אור ברסלב
פתח האוהל כלל ב - סימן ב

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל ב - סימן ב

כלל ב - סימן א

בחור טפח על טפח בבית שיש בו מת שלם:

כתב הטור (רסי' שע"א) וז"ל כשם שאסור ליגע במת כך אסור לכנוס תחת אהל שהמת תחתיו, אפילו הוא גדול הרבה ואפילו לבית אחר, או לעליה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח, ובית לאותו בית עד עולם ע"כ, וכתב הב"י ע"ז וז"ל כ"כ הרי"ף והרא"ש בהלכות טומאה והוא פשוט בכמה מקומות ומבואר בפ"ג ופ"י דאהלות עכ"ל:

והנה אם כי הב"י כתב שזה דבר פשוט, אמנם דעת הראב"ד ז"ל אינו כן. דעל מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו ה"א חלון תשמיש שסתמה כולה, או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח, אם בדבר החוצץ בפני הטומאה סתם הרי זה חוצץ כתב הראב"ד ז"ל, א"א פחות מטפח לכזית מן המת, אבל למת שלם או ליותר מכזית דיו אם מיעטו לפחות מארבעה עכ"ל, וכתב ע"ז הכ"מ וז"ל ואין זה השגה על רבינו, דלישנא דמתניתין דפי"ג דאהלות נקט דקתני אלו ממעטין את הטפח, וסמך התנא על מה ששנה בפ"ג דאהלות כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד"ט, וגם רבינו סמך על מ"ש כן בפ"ז עכ"ל, וכ"כ הראב"ד ז"ל בפט"ז ה"ו עש"ה:

הרי דס"ל להראב"ד ז"ל דאם בבית מת שלם אינו מוציא הטומאה עד שיהיה חלון של ד"ט. והכ"מ כתב שזה ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל ורק דסמך על מ"ש בפ"ז, וקשה דאיך כתב הכא בב"י שזה דבר פשוט, שהרי הכא איירי במת שלם דהא כתב שאסור לכנוס תחת אהל שהמת תחתיו כו', ולדעת הרמב"ם והראב"ד ז"ל בעינן דוקא ד"ט:

והנה בחזון נחום סופי"ג דאהלות הקשה על הראב"ד והכ"מ וכתב וז"ל ואני הדל תמהני בין על הראב"ד בין על הכ"מ דמאי שיאטיה דההיא דפ"ג דאהלות הכא, דהתם לענין הצלת פתחים איתמר, דהכי תנן התם מ"ו כזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד"ט להציל הטומאה על הפתחים אבל להוציא הטומאה בפו"ט ע"כ, ופירשו הרב והר"ש אבל להוציא את הטומאה בפו"ט אפילו מת שלם טומאה יוצאה דרך חלון כל זמן שהוא פתוח ומטמא הכלים שבבית שבצדו אם יש בחלון פי"ט ע"כ. ואף למה שפירש הרמב"ם שם בפירוש המשנה יע"ש, שכתב שם וז"ל אולם אם היו פתוחים אע"פ שהוא יחשוב על אחד מהם לבד שיצא ממנו המת, הנה כל מי שישב תחת המשקוף המחובר בבית הוא טמא, אע"פ שלא יהיה בזה הפתח הפתוח זולת טפח על טפח, וזהו ענין אמרו אבל להוציא את הטומאה בפו"ט עכ"ל]. מ"מ הדין דין אמת שלא הוזכר שיעור ארבעה טפחים כ"א להציל על שאר הפתחים לא לענין כניסה ויציאה של הטומאה דקעסק בה הרמב"ם, וכמו שכבר תמה כיוצא בזה המהרי"ק בדברי הראב"ד ז"ל האחרונים, הביאו הכ"מ לקמן ה"ד יע"ש וצ"ע, גם לשון מהר"י קורקוס צריך תיקון קצת ודוק עכ"ל (וכן הקשו במרכבת המשנה ח"ג ובמשנה אחרונה ובחדושי הרש"ש ז"ל בפ"ג ע"ש]. ואולי יש לומר דלהוציא סגי בטפח היינו דוקא לתחת המשקוף אבל להכניס לבית אחר צריך ארבעה טפחים דוקא:

וראיה לזה דהרמב"ם ז"ל כתב (פ"ז ה"ב) היו בו חלונות הרבה וכולן מגופות כולן טהורות, נפתחו כולן טמאות, ולא הצילו על הפתחים ע"כ, וכתב הכ"מ ע"ז דמיירי בחלונות שאין בהם ד' ומש"ה לא הצילו על הפתחים וכולן טמאות וכדתנן גבי המת פתחו בד"ט להציל הטומאה על הפתחים, אבל להוציא את הטומאה בפו"ט ע"כ. הרי דהכ"מ כתב דאף שאין בהם ארבעה מ"מ אם נפתחו טמאות, והרי התם איירי במת שלם, וע"כ דהכ"מ כתב רק להכניס לחדר אחר אבל להוציא לתחת הפתח סגי בפו"ט דזה לא מקרי להכניס. וכן נראה לפע"ד במשנה פי"ג דאהלות מ"א דתנן להביא הטומאה ולהוציא הטומאה [מלא מקדח ומלא אגרוף ופו"ט דאמרן בין להביא הטומאה לבית בין להוציא הטומאה מן הבית. הרב], ר' שמעון אומר להביא הטומאה אבל להוציא בפו"ט ע"כ ע"ש בתוס' יו"ט בשם הר"ש ז"ל, והרמב"ם ז"ל כתב להביא הטומאה לבית שהיא תכנס מזה הנקב כאשר היתה שם טומאה, או תחת אהל מחובר בזה המאור, לפי מה שקדם ביאורו, וכן הוציא את הטומאה שכאשר היתה טומאה בבית תצא מזה המאור הקטן ויטמא כנגדו עכ"ל. וממדו בזה במש"א וברש"ש דמשמע לכאורה דה"פ כגון אם היה אהל מחוץ לבית נגד החלון אם היה הטומאה תחת אהל מביא הטומאה לבית, ואם היה בבית מוציא הטומאה לאהל, ואינו מובן דמאי נפ"מ בין מבית לאהל או מאהל לבית אידי ואידי הרי להכניס הוא, ובתפ"י כתב לפרש בדעת הרמב"ם ז"ל להוציא היינו שהטומאה למטה בארץ ולמעלה ארובה, וז"א וכמו שהשיג בעצמו על הפירוש הזה ע"ש ובא"ר. אך לפע"ד להוציא היינו שיטמא נגד הפתח תחת המשקוף וכן במאור תחת כל עובי כותל. וזה כוונת הרמב"ם ז"ל כאשר היתה טומאה בבית תצא מזה המאור ויטמא כנגדו, היינו כנגד עובי הכותל וכמו שפירש בפ"ג, אבל להוציא היינו להוציא תחת הפתחים, ור"ש חולק וס"ל דרק להביא הטומאה לבית בעינן מלא אגרוף וכמ"ש הר"ש ז"ל, אבל להוציא שיהיה טמא תחת הארובה סגי בטפח, ולפ"ז שפיר י"ל דהראב"ד ז"ל יפרש אבל להוציא הטומאה בפו"ט היינו שיטמא תחת הפתחים דזה קיל להוציא הטומאה דתחת המשקוף יותר בטל לבית, וזה נקרא להוציא, אבל להכניס מבית לבית בעינן דוקא ד"ט למת שלם:

והנה הראב"ד ז"ל לאו יחיד הוא בזה דבשיטה מקובצת ביצה (ד"י) כתב וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל שם דאין הדין הזה אלא כשהפתחים כולם סתומים או מוגפים שבהם שנינו המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים, נפתח אחד מהם כו' טהר את כולן, פירוש כיון דנעולים הן וה"ה למוגפין, אבל בפתוחין כל פו"ט מוציא טומאה לצד שני ואין לו הצלה כלל ע"כ, ומורי נר"ו כתב דבמקצת פרש"י ז"ל:

כתוב דלא אמרינן פו"ט מוציא את הטומאה אלא היכא דפתחים גדולים סתומים, אבל אי הוי כולם פתוחים טמאים, אבל פתחים קטנים שאין ראוי לצאת בהן טהורים לגמרי אע"ג דפתוח ע"כ, וזה אינו שהרי כלל גדול שנינו להוציא את הטומאה בפו"ט, ל"ש פתחים גדולים סתומים ל"ש פתוחים עכ"ל:

הרי דלמקצת פרש"י ז"ל ס"ל ג"כ דטפח אינו מוציא הטומאה למת שלם, ורק דאם כל הפתחים סתומים אף למוציא שלם מוציא הטומאה, ובזה, איירי המשנה דלהוציא הטומאה בפו"ט. והיה אפשר לכאורה לומר דגם שיטת הראב"ד ז"ל כן והא דכתב דלמת בעינן ד"ט היינו כשיש לו פתח פתוח. אך מסתימת דבריו ז"ל לא משמע כן, וכן משמע קצת מדבריו ז"ל בפט"ז ה"ו גבי הבית שנסדק, דאף דליכא פתח אחר למת שלם בעינן ד"ט דוקא עש"ה, ויש לדחות. ולפמ"ש דלטמא הפתחים מודה הראב"ד ז"ל דטמא בטפח אין ענינו למקצת פרש"י ז"ל. ולפע"ד דלמקצת פרש"י ז"ל תירצו בזה מ"ש רש"י ז"ל שם המת בבית ולו פתחים הרבה כולם סתומים או כולם פתוחים, ועמד בזה בשיטה שם, הרי בכולם פתוחים בלא"ה טמא ולא משום סט"ל, אך לפ"ז א"ש דבכולן פתוחים חלון שיש בו רק טפח טהור, וטמא רק החלונות של ד"ט ומשום סט"ל:

ורש"י ז"ל בב"ב (די"ט ע"ב) כתב רקיק אינו ממעט בחלון, שבין בית לבית, ויש בו פותח טפח ומת מונח באחד מהן וטומאה בוקעת לצד שני ע"כ, הרי דאף למת שלם סגי בטפח. ודוחק לומר דהכא איירי דוקא בדליכא פתח פתוח, דהו"ל לרש"י ז"ל למנקט טפי כזית מן המת, דבזה בכל גווני סגי בטפח, וכ"כ רבינו גרשום מאוה"ג ז"ל שם, וכן מוכח מרש"י ז"ל סוף שבת גבי פקקו את המאור בטפיח דקאמר ר"י א"ר הלקטי קטנה היתה שם וטומאה היתה שם וגיגית סדוקה מונחת ע"ג, וכתב רש"י ז"ל דהמת מונח בהילקטי תחת הגיגית, ולפני מות המת פקקו בשבת המאור בטפיח כו' וחור שבין שני בתים מכניס את הטומאה לצד שני במלא אגרוף [עי' בחדושי הרש"ש שם ובמש"א פ"ג], הרי דשם איירי במת שלם וכמ"ש שם התוס', ושם הרי היה פתוח הרבה בשני צדדי ההילקטי דהוא שביל בין שני בתים, ורק למעלה היתה הגיגית ואעפ"כ לא בעינן ד"ט, וכן איתא בשאילתות דר"א ז"ל בפרשת אמור ובאשכול, כלישנא דהרי"ף והרא"ש ז"ל, דהיכא דמחית מת בביתא ופתיחא כוותא מן ביתא לביתא וההיא כוותא הוי טפח על טפח אסור להו לכהני למיעל לכולהו הני בתי ע"כ, ובודאי לא איירי דוקא שהפתחים סתומים, וכ"כ ברוקח וכן משמע מרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות פי"ג מ"ה ע"ש, וכ"כ בהדיא הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות סוף שבת גבי הא דפקקו המאור בטפיח כתב וז"ל גיגית קערה, ועלת זה המעשה כי כשיש מת בבית אחד, ויש בין אותו בית ובית אחר חלון, אם יש באותו חלון טפח על טפח או יותר נטמא הבית השני, כי העיקר אצלנו טפח על טפח מביא את הטומאה כאשר נבאר במקומו במסכת אהלות עכ"ל. הרי בהדיא דגם במת סגי בטפח בין בית לבית, וקשה טובא על הכ"מ שרצה להסב דעת הרמב"ם ז"ל כשיטת הראב"ד ז"ל, וכן משמע שם ברמב"ם ז"ל בפט"ו ה"ה שכתב היה בבית מת או רובע עצמות וכיוצא בהן מעצמות המטמאות באהל, ומיעט החלון של בית זה בעצם פחות מכשעורה אינו מיעוט שהעצם מצטרף לעצמות וכן אם היה שם מת או כזית מבשר המת ומיעט החלון בפחות מכזית מבשר המת אינו מיעוט לפי שהבשר מצטרף בשר עכ"ל, והרי התם בכל הפרק קא עסיק רק מחלון טפח, וכן הדין הזה הרי הוא ממשנה דפי"ג אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית בשר ממעט ע"י רובע עצמות כו', ואיך הוסיף הרמב"ם ז"ל שהיה בבית מת שזה שיעור ד"ט, וע"כ דשוה לאינך דסגי בטפח, והא ל"ק מדוע שינה הרמב"ם ז"ל וכתב חלון ולא כתב טפח, דז"א דשם בכל הפרק פעמים כותב טפח ופעמים כותב חלון ע"ש, ומרובע עצמות ל"ק אע"ג דגדול מכזית כמת ושיעורו ד"ט לשיטת הראב"ד, ואיך קתני במתניתין אלו ממעטין את הטפח פחות מכזית בשר ממעט ע"י רובע עצמות, והרי רובע הוא הרבה יותר מכזית [עי' בהלכות חלה] די"ל שאין בכל עצם ועצם יותר מכזית וסגי ליה בטפח אע"ג דיש הרבה עצמות ופשוט:

וקשה לי לשיטת הראב"ד ז"ל דהרי תנן רפ"ה תנור שהוא עומד בתוך הבית, ועינו קמורה לחוץ [נקב העשוי בתנור שהעשן יוצא ממנו מונח חוץ לבית הרב] והאהילו עליו קוברי המת [כשהיו נושאין את המת לקברו האהילו המת, על העין. הרב], בש"א הכל טמא [קסברי טומאה נכנס לתנור דרך עינו ויוצאה דרך פיה בית. הרב], ובה"א התנור טמא והבית טהור [התנור שהאהיל המת על מקצתו טמא, והבית טהור שאין הטומאה יוצאה דרך פיה. הרב], רע"א אף התנור טהור דכיון דלא האהיל על התנור אלא על העין היוצא ממנו אין התנור טמא והלכה כב"ה. הרב]. וכתב שם הר"ש ז"ל דאיירי דאין בעין פו"ט, והרא"ש ז"ל כתב דיש בו פו"ט עש"ה, והביא הר"ש ז"ל התוספתא דתניא א"ר יוסי בא לו ריב"נ אצל רבי חלפתא א"ל מה אתה אומר בעין של תנור א"ל טמא א"ל אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר, עין של תנור שיש בה גובה טפח ואין בה רוחב טפח, יש בה רוחב טפח ואין בה גובה טפח טהורה ע"כ, וכתב הר"ש ז"ל פירוש מה אתה אומר בעין של תנור כי מתניתין בעא מיניה שהאהילו קוברי המת על עינו ועל זה אומר שר"ע מטהר ומפרש כיצד עין של תנור שיש בו גובה טפח שהוא זקוף והעין בדופן כחלון שבבית, וגובה העין כגובה הדופן, ורוחב העין כרוחב הדופן דהוי כמו נדבק על הכלים ותנן דמביא ואינו חוצץ עכ"ל:

והרמב"ם ז"ל בפי"ח ה"ד כתב תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה לחוץ והאהילו נושאי המת על עינו הקמורה התנור טמא והבית טהור, שהרי אין התנור גבוה מעל הארץ כדי שיביא טומאה לבית ע"כ, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל א"א זה הטעם אינו כלום שב"ש למה מטמאים את הכל, ועוד שהתוספתא מפרשת שאין התנור טמא אלא בעין גובה טפח ורוחב טפח, אלא הטעם לב"ש מפני שהמת מתאהיל על אויר עינו של תנור, והעין מביא טומאה לתנור, והתנור כיון שהוא טמא אינו חוצץ וכאלו נכנסה הטומאה לאויר הבית, וב"ה סברי דיו לאויר העין שיטמא את התנור, אבל לא נחשוב אויר העין כאויר הבית, ור"ע סבר הכל טהור, ואויר העין כאויר התנור למי שמאהיל עליו עכ"ל ועי' בכ"מ:

וקשה מה בכך דיש בעין גובה טפח ורוחב טפח הרי הכא איירי שהאהיל עליו קוברי המת ובמת בעינן ד"ט שיכנוס הטומאה, והכא ע"כ עין התנור מן הצד דקתני גובה טפח וכמ"ש הר"ש ז"ל, ומ"ש מבית לבית דבעינן ד"ט אי מרה"ר לבית, ואולי י"ל דכלי שאני, כמו להר"ש ז"ל דאיירי שאין בו טפח דלכלי לא בעינן טפח ולהראב"ד אב"ד ז"ל בעינן טפח וסגי אף למת וצ"ע: ובירושלמי עירובין פ"ג סה"א איתא דמערבין לכהן בבה"ק, דיכול לילך בשידה תיבה ומגדל ולעשות לו חור פחות מטפח, ולתחוב בכיש ובקיסם ולאכול ע"כ, וקשה לשיטת הראב"ד ז"ל למ"ל דוקא פחות מטפח, הרי בבה"ק בעינן ד"ט. ודוחק לומר דחיישינן דילמא איכא כזית מן המת, דהא גדול מכזית הרי הוא כמת ובעינן ד"ט, ופחות מכזית אינו מטמא, ורק כזית מצומצם. אך אי נאמר דבכלים מודה י"ל דס"ל דשידה תיבה ומגדל דין כלים יש לו לענין זה אע"ג דבא במדה, ולשיטת הר"ש ז"ל דאיירי בעין שאין בו פו"ט והתנור טמא לב"ש ולב"ה, משום:

דהטומאה נכנסת לכלי פחות מטפח, א"כ קשה מאי מהני דעושה חור פחות מטפח מ"מ הטומאה נכנסת לשידה, וצ"ל דס"ל דכיון דמחזקת מ"ס הו"ל דין אהל וצריכין דוקא טפח, ועי' ברפ"ט גבי כוורת:

עוד קשה לי לשיטת הראב"ד ז"ל איך משכחת לה כלל הא דטפח על טפח מביא הטומאה מבית לבית בכזית, וכדאיתא בפי"ג אלו ממעטין את הטפח כו' פחות מעצם כשעורה ממעט על ידי כזית בשר, הרי אי הכזית פחות מעט אינו מביא הטומאה, ואי הוא גדול מעט שוב צריך ד"ט דגדול מכזית כמת כדאיתא בפ"ג מ"ז, ורק בכזית מצומצם וא"כ למ"ד אי אפשר לצמצם, לעולם הוי ס"ס דילמא הוא פחות מכזית ודילמא הוא כזית וכמ"ש התוס' בעירובין (ד"ו ע"א) ע"ש. והטור או"ח (סי' תרמ"ח) והש"ך יו"ד (סי' ר"א סק"מ) כתבו בשם הראב"ד ז"ל דס"ל אי אפשר לצמצם, וצ"ל דבאמת רק ברה"י טמא דלא מהני ס"ס וצ"ע עוד:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה