פתח האוהל· רבי משולם קויפמן
כלל ב - סימן ה
בענין חור שלא נעשה בידי אדם:
תנן ברפי"ג דאהלות העושה מאור בתחלה חלון העשוי לאורה בתחלה משום דבעי למתני סיפא שירי המאור תנא רישא בתחלה. הרב] שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה הוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית וישנו כמלא נקב של עול אם יש בחלון כשיעור הזה מביא את הטומאה לצד אחר. הרב), שירי המאור אם נשאר מן החלון שלא נסתם. הרב] רום אצבעיים על רוחב האגודל, אלו הן שירי המאור חלון שנסתמה ולא הספיק לגמרה, חררוהו מים [שלא נעשה החור ע"י אדם אלא ע"י מרוצת המים. הרב] או שרצים (כגון החולד והעכבר. הרב] או שאכלתו מלחת שהארץ מליחה ומתבקעת מאליה. הרב שיעורו מלא אגרוף אגרופו של בן בטיח אדם גדול שהיה האגרוף שלו כראש גדול של כל אדם. הרבן ן חשב עליו לתשמיש [חלון שחררוהו מים או שרצים שחשב להשתמש בי ולהניח שם חפציו. הרב] שיעורו בפותח טפח, למאור להכניס אורה. הרב שיעורו מלא מקדח ע"כ:
קשה לי בהא דתנן רפי"א הבית שנסדק טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורין טומאה בפנים כלים שבחוץ בש"א עד שיהא בסדק ד"ט, בה"א כל שהוא, ר' יוסי אומר משום ב"ה פו"ט, ובתוספ' פי"ב איתא אמר רבי תמה אני אם אמר ר' יוסי בפו"ט לא אמר אלא בכזית מן המת, וכתב הר"ש ז"ל פירוש כזית מן המת פתחו טפח להציל טומאה על הפתחים אבל במת פתחו בד' ע"כ. משמע דלרבי אליבא דר' יוסי טומאה בפנים דסגי בפותח טפח הוא דוקא בכזית מן המת אבל במת שלם בעינן ד"ט [ועמש"ל כ"א ס"א]:
וקשה שהרי הכא איירי דהבית שנסדק מאליו והו"ל חור שלא נעשה בידי אדם ושיעורו מלא אגרוף דוקא, ור' יוסי ג"כ ס"ל כן בהדיא בכלים (פי"ז מי"ב), דאיתא מאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו כמלא אגרוף זה הוא אגרופו של בן בטיח, א"ר יוסי ישנו כראש גדול של אדם. והכי ס"ל ג"כ לרבי כדאיתא בתוספתא הובא בר"ש ז"ל בפ"ו מ"ג, כותל שנסדק בין שתי ובין ערב [שתי שהסדק הולך מלמעלה למטה עד גובהו של כותל, ערב שהסדק ארכו לרחבו של כותל, הר"ש] ועשוי כמין משפך [הסדק עשוי כמשפך הזה שתוכו רחב ופיו ארוך מצדו שהמשקים יוצאין דרך שם, הר"ש] רחב מבפנים וצר מבחוץ (רחב מבפנים מחצי כותל ולפנים של צד הבית וצר מבחוץ מחצי כותל ולחוץ של צד האויר, הר"ש] טומאה ברחב הבית טמא ובצר נידון מחצה על מחצה דאע"פ שהצר כולו במחצה של צד האויר מ"מ שדינן חציה של צר בתר הרחב, הר"ש], רחב מבחוץ וצר מבפנים טומאה ברחב הבית טהור ובצר נידון מחצה על מחצה כו' וכמה יהיה הסדק הזה ר' אומר מלא אגרופו של בן בטיח מלא אגרוף ארחב של סדק קאי, בן בטיח במסכת כלים פי"ז תנן אר"י ישנו כראש גדול של כל אדם, הר"ש], הרי דגם רבי ס"ל כן בסדק שלא נעשה בידי אדם וא"כ הכא בבית שנסדק אמאי סגי בטפח. אמנם הגר"א ז"ל שם גריס וכמה יהיה הסדק הזה טפח ר' יהודה אומר מלא אגרופו של בן בטיח. כוונתו דסדק בכותל אינו דומה לחלון המביא טומאה מבית לבית דבעי מלא אגרוף ורק כמו אהל טפח על רום טפח המביא טומאה ממקום למקום דלרבנן בעי טפח ולר' יהודה בעי מלא אגרוף כדתנן בסופ"ג ורק מבית לבית בחלון בעינן גם לרבנן מלא אגרוף ועי"ש במפרש ז"ז. מ"מ קשיא דאמאי באמת סגי הכא בסדק טפח הרי לא נעשה בידי אדם:
אמנם נראה דהא דבעינן מלא אגרוף בחלון שלא נעשה בידי אדם הוא רק להוציא הטומאה מבית לבית אבל להציל טומאה על הפתחים בכזית מן המת דשיעורו טפח זה אף שלא נעשה בידי אדם מ"מ מציל דאמרינן דרק דרך הזה יוציא הטומאה, ומש"ה קאמר רבי כיון דמציל על כזית בטפח אם טומאה בפנים וכלים בחוץ ויש סדק טפח מציל, ולפירוש הגר"א ז"ל שכתב דרבי קאמר:
לא אמר אלא בכזית מן המת ולענין פתחים אבל הכא סגי בכ"ש הרי דהכא לא איירי בסדק טפח ורק בעלמא קאי ולק"מ לפ"ז:
אך קשה לי לפירוש הראב"ד ז"ל בפט"ז ה"ו שכתב על פירוש הרמב"ם ז"ל במשנה דהבית שנסדק וז"ל, א"א כמה קלקל עלינו את הענין כי הוא מפרש השעורין שבמשנה לטהרה והם אינם אלא לטומאה, ומפני זה השיבוש סיבב פירוש המשנה לדרך אחרת ובתוספתא כותל שנסדק והוא כותל הבית שהוא לצד החצר ויש לפנים תקרה עודפת ואין פתח לזה הבית זולתי זה הסדק, א"נ יש לו פתח אחר אבל אין פתח מציל אלא על פתחים מוגפים אבל על הסדק שהוא פתוח ועל החור שהוא פתוח אינו מציל, ב"ש סברי אינו מוציא את הטומאה עד שיהיה בו ד"ט ואפילו לכזית לפי שאין לסדק תאר פתח, ובית הלל אומרים כעובי חוט המשקולת אף ע"פ שאין בו טפח מפני שהוא ארוך וסופו להיות גדול והולך, ור' יוסי אומר משום ב"ה פותח טפח כדין חור שבין בית לבית לכזית עכ"ל. וקשה טובא דאיך מוציא מבית לתחת התקרה העודפת בטפח כדין חור שבין בית לבית לכזית [דהראב"ד לשיטתיה דלמת גם להוציא הטומאה בעי ד"ט כמש"ל ס"א] והרי בחור שנעשה מאליו בעינן כמלא אגרוף, ודוחק גדול לומר דאיירי דחשב עליו לתשמיש וסגי בטפח, דאמאי נקט ר"י טפח ובחשב לתשמיש דוקא, והרי פליגי הכא בשיעור הסדק שנסדק הכותל הו"ל לר"י למימר שיעורו מלא אגרוף כדין חור שבין בית לבית שנעשה מאליו:
ולפירוש הראב"ד ז"ל קשה ג"כ מתוספתא כנ"ל דכותל שנסדק בין שתי ובין ערב כו' דשיעור הסדק הוא מלא אגרוף, או טפח לת"ק לפי גירסת הגר"א ז"ל, ולא בעינן ד"ט לב"ש לפי שאין לו תאר פתח, ולב"ה כ"ש כמלא חוט המשקולת מפני שהוא ארוך וסופו להיות גדול והולך, וצל"ע בכל זה: בפסחים ד"ט דקאמר ר' יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא, ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם. וכתבו התוס' דע"כ דליכא בחור פו"ט דאל"כ אכתי נכנסה הטומאה מהחור לבור, ורש"י ז"ל כתב שם דסתם חור חולדה וברדלס פותח טפח הוא וגיררוהו לשם ולא האהיל, וכתבו המהרש"ל ומהרש"א ז"ל דרש"י ז"ל סובר דהחור היה טפח אבל פתח החור לבית לא היה בו טפח ומש"ה לא נכנסה הטומאה לבור. והפנ"י כתב דשפיר כתב רש"י ז"ל דיש בחור טפח מ"מ אינו נכנס טומאה לבור דהא הו"ל חור שחררהו עכברים וצריך כמלא אגרוף להביא הטומאה לבור, וכתב דאף ע"ג דפ"ג דאהלות ת"ק דר"י לא בעי כמלא אגרוף דאחד חור שחררוהו מים או שרצים סגי בטפח היינו דשם איירי דהטומאה והטהרה תחת אהל אחד אבל מאהל לאהל בעינן כמלא אגרוף, וכתב די"ל דהתוס' שהקשו וכתבו דע"כ איירי שאין בו טפח היינו דס"ל דהאי חור של שרצים כיון דסמוך וטפל לבור ממש הו"ל אהל אחד והו"ל כחורי רה"י וסגי בטפח עי"ש. ולא הבנתי דמה בכך דהו"ל אהל אחד והא התם ר' יהודה הוא דקאמר לה מעשה בשפחתו כו' ור"י הרי אף באהל אחד בעי כמלא אגרוף וכמ"ש שם הפנ"י, אך לרבנן שפיר י"ל דאע"ג דמבית לבית ע"י חור הנעשה מאליו בעינן מלא אגרוף מ"מ מהחור לבית סגי בטפח וכמו בכותל בית שנסדק דתוספתא הנ"ל שכתב הגר"א ז"ל דגרסינן דשיעורו טפח, ורק ר' יהודה ס"ל דבעינן מלא אגרוף, כיון דהטומאה הוא בכותל מביא הטומאה לבית בטפח לרבנן ודוק ועי' בחת"ס סי' ש"מ בד"ה ע"כ פירוש ריב"ם. ומש"א רפי"ג:
ובזה נראה לפע"ד דהא דאיתא ברפ"ד במגדל שהוא עומד בתוך הבית כלים שבינו לבין הארץ שבינו לבין הכותל שבינו לבין הקורות, אם יש שם פותח טפח טמאים ואם לאו טהורים, וקשה דאמאי יהיה מהני טפח הא איתא בפי"ג מ"ג החור שבדלת [באמצע הדלת דאינו עשוי לאויר, הרב] שיעורו מלא אגרוף דר"ע, רט"א בפו"ט, שייר בה חרש מלמטן או מלמעלן האומן שתיקן הדלת מלמטן כגון ששייר סמוך לאסקופה או מלמעלן סמוך למשקוף, הרב] הגיפה ולא מירקה או שפתחתו הרוח, שיעורו מלא אגרוף ע"כ. וא"כ הכא הרי האויר אשר בין המגדל לקורה הרי לא נעשה בידים, והוי רק כמו ששייר בה החרש מלמטן או מלמעלן דגם הכא כשהעמיד המגדל הו"ל כמו שהעמיד כותל או דלת והניח למטה ולמעלה ריוח וא"כ צריך כמלא אגרוף, וע"כ דאין זה כחור שבין בית לבית ורק דהוי ככותל שנסדק וכחור בתוך הבור שכתב הפנ"י דמביא הטומאה בטפח כיון דאין הפסק מחיצה בין הבית להטומאה, ורק בכותל שבין בית לבית דאיכא מחיצה ורק שיש חור טפח בזה אם נעשה שלא בידי אדם בעינן כמלא אגרוף. ובזה מתורץ מה שהקשה במשנה אחרונה שם דמאי קמ"ל אם יש שם פו"ט הכלים טמאים וכי גרע מחלון שבין שני בתים ולפ"ז א"ש דקמ"ל דלא בעינן כמלא אגרוף אף דלא נעשה בידי אדם. אמנם חלון שבנו הכותל והונח מקום פנוי ומזה נעשה החלון זה בודאי ל"א דהו"ל חלון שנעשה שלא בידי אדם דהא בכוונה בנה הכותל באופן זה שיהיה חלון חלול ולא גרע מחשב עליו לתשמיש אבל בשייר בה החרש למטה או למעלה דבלא כוונה נעשה שיהיה מקום פנוי וכן הכא דהעמיד שם מגדל ולא בכוונה עשה שיהיה שם מקום פנוי לבין הקורות למגדל ובין הארץ, למגדל זה בודאי הוה כחלון הנעשה שלא בידי אדם:
או י"ל דמש"ה במגדל סגי בטפח אע"ג דהחלל נעשה שלא בידי אדם דבמשנה אחרונה הקשה שם הא הו"ל שיפועי אהלים ויבוא הטומאה פחות מטפח ותירץ דפחות מטפח אמרינן לבוד. ולפ"ז כל שיש טפח שוב יביא הטומאה מטעם שיפועי אהלים אע"ג דליכא מלא אגרוף. וצ"ע עוד:
והנה בפי"א מ"ז דתנן כלב שאכל בשר המת ומת הכלב ומוטל על האסקופה, ר"מ אומר אם יש בצוארו פו"ט מביא את הטומאה ואם לאו אינו מביא את הטומאה, ר' יוסי אומר רואין את הטומאה מכנגד המשקוף ולפנים הבית טמא מכנגד המשקוף ולחוץ הבית טהור, ר"א אומר פיו לפנים הבית טהור פיו לחוץ הבית טמא שהטומאה יוצאה דרך שולים, ריב"ב אומר בין כך ובין כך הבית טמא ע"כ, וכתבו התוס' בחולין (דף קכ"ו ע"א) דר"מ ס"ל אם יש בצואר הכלב פו"ט מביא הטומאה אע"ג דאין בחלל הצואר פו"ט משום דר"מ לשיטתיה דס"ל חוקקין להשלים ורואין כאלו הצואר חלל עיש"ה, וקשה שהרי בעירובין (דף ק"ב ע"א) דהא דקאמר בגמרא כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה בשבת כו' לא אמרן שאין בשיפועה טפח כתבו התוס' פירש הקונטרס שיש כילות קטנות סמוכות זו לזו ואין בכל אחת טפח ותימה דלימא לבוד מכילה זו לכילה זו ונמצא שיש בשפועה טפח, וי"ל דהא דחשיב ליה אהל לעיל ע"י לבוד דהיינו לענין שיוכל להוסיף למחר בשבת, אבל לא מסתבר שיחשוב בכה"ג עשיית אהל לאסור עליו לעשות בשבת דאטו יהיה אסור לנטות בשבת שני חוטין תוך שלשה משום עשיית אהל ע"כ, וכתב המג"א סי' תק"ב סק"ט לפרש כוונתם דאע"ג דאמרינן לבוד גם להחמיר מ"מ מותר לנטות שני חוטין תוך שלשה דאע"ג דע"י לבוד נעשה אהל מ"מ הוא לא עביד האהל וע"י הלכה דאמרינן לבוד הוי כאהל שנעשה מאליו עש"ה, וכעין זה בירושלמי שבת ר"פ הזורק מה בין גיטין ומה בין שבת דבגיטין אמרינן קלוטה:
כמי שהונחה דמיא. אבל לא בשבת] בשבת כתיב לא תעשה מלאכה ונעשית היא מאליה, ברם הכא התורה אמרה ונתן בידה ברשותה ע"כ. וא"כ קשה נהי דאמרינן חוקקין להשלים מ"מ רק ההלכה היא שיהיו רואין כאלו הוא חלל אבל הוא לא עביד החלל וא"כ שיב יהיה צריך כמלא אגרוף כחור הנעשה שלא בידי אדם ואמאי סגי אם יש בצוארו פו"ט:
וכן קשה לר' יוסי דקאמר בגמרא שם דס"ל דרואין את חלל הצואר אם יש בו פו"ט מביא הטומאה, ולא ס"ל חוקקין להשלים. וקשה דמה דכך דיש בחלל הצואר פו"ט מ"מ הרי בודאי דהצואר יש לו דין כאהל שנעשה שלא בידי אדם דהו"ל כחררוהו מים או שרצים ואמאי סגי בטפח, וכמ"ש בסוכה דכ"א דשוורים הו"ל אהל הנעשה שלא ביד"א. ונראה דהנה רש"י ז"ל כתב שם אם יש בצוארו פו"ט מביא הטומאה משום דדופנו העליון מאהיל על הטומאה וראשו השני ממשיך האהל לבית ויוצאה דרך פיו לבית ואף ע"ג דאין לה אהל שחללו טפח, סבר ר"מ דממשיך, הואיל ורחב טפח עכ"ל. הנך רואה דהכא אין דנין לומר דצואר הכלב יהיה לו דין חלון טפח שבין בית לבית דגוף הכלב יהיה כמו בית בפ"ע והצואר מביא הטומאה דבזה שפיר היה צריך מלא אגרוף כדין חלון שבין בית לבית, ורק הכא קא אתינן לה מטעם דצד העליון מביא הטומאה ומטעם טפח על טפח על רום טפח דמביא הטומאה ממקום למקום ובזה קיי"ל כרבנן דר' יהודה דאף ע"ג דלא נעשה מאליה סגי בטפח, ואף ע"ג דהכא הרי הטומאה והכלים אינם תחת אהל אחד מ"מ י"ל כמ"ש הפנ"י הנ"ל דחור הסמוך לבור סגי בטפח, וכתוספתא הנ"ל, וכל שמונח קורה רחב טפח וגבוה טפח מביא הטומאה לבית ואין זה כמו חלון שבין בית לבית, וגם דהכא נעשה אהל אחד מטעם חבוט רמי דהשפל תקרת הבית עם הקורה וכמש"ל בענין לבוד וז"ב לפע"ד דהכא אין לו דין כחלון שבין בית לבית ורק כחור הסמוך לבור וכמ"ש הפנ"י, ובמשנה ספ"ג, דקתני אחד חור שחררוהו המים, וכתב הר"ש ז"ל דקאי אביב הקמור דקתני לעיל, ולשיטת החת"ס איירי דוקא שפתח הביב אשר בתוך הבית סתום דאל"כ מביא הטומאה לבית וכמש"ל בס"ד, הרי דאע"ג דאינם באהל אחד רק הביב פתוח במלאו פתח טפח לבית הבית טמא אף ע"ג שלא נעשה בידי אדם, ובפירוש הרא"ש כתב אם יש בצוארו טפח היינו שיש בחוט המקיפו ד"ט וחומש, כי אלכסון המרובע טפח, וטפח ושני חומשין, וכל שיש בעוביו טפח יש בהיקפו שלש אז בצד העליון של צואר מביא את הטומאה עכ"ל ולא סגי לי' בהיקפו שלש דאז יהיה חללו טפח ויהיה כחור שבין בית לבית ע"כ דהכא רק צד העליון מביא את הטומאה. ולפ"ז שפיר לר"מ אמרינן חוקקין להשלים וכן לר"י דרואין אם יש בחלל הצואר טפח מביא הטומאה לבית וכרבנן דר"י דאהל שלא נעשה בידי אדם סגי בטפח וא"ש:
ולפ"ז יש לתרץ דבהא דקאמר ר"א פיו לפנים הבית טהור פיו לחוץ הבית טמא הקשו בתוס' דהרי ר' יוסי איירי שיש בצואר הכלב פו"ט א"כ מביא הטומאה לבית אע"ג דדרך הטומאה לצאת דרך שולים ולא שייך דרך פיו סוף טומאה לצאת מ"מ הרי מתפשטת הטומאה דרך פיו, ותירצו דר"א לא קאי אכלב דר"י רק בסתם כלבים איירי שאין בצוארם פו"ט עי"ש וזה דוחק דהרי סליק מדברי ר"י וע"ז קאי ר"א ואמר פיו לפנים הבית טהור.:
אך דהנה בתוספתא רפ"ט דאהלות איתא ר"א אומר נזיר והמת תחת כריסו של גמל אין הנזיר מגלח עליהם ואין חייבים על טומאת מקדש וקדשיו, והקשה בר"ש ז"ל בפ"ח מ"ב. דאמאי לא חשיב כאהל בית והרי אף לר' יהודה דס"ל דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא הוה אהל מ"מ במלא אגרוף מודה, ותירץ דהא דמודה ר"י במלא אגרוף היינו רק מדרבנן ואתיא הך דר"א כר"י עי"ש, ולפ"ז א"ש דר"א לשיטתיה דס"ל כר"י. א"כ אף שיש בפיו פו"ט מ"מ אינו מביא הטומאה לבית דפיו של כלב הו"ל אהל שאינו עשוי בידי אדם ככריסו של גמל וא"ש. ולפע"ד היה נראה מה שהקשה הר"ש ז"ל דהרי ר"י מודה במלא אגרוף דהנה בפי"א מ"ג תנן היה אדם נתון שם בש"א אינו מביא את הטומאה ובה"א אדם חלול הוא וצד העליון מביא הטומאה. וכתב התפ"י דב"ש ס"ל דאהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל עי"ש. ולפ"ז ר"א דהוא מתלמידי ב"ש לשיטתיה אזיל דאינו אהל ואפילו הוא כמלא אגרוף, דהא אדם חללו הוא מלא אגרוף מ"מ פליגי ב"ש וא"ש, ור' יהודה פליג היינו דס"ל כב"ה וב"ה רק במלא אגרוף ס"ל דאדם מביא הטומאה. ומה שתירץ הר"ש דר' יהודה רק מדרבנן מודה במלא אגרוף הקשיתי לעיל כ"א ס"ט דא"כ איך ס"ל בסוכה דכ"א דחוצץ לקולא עי"ש, ועיין לקמן כ"ג ס"ח מה שכתבתי בזה, [ועיין במלאכת שלמה במשנה שם דכלב שאכל בשר המת דברוב הספרים גרסי ר"א בלא יו"ד, אך במשנה שם איתא ר"א ביו"ד, ואפשר דמש"ה לא ניחא להתוס' תירוץ זה] קשה לי בב"ב די"ט דקאמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון משום דאינו מבטלו פריך מהא דתניא עשבין שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאליהן בחלונות ומטלוניות שאין בהן שלש על שלש והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ועיף ששכן בחלון ועכו"ם שישב בחלון ובן שמונה המונח בחלון והמלח וכ"ח וס"ת כולם ממעטין בחלון ופריך האבר והבשר המדולדלין בבהמה וחיה ערקא ואזלא ומשני בקשורה וכן פריך עוף ששכן בחלון פרח ואזיל ומשני בקשור וקשה מה בכך דערקא ואזלא והרי איתא בתוספתא רפי"ד ניטל פקק איספקלריא שיעורה מלא האגרוף [משום דניטלה מאליה] וכתב הר"ש ז"ל רפי"ג פירוש דרך חלונות שסותמין אותן בזכוכית ניטל ממילא] מאותו פקק שיעורו מלא אגרוף משום דעייל ממילא והוי כחררוהו מים ע"כ, וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ד ה"ב וז"ל חלון הנעשה שלא בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת, או שהיה חלון פקוק וניטל הפקק או שהיתה בו זכוכית ונשברה שיעורו מלא אגרוף עכ"ל, וא"כ הרי י"ל דאיירי בחלון טפח, וא"כ אפילו ערקא הבהמה שוב תהיה כניטל הפקק דחלון מאליו והו"ל כחררוהו מים או שרצים ושיעורו מלא אגרוף ואינו מביא הטומאה בטפח, וכן עוף ששכן בחלון שפיר סותם ואי דפרח ואזיל שוב הו"ל כניטל הפקק מאליה ואינו מביא הטומאה בטפח:
והנה להראב"ד ז"ל בפט"ו וסייעתו דס"ל דלחור טפח לא בעי הסתימה ביטול רק בחלון ד"ט והא דפריך מעשבין שתלשן והניח בחלון כו' דאינו מבטלו ולא משני דאיירי בטפח ולא בעי ביטול משום דההוא חור מקרי אבל חלון משמע ד"ט ושפיר פריך דבעי ביטול עי"ש, וא"כ שפיר פריך בבהמה דערקא ואזלא דהוה כעשוי ממילא מ"מ הרי איירי בד"ט ושיעורו יותר ממלא אגרוף, אך לרש"י ורמב"ם ושאר פוסקים דגם בחלון טפח בעי ביטול וגם זה נקרא חלון א"כ י"ל דאיירי בטפח או יותר ואף אי ערקא הבהמה לא תבוא הטומאה רק במלא אגרוף:
אך י"ל דלא דמי לחלון שהיה פקוק וניטל הפקק דשם דהיה פקוק סתימה מעלייתא והו"ל סתום לגמרי ואחר שניטל הפקק מאליו שוב הו"ל כחלון הנעשה מחדש שלא בידי אדם, אבל הכא הרי מתחלה שישבה הבהמה בחלון לא הו"ל סתימה מעלייתא דערקא ואזלא ואנן בעינן שיבטל שם הסתימה ואם אינו מבטל לא הוה סתימה, וא"כ בהמה דערקא ואזלא לא היה כאן סתימה מעולם וכן בעוף ששכן בחלון:
ובהא דאיתא התם אבל השלג והברד והגליד והכפור:
והמים כולן אינן ממעטין בחלון וכתב רש"י ז"ל הואיל ונימוקים מאליהם אינן ממעטין ולא אמרינן דאף שימוק יהיה כניטל הפקק משום דכאן לא היה מעולם שום סתימה וה"ה הכא באבר ובשר המדולדלין בבהמה:
אמנם כ"ז ניחא לפמ"ש בשיטה מקובצת שם דמש"ה בעי ביטול דכל שאינו מבטלו ועומד להנטל כנטול דמי וכ"כ בחדושי הרמ"ה ובחדושי רבינו גרשון ז"ל שם וכ"כ בר"ח ז"ל (בביצה ד"י ע"א), וא"כ בבהמה כל דעתיד לערוק משם מעולם לא הוה סתימה, אך לפי מ"ש הריטב"א ז"ל (בסוכה ד"ד) דמש"ה בעי ביטול כדי שלא ימלך ליטלו. וכן משמע בנמוקי יוסף ה' טו"כ שכתב דדבר הראוי למלאכה אחרת אינו סותם בפני הטומאה דדילמא שקיל ליה משם עיש"ה, ובמשנה אחרונה פ"ו כתב כן מסברא דנפשיה עש"ה. וא"כ הרי באמת הוה סתימה מעלייתא ורק דגזרינן דילמא יטלנו משם ובבהמה פריך דילמא ערקא ואזלא ושוב קשה כיון דהוה סתימה מעלייתא מה בכך דערקא ואזלא הא הו"ל כנעשה מאליה, ואפשר דמשמע ליה דאיירי גם בחלון שהוא גדול אף יותר ממלא אגרוף דסתמא קתני דממעטין בחלון, או אפשר דה"ה דהיה יכול לשנות דאיירי שאין בחלון כמלא אגרוף ורק דכיון באידך בעשבים כו' איירי אף בחלון גדול ניחא לי' טפי לאוקמי הכא בקשור כדי שיהיה שוה לאינך, ודוחק:
קשה לי במשנה סוף שבת דתנן מעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פו"ט אם לאו, ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, וכתב בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל וז"ל וטפיח קיתון. מקידה לוח קטן. גמי גומא. גיגית קערה. ועלת זה המעשה כי כשיש מת בבית אחד ויש בין אותו בית לבית אחר חלון אם יש באותו חלון טפח על טפח או יותר נטמא הבית השני כי העיקר אצלנו טפח על טפח מביא את הטומאה כאשר נבאר במקומו במסכת אהלות ובאותו זמן היה בין שני בתים חלון, ובאותו חלון קערה של זכוכית כמו שמשית, ונשבר באותו שמשית שבר, וקשרו לוח אחד בעץ וקשרו אותו הלוח בגמי להניח אותו הלוח על מקום השבר הפתוח בשמשית, ואח"כ מדדו הלוח אם היה בו טפח על טפח יביא הטומאה, ואם הוא פחות אינו מטמא הבית האחר בטומאת האחד עכ"ל, וקשה דכיון שנשבר הזכוכית הרי צריך בהשבר כמלא אגרוף וכמ"ש הרמב"ם ז"ל הנ"ל או שהיה בו זכוכית ונשברה שיעורו מלא אגרוף שלא נעשה בידי אדם, והוא לכאורה קושיא עצומה:
והנה היה אפשר לומר דהם היו ס"ל כר"ש דרפי"ג דלא ס"ל כלל השיעור מלא מקדח ומלא אגרוף וכולם שיעורם בפותח טפח. ואע"ג דהוה שלא כהלכתא, מ"מ הרי כתב שם המאירי ז"ל דע"כ מתניתין זו לענין דיני טומאה הוה שלא כהלכתא עיש"ה, וכן בספרי זוטא שהביא הר"ש שם סוף מ"ד איתא דב"ה ס"ל דבנקב הנעשה מאליו שיעורו בפותח טפח עיש"ה:
בהא שכתבו התוס' (חולין קכ"ו) הנ"ל דטעמא דר"מ דאם יש בצואר הכלב פותח טפח מביא הטומאה משום דר"מ לטעמיה דס"ל חוקקין להשלים. ראיתי במשנה אחרונה בפי"א מ"ז שהקשה דא"כ לר"מ כל חור אף פחות מטפח יהיה מביא הטומאה מטעם חוקקין בכותל להשלים ובפ"י דארובה מוכח דגם ר"מ מודה דבעינן טפח דוקא עיש"ה, ולק"מ דהא התוס' הקשו שם דנהי דר"מ ס"ל חוקקין להשלים מ"מ הא הבשר ממעט השיעור טפח ואין הטומאה יכולה לבוא, ותירצו דיש בהם אויר קצת דהעצמות אין סותמין כל הנקב אלא ממעטין, ומסתמא אין מבטלין וסופו להוציאם משם ומש"ה לא חייצי כדפרישית בפרק לא חפור עכ"ל, והיינו דאם היה סותם לגמרי אע"ג דאינו מבטלו סותם ורק הכא אינו סותם לגמרי וכל שאינו מבטלו אינו סותם ועצמות אינו מבטלם דסופו להוציאם משם ומש"ה שוב אמרינן חוקקין להשלים, אבל אם לא היה עתיד להוציא העצמות לא היה מביא הטומאה דאף דאמרינן חוקקין מ"מ לא עדיף מחלון שיש בו טפח ומונח בו דכר הממעט חללו דאינו מביא הטומאה לבית וכמ"ש שם המהר"ם לובלין ז"ל פירוש דברי התוס' עי"ש [ומ"ש התוס' אי הבשר חשיב דבר, המק"ט כתב במש"א שם דכוונתם דבפ"ד דעוקצין איתא דנבלת בהמה צריך מחשבה לטומאה ומספקא לה אי איירי הכא דחשב עליה עיש"ה:
ומאד תמוהים דבריו שהרי הרב והר"ש ז"ל הביאו שם הש"ס דכריתות דכ"א דפריך דנבלת בהמה טמאה למ"ל מחשבה הרי מטמאה טומאה חמורה במגע ומשא, ומשני כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפה לפחות מכביצה אוכלין דבין האי והאי הוה כביצה, להכי צריך מחשבה כדי לטמאות טומאת אוכלין עי"ש, והכא הרי בכלב וצוארו הרבה יותר מכזית ומטמא במגע ומשא ואינו חוצץ, ובחדושי הרש"ש שם כתב דאפשר דכוונת התוס' לדעת ר' יהודה דפליג בתוספתא. והביאה הר"ש בפי"ג דאהלות, דנבלה חוצצת דס"ל דכל טומאה שאינה מן המת חוצצת עי"ש]:
ולפ"ז ל"ק דנימא בחור פחות מטפח חוקקין להשלים לטפח, דהרי אפילו נימא חוקקין מ"מ הו"ל כמונח שם הלבנים והטיט מהכותל וממעטין מטפח כיון דאינו עתיד ליטלו משם ורק בכלב דעתיד להוציא משם העצמות ס"ל לר"מ חוקקין להשלים:
אך יש להקשות מפ"ז מ"ג גבי המת בבית ולו פתחים הרבה כו' היה סתום ונמלך לפתחו בש"א כשיפתח ד"ט, ובה"א כשיתחיל, ומודים בפותח בתחלה שיפתח ד"ט [כגון כותל שאין בו פתח ובא לעשות פתח חדש לא הוצלו הפתחים עד שיפתח ארבעה על ארבעה. הרב]. וקשה הרי הכא הוא עומד לפתוח ד"ט, וא"כ כשיתחיל לעשות הפתח שוב נימא חוקקין להשלים, והרי הכא עתיד להוציא משם הלבנים והטיט מהכותל ושוב אין ממעטין כנ"ל, ובודאי לא פליג ר"מ אב"ש וב"ה, [הרא"ש ז"ל הובא בב"י יו"ד (סי' רפ"ז) כתב דהלכה כר"מ דחוקקין להשלים וטור וב"י פסקו כחכמים, אך ראיתי באור זרוע הלכות ערב שבת ס"ג פסק כר"מ ע"ש]:
אך י"ל לפמ"ש באור זרוע שם בהא דצריך לקנות שביתה בספינה שיש לה מחיצות גבוה עשרה טפחים דאם יש בה לחקוק ולהשלימה לעשרה טפחים דהמהניא קנייתו מערב שבת דקיי"ל כר"מ דחוקקין להשלים כדמוכח בפ"ק דשבת (ד"ז ע"ב) כו'. מיהו יש לדחות דהכא הואיל ומשום היכר מחיצות הוא אין שייך לומר חוקקין להשלים, א"נ יש לדחות ולומר דע"כ לא קאמר ר"מ חוקקין להשלים אלא לחומרא עכ"ל, [וצ"ל דע"כ כך היה ההלכה דאמרינן לחומרא אבל לא לקולא דהא חוקקין להשלים הוא מה"ת וחייב עליה לר"מ אם זרק לחור כ"ש כדאיתא בשבת ד"ק ע"א] ולפ"ז הכא להקל להציל על הפתחים לא אמרינן חוקקין להשלים, או י"ל דהכא דבעינן ד"ט כדי שיהיה בו שיעור להוציא המת לא אמרינן חוקקין להשלים אע"ג דעתיד להרחיבו, משום דאכתי אי אפשר שיצא דרך בו המת, ולא שייך הכא חוקקין להשלים: אך ק"ל לפמ"ש התוס' דחוקקין להשלים מ"מ לא היה מביא הטומאה דאכתי הו"ל כדבר המונח שם וחוצץ, ורק משום דעצמות עתיד להוציאם משם, א"כ קשה אמאי בזרק לחור כ"ש דחייב לר"מ משום דאמרינן חוקקין להשלים, ג"כ נימא דנהי דחוקקין שיהיה בו ד"ט מ"מ לא עדיף מאם מונח בהחור ד"ט לבנים וטיט ומבטלן שם דשוב אין לו דין חור ד"ט, והרי קאמר שם (בשבת ד"ק) לעיל מיניה דההיא:
ואמר אביי בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מלאה מים וזרק לתוכה חייב מלאה פירות וזרק לתוכה פטור, מ"ט מים לא מבטלי מחיצתה פירות מבטלי מחיצתה וע"ש בתוס', וא"כ גם הכא נימא דחלק הכותל מה שהוא שם לא גרע ממלא עפר וביטלם שם דמבטלי מחיצתא, וכן אמאי לר"מ חייב במזוזה אם יש בו כדי לחוק דמ"מ נימא דמבטלו שם ושוב אין כאן שער, וע"כ דהלכה חוקקין להשלים דרואין שכל החקק אינו שם כלל וכמאן דליתא דמי, וא"כ מאי קשיא להו להתוס' דהעצמות חוצצים:
ובירושלמי עירובין (פ"י ה"ט) איתא ר' אבא בר פפי בעי למה עבד ר"מ את הכותל מיבעיא ליה הא דסבר ר"מ חוקקין להשלים לענין מאי מר חוקקין. קה"ע] כמים [או] כנקוב, אין תימר בגמום, אפילו למעלה מעשרה מותר, אין תימר בנקוב אפילו למטה מעשרה אסור ע"כ, ובפירוש הב' כתב הקה"ע דמספקא ליה אי כגמום כאלו נחתכה הפתח מלמעלה עד מקום החור או כנקוב כאלו חקוק בו במקום המפתח מקום דע"ד, וה"ג אי כגמום למטה מעשרה מותר ואי כנקוב אפילו למטה מעשרה אסור, וע"ש בשירי קרבן, ובתוס' שבת (ד"ז) וביפה עינים שם, וצ"ע עוד בזה:
והנה רש"י ז"ל בחולין שם כתב בהא דר"מ מטמא אם יש בצוארו פו"ט, דאע"ג דאין חללו טפח סבר ר"מ דממשיך הואיל ורחבו טפח ע"כ, ולא כתב טעמו של דבר, ובמש"א כתב משום דר"מ גזר הקיפו משום עביו וחכמים ס"ל דרק גבי אכר גזרו דשכיח כרפט"ז ע"ש, ודוחק דהרי הכא הוא להביא הטומאה על אחרים:
והריטב"א ז"ל בעירובין (דק"א) כתב וז"ל ש"מ לר"מ חוקקין להשלים, ק"ל מאי שמעתא דהא שמעינן לה שפיר ממתני' דכפה דההוא לית ליה פתרון אלא בהכי וכדנקטינן לה בכל דוכתא להדיא, וי"ל דאפ"ה כיון דלא מתנייתא בהדיא התם, בעי למידק לה מהכא נמי אגב דדייקינן באידך א"נ דהכא קמ"ל טפי דאמרינן לה אפילו בדלתות בעלמא שיש קצת תורת כלי עליהם אלא שמחוברין לקרקע כנ"ל עכ"ל, משמע בהדיא דס"ל דבכלי לא אמרינן חוקקין להשלים וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בריש שבת דלא אמרינן לבוד בכלי, וקמ"ל דבדלתות אמרינן חוקקין, ולפ"ז ע"כ אי"ל דטעמו של ר"מ הוא משום דאמרינן חוקקין להשלים דכלב לא עדיף מכלי, ועי' בססי' שאח"ז עוד בענין חור הנעשה שלא בידי אדם: