אור ברסלב
פתח האוהל כלל א - סימן ג

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל א - סימן ג

כלל א - סימן ב

אם טומאת פתחים הוא מה"ת או מדרבנן:

בביצה (דל"ח ע"א) בהא דקאמר וכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה, כתב רש"י ז"ל והא דקאמר ר"א לטהר את הפתחים מכאן ולהבא דוקא ולב"ה לית להו ברירה, בדאורייתא דוקא, כגון טומאת מת ודרך יציאתה הוא הלכה למשה מסיני כדאמרינן בסוכה (דף י"ח) דהלכות טומאה הכי גמירי לה ע"כ, וכ"כ המאירי ז"ל שם, וכ"כ רש"י ז"ל בעירובין (דס"ח ע"א) בהא דקאמר ר' אושעיא דב"ש וב"ה פליגי בברירה כתב רש"י ז"ל דכולם טמאים וטעמא ליכא אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה: אמנם בביצה (ד"י ע"א) כתב רש"י ז"ל דכולם טמאים, שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם, וכאן דאין אנו יודעים באיזה יצאנו הלכך כולם טמאים ע"כ, וכ"כ המאירי ז"ל שם, ובחולין (דקכ"ה ע"ב) על הא דמביא הש"ס המשנה תיבת המגדל שיש בה פו"ט ואין ביציאתה פו"ט טומאה בתוכה הבית טמא, כתב רש"י ז"ל ואע"פ שפתחה קטן, כדמפרש טעמא מפני שדרך טומאה לצאת, על כרחך סופה לצאת דרך פתח זה, לפיכך מטמא מיד דרך יציאתה ומדרבנן ע"כ, ובסתירת דברי רש"י ז"ל עמד בשיטה מקובצת בביצה (דף י') ובתה"ד (סי' כ"ד) ועוד מפרשים ז"ל. ועי' בתוס' יו"ט במשנה דהמת בבית דגזירת חכמים היינו הלכה למשה מסיני ע"ש:

והפנ"י ז"ל כתב בביצה (דף ל"ח), דרש"י ז"ל רפויי מרפיא בידיה הך מילתא דסט"ל אי אינה אלא מדרבנן כיון דלא אשכחן בשום ילפותא מקרא, ומסברא נמי כתב רש"י להדיא בעירובין שאין טעם לדבר, דלפ"ז אכתי י"ל דאפשר דהלכה למ"מ היא כדאשכחן כה"ג בכמה דינים באהלות, אלא דלענין האי דהמת בבית ולו פתחים הרבה משמע ליה לרש"י ז"ל טפי לפרש מסוגיא דפ"ק שהיא מדרבנן כדפרישית התם [דהקושיא שם אזלא אליבא דר' חנן דוקא ואי לב"ה בדאורייתא אין ברירה קשה על סוגיא דעלמא עש"ה], משא"כ בסוגיא דהכא דקאמר הש"ס להדיא אליבא דר' אושעיא עלה דההיא מתניתין גופא דבדאורייתא לית ליה ברירה א"כ משמע דטומאה זו מדאורייתא היא, אבל אכתי ליכא מסוגיא דהכא ראיה ברורה לשיטת הסוברים שהיא מדאורייתא, וסתירה על שיטת הסוברים שהיא מדרבנן, דשפיר מצינן למימר דנהי דהא דסט"ל אינה אלא מדרבנן, מ"מ כיון דעיקר טומאת אהל מדאורייתא שפיר קאמר הכא דבדאורייתא יש ברירה כיון שיש לה עיקר מה"ת וכמ"ש התוס' להדיא בכה"ג לענין ברירה גופא בפרק בכל מערבין (דף ל"ז) לענין מעשר, משא"כ לענין תחומין כיון שאין לו עיקר מה"ת מש"ה קאמר ר"א דבדרבנן אין ברירה וכדאיתא בפרק בכל מערבין לענין ברירה דתחומין גופייהו עכ"ל. ועי' בשער המלך בה' עירובין פ"ה ה"ז]:

ולפע"ד היה אפשר לומר לפמש"ל (בסימן א') פלוגתת הפוסקים בסט"ל אי חשבינן כאלו הטומאה שם במקום שסופה לצאת או דרק רואין כאלו הדלת פתוח הואיל וסופה להפתח, וכתבתי דמש"ה ר' יוסי פליג גבי תיבת המגדל חיש בה רי"ט ואין ביציאתה פו"ט ומטהר הבית הואיל ויכול להוציאה לחצאים או לשורפה במקומה, היינו משום דס"ל דסט"ל הוי רק דרואין כאלו הדלת פתוח הואיל וסופה להפתח וכאן הרי אין סופו להרחיב פתח התיבה יותר מטפח, ושפיר פתח התיבה חוצץ בין הטומאה להבית, ורק שנאמר הואיל וסופה של טימאה לעבור דרך הבית יהיה הבית טמא, על זה פליג ר"י וקאמר מפני שהוא יכול להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה ואין הטומאה סופה לצאת דרך הבית ע"ש:

ולפ"ז י"ל דזה הלכה למשה מסיני, דרואין כאלו הדלת פתוח הואיל וסופה להפתח, ורק חכמים החמירו טפי שיהיה נחשב כאלו הטומאה בעצמה במקום שסופה לצאת, ור' יוסי פליג ולא גזיר, ולפ"ז שפיר כתב רש"י ז"ל בחולין (דף קכ"ה) בתיבת המגדל שיש בה פו"ט ואין ביציאתה פו"ט דהטומאה הוי רק מדרבנן, כיון דהתם הא דהבית טמא הוא רק משום דרואין כאלו הטומאה בבית כנ"ל וזה הוי רק מדרבנן, ומ"ש רש"י ז"ל בביצה דחכמים גזרו ושם איירי במת בבית, צ"ל או כמ"ש התוס' יו"ט דחכמים גזרו היינו דהיא הלכה למ"מ או כמ"ש הפנ"י דשם רק אליבא דר' חנן אזיל שם הש"ס, או אליבא דרבא כיון דרבא ס"ל בדאורייתא אין ברירה כמ"ש התוס' גיטין (דף מ"ח) דס"ל אחין שחלקו לקוחות הם ע"כ דרבא דקאמר דב"ש וב"ה למפרע פליגי ס"ל דסט"ל הוא רק מדרבנן ע"ש במפרשים ז"ל:

וראיתי בספר שדי חמד בכללים מערכת טי"ת כלל מ"ד] שהביא בשם ספר מכתם לדוד להרב הגאון ר' דוד פארדו ז"ל, שכתב דסט"ל בודאי הוא מה"ת ורק בפתחים הרבה יש לנו למיזל בתר רוב פתחים ולא שייך קבוע אלא בניכר האיסור מתחלה ושוב נתערב ולכן כתב רש"י ז"ל שאינו אלא גזירת חכמים, ובחולין גבי תיבת המגדל שכתב רש"י ז"ל דהוי דרבנן אע"ג דשם הוי רק פתח אחד היינו שם לפי שאין בפתח התיבה שיעור להוציא הטומאה שהרי אין בה פו"ט ומש"ה הוי רק דרבנן ע"כ, ולא ידעתי טעמו ז"ל אמאי באין בו פו"ט הוי רק דרבנן, הא סט"ל וכמ"ש רש"י ז"ל דע"כ סופו לצאת דרך פתח קטן זה, ואין הספר הנחמד מכתם לדוד ת"י, ולפמ"ש א"ש, (ועי' לקמן סימן וא"ו מ"ש עוד לתרץ דברי רש"י ז"ל]:

ובחידושי רבינו רע"א ז"ל בלקוטים בביצה (דף י') הקשה ג"כ דיתבטל כלים שבפתח אחד, בשני פתחים אחרים, וכמ"ש הכו"פ הסברא לענין קליפה היכא דאין ידוע באיזה צד נגע דבטל חד קליפה בחברתה, וגם בכל הכלים שרוצה להשתמש נימא דהם מן הרוב שלא יוצאו בפתחיהם דהוי קבוע שאינו ניכר כמו בצא וקדש לי אשה ע"ש, ולפמ"ש המכתם לדוד מה"ת בטיל ורק דרבנן גזרו כאן:

עוד הקשה רבינו רע"א ז"ל שם, לפמ"ש רש"י ז"ל שם דסט"ל הוא דרבנן ונפתח אחד מהם כולם טהורים למפרע משום דאמרינן ברירה בדרבנן, והרי הראשונים ז"ל כתבו דיש ברירה בדרבנן משום דסד"ר לקולא וא"כ קשה דאף קודם שיפתח אחד מהם יהיו כולם טהורים, כל אחד ואחד מספק דרבנן לקולא, ותירץ דכ"ז שלא נפתח אחד מהם כולם טמאים דהוי כמו ב' שבילין ובאו לשאול בב"א, אף דשואל על כל פתח לבד, מ"מ כיון דכל ההיתר רק דשמא יוציא על דרך פתח שני וממילא הוי כמו בב"א, ושאני בב' שבילין בבאו זא"ז דא"צ להזכיר חבירו, וכ"כ הסברא בתפ"ש (סי' ק"ץ) בהלכות נדה גבי ב' נשים שנתעסקו בדם צפור ע"ש, משא"כ אם נפתח אחד מהם דזה בודאי טמא, שפיר מטהרים אחרים מספיקא שהיה מיד מעותד לצאת בפתח זה ע"ש, כוונתו ז"ל כמו בשני שבילין א' טמא וא' טהור והלכו בהם טמא וטהור דתולין דהטמא הלך בשביל הטמא והטהור בשביל הטהור כדאיתא בנדה (ד"ס ע"א) ובמקואות בפ"ב ובר"ש עש"ה, ה"נ כיון דנפתח אחד מהם הפתח הזה טמא בלא"ה שוב תולין בו שדרך פתח הזה סופה של טומאה לצאת: ובזה יש לפרש לישנא דמתניתין דהמת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים, נפתח אחד מהם הוא טמא:

וכולם טהורים, ובסיפא קתני חשב להוציא באחד מהם כו' הציל על כל הפתחים, ולא קתני כלישנא דרישא הוא טמא וכולם טהורים, [ועמד בזה בתפ"י ביכין שם], ולפמ"ש רבינו ז"ל א"ש, דבנפתח אחד מהם האחרים טהורים מטעם כיון דהוא בלא"ה טמא, וזהו דקתני הוא טמא וממילא כולם טהורים, אבל בחשב להוציאו באחד מהם הטעם דכולם טהורים משום דעתיד להוציאו רק בפתח זה שחשב עליה, קתני הציל על כל הפתחים, משום דאינו עתיד להוציא בהם המת. ובזה א"ש דקתני נפתח אחד מהם הוא טמא, וקשה לכאורה הרי פשיטא דהוא טמא דהרי נפתח, ועוד דהרי גם קודם שנפתח היה טמא, ולפ"ז א"ש דטעמא קאמר משום דהוא טמא בלא"ה, משום הכי כולם טהורים:

אך קשה לי מהא דאיתא בעירובין (דף ל') דר"י אמר עוג מלך הבשן פתחו בד' ופליג על רשב"א ודחי הש"ס התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ארבעה דודאי כי קא מרווח בההוא קא מרווח, וכתב רש"י ז"ל אבל אם כולן שוין בד' או בי' אמות כולן טמאים, דלא ידעינן בהי מרווח ומפיק ואפילו נפתח אחד מהם והאחרים סגורים או חישב עליה כו' ע"ש. וקשה דאמאי בכולן שוין לא מהני נפתח משום דלא ידעינן בהי מרווח מ"מ כיון דנפתח אחד מהם והוא טמא בלא"ה שוב יש לטהר הפתחים האחרים דהו"ל ספיקא דרבנן כיון דיש לתלות באותו פתח דבלא"ה טמא, ומזה היה נראה ראיה דסט"ל הוא מה"ת כל אחד מהפתחים טמא מספיקא דאורייתא ואין תולין בהך דנפתח. ולכאורה היה נראה משם ראיה להיפך דסט"ל הוי דרבנן דפריך התם מי א"ר שמעון בן אלעזר דמערבין לחולה ולזקן כדי מזונו, ולרעבתן בסעודה בינונית דאזלינן לקולא והא"ר שמעון בן אלעזר עוג מלך הבשן פתחו כמליאו אלמא דמשערינן כפי מה שהוא, והקשה שם ביפה עינים לפי מה דאיתא בירושלמי שבת (פט"ז ה"ג) דיש חילוק בין עירובין להצלת דליקה דבתרווייהו אזלינן לקולא, דבדליקה מצילין לחולה ולזקן ולקטן כדי סעודה בינונית ולרעבתן כדי מזונו, ובעירובין לחולה ולזקן כדי מזוני ולרעבתן כדי סעודה בינונית, וא"כ מאי פריך מרשב"א ארשב"א הרי י"ל דבעירובין אזלינן לקולא ומערבין לרעבתן כדי סעודה בינונית, וגבי טומאה אזלינן לחומרא דעוג מלך הבשן פתחו כמלואו ע"ש, ולפ"ז היה נראה ראיה דסט"ל הוא דרבנן וס"ל להש"ס דהו"ל למיזל ג"כ לקולא:

אך באמת אין ראיה כלל, שהרי הא דארשב"א דעוג פתחו כמלואו הרי נפיק מיניה ג"כ קולא, כגון דכל הפתחים סגורים, ופתח אחד כמלואו והשאר אינם כמלואו רק ד"ט או יותר, דכולם טהורים, דכיון דאין ראוי לצאת בשאר פתחים ובדידיה משערינן, וכמ"ש שם הריטב"א ז"ל בהדיא, וא"כ ל"ק כלל מה שהקשה ביפה עינים, דהרי ע"כ לא משום חומרא ארשב"א דעוג פתחו כמלואו, דהא גם להקל משערינן בדידיה:

עוד קשה לי לפמ"ש רבינו רע"א ז"ל דכל אחד מהפתחים היה צריך להיות טהור דשמא יוציאנו בפתח השני, והו"ל ספיקא דרבנן ורק דטמא משום דהוי כמו שני שבילין ובא לשאול עליו ועל חבירו דשניהם טמאים כיון דאחד בודאי טמא, ואכתי קשה בהא דסופ"ח דאהלות בשני חדרים הפתוחים לבית ובהם שני חצאי זיתים דהבית טמא משום סט"ל, ואמאי לא נאמר כאן ספק דרבנן, דהא אם בודאי יוציאו שניהם יחד דרך הבית לא היה עכשיו רק טומאה דרבנן משום דסופה לצאת, והרי איכא ספק דשמא לא יוציאו שניהם יחד דרך הבית ורק זה אחר זה ולעולם לא יהיה טומאה בבית, ורבנן דפליגי על ר' יוסי ולא ס"ל הא דיכול להוציאה לחצאין, היינו בכזית מן המת ס"ל לחכמים דמשערין כמו שהוא עומד להוציאו ומסתמא יוציאנו כך שלם ולא אמרינן מפני שיכול להוציאה לחצאין, אבל בשני חצאי זיתים אין מהכרח שיוציאם דוקא שניהם יחד דרך הבית ולא זה אחר זה, ועכ"פ ספק דרבנן הוי:

ומסתימת הפוסקים דהבית חיצון טמא משמע כמו המת בבית דכל הפתחים טמאים ה"ה הכא אם היו בבית החיצון פתחים הרבה, כולם טמאים משום סט"ל, והרי הכא חוץ מהספק שיש לכל אחד מהפתחים שמא יוציאנו בפתח אחר, הרי איכא ג"כ ספק שמא יוציאו דרך פתח זה חצי זית, ודרך פתח השני חצי זית, ולעולם לא יהיה טומאה תחת הפתחים אפילו אם יוציאו שניהם בזמן אחד:

ולזה נראה לפע"ד כמו שראיתי בספר אמרי בינה [דיני בי"ח סכ"א] דאין לטהר כל אחד מהפתחים משום סד"ר לפמ"ש הרדב"ז ז"ל ח"א (סי' ס"ב) דבספק אבילות לא אזלינן לקולא היכא שיתברר אח"כ שהיה שמועה קרובה ונמצא דלא קיימו מצות אבילות, וה"נ כיון דהרי אח"כ יתברר הפתח שהוציא בו המת לא אמרינן מקודם סד"ר לקולא ע"ש. ונראה דה"ה בשני חצאי זיתים כיון דאם יוציאו שניהם יחד יתברר דהבית טמא אין להתיר מקודם מספק שמא יוציאם בזא"ז. וכן אם יש להבית החיצון פתחים הרבה כולם טמאים, ובזה עדיין צל"ע:

ולפענ"ד היה נראה ראיה דסט"ל הוא מה"ת. דהנה איתא בתוספתא פ"ח הובא בר"ש ז"ל במשנה דהמת בבית וברמב"ם ז"ל (פ"ז ה"ב), היה לבית פתח אחד צפון ופתח אחד לדרום וחשב להוציאו בצפוני, ואח"כ באו אחיו או קרוביו ואמרו אין מוציאין אותו אלא בדרומי, טיהר הדרומי את הצפוני, ובלבד שלא יערים, ואם הערים שניהם טמאים ע"כ, ואי נאמר דסט"ל הוי רק מדרבנן, הרי הערמה בדרבנן מיתר וכדאיתא בשבת (דקל"ט ע"ב) א"ל הערמה קאמרת הערמה בדרבנן היא וצורבא מרבנן לא אתי למעבד לכתחלה ע"ש, ובביצה (דף י"א) רב אדא מערים ומלח גרמא גרמא ע"ש, וא"כ הכא אמאי אף בדיעבד שניהם טמאים, וראיתי אח"ז בשדי חמד שהביא ראיה זו בשם הגהת יד שאול:

אמנם אין ראיה לפמ"ש הרא"ש ז"ל שם דלא כל הערמה במילי דרבנן שוין, יש הערמה שמותר לכל אדם כי ההיא דפ"ק דיו"ט רב אדא מערים ומלח גרמא גרמא, ויש הערמה דלא שריא אלא לצורבא מרבנן כי הכא, ויש הערמה דאסור לכ"ע ואחמור בה רבנן טפי ממזיד כי ההיא דפ"ק דיו"ט (די"ז) גבי עירוב תבשילין אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור, ויש דאיכא פלוגתא כי ההיא דלעיל פרק כל כתבי הקודש (דף קי"ז) אין מערימין בכך ר' יוסי אומר מערימין, וכן אותו ואת בנו שנפלו לבור ביו"ט ביצה (דף ל"ז) דפליגי בה ר"א ור"י עכ"ל, וא"כ י"ל דאע"ג דסט"ל הוא מדרבנן מ"מ החמירו בה [ועי' בבכור שור בפסחים ובמקו"ח תמ"ח ובאחרונים ז"ל לענין היתר מכירת בהמות על פסח): ולפמ"ש במכתם לדוד וכ"כ בתפ"י דבפתח אחד הוי סט"ל מה"ת ובפתחים הרבה הוי מדרבנן מטעם רוב או ספק באיזה פתח יוציאנו, ולפ"ז אפילו היכא דאיכא פתחים הרבה וחשב להוציא באחד מהם, אותו פתח טמא מה"ת דשוב ליכא ספק על שאר פתחים, ושפיר שייך הערמה בדאורייתא היכא דחשב להוציא באמת בצפוני ובאו אחיו או קרוביו בערמה ואמרו שיוציאנו בדרומי כדי לטהר הצפוני בזה שפיר אמרו דשניהם טמאים כיון דרצו לטהר הפתח הטמא מה"ת:

עוד היה נראה ראיה דסט"ל הוא מה"ת, דבירושלמי נזיר (פ"ז ה"ג) איתא, א"ר יוחנן המת בבית והנזיר תחת המטה [וביש פו"ט תחת המטה איירי. פ"מ] הנזיר מגלח, כל שכן המת תחת המטה והנזיר בבית מגלח [וכדתנן בפ"ד דאהלות ובכמה מקומות שדרך טומאה לצאת מן הבית:

דרך הפתח לחוץ ואין דרכה להכנס, ואם הטומאה בבית והנזיר תחת המטה טמא הוא, מכ"ש כשהטומאה תחת המטה והנזיר בבית שדרך הטימאה לצאת. פ"מ. א"ר יוחנן המת והנזיר תחת כרעי המטה, תחת מעי הגמל, תחת מעי השקוף, תחת מלתריות, אין הנזיר מגלח, ולא כל דבר שנראה להגן [דקסבר ר"י כל אלו שנעשו להגן אינם חשובים אהלים להביא את הטומאה. פ"מ]. שמע חזקיה ואמר טהרו מתים [בתמיה שטהרת כל טומאת אהל דטומאת מת קסבר אהלים חשובים הם. פ"מ]. א"ר יוחנן המת בבית והנזיר בטריקלין הנזיר מגלח [בחדר שלפנים מן הבית הנזיר מגלח. פ"מ] כ"ש המת בטריקלין והנזיר בבית שהנזיר מגלח (כדפרישית טעמא לעיל שדרך הטומאה לצאת. פ"מ]. רבי מנא בעי, אם אהל לחוץ יהא אהל להמשיך, אם אינו אהל להמשיך תפקע טומאה [על הא דקאמר ר"י כ"ש הוא דמטמא דמשמע דיותר מסתבר לומר שהטרקלין חשוב אהל להביא הטומאה לחוץ כשהטומאה בתוכו מלהמשיך הטומאה לתוכו כשהטומאה בתוך הבית, והיינו דמקשה אם אהל לחוץ אם הטרקלין הוי אהל להביא את הטומאה לחוץ, יהיה אהל להמשיך את הטומאה אצלה כשהיא בתוך הבית דמ"ש, ואמאי קאמרת דבזה כ"ש הוא, אם אינו אהל להמשיך הטומאה אצלה וכלומר דמש"ה קאמר כ"ש בסיפא, דברישא שהטומאה בתוך הבית לא הוי הטרקלין אהל להמשיך הטומאה לפי שאין דרך הטומאה להכנס א"כ קשיא תפקע טומאה דאמאי באמת קאמרת בהא הנזיר מגלח הרי אין דרך הטומאה להכנס. פ"מ]:

ואי נאמר דסט"ל הוי רק מדרבנן א"כ מאי קאמר ר"י דאם המת תחת המטה או המת בטרקלין כ"ש דהנזיר מגלח משום דסט"ל מאי כ"ש הוא, הא הוי רק מדרבנן ואין הנזיר מגלח עליה וע"כ דסט"ל הוי מה"ת, ועכ"פ בפתח אחד, ושפיר קאמר דכ"ש הוא, [ועיין לקמן ס"ד בזה]:

אך בקרבן העדה כתב לפרש, דהמת בבית והנזיר תחת המטה הנזיר מגלח, משום דאין המטה חיצצת דכלים מביאים את הטומאה ואין חוצצים, וכ"ש דהמת תחת המטה והנזיר בבית מגלח שהמטה נגררת לבית ואינה חולקת רשות לעצמה ע"כ, ובהא דקאמר ר"י המת בבית והנזיר בטרקלין הנזיר מגלח, כתב הק"ע דגרסינן אין הנזיר מגלח וכ"ש המת והנזיר בטרקלין שאין הנזיר מגלח, וה"פ בית בנוי ע"ג טרקלין הוי טרקלין אהל בפ"ע וחוצץ בפני הטומאה, וכשהמת והנזיר בטרקלין, ואין הנזיר נוגע בטומאה אינו מגלח, שאין אהל טרקלין אהל להמשיך הטומאה בכל הטרקלין ע"כ, ולפ"ז הפירוש אין ענינו כלל להך דסט"ל:

ולשני הפירושים צ"ל דהמטה אינה מקבלת טומאה וכגון מטה של סרגין דפכ"ד דכלים מ"ה, דאל"כ הרי כל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, א"כ מה לי אם המת בבית או תחת המטה הרי אינה חוצצת כלל ועיין לקמן (כלל ד' ס"ד):

ושני הפירושים דחוקים מאד, כי מ"ש הפני משה כי יש פו"ט תחת המטה א"כ מה לי אם המת בבית או תחת המטה הרי פו"ט מביא הטומאה מבית לבית, וגם פירושו על קושית רבי מנא דחוק מאד דעכ"פ שפיר קאמר ר' יוחנן כ"ש כיון דבאמת הדין סט"ל ואין דרכה להכנס. ומה שפירש הק"ע דהמת בבית ונזיר תחת המטה דמגלח משום דכלים מביאים ואין חוצצין כ"ש המת תחת המטה משום דהמטה נגררת לבית ואינה חולקת רשות, אינו מובן דא"כ ה"ה הנזיר תחת המטה דאינה חולקת רשות ואינה חיצצת, וגם מה שגרם המת בבית והנזיר בטרקלין אין הנזיר מגלח, דטרקלין הוי אהל בפ"ע וחוצץ בפני הטומאה, כ"ש המת והנזיר בטרקלין דאינו מגלח דטרקלין לא הוי אהל להמשיך הטומאה, תמיה דא"כ אינו כ"ש מהך דחוצץ, והיא דין בפ"ע, והו"ל למימר טרקלין חוצץ ואינו מביא, דאיך שייך ללמוד דאינו מביא בכ"ש מהא דחוצץ, ורבי מנא פריך רק אם אהל לחוץ יהיה אהל להמשיך דמ"ש, אבל לא פריך דאיך הוא כ"ש:

ולפע"ד היה נראה לפרש לפמ"ש המהר"ם מרוטנבורג ז"ל רפ"ד דאהלית, הבאתי לעיל ס"א, במשנה דמגדל שהיה עומד בתיך הבית טומאה בתוך הבית, כלים שבינו לארץ שבינו לקורה, אם יש שם פו"ט טמאים, אין שם פו"ט טהורים, טומאה שם, הבית טמא וכתב המהר"ם ז"ל דהא דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר דוקא כשהטומאה תחת או ע"ג הכלים דהו"ל אהל גרידא אבל אהל המשכה נעשים אהלים אף לטהר, ומש"ה בכלים תחת המגדל טהורים עש"ה. אך שיטת הרמב"ם ז"ל הוא דכלים הבאים במדה לעולם חוצצים ומש"ה הכלים תחת המגדל טהורים וכמ"ש התוס' יו"ט רפ"ו דאהלות ע"ש, וטומאה שם הבית טמא משום דאין אהל חוצץ בפני הטימאה, או משום סט"ל כמ"ש המפרשים ז"ל שם. ולפ"ז הכי פירושא המת בבית ונזיר תחת המטה הנזיר מגלת, דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר וכמו שפירש הק"ע, ואע"ג דהוא אהל המשכה מ"מ אינם נעשים אהלים לטהר וכסתימת כל הפוסקים ודלא כמהר"ם ז"ל, וכ"ש המת תחת המטה והנזיר בבית דמגלח דבאהל גרידא לכ"ע אין נעשים אהלים לטהר, ואיירי דליכא פו"ט בין מטה לארץ וכמו במגדל בבית ואיירי דאיכא דפנות למטה, ואדם יכול להיות שם תחת המטה, ולא יהיה אויר פו"ט בין דופני המטה לארץ, ולפ"ז י"ל סט"ל הוי מדרבנן והא דהוי כ"ש הוא משום דכלי אין נעשה אהל לטהר באהל גרידא לכ"ע, וזה הוי מה"ת, עי' ברפ"ו במפרשים ז"ל בזה:

והא דקאמר ר"י המת בבית והנזיר בטרקלין, נראה לפע"ד כמ"ש הק"ע דגרסינן אין הנזיר מגלח, ובסיפא גרסינן, כ"ש המת בטרקלין והנזיר בבית שאין הנזיר מגלח, והכי פירושו:

דהנה בעירובין (דצ"ב ע"א) במשנה גג גדול סמוך לקטן הגדול מותר והקטן אסור חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה, ובגמרא שם יתיב רבה ור"ז ורבר"ח ויתיב אביי גבייהו ויתבי וקאמרי ש"מ ממתניתין דיורי גדולה בקטנה [דיורי גדולה מושלין בקטנה ומושכין אותה אצלן. רש"י] ואין דיורי קטנה בגדולה [מושלין בגדולה למושכה אצלן, רש"י], כיצד גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה, ואם זרע זרעים אסורים גפנים מותרים, גפנים בקטנה מותר לזרוע את הגדולה, אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת שהרי היא כעומדת בקטנה דכולה קטנה בתר גדולה שייכא רש"י], אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת [דגדולה לאו בתר קטנה אזלא, וגט לא קני לאשה דנימא נשדי אשה בתר גט דאשה לא בעיא למקני גיטא. רש"י], ציבור בגדולה וש"ץ בקטנה יוצאין ידי חובתן [דש"ץ דקאי בקטנה הכא שייך. רש"י], ציבור בקטנה וש"ץ בגדולה אין יוצאין ידי חובתן [דהשתא לא שייך בתרייהו, וציבור דקיימי בקטנה לא מצינן למימר דשייכי בתריה דרובא בתר חד לא משתדו רש"י], תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין, צואה בגדולה אסור לקרות ק"ש בקטנה, צואה בקטנה מותר לקרות ק"ש בגדולה ע"כ:

ובחידושי מלא הרועים שם הקשה שהרי ציבור בגדולה וש"ץ בקטנה וכן תשעה בגדולה ואחד בקטנה אמרינן דהקטנה נגררת אחר הגדולה וכאלו הש"ץ והיחיד ג"כ בגדולה וא"כ היכא דהציבור בגדולה וצואה בקטנה הוי כאלו הצואה בגדולה דעיקר אשגחיתא דילן על הציבור אי הדבר שבחדר אחר נגרר אחריהם, וא"כ אי צואה בקטנה יהיו אסורים, וצואה בגדולה יהיו מותרים והכא אמרינן:

בהיפך דצואה בקטנה מותר לקרות ק"ש בגדולה, וצואה בגדולה אסור לציבור לקרות ק"ש בקטנה ע"ש:

אמנם בריטב"א ז"ל שם כתב וז"ל צואה בקטנה מותר כו', והא דצואה דעבדינן מן הצואה עיקר, הדבר שהוא עיקר האיסור שהזהיר עליו הכתוב לפרוש ממנו וכדפר"י ז"ל עכ"ל, הרי הורגש בקושיא זו, וניחא ליה דכיון דהצואה היא האיסור חשבינן לזה העיקר, וצואה בגדולה וציבור בקטנה נמשכים אחר האיסור שהוא בגדולה ואסורים לקרות ק"ש:

והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז ה"ג מהטו"מ בתים הפתוחים לאכסדרה והמת באחד מהם אם היה דרכו של מת לצאת באכסדרה, הרי הבית שער והבתים טמאים, ואם לאו בית שער טמא והבית טהור ע"כ והראב"ד ז"ל הושג ע"ז, ובכ"מ כתב נוסחא אחרת וז"ל, אם היה דרכו של מת לצאת בחצר ה"ז בית שער והבתים טמאים, ואם לאו בית שער טמא והבתים טהורים ע"כ כו' וה"ט דכיון דדרכו לצאת דרך שם אע"פ שהבית שהמת שם פתחו נעול, חשבינן כאלו הוציאוהו שם, ולפיכך אכסדרה טמאה, וכן שאר הבתים הסמוכים לה טמאים אם אין דלתותיהם נעולות, וטעמא משום דכיון דחשבינן כאלו המת באכסדרה הרי הטומאה נכנסת לבתים הפתוחים ע"י תקרת האכסדרה שמביאה את הטומאה להם, אבל אם היו נעולים אין הטומאה נכנסת להם, ואם לאו כלומר אם אין דרכו של מת לצאת באכסדרה כגון שיש לבית פתח ממקום אחר, והם רוצים להוציאו באותו פתח, הבתים טהורים אפילו הם פתוחים והוא שיהיה פתח הבית שהמת בו נעול, ואעפ"כ האכסדרה טמאה לפי שהיא טפלה לבית עכ"ל הכ"מ:

הרי בהדיא אם טומאה בבית אע"פ שהפתח נעול והטומאה תצא ג"כ דרך פתח אחר ומש"ה הבתים טהורים מ"מ האכסדרה טמאה מפני שהאכסדרה טפלה לבית.: ונראה בודאי דזה דוקא אם המת בבית אדם וכלים אשר באכסדרה טמאים משום דאכסדרה טפלה לבית ואדם וכלים טפלים לגבי המת אשר בבית שהוא עיקר האיסור וכמו צואה בגדולה דאסור לקרות בקטנה שהצואה עיקר האיסור ועליה הזהיר הכתוב, אבל אם המת באכסדרה לא אמרינן כיון דאכסדרה טפלה לבית יהיה כאלו הטומאה בבית, דז"א דכיון דעיקר האיסור בקטנה אין האדם והכלים שבגדולה נגררים אחריה והוי ממש כמו צואה בקטנה דמותר לקרות ק"ש בגדולה וז"פ:

והנה לפע"ד ג"כ פשוט דהא דכתב הכ"מ בשיטת הרמב"ם ז"ל דאם מת בבית האכסדרה טמאה משום דטפלה לבית, אע"ג דהדלת נעול וג"כ אין בו משום סט"ל, דזה הוי רק טומאה דרבנן, דמה"ת כל שאין ביניהם חור טפח על טפח או עכ"פ סט"ל לשיטת הסוברים דהוי מה"ת, אין הטומאה מתפשטת מבית לבית, והכא ע"כ מיירי דליכא בבית משום קבר סתום כגון דאיכא חלון שהוא פתוח דאל"כ לא היה צ"ל טעמא משום דטפלה לבית בלא"ה כיון דהבית טמא משום קבר סתום הבית הסמוך לו ג"כ טמא וכמ"ש מהרלב"ח ז"ל (סי' קמ"ב), ואפשר דס"ל להכ"מ דבית הסמוך לקבר סתום טהור דגם הרלב"ח ז"ל הסתפק בזה, והכא באכסדרה הטעם רק משום שהיא טפלה לבית, ועכ"פ נראה דהוי רק טומאה דרבנן:

ולפ"ז שפיר יש לפרש הירושלמי הנ"ל, דקאמר ר' יוחנן המת בבית והנזיר בטריקלין אין הנזיר מגלח, היינו אע"ג דהטרקלין טמא מדרבנן מפני שהיא טפלה להבית, מ"מ אין הנזיר מגלח דהו"ל רק טומאה מדרבנן, וכ"ש המת בטרקלין והנזיר בבית שהנזיר אינו מגלח דכיון דהמת שהוא עיקר האיסור בקטנה אין הבית הגדול טמא, ונראה דאפילו טומאה דרבנן ליכא ורק מדקאמר המת בבית אין הנזיר מגלח דבזה איכא עכ"פ טומאה דרבנן קאמר דכ"ש אם המת בטרקלין אינו מגלח אבל באמת אף טומאה דרבנן ליכא: והא דפריך רבי מנא אם הוא אהל לחוץ יהא אהל להמשיך אם אינו אהל להמשיך תפקע הטומאה, נראה לפי ע"ד דזה נדפס שלא כסדר וצ"ל אדלעיל מיניה דקאמר ר"י המת והנזיר תחת מעי הגמל תחת כרעי המטה כו' אין הנזיר מגלח, ע"ז פריך רבי מנא אם אהל לחוץ כמ"ש בפ"ח דאהלות דעדר בהמה מביאין וחוצצין יהיה אהל להמשיך כדתנן התם, ואם אינו אהל להמשיך, וס"ל לר"י כר"א דס"ל בתוספתא דאהלות הובא שם בר"ש ז"ל (פ"ח מ"ב), דמת ונזיר תחת כריסו של גמל אינו מגלח, א"כ תפקע הטומאה ולא יהיה ג"כ אהל לחוץ, ואמאי לא קאמר ר"י תרתי, דגמל וכרעי המטה ואינך, לא חוצצין ולא מביאין, ומדקאמר רק דאין מביאין משמע דס"ל דחוצצין, ואפילו לפירוש הפני משה יותר י"ל דרבי מנא קאי אדלעיל מיניה, או שנדפס בטעות, וצ"ל לעיל דזה שכיח הרבה בירושלמי, מלדחוק בפירושו: שיטת הפוסקים ז"ל בסט"ל אי הוי מדרבנן. הנה הש"ך ז"ל (בסי' שע"ב) כתב בהא שכתב הרמ"א ז"ל כהן ששוכב ערום והוא באהל המת ולא ידע אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם שיצא כדי שילביש עצמו תחלה, אבל אם כבר הגידו לו אסור להמתין עד שילביש עצמו, ודוקא אם הוא באהל המת שהוא טומאה דאורייתא, אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים שהיא טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה דגדול כבוד הבריות ע"כ, וכתב ע"ז הש"ך ז"ל בסק"ב דדוקא אם הוא באהל המת אסור להמתין עד שילביש עצמו, אבל אם הוא בבתים הסמוכים דטמא רק משום סט"ל הוי טומאה דרבנן ילביש עצמו תחלה ע"ש:

כן הוא פשטות לישנא דהרב והר"ש ז"ל במשנה דהמת בבית כו', וכן ס"ל לתשב"ץ רח"ג, ומהרי"ל ק"נ, ומהרי"ט צ"ו, ורדב"ז תע"ו, ודב"ש אבוהב קע"ו ורמ"ט ע"ש, ותה"ד נראה כמסתפק בזה כמ"ש הב"י ועי' בהון עשיר פ"ז ובשו"ת זרע אברהם יצחקי (סי' י"ז) האריך להוכיח דהוי דרבנן דהרמב"ם והרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו כסתם משנה משמע דס"ל דאם חשב להוציאו באחד מהם הכלים טהורים למפרע דס"ל הלכה כבתראי כרבא ור"א, ובסמ"ג וכלבו כתבו בהדיא דהכלים טהורים למפרע וע"כ דהוי מדרבנן, דבדאורייתא אין ברירה, ובמכתם לדוד האריך להשיג עליו דמשמע דהרמב"ם ז"ל מטהר רק מכאן ולהבא ובדאורייתא אין ברירה. ובשיטה מקובצת ביצה (דף י') כתב דהוי מה"ת, וכ"כ התוס' יו"ט במשנה דהמת בבית, וכ"כ הלבוש (בסי' שע"א) דהוי הלכה למשה מסיני וכ"כ בחכ"א, הובאו דבריהם ז"ל בשדי חמד (כללים אות ט' סי' מ"ד] בארוכה ועוד שיטת הרבה אחרונים ז"ל עש"ה ובחזון נחום בסוף הספר:

וראיתי ת"ל באשכול ה' טומאת כהנים שכתב וז"ל, תנן באהלות המת בבית כו' ומוקי ר"א ורבה לטהר הפתחים מכאן ולהבא, דבדאורייתא לא אמרינן ברירה לומר כשפתח אחד מהם, או גילה דעתו להוציאו בפתח זה שיהיו כל הכלים שעמדו בפתחים קודם שחשב טהורים, לא אמרינן רבים נינהו [צ"ל אע"ג דרבא חולק וס"ל לעולם למפרע ובתרא הוא, מ"מ יחיד ורבים הלכה כרבים. נ"א], א"נ לאו דוקא קאמר אפילו למפרע אלא דמהא לאו קושיא, ומהכא חזינן סט"ל דאורייתא, ואסור לכהן לעייל תחת אחד מן הפתחים על סמך שיוציא בעל הבית המת בצד אחר, אלא אחר שגלה דעתו בכך עכ"ל, [ועיין בסימן שאח"ז]:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה