פתח האוהל· רבי משולם קויפמן
כלל א - סימן ב
שיטת הרמב"ם ז"ל בענין טומאת פתחים:
הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות במשנה דהמת בבית ולו פתחים הרבה כו' כתב וז"ל כאשר היו הפתחים כולם נעולים, הנה יהיה הבית כולו כקבר, וזה יטמא כל מה שיגע בו, וזה לשונם (בב"ב די"ב) בית סתום מטמא: כל סביביו, וכאשר נפתח אחד מן הפתחים או חשב להוציא את המת מפתח ידוע ואע"פ שלא נפתח עדיין, או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי יכול להוציא בו את המת לאברים אע"פ שהוא אסור [עי' עירובין ד"ל ע"א] הנה הציל על כל הפתחים כולן, וכאשר היה בהן פתח נעול, הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא, וזהו הענין היות הפתח כבר הציל מן הטומאה כמו שכבר ביארנו בפ"ג, וסבת זה היות הבית יוצא מדין קבר ונשאר בית, ואינו מטמא כל סביביו, והבן זה מאד עכ"ל:
ובחבורו (פ"ז ה"ב) כתב וז"ל המת בתוך הבית ובו פתחים הרבה בזמן שכולם נעולים כולם טמאים, והיושב בצד כל פתח מהם תחת התקרה היוצא על הפתח נטמא, נפתח אחד מהן או שחשב להוציא באחד מהן, ואע"פ שחשב אחר שמת המת ואפילו חשב להוציא בחלון שהוא דע"ד, הציל על הפתחים כולן ואין טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחשב עליו, והשאר טהורין מפני שהן נעולין, והרי אין הבית כקבר סתום עכ"ל. והכ"מ שם אחר שהביא הפירוש המשניות הנ"ל כתב, והר"ש והרא"ש פירשו דטעמא דכולן טמאים משום דסוף טומאה לצאת בחד מינייהו ולא ידענא בהי מינייהו הילכך חשיבי כולהו כפתוחים עכ"ל:
ובקרית ספר שם כתב וז"ל, בית סתום שהמת בתוכו מטמא מכל סביביו דהוי כקבר סתום וכדתנן בפ"ז דאהלות וכדתניא בפ"ק דב"ב (דף י"ב) בית סתום מטמא כל סביביו, והיינו משום דהוי כקבר סתום דמטמא מכל צדדיו וכדתניא בספרי [הובא בתוס' ב"ב הנ"ל] כל הבא אל האהל דרך פתחו הוא מטמא ואין מטמא מן הצדדים כשהוא פתוח, מכאן אתה דן לקבר, מה אהל שהוא מקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדים כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדים כשהוא פתוח, משמע דכשהאהל סתום מטמא במגע מכל סביביו, והכא לא ילפינן אלא באהל שמקבל טומאה אבל בבית שאינו מקבל טומאה איכא לספוקי אי טומאת סביביו כשהוא סתום אי הוי דאורייתא או דרבנן עכ"ל:
.:
והנה התוס' בב"ב (ד"ק ע"ב) ד"ה ורומן כתבו בהדיא בשם ריב"ם ז"ל דבית סתום פרץ את פצימיו מטמא במגע מן התורה הנוגע מכל סביביו ע"ש, ורק דהתוס' ס"ל דבעינן פרץ את פצימיו אבל עכ"פ מבואר דאע"ג דהבית אינו מקבל טומאה מ"מ הו"ל דין קבר סתום מה"ת, וכן מוכח ברש"י ותוס' שם די"ב ודוק. וכן נראה ראיה לפע"ד דהכי ס"ל להרמב"ם ז"ל, דבסופי"ב דאהלות במשנה כזית מן המת מודבק לאסקופה כו', היה נתון בתוך הבית הנוגע במשקוף טמא, הנוגע באסקופה ר"א מטמא רי"א מטפח ולמטן טהור, מטפח ולמעלן טמא ע"כ, וכתב הרמב"ם ז"ל בפה"מ וז"ל כבר קדם במקומות מזו המסכת, שהטומאה כאשר היתה גבוהה מן הארץ הנה היא כקבר סתום ומטמא כל סביביו, והבית כולו טמא להיות מאהלת עכ"ל, ובפ"א מהלכות טו"מ הי"א כתב הרמב"ם ז"ל נגע באסקופה מטפח ולמטה קרוב לארץ טהור, מטפח ולמעלה טמא. ויראה לי שדבר זה מדבריהם עכ"ל, וכתב הכ"מ וז"ל ומ"ש נגע באסקופה גם זה שם במשנה וכר' יהושע, ונראה מדברי רבינו שם, דטעמא משום דכשטומאה בבית היה הבית כקבר סתום ומטמא כל סביביו הלכך הנוגע באסקופה מטפח ולמעלה טמא כנוגע בכותל מכותלי הבית, מטפח ולמטה טהור כנוגע בקרקע עולם כו' עש"ה, הרי דוקא הנוגע באסקופה טהור מה"ת דאסקופה אינו שייך לבית, ומש"ה בכזית מן המת מודבק לאסקופה מטהר ר"י את הבית, אבל הנוגע בכתלים טמא מה"ת, הואיל והבית כקבר סתום, ועי' ספרי חקת דילפינן קבר פתוח מבית פתוח:
והנה הר"ש ז"ל שם במשנה דהמת בבית כו', כתב יש מפרש דאיירי לטמא כל סביביו כקבר סתום, ולא יתכן כלל אלא דפרץ פצימיו עכ"ל, והיא קושיא גדולה על הרמב"ם ז"ל, שהרי בהדיא תניא בב"ב (די"ב) בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו, והכי פסק הרמב"ם ז"ל שם רפ"ז וז"ל, בית סתום שהמת בתוכו או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וסתמו מטמא מכל סביביו, והנוגע בו מאחוריו או מגגו טמא ז' מפני שהוא כקבר סתום, נפתח בו פתח אפילו סתמו, אם לא פרץ פצימיו הנוגע בו מאחוריו ומגגו טהור ואין טמא אלא כנגד הפתח עכ"ל. והכ"מ שם כתב או פרץ את פצימיו, כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו וכך מצאתיה בספר מוגה עכ"ל. וא"כ איך סתר הרמב"ם ז"ל תיכף ההלכה שאחריה לומר דהמת בבית טמא מפני שהוא כקבר סתום [ועיין מ"ש בזה לקמן כלל ז' סימן ב' וג']:
אמנם הרלב"ח ז"ל (בסי' קמ"ב) כתב וז"ל שאלה, בית המדרש של ארם צובה הסמוך לבית הכנסת הוא עומד בין צפון לדרום, פתחו בצפון, והוא סמוך לבהכ"נ הי"ג מצד דרום ולרוח מזרח יש מתים קבורים בבית בפני עצמו ויש לו פתח פתוח שנכנסים ויוצאים בו, ולרוח מערב ג"כ יש צדיקים קבורים בבית בפ"ע ופתחו לו חלון דע"ד, ואלו הקברות ובהמ"ד כולו גג אחד, אבל יש בין הקברות ובית בהמ"ד קיר בנוי מתהום הקרקע עד הגג וקורין בבהמ"ד, ויש מי שמערער לומר שאסור לכהנים ליכנס בבהמ"ד משום איסור טומאה וגם שאסיר לכל לקרות שם משום לועג לרש, האם יש ממש בדברי המערער, או לא. [ואחרי שכתב שם שלשה אופנים שהטומאה תעבור ממקום שהיא בו, לבית אחר כתב וז"ל] האופן הג' הוא בית סתום שהמת בתוכו כל סביביו מאחוריו דוקא טמא לטמא הנוגע בו, אבל אינו טמא חוץ ממנו כלל, ולדעת רש"י בב"ב פ"ק ובשבת פרק חבית ד' אמות סביביו טמא ג"כ כמו בקבר סתום ועמו הסכימו התוס' בסו"ד שם. ונראה שכל זה הוא דוקא שהבית סתום הוא בשדה, אבל אם יש בית סמוך לכותל הבית הסתום כל הבית טמא, [אח"כ כתב] יש לספק ולומר דאסור לכהניס לכנוס בבהמ"ד, דשמא יהיה דלת פתת הבית, שבו הקברים, נעול וחזר דינו כדין בית סתום, ואף שלדעת הרמב"ם ז"ל אין איסור כ"א בנגיעה בכותל, לא שום מקום חוץ מהכותל, עם כל זה מתורת חומרא להרחיקה מאיסור איננו דבר רחוק לגזור על הכהנים שלא יכנסו בבהמ"ד כדי שלא יגעו בכותל, ובפרט שכניסתם שם הוא דבר תמידי להם, ולדעת רש"י הדבר ברור שאסור להם הכניסה בארבע אמות סמוך לכותל מעיקר הדין כאשר כתבתי למעלה, ומלבד זה כבר כתבתי שכפי הנראה מחלוקתם דוקא היא כשהבית הסתום הוא בשדה, אבל כשיש בית סמוך לבית הסתום שבו המת נראה דאותו הבית הסמוך הוא טמא אפילו לדעת הרמב"ם כאשר נתבאר, וא"כ מזה הצד נראה דאסור לכהנים ליכנס בבהמ"ד: עם כל זה נראה לי שהוא מותר, ואין כאן איסור כלל, אע"פ שהדלת מהבית הנזכר יהיה נעול, דהא ברייתא שלמה תני בב"ב פ"ק ובשבת פ' חבית, קבר שפתחו סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו וסתמו מטמא כל סביביו [המהרש"ל ומהר"ם ז"ל מחקו זה אך הרי הרלב"ח והרשב"א בתשובה (סי' קל"ו) קיימו גירסא זו וכן היא בתוספתא דאהלות סופט"ז ועש"ה] בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו ע"כ, הרי ברייתא שלמה דלא יקרא בית סתום לטמא כקבר סתום ואע"פ שדלת הבית יהיה נעול כ"ז שלא פרץ את פצימיו, ולפ"ז מתניתין דתנן בפ"ז דאהלות ומייתי לה בביצה פ"ק המת בבית כו' דוקא לענין הכלים המונחים בחלל הפתחים נשנית וכן פרש"י ז"ל, לא לענין שיהיה דין הבית, כבית סתום לטמא הנוגע בו מאחוריו וכ"כ הר"ש ז"ל שם כו', הרי מבואר שאע"פ שדלת פתח הבית הקברות נעול שאין:
איסור טומאה בבהמ"ד לדעת הר"ש והוא מוכרח מהברייתא הנזכרת, אמנם עוד לא נתקררה דעתי להורות לעשות מעשה על פיו מזה הצד, ובפרט במלכות הזה שפוסקים ע"פ הרמב"ם ז"ל, וכפי מה שנראה ממ"ש ז"ל בהלכותיו רפ"ז, ובפירוש המשנה דפ"ג מ"ו ודפ"ז מ"ג המת בבית כו' נראה שלדעתו ז"ל כשדלתות הבית נעולים דין אותו הבית כדין בית סתום לטמא סביביו כדין קבר סתום, וצריך לומר לדעתו ז"ל שדחה הברייתא הנזכרת מכח המשנה, דלדעתיה ב' הנושאים שוים, וכיון דבמשנה לא הוזכרו פצימין, אדרבה שנינו היה סתום ונמלך לפתחו כו' בה"א כשיתחיל כו', דמשמע לכאורה דבסתימה תליא מלתא, אין לחוש לברייתא, או שנאמר שלא היה גורס בברייתא הנזכרת כגירסת הספרים שלנו, אלא קבר שפתחו סתום מטמא כל סביביו, בית שפתחו סתום מטמא כל סביביו, וכן משמע מלשונו מפירוש המשנה שכתב וז"ל כאשר היו הפתחים כולם נעולים יהיה הבית כולו כקבר ולזה יטמא כל מה שנגע בו וזה לשונם בית סתום מטמא כל סביביו ע"כ, וכן כתב בעל הסמ"ג וז"ל בפ"ז שנינו ומביאה בפ"ק דביצה ובפרק הדר, המת בבית ולו פתחים הרבה בזמן שכולם נעולים כולם טמאים, וכן תניא בב"ב בית סתים מטמא כל סביביו ע"כ, הרי נראה שלא היה גורס הרמב"ם ז"ל פרץ את פצימיו, אלא שקשה לי שהראב"ד ז"ל בודאי היה גורס אותו, כאשר כתב בסוף השגה ד', ולא השיגו בכאן, מ"מ נראה מבואר בלשון הרמב"ם שכשדלתות הבית נעולים מטמא סביביו כדין קבר סתום עכ"ל הרלב"ח. ובהג"ה שם כתב וז"ל לשון הרמב"ם ז"ל מוגה ברפ"ז בית סתום שהמת בתוכו, או שהיה לו פתח ופרץ את פצימיו וסתמו מטמא מכל סביביו וכו', עד נפתח בו פתח ואפילו סתמו אם לא פרץ את פצימיו הנוגע בו מאחוריו וכו' עכ"ל ההג"ה:
ובשו"ת דבר שמואל אבוהב ז"ל (בסי' ר"ז), בתשובה להגאון ר' משה זכות ז"ל כתב וז"ל, אילו נזדמנה למעכ"ת גירסת הרמב"ם ז"ל ברפ"ז מה' טו"מ כפי מה שהובאה בדפוס בספר מגדל עוז, והיא היא בודאי הגירסא שהיה למהרלב"ח ז"ל, לא היה מקשה לדבריו, שבאותה גירסא לא הוזכר דין פריצת פצימין כלל, ואלו נזדמנה לפני מהרי"ק ז"ל תשובת מוהרלנ"ח הנזכר (סי' קמ"ב), לא היה מגיה בספרו של הרמב"ם ז"ל הגירסא המוגה ממנו כאשר עיני מעכ"ת תחזינה מישרים, וכוונת המדפיס שם, בצד תשובתו של הרלב"ח הגהה של הרמב"ם לא ידענא מאי אדון בה, אם היא להקשות להרלנ"ח או למהרי"ק ז"ל המגיה, ועל הוראת מקום שיצא ממנו להרמב"ם ז"ל דין סוף טומאה לצאת, לע"ד הוא המקום עצמו שלמד ממנו דין זה רבו הרי"ף ז"ל בה' קטנות הלכות טומאה, ממשנה ד' פי"ד דאהלות, זיז שהוא סובב את הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות וכו', וכן חצר שהיא מוקפת אכסדרה וכו', ושם תמה הרא"ש ז"ל למה לא הביא ראיה ממשניות הקודמת, ובפרט מההיא דפ"ז דאהלות המת בבית ובו פתחים הרבה וכו', שגם זה מתורץ מתוך פלפולו של הרלב"ח הנזכר, בדיוק לשון הרמב"ם וטעמו שכתב מפורש על המשנה ההיא שאותו הבית סתום מטמא כל סביביו משום קבר סתום, ולא משום סוף טומאה לצאת, ובאותה דזיז וחצר שהיא מוקפת תחת המשקוף כולו וכו' ע"כ, באופן שגם מכאן ראיה להרלנ"ח ז"ל, כיון שהרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה שנתכוונו לדעת אחת לומר דההיא מתניתין דפ"ז דאהלות טעמא משום קבר סתום עכ"ל, וכ"כ (בסי' ר"ט) ע"ש. והרב החת"ס ז"ל בחדושיו לסוגיא דקולית המת והרב התפ"י ז"ל בפ"ג מ"ו בבועז שם, לא ראו דברי הגאונים ז"ל הנ"ל]:
הרי כתב הרלב"ח ז"ל דהרמב"ם ז"ל או דדחה הברייתא דבעי דוקא פרץ את פצימיו מהלכה, כיון דממשנה דהמת בבית מוכרח דלא בעי פרץ את פצימיו, או דלא היה גורס בברייתא פרץ את פצימיו ורק דבית סתום מטמא סביביו. והדבר שמואל כתב דזה ג"כ דעת הרי"ף ז"ל, ומש"ה לא הביא ראיה להדין סט"ל ממשנה דהמת בבית וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל, וכן הקשה הריב"ש ז"ל (סי' שצ"ד) דס"ל דכל הפתחים טמאים לאו מדין סט"ל רק מטעם דהוא קבר סתום:
וקשה לי שהרי בשבת (דקמ"ו ע"ב) בהא דתניא ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה קאמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לשמר, אבל לחזק אסור, היכי דמי לשמר היכי דמי לחזק אמר רב חסדא למעלה מן היין זהו לשמר למטה מן היין זהו לחזק, רבא אמר למטה מן היין נמי זהו לשמר והיכי דמי לחזק כגון שניקבה למטה מן השמרים, א"ל אביי לרבא תניא דמסייע לך [דלא פקע שם פתח מיניה אלא בסתימה מעלייתא. רש"י] בית סתום יש לו ארבע אמות פרץ את פצימיו אין לו ארבע אמות, בית סתום אינו מטמא כל סביביו, פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו ע"כ, ואי נאמר דהרמב"ם ז"ל דחה הברייתא מהלכה כיון דבמשנה מוכרח דלא בעינן פרץ את פצימיו, א"כ מאי ראיה הביא אביי לרבא מהאי ברייתא דבעינן דוקא סתימה מעלייתא, הרי המשנה חולק וס"ל דלא בעינן סתימה מעלייתא, וגם לפמ"ש הרלב"ח ז"ל דהרמב"ם ז"ל היה גורס רק בית סתום מטמא כל סביביו, ע"כ צ"ל דהכא אביי הביא ראיה רק מהא דבית סתום יש לו ד' אמות פרץ את פצימיו אין לו ד' אמות, ומוכרח מזה דבעינן סתימה מעלייתא, אדרבה הרי מסיפא דקתני בית סתום מטמא כל סביביו הרי מוכרח דלא בעינן סתימה מעלייתא, ואמאי ראית לדמות איסור שבת לדיני ממונות דיש לו ד' אמות, ולא לדיני טומאה דלא בעי פרץ פצימיו, והרלב"ח ז"ל הוזכר בדבריו הגמרא דשבת פרק חבית ע"ש [ועיין לקמן מה שכתבתי קצת ישוב לזה]: ובט"ז (סי' שע"א סק"י) הביא בשם הדרישה וז"ל וגדולה מזאת עשיתי במת עמי ביום השבת וצויתי להוציאו להניחו במרתף שתחת הבית ופתח המרתף לצד חוץ ולא היה גג על גבי פתח המרתף, והכהנים נשארו בבית, אלא שיש להקשות אהנחת מת במרתף ודלת המרתף סגורה בפתח המרתף, הא בעינן שיהיה ביציאת הקבר פותח טפח וכמ"ש (בסי' שע"ב) דהאידנא דכולו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל שכנגדו טמא, וה"נ אף שבמרתף הוא חלל גדול סביב המת מ"מ ליכא ביציאת הפתח דהמרתף פותח טפח כל זמן שהוא סגור והכהנים בבית ע"ג המרתף עכ"ל:
ובחדושי הגרשוני ובתפארת למשה שם, התפלאו על הדרישה דמה בכך דהדלת מהמרתף סגור מ"מ כיון דלא פרץ את פצימיו לא הוי כקבר סתום וכמ"ש בב"ב (דף י"ב) ובתוס' שם (ד"ק ע"ב), והקשו על הט"ז שלא הושג עליו בזה ע"ש, ובחדושי רבינו רע"א ז"ל שם:
ולפע"ד דדעת הדרישה ז"ל היה לחוש לשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל, דאף דלא פרץ את פצימיו ג"כ הו"ל כבית סתום ומטמא כל סביביו, וכן על הגג, וגם הרלב"ח ז"ל לא רצה להקל הלכה למעשה נגד הרמב"ם ז"ל, ומה שהביאו ראיה מתוס' דב"ב ד"ק שיטת הריב"ם ז"ל שם, דודאי שכן היא שיטת הריב"ם ז"ל אבל הדרישה חשש לדעת הרמב"ם ז"ל, והרמ"א ז"ל שם כתב בשם תשובת הרשב"א ז"ל (סי' קל"ו) דמותר לכהן לעמוד אצל בית שיש בו מת ומותר ליגע בכתליו, וכתב שם הש"ך סקי"ט בשם הב"ח ז"ל דאין חילוק בין בית פתוח לסתום ע"ש. אמת שכן הוא דעת הרשב"א ז"ל שם בהדיא דבעינן דוקא פרץ את פצימיו אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל, וכן הוא שיטת הריטב"א ז"ל בסוכה (ד"ד ע"א וד' כ"ב ע"א) עש"ה ומש"ל בס"ד:
והנה עוד כתב הדרישה שם ומיהו אם בדלת הפתח:
שבמרתף עשוים חורין חורין שקורין בל"א גיגאטו"ר, אף שאין בחור אחד טפח, מ"מ כיין שיש בהצטרפות החורין יחד פתח כמה טפחים, יש צד להקל שהוא בכלל יציאתה פותח טפח ע"כ, וכתב ע"ז הט"ז וז"ל, ותמיהני על פה קדוש יאמר כן נגד משניות ערוכות הבאתים בתחלת סימן זה [והוא מפ"ח ופי"ג דאהלות] שאין נקבי הגיגאטו"ר מצטרפות לטפח ובפירוש אמרו במשנה פי"ג דאהלות שאין הטומאה יוצאת מהבית כשאין שם נקב טפח במקום אחד, וא"כ נשארה הטומאה בבית והוי כקבר סתום ומטמא עד לרקיע, והאיך כתב לקולא מחמת הצטרפות הנקבים להוציא הטומאה, כיון שהמרתף סגור מכל צד, אע"ג דאין הדלת מקרי חציצה כמ"ש בסמוך, מ"מ המרתף סתום, ע"כ אין לסמוך על היתר זה דהצטרפות הנקבים כלל עכ"ל הט"ז:
והנה ח"ו לחשוד הרב הדרישה ז"ל שנעלם ממנו משניות מפורשת, ובפרט במסכת אהלות, אחרי שהעיד עליו הרב הפנ"י ז"ל בתשובתו לקמן (כלל ב' סימן ז') שהיה יחיד מומחה באהלות:
אך לפע"ד י"ל דהנה הרמ"א ביו"ד (סי' שע"א) כתב דבטומאה לא אמרינן לבוד להחמיר משמע דלהקל אמרינן לבוד, ובמשנה דפ"ח מ"ד אלו חוצצין ולא מביאין, מסכת פרוסה וחבילי המטה והמשפלות והסריגות שבחלונות כתב במשנה אחרונה שם דמכאן יצא להם להפוסקים ז"ל דלהחמיר לא אמרינן לבוד ולהקל אמרינן לבוד וגבי טומאה פחות מטפח הוי כפחות משלשה טפחים במקום אחר [וכ"כ הריטב"א ז"ל בסוכה די"ח] ומש"ה להביא הטומאה ממקום למקום אין הדברים הללו מביאין משום דאין טפח במקום אחר אבל לחצוץ בין הטומאה וטהרה חוצצין משום דלהקל אמרינן לבוד ע"ש, ובהרבה מקומות באהלות כתב לקיים סדרא זו [ועי' לקמן בכלל ג' סי' י"א]:
ולפ"ז כיון דמסכת פרוסה כו' חוצצין ואין מוציאין הטומאה מבית לבית הוא מטעם דאמרינן לבוד להקל, א"כ הכא במרתף להוציאו מידי קבר סתום שפיר לא אמרינן לבוד להחמיר והחלל מצטרף לפו"ט כדי שלא יהיה קבר סתום:
ואמנם הט"ז ז"ל לשיטתיה דשם בסק"ה הושג על הרמ"א ז"ל במה שכתב דאין אומרים לבוד להחמיר, וכתב הט"ז דאף להקל לא אמרינן לבוד ע"ש, וא"כ ע"כ הא דמסכת פרוסה כו' חוצצין ולא מביאין לא מטעם דלהקל אמרינן לבוד, אבל מ"מ אין כאן תפיסה על הדרישה, דהרי הדרישה הביא שם אחר המעשה דהמת במרתף כו' את דברי הרי"ו ז"ל דלהחמיר לא אמרינן לבוד, משמע הא להקל אמרינן:
אמנם אפילו לשיטת הט"ז ז"ל י"ל, דהנה באהלות (פי"ב מ"ה) תנן, קורות הבית והעליה שאין עליהן מעזיבה (טיט וצרורות שרגילים לשום על גבי קורות. הרב] והן מכוונות (קורה העליונה כנגד התחתונה, וכל אחת יש בה רוחב טפח. הרב] טומאה תחת אחת מהן, תחתיה טמא ושעל גבה טהור שהקורה חוצצת, וה"מ כשיש בקירות פו"ט שהן רחבות טפח, אבל אין רחבות טפח לא מביאות טומאה ולא חוצצות, וכמאן דליתנייהו דמי ונמצא טומאה כאלו עומדת באויר. הרב], בין התחתונה לעליונה ביניהן טמא [ושתחת התחתונה ושע"ג העליונה טהורים דשתיהן חוצצות. הרב], על גבי העליונה כנגדו עד הרקיע טמא ושתחת כולן טהור. הרב]. היו העליונות כבין התחתונות כנגד אויר התחתונות ורחבן כשיעור אויר שביניהן שאם תעלה את התחתונות או תוריד את העליונות נמצא הכל סתום. הרב], טומאה תחת אחת מהן, תחת כולן טמא [כאלו היתה תקרה שוה ועל גבן טהור. הרב), על גביהן כנגדו עד הרקיע טמא ע"כ המשנה:
ובסוכה (דכ"ב ע"א) קאמר רבא מנא אמינא לה דכי אית ביה טפח אמרינן חבוט רמי וכי לית ביה לא אמרינן חבוט רמי, דתנן קורות הבית והעליה כו', ותני עלה בד"א בזמן שיש בהן טפח וביניהן פו"ט, אבל אין ביניהן פו"ט, טומאה תחת אחת מהן תחתיה טמא, ביניהן ועל גביהן טהור, אלמא כי אית ביה פו"ט אמרינן חבוט רמי וכי לית ביה פו"ט לא אמרינן חבוט רמי ע"כ:
וכתב שם הריטב"א ז"ל בין העליונה לתחתונה, ביניהן טמא, פירוש שאם היתה הטומאה בין קורת העליה לקורת הבית הרי קורת הבית מאהלת על הטומאה, ומחשבין שתי קורות אלו בלבד טמא כדין אהל, וכלים שע"ג העליונה או שתחת התחתונה טהורין, שאין טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואויר המפסיק בינתים חשיב כפותח טפח לגבי הא שלא להיות כקבר סתום עכ"ל, כונתו ז"ל דאלו לא היה אויר מפסיק בין קורה לקורה והיה הטומאה בין העליונה לתחתונה, היה ע"ג טמא דהבית יש לו דין קבר סתום וגגו טמא, אך כיון דאיכא אויר המפסיק בין קורה לקורה לא חשיב הבית כקבר סתום, וכ"כ אח"כ בד"ה טומאה תחתיהן וז"ל והכי פירושא בד"א דאמרינן חבוט רמי כשיש בעליונות בגגן טפח, ויש בין התחתונות באויר שביניהם פו"ט, אבל ליכא חדא מהני שאין בגג העליונות טפח, או שאין באויר שבין התחתונות פו"ט אין אומרים בזה חבוט רמי ואם יש טומאה תחתיה של קורה התחתונה שיש בה פו"ט וראויה לאהל ה"ז מביאה את הטומאה לכלים שתחתיה וחוצצת שלא תעלה למעלה כדין אהל, וכל כלים שיש ע"ג כל הקורות טהורים, וכן כלים שבין קורה לקורה שאפילו שאין באויר זה פותח טפח אינו מעכב לענין הפסקת טומאה כדברירנא בפ"ק (די"ח) בארובה שבבית. וכן נמי חשיב כפותח טפח לענין שלא תהא הטומאה שתחת הקורה כקבר סתום, שמטמא כנגד כולו עד לרקיע בשאין לו פותח טפח, שלא אמרו (אלא] בחלון, אבל בכאן שיש אויר מפסיק לגמרי מצד לצד חשיב כפותח טפח, ולפיכך אמרו תחתיה בלבד טמא ועל גביהן טהור עכ"ל: חידש לן הריטב"א ז"ל דהא דבעינן פו"ט שלא יהיה כקבר סתום הוא רק בחלון אבל כשיש אויר מפסיק מצד לצד חשיב כפותח טפח לענין זה שלא יהיה כקבר סתום, הרי אע"ג דסדק מצד לצד אינו מוציא את הטומאה דהא הסריגות שבחלונות חוצצים ואין מביאות את הטומאה וכמ"ש בפ"ח אע"ג דהסדק יהיה מצד לצד של בית מ"מ מהני שלא יהיה כקבר סתום:
ולפ"ז שפיר י"ל דאע"ג דהסריגות והרפפות אין מצטרפים למלא מקדח, וכן הסריגות שבחלונות ומלא טפח, מ"מ אפשר לגבי הא שלא יהיה כקבר סתום מצטרפין, ולפ"ז צ"ל דהגיגאטו"ר לא היה מצד לצד מקורת הבית עד הארץ דאל"כ לא היה הדרישה ז"ל צריך לצירוף דבלא"ה הסדק מוציאו מתורת קבר סתום, אך דהגיגאטו"ר היה רק בהדלת, והדלת היתה קצרה מגבוה המרתף: והנה לפע"ד ראיה להריטב"א ז"ל דסדק מצד לצד מהני שלא יהיה כקבר סתום ממשנה מפורשת דרפי"א הבית שנסדק טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים, טומאה בפנים כלים שבחוץ, בש"א ד"ט, ובה"א כ"ש, וקשה הרי לשיטת הרמב"ם ז"ל דהבית שהמת בו הו"ל קבר סתום א"כ אמאי מהני סדק כ"ש, וטומאה בחוץ כ"ע מודים דסגי בכ"ש והרי בקבר סתום צריכים פתוח פו"ט או ד"ט כמ"ש לקמן (כלל ו' ס"א) בס"ד, ובשלמא לשיטת הסוברים דטעמא הוא משום סט"ל שפיר סדק כ"ש מפסיק הטומאה וכמש"ל, משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל, ודוחק לומר דאיירי דוקא שפתחו פתוח, ומזה הוכיח שפיר הריטב"א ז"ל דע"כ דסדק מצד לצד אע"ג דאינו מוציא הטומאה מ"מ מהני שלא יהיה, הבית כקבר סתום:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפה"מ ובחבורו בית שנסדק גגו וכתליו כו'. הנה הא דהוסיף שנסדק גם כתליו, ולכאורה הרי די בשנסדק גגו לחוד כיון דיש סדק אין הטומאה מתפשטת. וראיתי במרכבת המשנה ח"ג הורגש בזה: שוב ראיתי במשניות דפוס ווילנא בתוס' אנשי שם הביא בשם שושנים לדוד שעמד בזה וכתב דהרמב"ם ז"ל למד לה מתוספתא דאיתא הכותל שנסדק, ונקט הכי לרבותא דסיפא דאפילו נחלק לגמרי אם אין שיעור השנוי במתניתין טמאים עש"ה. ולפ"ז נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דבנסדק גגו לחוד אכתי הו"ל כל הבית כקבר סתום, ורק בשנסדק גגו וכתליו דנחלק הבית לשנים סגי בסדק כ"ש, דאין כאן קבר סתום דהם שני בתים, ולא ס"ל כסברת הריטב"א ז"ל דסדק מצד לצד משוה שלא יהיה כקבר סתום, ומש"ה הטומאה בין הקורות העליונות לתחתונות לא היה הבית כקבר סתום, אע"ג דאין בין קורה לקורה פו"ט, ורק ס"ל דבעינן טפח דוקא, ורק הכא הואיל ונסדקו גם כתליו הו"ל ממש שני בתים ואין לטמאות הכלים שבבית אחד משום הטומאה שבבית השני, הואיל ויש סדק ביניהם וא"ש:
ולפ"ז נראה לפע"ד לפרש דברי הרמב"ם ז"ל בפט"ז ה"ו שכתב וז"ל, קורות הבית והעליה שאין עליהם מעזיבה, והן מכוונות קורה כנגד קורה, ואויר כנגד אויר, ובכל קורה מהן פותח טפח, וביניהן אויר פו"ט, וטומאה תחת אחת מהן תחתיה בלבד טמא, היתה הטומאה בין התחתונה לעליונה בין שתיהן בלבד טמא ע"כ:
ובהשגות הראב"ד ז"ל כתב, ובכל קורה מהן פו"ט וביניהן אויר פו"ט, א"א אע"פ שאין ביניהן אויר טפח, לפי שאין הטומאה עוברת לקורה הואיל ויש שם אויר דוק ותשכח עכ"ל, והכ"מ כתב ע"ז וז"ל, נראה מדבריו שהבין בדברי רבינו שמ"ש וביניהן אויר פו"ט שבין קורה לקורה שבצדה מיירי ומפני כך הקשה עליו מה צורך שיהיה באויר פו"ט, אפילו אין באויר פו"ט אין הטומאה עוברת מקורה לקורה הואיל ויש שם אויר. ולי נראה שזה דבר פשוט ולא דבר בו רבינו אלא באויר שבין קורה לקורה שעליה מיירי ומשום דבעי למיתני היתה הטומאה בין התחתונה לעליונה בין שתיהן בלבד טמא, הקדים לומר דהיינו דוקא כשיש בין תחתונה לעליונה פו"ט שאילו לא היה ביניהם פו"ט, היתה טומאה בוקעת ועולה ולא היתה מטמאה אלא כנגדה בלבד עכ"ל:
וקשה שהרי זה פשיטא דטומאה רצוצה בוקעת ועולה ואילו לא היה בין הקורה העליונה לתחתונה טפח היתה בוקעת ועולה, והרי הרמב"ם ז"ל כתב דין זה בפי"ז ה"ד והיא ממשנה סופי"ד דאהלות שני זיזין שיש בהן פו"ט ואין ביניהן פו"ט וטומאה ביניהן טומאה בוקעת ועולה, ולמה הוצרך לכתוב כאן גבי קורות הבית והעליה:
עוד תמוה דאיזה היא עליה שאין בה גובה טפח שהוצרך להרמב"ם ז"ל לומר שיש בין קורות הבית לקורות העליה טפח, לזה י"ל לפע"ד דהרמב"ם ז"ל הורגש ג"כ במה שכתב הריטב"א ז"ל דטומאה ביניהן הרי הבית הו"ל כקבר סתום וגם גגו טמא, ואמאי רק ביניהן טמא, ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דיש אויר בין קורה לקורה טפח, ומש"ה שוב לא היה קבר סתום דהא הכא מסתמא איירי בכזית מן המת דאין דרך שמת שלם יהיה מונח על קורה רוחב טפח בין בית לעליה, והתירוץ של הריטב"א ז"ל דסדק מצד לצד מפקא מתורת קבר סתום אע"ג דאין בו רוחב טפח לא ס"ל להרמב"ם ז"ל וכמו שכתבתי דמש"ה כתב הרמב"ם ז"ל הבית שנסדק גגו וכתליו, ועיין שם ברמב"ם בהלכה הקודמת שכתב דצריך טפח בין שפתי הקדרה לארובה ועמד בזה במרכה"מ ח"ג ע"ש:
ולפמ"ש בדעת הריטב"א ז"ל דהבית שנסדק דהסדק מפיק מידי קבר סתום הואיל ונסדק מצד לצד צ"ל דגם במת שלם דבעינן ד"ט מ"מ סגי בסדק כ"ש מצד לצד דהא, הבית שנסדק איירי במת שלם, וכן משמע בתוספתא דקאמר רבי דר"י לא אמר אלא בכזית מן המת:
והנה מה שהקשה הראב"ד על הרמב"ם ז"ל דלמ"ל הפסק אויר טפח בין קורה לקורה שבצדה, הרי אע"פ שאין ביניהן אויר טפח ג"כ אין הטומאה עוברת הואיל ויש שם אויר, הנה קושיא זו קשה ג"כ על התוס' בסוף שבת דקתני התם במשנה, מעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא, שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח [פך של חרס] וקשרו את המקידה [כלי חרס] בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו, ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, ובגמרא שם א"ר יהודה אמר רב הילקטי קטנה [שביל קטן בין שני בתים. רש"י] היתה בין שני בתים, וטומאה היתה שם, וגיגית סדוקה מונחת על גבן [והמת מוטל בהילקטי תחת הגיגית כנגד הסדק, ולפני מות המת פקקו בשבת המאור בטפיח, שמא אין בסדק הגיגית פו"ט, ונמצא המת מוטל באהל שאין לו מקום לצאת דרך מעלה וחור שבין שני בתים מכניס את הטומאה לצד שני כמלא אגרוף, לפיכך סתמוהו בכ"ח וגבו כנגד ההילקט וכ"ח אינו מטמא מגבו וחוצץ. רש"י] ופקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש שם בגיגית פו"ט אם לאו ע"כ: ובתוס' שם ד"ה הילקטי אחרי שהקשו על פי' רש"י ז"ל כתבו וז"ל ומיהו יתכן לומר שהמת היה כולו מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק, והגיגית היתה סדוקה באמצע מראשה לסופה, ואלו היה באותו סדק על פני כולו פותח טפח לא היתה טומאה עוברת, דלא חשיב כאהל אחד אבל אין בו פו"ט כאלו אין כאן סדק וחשיב כאהל אחד ומביא את הטומאה לבית ע"כ וע"ש במהרש"א ז"ל:
ותמוה מאד כמו שהקשה אדמו"ר הרב הגאון הגדול זצ"ל בספרו נפש חיה (סי' צ"ה) שהרי אף סדק כ"ש מהני שלא תעבור הטומאה כמו בבית שנסדק וכן הקשה בחדושי הרש"ש ז"ל שם, וזה ממש כקושית הראב"ד על הרמב"ם ז"ל, והכא מהני בודאי סדק כ"ש אף להרמב"ם ז"ל דבעי שנסדק גג הבית וכתליו דהרי הכא איירי באמת בשני בתים ורק הילקטי קטנה היתה ביניהם וכיון שנסדק הגיגית כ"ש הרי הוי הבית מופרד מהשביל לגמרי, ותירץ אדמו"ר זצ"ל דמתניתין אתיא ע"כ כר' יוסי דס"ל גבי הבית שנסדק דבעי פו"ט עש"ה בארוכה, ולי תלמידו הנני להוסיף על דבריו ז"ל מה שכתב המאירי ז"ל בסוף שבת שם אחר. שטרח לפרש ש"ס הנ"ל, כתב וז"ל, ונראה לומר על משנה זו שלענין טומאה לא כהלכה נשנית, אלא שלענין שבת למדנו ממנה שלשה דברים, והם פוקקין מודדין וקושרין עכ"ל. ולפ"ז שפיר כתב אדמו"ר זצ"ל דהמשנה אתיא כר' יוסי אע"ג דלא קיי"ל כוותיה [ועיין מש"ל בכלל ג' סי' י"א בזה):
והנה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דהבית טמא משום קבר סתום מתורץ קו' התוס' בחולין (דקכ"ה) שהבאתי לעיל ס"א, דר' יוסי דמטהר בתיבת המגדל מפני שהוא יכול להוציאה לחצאין או לשרפה במקומה, והקשו וכי פליג ר"י על הא דהמת בבית, ומה שתירצו דבמת שלם מודה ורק בכזית פליג, קשה ע"ז מהרבה מקומות כמש"ל:
אך דהנה התוס' יו"ט שם בפ"ד גבי תיבת המגדל הקשה דאמאי לא פליג ר' יוסי על משנה דסופ"ג גבי ביב שהוא קמור תחת הבית ואין ביציאתו פו"ט דהבית טמא משום סט"ל, והרי ר' יוסי לא ס"ל סט"ל בכזית מן המת, ותירצו שם במשנה אחרונה ובחידושי הרש"ש ז"ל, ע"פ מ"ש התוס' בב"ב (ד"ק ע"ב) ד"ה ורומן דביב שהוא קמור תחת הבית דאין ביציאתו פו"ט הו"ל קבר סתום והטומאה בוקעת:
ועולה, והקשו התוס' דאמאי פליג ר' יוסי בתיבת המגדל שיש בה פו"ט ואין ביציאתה פו"ט דהבית טהור דיכול להוציאה לחצאין או לשרפה במקומה ואכתי יהיה טמא מתורת קבר סתום ויהיה הטומאה בוקעת ועולה [ומה שהקשה שם המהרש"א ז"ל דהרי ר"י לא ס"ל דטומאה רצוצה בוקעת ועולה השיב החת"ס יו"ד (סי' ש"מ) דהרי ר"י מודה בקבר סתום כמ"ש התוס' בעירובין (דע"ט ע"א) סוד"ה הרי הוא, כיון דכתיב קרא או בקבר, ובחדושי הרש"ש שם בב"ב לא הוזכר דברי התוס' ע"ש] ותירצו דבכלים אין דין קבר דאין מבטלו ע"כ, ולפ"ז א"ש דלא פליג ר' יוסי גבי ביב שהוא קמור משום דהוה קבר סתום ומודה ר"י שהוא טמא ע"ש:
ולפ"ז לשיטת הרמב"ם ז"ל דהמת בבית כו' טמא משום קבר סתום א"כ שפיר י"ל דבזה מודה ר"י מטעם קבר סתום ורק במגדל דלא שייך קבר סתום ורק משום סט"ל בזה פליג ר"י וס"ל דיכול להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה, וכ"כ הרב הגה"ג מקוטנא זצ"ל לקמן (כלל ז' סימן ב') ע"ש: אך דאכתי לא א"ש דאמאי ס"ל לר' יוסי בפי"א גבי בית שנסדק טומאה בפנים וכלים בחוץ צריך בהסדק פו"ט, וע"כ כדי להוציאו מידי סוף טומאה לצאת דהא להוציאו מידי קבר סתום לכ"ע סגי בסדק כ"ש ומש"ה ברישא טומאה בחוץ וכלים בפנים כ"ע מודים דבסדק כ"ש הכלים טהורים, וע"כ דסדק מוציא מידי קבר סתום והחצי בית נחשב לדבר בפ"ע ולא מכלל קבר הרי דס"ל לר"י סט"ל, וכן יש לדון דהרי בודאי גם המת בבית אינו מבטלו דהא עליו מ"ע לקברו ול"ת לא תלין כו' ואין דרכו לקברו בבית וכמ"ש הנמוקי יוסף, וע"כ דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בזה שייך קבר סתום וצ"ע עוד:
היוצא לנו דשיטת הרמב"ם והריטב"א והרי"ף לפמ"ש הדב"ש אבוהב ז"ל ס"ל דהמת בבית טמא משום קבר סתום, ולשיטת רש"י ותוס' והר"ש והרב ז"ל הוא מטעם סוף טומאה לצאת ואין אנו יודעים באיזה פתח יצא מש"ה כולם טמאים:
ולולא דבריהם ז"ל היה אפשר לומר דהוא פלוגתא דאמוראי. דהנה בהא דחשב להוציאו באחד מהם מצלת על כל הפתחים כולם קאמרי ב"ש והוא שחשב להוציאו עד שלא ימות המת, וב"ה אמרי אף משמת המת, ובביצה (דף י') קאמר רבא דפליגי לטהר את הכלים למפרע בין מיתה למחשבה, ב"ש סברי לא אמרינן הוברר דמעיקרא דעתיה להכי הוי ולא ירדה הטומאה לשאר הפתחים, וב"ה סברי הוברר ורבה ור' אושעיא קאמרי דלכ"ע הכלים דלמפרע טמאים דבדאורייתא אין ברירה [כדאיתא שם בדל"ח] ורק דב"ש וב"ה פליגי לטהר את הפתחים מכאן ולהבא דב"ש מטמאים הכלים דלאחר מחשבה דסברי משירדה תורת טומאה להפתחים לפני מחשבה במיתת המת, שוב אינו עולה מהם אלא ע"י מעשה כגון נפתח אחד מהם, וב"ה סברי דגם מחשבה מהני לטהר הפתחים מכאן ולהבא:
והקשו המפרשים ז"ל דאיך מוקי רבא דב"ה ס"ל ברירה והא קיי"ל אין ברירה בדאורייתא וכי ס"ל כב"ש, ועוד הא רבא גופיה ס"ל בדאורייתא אין ברירה כמ"ש התוס' בגיטין (דמ"ח ע"א), דס"ל לרבא אחים שחלקו לקוחות הם, וכתבו דמש"ה כתב רש"י ז"ל שם דסוף טומאה לצאת הוי מדרבנן, והא דקאמר בביצה (דף ל"ח) ר' אושעיא לטהר את הפתחים מכאן ולהבא משום דבדאורייתא אין ברירה וכתב שם רש"י ז"ל דסט"ל הוא הלכה למשה מסיני, הוא ע"כ אליבא דר' אושעיא, ולפ"ז פליגי רבא ור"א אי סט"ל הוא מה"ת או מדרבנן [עש"ה בפנ"י ובצל"ח ובשמחת יו"ט שם]. אמנם לפע"ד דהנה בשו"ת דבר שמואל אבוהב ז"ל (סי' ר"ט) בתשובה לכמוהר"ר מרדכי באשאן ז"ל כתב וז"ל, שמח לבי ויגל בקראי כתב מעכ"ת בענין סוף טומאה לצאת ובראייתו שהביא להוכיח שהוא מדאורייתא מהאי דמסיק תלמידא בשלהי מסכת ביצה, שגם בזה עמדתי ואתבונן לשעברי מידי השקפת עיוני הדל בדינים אלו, ומצאתי בכתבי מוהר"ם איסרלש (סי' כ"ד) שגם הוא מורה באצבע אותה סוגיא להוכיח שהוא מדאורייתא, ואחריו נמשך למעניתו בזה בתוס' יו"ט פ"ז דאהלות מ"ג:
אמנם נראה דאליבא דהרמב"ם ז"ל יש מקום לדחות ראיה זו, משום שכפי פירושו באותה המשנה הנזכרת המת בבית ובו פתחים הרבה וכו', משמע דלא ס"ל דטעמא הוי משום סט"ל, אלא משום קבר סתום דמטמא מדאורייתא כל סביביו, ואפילו הנוגע בו מאחוריו כו', ואטעמא דא קאי ההיא שמעתתא דמסכת ביצה, דלמאן דס"ל דאיכא ברירה מהניא ליה לאפוקי למפרע מדין קבר סתום, וליכא הוכחה מיניה כלל לאיסור סט"ל דלא כפרש"י ז"ל עכ"ל, הרי דלטעמא דקבר סתום הוא מה"ת אבל סט"ל י"ל שהוא מדרבנן ולפ"ז י"ל דבהא פליגי רבא ורבה ור"א, דרבא ס"ל דהיא מטעם סט"ל, וממילא הוי מדרבנן ואמרינן ביה ברירה לב"ה, וב"ש ס"ל אף בדרבנן אין ברירה, אבל אין בו דין קבר סתום מדלא פרץ את פצימיו וכברייתא דב"ב די"ב דקבר סתום לא הוי אלא בפרץ את פצימיו, ורבה ור"א ס"ל דהוא מטעם קבר סתום וממילא הוא מה"ת ומש"ה לא אמרינן ביה ברירה וא"ש:
ולפ"ז מתורץ מה שהקשיתי לעיל, לפמ"ש המהרלב"ח ז"ל לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דהברייתא דב"ב דבעי דוקא פרץ את פצימיו, דחה הרמב"ם מהלכה מחמת המשנה דהמת בבית ובו פתחים הרבה דכולם טמאים משום קבר סתום, ומוכח דלא בעי פרץ את פצימיו, והקשיתי דא"כ בשבת (דף קמ"ו) דא"ל אביי לרבא תניא דמסייע לך (דלא פקע שם פתח מיניה אלא בסתימה מעלייתא, רש"י] בית סתום יש לו ד"א פרץ את פצימיו אין לו ד"א, בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו, מאי ראיה מברייתא זו כיון דהמשנה המת בבית כו' לא בעי פרץ את פצימיו:
ולפ"ז א"ש דרבא לשיטתיה, דס"ל דהמת בבית טמא משום סט"ל ומדרבנן, ולא משום קבר סתום, ומשום דבעינן פרץ את פצימיו וכברייתא זו, ושפיר הביא לו אביי מברייתא זו, אבל הרמב"ם ז"ל פסק כרבה ור"א, ואי"ל דאכתי איך מייתי ראיה לרבא נגד בר פלוגתיה רב חסדא דס"ל למטה מן היין זה לחזק, הא י"ל דר"ח ס"ל במשנה דידן דלא בעי פרץ את פצימיו, דז"א דהרי בלא"ה כתב שם בחידושי רבינו רע"א ז"ל דע"כ לשון זה משונה קצת משאר תניא דמסייע לך, דהכא אין הסיוע נגד בר פלוגתא ורק סיוע דרבא שפיר קאמר עש"ה, וא"כ שפיר הביא ראיה, לרבא לשיטתיה:
או אולי י"ל דפלוגתא דתנאי היא, אי הבית טמא מטעם סט"ל או מטעם קבר סתום. דהנה לרבה ור"א דלא פליגי למפרע ובברירה, רק לטהר הפתחים מכאן ולהבא, דב"ש ס"ל דלא מהני מחשבה לטהר הפתחים, כיון דירדה להם תורת טומאה במות המת, ובעינן דוקא מעשה כגון נפתח, וב"ה דמהני מחשבה, [והרב והר"ש כתבו כפירוש רבה ור"א], אינו מובן כלל לפ"ז במאי פליגי ב"ש וב"ה, ובאיזה טעם וסברא:
ונראה דהנה קשה אמאי מהני באמת מחשבה לב"ה לפתחים שירדה להם תורת טומאה והרי תנן סופכ"ה דכלים, כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה, ואינן עולין מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה כגון טבעת בהמה שאינה מקבלת טומאה חשב עליה ליתנה באצבע אדם מקבלת טומאה מכאן ואילך במחשבה זו, אבל טבעת אדם שחשב עליה ליתנה לבהמה לעולם היא מקבלת טומאה עד שיעשה בה שינוי מעשה לשנות צורתה. הרב] שהמעשה:
מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה, ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה (אם לאחר שחשב על טבעת בהמה לעשותה לאדם שהיא מקבלת טומאה במחשבה זו, חזר וחשב עליה להחזירה לבהמה אין מחשבה זו השנויה מעלה מידי טומאה שירדה לה במחשבה הראשונה. הרב]. וכתבו התוס' בשבת (דף נ"ב) והרמב"ם ז"ל בפ"ח מכלים הלכה ט' דאע"ג דלא קיבלו עדיין טומאה בעת שהיה באחשבה לאדם, ורק כיון שבמחשבה היה ראוי לקבל טומאה שוב אין יוצא מידי מחשבה זו אלא ע"י שינוי מעשה ע"ש. ובקדושין (דנ"ט ע"ב) הובא בתוס' יו"ט שם, פריך בשלמא מחשבה מיד מעשה לא מפקא דלא אתי דבור ומבטל מעשה, אלא מיד מחשבה מיהא תיפק, ומשני שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי כדרב פפא, דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן, הא כיצד יתן דומיא דיותן, מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה [דכי מעשה דמי דרחמנא קרייה מעשה דכתיב כי יתן והיינו בידים ואע"ג דמחשבה בעלמא הוא דכי נפלו ממילא וניחא ליה הוי הכשר ומקרי כי יותן. רש"י], וא"כ הכא שירדה תורת טומאה להפתחים במיתת המת אמאי מהני מחשבה להוציא מידי תורת טומאה, ושפיר קאמרי ב"ש ומ"ט דב"ה: אמנם כן בשיטה מקובצת בביצה (דף י') כתב וז"ל וב"ה סברי אפילו ע"י מחשבה מועיל לטהר הפתחים מכאן ולהבא, שמחשבה זו מצטרפת עם מעשה דבסוף כאל יש כאן מעשה דמעכשיו עכ"ל. נראה בהדיא שהוקשה לו אמאי באמת מהני מחשבה לב"ה הא להוציא מידי טומאה בעינן מעשה וניחא ליה דכאן כיון דלבסוף יהיה מעשה שיפתח הדלת להוציא המת, מצטרפת עם המחשבה דעכשיו וכאלו יש מעשה עכשיו:
אך קשה לכאורה דא"כ גבי טומאת כלים נמי נימא הכי דאם חשב לנוי בהמה ושיעשה בה אח"כ מעשה לשנות צורתה שוב יהיה מהני מחשבה זו להוציאה תיכף מידי טומאה, וזה לא שמענו. אמנם הדבר פשוט דהרי הכא במת המת ליכא כאן עכשיו שוב טומאה על הפתחים דהא הם נעולים, והטומאה הוא רק משום סוף טומאה לצאת תחתיה שוב גזה"כ היא דעכשיו טמאים הואיל וסופה להיות שם, וא"כ כיון דלבסוף יהיה מעשה שיפתח הדלת שוב שפיר מהני מחשבה עכשיו לטהר שאר הפתחים בחשב להוציאה באחד מהם, כיון דעיקר הטומאה משום סוף טומאה לצאת, ולבסוף יהיה מעשה שיפתח אחד מהם א"כ אין לטמאות שוב שאר הפתחים ושפיר מהני מחשבה עם מעשה לבסוף והשיטה מקובצת כתב שם כפרש"י ז"ל משום סט"ל ע"ש:
אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל דהבית טמא משום קבר סתום, א"כ הוא טמא מעכשיו בהחלט ולא משום סופו, ואדרבה בסופו לצאת אין כאן קבר סתום, ולפ"ז פשיטא דלא מהני המעשה שיהיה בסופו ואינו מצטרף למחשבה דעכשיו, ובעינן דוקא מעכשיו מעשה להוציאו מידי קבר סתום:
ולפ"ז שפיר י"ל דב"ש דס"ל דלא מהני מחשבה ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דהבית טמא משום קבר סתום, ואם ירדה תורת טומאה להפתחים אין מחשבה מוציאו [ומהני מחשבה רק קודם שמת המת, דאין מיתת המת מוציא מידי מחשבה זו דיוציאו מאחד הפתחים, דכל דיחדו פתח וחשבו להוציאו בו אין כאן קבר סתום] וב"ה ס"ל משום סט"ל ומהני מחשבה אחר מיתת המת דמצטרף למעשה דבסוף כנ"ל:
או י"ל דהנה בקרית ספר כתב וז"ל חשב להוציאו באחד מהם אפילו חשב אחר שמת המת כו' ומדמחשבה מפקא מידי טומאת פתחים נראה דטומאתן לא הוי אלא מדרבנן עכ"ל, נראה ג"כ דקשיא ליה קו' הנ"ל דאמאי מחשבה מוציא מידי טומאת פתחים כל שירדה להם טומאה, וניחא ליה דכיון דהוי רק מדרבנן, הם אמרו שיהיה מהני מחשבה, ולפמ"ש הדב"ש אבוהב הנ"ל דאי הבית טמא משום סט"ל הוי הטומאה רק מדרבנן, ואי טמא משום קבר סתום הוי הטומאה מה"ת, ולפ"ז י"ל דבהא פליגי דב"ש ס"ל משום קבר סתום והוי הטומאה מה"ת ולא מהני מחשבה להוציא מידי טומאה, וב"ה ס"ל משום סט"ל והוי הטומאה מדרבנן, ומהני מחשבה להוציא מידי תורת טומאת פתחים: והנה בעירובין (ד"ל ע"א) פריך על הא דא"ר שמעון בן אלעזר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם והתניא רשב"א אומר עוג מלך הבשן פתחו כמלואו [להציל על שאר פתחים ואי ליכא פתח דחזי ליה כל חור מלא אגרוף שבכתלים טמאים. רש"י], ואביי התם היכי ליעביד הדומי נהדמיה ונפקיה [ינתחוהו לאברים, רש"י, בתמיה]. איבעיא להו פליגי רבנן עליה דרשב"א או לא, ת"ש דאמר רבב"ח א"ר יוחנן עוג מלך הבשן פתחו בארבעה, ודחי, התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ארבעה, דודאי כי קא מרווח בההוא קא מרווח, [בההוא מרווח, הלכך מציל על כולם, אבל כולם שוין בד' או בי' אמות כולן טמאים דלא ידעי בהי מרווח ומפיק, ואפילו נפתח אחד מהם והאחרים סגורין או חשב עליו להוציאו באחד מהם דתנן בגמרא מסכת ביצה (דף ל"ז) הוא טמא וכולן טהורים, ה"מ היכא דהאי חזי ליה, ואפילו כולהו חזי ליה, אבל היכא דליכא חד חזי ליה ובעי מרווח וכולן שוין לא ידעינן בהי מרווח רש"י]: ולכאורה היה נראה לומר דהא אי עוג מלך הבשן פתחו כמלואו תליא אי הבית טמא משום סט"ל או משום קבר סתום, דלהטעם משום סט"ל צריכים שיהיה פתחו כמלואו דהא אין לטהר שאר הפתחים בנפתח פתח של ד' טפחים כיין דאי אפשר להוציאו דרך פתח זה וכי הדומי נהדמיה ונפקיה, אבל להטעם משום קבר סתום כל שנפתח פתח של ארבעה הציל על כל הפתחים, דהא לא גרע מקבר דאם נפתח בו ד"ט טהור, דקבר סתום מטמא כל סביביו וקבר פתוח אינו מטמא כל סביביו, רק כנגד הפתח שנפתח ועי"ל (כלל כ"ו ס"א), ואף דהמת לעולם לא יצא מהקבר להוציאו, ואסור להוציא ממנו כמ"ש ביו"ד (סי' שס"ג), מ"מ כל שפתוח ד"ט ואיכא מקים להטומאה התפשט לחוץ דרך הפתח, הטומאה אינה בוקעת ועולה, א"כ ה"ה במת בבית דהוי קבר סתום כל שנפתח בו ד"ט הבית טהור אף באם מת בו כעוג מלך הבשן ואי אפשר להוציאו דרך הפתח וישאר שם לעולם, מ"מ מהני פתח ארבעה:
והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשניות במשנה דהמת בבית וז"ל כאשר היו הפתחים כולם נעולים הנה יהיה הבית כולו כקבר וזה יטמא כל מה שיגע בו וזה לשונם, בית סתום מטמא כל סביביו, וכאשר נפתח אחד מן הפתחים או חשב להוציא את המת מפתח ידוע ואע"פ שלא נפתח עדיין או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי, יכול להוציא בו את המת לאברים אע"פ שאסור, הנה הציל על כל הפתחים כולן עכ"ל. נראה מזה דס"ל להלכה דרבנן פליגי על רשב"א ועוג מלך הבשן פתחו בארבעה, והא דקא דחי הש"ס התם דאיכא פתחים קטנים טובא כו' ס"ל להרמב"ם ז"ל דהוי רק דיחוי בעלמא, אבל לעולם רבנן פליגי ורק דקשה דהרי קאמר וכי הדומי נהדמיה ונפקיה ס"ל להרמב"ם ז"ל אה"נ כיון שיכול להוציא המת לאברים אע"פ שהוא אסור מ"מ נטהרו שאר הפתחים:
ולכאורה קשה כיון דהרמב"ם ז"ל כתב דהבית טמא מטעם שהוא כקבר סתום א"כ למ"ל למימר מפני שהוא יכול להוציא המת לאברים, והרי אף לא יכול להוציא המת ג"כ טהור דלא גרע מקבר אף דאינו עומד:
להוציא המת מתוכו, ואסור להוציאו ממנו מ"מ כל שפתוח ד"ט טהור דרק קבר סתום מטמא ולא פתוח:
אף נראה פשוט דמש"ה הוסיף הרמב"ם ז"ל לומר מפני שיכול להוציא את המת לאברים דהרי בודאי דהרמב"ם ז"ל מודה בסט"ל אף היכא דלא שייך קבר סתום ומש"ה בבית שנסדק טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים בסדק כ"ש דלא הוי חלק מקבר סתום ומ"מ טומאה בפנים וכלים בחוץ שוב צריך לסדק כמלא חוט המשקולת כמ"ש הרמב"ם ז"ל פט"ז ה"ו וכן באכסדרה ובית שער בפ"ז ובשני חצאי זיתים בשני חדרים ובזיזין שכתב הרי"ף ז"ל משום סט"ל, ומש"ה כדי שלא יהיה שייך בו דין סט"ל דהא המת לא יצא דרך פתח זה רק דרך פתחים אחרים ויהיו טמאים משום סט"ל הוצרך הרמב"ם ז"ל לומר דיכול להוציא המת דרך אברים ושאר הפתחים טהורים:
ובפירוש משנה אחרונה (פ"ג מ"ו) כתב ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל דהבית יש לו דין קבר סתום, מהא דקאמר בגמרא הנ"ל התם דאיכא פתחים קטנים טובא ואיכא חד דהוי ארבעה, דודאי כי קא מרווח בההוא קא מרווח, וקשה לכאורה אמאי נקט ארבעה הא אי איכא פתחים קטנים של טפח או שני טפחים, ואיכא חד דהוי שלשה, ודאי בההוא קא מרווח, אלא כל דליכא חד דהוה ארבעה הוה קבר סתום, ולא מהני בהא שעתיד להרחיב, אלא דוקא דאיכא חד ארבעה שראוי להוצאת המת מהני לטהר הקטנים דבודאי בההוא קא מרווח, אבל אין באחד ארבעה לא מהני לבטלו מדין קבר סתום ע"ש:
ולכאורה הרי השתא קיימינן דר' יוחנן לא פליג ארשב"א, וס"ל דעוג מלך הבשן פתחו כמלואו, וא"כ מה בכך דאיכא חד דהוי ארבעה והרי לעוג מלך הבשן בעינן דוקא פתחו כמלואו, וע"כ כנ"ל דרק להוציא מידי סט"ל בעינן פתחו כמלואו אבל להוציא הבית מידי קבר סתום סגי בד' טפחים אפילו לעוג מלך הבשן:
ובזה יש לפרש התוספתא דאהלות רפ"ה דתניא ר' ישמעאל בר"י [הגר"א לא גריס בר"י] אומר משום ר' נתן מת שהוא פחות מארבעה טפחים פתחו כמלואו, וגגו טהור כשיעור המת אם טפח טפח, ואם ב' ב', ואם ג' ג', ומציל הפתח על כל הפתחים שבבית, וגם גגו טהור דלא הוי קבר סתום לטמא כל סביביו וכל שלמעלה, מפני שיש לטומאה פתח לצאת, ר' ישמעאל סבר לקולא אפילו המת יותר מד"ט סגי בפתח ד"ט, אלא אם הוא פחות מד"ט סגי נמי בפתח פחות מד"ט כשיעור המת. המפרש ז"ז שמן, ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר"א מת שהוא יותר מד"ט פתחו כמלואו [רשב"א משום ר"מ סבר לחומרא אפילו המת פחות מד"ט צריך נמי הפתח ד"ט אלא אם המת יותר מד"ט צריך נמי הפתח ד"ט כשיעור המת. ז"ז], ר' יוסי אומר השדרה והגלגולת כמת, אחרים אומרים משום ר' נתן כל הטומאות הפורשות מן המת כמת ופתחו בד"ט ע"כ:
והנה הא דפליגי דרשב"א ס"ל דמת שהוא יותר מד"ט פתחו כמלואו, מבואר בעירובין שם דרשב"א ס"ל דהיכי ליעביד הדומי נהדמיה ונפקיה, ור' ישמעאל פליג וס"ל דבאמת יכול לנתחו ולהוציאו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ונראה דמהכא נפקא ליה להרמב"ם ז"ל דרבנן פליגי על רשב"א ובעירובין שם רק דיחוי בעלמא קאמר], אך הא דפליגי דר' ישמעאל סבר דמת שהוא פחות מד"ט סגי בפתח פחות מד"ט, ורשב"א ס"ל דאף אם הוא פחות מארבעה בעינן דוקא ארבעה אינו מובן במאי פליגי:
ולפ"ז י"ל דרשב"א ס"ל ג"כ הטעם דקבר סתום ואף דלא פרץ את פצימיו הוי הבית כקבר סתום, ומש"ה במת שלם בעינן ד"ט כדי להוציאו מידי קבר סתום ומ"מ אם המת יותר מד"ט צריכינן יותר כדי להוציאו מידי סט"ל דרך פתחים אחרים דרשב"א לא ס"ל דיכול לנתחו, ור' ישמעאל ס"ל דלא הוי קבר סתום כיון דלא פרץ את פצימיו וכברייתא דב"ב (דף י"ב), ורק הטעם דבית טמא משום סט"ל, וממילא אם המת שיעורו פחות מד"ט אם נפתח פתח פחות מד"ט שאר הפתחים טהורים, דהמת יוציא דרך הפתח שנפתח, ולא בעי ד"ט להוציאו מידי קבר סתום, ואם המת יותר מד"ט ס"ל לר"י דאין כאן משום סט"ל דיכול לנתחו כנ"ל, וסתמא דמשנה דפ"ג דכזית מן המת פתחו בטפח והמת פתחו בד"ט, ס"ל דל"ש מת קטן ל"ש מת גדול בעי ד"ט, והכי פסק הרמב"ם ז"ל דלא חילק ובקטן בעי ד"ט כדי להוציאו מידי קבר סתום ובגדול סגי בד"ט דיכול לנתחו:
ובזה נראה לע"ד לפרש, הא דקאמר ר' ישמעאל וגגו טהור לא קאי אהא דמת שהוא פחות מד"ט פתחו כמלואו, וכמו שפירש המפרש שם, דא"כ אמאי נקט דוקא גגו טהור ולא נקט רבותא טפי דשאר הפתחים טהורים, אך דר' ישמעאל תרתיי קאמר חדא דמת שהוא פחות מד"ט פתחו כמלואו, ועוד דגגו טהור היינו היכא דהמת בבית והפתחים טמאים מ"מ גגו טהור, ותרווייהו מטעמא חדא, דס"ל דליכא בבית דין קבר סתום וממילא מת שהוא פחות מד"ט לא בעינן פתח ד"ט להוציא מידי קבר סתום, ואם מת בבית והפתחים טמאים, מ"מ גגו טהור דאין הטומאה בוקעת ועולה, משא"כ למאן דס"ל דיש בהבית דין קבר סתום גם גגו טמא:
בתפארת ישראל פ"ז [בבועז וא"ו], הקשה לשיטת הרמב"ם ז"ל דהמת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים משום קבר סתום, דמאי איריא פתחים הרי כל הכתלים טמאים, ותירץ דהכא איירי דהמשקוף מאהיל על, הכלים ולא שנוגעים בו, וזה לא שייך בכתלים ונקט' הכא משום סיפא דקתני נפתח אחד מהם הוא טמא, ובמגע הנוגע גם בפתח הזה טהור, דהא אין בבית דין קבר סתום דהא נפתח בו פתח וטמא רק משום מאהיל ע"ש:
וקשה לי לשיטת הרמב"ם ז"ל מהא דאיתא בנדה (דף כ"ז ע"ב) א"ל ר' יוחנן לר"ל מת שנתבלבלה צורתו [נמחק כולו כמו שריף שנתפזר ואין שלדו קיימת, רש"י] מנלן דטהור אילימא מהא דא"ר שבתאי א"ר יצחק מגדלאה ואמרי לה אר"י מגדלאה א"ר שבתאי מת שנשרף ושלדו קיימת גופו קיים שלא נתפזר האפר ועדיין נראה כשלם. רש"י] טמא. מעשה היה וטמאו לו פתחים גדולים של ד"ט] וטהרו לו פתחים קטנים [הפחותים מארבעה כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים דקיי"ל מת פתחו בארבעה אם הוא בבית כל הפתחים טמאים, ואם פתח פחות מארבעה טהור וכו'. רש"י] וקא דייקת מינה טעמא דשלדו קיימת הא לאו הכי טהור, אדרבה דוק מינה להאי גיסא, שלדו קיימת הוא דטהרו לו פתחים קטנים הא לאו הכי פתחים קטנים נמי טמאים, דכל חד וחד חזי לאפוקי חד חד אבר ע"כ:
ולהרמב"ם ז"ל אמאי הפתחים קטנים טהורים, הרי כל הבית קבר סתום וטמא כל הנוגע בו ובכתליו, ומ"ש פתחים קטנים ומ"ש גדולים, ומה בכך שאינה ראוים להוציא בהם המת. ונראה די"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל דהכא לאו בבית שהמת מונח שם דבו גם הפתחים קטנים טמאים, ורק שהיה חדר חיצון מחדר הפנימי שהמת בו דאין טמא משום קבר סתום רק משום סוף טומאה לצאת דרך בו, ומש"ה טמאו לו פתחים גדולים שהמת ראוי לצאת בהם וטהרו לו פתחים קטנים שאין המת ראוי לצאת בהם. ואף לפי מה שצידד הרלב"ח ז"ל (סי' קמ"ב) דלהרמב"ם ז"ל שהבית כקבר סתום ה"ה החדר הסמוך לו טמא כיון שהכתלים טמאים נתפשט הטומאה בכל החדר וכמו טומאה בכותל דהבית טמא מ"מ זה דוקא החדר בפנים טמא אבל הפתחים טהורים דהדלת חוצץ ותחת המשקוף טהור ורק:
משום סט"ל טמא, ומש"ה שפיר פתחים הקטנים טהורים: