פתח האוהל· רבי משולם קויפמן
כלל ב - סימן ג
חור טפח על טפח דמביא הטומאה אם הוא מה"ת או מדרבנן:
ביו"ד (סי' שע"ב ס"א) כתב הרמ"א ז"ל כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת ולא ידע אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם שיצא, כדי שילביש עצמו תחלה, אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילביש עצמו, ודוקא אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא, אבל אם הוא בבה"פ או ארץ העמים שהיא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות [תה"ד סימן רפ"ה] ע"כ:
וכתב הש"ך בסק"ב והוא באהל, ודוקא אם הוא באהל המת כו', נראה דוקא נקט באהל המת אבל אם בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו אע"פ שהם ג"כ טמאים כדלעיל (סימן שע"א ס"ד), מ"מ י"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאיתא בטור סי' זה ופוסקים עב"י דדבר תורה אהל שיש בו חלל פותח טפח טהור ע"ש ודוק, וכשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צד נמי ליכא בבתים הסמוכים טומאה אלא מדרבנן משום דסוף הטומאה לצאת, וא"כ בבתים הסמוכים בכל ענין ילביש עצמו תחלה עכ"ל:
ובאו"ח (סי' שמ"ג), בהא דכתב הש"ע קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו מאיסור דאורייתא, כתב שם המג"א סק"ב וז"ל, וכתב הש"ך ביו"ד (סי' שע"ב) דכשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח ביניהן הוי טומאה דרבנן כדמשמע בטור וב"י סימן זה עכ"ל. וכמדומה שלא עיין יפה, דהטור מיירי בהולך ע"ג ארון ע"פ השדה דכשיש שם פו"ט לא הוי כקבר סתום, אבל אהל טפח הוי דאורייתא, כמ"ש הב"י (סי' שס"ט) בהדיא בשם הרמב"ם פי"ד [צ"ל פ"ג מה' אבל], וכ"מ בת"ה (דף ל"ד ע"ב), וכ"מ ביבמות סוף (דף ק"ג) בתוס', ובנדה סופ"ז, ובסוכה די"ח, וכ"מ בלשון המשניות באהלות. גם מ"ש דסוף טומאה לצאת הוי דרבנן כתב הרב"י פלוגתא בזה, וא"כ הב"ד מוחין ביד האב להוציאו משם אם הוא בר הבנה, ותינוק שאינו בר הבנה אסור להכניסו בידים עכ"ל:
ובשער אפרים (סי' צ"ג), השיג ג"כ על הש"ך ז"ל מה שהביא ראיה מהא דמדלגין היינו ע"ג ארונות, ויש שם טעות הדפוס כמ"ש בשו"ת זרע אברהם יצחקי ז"ל (סי' י"ז) וז"ל אם הוא פתוח הוי טומאה מה"ת, ואם סתום מכל צד הו"ל רק טומאה דרבנן ע"ש. ובשבות יעקב ח"א (סי' פ"ה) ובחמד משה ובשערי תשובה או"ח (סי' קכ"ו סק"ה) בשם דברי שמואל ושבט יהודה ובחת"ס (סי' ש"מ) ובחכ"א כתבו דגם כוונת הש"ך הוא רק על סט"ל דהוא דרבנן ולא על חור טפח על טפח, וכתבו דכן מוכח בש"ך דהביא מסי' שע"א ס"ד, ולא הביא מס"א, אלא משום דבסעיף ד' איירי מסט"ל עש"ה:
והנה בשבו"י שם כתב לפרש כוונת הש"ך דבמ"נ ליכא בתים הסמוכים טומאה דאורייתא, דאם הבית שהמת מונח בתוכו פתוח לחוץ וכיון שיש בו פו"ט לדעת הטור וב"י (בסי' שע"ב) מדאורייתא שהבית עצמו שהמת בתוכו טהור ואין בו משום אהל, כיון שהוא פתוח אינו טמא אלא כנגד מקום הפתוח לבד מכ"ש שאינו מטמא שאר אהלים שכל סביביו, ואי הבית שהמת בתוכו סתום אף שמטמא סביב הבית, מ"מ אין הטומאה יכולה לכנוס בתוך שאר אהלים שבצדו אלא מטעם דאמרינן כיון שסט"ל דרך הפתח ועכ"פ לא גרע מפתוח ממש דאינו אסור מדאורייתא להכניסו למקום אחר וק"ל] ותחת הזיזין והגגין חזינן לטומאה כאלו כבר היא שם ונכנסה תוך הבתים, וזה אינו אלא גזירה דרבנן וכמ"ש הש"ך (בסי' שע"א סק"ח), וא"כ שפיר קאמר דליכא אלא טומאה דרבנן, זה נ"ל פשוט כוונת הש"ך להמעיין היטב בדבריו. וכל זה בבתים הסמוכים בשכונה, אבל ודאי אי יש חור מהחדר שהמת בתוכו לבית אחר וכן אפילו עד מאה, ודאי דהוי טומאה דאורייתא להביא הטומאה מאהל לאהל ובזה לית מאן דחולק ובחנם השיגו על הש"ך בזה ולא ירדו לסוף דעתו עכ"ל השבו"י:
וקשה לי מ"ש דאם הבית שהמת בתוכו פתוח הבית עצמו טהור ואינו טמא רק כנגד הפתח, ואם סתום אף שמטמא סביב הבית מ"מ הוי רק משום סט"ל, והרי אף אם הוא סתום ג"כ אינו מטמא סביביו וכמו שמבואר ברמ"א ז"ל ססי' שע"א דמותר לכהן לעמוד אצל בית שיש בו מת ומותר ליגע בכתליו ובלבד שלא יהיה שום דבר מאהיל עליו, וכתב שם הש"ך סקי"ט דאין חילוק בין בית סתום או פתוח לענין זה, והיינו משום דלא פרץ את פצימיו וכמש"ל כ"א ס"ב, ורק בשם הב"ח ז"ל כתב דאם פרץ את פצימיו תופס ד' אמות, אבל בלא פרץ את פצימיו ליכא שום טומאה, והרי בסתם בתים דאיירי בו הש"ך הנ"ל (בסי' שע"ב) הוא בלא פרץ את פצימיו, ומדברי השבו"י משמע דאף בלא פרץ את פצימיו בסתום הבית טמא, ורק דהטומאה הוא משום סט"ל וזה כמ"ש בשיטה מקובצת די"ב דהבית סתום טמא, משום סט"ל דלא ידעינן היכי נפיק וכל הכתלים טמאים דילמא הכי נפיק ושפיר הוי רק טומאה דרבנן, ורק דהשיטה שם איירי בפרץ את פצימיו דוקא עש"ה. ובשער אפרים שם משמע לכאורה דס"ל בזה כהשבו"י אך בזרע אברהם שם כתב שהוא טעות סופר עש"ה. שוב ראיתי בשבו"י ח"ב (סי' צ"ח) השיג עלי' ח"א וכתב השבו"י דלשונו קצת מגומגם ע"ש מה שתירץ דבריו:
גם קשה מה שכתב דאם הבית פתוח טפח הבית עצמו טהור, ורק נגד הפתח טמא וכמ"ש הטור וב"י (סי' שע"ב) ותמוה שהרי בבית סתום שיעור הפתח הוא ד"ט וכדאיתא המת פתחו בד"ט להציל טומאה על הפתחים וכן במשנה דהמת בבית ולו פתחים הרבה מבואר דשיעור הפתח הוא ד"ט. והטור וב"י (בסי' שע"ב) איירי בקבר סתום דבזה סגי בטפח, אבל בבית כדי להוציא מדין בית סתום לכ"ע בעינן ד"ט וכמו שכתב הטעם בזה בחת"ס בחידושים על סוגיות בסוגיא דקולית המת, דקבר דאינו עתיד להוציא ממנו סגי בטפח, אבל בבית שעתיד להוציא המת מן הבית בעינן שיעור ד"ט ועיין לקמן (כ"ו ס"א) בענין קבר סתום מ"ש בזה בס"ד. גם מ"ש החת"ס לפרש כוונת הש"ך צ"ע כי בטור וב"י לא הוזכר החילוק שבין קבר סתום לאהל סתום, ויותר היה נראה לומר כמ"ש החת"ס שם מקודם כי טה"ד הוא בש"ך, ובמקום ודוק צ"ל ודוקא עש"ה, ועיין עוד שם בש"ך ססק"ג:
אמנם הפנ"י כתב בדעת הש"ך דחור טפח על טפח הוי רק:
דרבנן, והביא ראיות לשיטה זו, בברכות די"ט ובסוכה ד"י ודי"ח, ובר"פ הישן כתב להוכיח כן מדברי הרמב"ם ז"ל מהא דבפרק י"ג מהלכות טומאת מת פסק דכל חור שהוא טפח על טפח בין נעשה בידי אדם או לא נעשה בידי אדם מאהיל על הטומאה וחוצץ בפני הטומאה, ובפי"ד כתב לענין חלון שלא נעשה בידי אדם אין הטומאה נכנסת ויוצאת מבית לבית או לעליה אלא כמלא אגרוף. וקשה מי גרע האי חלון שבפרק י"ד מחור שבפרק י"ג אלא ע"כ שבפי"ג לא איירי אלא מטומאה דאורייתא וכמ"ש בתחלת דבריו טפח על טפח על רום טפח דלענין שיהיה אהל גמור בפני עצמו בעינן ג"כ רום טפח, אבל בפי"ד דלא איירי אלא לענין טומאה דמבית לבית או לעליה דרך חלון או ארובה דלא הוי אלא מדרבנן מש"ה בעינן כמלא אגרוף, ומש"ה לא הוזכר בפי"ד ענין רום טפח, דבחלון או ארובה לא שייך ביה רום דהשיעור תלוי בחלון או בארובה לבד. וכתב כל זה נראה לי ברור וצלול בכוונת הרמב"ם ז"ל ובפירוש המשניות דלא תקשה אהדדי עד שלע"ד היא ראיה גדולה שאין עליה תשובה, דלשיטת הרמב"ם מבואר להדיא שם דטומאה מבית לבית אינה אלא מדרבנן וכמ"ש הש"ך בכוונת בעל ת"ה ומהרי"ו והש"ע, ודלא כמ"ש בעל מג"א באו"ח (סי' שמ"ג) שדברי הרמב"ם הם שלא כדברי הש"ך ודוק היטב עכ"ל:
ותמוה מאד מה שכתב בסוף דבריו ז"ל שלא כדברי המג"א שדברי הרמב"ם הם שלא כדברי הש"ך, והרי המג"א הביא לו ראיה ברורה מהא דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות אבל שהביאו הב"י (סי' שס"ט) דכהן אם נכנס לבית לוקה אע"פ שהטומאה בבית אחר, הרי בהדיא דהוא מה"ת, ומ"ש המג"א מרמב"ם פי"ב הוא טה"ד דהרי הב"י (סי' שס"ט) הביא הרמב"ם ז"ל מפ"ג ה"א ע"ש, ופשיטא דאין לדחוק ולומר דלוקה היינו מכת מרדות (עי' בפ"ה מנזירות הט"ו במל"מ ובמרכה"מ] דהרי הרמב"ם ז"ל כתב שם כל כהן שנטמא למת ה"ז לוקה כו' וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה כו' וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה, אע"פ שעצמה של הטומאה בבית אחר כו' הרי דחשיב כולהו בהדדי, וכמו שנוגע במת או בקבר לוקה מה"ת, ה"ה אם נכנס לבית אע"פ שהטומאה בבית אחר לוקה מה"ת, וכ"כ בלחם משנה שם ה"ד דע"כ לוקה היינו מלקות ולא מכת מרדות עש"ה, ועכ"פ היה לו להרב הפנ"י ז"ל לדחות מקודם ראיות המג"א מרמב"ם ז"ל הנ"ל:
שוב ראיתי במנחת חינוך מצוה רס"ג השיג כן על הפנ"י, ותמוה שהחת"ס כתב שם לדחות כל דברי הפנ"י ובזה לא השיג עליו, והעתיק דברי המג"א עם טעות הדפוס הנ"ל, רק אח"כ הביא הרמב"ם פ"ג מה"א ע"ש. ויותר תימה שהפנ"י ז"ל בעצמו בסוף תשובתו בענין הביבין כמש"ל [בכלל זה ס"ז] בס"ד, כתב דמשמע מרמב"ם דחור טפח על טפח מבית לבית הוי דאורייתא ע"ש: שוב הגיע לידי ספר זכר צדיק יסו"ע וראיתי שכתב לדחות הראיה מרמב"ם ז"ל הנ"ל דהרי קשה דמקודם כתב הרמב"ם ז"ל דאם נכנס לאהל שנכנסה לו הטומאה לוקה הזכיר לשון אהל ואח"כ כתב אע"פ שעצמה של טומאה בבית אחר הזכיר לשון בית ולזה כתב דכוונת הרמב"ם הוא לפמ"ש במשנה פי"ז מנגעים וכן ברמב"ם סופ"י מטו"צ דכשהמצורע בבהכ"נ עושים לו מחיצה גבוה עשרה, וכ"כ הר"ש בריש כלים ובתוס' נזיר דמ"ג ובסמ"ג הטו"מ כתב דבמת לא מהני מחיצה דבמצורע תלוי הטומאה בבית דכתיב והבא אל הבית וכשעושה מחיצה הרי זה בית אחר אבל במת לא מהני דתלה התורה הטומאה באהל ע"ש, וזה כוונת הרמב"ם ז"ל שעצמה של טומאה בבית אחר היינו שיש מחיצה עשרה בפני הטומאה דבמצורע טהור והכא טמא, ומש"ה לא כתב הרמב"ם שהטומאה באהל אחר דבאמת הטומאה והכהן באהל אחד ע"ש. ולפע"ד ז"א דא"כ איך כתב הרמב"ם שנכנס באהל שנכנסה לו הטומאה דמשמע דשנכנסה ממקום אחר והרי לפי דבריו הכהן והטומאה תחת אהל אחד הם, וע"כ דכוונת הרמב"ם ז"ל היא שהטומאה באהל אחר ונכנסה לכאן. ועוד לפי דבריו ז"ל איך כתב ע"ז הרמב"ם וכבר ביארנו כל אהלים שתכנס להם הטומאה או שתצא, אנה ביאר זה שהמחיצה לא מהני במת, וגם איך שייך ע"ז לישנא אהלים שתכנס להם הטומאה או שתצא, וע"כ דאיירי שהטומאה היא בבית אחר ונכנס ע"י חור טפח, וזה ביאור הרמב"ם ז"ל בה' טו"מ השיעור של החלונות ועוד דיני אהלים. ומה שדקדק אמאי כתב שעצמה של טומאה בבית אחר נראה לפע"ד דאם כתב באהל אחר היה י"ל דאין שום הפסק מחיצה בין כהן לטומאה ורק באהל אחד גבוה או נמוך מחבירו וזה מביא הטומאה בלא"ה מטעם לבוד כמ"ש ביו"ד שע"א והו"ל אהל אחד ממש ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל רבותא יותר דאע"ג דהטומאה בבית אחר ומפסיק מחיצה ורק שיש חור טפח ג"כ מביא ולזה כתב כאשר ביאר איזה אהל שתכנס כו', חוץ מזה אין זה דקדוק שכן בה' טומאת מת רפי"ד ורפכ"ד התחיל הרמב"ם ז"ל באהל וסיים בבית עש"ה. ומה שהקשה שם אמאי לא כתבו נושאי כליו מאין הוציא הרמב"ם ז"ל דכהן לוקה ע"ז, גם לדידיה קשה שלא כתבו המקור דבמת לא מהני מחיצה. אך פשוט דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהוא הלכה למשה מסיני, ויתר דבריו ז"ל שרצה להוכיח דחור טפח הוי דרבנן יש לדחותם:
עוד לא זכיתי להבין דברי הפנ"י ז"ל מה שכתב דמש"ה בחלון שבין בית לבית בעינן כמלא אגרוף בנעשה מאליה משום דהוי רק מדרבנן, א"כ תקשה אמאי בחלון שנעשה למאור סגי בשיעור מלא מקדח והוא כפונדיון וכמ"ש שם הרמב"ם ז"ל והוא ממשנה רפי"ג דאהלות, והוא פחות מטפח כמ"ש שם הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות, ואמאי החמירו עוד טפי מאהל דאורייתא דבעי דוקא טפח על טפח על רום טפח, ושם במשנה ד' תנן העושה מקום לקנה ולאספתי ולנר שיעורו כל שהוא כדברי ב"ש, בה"א בפותח טפח ע"כ, וקשה אמאי מחמרי ב"ש כ"כ שיהיה מביא הטומאה כ"ש יותר מאהל דאורייתא, ובתוספתא הביאו שם הר"ש ז"ל תניא חורים שחררוהו מים או שאכלום הרחשים או שאכלתה מלחת שיעורן כ"ש דברי ב"ש, ובה"א בפותח טפח וכתב הר"ש ז"ל דמתניתין דקתני מלא אגרוף פליגא, א"נ ברייתא בחישב לתשמיש ע"כ, ואיך מחמרי ב"ש אף בנעשה מאליה בכ"ש, וע"כ שכל זה הוי הלכה למשה מסיני וכמ"ש שם בקרית ספר בסופי"ד דכל שיעורי חלון הלכתא נינהו והוא בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני ע"ש, וכן משמע בסמ"ג דאחר שחשב כל דיני חלון ושיעוריהן כתב כזית מן המת פתחו בטפח כו' וכל השיעורין שבתורה הלכה למשה מסיני משמע בהדיא דקאי גם אשיעורי חלון:
והא דהקשה הפנ"י אמאי בחור טפח על טפח אע"ג דנעשה מעצמו מביא הטומאה ולא קיי"ל כר' יהודה דסופ"ג דבעי מלא אגרוף, היינו כמ"ש הפנ"י ובפסחים ד"ט דאיירי דהטומאה והכלים תחת אהל טפח ובזה סגי בטפת, ומבית לבית בעינן כמלא אגרוף ואע"ג דשניהם ד"ת, וכ"כ במשנה אחרונה סופ"ג ורפי"ג דרק בחלון בעינן מלא אגרוף ע"ש, והחת"ס כתב לתרץ דהא דחור שלא נעשה ע"י אדם מביא הטומאה בטפח היינו דוקא בחישב עליה לתשמיש סגי בטפח וכן תירץ בחזון נחום בפי"ג מ"א ע"ש. שוב ראיתי במלאכת שלמה במשניות דפוס ווילנא בפ"ג מ"ז שכתב, בשם החכם הר"ס אחונא ז"ל שעמד ג"כ אמאי בחור לא קיי"ל כר"י ובחלון שנעשה מאליה בעינן כמלא אגרוף וכתב דיש לחלק בין ביב למאור ומתניתין איירי בחור שהוא ביב ולא למאור עש"ה. אבל הכל הוא הלכה למשה מסיני, וכן משמע בהדיא ברמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בכלים פי"ז, דתנן שם במשנה ויש שאמרו מדה גסה מלא תרוד רקב כו' ומאור:
שלא נעשה בידי אדם שיעורו מלא אגרוף גדול כו' ושנעשה בידי אדם שיעורו מלא מקדח גדול כו' כתב הרמב"ם ז"ל ראיתי להזכיר לך כאן שורש גדול התועלת כו' דכל השיעורין הלכה למ"מ וספיקם לחומרא ע"ש, משמע דקאי נמי אשיעורי חלון דסמכו ענין לו ומיניה סליק עש"ה. וכן מוכח בפירוש המשניות רפי"ג דכתב אבל אם ספק אם כוונו עליו לענין מה, הנה הוא ישאר בשיעור הראשון עש"ה, וכן מוכח מרמב"ם ז"ל (פי"ז ה"א) דכתב דזיז מביא הטומאה מדבריהם הואיל ואינו רחב טפח, הא היה רחב טפח היה מביא את הטומאה לבית מה"ת, ועי' בקרית ספר שם דבפה"מ כתב הרמב"ם דהוא הלכה למשה ע"ש. וכן מוכח בפה"מ (פ"ה מ"ג) שכתב שכבר חזרו ב"ה לדעת ב"ש בכ"ח המוקף צ"פ, ולזה חזרו בכאן לענין כל מה שבעליה ע"ש. ואי נאמר דארובה שבין בית לעליה הוי רק מדרבנן מאי ראיה מהא דחזרו גבי מוקף צ"פ דשם הוי טומאה מה"ת שפיר חששו לכלי של ע"ה דהוא טמא משא"כ כאן גבי ארובה וע"כ דהוי מה"ת:
והנה בישועות יעקב שם כתב לדחות ראיית המג"א דחור טפח על טפח הוי מה"ת, ואין דבריו נכונים לפע"ד. דמה שכתב המג"א דכן משמע מסופ"ז דנדה כתב ע"ז היש"י והיינו מהא דנאמנים על איסור תורה ואילן שהוא מיסך חשוב איסור תורה במהלך ע"פ כולה, ואין זה ראיה דשם באהל אחד יש הטומאה והטהרה ואילן מיסך על שניהם וזה ודאי איסור תורה אבל מבית לבית ע"י חור הוי רק דרבנן ע"ש. ולפע"ד דאין כוונת המג"א מהך דאילן, ורק דאיתא שם במשנה דנאמנים לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו, ובגמרא שם פריך והא לית להו לכותים ולפני עור לא תתן מכשול, ומשני ר' אבהו בכהן כותי עומד שם, וקשה אכתי שמא נקבר נפל בבית הסמוך או בביב הפתוח לבית טפח, וע"כ דזה מה"ת והכותים מודים לזה, ואפשר דהוא להם בכלל כל אשר באהל יטמא. ומ"ש המג"א דכ"מ מתוס' יבמות (דק"ג), כתב היש"י דאין ראיה די"ל דהא שכתבו התוס' דמת חמור ממצורע דמטמא בחור טפח על טפח הוא רק מדרבנן, וז"א דהרי התוס' סיימו שם דכתיב והבא אל הבית, הרי דקאי אדין תורה, ועוד שמקודם תירצו דמת חמור דאפילו עובר תחת האילן מטמא באהל כל מה שתחת האילן, וזה הוא מה"ת. ועי' בתוס' סוכה (דכ"א), וא"כ איך כתבו אח"כ תירוץ שמת חמור שמטמא בחור טפח על טפח דזה רק מדרבנן, והרי בכ"מ התירוץ הב' עדיף טפי מתירוץ הראשון. ומ"ש המג"א דכ"מ בסוכה (די"ח), כתב היש"י די"ל דהא קאמר שם שאני הלכות טומאה דהכי גמירי לה היינו בהא דרום טפח מביא הטומאה ולא אמרינן לבוד, אבל חור טפח י"ל דהוי מדרבנן ע"ש, וז"א שהרי רש"י ז"ל כתב שם הלכתא גמירי לה דאין אומרים לבוד באמצע, הרי דקאי אארובה שבאמצע הבית והוא הלכה למשה דחלון מביא הטומאה, וכן ראיה מריטב"א ז"ל עש"ה: עוד כתב הישועות יעקב בהא דסוף שבת דפקקו המאור בטפיח כדי שלא תכנוס הטומאה מהלקטי וכתב רש"י ז"ל דפקקו קודם שמת המת. וכתב הר"י הלוי ז"ל דלאחר שמת אסור לסתום משום דהו"ל מתקן והמג"א (בסי' שי"ג) כתב דאף אחר שמת אין זה מתקן דהכלים שכבר נטמאו הרי נשארו טמאים והכלים שלא באו עדיין לבית הרי אין כאן תיקון, וכתב היש"י דאין אנו דנין על הכלים רק על הבית שקודם הסתימה הוי בו טומאה ולאחר הסתימה אין כאן טומאה, ורק כיון דחור טפח על טפח מביא הטומאה רק מדרבנן א"כ בלא"ה אין כאן תיקון לפי מה דקיי"ל דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט והיינו משום דאין כאן אלא טומאה מדרבנן לא מחזי כמתקן וה"ה הכא ע"ש ובסי' שי"ג:
ולפעד"נ אפילו אי נאמר דחור טפח על טפח הוי מה"ת ג"פ י"ל דאין כאן רק טומאה דרבנן לפמ"ש הרמב"ם ז"ל סופי"ט מהלכות טו"מ כבר ביארנו בנזירות שאם היה הנזיר וכזית מן המת תחת הגמל או תחת המטה וכיוצא בה משאר הכלים, אע"פ שנטמא טומאת שבעה אינו מגלח, ומשם אתה למד שכל אלו ההלכות האמורות בטומאת אהלים הנעשים מן האדם או מן הבהמה או מן הכלים הכל מדברי סופרים, מהן דברי קבלה, ומהן גזרות והרחקות, ולפיכך אין הנזיר מגלח עליהן ואין חייבין עליהן כרת על ביאת מקדש או אכילת קדשים, ואין הדברים כולן אמורין אלא לענין טומאת תרומה וקדשים בלבד כמו שביארנו עכ"ל. וא"כ הכא שהטומאה נכנסה לבית ע"י הגיגית הסדוקה המונחת על גבי ההלקטי קטנה והוא כלי אין כאן רק טומאה דרבנן: והנה המג"א הביא עוד ראיה מהא דכתבו התוס' סו"פ כל הכלים (דס"ד) דזה הוי פקיקה של מצוה ולפיכך שרי אבל לדבר הרשות אסור, וכיון דבמסקנא קיי"ל אפילו לדבר הרשות שרי ק"ו לשל מצוה ע"כ, והקשו דהרי מתוס' אינו מוכרח דאיירי אחר שמת המת וע"ש במחצית השקל. וכתב היש"י בכוונת המג"א דכיון דלא שרי סתימה דרשות רק סתימה דמצוה א"כ אף קודם שמת המת הו"ל מתקן כיון דניכר דסותם רק לצורך תיקון, דאל"כ היה אסור לסתום ע"ש, ויש לומר ג"כ לפי מה שהקשו התוס' בב"ב (ד"כ) והראשונים ז"ל דמאי היה מועיל הא דפקקו את המאור בטפיח הרי צריך לבטלו דאל"כ לא הו"ל חציצה, ובשבת הרי אסור לבטלו, דאם מבטלו הו"ל בונה ע"ש. ובחדושי המאירי ז"ל סוף מגילה תירץ דהא דצריך לבטלו הוא רק אם אינו סותם כדי להפסיק הטומאה אבל אם סותם בכוונה כדי שלא תכנס הטומאה מועיל אף אם אינו מבטלו ע"ש, וא"כ הכא ע"כ דסתמו בכוונה כדי לסתום בפני הטומאה א"כ אף קודם שמת מחזי כמתקן:
אך י"ל לפי מה דאיתא בשבת (דף קמ"ב) ר"י אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך אמאי הא הו"ל מתקן, ומשני דס"ל כרשב"א דתניא רשב"א אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר, הרי כיון דאית ליה תקנה אחרת לא שייך בו משום מתקן, וא"כ קודם שמת המת אין כאן מתקן דהא איכא תקנה שיכולים להוציא החולה מהלקטי ולחוץ ושוב אין כאן מתקן אבל לאחר שמת כיון דאסור לטלטלו משום מוקצה שוב הו"ל מתקן. ולפ"ז צ"ל דלא היה תקנה ליקח הגיגית מעל הלקטי דאפשר דהיתה מוקצה כיון דהיתה סדוקה דהו"ל שברי כלים או דהיתה קשורה שם, ויש לדחות, ויותר י"ל דהתוס' בחולין (ד"ז) הקשו הא דספק חשיכה מעשרין את הדמאי הא ודאי חשיכה לא ואמאי הא אפשר ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר דמותר בדמאי וכמו במדומע דמותר מה"ט, ותירצו דרק מדומע שכבר היה נתקן מותרים ע"י האי טעמא, אבל תחלת טבל לא שרי ע"י שאפשר ליתן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ע"כ, ולפ"ז כיון דדבר שהיה נתקן מותר משום דיש לו תקנה אחרת כ"ש קודם שמת המת דאין כאן שום טומאה דמותר כיון דיש לו תקנה אחרת ליקח משם הגיגית או להוציא החולה, אבל אחר שיש טומאה י"ל דלא שרי הואיל ויש לו תקנה אחרת, ועי' בשאגת אריה (ססי' נ"ו). אמנם נראה ע"כ דלא היו יכולים לקחת משם הגיגית דהרי התירו למדוד ולפקוק מדידה של מצוה דוקא, ולמה לא לקחו הגיגית וע"כ דלא היה אפשר לטלטלו, וכן לא היה אפשר להוציא החולה וכגון שהיה גוסס דאסור לטלטלו וכדומה: אמנם לא זכיתי להבין מה שהקשו אמאי כתב רש"י ז"ל דפקקו את המאור קודם שמת דוקא, והרי באותו הדיבור כתב רש"י דסתמוהו בכלי חרס וגבו כנגד ההלקטי וכ"ח אינו מטמא מגבו וחוצץ, וא"כ לאחר שמת המת שוב לא היו יכולין לסתמו בהכ"ח דהא בעת שיכנסו הכ"ח לבית:
הרי יטמא, ושוב אינו מועיל הסתימה דכלי טמא אינו חוצץ, וכן לא היו יכולים להניחו בהמאור דרך ההלקטי דשם היה הגיגית מאהיל, דהא הגיגית היה מביא הטומאה לבית דרך המאור וא"כ היה הכלי נטמא תיכף דרך תוכו טרם שיניחו אותו במאור וגבו כנגד הטומאה:
והנה למאן דס"ל דחור טפח על טפח לא הוי רק מדרבנן, ולהתוס' בב"ב (ד"כ) ולהר"ש פי"ג מ"ה, דס"ל דדבר המקבל טומאה רק מדרבנן חוצץ בפני הטומאה א"כ אכתי היה אפשר להכניס הטפיח בבית כדי לסתום בו המאור, וכן אם היה שם מקודם, ואף שנטמא מ"מ הרי הוי טמא רק מדרבנן וחוצץ בפני הטומאה, ומ"מ כתב רש"י ז"ל וגבו כנגד הטומאה, והוא מגמרא ב"ב (ד"כ) ע"ש, דאל"כ היה טמא מה"ת כיון דהטפיח מונח בהחלון והו"ל כטומאה בבית וכלים בכותל דטמא מה"ת כמו שיתבאר אי"ה להלן, אך הרי המג"א ס"ל דחור טפח על טפח מביא הטומאה מה"ת ואעפ"כ טרח לתרץ אמאי כתב רש"י ז"ל דפקקו טרם שמת, ולכאורה לא קשה מידי:
וראיתי בתפארת למשה (סי' שע"א) שכתב בהא דכתב הרמ"א ז"ל וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ, וז"ל וכלי חרס דפומא לבר חוצץ בפני הטומאה דכ"ח אינו מקבל טומאה מגבו, מיהו נסתפקתי כ"ח שהוא טמא כגון שהיה באהל המת וכדומה, אי מהני סתימה בו אף אי פומא לחוץ כיון דכבר נטמא דר"ל דהא דמבואר באהלות ופרק לא יחפור דמהני סתימה בכ"ח בכה"ג היינו אם היה שם קודם שבא הטומאה, אבל אחר שכבר היתה הטומאה בבית אחד ונכנס לבית זה ע"י חור, מיד שמכניסים הכ"ח בבית נטמא, לא מהני אח"כ לסתום אף דפומא לבר, וצ"ע ברמב"ם עכ"ל. ולא זכיתי להבין מקום הספק שהרי התפארת למשה ס"ל דחור טפח על טפח מביא הטומאה מה"ת, וכמ"ש (בסי' שע"ב) על דברי הש"ך הנ"ל בסק"ב. וכן כתב כאן שהכ"ח נטמא כגון שהיה באהל המת, והרי הוא טומאה מה"ת א"כ איך יסתום הכ"ח, דהא כל עיקר דצריכינן שיהיה דוקא פומא לבר הוא כדי שלא יטמא הכלי וכמ"ש בב"ב הנ"ל:
ובזה י"ל דהנה התוס' שם כתבו בשם הר"ח ז"ל דמפרש דהלקטי היינו תל המתלקט ואותה הלקטי היתה בין שני בתים, והמת היה בבית אחד, ואותה הגיגית היתה למעלה מן התל עד לתקרה ואותה הגיגית לא היתה טמאה שהרי בטלה שם, ואם לא היתה סדוקה לא היה הבית אחר טמא אלא הגיגית היתה סדוקה מצדה ע"כ, ובר"ח ז"ל הנדפס מפורש יותר הא דפקקו את המאור היינו שהיה ארובה מבית לגג ורצו שלא יטמאו אלו העומדים על הגג באותו המאור, ויטמאו מן הטומאה המונחת בבית כנגד המאור ע"ש. וקשה כמו דסתמו המאור בטפיח היה להם לסתום ג"כ הגיגית בטפיח וכעין זה הקשה החת"ס בחדושים על סוגיות בסוגיא דקולית המת וכתב דדוחק לומר שלא היה להם אלא טפיח אחד ע"ש. ולפ"ז א"ש דלא היו יכולים לסתום הגיגית כיון דהיה בין שני בתים [וס"ל דאיירי שכבר מת המתן ואם הכניסו בו הטפיח היה נטמא בתוכו ולא היה להם כלי המוקף צמיד פתיל ולא היו יכולים להקיפו בצ"פ בשבת וכן לא היו יכולים לסתמו בעצים ואבנים דהו"ל מוקצה ומש"ה הוצרכו רק למדוד אם יש פו"ט בגיגית אבל על הגג שפיר היו יכולים ליקח טפיח הנמצא שם, דע"ג הגג אינו טמא אלא כנגד הארובה וסתמו הארובה בגבו של כלי נגד הטומאה וא"ש:
ונראה לפע"ד להביא ראיה דחור טפח על טפח מביא הטומאה מה"ת דבאהלות (פ"י מ"ד) תנן ארובות זו על גב זו [כגון שיש ארובה בין בית לעליה ויש עוד ארובה אחרת בגג העליה מכוונת כנגדה ובכל אחת ואחת פותח טפח. הרב] ויש בהן פותח טפח ק טומאה בבית כנגד ארובות טהור, טומאה כנגד ארובות הבית טהור, הטומאה בין בבית בין כנגד ארובות הבית טהור. נתן דבר שהוא מקבל טומאה בין מלמעלן [בארובה העליונה] בין מלמטן [בארובה התחתונה] הכל טמא [אפילו מה שבעליה אע"פ שנתן בתחתונה ול בעליונה, דכיון דדבר המק"ט הוא ואינו חוצץ בפני הטומאה שבבית, רואין אותו כאלו הוא נתון בארובה העליונה ועירב את הטומאה. הרב] ודבר שאינו מקבל טומאה ממנו ולמטן טמא [דנעשה אהל סתום וכל מה שבתוכו טמא. הרב] ממנו ולמעלן טהור דחוצץ בפני הטומאה. הרב] ע"כ. והנה הכא דנתן עליה דבר שהוא מק"ט איירי שנתן אפילו ע"ג הארובה ולא בתוך הארובה סמוך לבית, וכ"כ בהדיא ברמב"ם ז"ל בפה"מ ובפרק ט"ז ה"ג שנתנם על הארובה, ובמשנה אחרונה שם כתב דע"כ איירי שנתנם ע"ג ארובה דאם בתוך הארובה ע"כ שנתנם שם דחוק שלא יפול לארץ ושוב אינו מק"ט וכמ"ש רש"י ז"ל בחולין (דקכ"ה) גבי סריגי החלונות עש"ה, וא"כ אי נאמר דחור טפח על טפח רק מדרבנן מביא הטומאה א"כ לא נטמא הדבר הטמא רק מדרבנן כיון דהמשנה איירי בטומאה שלא כנגד הארובות, וא"כ אמאי העליה טמאה הא כל דבר הטמא מדרבנן חוצץ בפני הטומאה וכמ"ש בר"ש פי"ג דאהלות מ"ה ובתוס' בב"ב (ד"כ) ועוד דהא דקתני הכל טמא, היינו אף מה שע"ג הארובה העליונה עד לרקיע, דרק אם נתן דבר שאינו מק"ט ממנו ולמעלן טהור, וא"כ קשה הא הטומאה בעליה הוי רק דרבנן, שנכנס שם דרך חור טפח, דטומאה שלא כנגד ארובה, א"כ מה שנתן ע"ג ארובה העליונה טמא רק מדרבנן, וא"כ תיחוץ וע"כ דחור טפח על טפח מה"ת מביא הטומאה ומש"ה אינו חוצץ, וכן יש להביא ראיה ממגילה (דכ"ו ע"ב) ע"ש ודוק:
והנה לכאורה יש להביא ראיה דחור טפח על טפח מביא הטומאה רק מדרבנן מזה עצמו דדבר הטמא מדרבנן חוצץ בפני הטומאה, וקשה עכ"פ מדרבנן לא יחוץ ובסוכה דפסול לסכך בדבר המק"ט אף אם מק"ט רק מדרבנן ג"כ אין מסככין בו וכמ"ש התוס' סוכה (ד"ה) והט"ז ומג"א (סי' תרכ"ט) ובב"ח ע"ש, וע"כ דחור טפח על טפח שאני דהוי רק מדרבנן ומש"ה כל שמקבל טומאה מדרבנן שוב הוי תרי דרבנן ולא גזרו משא"כ בסוכה דמה"ת אין מסככין בדבר המקבל טומאה דילפינן מאספך ומגרנך ומיקבך ועי' בפרי מגדים (סי' תרכ"ט): ובזה נראה לפע"ד לתרץ מה שהקשה המשנה למלך פי"ב מה' טומאת מת שהרי הר"ש ז"ל כתב בפי"ז מכלים מט"ז דכלים המצילים בצמיד פתיל בעינן שהכלים לא יקבלו שום טומאה אפילו טומאה דרבנן ואמאי לענין חציצה חוצצים אף שמקבלין טומאה דרבנן ע"ש, ולפ"ז א"ש דצמיד פתיל המציל באהל המת דהוא טומאה מה"ת שפיר אף טומאה דרבנן אין מציל אבל בחור טפח על טפח דהוי טומאה דרבנן אם טמא מדרבנן חוצץ. שוב ראיתי שהקדימני בזה במרכבת המשנה ח"א בפי"ב שם והביא עוד מתוס' שבת (דט"ז) שכלי זכוכית אין מצילין בצ"פ אף דכ"ז מק"ט רק מדרבנן. ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשיתי מעצמי וראיתי שהקשה כן במי נפתוח (פל"ז או"ג) שהרי תנן בפ"ח דאהלות מ"ג אלו מביאין ולא חוצצין השידה התיבה והמגדל כוורת הקש כו' שאין מחזיקין מ' סאה הואיל ומק"ט אין חוצצין, והרי התוס' בשבת (דס"ו ע"א) ד"ה כוורת הקשו אמאי כוורת הקש מטמא במת הא לא כתיב בפרשה אלא כלי עץ ועור ובגד ושק ותירצו בתירוץ הב' דהך טומאה מדרבנן הוא א"כ קשה אמאי אינו חוצץ, הא טומאה דרבנן חוצץ בפני הטומאה עוד הקשה במי נפתוח בכלים רפט"ו דהא דקתני עוד שם דיריעה וסקורטיא וקטבליא וסדין ומפץ ומחצלת שאין עשויים אהלים מביאין ולא חוצצין וכתב שם הרמב"ם ז"ל משום דמקבלי טומאה ורק בעשויין אהלים חוצצים אע"ג דמק"ט,: וקשה שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בכלים (פט"ז מ"ד) דקטבליא הוא פשוטי כלי עור ומקבלי טומאה מדרבנן וא"כ אף אם אין עשויין אהלים יהיו חוצצים עש"ה, ולפ"ז א"ש דבפ"ח דלא איירי בסתימת חלין שבין בית לבית רק באהל טומאה ומש"ה סדין ומפץ חוצצים וכמ"ש שם התוס' יו"ט והר"ש ז"ל במ"א גבי עוף ע"ש, וא"כ בטומאת אהל הו"ל טומאה מה"ת ומש"ה אם מק"ט מדרבנן שוב מדרבנן אינו חוצץ:
אמנם לפע"ד דע"כ אי"ל דמש"ה דבר המק"ט מדרבנן חוצץ משום דחור טפח על טפח מביא הטומאה רק מדרבנן שהרי בודאי דבר הטמא מדרבנן חוצץ ג"כ בארובה שבין בית לעליה אף שהטומאה כנגד ארובה וכדמשמע בר"ש ז"ל פי"ג שהקשה אמאי כלי של ע"ה אין חוצץ בארובה שבין בית לעליה הרי הוי רק טומאה דרבנן ולא תירץ דאיירי בטומאה כנגד הארובה דהוי בודאי טומאה מה"ת וכמ"ש הפנ"י סוכה (דכ"א) אם יש בארובה פותח טפח דהא ליכא אהל שתחוץ, וע"כ דדבר המקבל טומאה מדרבנן אף בטומאה דאורייתא חוצץ, ובמי נפתוח בכלים פי"ז מט"ו כתב ליישב קו' המל"מ דרק בצ"פ החמירו רבנן דצ"פ אין לו כח להציל על הטומאה שבתוכו משא"כ אהל טפח דחוצץ בפני הטומאה. עוד כתב דמאן דס"ל דבחציצה המק"ט מדרבנן חוצץ ה"ה דס"ל הכא בצ"פ והר"ש ז"ל בפט"ו ס"ל באמת דבחציצה ג"כ אינו חוצץ וכמו דס"ל בהשקפה הראשונה באהלות פי"ג ע"ש מה שהאריך בזה. ועיין לקמן [כלל ד' ס"ד וס"ה] מה שכתבתי בזה בעזה"י:
ולפעד"נ להביא עוד, ראיה דחור טפח על טפח הוי מה"ת, שהרי איתא בפי"ג אלו ממעטין את הטפח פחות מכביצה אוכלין, וכתב הרב ז"ל משום דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מה"ת, והרמב"ם ז"ל כתב דאיירי שלא הוכשר דאי הוכשר מקבל טומאה מה"ת, ובסיפא קתני אלו שאין ממעטין כביצה אוכלין משום דמקבל טומאה ונטמא ע"י החור טפח, וכתב שם בתוס' יו"ט בשם מהר"ם ז"ל דכביצה אוכלין ממעטין אם לא הכשירו, ובהכשירו אינן ממעטין דנטמאו ואינן חוצצין, ובפ"ח דקתני אלו מביאין ולא חוצצין אוכלים טמאים כתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ שהשרש אצלנו שדבר טמא אינו חוצץ, ואין רצונו באמרו אוכלים טמאים שכבר נטמאו קודם, אבל אם היו מוכשרים הנה הם מביאים ואינם חוצצים, לפי שכאשר היה בחלון אי נעשה מהן מחיצה מיטמאו במת, וטמא אינו חוצץ כמו שקדם ע"כ, הרי דאף דמקודם לא היה טמא ורק כשמונח בחלון נטמא אינו חוצץ, וזה מוכח ממתניתין דקתני פחות מכביצה אוכלין ממעטין, וע"כ שלא נטמאו מקודם כשהיה כביצה דאל"כ הרי נשארו בטומאתן אף שעכשיו אינם כביצה כמו שכתבו התוס' בפסחים (דל"ג ע"ב) ד"ה לאימת בשם הספרי, וא"כ הא דקתני בסיפא אבל לא כביצה אוכלין ע"כ שעדיין לא נטמאו אעפ"כ אינן חוצצים משום דנטמאו עכשיו. והנה הא דנטמאו האוכלין אם מונחים בחלון הוא רק משום דהחור מביא הטומאה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות (פ"ג מ"ו), אבל להוציא את הטומאה בפו"ט היינו שיטמאו כלים המונחים בחלון, וכ"כ בחבורו רפי"ד אין טומאה נכנסת לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח כו' כיצד היתה טומאה בבית ובא אדם ונסמך לחלון זה של מאור או שהניח בו כלי או שהאהיל עליו אהל בצד הכותל נטמא ע"כ, וא"כ קשה אמאי אוכלין כביצה אינן חוצצין בחלון הרי אף דאם נטמא הוי רק טומאה דרבנן כיון דחור טפח מביא הטומאה רק מדרבנן וחוצצין לשיטת התוס' והר"ש ז"ל, וע"כ דחור טפח מביא הטומאה מן התורה:
אך דיש לדחות לפי מה דאיתא (בפ"ו מ"ג) דטומאה בבית כלים שבכותל מחצי הכותל ולפנים טמאים, וכתב במשנה אחרונה בפ"ג דע"כ הא דכתב הרמב"ם ז"ל דהכלים בחלון טמאים משום דהוא טפח, הוא רק בחצי הכותל ולחוץ, דאל"כ בלא"ה טמאים אע"ג דאין בחור טפח ע"ש. וטומאה זו מה"ת הוא כמשל"ק בס"ד, וא"כ י"ל דהא דאוכלין כביצה אינן ממעטין הוא דוקא במונחים בחצי הכותל ולפנים דבלא"ה נטמאו ככל טומאה בבית דכלים שבכותל טמאים, ועיין לקמן ס"ד שדחיתי דברי המשנה האחרונה ע"ש היטב: אך אכתי קשה בב"ב (די"ט ע"ב) דקאמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון משום דאינו מבטלו, ופריך תפ"ל דהו"ל דבר המקבל טומאה וכל דבר המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה, ומשני שנילוש במי פירות, וקשה אפילו נילוש במים מ"מ הרי מקבל טומאה עכשיו בחלון והו"ל טומאה דרבנן וחוצץ, אי מונח בחצי הכותל ולחוץ, משא"כ לטעם שאין מבטלו אפילו מונח בחצי הכותל ולחוץ אינו חוצץ, וע"כ דהוי מה"ת, והיה נראה לפע"ד דבאמת דפליגי בזה אמוראי אי מה"ת חור טפח מביא הטומאה או רק מדרבנן. דהנה התוס' בב"ב (ד"כ) והראשונים ז"ל הקשו בהא דאיתא בסוף שבת דפקקו את המאור בטפיח, הרי ע"כ לא ביטלו דאסור לבטל בשבת. וכן הקשו מהא דמגילה (דכ"ו) בהאי כנישתא דרומאי דהוה פתיח לאדרונא דהוי מחית ביה מת ובעו כהני למיעל לצלויי, אמר רבא דלו תיבותא אותבוה דהוי כ"ע העשוי לנחת וחוצץ כו' והרי ע"כ לא בטלוהו דאסור לבטלו לארון קודש לתשמיש חול ע"ש מה שתירצו:
אמנם באשכול ה' טומאת כהנים כתב וז"ל והיכא דמחית מת בביתא ופתיחא כוותא מן ההוא ביתא לביתא אחרינא וכן עד כמה בתי והוי בכל חד מהני כווי טפח על טפח איתסרו כל הני בתי כולהו לכהנא למיעל לגווייהו כו' ואי סכר לה לכוותא בעצים או באבנים או בכ"ד שאין מקבל טומאה איפסק להו טומאה, ושרי למיעל לההוא ביתא דלית ביה מיתא, הכין כתב ר"א משבחאי ובעל הלכות והגרי"צ, ולא אמרו שצריך לבטל אותו דבר החוצץ כדאיתא בפרק לא יחפור [וכן הקשה הרא"ש ז"ל בהלכות]. ולי הכותב נראה דטעמייהו מהא דגרסינן בפרק בני העיר האי בי כנישתא כו' אמר רבא דלו תיבותא וה"נ בסוף שבת דפקקו המאור בטפיח כו', ויש מי שמחלק אם סותם כולו לא צריך ביטול, אבל אם ממעט החלל מטפח צריך ביטול, ולא משמע כן מהני רבוותא דלא אדכרו מבטול וסמכוה אדרבא עכ"ל:
הרי דבאמת רבא חולק על שמואל וס"ל דלא בעי ביטול, ואינו מובן במאי פליגי, ולפ"ז י"ל לפמ"ש הריטב"א ז"ל דהא דבעי ביטול הוא רק מדרבנן משום שמא יבוא ליטלו, ולפ"ז י"ל דרבא ס"ל דחור טפח על טפח הוי רק דרבנן ומש"ה לא גזיר ושמואל ס"ל דהוי מה"ת וגזיר שמא יבוא ליטלו, ומש"ה פריך שפיר לשמואל ותפ"ל דהו"ל דבר שמקבל טומאה, דשמואל כיון דס"ל דצריך ביטול ע"כ ס"ל דחור מביא הטומאה מה"ת וא"כ הרי נטמא הרקיק מה"ת ואינו חוצץ, [אמנם אין להעמיס כן בכוונת האשכול דהוא ס"ל דלא צריך ביטול והוא כתב שם דחור טפח מן התורה מביא הטומאה ע"ש] ולפמ"ש לעיל (כ"א ס"א) בשם המפרשים ז"ל דרבא דס"ל בביצה (ד"י) גבי המת בבית ולו פתחים הרבה אם חישב להוציאו באחד מהם אף למפרע מטהרי ב"ה דיש ברירה, משום דרבא ס"ל דסוף טומאה לצאת הוי מדרבנן ומש"ה אמרינן ברירה, ולפ"ז י"ל דס"ל לרבא דסט"ל הוא משום דרואין כאלו הדלת פתוח, וכיון דחור טפח מביא הטומאה רק מדרבנן ע"כ גם סט"ל הוי רק מדרבנן, ורבא לשיטתיה [ועיין לקמן כ"ד ס"א]:
ובירושלמי נזיר (פ"ז ה"ג), הבאתי לעיל (כ"א ס"ג), דאיתא א"ר יוחנן המת בבית והנזיר בטריקלין הנזיר מגלח, כ"ש המת בטריקלין והנזיר בבית שהנזיר מגלח. רבי מנא בעי אם אהל לחוץ יהא אהל להמשיך, אם אינו אהל להמשיך תיפקע הטומאה, ופירש הפני משה דטריקלין היינו חדר לפנים מן הבית, ורבי מנא:
בעי על הא דאר"י כ"ש דמשמע דיותר מסתבר לומר שהטרקלין חשוב אהל להביא הטומאה לחוץ כשהטומאה בתוכו מלהמשיך הטומאה לתוכו כשהטומאה בתוך הבית, והיינו דמקשי אם אהל לחוץ אם הטרקלין הוי אהל להביא הטומאה לחוץ יהיה אהל להמשיך הטומאה אצלה, ואם אינה אהל להמשיך הטומאה אצלה תיפקע הטומאה ע"ש:
וע"כ מהא דקאמר ר' יוחנן המת בבית והנזיר בטרקלין הנזיר מגלח מוכח דחור טפח מביא הטומאה מה"ת, לפירוש הפ"מ, ולפ"ז א"ש דר' יוחנן ס"ל סט"ל הוי מה"ת כמש"ל (כ"א ס"ד) היינו כיון דס"ל דחור טפח על טפח הוי מה"ת וס"ל דמה"ת רואין הפתחים כאלו הם פתוחים הואיל וסופם להפתח, דלמ"ד חור טפח מדרבנן פשוט דע"כ סט"ל מדרבנן, ור"י לשיטתיה, ורבי מנא אפשר דס"ל דהוי רק מדרבנן ומש"ה פריך אם אינו אהל לחוץ תיפקע הטומאה, וקשה הרי מפורש בכל מסכת אהלות ובהרבה מקומות דחור טפח מביא הטומאה, ורק דס"ל דהוא מדרבנן ואין הנזיר מגלח:
ואולי י"ל דתנאי פליגי בזה אי חור טפח הוא מה"ת דהנה תנן בפי"ג העושה מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח, ותנן בסיפא להביא הטומאה ולהוציא הטומאה הכי קאמר מלא מקדח ומלא אגרוף ופותח טפח דאמרן כל השיעורין הללו בין להביא את הטומאה לבית בין להוציא הטומאה מבית. הרב], ר' שמעון אומר להביא הטומאה אבל להוציא את הטומאה בפותח טפח [ר"ש פליג וסבר בין להוציא ובין להביא כולן שיעורן בפו"ט, ולית ליה לר"ש שיעור של מקדח ומלא אגרוף כלל, ואין הלכה כר"ש. הרב], וכ"כ הר"ש ז"ל וע"ש בתוס' יו"ט:
והנה הפנ"י כתב ראיה דחור טפח הוי מדרבנן דבחלון שלא נעשה בידי אדם בעינן כמלא אגרוף אע"ג דבאהל שלא נעשה בידי אדם לא קיי"ל כר' יהודה וסגי בטפח וע"כ דחלון שאני דהוי מדרבנן, והקשיתי לעיל דא"כ אמאי במאור סגי במלא מקדח דהוא פחות מטפח, וע"כ דכל זה הוא הלכה למשה מסיני. ולפ"ז י"ל דאה"נ דר"ש ס"ל דחור הוי רק מדרבנן ומש"ה ס"ל דאף בנעשה למאור בעי טפח דוקא, ולפ"ז צ"ל דר"ש קאי רק אמלא מקדח אבל במלא אגרוף מודה לת"ק ואין זה דוחק דכן כתב ג"כ הר"ש ז"ל בפירוש השני דר"ש קאי רק אמלא אגרוף ע"ש, וא"כ ה"ה די"ל דקאי רק אמלא מקדח, או י"ל כיון דלר"ש אין כל השיעורין הללו הלכה למשה, ורק מדרבנן, ס"ל באמת אף שלא נעשה בידי אדם סגי בטפח וכמו באהל, דרבנן לא חילקו והכל שיעורו טפח, ורק לרבנן כל השיעורין דחלון הוא הלכה למשה, ואף שיעור מלא אגרוף הוא הלכה:
ולענין דינא הנה רוב פוסקים ס"ל דחור טפח על טפח מביא הטומאה מה"ת כמ"ש לעיל, הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' אבל וכ"כ בכלבו בפ"ב מה"א ובסמ"ג, וכ"כ באשכול וז"ל והיכא דמחית מת בביתא ופתיחא כוותא מן ההוא ביתא לביתא אחרינא כו' וכן אם עליתא ע"ג ביתא אי איכא ארובה בין ביתא לעליתא בפו"ט והוי מיתא בחד מנהון איתסר לכהן למיעל לתרוויהון, ומאן דעייל בתר דאתרו ביה לוקה ע"כ, וכן הוא מפורש בשיטה מקובצת בשם הריטב"א בכתובות (די"ז) וז"ל ומה שאמרו בפ"ב דכלאים בירושלמי תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבהמ"ד ר' יוסי הוי יתיב ומתני והוה תמן מיתא מאן דנפיק לא א"ל כלום, ומאן דיתיב לא א"ל כלום, ההיא לא לענין הוצאת המת היה אלא לענין כהן שהיה שונה בבהמ"ד, והיה שם אדם גוסס בסמוך שעוברת הטומאה כשימות בבהמ"ד, שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא רשאי, ואם רצה ליטמא מטמא כדי שלא יתבטל מלמודו, דס"ל לבני מערבא דטומאת כהנים אפילו בטומאה דאורייתא נדחית מפני ת"ת, ופליג אגמרא דילן דלא הותרו זה אלא בטומאה דרבנן כדאיתא בפ"ק דע"ז כו' עכ"ל הובא בחת"ס, הרי אף שהיה הטומאה בבית השני הו"ל טומאה דאורייתא, ובקרית ספר פי"ד, וכן בלבוש (סי' שע"א) כתבו דהוא הלכה למשה מסיני, והמג"א והשער אפרים חלקו על הש"ך, והשבות יעקב וחמד משה וחת"ס וחכ"א, וכ"כ בשערי תשובה או"ח (סי' קכ"ו) בשם ספר דברי שמואל ושבט יהודה דגם הש"ך ס"ל דהוי מה"ת ולא איירי רק מסוף טומאה לצאת דהוי דרבנן: וברוקח הלכות אבלות כתב וז"ל כהן אין לו לכנוס תחת אהלו של מת ישראל, ואם יש בבית מת אחד, ופתוח אותו בית בפתח לבית אחר, אסור לכהן לכנוס בבית האחר, כדמשמע בפרק בתרא דמגילה (דכ"ו) גבי כנישתא דרומאי עכ"ל. וקשה דלמה הביא ההיא דמגילה אחרי שמפורש בכל מסכת אהלות ובכמה מקומות דחור טפח על טפח מביא הטומאה ולמה כתב לשון כדמשמע. ונראה לפמ"ש המהרי"ל ז"ל (סי' ק"נ) דכהן מותר לטמאות א"ע, לסוף טומאה לצאת משום דהוי רק מדרבנן, וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה כהן אין מוזהר עליה, אפילו לר"ת דס"ל דמשבשתא היא מ"מ בטומאה דרבנן מודה, ושוב כתב דרב אלפס והרא"ש ז"ל ס"ל דאסור לטמאות לסט"ל ע"ש, ולפ"ז י"ל דס"ל לרוקח דחור טפח על טפח מביא הטומאה רק מדרבנן וס"ד דכהן אין מוזהר עליה, ומש"ה הביא ראיה ממגילה כ"ו דשם מבואר דבעי כהני למיעל כו', ואפשר דס"ל לאמת דחור טפח הוי מה"ת, ורק שלא נאמר דהוי דרבנן ומותר לכהן מש"ה הביא ההיא דמגילה וצ"ע עוד:
ובתשב"ץ ח"ג ס"א כתב וז"ל בגאייה בית החיים בצדו אחד בית דירה לישראל, ובצדו האחר בית הכנסת, ויש בו חלונות פתוחות ונאסר לכהנים ליכנס בבית והותר להם ליכנס לב"ה על ידי סבכה שסתמה החלון, ולפי מה שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות טומאת מת היה נראה שאין הבתים טמאים, שהוא כתב וז"ל אי הוי מיתא תותי הני זיזין ואכסדראית שרי ליה לכהנא למיעל ולמיתב בגו ביתא שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה לכנוס כדתנן זיז שהוא סובב את הבית ואוכל בפתח שלש אצבעות טומאה בבית כלים שתחתיו טמאים כו' וסוף המשנה היא טומאה תחתיו ר"א מטמא את הבית ור"י מטהר, וכיון דקיי"ל כר"י לגבי ר"א, וגם במסכת נדה אמרו שאין הלכה כר"א בסדר טהרות אלא בד' הלכות וזו אינה אחת מהם, א"כ אלו הבתים שיש בהם זיזין בולטין מאהילין על הקבר, טהורין הן ונכנסים שם הכהנים לפי שאין דרך הטומאה לכנוס אלא לצאת כו' ומשנה זו של זיז פירשה הוא ז"ל שאין טומאה שבתוכו מטמאה הבית לפי שאין בזיז פו"ט, ור"ש ז"ל פירשה בענין אחר [לפי שאין אוכל בפתח רק ג' אצבעות] ולא יצא ממשנה זו היתר לכלים שבבית אם יש טומאה תחת הזיז הסובב אם יש בו פו"ט, אבל נראה בנדון זה שהבתים טהורים ממה ששנינו בפ"ד ממסכת אהלות מגדל שהוא עומד באויר כו' היה עומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא, טומאה בבית מה שבתוכו טהור, לפי שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנם, וכיוצא בו שנינו בתיבת המגדל והביאוה בגמרא בפרק העור והרוטב, ואע"פ שהבית שיש בו פתחים הרבה אם הם כולם פתוחים כולם טמאים אע"פ שחשב להוציאו באחד מהם, וכן זיז שיש בו פו"ט מביא את הטומאה אפ"ה כשמת בבית מה שבתוך המגדל טהור, שלפי שאין דרך להכניס המת במגדל לא גזרו בו חז"ל, דמוכח בפרק משוח מלחמה שאין בכל זה אלא גזירה דרבנן, וכמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דביצה ובפרק העור והרוטב וכן בהסכמה הסכימו כל המפרשים ז"ל שאין בכל זה אלא גזירה דרבנן, והוא הדין לנדון הזה שאין דרך להוציא המת מהקבר להכניסו בבתים שאין לגזור עליו כו', העולה מזה שהבתים הם טהורים ונכנסים שם הכהנים ואין צריך סתימה בחלון כו' עכ"ל: ס"ל לרבינו התשב"ץ ז"ל דחור טפח מביא הטומאה הוא רק גזירה דרבנן וכי גזרו היכי דדרך להכניס בו:
המת אבל היכא דאין דרך להכניס בו המת כגון במגדל או מהקבר לבית אין הטומאה נכנסת אע"ג דיש פתח או חלון פתוח, ומפרש התשב"ץ הא דטומאה בבית מה שבתוך המגדל טהור היינו אף שאין דלתות המגדל נעולות, וזה שלא כדברי הרב הר"ש ומהר"ם מרוטנבורג והריב"ש ז"ל (סי' שצ"ד) שפירשו דאיירי דוקא שדלתות המגדל נעולות עש"ה. ולהתשב"ץ הא דקתני שם כלים שבינו לארץ שבינו לקורות שבינו לכותל אם יש שם פותח טפח טמאים, ואם לאו טהורים, וקשה מה בכך דיש שם פו"ט וכי דרכו של מת להכניסו תחת המגדל והרי כיון דאם אין בו פו"ט טהורים ע"כ דחשיב כאהל בפ"ע א"כ ה"ה ביש בו פו"ט כיון דאין דרכו של מת להכניסו שמה, ואפשר דס"ל דתחת המגדל ועל המגדל הכל כאהל אחד חשיב ורק באין פו"ט הכלים טהורים דאתינן לה מתורת לבוד כמ"ש שם הרב ז"ל, ורק במגדל שהוא אהל בפ"ע בזה אמרינן אין דרכו של מת להכנס שם וצ"ע עוד:
אך קשה טובא שהרי הר"ש ז"ל שם הקשה מהא דתנן ברפ"י דכלים אלו כלים מצילין בצמיד פתיל כו' וכלי עץ הטהורים [הבאים במדה] הרי דבעינן דוקא צמיד פתיל ותירץ דה"מ דמכוסה בכפישה או בשאר כלים אע"פ שאינו מקבל טומאה אבל דלתותיה מחופות או מכוסה בנסר מהני בלא צמיד פתיל ע"ש, והמהר"ם ז"ל כתב דאה"נ דגם הכא במגדל איירי דוקא דמוקף צמיד פתיל ע"ש. ולשיטת התשב"ץ ז"ל קשה טובא דלמ"ל כלל בכלי עץ הטהורים צמיד פתיל, הרי מגדל הוא כ"ע הטהור וס"ל דאין הטומאה נכנסת כלל בה אף שהדלתות פתוחות, משום דאין דרך טומאה ליכנס במגדל, וה"ה בשאר כלי עץ הגדולים. והנה היה אפשר לומר דהתשב"ץ יפרש כלי עץ הטהורים היינו פשוטי כ"ע דאינן מקבלים טומאה מצילים בצ"פ, וכיון דאינם באים במדה ואינן אהלים בפ"ע ורק כשאר כל הכלים הטמאים באהל המת וכמ"ש וכל כלי אשר אין צ"פ כו' ועי' בתפ"י אהלות פ"ד, אך הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ובפכ"א ה"א כתב בהדיא דכלי עץ הבאים במדה ונסרים פשוטין שאינם כלים מצילים בצ"פ ע"ש. הרי דכלי הבאה במדה בעי צמיד פתיל דוקא, והרי התשב"ץ הביא מקודם ראיה דאין הטומאה נכנסת להבתים מהא דזיז שהוא אוכל בפתח ג' אצבעות דטומאה שתחת הזיז כלים שבבית טהורים. ושוב דחה זה כיון דהראב"ד ז"ל כתב דאיירי דוקא בזיז שיש בו פו"ט והר"ש ז"ל פירש משום דאינו אוכל בפתח טפח, וא"כ איך שוב מביא ראיה מהך משנה דמגדל כיון דלכל הראשונים ולרבו הריב"ש ז"ל איירי דוקא דהדלתות נעולות או אף מוקף צמיד פתיל:
עוד קשה לי מפ"ט דאהלות גבי כוורת שהיא בתוך הפתח אם פיה לפנים הכוורת טמאה אם טומאה בתוך הדות כמ"ש במ"ה וכן פיה לחוץ טהור רק משום דהנקבים פקוקים בקש כמ"ש במ"א, וכן איתא במ"ט היתה ממלאה כל הבית ואין בינה לבין הקורות פו"ט טומאה בתוכה הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכה טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס, הרי אם היה בינה לבין הקורות פו"ט היתה הטומאה נכנסת לתוך הכוורת אע"ג שאין דרכה להכנס וכן מבואר שם בהדיא בתוספתא הובא בר"ש ז"ל פיטוס שאם יש בו פו"ט נכנסה הטומאה בו עש"ה:
ומה שכתב התשב"ץ שלפי שאין דרך להכניס המת במגדל לא גזרו בו חז"ל דמוכח בפרק משוח מלחמה שאין בכל זה אלא גזירה דרבנן, לא זכיתי להבין הראיה מפרק משוח מלחמה דשם בדף (מ"ד ע"א) לא איירי רק מהא דמת תופס ד"א דגזרו שסביביו יהיה טמא ע"ש, אבל לא איירי מענין חור טפח או מסוף טומאה לצאת. ומה שכתב דה"ה הכא דאין דרך להוציא המת מהקבר להכניסו בבתים שאין לגזור עליה, קשה הרי הקבר לחוד מטמא, חוץ ממה שהמת בתוכו מטמא וכמו שכתוב או בקבר וכמ"ש בנזיר (דנ"ג) וברמב"ם ז"ל, וא"כ הרי הטומאה נכנסה מהקברים לחלון הבתים, ובעו"ה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים ז"ל. ולפי מה שראיתי בשדי חמד כללים טי"ת כמ"ד, בספר סמא דחיי ומכתם לדוד פלפלו בדברי התשב"ץ ז"ל הללו, ולדאבון לבבי אין הספרים הנחמדים האלה ת"י:
אך הא דאיתא בנזיר (דף מ"ג ע"א) דפריך היכי משכחת לה שיהיה חייב על הטומאה ועל הביאה הא כיון דאעיל ידיה איסתאב כי עייל כולי האי טמא הוא, ומשני רב פפא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה, דטומאה וביאה בהדדי קאתיין ע"כ. הרי לכאורה מוכח דהטומאה נכנסה למגדל אם הדלתות פתוחות מה"ת וחייב שתים. אמנם מהכא ל"ק לשיטת התשב"ץ ז"ל, דע"כ לא כתב התשב"ץ דהוי רק דרבנן רק אם הדלת היא מן הצד א"כ אין הטומאה מאהלת על הכלים וכן אהל התקרה המאהלת על המת אינה מאהלת על הכלים, והרמב"ם ז"ל כתב בריש ה' טומאת מת דבשלשה אופנים תבוא הטומאה שהטומאה מאהלת על הכלים, או הכלים על הטומאה, או שדבר אחר מאהלת על שניהם, וא"כ בכלים במגדל אין התקרה מאהלת על הכלים אם פתחו מן הצד, וכמ"ש הפנ"י בסוכה (דכ"א) ועי' בזה לקמן בשו"ת הרב הפנ"י ז"ל, זה הוי מדרבנן לשיטת התשב"ץ אבל אם פר את המעזיבה של המגדל ואדם או כלים בתוכו דנמצא דתקרה המאהלת על המת מאהלת על האדם וכלים פשוט דזה מה"ת טמא והוא בכלל כל אשר באהל יטמא דמה בכך שהוא יושב במגדל אחרי שהוא תחת אהל אחד עם המת וז"פ. ולפ"ז אפשר דבעי צמיד פתיל בכ"ע הבאה במדה כגון שהכסוי למעלה וכל שאינו פתיל אינו חוצץ וכמאן דליתא, ונמצא דהאהל המת מאהיל על תוכו: ולפי מה שכתב הפנ"י בסוכה (דכ"א) הבאתיו לעיל, דארובה שבין בית לעליה והטומאה כנגד הארובה דכלים שכנגד הארובה טמאים מה"ת, דהרי ליכא אהל לחוץ ע"ש, ולפ"ז מה שהביא המג"א ראיה דחור מביא הטומאה מה"ת מהא דאיתא בסוכה (די"ח) בארובה דאין לבוד באמצע דהלכתא גמירי לה, י"ל דהלכתא היה בטומאה כנגד ארובה דאין אומרים לבוד אבל חור טפח מן הצד הוי מדרבנן:
גם אפשר לומר דאם מת בעליה שלא כנגד הארובה וכלים בבית כנגד הארובה בזה לכ"ע הוי מה"ת, כיון דתקרת העליה מאהלת על המת ועל הכלים, נמצא דמת וכלים תחת אהל אחד, כיון דיש בארובה טפח ואין לבוד באמצע. וכן י"ל אם מת בבית וכלים כנגד ארובה בעליה ג"כ טמאים מה"ת כיון דביתא כמאן דמליא טומאה דמי וכמ"ש באליה רבה רפ"ג, וא"כ כיון דהכלים מאהילים כנגד אויר הבית הו"ל טומאה מה"ת:
ולפ"ז אפשר די"ל דאע"ג דחור שבין בית לבית הוי רק דרבנן מ"מ ארובה שבין בית לעליה הו"ל מה"ת, דכיון דכנגד הארובה מה"ת טמא, והרלב"ח ז"ל בסי' קמ"ב כתב דטומאה רצוצה הבוקעת לתוך אהל שוב מתפשטת בכל האהל, דטומאה הנכנסת לתוך אהל, ע"כ אינה מטמאת כנגדה בלבד, רק מתפשטת בכל האהל, וא"כ כיון דאויר שכנגד הארובה טמא מה"ת, שוב הטומאה מתפשטת בכל העליה, וכן אם הטומאה בעליה מתפשטת בכל הבית, דכיון דתקרת העליה מאהלת כנגד הארובה על אויר הבית, משא"כ בחלון מן הצד הו"ל מדרבנן כיון דאין כאן שום אהל ובזה א"ש דהא דגזרו ב"ש וב"ה בפרק ה' שקדרה אינו חוצץ בין בית לעליה משום דשמא כלי של ע"ה הוא טמא, וקשה כיון דהא דחור טפח מביא הטומאה הו"ל רק דרבנן אמאי גזרו משום ספק, ולפ"ז א"ש דארובה שבין בית לעליה זה לכ"ע הוי מה"ת: אך י"ל לפמ"ש דכלים שכנגד ארובה לכ"ע טמאים, מה"ת:
או עכ"פ טומאה כנגד ארובה טמא מה"ת י"ל שפיר דגזרו אף על טומאה או כלים שלא כנגד הארובה ג"כ משום ספק דשמא הכלי טמא דלא פלוג: אמנם לדינא הרי רוב הראשונים ואחרונים ז"ל ס"ל דאף חלון שבין בית לבית מביאה הטומאה מה"ת, ולפ"ז מ"ש הרמ"א ז"ל דאם כבר הגידו לו שיש מת אסור לו להמתין עד שילביש עצמו, אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא לאו דוקא באהל המת ממש אלא ה"ה בבית הסמוך אם יש חור טפח דגם זה נקרא אהל המת, וכן מוכח מסיום לשון הרמ"א ז"ל, כמ"ש בחת"ס ז"ל, מדכתב אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים שהיא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות, ולא כתב אם הוא בבית הסמוך ילביש עצמו תחלה ע"כ דגם זה הוי טומאה מה"ת ע"ש. ולפ"ז משמע דה"ה דסוף טומאה לצאת הוי מה"ת:
והנה הדגול מרבבה שם כתב על דברי הרמ"א ז"ל וז"ל אני תמה מאד על פסק זה ולא מיבעיא לדעת הראב"ד בפ"ה מה' נזירות הי"ז דס"ל דהיכא שכבר נטמא שוב אינו מוזהר על הטומאה, וכהנים בזה"ז אינם מוזהרים על הטומאה] ודאי שאין כאן איסור תורה כמ"ש בס"ק שאחר זה אלא שבזה שעדיין לא פירש מהטומאה גם הרמב"ם לא נחלק, ויש בזה אריכות דברים, ועכ"פ מותר ללבוש הכתונת ודלא כתרומת הדשן ורמ"א עכ"ל. ובס"ק שלאחריו כתב אמר יחזקאל מה שכתבתי בגליון בשני סעיפים הנ"ל נמשכתי אחרי דברי המשנה למלך הנ"ל דלדעתו סובר הראב"ד ז"ל שאין איסור כלל לכהן שכבר נטמא עצמו, אבל עכשיו נתתי אל לבי שאולי לא אמרה הראב"ד אלא לענין חיוב מלקות אבל לענין איסור אולי אפילו איסור תורה מודה עכ"ל:
ובאמת שהתרומת הדשן בעצמו שממנו הוציא הרמ"א ז"ל הדין, הרגיש בזה די"ל דהכא שאני שכבר נטמא, דזה לשונו בסי' רפ"ה שאלה כהן שוכב על מטתו ופשט כל בגדיו רדרך העולם ופתאום קראו לו ואמרו אחד מת באהל אם צריך הוא לקפוץ ערום ממש ולרוץ חוץ לאהל כו'. תשובה יראה דמשום כבוד הבריות לא נעשה שום איסור דאורייתא, כדאיתא בהדיא בגמרא פרק מי שמתו, ושיהוי בטומאת אהל המת לכהן איסור דאורייתא כדאיתא בהדיא בסמ"ג וכדמוכח נמי באשר"י בפ"ב דכתובות עכ"ל. והנה פשוט דאין התה"ד רוצה להוכיח דאסור לכהן להיות באהל המת דהרי מקרא מלא הוא לנפש לא יטמא וכתיב וכל אשר באהל יטמא, ורק דלא תאמר כיון דכבר נטמא שוב אין איסור בשהיותו לזה כתב דגם שיהוי באהל המת הוא איסור תורה וכמ"ש בסמ"ג ובפ"ב דכתובות באשר"י, והוא דברא"ש ז"ל בכתובות (די"ז) כתב בשם הירושלמי פרק בתרא דכלים ר' יוסי הוי יתיב ומתני והוה תמן מיתא מאן דנפק לא א"ל כלום ומאן דיתיב לא א"ל כלום, וכתב הרא"ש ז"ל דהכי פירושא אין מדקדקין בבהמ"ד כהן שיושב בבהמ"ד וטומאה מאהלת עליו אין מצריכין אותו לצאת דסבר דמותר לטמאות לת"ת ובגמרא דידן [עירובין] מ"ז פליגא דלא שריא אלא בבה"פ וחוץ לארץ, אבל טומאה דאורייתא לא עכ"ל. והרי הכא כבר היה המת בבהמ"ד והכהן כבר נטמא ורק דשוהה עוד בבהמ"ד אעפ"כ כתב הרא"ש ז"ל דזה הוי איסור דאורייתא. אך מה שכתב התה"ד דכן כתב בהדיא בסמ"ג, נראה דכוונתו ז"ל למ"ש הסמ"ג הלכות טומאת כהנים כהן שנכנס לאהל המת או לבה"ק בשגגה לאחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור, ואם ישב שם כדי השתחוואה הרי זה לוקה. אמנם היא בעיא בשבועות (די"ז) אי גמירי שהייה למלקות אי גמירי שהייה בחוץ לעזרה ולא נפשטה, וכתב מורי דבשהייה אין שם מלקות אלא איסור מלקות דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עכ"ל, והתוס' בשבועות שם הקשו דאיך חייב מלקות בשהייה הא אמר בנזיר (דמ"ב) גבי נזיר שהיה מת מונח על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו יכיל יהיה חייב ת"ל לא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד כו', וא"כ הכא אמאי ילקה על השהייה כ"ז שלא פירש, ותירצו דהא דפטר ליה כשהושיטו לו מת אחר היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו לפיכך אינו מוסיף טומאה, אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר, ובשם ר"ת תירצו דהכא איירי בשנטמא סמוך לחשיכה דבלא פירש נמי מוסיף לו יום אחד על ידי השהייה ע"ש, וס"ל להתה"ד כתירוץ הא' דההיא דנזיר איירי שלא הספיק להשליך המת אבל כל דשהיה הו"ל איסור מה"ת, ומש"ה הביא התה"ד ראיה מהסמ"ג שכתב דשהייה בכהן הו"ל איסור מלקות, אמנם לתירוץ ר"ת אין ראיה דהא דוקא אם מוסיף לו יום אחד הו"ל איסור תורה:
וקשה לי שהרי בהדיא כתב הסמ"ג בסוף הלכות טומאת מת וז"ל מצאתי בשם רבינו יעקב שבזה"ז כהן המטמא בבה"ק אינו לוקה ומביא ראיה מדתניא במסכת שמחות (פ"ד דל"ח) הרי שקבר את מתו ובא מת אחר כ"ז שעוסק בבה"ק יכול לעסוק בו, פירש מן הקבר אם חזר וקבר לוקה דברי ר"ע, ר"ט אומר כל היום אינו לוקה מפני שאינו מרבה עליו ימי טומאה, ובה"ג פוסק כר"ט, וא"כ בזה"ז מה מרבה טומאה יש כיון שמי חטאת אינה נוהגת עכ"ל והביאו השלטי גבורים והאחרונים ז"ל, הרי בהדיא דדעת הסמ"ג כר"ת ז"ל דאם אינו מוסיף טומאה אינו לוקה, ולפי שיטת ר"ת ז"ל הך דשבועות איירי בסמוך לחשיכה דמוסיף יום אחד. ולומר דס"ל להתה"ד דעכ"פ איסור דאורייתא יש, קשה אכתי הלישנא שכתב דכן מבואר בהדיא בסמ"ג, דאין זה מבואר בהדיא, ומה שמביא ראיה מרא"ש ז"ל דכתובות כתב רק דכן מוכח מרא"ש ז"ל וצ"ע כעת:
ובגוף פלוגתת הרמב"ם והראב"ד ז"ל ולענין כהנים בזה"ז האריכו בזה האחרונים ז"ל ובשו"ת שער אפרים (סי' צ"ג), ובזרע אברהם (סי' י"ז), ובסוף חזון נחום וביש"י (סי' שמ"ג), ובחת"ס (סי' של"ח ושל"ט), ומ"ש החת"ס דמבואר בתמים דעים להראב"ד ז"ל (סי' רל"ו) דאיסורא דאורייתא איכא, הנה שם כתב רק דאיסורא איכא ואפשר דכוונתו איסורא דרבנן, ועי' עוד בפ"ת (סי' שע"ב סק"ו וסק"ט) ובשדי חמד כללים טי"ת כמ"ד מ"ש עוד אחרונים עש"ה:
ואנכי מצאתי ת"ל בפרדס הגדול לרש"י ז"ל בדף האחרון וז"ל, כהן שנכנס בבית שיש שם מת בזה"ז או בבה"ק ששאלתם מלקין אותו או לא, כיון שקדושתו קדושת עולם היא אף בזמה"ז שאין בהמ"ק ואין עבודה עובר בלאו וחייב מלקות שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, ושנינו כהן ונזיר שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, ר"א אומר יטמא כהן ואל יטמא נזיר, וחכ"א יטמא נזיר ואל יטמא כהן, א"ל ר"א יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו, א"ל יטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם, והלכה כחכמים וכיון שאמרו חכמים יטמא כהן אם נטמא במזיד חייב מלקות אף כשנכנס לבה"ק במזיד חייב מלקות, שכך שנו חכמים בהלכות מלקות כהן שפרע או שנטמא לשאר מתים הרי זה חייב, זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו לוקה עליו את הארבעים עכ"ל שוב ראיתי בשו"ת שאגת אריה החדשות (סי' י"א) שהעלה להלכה דכהנים בזה"ז מוזהרים על הטומאה ובסי' י"ב עמד בדברי תה"ד הנ"ל:
ולענין כהני חזקה בזה"ז אי הוו ודאי כהנים עיין בזה במג"א (סי' תנ"ז סק"ט ובסי' ר"א סק"ד). ודעת מהרשד"ם אה"ע (סי' רל"ה) דכהני ספק הם ומהרי"ט (ח"א קמ"ט) וחוט השני השיגו על הרשד"ם ז"ל הובא:
בפתחי תשובה יו"ד (סי' שכ"ב סק"ג) ועוד הביא הרבה אחרונים שכתבו בזה, ועי' בפ"ת (סי' ש"ה סקי"ב) בשם השאילת יעבץ ז"ל והחת"ס השיג עליו. ועיין בשדי חמד כללים מערכת כ' כצ"ב שהביא להקת נביאים דהעיקר דכהנים בזה"ז כהנים ודאי הם לכל דבר: