אור ברסלב
פתח האוהל כלל ג - סימן ח

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל ג - סימן ח

כלל ג - סימן ז

בענין אהל שאינו עשוי בידי אדם:

באהלות (פ"ג מ"ז), והובא בסוכה (ד"כ ע"ב), אחד חור שחררוהו מים [האי פותח טפח שמביא את הטומאה לא שנא אם נעשה החור הזה ע"י מים או שנקבוהו שרצים. הרב] או שרצים או שאכלתו מלחת [לשון ארץ מלחה כמין עפר לבן דומה למלח ומתאכל ונופל ונעשה חור מאליו. הרב], וכן מרבך של אבנים אבנים גדולות ערוכות וסדורות זו על זו ופעמים שאחת סדורה ע"ג שתים והתחתונות מופרדות זו מזו ויש שם אהל טפח. הרב], וכן סואר של קורות [ערוכות זו על זו ועומדות לבנין ופעמים שיש ביניהן אהל טפח. הרב], ר' יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל דיליף אהל אהל ממשכן מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם. הרב וגמרא סוכה שם] ומודה בשקיפים ובסלעים [תרגום סעיפי הסלעים שקיפי כפייא, ובסלעים בנקיקי הסלעים, ושקיפי ונקיקי הסלעים אחד הן אלא שזה נעשה ע"י מטר וזה נעשה מאליו, ואף ע"ג דלא נעשו בידי אדם מודה בהם ר' יהודה, דלא יליף אהל אהל ממשכן אלא לפו"ט בלבד אבל ביותר מטפח כגון מלא אגרוף אמרינן בסוכה ר"פ הישן דמודה ר"י דאפילו נעשה מאליו מביא את הטומאה, וכן בשקיפים ובסלעים, ואין הלכה כר"י. הרב]:

והרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה כתב וז"ל ור"י אומר שלא נשים טפח על טפח אהל אא"כ עשאו אדם בכוונת אהל, אולם אם היה נעשה ע"י אחד משאר בע"ח או עשאו אדם בבלתי כוונה כמו שיקרה במרבך של אבנים וסואר של קורות הנה הוא אינו אהל אצל ר' יהודה אא"כ היה שיעורו מלא אגרוף עכ"ל. הנה מפורש דר"י לא פליג דוקא אחור שחררוהו מים שנעשה שלא בידי אדם, אלא ה"ה דפליג אמרבך של אבנים וסואר של קורות דאע"ג דנעשה בידי אדם מ"מ כיון שלא נעשה בכוונה אינו מביא הטומאה לר"י דבעינן דומיא דמשכן דעל כל מה דקאמר ת"ק פליג ר"י, וכן מוכח ברמב"ם ז"ל רפי"ג מהלכות טומאת מת, וכ"כ רש"י ז"ל בסוכה שם בהא דאר"י כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל, כתב רש"י ז"ל בידי אדם מתכוין לעשותו אהל ע"כ, הרי אף דעשאו אדם כל שלא כוון לעשותו אהל אינו אהל לטומאה, ובמשנה אחרונה כתב דר"י לא פליג אמרבך של אבנים וסואר של קורות דהני בידי אדם הן, ורק דהת"ק קמ"ל דאע"ג דלא הוי אהל קבוע שעומדים להנתן בבנין ג"כ מביאים הטומאה דאהל א"צ ביטול כמ"ש הר"ש רפ"ח גבי עוף ששכן ע"ש. ותמיהני שפירש נגד רש"י ורמב"ם ז"ל ולא הזכיר כלל את דבריהם ז"ל. ולפ"ז הא דתנן בריש פי"ב דנסר שהוא נתון ע"פ תנור ועודף מצדדיו טפח דמביא הטומאה ובריש פי"ד דזיז מביא הטומאה בכ"ש והעטרות והפתוחים בפותח טפח ע"כ דלאו ר"י היא, דלר"י אף שנעשה ע"י אדם בכוונה מ"מ כיון שלא נתכוון לעשותו אהל אלא לנוי צריך דוקא כמלא אגרוף, דהא מרבך של אבנים וסואר של קורות דג"כ מתכוין האדם לסדרם זע"ז ורק דאין מתכוין לעשות האהל מתחתיו צריך כמלא אגרוף לר"י, ה"ה הכא דנתכוין להניח הנסר ע"ג התנור או שמתכוין לעשות העטרות כיון דעושה רק לנוי והאהל נעשה שלא בכוונה צריך כמלא אגרוף דוקא: והנה היה אפשר לחלק קצת לפי מה דאיתא בביצה (דל"ב ע"ב) אמר רב יהודה האי מדורתא [היסק גדול שעושין לפני השרים כדרך בנין עושין לו כתלים מד' רוחות וסודרין עצים למעלה ודומה לאהל. רש"י] מלמעלה למטה שרי, מלמטה למעלה אסור, וכן ביעתא וכן קדרה וכן פוריא וכן חביתא, וכתב רש"י ז"ל דס"ל כר' יהודה דדבר שאינו מתכוין אסור, והתוס' כתבו דאתיא אף כר"ש דלא שרי ר"ש דבר שאינו מתכוין רק כגון שעושה דבר שאינו מתכוין לעשותו אבל הכא מתכוין לעשות דבר שהוא עושה ע"ש, וא"כ י"ל לכאורה דרק היכי שהאדם לא התכוין לעשות כלל אהל, שסידר אבנים או קורות והיה אפשר שלא יהיה אהל כלל ונעשה האהל שלא בכוונה בזה ס"ל לר"י דבעינן כמלא אגרוף אבל היכא שמתכוין לעשות דבר זה שהתכוין להניח הנסר ויהיה אהל תחתיו וכן הזיזים והעטרות בזה מודה ר"י דהוי אהל. אמנם ז"א שהרי במרבך של אבנים כתב הרב דשתים התחתונות מופרדות זו מזו והוא מניח עליהם אבן למעלה על שתיהם הרי עושה אהל בידים ובכוונה ורק כל שלא נעשה לכוונת אהל לא הוי אהל לר"י:

ובירושלמי נזיר (פ"ג ה"ג) איתא א"ר יוחנן המת והנזיר תחת כרעי המטה, תחת מעי הגמל, תחת השקוף תחת המשקוף חוץ לבית שאינו אלא להגן ולא לשם אהל. קה"ע] תחת מלתריות (קורות המשוקעין בכותל למעלה מהפתח ובולטין לנוי. קה"ע] אין הנזיר מגלח ולא כל דבר שנראה להגן (ואינו נעשה להגן ממש. שה"ק] שמע חזקיה ואמר טהרו מתים ע"כ. וכתב בשיורי קרבן שם דרק לענין נזיר ס"ל לר' יוחנן דלא הוי אהל אבל לענין טומאה מודה דרק הלכה הוא בנזיר, וחזקיה דאמר טהרו מתים היינו משום דס"ל דאין חילוק בין טומאת מת לנזיר עש"ה, וע"כ צריך לפרש כן דהא ר' יוחנן קאמר שם לעיל מיניה דההיא דסככות ופרעות תורה הן אצל תרומה ואין הנזיר מגלח, והרי אילן הוי אהל שלא נעשה בידי אדם, וכמ"ש התוס' סוכה (דכ"א), וגם וכי ס"ד דר' יוחנן ס"ל כר' יהודה ולא כרבנן, ועוד דא"כ לימא הלכה כר"י, ע"כ דרק דהלכה היה בידו דאין הנזיר מגלח היכי דלא נעשה לשם אהל, והא דברובדי אילן שיש בהם ד"ט מגלח כמ"ש שם ע"כ דכיון דהוי מקום חשוב מגלח וכמ"ש הפנ"י בסוכה שם בדברי ירושלמי עש"ה. ועכ"פ מבואר בירושלמי דתחת השקוף ומלתריות וכל דבר שנראה להגן ולא נעשה ממש להגן אינו אהל גמור דומיא דמשכן ואע"ג שעשאו אדם כיון שלא עשאו אדם בכוונה לשם אהל:

וגדולה מזו כתב הריטב"א ז"ל בסוכה שם דלר"י אף שעושה עכשיו בכוונה לשם אהל מ"מ אם מתחלתו לא נעשה דבר זה לשם אהל לא הוי דומיא דמשכן ובעי כמלא אגרוף דוקא, ומפרש בזה הא דפריך התם והרי דלת דיש בה כמה אגרופים וקתני ר' יהודה אומר לא היו מביאין דלתות אלא שוורים והקשו רש"י ותוס' דמאי ס"ד דמקשן והרי דלתות בכוונה הניחו לשם אהל, וכתב הריטב"א ז"ל דמ"מ כיון דלא נעשה מתחלתו לשם אהל בעינן כמלא אגרוף עש"ה [ועיין מ"ש לעיל כ"א ס"י דר"י לשיטתיה בסו"פ לא יחפור]: קשה לי הא דתניא בתוספתא פ"ט, הובא בר"ש ז"ל (פ"ח מ"ב), ואלו הן סככות אינן המיסך על הארץ ר' יהודה אומר רואין את התחתונות כאלו הן עולות למעלה והעליונות כאלו הן יורדות למטה, ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח מביאות וחוצצות ע"כ. וכתב הר"ש:

וז"ל פירוש דרך נופות של אילן שיש מהן למעלה ויש מהן למטה ורואין אותן כאלו הן שוין זה בצד זה, ואם היו נוגעות זו בזו בפותח טפח, לא נתברר לי מאי קאמר דאי בעינן למימר דאי קיימן זו בצד זו ואין ביניהן פו"ט מביאות וחוצצות, הא גבי פרע בעי שיכול לקבל טיט. לכך נראה דבאחת למעלה ואחת למטה בעינן נוגעות ממש כשרואין אותן שוות, והאי פותח טפח היינו דאע"ג דכל חדא וחדא אין ברחבה טפח מצטרפות זו לזו לרוחב טפח להביא את הטומאה ולחוץ בפני הטומאה, וניחא השתא הא דמשמע ממתניתין דיכולין לקבל מעזיבה רכה אסככות ופרעות קאי עכ"ל. וקשה שהרי אילן הוא אהל שאינו עשוי בידי אדם וכמ"ש התוס' סוכה (דכ"א) הנ"ל, א"כ מה מועיל שמצטרפות זו לזו לרוחב טפח הרי לר"י לשיטתיה בעינן כמלא אגרוף דוקא, והר"ש ז"ל שם לעיל מינה הביא ההיא דר"י ולא הוקשה לו כלל:

עוד קשה לי שהרי בסוכה (דכ"ב ע"א) קאמר רבא להוכיח ממשנה [אהלות פי"ב מ"ה] דקורות הבית והעליה כו' דלא אמרינן חבוט רמי אלא היכי דאית ביה רוחב טפח ע"ש, וא"כ איך קאמר הכא דרואין את העליונות כאלו הן למטה והתחתונות כאלו הן למעלה דהוא חבוט רמי הרי כיון דאין בכל ענף טפח לא אמרינן כלל חבוט רמי. ואי"ל דבאמת ר"י פליג על חכמים וס"ל דאע"ג דאין בו טפח אמרינן חבוט רמי, א"כ קשה הא דפריך שם לרבא מהא דעירובין ר' יוסי ב"ר יהודה אומר רואין הקורה העליונה כאלו היא למטה ואת התחתונה כאלו היא למעלה ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים והתחתונה למטה מעשרה, הא זה וזה בתוך עשרים אמרינן חבוט רמי אע"ג דלית ביה טפח, ומאי קשיא ליה והרי י"ל דר"י ב"ר יהודה ס"ל כאבוה דאף בפחות מטפח אמרינן חבוט וחכמים פליגי אך בלא"ה הקשו התוס' שם דמאי קשיא ליה מר' יוסי בר"י אדרבה לסייעיה מרבנן דלית להו רואין, דהא רבנן פליגי עליה כדאמר בעירובין (דף י"ד) ר"י בר"י סבר לה כאבוה בחדא ופליג עלה בחדא, סבר לה כאבוה בחדא דאית ליה רואין משמע ע"כ דרבנן לית להו רואין. ותירצו דטעמא דרבנן לאו משום דלית להו חבוט בפחות מטפח אלא משום דפסלי קורה המונחת באותו ענין שאינה ראויה לקבל אריח דבעי רחבה ובריאה עש"ה, ולפ"ז יהיה צ"ל דר"י באמת פליג ודוחק. אך נראה דר' יהודה רק מדרבנן קאמר דסככות ופרעות הוי דרבנן: לפע"ד נראה בהא דתנן בריש פט"ז דאהלות, הובא בשבת (די"ז), כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע [אפילו אין בו רוחב טפח אלא שיש בהקיפו טפח, דחוט של טפח מקיפו, דגזרו על הקיפו משום עביו. הרב] , א"ר טרפון אקפח את בני שזו הלכה מקופחת ששמע השומע וטעה שהאכר עובר והמרדע על כתפו והאהיל צדו אחד על הקבר וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת, א"ר עקיבא אני אתקן שיהיו דברי חכמים קיימין שיהיו כל המטלטלין מביאין את הטומאה על אדם הנושאן בעובי המרדע ועל עצמן בכל שהן ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח ע"כ, ותניא בתוספתא פט"ו הובא בר"ש ז"ל שם, א"ר יהודה מעשה באחד שחרש וניער את המחרישה ונמצאת גולגולת של מא' דבוקה במחרישה וטמאוהו משום שהאהיל על המת והשומע שמע וטעה, א"ר יהודה מעשה באחד שחרש וניער את המחרישה ונמצאת גולגולת שלימה דבוקה במחרישה וטמאוהו משום שהסיט את המת והשומע שמע וטעה [הר"ש לא גריס הסיפא], וכתב הר"ש ז"ל בדברי ר"י השומע שמע וטעה כסבור היה שהמרדע האהיל עליו ועל המת ולכך טמאוהו. הרי בהדיא דר"י ס"ל כר"ט ודלא כר"ע, והא דפריך בשבת שם לר"ט בצרי להו מי"ח דבר ולא פריך לר"י היינו משום דבמשנה נזכר רק ר"ט והוא עיקר בר פלוגתא דר"ע וז"פ:

ונראה הא דבאמת לא ס"ל לר"י כר"ע רבו [כדאיתא ביבמות דס"ב וסנהדרין דפ"ו] היינו משום דר"י לשיטתיה דס"ל דאהל שנעשה בידי אדם שלא בכוונה בעי כמלא אגרוף דוקא, א"כ אין לתקן דברי חכמים ולומר שהאכר עובר ומרדע על כתפו דטמאוהו משום שיש בהקיפו טפח, דזה סתם מרדע בינוני כמ"ש במשנה דכלים (פי"ז מ"ח) ובגמרא שם, וגזרו הקיפו משום עביו, דהרי לר"י לא סגי בטפח הכא דנשא המרדע על כתפו כדרך האכר ומעולם לא נתכוין לעשותו אהל מתחתיו ובעינן ע"כ כמלא אגרוף, וסתם מרדע אין בהקיפו מלא אגרוף, וע"כ דהשומע שמע וטעה וא"ש:

וקשה לי בעירובין (דל"א) דתניא ר' יהודה אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה, ופריך היכי אזיל ומשני בשידה תיבה ומגדל, ופריך כיון דאחתא איטמי לה ומשני בשלא הוכשרה או שנילושה במי פירות, ופריך הא קא מאהיל ומשני דמייתי לה אחודיה. וכתב רש"י ז"ל בד"ה הא קא מאהיל דקס"ד שיש בכלי פותח טפח או בהקיפו טפח וגזרו על האדם הנושאו בעובי המרדע, וכ"כ שם בר"ח ז"ל הנדפס ובריטב"א ז"ל שם, וקשה בתרתי דמה שכתבו דקס"ד שיש בו טפח קשה הרי הכא אזיל אליבא דר"י ולדידיה בעינן כמלא אגרוף דוקא, כיון דהא דמייתי לה לעירוב בפשוטי כלי עץ הרי אין מתכוין לעשותו אהל כלל ובעינן כמלא אגרוף ובשבת (דקל"ח ע"א) קאמר אביי הגוד והמשמרת לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור [דאהל עראי נינהו] אהלי קבע לא יעשה ואם עשה חייב, חטאת, אבל מטה [שלנו המחוברת ועומדת אם היתה זקופה או מוטה על צדה מותר לנטותה לישבה על רגליה ואע"ג דהשתא עביד אהל שרי דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא. רש"י]. וכסא טרסקל ואסלא מותר לנטותן לכתחלה ע"כ. וכתב הרמב"ם ז"ל בה"ש (פכ"ב הכ"ח) משום שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא עראי וא"כ לר"י דיליף אהל אהל ממשכן א"כ הוי כמלאכת שבת לדידן דילפינן ממשכן ובודאי הא דמייתי לה לעירוב דאהל שתחת הכלי לא הוי לא אהל קבע ולא אהל עראי ולא התכוין כלל לעשותו וצריך כמלא. אגרוף לר"י. וביותר קשה לשיטת הריטב"א ז"ל דבעינן דוקא שיהיה מתחלתו לשם אהל דוקא, והכא אין הפשוטי כ"ע נעשה כלל לשם אהל, ומה שכתבו דקס"ד או שיש בו בהקיפו טפח וגזרו בעובי המרדע קשה שהרי ר' יהודה לא ס"ל כלל הך גזירה כדאיתא בהדיא בתוספתא הנ"ל:

והנה הרמב"ן ז"ל כתב בשבת שם וז"ל והוי יודע דר"ט קיבל מר"ע, שהוא שמע וטעה ור"ע דרש והוסכם לשמועה, וכמו שא"ל בהרבה מקומות כיוצא בזה כל הפורש ממך כפורש מחיים, והיינו דלא אמרינן בגמרא לר"ט בצרי לה מי"ח דבר וכדאקשינן לר' יוסי ואע"ג דאיכא למימר דר"ט מני אוכלין וכלים בתרתי כיון דלא אמרינן הכי בהדיא בגמרא לא ניחא להו למימר הכי עכ"ל. והרשב"א ז"ל הביא שם דברי הרמב"ן ז"ל וכתב דאיכא נוסחאי דמקשו לר"ט דבצרי לה ופריק א"ר נחמן בר יצחק בנות הכותים נידות מעריסתן בו ביום גזרו ע"כ, וכן הוא גירסת רש"י ז"ל שם בהדיא עש"ה. והריטב"א ז"ל כתב שם בהא דפריך הניחא לר' מאיר אלא לר' יוסי שבתרי הוי דה"ה דהוה מצי למימר הכי לר"ט אלא שמא דחדא מינייהו נקט משמע דלא גריס לה בגמרא מ"מ ס"ל דר"ט לא חזר בו [והראב"ן ז"ל (דף קמ"ד ע"ג) כתב דר"ט הוי קשיא ליה משום דת"ק סתמא קאמר כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע ולא פלגינן בין אדם הנושאן לשאינו נושאן דהשתא ליכא לפרושי טעמא דמילתא ע"כ משמע דס"ל ג"כ דר"ט לא חזר בו] וא"כ נהי דעל ר"ח ז"ל לא קשה די"ל דס"ל:

כרמב"ן ז"ל דר"ט חזר בו ובודאי ה"ה ר' יהודה, אבל על רש"י וריטב"א ז"ל קשה. ואפשר דס"ל דאע"ג דר"ט לא חזר בו לגבי ר"ע תלמידו או חבירו [עי' כתובות] מ"מ ר' יהודה חזר בו לגבי ר"ע רבו. אך לא ידעתי למה להו לכנוס לדוחק זה אחרי שקושית הש"ס הא קא מאהיל לא תליא כלל בהא שנאמר דקס"ד שהיה בהקיפו טפח, ובפרט למה שכתבתי דג' יהודה דס"ל דאהל שלא נעשה בכוונה בעינן כמלא אגרוף ע"כ ס"ל דהשומע שמע וטעה וע"כ ר"י לא חזר בו:

עוד קשה לי בהא דאיתא בתוספתא פ"ט הובא בר"ש ז"ל (פ"ח מ"ב) ר' אליעזר אומר הנזיר והמת תחת כרסו של גמל אין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבים עליהן על טומאת מקדש וקדשיו, טומאה שהיא נתונה בכותל מחצה על מחצה, וכן עדר בהמה חיה ועוף וכן [בעלי] החיים שהיו מהלכים זה אחר זה אפילו ראשו של זה בין רגליו של זה וראשו של זה בין רגליו של זה אין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבים עליהן על טומאת מקדש וקדשיו ע"כ. וכתב הר"ש וז"ל תימה אמאי לא חשוב כאהל הבית הא אפילו ר' יהודה דאמר לעיל סופ"ג דאהל שאינו עשוי בידי אדם ל"ש אהל מודה במלא אגרוף כדאמרינן בפרק הישן, ולמאן דמפרש התם טעמא דשוורים משום דרועין מגינין תחתיהן ניחא דבגמל אין מגינין, ולאידך נמי מצינו למימר דהא דמודה במלא אגרוף היינו מדרבנן ולכך אין מגלח ואתיא כר"י, אבל לרבנן מגלח דמדאורייתא שמיה אהל עכ"ל [ועיין מש"ל כ"ב ס"ה לתרץ בזה קו' התוס' חולין (דקכ"ו) דר"א לשיטתיה] וקשה אי ר"א ס"ל כר"י דבעינן אהל העשוי בידי אדם ע"כ דיליף ממשכן ובעי נמי שיהיה נעשה בכוונה לאהל, א"כ איך ס"ל לר"א (בפי"ד מ"ד ומ"ה) דזיז מביא את הטומאה בפותח טפח ע"ש, והרי לר"א בעינן כמלא אגרוף דוקא כיון דלא נעשה לשם אהל: עוד קשה דברפ"ו איתא אדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר, כיצד ארבעה נושאין את הנדבך טומאה תחתיו כלים שע"ג טמאים, טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאים, ור"א מטהר, ובתוספתא רפ"ז הובא בר"ש שם איתא ארבעה שהיו נושאין את הנדבך ואין במוטות כעובי המרדע, טומאה תחתיו כלים שע"ג טמאים, טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאים, ור"א מטהר, וכתב הר"ש ז"ל הא דנקט ואין במוטות כעובי המרדע הא לת"ק לעולם טמא, ורק משום דר"א נקט לה דלא מטהר ר"א אלא כשאין במוטות כעובי המרדע, אבל יש בו כעובי המרדע גם ר"א ס"ל דאין נעשים אהלים לטהר מאחר דטמאין הנושאין דכל המטלטלין מביאין הטומאה על אדם הנושאן בעובי המרדע ע"ש. הרי בהדיא דר"א ס"ל כר"ע דגזרו על עובי המרדע, וא"כ איך ס"ל כר"י דבעינן כמלא אגרוף דהא לר"י ע"כ השומע שמע וטעה דהיקף המרדע הוי טפח והוא בעי כמלא אגרוף:

אך דר"י פליג רק אחור שחררוהו מים או שרצים דבעי אהל העשוי בידי אדם, אבל מודה במרבך של אבנים וסואר של קורות דכיון דנעשה בידי אדם אע"ג שלא נעשה בכוונה וא"כ שפיר ס"ל דזיז מביא הטומאה בטפח, וכן ס"ל דמרדע גזרו בהקיפו טפח כיון דבידי אדם הוא, ורמב"ם ורש"י וריטב"א ז"ל דס"ל דר"י פליג גם אמרבך של אבנים דתלוי זה בזה דכיון דיליף ממשכן צריך דוקא כוונה לאהל, י"ל דס"ל דר"א לא ס"ל כר"י והא דס"ל לר"א הנזיר והמת תחת כריסו של גמל אין הנזיר מגלח היינו כמ"ש בשיורי הקרבן בירושלמי הנ"ל לתרץ קו' הר"ש ז"ל דרק הלכה היא בנזיר דאין מגלח וכמו דס"ל לר' יוחנן שם אבל לעולם דס"ל דמה"ת הוי אהל ולא יליף ממשכן:

והנה בהא דיליף ר' יהודה אהל אהל ממשכן ובגמרא י"ל דהר"ש ז"ל יפרש כפירוש המשנה אחרונה הנ"ל סוכה שם פריך והרי דלתות דיש בה כמה אגרופים וקאמר ר"י לא היו מביאין דלתות אלא שוורים כתב הריטב"א ז"ל וז"ל, וקשיא להו לבעלי התוספות למה ליה לתלמודא למייתי עלה מטעמא דיש בהן כמה אגרופין תפ"ל דעשוין בידי אדם דומיא דמשכן, ותירץ דחייש תלמודא דילמא איכא בדלתות פסולא אחרינא, דלא דמי למשכן דקסבר כמ"ד התם בעירובין (דל"א) דאהל זרוק לא שמיה אהל, ולהכי מקשי ליה האי פיסולא הא מתכשרא במלא אגרוף, כל דהוי כמלא אגרוף מקום חשוב הוא ולא בעיא ליה דומיא דמשכן ויפה תירץ עכ"ל. והנה מה שכתב דס"ל כמ"ד התם אהל זרוק לא שמיה אהל. קשה לכאורה הרי ר' יהודה ס"ל התם שמיה אהל וכדאיתא במשנה רי"א אף בבית הקברות מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול וקאמר שם בגמרא תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל קסבר אהל זרוק שמיה אהל ועי' בתוס' סוכה שם בד"ה שדעתו ובמהרש"א ז"ל ומה שהשיג עליו ברש"ש מש"ס הנ"ל] וצ"ל כוונתו דהמקשן קסבר דלר"י ע"כ אהל זרוק ל"ש אהל כיון דיליף ממשכן ופריך דזה מתכשר במלא אגרוף דכמלא אגרוף לא בעינן דומיא דמשכן ולפ"ז הא דס"ל לר"י התם אהל זרוק שמיה אהל ויכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל היינו כיון דכלים גדולים הם ומחזיקין מ' סאה הרי רחבים יותר ממלא אגרוף ושפיר אהל זרוק שמיה אהל דבזה לא בעינן דומיא דמשכן, אבל בטפח אהל זרוק ל"ש אהל דהמשכן לא היה אהל זרוק:

ובירושלמי פ' כלל גדול סוה"ב איתא מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים ופריך ולא לשעה היתה ומשני ר' יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבור כמי שהיא לעולם. א"ר יוסי בי רבי בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהיא לשעה, הדא אמרה בנין לשעה בנין, הדא אמרה אפילו מן הצד [וש"מ בנין מן הצד שמיה בנין שהרי העמדת קרשים לאו בנין ממש הוי. קה"ע] הדא אמרה אפילו נתון ע"ג דבר אחר, הדא אמרה בנין ע"ג כלים בנין [ודחי] אדנים כקרקע הן ע"כ. ובחת"ס או"ח (סי' ע"ב) כתב דבשבת (דל"א ע"ב) גבי סותר ע"מ לבנות במקומו קאמר כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו כמקומו דמי והש"ס לא דחי לה ע"כ דהלכה היא כר' יוסי דמשכן הוי בנין עולם וממילא בנין לשעה לאו בנין הוא, וכתב דה"ה דכיון דלא מצינו במשכן שיהיה אהל עובר ממקום למקום ע"י אדם הנושאו אהל זרוק לאו שמיה אהל לענין שבת והשיג על מ"ש הנו"ב מה"ת (סי' ל') אודות הפארסאלן בשבת מאהל זרוק דהרי כ"ז לענין טומאה אבל לשבת לא הוי מלאכה כ"א מה דהוה במשכן עש"ה, ולפ"ז לר"י דיליף אהל אהל ממשכן ע"כ דגם בטומאה אהל זרוק ל"ש אהל ורק דמודה ר"י במלא אגרוף וכמ"ש הריטב"א ז"ל הנ"ל, והא דפריך בסוכה שם על הא דס"ל לר"י אהל שאינו עשוי בידי אדם לא הוי אהל מברייתא דס"ל לר"י דהיו מביאין שוורים, ולא פריך מהא דס"ל לר"י אהל זרוק שמיה אהל וכן מוכח במשנה דקאמר ר"י מפני שיכול לחוץ ולילך [עי' ברי"ף ורא"ש ז"ל גירסא אחרת] כיון דאכתי לא ידע דמודה ר"י במלא אגרוף, י"ל דהיה אפשר לומר דס"ל לר"י כר' יוסי בר בון דמשכן היה בנין לשעה וס"ל דאהל זרוק לא גרע, או אפשר דה"ה דהיה יכול להקשות כן:

ולפ"ז דלר"י ע"כ אהל זרוק ל"ש אהל בטפח דכיון דיליף ממשכן ורק הא דס"ל דשמיה אהל הוא רק במלא אגרוף א"ש ג"כ הא דפליג ר"י על ר"ע וס"ל דהשומע שמע וטעה היינו דהרי הא דאכר עובר ומרדע על כתפו הו"ל רק אהל זרוק ומיטלטל ממקום למקום. ובספר הישר לר"ת ז"ל בשבת (די"ז) כתב וז"ל קשיא לי מה בין מרדע לספינה שאינה קשורה ולקופץ ולדולג ולטלית המנפנפת:

וכיוצא בהן שאינן מביאין את הטומאה [כמ"ש באהלות פ"ח] תירץ כיון שהזכירו קופץ ודולג שאינו אהל, הא עובר הוי אהל, לפי שביד אדם לעכב על עצמן לעמוד ולפוש ומהלך כעומד דמי עכ"ל. ועכ"פ הו"ל אהל זרוק ומיטלטל ומביא הטומאה לר"י רק במלא אגרוף וע"כ דהשומע שמע וטעה: וקשה לי מה שכתב הר"ש ז"ל בפ"ח הנ"ל דהא דמודה ר"י במלא אגרוף הוי רק דרבנן ומש"ה לר"א אין הנזיר מגלח עליה בנזיר ומת תחת כרעי הגמל דא"כ איך ס"ל לר"י דאהל זרוק שמיה אהל אף להקל בטומאה דאורייתא ומערבין לכהן בבה"ק מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדל והרי ע"כ לר"י אהל זרוק ל"ש אהל משום דלא הוי דומיא דמשכן ואעפ"כ במלא אגרוף אף להקל הוי אהל והא דגבי פרה אדומה שוורים חוצצים לר"י משום דהוי כמלא אגרוף י"ל דשאני התם דהוי רק מעלה בעלמא וכמ"ש המל"מ בפי"א מהטו"מ וכ"כ בהגהות מראה הכהן שם (ומ"ש במשנה אחרונה דר"י מודה לענין חציצה אע"ג שאינו עשוי בידי אדם חוצץ לא משמע כן בסוגיא דסוכה וכמו שהאריך שם הפנ"י בזה]. ולכאורה י"ל לפי מה שהקשו התוס' שם דכיון דיליף ר"י אהל אהל ממשכן א"כ לא יבא הטומאה אלא פשתן וכדאשכחן בשבת (דכ"ז) דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ותירצו דשאר אהלים ילפינן ממצורע דגבי מצורע כתיב מושבו ודרשינן מושבו טמא, ורק לענין אהל שאינו עשוי בידי אדם לא משמע ליה מושבו לא ריבוי ולא מיעוט עש"ה. ולפ"ז י"ל דאהל זרוק שוב ילפינן ממצורע וכמו שאר המאהילים דילפינן ממצורע ודוקא אהל שאינו עשוי בידי אדם דלא ילפינן ממצורע וכמ"ש התוס', ומשום הכי אף במלא אגרוף הוי דרבנן דבאמת הקשה הריטב"א ז"ל שם כיון דילפינן אהל אהל ממשכן דבעי אהל העשוי בידי אדם א"כ ה"ה במלא אגרוף דהא המשכן היה יותר ממלא אגרוף והוי עשוי בידי אדם ע"ש, ומש"ה שפיר כתב הר"ש ז"ל דהוי רק דרבנן אף במלא אגרוף אבל אהל זרוק ילפינן ממצורע, אך קשה שהרי במצורע כתיב מושבו וילפינן דטמא עובר טהור משום דלא הוי מושבו קבוע א"כ איך אפשר למילף מהתם אהל זרוק דבמצורע גופא נראה דאהל העובר טהור דלא הוי מושבו קבוע וצ"ע עוד:

הריטב"א ז"ל הנ"ל כתב שם וז"ל ואיכא דקשיא ליה מכדי אהל אהל ממשכן גמרינן וא"כ אפילו יש בו כמה אגרופין נמי מיבעיא עשוי בידי אדם דהא משכן יש בו כמה אגרופין ומ"ש, ומיהו לא קשה ולפום מאי דפרישנא לעיל דאנן ממצורע אית לן למיגמר אלא דלר"י אתיא גז"ש ומיעטא במקצת, ומש"ה אמרינן דלא מהני גז"ש אלא היכי דליכא כמלא אגרוף דלא חשיב ובהא גמרינן ממשכן למהוי עשוי בידי אדם, אבל כשהוא חשיב אהל שיש בו כמלא אגרוף למצורע מדמינן לה דחשיב אהל אע"פ שאינו עשוי בידי אדם כנ"ל עכ"ל. הרי להריטב"א ז"ל כמלא אגרוף ילפינן ממצורע, אך מדברי התוס' הנ"ל לא משמע כן שכתבו דלענין אהל שאינו עשוי בידי אדם לא משמע ליה מושבו לא ריבוי ולא מיעוט, וכן מרש"י ז"ל משמע דלא ילפינן ממצורע ורק כתב דלמלא אגרוף מצינו חשיב גבי מאור שאינו עשוי בידי אדם, ולשיטת הריטב"א ז"ל קשה שהרי קיי"ל לענין אהל בשבת דבעינן דוקא ג"כ דפנות וכמו שהיה במשכן (ועי' בנוב"י וחת"ס סי' ע"ב הנ"ל] וא"כ הא דלר"י לא בעינן דפנות אע"ג דגמר ממשכן ע"כ דגם זה בכלל שאר המאהילים דילפינן ממצורע, ולשיטת הריטב"א ז"ל דאהני גז"ש ואהני קרא א"כ ליבעי אהל מלא אגרוף היכי דליכא דפנות וזה לא שמענו, וע"כ כשיטת רש"י ותוס' דכל מאי דילפינן ממצורע לא בעי כמלא אגרוף, ורק אהל שאינו עשוי בידי אדם דלא ילפינן ממצורע בעי כמלא אגרוף, ושיטת הריטב"א ז"ל קשה לכאורה:

שוב ראיתי בתוס' שבת (דכ"ח ע"א) בד"ה אי, בהא דיליף התם אהל אהל ממשכן דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, פריך ואימא מה להלן קרשים אף כאן קרשים, ופירשו התוס' דקו' הש"ס הוא דמה להלן קרשים בהדי פשתן אף כאן בטומאת אהל קרשים בהדי פשתן, דסתם אהל קרוי הכיסוי עם הדפנות ע"ש, וכתב הרב הפנ"י ז"ל שם בכוונתם, דהא דמשני אמר קרא ועשית קרשים למשכן משכן קרוי משכן ואין קרשים קרוין משכן, היינו ע"כ דאהל לחוד בלא דפנות קרוי אהל. וכתב דלרש"י ז"ל פשיטא ליה דכיסוי לחוד קרוי אהל כמו דס"ל לרש"י לענין שבת, והעיר מהא דכתבו התוס' דגם הדפנות קרוי אהל לשבת עש"ה, ובסמ"ג הלכות טומאת מת כתב דבמצורע מהני מחיצה להפסיק בין הטהור להמצורע דמטמא בביאה, משום דבמצורע תלה רחמנא בבית וכל שיש מחיצה גבוה עשרה הו"ל בית אחר, אבל במת תלא רחמנא באהל וכל שהוא אהל אחד מביא הטומאה:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה