אור ברסלב
פתח האוהל כלל ב - סימן ז

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל ב - סימן ז

כלל ב - סימן ו

העתק תשובת הרב הפנ"י ז"ל בענין ביבין הקמורין כפי אשר נדפס באשכול סוף ה' טומאת כהנים שהעתיקה הרב בעל נחל אשכול משו"ת מאמר מרדכי עם הגהות נחל אשכול:

זה לשון הרב הפנ"י ז"ל:

בבואי לק"ק פפד"א עיר הגדולה לאלהים רבתי עם רבתי בדעות ראיתי שערוריה בין כהני ה', בהיות שאין ליהודים פה כ"א רחבה אחת ארוכה כמו שהיא מצפון לדרום, ונחלקת לב' שכונות, א' מצד מזרח ושכנגדה לצד מערב, ואין הפסק בין בתי כל שכונה ושכונה כ"א במקומות מעט, וכי ימות מת בא' מבתי השכונה הוצרכו הכהנים להיות נעים ונדים משכונה לשכונה שכנגדה, ואם גם באותה שכונה ימות מת לא ימצאו מנוח לכף רגלם ללון ברחוב כ"א במקומות מעט, וספרו לי הכהנים צערם, ואמרתי הלא אפשר לתקן ע"י הפסקת חומות שקורין בראנדמויער שעושין ריוח בין הדבקים בגגין וזיזין הבולטין, ואמרו לי שלא יועיל מחמת הביבין שמתחת לארץ בכל אורך השכונות, ששם שופכים כל בתי כסאות וכל השופכים שבבתים הכל הולך אל מקום אחד מתחת לארץ, וחוזרת [פי' הטומאה שבבית זה לחבירו. נחל אשכול] אף מתחת לחומה דרך הביב, ולדעתי אין בית מיחוש שתסוב הטומאה מבית לבית מתחת לארץ, הרי שנינו בפ"ג דאהלות ביב שהוא קמור תחת הבתים יש בו פותח טפח, ויש ביציאתו פו"ט טומאה בתוכו מה שבבית טהור [ומסיים במשנה טומאה בבית מה שבביב טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס, הרב הפנ"י מפרש שהביב פתוח טפח לא לבד בחללו אלא גם פתחו נגד הבית פתוח טפח, ומ"מ אמרינן טומאה בביב לא נטמא הבית כיון שיש לביב יציאה פתוח טפח, נ"א] יש בביב פו"ט ואין ביציאתו פו"ט טומאה בתוכו הבית טמא, טומאה בבית מה שבתוכו טהור [שדרך הטומאה לצאת מן הבית ולא להכנס לביב. נ"א] עכ"ל. ובתוספתא הובאה בר"ש איתא, פיו קמור ד' על ד' טפחים וכן בכולי בבי [כ"מ דתני במתניתין טפח קתני בברייתא ד"ט. נ"א] ולא פליגי מתניתא איירי בכזית (שאסור) ששיעורו בטפח, וברייתא איירי בנפל שהוא יותר מכזית, ופירש הרמב"ם כ"מ ששנה במשנתנו פותח טפח ירצה שיש גם בטפח [צ"ל בפתח הביב פתוח טפח במקום שפתוח לבית, ולא לבד בחלל הביב, ומציעתא יש בו פו"ט ואין ביציאתו פו"ט טומאה בבית הביב טהור, נמי איירי שהביב פתוח טפח וקצה הטומאה נכנסת בביב, קושיא זו מתרץ בהמשך התשובה. נ"א] הביב פתוח טפח וכן כפל במשנה שהכל תלוי בפתח הביב הפתוח לבית, אפ"ה ברישא אין טומאה יוצאת מפתח הביב לבית וכן להיפך אם הטומאה בבית אינה יוצאת תוך הביב אע"ג שפתח הביב טפח, והאריך שם בטעם, ושאר מפרשים קצרו לגודל הפשיטות, רק בבא מציעתא יש בביב פו"ט ואין ביציאתו פו"ט, טומאה בבית מה שבביב טהור, טומאה בביב מה שבבית טמא נחלקו אבות העולם הרמב"ם מפרש שנכנסה טומאה לבית דרך פתח הביב כיון שפתוח טפח, ואין ביציאתו טפח פתוח. ובשיטה זו פירשו מקצת רבותינו הצרפתים וכמה מקדמונים שהזכיר הרמב"ן בתה"א דלית להו האי סברא דבוקעת ועולה דלא אמרינן הכי כל היכא דאיכא חלל טפח על הטומאה וסתום למעלה, לכן הכא לא נכנסת הטומאה מן הביב לבית אי לא הוי פתוח טפח לצד הבית, וכן ברשב"א ורמב"ן ב"ב ק', אבל הביאו שגם מקצת חכמי צרפת ס"ל כתוס' ב"ב ק' כל שיש חלל טפח אף שסתום למעלה בוקעת ועולה אפילו שלא כנגד הטומאה כקבר סתום, ולדידהו אפשר שהמשנה איירי שאין פתח הביב פתוח למעלה כ"מ מר"ש ורא"ש דמ"מ כיון שיש בחללו טפח ואין לו יציאה טפח טומאה בוקעת, להכי הבית טמא אם טומאה בביב, והביב טהור אם טומאה בבית כיון שאין פתוח טפח לצד הבית ויש בחללו טפח הוי כחדר אחר שיש לו תקרה, ובסיפא שאין לביב חלל טפח נחשב כקרקעית הבית כמ"ש הרע"ב להכי טומאה בבית הביב טמא, אבל תוס' ע"ז מ"ב כתבו דלא נטמא בעמדו רגליו על הבור שבתוכו הטומאה דיש בו חלל טפח ולא הוי רצוצה. נ"א], וכן דעת תוס' בע"ז וא"צ להגיה כמהרש"א אלא הדברים ברורים כגי' מהר"ם לובלין כמו שהארכתי בקונטרס, וכן דעת רש"י ברכות גבי מדלגין היינו ופסחים וע"ז ונדה ונזיר [ברכות י"ט, פסחים ט', ע"ז מ"ב, נדה ט"ו, נזיר נ"ג ע"ב. וכן דעת ראב"ד כמש"ל קע"ט, ומרמב"ם פ"ז דטו"מ נראה דס"ל כתוס' בברכות דחלל טפח מטמא כל סביביו ודוקא בקבר. נ"א] ביש חלל טפח לא אמרינן בוקעת ועולה, אמנם כת החולקין הרא"ש והר"ש מפרשים בבא מציעתא דמשנתנו טומאה בביב הבית טמא משום דטומאה בוקעת ועולה וכ"כ תוס' במשנה דכוכין [ב"ב ד"ק ע"ב] וכמ"ש מהרש"א שם [שאין הטעם שהבית טמא כיון שאין יציאת הביב טפח ויוצאת דרך הבית, ליתא דמ"מ יוצאת אפילו בנקב קטן שהרי הנקב עשוי להגרות כל אשר בתוכו אלא ודאי הטעם משום שהטומאה בוקעת ועולה כל שאין ביציאתו טפח תוס' ברכות. נ"א] אלמא אדרבה פשיטא להנך רבוותא טפי הך סברא דלא שייך למימר שהטומאה תכנס מפתח הביב לבית [שמודים לפירוש רמב"ם שהביב פקוח פתחו טפח לצד הבית, ומ"מ אינו מביא טומאה לבית:

והבית אינו מביא טומאה אליו, כ"ז שביציאתו טפח. אך כבר כתבתי לעיל ס"ק ט"ו דלר"ש ורא"ש אין בפתח הביב לצד הבית פו"ט, ולא מצאתי רושם בדבריהם המורה כדברי הגאון, והוכחת הגאון לקמן דע"כ צ"ל שהביב פתוח לצד הבית שהרי עשוי להגרות כל אשר בבית, ודאי כן הוא, אבל מאן יימר שנקוב נקב טפח מרובע במקום אחד, דילמא פתחו ע"י סריגות ומעשה רשת נחשת וברזל ואפילו כמלא מקדח ליכא במקום אחד. עפי"ג דאהלות הסריגות והרפפות ורמב"ם פי"ד הט"מ, אבל אי הוי פו"ט לבית מביא טומאה לבית אף כשביציאתו פו"ט, ועי' לקמן הוכחה לזה. נ"א], ולא פליגי אלא במציעתא אבל בבא דרישא יש בביב פתוח טפח וגם ביציאתו פו"ט טומאה בבית מה שבביב טהור, טומאה בביב מה שבבית טהור, דהא כל אנפין שוין ואין פלוגתא עד שלא הוצרכו המפרשים להאריך, זולת הרמב"ם שמאריך בפירוש המשנה ומדשתקי אודויי אודי ליה ואביא לקמן טעמים ע"ז:

זכינו לדין ביב הנמצא בקהלתנו אפילו המת באותו מרתף עצמו שבו הביב ויש חומה מפסקת שקורין בראנדמויער רשות לכהן לעמוד במרתף שבבית השני מעבר לחומה תחת קמורת הביב מטעם שאין תקרה א' מאהלת על שניהם, אפילו היה נפל או כזית מן המת נמצא בביב עצמו במקום הקמור רשות לכהן להיות שם בכל הבית כיון שיש בחלל (הבית) הביב הרבה יותר מטפח בענין דלא הוה טומאה רצוצה וגם ביציאת הביב בסוף שער העיר במקום שכלה הביב פתח גדול יותר מדע"ד טפחים שעור להוציא מת שלם, ולפ"ז א' מאלף ק"ו שאין זה הביב מכניס ומוציא טומאה כלל מבית לבית אחר, עד שלא יאומן שיצא מפי חכם מובהק להחמיר בזה, וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יבין וישכיל שא"א בעולם שתכנס טומאה מבית לבית דרך הביב במקום שיש חומה מפסקת שקורין בראנדמויער, שלא מצינו בכל הטומאות שאחד מהן מטמא באהל חוץ מן המת] ודבר שיצא לדון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו דלא שייך טומאת אהל אלא באחד מג' דרכים. א) שמאהיל אדם או אוכלין נגד גוף המת בכולו או מקצתו, אף אם המת במקום מגולה בלא אהל, אמנם בזה אין בצדדי מת טומאה כלל ובהפסקה כל דהו סגי כיון שאין אהל. ב) שמאהיל המת כולו או מקצתו על האדם או על הטהרות כנגדם ממש. ג) שהיה המת והאדם תחת אהל אחד וזה הנקרא בגמ' (המשנה) המשכה [כדאיתא בחולין קכ"ה ע"ב] והוא עיקר טומאת אהל המפורש דכתיב אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל יטמא. למדין מזה היכא דליכא חד מג' טומאות אהל אלו, לא שייך טומאה לא מד"ת ולא מד"ס ומה שמצינו בכמה דוכתי בגמרא טומאה נכנסת ממקום למקום אין הפירוש טומאת מת יש לה כח מעיקר הדין לילך מאהל לאהל מעלית לתחתית ואף מתחת לארץ דרך נקב פ"ט לבית אחר זה טעות, דלעולם לא שייך טומאת אהל אלא באחד מג' דרכים שבארנו [דעת הרב טפח על טפח פתוח אינו מביא טומאה לבית אחר אלא אם התקרה בשטח אחד, אבל אם טומאה בביב מקורה וחללו טפח ויש לו יציאה טפח אף שפתוח לצד הבית טפח אינו עולה הטומאה לבית לפי שתקרת הביב מבדיל בין הטומאה לבית ואין כאן אהל א' ואין אומרים הטומאה נכנסת דרך נקב מחדר לחדר אלא אם שתי התקרות בשטח שוה ולא אם תקרה א' למטה וא' למעלה, ומה שיש לתמוה ע"ז כתבתי לקמן. נ"א] ודבר זה א"צ לפנים שמוסכם מכל הפוסקים, ואפ"ה אביא ראיות מלבד המשנה דביב:

במ"א פ"ה דאהלות:

תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו עליו קוברי המת בש"א הכל טמא, ובה"א התנור טמא והבית טהור, רע"א אף התנור טהור, והסכימו מפרשי משניות לפרש המשנה שיש בעין התנור טפח על טפח [הר"ש פירש להדיא בפותח טפח הבית טמא ומיירי שאינו פתוח טפח, והרע"ב והרמב"ם שתקו מזה, אבל הרא"ש פירש דמיירי שיש בעין התנור טפח על טפח דאל"ה אפילו טומאה בעין, התנור טהור עכ"ל. כוונתו לע"ד העין טפח על טפח, אבל בפי התנור לבית מודה לר"ש דאין בו פו"ט, ואף אי מיירי שפתוח לבית טפח על טפח, מ"מ הטומאה שבאה ע"י עין התנור אין לדמות לשאר טומאות כמ"ש מהר"ם הביאו תוי"ט, שאני כלי דמה"ת לא עיילא טומאה אלא דרך פתח הכלי ועינו של תנור אינו להכניס אלא להוציא עי"ש, והרמב"ם פירש התנור שקוע בארץ וי"ל דמיירי התנור פו"ט לצד הבית, אבל לא עין התנור כמ"ש הר"ש דלחומרא טמאו התנור דנכנס טומאה לכלי אף בנקב קטן אבל לא לבית, ולרמב"ם הטעם כיון שמשוקע בארץ ואינו דומה לכלי, נ"א] ואפ"ה לא נכנסת הטומאה דרך התנור לבית והטעם מבואר ברמב"ם [פי"ח דטו"מ] התנור טמא והבית טהור לפי שאין התנור גבוה מן הארץ כדי שתבוא הטומאה לבית, והסכים עמו הראב"ד והקיל יותר אפילו בגבוה מן הארץ טפח על טפח, וכ"מ מפרש הרמב"ם לפמ"ש בפה"מ שעין התנור הוא הנקב אשר בשפלות הארץ וכו', ומיירי שהתנור משוקע בקרקע הבית, נמצא לענין זה אין אהל אחד עם הבית שיבוא לו טומאה שנכנסת לתנור דרך עינו עכ"ל. הרי לפנינו שלעולם אין כח לטומאה לכנוס בעצמותה ממקום למקום, אם לא היכי שאהל אחד עם המת עצמו, והטעם מבואר כיון שהתנור בתחתית הארץ לא שייך לומר חבוט רמי וגוד אחית [סוכה כ"ב פירש"י חבוט רמי השפל והשלך תקרה שלמעלה על אויר שתחתיו ברוחבה וגוד אחית משוך אותה והורד לעשות מחיצה בארוך. נ"א] שתקרת הבית תהיה מונחת על פתח התנור ונדבקת לאהל עין התנור, דא"כ אין כאן אהל כלל להביא הטומאה על הטהרות שבבית שהרי תקרת הבית מכסית התנור, ולקמן אבאר יותר:

למדין מזה שאין לתמוה ענין הביב שאין טומאה נכנסת [צ"ל על ענין הביב שאין טומאה נכנסת מתוך הבית לביב ומפתח הביב לביב. נ"א] שהרי לפנינו שעין התנור נראה קצת כאהל אחד [עם התנור והבית] אפ"ה אין הטומאה נכנסת חוץ לגבולה אפילו כחוט השערה כיון שאין אהל אחד ממש. [אף לפי פירושו לענ"ד אין דמיון לביב, התם בתנור אמרינן הבית טהור היינו הטהרות שמונחות בבית ושם שפיר קאמר שא"ל חבוט רמי שאז אין כאן אהל כלל על הטהרות, אבל הכא שהטומאה בבית אם נאמר חבוט רמי, תקרת הבית עם הטומאה מונחת על פתח הביב והביב חללו טפח ומקורה, ולמה יהיה הביב טהור אם בתקרה הטומאה. נ"א] ומש"ה מטהר ר"ע אפי' התנור, ולב"ה מטמא התנור כיון שנראה (כדבר אחד עם התנור עתוי"ט. נ"א] ואפ"ה הבית טהור מה"ט גופא שאין אהל אחד, ונראה שמפרשי משניות פרשו (צואר) צורת התנור שעומד תחת תקרת הבית כתנורים שלנו ולא כרמב"ם, א"כ ק"ו שאין כח בטומאה לכנוס] להכנס מבית ופתח הביב לתוך הביב לפי שאין אהל הבית ואהל הביב אחד שתקרת הבית ותקרת הביב מפסקת לגמרי בין הביב ובין [תקרת הבית] וזהו שכתב הרמב"ם אמרו טפח על טפח חוצץ בפני טומאה לפי שקבעו לו בשם אהל בפ"ע, עיין דברים ברורים כשמלה, כפתור ופרח:

העולה מזה לעולם אין טומאה נכנסת ממקום למקום אלא בענין שאנו אומרים שהכל נעשה אהל אחד והיינו היכי דשייך גוד אחית וחבוט רמי, והכא לא שייך, ואם [צ"ל דאא"ל שהם אהל אחד א"כ אין לטומאה כלום כמש"ל] אהל אחד, אין לטומאה כלום ממקום למקום, כ"ש מביב לבית. [וקשה האיך מפרש פ"י דאהלות מ"ד דמוכח הטומאה בבית ועליה ע"ג ויש ארובה פו"ט בין הבית לעליה:

טומאה בעליון גם התחתון טמא, טומאה בתחתון גם העליון טמא וכן ברמב"ם פי"ו ה"ג וה"נ הביב כבית מקורה ופתוח טפח והבית שעליה כעליה ולמה לא תצא הטומאה מבית לביב וכן להפך, אלא ודאי הא דמטהר ברישא דמתניתין מיירי כמש"ל שפתח הביב מכוסה בסריגות ואין טפח במקום אחד לכן לא נטמא מטומאת הבית כל זמן שיש בחללו טפח ואינו כקרקע הבית כמ"ש הרמב"ם בפה"מ, והא דנטמא הבית ממנו כשאין ביציאתו טפח מפני שהוא כקבר סתום בוקעת ועולה או מחמת סוף טומאה לצאת, וראית הגאון מעינו של תנור כבר סתרתי לעיל, וכל דבריו בענין זה לענ"ד אינן מחוורין. מיהו כיון דלר"ת נטמא בו ביום אין איסור תורה לשוב ולטמא, וכן רש"י (נזיר מ"ב ע"ב) וכן ביראים שי"א וכן מראב"ד בהשגות פ"ה דנזירות משמע שאין איסור תורה בזה"ז, והיינו כמ"ש הסמ"ג כיון שביום אחר אינו חייב אלא משום שמוסיף יום טומאה על טומאתו ובזה"ז שאין לנו מי חטאת ליכא הוספה אפי' ביום אחר אין איסור תורה, ואף שכתב לי שבת"ד פסק הראב"ד כרמב"ם מ"מ השגתו על הרמב"ם כתב לעת זקנתו וכן בשעת הדחק אפשר לסמוך על הוראה זו. נ"א] אלא היכי שסוף הטומאה לצאת דרך פתח או חלון, וכיון דבנד"ד לא שייך אחד מג' מיני טומאת אהל שהזכיר הרמב"ם שהרי המת בבית זה וכהן בבית אחר ואין פתח וחלון בגוף הכותל מבית לבית [אבל הביבין מתחת לארץ פתוחים למעלה ופתוחים למטה ואין חומה מפסיקתן למטה וכולן יוצאין ומגרים לביב הגדול א"כ נכנסת הטומאה מביב לביב מתחת לארץ, וזה היה חשש האוסרים בפפד"מ. נ"א] שחומה מפסקת, ואין הכהן מאהיל על המת ולא המת עליו ואין אהל שמאהיל על שניהם, א"כ א"א לצרף ב' בתים להיות כאהל אחד, וכ"ש היכי שהשכונה קטנה בעצמה ואין כוונתו משכונה שבצד מזרח לשכונה שבמערב דבזה לא היה ספק לכהני פפ"ד כנראה מראשית התשובה שאם מת בשכונת מזרח הלכו לשכונת מערב לשכנגדה אלא מאותה שכונה עצמה משתעי הגאון שגם בשכונה עצמה בקצת מקומות ברחוב אויר בין בית לבית. נ"א] מפסקת בין בתים שמעבר זה לבתים שמעבר אחר שא"א בשום ענין שיהיה אהל אחד על שניהם:

ככל הדברים האלה היו חקוקים על לבי בטרם עיינתי, ואמרתי א"א שנהוגין איסור בקהלתנו מקדם ע"י הוראת חכם, כ"א על דברת ב"א פטפוטי מלין, זאת ועוד אחרת שלא בא הדבר להלכה למעשה, שבלא"ה היו הכהנים אסורין לכנוס בשכונה מצד הוצאת הזיזין שסובבין והולכין על השכונה אף על החומה המפסקת ומכ"ש קודם השריפה הגדולה ב"מ שהיתה בשנת ת"ק] שלא היה שום חומה המפסקת ולא הוצרכו להוראה זו, תדע שכן היה דאלת"ה הגע בעצמך שאם היו הביבין האלו נמשכין משכונה זו לשכונה שכנגדה, כמו שנתברר לי אח"כ, היעלה עה"ד שיהיו הכהנים גולים ולא תהא קולטתו דירה לעמוד בתוכה עד שיצטרכו לגלות מעיר לעיר, וגם מעשה בכ"י יוכיח שביבין אלו נמצאין ברוב קהלות ישראל שהם יוצאים משכונה לשכונה עד סוף העיר. ונהירנא כד הוינא בק"ק לבוב ששם נמצאו ביבין גדולים כמו בקהלתנו, ומימי לא ראיתי שום חשש איסור לכהנים [במקום שיש מחיצה] שקורין בראנדמויער, וידוע ששמשו שם גדולים בעל הסמ"ע שהיה יחיד מומחה באהלות, ואחריו הגאון מו"ה אברהם שטענצעל כ"ץ ובעל משאת בנימין ואחריהם הרבה כהנים גדולים ולא נשמע ולא נראה מי שחשש בענין זה. אחר הדברים האלה שהיינו עוסקים בדבר, שמתים על לבי, ולכל ישראל לא הוריתי לא איסור ולא היתר ואח"כ נתפרדה החבילה, עד שפ"א אסתייע מלתא אחר הכנסת כלה לחופה וכל המשפחה היו כהנים וכבר היה שלחנם ערוך ומת תינוק אחד בשכונת מקום המשתה וגם בשכונה אחרת היה מת, וכמעט שנתערבב משתה הנשואין עד שהוצרכתי לפייס אבי הילד שמת להוציא הולד לחצר לאויר העולם, גם פעמים הרבה הכהנים נעים ומטולטלים בלילי שבוי"ט וצריכין לפרוש מביתם לבטל עונג שבת ומצות עונה אף בליל טבילה, לכן נגשו אלי הכהנים והפצירו בי למצוא עזר, וקבלתי ע"ע לעיין אם יש סברא נוטה לאיסור אניח הדבר כהוייתו אך אם לא אמצא שום צד איסור אז אדע נאמנה שלא יצאה הוראה זו משום חכם מובהק:

בעת ההיא היינו מסובין בסעודת מצוה והגיד לי מופלג אחד שהרב המאה"ג מו"ה שמואל שאטין ז"ל אמר לו שאינו יודע טעם לחומרא זו והראה לו משנה דביב, אך אמר לו שיש לדחות משנה זו ממשנה דמגדל [אהלות פ"ד מ"א]. כשמעי הדברים נתתי שמחה בלבי דאדרבה משם ראיה יותר, כבר כתבתי בבבא קמייתא דמשנה דביב טומאה בבית מה שבביב טהור, לא התעוררו המפרשים ליתן טעם למה לא תכנס הטומאה לביב, (כבר כתבתי שסבירא להו שאינו פו"ט לצד הבית כמ"ש תוי"ט. נ"א] מ"ש מחלון לחלון כמו שהתעוררו במשנה דמגדל, שהוקשה להם טומאה בבית מה שבמגדל טהור מ"ש מחלון שבין [בית לבית] דטומאה יוצאת מזה לזה, ומוקי האי דמגדל שדלתותיו נעולות, משמע דפשיטא להו דביב לא דמי לחלון אף ע"פ שיש פו"ט בהתחלת כניסת הביב, דע"כ מתני' מיירי הכי מצד ענין הביב (ואותו) ואיכותו שפתוח להגרות המים הנוזלים מכל חדרי הבית בכל עת ועונה, וליכא לאוקמי שיש לו דלת ושהוא סתום ע"י דא"כ כל המים הנשפכים מחדרי הבית מהיכן נפלו וירדו. ואפילו אם תדחק לומר כך כי היכי דלא תקשי מ"ש מחלון בין בית לחברו, עכ"פ לא היה להמפרשים לסתום אלא להקשות ולתרץ כמו במשנה דמגדל, שהרי פרק זה נשנה קודם פרק דמגדל, אלא ע"כ דליתא מטעמים שאכתוב, ועוד ברפ"ה דאהלות גבי תנור שהאהילו עליו קוברי המת כתב הר"ש דמיירי שאין בו פו"ט, דאי פו"ט למה (לא] תכנס לבית, ולא דמי להנך דפרקין דלעיל וכו' דהכא נכנסת לתנור ועוד לגבי מגדל אוקמינן בדלת נעולה, לפ"ז מ"ש ר"ש לא דמי להנך דפרקין לעיל, רומז אל משנה דביב [אני אומר שרומז אל מ"ג פ"ד (שהוא הפרק דלעיל ולא אל משנה דביב בפ"ג) היה עומד בתוך הפתח ופתחו לחוץ, דמיירי שפתוח טפח ומ"מ טהור שאין הפתח נגד הטומאה ואי משום סוף טומאה לצאת אין יציאתה שם. נ"א] דהאי דמגדל בדלת נעולה עסקינן, וליכא למימר דהאי דביב נהי דמיירי בפתוחות, איכא לאוקמי שאין בפתחו טפח, ואין טפח אלא בחללו לאחר שקמרוהו, ונדחק לומר מעיקרא הוה מוקים הר"ש ביש בפתחו טפח, אבל למאי דאסיק מתוך התוספתא דתנור איירי שאין בפתחו טפח, ביב נמי שאין בפתחו טפח, א"כ הקושיא במקומה עומדת למה לא הרגישו המפרשים להקשות ולתרץ כן גבי ביב כמו גבי תנור, ועוד שכולם כתבו הא דקתני כיצד הביב וכו' לא קאי רק אחוצץ בפני הטומאה ולא אמביא טומאה [שממתניתין נשמע טפח על טפח חוצץ דאם ביציאת הביב טפח על טפח חוצץ. נ"א] ותקשי על רבינו הקדוש פתח במביא וחוצץ וסיים בחוצץ, הלא בענין הביב גופא מצי למתני כיצד מביא, אם פתוח לבית טפח כמו בחלל, והטומאה בביב ואין ביציאתו פו"ט שמביא טומאה לבית כמ"ש הרמב"ם בפה"מ, אלא דלא סגי להו להמפרשים לפרש מציעתא טומאה בביב הבית טמא שקאי אכיצד מביא טומאה, שמביא דרך פתחו לבית, דפשיטא להו אפילו בפו"ט אין הביב מביא טומאה כמ"ש המהרש"א (בב"ב ד"ק ע"ב) דאף ע"ג שאין ביציאתו טפח אפ"ה אין דרך הטומאה לצאת דרך הבית, שביב עשוי להוציא דרך יציאתו עם השופכים לר"ה, ומ"מ בבבא טומאה בבית מה שבביב:

טהור כולם מסכימים למ"ש הרמב"ם שיש בפתח הביב לבית פו"ט [ראיה מוכרחת לזה ל"י. נ"א] דמדשתקו המפרשים אודויי אודו ליה, ואפ"ה לא הוקשה להם למה לא תכנס מביב לבית מ"ש מחלון שבין בית לבית, כי היכי דמקשים במשנה דמגדל ותנור, וה"ט דביב לא דמי לחלון מטעם שכבר כתבתי לרמב"ם וראב"ד ופירוש הכ"מ לעולם אין יוצאת טומאה ממקום למקום אלא באופן שיהיה אהל אחד על המטמא ועל המיטמא, ויתחברו האהלים עפ"י הלכות המסורות גוד אחית גוד אסיק וכיוצא בו, ומה"ט מפרש הרמב"ם אין טומאה יוצאת מתנור לבית שא"א לחבר תקרת הבית עם האהל בעין התנור, כיון שהתנור משוקע בקרקע ואי אמרינן גוד אחית נתבטל האהל ולא שייך חבור אהלים תחת הקרקע כמ"ש לעיל, והראב"ד מקיל אפילו אם גבוה התנור, והרא"ש כתב נמי שיש בתנור טפח על טפח וכיון דשמיע לן תלת אריותא [רמב"ם רא"ש וראב"ד] שאין טומאה נכנסת ממל"מ תחת תחתית הקרקע, כיון שא"א לעשות ב' אהלים אחד, מצינו למימר לר"ש נמי פשיטא הך סברא, והא דלא מפרש מתני' דתנור בהכי, שאינו מצייר התנור כרמב"ם שקוע בקרקע ועין התנור עשוי להוציא אפר, אלא כתנורים שלנו שעין התנור עשוי להוציא עשן מש"ה מוקי מתני' שאין פו"ט בעין התנור. וטעם משנה דביב מבואר הטעם מספיק לפה"מ לרמב"ם, כשטומאה בבית נכנסת דרך החפירה עד שמגעת לפתח הביב והטומאה עדיין תחת תקרת הבית. אפ"ה אינה יכולה להכנס מפתח הביב לביב עצמו לטמא טהרות שבתוכו לפי שהביב חלק לו מקום לעצמו לקרוא אהל בפ"ע, ותקרת הביב חוצצת בין תקרת הבית לטהרות, נמצא שאין המת והטהרות תחת אהל אחד, וז"ש במשנה טפח על טפח חוצץ בפני הטומאה כיצד ביב וכו' [החציצה היא התקרה שעל הביב שנעשה תקרה ע"י שתחתי' טפח על טפח חלול. נ"א] וכל זה מפורש בלשון הרמב"ם דלפי דבריו כיצד אכולי קאי [שלדעתו כיצד קאי נמי על טפח על טפח מביא טומאה שאם אין ביציאתו פ"ט ובחללו פ"ט טומאה בביב הבית טמא לאו משום בוקעת אלא משום שפתחו פתוח לצד הבית טפח על טפח מביא טומאה לבית דאמרינן סט"ל דרך שם. נ"א] וזהו שכתב שלא תכנס הטומאה מפתח הביב לביב ולא כתב לפתח הביב מורה כן [אע"פ שפתח הביב רואה הטומאה שפתוח מ"מ אינה נכנסת לביב שתקרת הביב אהל אחר. נ"א] והא דמטהרין הביב עצמו וגבי תנור אמרינן שהתנור טמא, שאני תנור שהוא כלי אחד עם עין התנור:

ועוד י"ל דלא ניחא לר"ש ולתוי"ט לפרש טומאה בבית הביב טהור מה"ט [שתקרת הביב מפסיק והוה אהל אחר. נ"א] דאין זה טעם מספיק לטהר מה שבביב עצמו דה"נ לא מטהרין ב"ה התנור, והספיק להם הטעם שדרך טומאה לצאת, אע"ג דבעלמא לא מהני ה"ט אלא בפתח סתום וכן במגדל, התם הנך חלונות ופתחים אם הם פתוחים, פתחים גמורים הן, אפילו חלון ראוי להצניע בו מת מחדר לחדר כשאין רוצין לקברו באותה שעה כגון בשבת ויו"ט, מש"ה טמא דלא חלקו בין פתח קטן לגדול כל זמן שראוים להצניע המת אפילו גדול כיון שראוי לחתכו לאברים [עפה"מ לרמב"ם אהלות פ"ז מ"ג שכתב אע"ג שהוא אסור. נ"א] מש"ה טמא דלא חלקו כדאיתא בפ' בכל מערבין גבי עוג מלך הבשן פתחו כמלואו, ובפרק המפלת (נדה כ"ז) גבי מת ששלדו קיים ומה"ט אוקמי הך דמגדל כשהדלת נעולה, דאל"כ הוה טמא שראוי להצניע נפל קטן עד שעת קבורה או כזית ממת, משא"כ בביב שעשוי להגרת מים שאין דרך להכנס בו הטומאה בשום ענין שהמים שטפוהו, וגם אין עשוי להצניע בו דבר [בדבור זה יצא הרב לדון בדבר חדש לחלק בין ביב פתוח לחדר פתוח. נ"א] וזה טעם ממש שאמרה המשנה שדרך הטומאה לצאת ואין דרך להכנס בביב:

ולא מיבעיא אם נאמר כשנכנסה טומאה אפילו מחדר לחדר דרך חלון לא הוה אלא דרבנן כדעת הש"ך, דלפ"ז פשיטא שיש לחלק בין ביב לחלון, דבחלונות גזרו שראוים להוצאת המת, ומה"ט אסרו סתומות כפתוחות כדאיתא בהמפלת [לא נזכר שם שהוא מדרבנן, נ"א] מה שא"כ ביב דלא חזי להוציא לקברו אפילו להצניע לא כדמשמע מלשון המהרש"א (ב"ב ד"ק ע"ב), אפי' אם לא נאמר כש"ך כדמשמע מרמב"ם פ"ג דאבל ה"ג] דהוה דאורייתא, דוקא מהלכה למשה מסיני, דקרא משמע כל אשר באהל ולא באהל אחר, א"כ שייך נמי האי טעמא כדפרישית והבו דלא לוסיף עלה, דהכא גמירי דלא שייך אפילו בפתוחות אלא במקום שראוי להוציא כולו או מקצתו, דומיא למ"ש ר' משולם לענין סוף טומאה לצאת בסתומות, [צ"ל ר' שלום בב"י סי' שע"א ר"ש מווין רבו של מהרי"ל שכתב דלא שייך סט"ל אלא במקום שיוצא המת מאהלו לאהל השני ולא לשער העיר, דסט"ל הלכתא והבו דלא לוסיף עי' מהרא"י כ"ד. נ"א] וה"ה בפתוחות [היינו לענין הביב] וביותר למ"ש רש"י בביצה הפתוחות והסתומות דין אחד להם ודו"ז [יגעתי ולא מצאתי שמ"ש רש"י ביצה ד"י כולם פתוחים או סתומים אכולן טמאים קאי ולא למימרא שטהורין פתוחים אם חשב להוציאו באחד מהם וי"ל עיין שיטה. נ"א]:

(ע"כ העתקת שו"ת פנ"י עם הגהות נחל אשכול):

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה