, ורשב"א מפרש דדלתות ע"ג שוורים לכ"ע הוי אהל, דתנן באהלות אדם וכלים נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר, פירוש מביאין טומאה ואין מפסיקין בין טומאה שתחתיהן לכלים שעליהם, ולא מיירי באדם וכלים שעושים עצמן אהלים אלא כדמפרש התם כגון נדבך של אבנים או דלתות על האדם או על הכלים אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה, ומשמע דסבר אהל זרוק ליש אהל, דאי שמיה אהל כשנתן הנדבך ע"ג הכלים אמאי לא יהיה חשיב אהל להפסיק והא כלי עצמו נעשה אהל להפסיק כשאינו מקבל טומאה כגון שידה תיבה ומגדל למ"ד שמיה אהל, וקתני סיפא נתון ע"ג אבנים שאינן כלים או על דבר שיש בו רוח חיים דומיא דשוורים בפרק הישן (סוכה דכ"א) טומאה תחתיה כלים שעליה טהורים כו' משמע דבענין זה הוי אהל לכ"ע עכ"ל. פירוש דהרשב"א ז"ל לא ס"ל החילוק שכתב הרמב"ם ז"ל דרק שאר כלי אינו חוצץ אבל כלי הבאה במדה חוצצת דהו"ל אהל ומש"ה כתב דאי המשנה דפ"ו ס"ל אהל זרוק שמיה אהל אמאי אין הכלים חוצצים ולא ס"ל דאהל זרוק שאני דאיירי דבאה במדה כמ"ש התוס' יו"ט בפרה פ"ג, וס"ל דאף במונח ל"ש אהל ומש"ה תנא בפ"ו דאין חוצצים משום דאף דמונח הו"ל אהל זרוק בפ"ח דכלי הבאה במדה חוצצת ס"ל כמ"ד דשמיה אהל וכמ"ש בבכור שור שם:
וקשה שהרי ידוע דהרשב"א שבתוס' הוא הר"ש המפרש לזרעים וטהרות כמ"ש ביד מלאכי ובשה"ג, והרי הר"ש ז"ל כתב בריש פ"ט דאהלות שהבאתי לעיל דכוורת אינה חוצצת לכלים שתחתיה ושעל גבה מטעם דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר ושעל תוכה חוצצת משום דלא גרע מכלי צמיד פתיל דמציל על מה שבתוכה, ולפמ"ש כאן דהא דאין כלים חוצצים הוא מטעם דאהל זרוק ל"ש אהל, א"כ המשנה דכוורת ס"ל ל"ש אהל כיון דקתני דכלים שתחתיה ושע"ג טמאים, ואעפ"כ כלים שבתוכה טהורים, א"כ אמאי למ"ד ל"ש אהל אין מערבין בבה"ק והנכנס לארץ העמים בשידה טמא והרי הכלים שבתוכה טהורים, ונראה שבפירושו חזר בו שהרי בפ"ו לא הזכיר כלל שהמשנה אזלא דוקא אליבא דמ"ד אהל זרוק ל"ש אהל:
אך קשה לי מה שכתב הרשב"א דלמ"ד שמיה אהל כלי עצמו נעשה אהל לטהר כ"ש אם נתן הנדבך ע"ג הכלים, וקשה שהרי ר' יהודה ס"ל דשמיה אהל וקאמר בשם ר' יהושע דכלים מצילים עם אהלים וע"כ. דבלא אהלים אין מצילים מטעם דכלים אין נעשים אהל לטהר וכמש"ל. אך דבזה י"ל דמשמיה דר' יהושע קאמר וליה לא ס"ל, ואדרבה ס"ל כמו דאמר בפ"ז בתוספתא בשם ר"א דאע"פ שנפתחה הדלת הבית טהור משום שלא נטמא המפתח וס"ל דכלים נעשה אהל לטהר. אמנם קשה מתוספתא הנ"ל שהביא הר"ש רפ"ו דנסר שראשו אחד נתון ע"ג אבן וראשו אחד נתון ע"ג הספסל דקאמר ר' יוסי בר' יהודה דרואין שאם ינטל הספסל ויש מתחתיה אהל טפח חוצץ בפני הטומאה משום דראשו השני נתון ע"ג האבן, הרי דס"ל דכלים אין נעשים אהלים לטהר אע"ג דס"ל דאהל זרוק שמיה אהל, וצ"ע כעת:
אך קשה לשיטת הרשב"א בהא דקאמר בעירובין דלר"י:
מערבין לכהן בבה"ק משום דקסבר אהל זרוק שמיה אהל, וקאמר בפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים כו', וקשה למה נקט דוקא בפלוגתא דרבי ור"י בר"י דהוא בברייתא וגם דבנזיר מוקי לה ג"כ בשאר פלוגתות דפליגי משום אוירא או משום גושא או משום מילתא דלא שכיחא גזרו כו' והריטב"א ז"ל עמד על זה בעירובין ע"ש והו"ל טפי להביא ממשנה דאהלות הנ"ל דפליגי ר"א ורבנן אי כלים נעשים אהל לטהר דע"כ פליגי אי אהל זרוק שמיה אהל דע"כ לרבנן לא שמיה אהל, וכן הפלוגתא המשנה דפ"ו הנ"ל עם המשנה דפ"ח דקתני דכלים הבאים במדה חוצצים, ע"כ דס"ל אהל זרוק שמיה אהל והמשנה דפ"ו ס"ל דל"ש אהל וצ"ע עוד בזה:
עוד רגע אדבר, בהא שהקשה הריטב"א ז"ל בעירובין בהא דפריך בנזיר על מאי דמוקי פלוגתא דרבי' ור' יוסי בר"י באהל זרוק, מהא דתניא ר' יוסי בר"י אומר תיבה שהיא מלאה כלים וזרקה על פני אהל המת טמאה, וקאמר אלא דכ"ע משום אוירא ומר סבר כיון דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומר סבר אע"ג דלא שכיחא גזרו בה רבנן, והקשה הריטב"א ז"ל כיון דלא הדר ביה הש"ס רק מחמת הקושיא דתניא בברייתא דתיבה מלאה כלים כו' ומוכח דס"ל לר' יוסי דל"ש אהל, א"כ הו"ל למימר אכתי כ"ע משום גושא ורק דרבי ס"ל אע"ג דלא שכיחא גזרו ור"י ס"ל דלא גזרו, ולמה קאמר אלא דכ"ע משום אוירא ונייד ממה דקאמר מקודם דכ"ע משום גושא, הא זה לא תליא כלל בהתירוץ דפליגי אי גזרו במילתא דלא שכיחא, וקו' זו הקשה ג"כ במל"מ ובחדושי רע"א ז"ל בחגיגה (דכ"ה) ע"ש:
ונראה דהנה המשנה למלך בפ"ד מהלכות מלוה ולוה הי"ד בד"ה כתב מהריב"ל, כתב לפרש הא דפליגי הכא רבי ור' יוסי בר"י אי גזרו אע"ג דלא שכיחא, אף דקיי"ל בכל דוכתי דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, דהנה הרד"ך בית כ"ח ח"ד כתב דהא דמחלקינן בין מילתא דשכיחא ללא שכיחא היינו דוקא בגדרים וסייגות וטעמא דדי לנו במה שהחמירו וגזרו במילתא דשכיחא אבל במילתא דלא שכיחא לא גזרו, דליכא למטעי משום אקראי בעלמא, אבל כשאין הענין משום גדר, אלא מילתא באנפי נפשה שרצו לזכות את ישראל, פשיטא שעל כל צד זכיה ותועלת תקנו ע"כ. אך הרב ר"י טיטאצק ז"ל בספר שארית יהודה (סי' כ"ה) כתב דאף בתקנות איכא למימר מילתא דשכיחא תקנו רבנן ומילתא דלא שכיחא לא תקנו ע"כ, והתוס' בנזיר שם כתבו דמש"ה החמירו בארץ העמים לגזור על אוירא כגון מהלך בשידה תיבה ומגדל למ"ד שמיה אהל או על גשר והחמירו בה יותר מאהל המת, כדי שלא יצא מארץ ישראל לח"ל, ובזה פליגי רבי ור"י בר"י דרבי ס"ל כסברת הרד"ך דהא דמילתא דלא שכיחא לא גזרו הוא רק בגדרים וסייגות, אבל הכא דעשו תקנה כדי שלא יצא מא"י לח"ל אף במילתא דלא שכיחא גזרו, ור' יוסי בר"י ס"ל כסברת הר"י טיטאצק ז"ל דאף בתקנה לא תיקנו אלא אמילתא דשכיחא עש"ה. ולפ"ז מתורץ קו' הנ"ל שהרי התוס' כתבו שם דאי גזרו משום אוירא הוא כדי שלא יצא מא"י לחו"ל, ואי גזרו משום גושא גזרו משום מתי מבול או משום רוב מישראל שנהרגו בח"ל, וא"כ כיון דקאמר דפליגי אי גזרו במילתא דלא שכיחא, ע"כ הוצרך לומר דכ"ע משום אוירא וס"ל לרבי כיון דהוי תקנה אף בלא שכיחא גזרו, אבל למאי דקאמר מקודם דכ"ע משום גושא א"כ אין כאן תקנה רק גדר וסייג שלא יעבור על איסור שלא יטמא למת א"כ לכ"ע לא גזרו במילתא דלא שכיחא ואתי שפיר: