אור ברסלב
פתח האוהל יו"ד סימן לט

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

יו"ד סימן לט

יו"ד סימן לח

[א] סעיף א אין צריך לבדוק אחר שום טרפות מן הסתם חוץ מן הריאה צריך לבדוק בבהמה וחיה אם יש בה סרכא ע"כ. וברמ"א ז"ל סעיף ב' כתב ויש מחמירין אם נאבדה הריאה ואין להתיר רק במקום הפסד גדול או בגדיים וטלאים וחיות שאין סרכות מצויות ע"כ. והרשב"א ז"ל חולין די"א הביא בשם ר"י הלוי ז"ל שהיה אוסר הבהמה אם נאבדה הריאה בלי בדיקה, ורש"י ז"ל השיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר ואמר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטרפה. ומה שהשיבו לו ע"ז דשאני חלב דחדוש הוא דאע"ג דאתו מן החי מותר דאמרינן בבכורות (ד"ו ע"ב) חלב מנ"ל דשרי דכתיב ארץ זבת חלב ודבש, אין טענה זו מספקת שהרי חלב טרפה אסור כדתנן לקמן (דקי"ז ע"א) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, ולא אמרינן כיון דהיתר חלב חדוש הוא אפילו חלב טרפה מותר, וכאן נמי אם אתה מחזיק אותה בטרפה היה לנו לאסור חלבה עד שיודע לך שאינה טרפה, ואי משום דחדש בו רחמנא משכחת לה כגון שעשו מהם גבינות והניחם עד שנשחטה ונמצאת כשרה עכ"ל:

ולולא דבריהם ז"ל היה נראה לפע"ד דאפשר לתרץ קו' רש"י ז"ל דאתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזקנה בטרפה. דהנה הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מאכלות אסורות (פ"ג ה"ו) וז"ל אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מה"ת אין לוקין עליהם שנאמר מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מה"ת:

ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. וכתב המ"מ דכיון דילפינן חלב טמא רק מרבויא מש"ה אין לוקין עליו והרמב"ם ז"ל סמך זה על קרא מבשרם לא תאכלו ע"ש. ופשוט דה"ה על חלב טרפה אינו לוקה דלא עדיף מחלב טמא דליכא ג"כ קרא. והרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק אלו טרפות (סימן נ"ב) כתבו דחלב טרפה אסור כמו ביצת טרפה, וביצת טרפה דאסורה כתבו התוס' בחולין (דס"ד ע"א) ד"ה שאם דילפינן מביצת טמא, א"כ פשוט דכמו דביצי עוף טמא וחלב טמא ליכא מלקות ה"ה ביצי טרפה וחלב טרפה ליכא מלקות וז"פ:

והנה ביבמות (דקי"ט ע"א) אמר רבה בר אבוה רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו דר"מ חייש למיעוטא רק באיסור כרת, ופריך ליה רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. וכתב המשנה למלך ריש הלכות יו"ט דלא אמרינן כן רק באיסור לאו שיש בו מלקות ע"ש. ולפ"ז באיסור לאו שאין בו מלקות י"ל דר"מ לא חייש למיעוטא. ולפ"ז מתורץ מה שהקשה בהגהות מלא הרועים בבכורות (ד"ו ע"ב) דלר"מ דחייש למיעוטא איך יקיים הקרא ארץ זבת חלב ודבש הרי יש לחוש למיעוט בהמות טרפות כיון שזב מבהמות החיות עודנה ע"ש, ולפ"ז מתורץ דכיון דליכא מלקות לא חייש למיעוטא, ועי' כו"פ סק"ב. ולפ"ז י"ל גם לדידן דלא חיישינן למיעוטא ורק לטרפות הריאה חיישינן משום דהוי מיעוט המצוי י"ל דזה רק ללאו שיש בו מלקות, לאכילת הבשר חיישינן וצריך לבדוק הריאה, אבל חלב דהוא איסור ואין בו מלקות אין חוששין למיעוט המצוי, ול"ק דאתמול אכלנו מחלבה משום דלא הוי איסור מלקות משא"כ לאכול מבשרה חששו למיעוט המצוי:

והנה הפ"מ (במ"ז סק"א) הביא בשם הב"ח ז"ל דאם מוכר הבשר לעכו"ם עם הריאה דאסור לאכול החלב שנחלב תוך ג' ימים והפ"מ חולק וכתב דאף אם זרק הריאה יש להתיר החלב דעל החלב לא תיקנו חז"ל בדיקת הריאה, וכ"כ בכו"פ סק"ב ובר"א סק"כ ובשבות יעקב (ח"ג סי' נ"ח) להשיג על הב"ח ז"ל עש"ה. אך בלבושי שרד (ס"ק כ"א) כתב ראיה לדברי הב"ח מהא שהשיב רש"י לרבותיו אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזקנה בטרפה ולא קאמר עכשיו אנו אוכלין מחלבה ואיך נחזקנה בטרפה משמע דלרבותיו של רש"י ז"ל דאם נאבדה הריאה דהבשר אסור ה"ה דהחלב אסור עכשיו מש"ה לא הביא רש"י ז"ל רק מהא דאתמול אכלנו מחלבה ע"ש:

ונראה דהנה ידוע דברי הישועות יעקב (בסי' ס' ותל"ח) בשם הרדב"ז ז"ל דהיכי דהוי ספק בדאורייתא וספק בדרבנן יחד ואי אפשר להיות או שניהם להיתר או שניהם לאיסור דכיון דבדאורייתא אזלינן לחומרא מחמרינן ג"כ בדרבנן שלא יהיה זלזול לדרבנן, וכמ"ש המג"א (סי' קפ"ד סק"ז) לענין ברכת המזון דצריך מספק לברך גם ברכה רביעית ע"ש. ולפ"ז כיון דמחמרינן בדרבנן לומר ספיקו לחומרא משום דמחמרינן בדאורייתא כ"ש שנחמיר באיסור דאורייתא ורק שאין בו מלקות, כיון דשניהם יחד ספק אחד, ומש"ה בנאבדה הריאה כיון דאנו אוסרין הבשר מחשש טרפה שוב צריכינן להחמיר גם בהחלב כיון דחד ספק הוא ושלא יהיה זלזול לאיסור חלב, ומש"ה רבותיו של רש"י אסרו באמת גם החלב, אבל היכי דאינו אוכל הבשר שמכרו לעכו"ם בזה י"ל דהחלב מותר כיון דאינו אוכל הבשר מחמת שנאבדה הריאה ורק שמוכר הכל הבשר והריאה לעכו"ם אין כאן זלזול. ואמנם בשיטת הב"ח י"ל דכיון דאם היה רוצה לאכול הבשר היה צריך לבדוק הריאה כתקנת חכמים ורק הוא מוכר הבשר והריאה, ואם יאכל החלב הוי ג"כ זלזול כיון שהיה אפשר לאכול הבשר וכל שלא בדק לא אכל ממנו וא"כ מאן מפיס אם הוא מטעם שרצה למכור הכל או מטעם שעדיין לא בדק ואף שאח"כ מכר מ"מ אפשר דמתחלה היה מונע בשביל שלא בדק. ולפ"ז יש לומר בהא דנשאל בספר ערוגות הבושם (סי' פ"א) באם מתה הפרה אם צריך לבדוק הריאה היכי דיש לו חלב שנחלב ומעולם לא שמענו שצריך לבדוק הריאה בנבלה ע"ש. ולפ"ז י"ל כיון דאסור לו לאכול הבשר ואין נפ"מ רק להחלב לא חששו למיעוט המצוי כיון שאין בו מלקות כנ"ל ורק היכי דחל עליה חיוב הבדיקה בשביל הבשר מחויב לבדוק גם בשביל החלב. ובערוגות הבושם כתב שם לתרץ שיטת רבותיו של רש"י ז"ל דס"ל דהחלב רק מדרבנן אסור, ועי' בשב שמעתתא (ש"ה פ"ט) מה שכתב לתרץ שיטתם ז"ל:

קשה לי בביצה (דכ"ה ע"א) דקאמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה, וה"ה לקצבים מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח, ופריך מאי קמ"ל אלימא לאפוקי מדר"ה דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת נשחטה בחזקת היתר עומדת והאנן תנן כדר"ה דתנן רע"א אפילו כזית חי מבית טביחתה כו' והא תני ר' חייא מקום טביחתה ממש, ולרש"י ז"ל דהקשה לרבותיו מהא דאתמול אכלנו מחלבה א"כ אמאי לא מקשי גם הגמרא קושיא זו הרי אתמול אכלנו מחלבה ואיך יהיה אסור לאכול קודם הפשט ונתוח, ומקשה מברייתא דתני ר' חייא. ונראה לפמ"ש לתרץ קו' רש"י לחלק דבלאו שאין בו מלקות אפילו לר"מ אין חוששין למיעוט. אמנם ע"כ רש"י ז"ל ס"ל דלרבא קאמר כיון דהא דאורייתא והא דאורייתא מה לי לאו מה לי כרת, אין שום חילוק, ואף בלאו שאין בו מלקות חוששין למיעוט המצוי. אמנם כל זה לרבא אבל לרבה בר אבוה דקאמר שם רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו, ה"ה דיש לחלק בין איסור שיש בו מלקות לאיסור שאין בו מלקות. ולפ"ז י"ל דלא פריך על רמי בר אבא מהא דאתמול אכלנו מחלבה די"ל דס"ל כרבה לחלק בין איסור לאיסור ואיסור חלב קיל. ויש לפלפל גם ביתר הראיות שהביא הרשב"א ז"ל שם אמאי לא פריך הגמרא מזה ואין להאריך:

[ב] סעיף ד אונא הסרוכה לאונא או לאומא בין סרוכה מעט בין סרוכה כולה שלא כסדרן טרפה כסדרן כשרה, אפילו בלא בדיקה, ואין נקרא כסדרן אלא בשתים זו אצל זו, מחתוך של זו לחתוך של זו, ואפילו היא באלכסון ואפילו יש בה פילוש, אבל מגבה של זו לגבה של זו, או אפילו מחיתוך לגב, או משפולי לשפולי, או משפולי לחתוך, או אפילו מחודה של זו לחודה של זו שאצלה, או אפילו מחודה של זו לחתוך של זו שאצלה נקרא שלא כסדרן ע"כ:

וכתב רש"י ז"ל דאין סרכא בלא נקב וכסדרן כשרה דהיינו רביתייהו וזו מגינה על זו והדרא בריא שמתוך ששוכבת זו על זו אין מתפרקת והקרום הולך וחזק, אבל שלא כסדרן כגון שתים החיצונות זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן וקרום מתפרק ונסתר ע"כ, וכתב הר"ן ז"ל דלשיטת רש"י ז"ל ראוי לאסור אפילו כסדרן כל שהסרכא הולכת מגב לגב או מחיתוך לגב כיון שבאותו מקום אין האונא סותמת, וסרכא לא סתמה דהו"ל קרום מחמת מכה, אח"כ כתב הר"ן ז"ל בהא שכתב רש"י ז"ל שלא כסדרן היינו שתים החיצונות מראשונה לשלישית, ואם בדוקא כתב הרב ז"ל לא משכחת תרתי אוני שלא כסדרן אלא בימינא דאיכא תלתא אבל בשמאלא דליכא אלא תרתי בכל ענין כשרה, וכ"כ הרא"ש ז"ל דמלשון רש"י ז"ל שכתב שלא כסדרן שתים החיצונות משמע שאם נסרכה מחתוך לגבי חברתה שאצלה או מגב לגב חברתה לא מיטרפא בהכי עש"ה, ובפרי תאר (סק"ה) עמד בסתירת לשון רש"י ז"ל שהרי מדכתב דכסדרן כשרה דשוכבת זע"ז משמע דוקא:

מחתוך לחתוך, דאל"כ הו"ל למימר מתוך שסמוכות זל"ז, וא"כ קשה איך מסיק רש"י ז"ל דשלא כסדרן הם שתים החיצונות. וכתב בתירוץ הב' דחידוש קמ"ל רש"י במה שדקדק לומר ב' החיצונות, לומר דאפילו מחתוך של הראשונה לחיתוך השלישית טרפה ולא אמרינן שיש לה סתימה במקום החתוך, והטעם כיון דסרכא באה ממקום אחר לא הוי רביתא הכי ואינה מתעבה, ואדרבה אינה מתקיימת עכ"ל. ואינו מובן עוד דאיך ס"ד דמחתוך ראשונה של שלישית יהיה עדיף מחתוך לגב הסמוכה, דהרי כיון דנסרך שתים החיצונות ואינן שוכבות זע"ז, מה מהני שהם מחתוך לחתוך, ומה קמ"ל רש"י ז"ל רבותא דאפילו מחתוך לחתוך טרפה בשתים החיצונות:

ונראה לפע"ד דהנה הר"ן ז"ל הקשה לשיטת רש"י ז"ל דאין סרכא בלא נקב ומ"מ כסדרן כשרה דהקרום הולך וחזק. א"כ אף נקב בלא סרכא יהיה כשרה כמו דאמרינן דאי מבדרי לה סמא וחיי, ותירץ דיש נקבים שאין ראוים להעלות סרכא לעולם והו"ל ספק, והקשה התב"ש (ס"ק ט"ז) דא"כ סרכא מחתוך ראשונה לחתוך שלישית יהיה כשרה כיון דחזינן שהנקב הזה היא מעלה סרכא ומה בכך שתתפרק הא אפילו לא נסתמה כלל ראוי להכשיר, בשלמא מחתוך לגב שפיר טרפה דשמא הנקב הוא בגב ומשם הסרכא יוצאה, אבל מחתוך לחתוך שלישית זיל הכא ליכא נקב המטריף וזיל הכא ליכא נקב המטריף, וכתב דצ"ל דכיון דשבקת חתוך הסמוך לה ושכבי אהדדי ונסרכה במקום אחר, מזה נראה שאינה עשויה להסתרך מיד בטוב כו', עוד י"ל דאפילו לשיטת רש"י ז"ל אמרינן הא סברא דהיכא דנסרכה שלא כסדרן ועשויה להתפרק גרע טפי מנקב בלא סרכא העשויה להסתם, דכשתתפרק הסרכא תרחיב הנקב ותקולקל עד שתהיה מהנקבים שאין עשוים להסתם עכ"ל. ולפ"ז שפיר קמ"ל רש"י ז"ל רבותא טפי מחתוך לחתוך שלישית, דהו"א דוקא מחתוך לגב אונא הסמוכה טרפה די"ל דהסרכא הוא מגב ואין כאן סתימה, אבל מחתוך לחתוך שלישית אע"ג דאין עכשיו סתימה מ"מ לא גרע מנקב בלא סרכא דכשרה וכקושית התב"ש וקמ"ל שפיר רבותא דאפ"ה טרפה:

והנה הפרי תאר כתב (בסוף סק"ו) וז"ל ונראה דגם לדעת רש"י לא אשכחן דסמכינן אקרום דסתים, אלא בסרוכה דלא ידעינן בבירור דאיכא נקב אלא שאנו אומרים מן הסתם אין סרכא בלא נקב, ובאיסור כהאי שאנו תולין מדעתנו נסמוך נמי אמאי דאנו סוברים דסירכא הולכת ומתקשת ושרינן לה, אבל ודאי נקב לא סמכינן אהא, ותמצא שכתב הפר"ח בשם הב"י דאיכא הפרש בין נקובה ודאי לסרכא וגם למ"ד אין סרכא בלא נקב, דע"כ אין הדבר ודאי גמור אלא דאנו לצד רוב קרבת הדבר אנו מחזיקים אותו לודאי, וא"כ אפשר דרש"י יודה בזה לאסור דודאות הנקב עדיף מודאות ההכשר שאנו תולין דהסרכא הולכת ומתחזקת עכ"ל. ולפ"ז ל"ק קושית הר"ן ז"ל דהיכי דאיכא נקב יהיה כשר מטעם דיעלה סרכא כסדרן, דבודאי נקב אין סומכים על סרכא כסדרן. ומ"מ שפיר כתב רש"י ז"ל רבותא מראשונה לשלישית כיון דליכא נקב הו"א דמחתוך לחתוך שלישית כשרה כקו' התב"ש:

[ג] סעיף יח ריאה שנקבה במקום חתוך האונות בגב האונא כנגד הדופן, ודופן סותמתה בסרכא בבשר שבין הצלעות או בבשר ובעצם כשרה ע"כ בגמרא (דמ"ח ע"א) גופא א"ר יוסף בר מניומי א"ר נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה, אמר רבינא והוא דסביך בבשרא כו', מתקיף לה רב עוקבא בר חמא אילו אינקיב בדופן להדה מאי טרפה ליתני נקובת הדופן, ליתני במתניתין נקובת הדופן בהדי שאר טרפות דיש בהמה שנטרפה בכך. רש"י] ולטעמיך הא דאמר ר' יצחק בר"י א"ר יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה, אילו אינקיב כבד להדה מאי טרפה, ליתני נקובת הכבד, אלא כי ניקבה דלאו מיניה מיטרפה לא קתני, ה"נ כיון דלאו מיניה מיטרפה לא קתני ע"כ:

הקשיתי והרי לעיל (דמ"ב ע"א) בהא דתנא דבי ר' ישמעאל בין החיה הנאכלת כו' אלו י"ח טרפות שנאמרו למשה מסיני, ופריך ותו ליכא והא איכא בסגר ושב שמעתתא בשלמא לתנא דידן דתנא תנא ודשייר אתיא בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה כו', וא"כ מאי פריך דליתני נקובת הדופן או נקובת הכבד ופירש רש"י ז"ל דליתני במתניתין בהדי שאר טרפות והרי י"ל דאתיא בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, ושאלתי לרב אחד וכתב לי כי כן הקשה רבינו רע"א ז"ל בלקוטים והניח בצע"ג:

ונראה לפע"ד דהנה הפרי מגדים במ"ז (סי' ל"ג סק"ד) הסתפק בקרום מחמת מכה די"ל דבזה לא אמרו טרפה אינה חיה ויכול לחיות אף אלף שנים ואפ"ה טרפה דהא בודאי טרפה לא מהני אם חיה י"ב חודש, והכי לא מהני סתימה דלאחר זמן עש"ה. אמנם מצאתי ת"ל באשכול ה' טרפות כתב וקרום שעלה ע"י מכה אע"ג דמתקיים ימים רבים סופו לסתור וכנסתר מעיקרא דמי, וכתב שם בנחל אשכול דבזה נפשט ספיקו של הפ"מ הנ"ל, וכתב שכן שמע מחכמי הרופאים שע"י קרום יכול לחיות זמן רב אבל סופו לסתור ומשעת סתירה אינה חיה י"ב חודש ע"ש. ולפ"ז הכא דאיירי שנסרכה וכדאמר רבינא והוא דסביך בבשרא א"כ אף דניקב הדופן להדה הרי אכתי נשאר הסרכא ורק דאינו מועיל משום דהוי קרום מחמת מכה אבל אכתי יכול לחיות זמן רב וא"כ אי"ל דאתיא בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, שהרי ריאה הסרוכה לדופן אף דניקב הדופן חיה ומכל מקום טרפה ושפיר פריך:

ובזה י"ל דהנה הרשב"א ז"ל כתב וז"ל מתקיף לה כו' ליתני נקובת הדופן, נראה דרב עוקבא בעיקר מילתיה דרב נחמן קא מתמה בין למ"ד בדסביך בבשרא ובין למ"ד אפילו בלא סביך, והכי קאמר אי איתיה לר"נ כלל הו"ל לתנא דמתניתין דאלו טרפות למימר נקובת הדופן בכלל טרפות דמתניתין, דהא אלו אינקיבא ריאה להדי דופן בין סביך בבשרא וכ"ש אי לא סביך בבשרא טרפה דהא נקבה וליכא דמגין עלה, ואהדר ליה ולטעמיך הא דאמר ריב"י א"ר יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה אלו אינקב כבד להדה מאי טרפה ליתני נמי נקובת הכבד. ודבר זה היה פשוט בידם דכשרה היא ומש"ה פריך לה מינה כנ"ל, אע"פ שלא נראה כן מפירוש רש"י ז"ל עכ"ל הרשב"א. נראה דהרשב"א היה משמע ליה מדברי רש"י דקושית רב עוקבא הוא דוקא לרבינא דס"ל והוא דסביך בבשרא אבל לרב נחמן די"ל דס"ל דלא בעינן אף סריך ולא סביך וכמ"ש התוס' בשם רב שר שלום גאון, [ועי' במהרי"ט ז"ל חיו"ד סי' ז' בד"ה והא די"ל דרש"י מודה לפירוש התוס'] לא קשה דליתני נקובת הדופן והרשב"א ז"ל השיג ע"ז. ולפי הנ"ל א"ש, דלרב נחמן לא קשה דליתני נקובת הדופן דיש לומר דאיירי אף דלא סריך כלל מ"מ הדופן סותם וא"כ אם ניקב הדופן להדה שוב אינה חיה ואתיא בזה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, אבל לרבינא דקאמר והוא דסביך בבשרא שפיר פריך דליתני נקובת הדופן וכן נקובת הכבד דכיון דאיכא סרכא שפיר חיה ולא אתיא בזה הכלל:

אך להרשב"א ז"ל קשה טובא, שכתב דרב עוקבא פריך לרב נחמן ואפילו למ"ד דלא בעינן סביך, וכתב שם לעיל מיניה דלא בעינן סביך היינו דאין שום נקב פוסל שם כלל דדופן סותמו ואפילו לא סריך כשר ע"ש א"כ:

איך מפרש דקשיא דליתני במתניתין נקובת הדופן הרי י"ל.. דאתיא בזה הכלל:

ונראה דהנה בתב"ש (ס"ק י"ז) כתב דבעינן סתימה מעלייתא שתכנס הבשר לתוך הנקב וכמ"ש רש"י ז"ל (דמ"ח ע"ב) גבי סמפון הריאה שניקב לבשר הריאה דבשר הריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליה, והקשה דא"כ מה פריך ליתני נקובת הדופן הרי י"ל דהא כיון דאפילו לא ניקבה רק ניטל הבשר כנגד הנקב באמצעו וחלחולי מחלחל ומכוסה כנגדו ובצדדים ולא מפיק זיקא אפ"ה טרפה, ולהכי לא תנא לה בהדי נקובי דמתניתין, דכל נקובי דהתם נקב מפולש הוא. ותירץ דאכתי קשה דהו"ל למיתני באנפי נפשה ואפילו בנקב שאינו מפולש דמשמע ליה דכל טרפות שאפשר למצוא בבהמה כולהו תני להו במתניתין אע"ג דלא דמי להדדי ע"ש. והנה שם (דנ"ד ע"ב) קאמר ר"ל דרב מתנא דקאמר האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה לא אתיא בזה הכלל משום דלא דמיא לנקובי כו' עש"ה. ולפ"ז כיון דגם נקובת הדופן ונקובת הכבד לא דמיא לשאר נקובי דמתניתין וכמ"ש התב"ש משום דטרפה אף בנקב. שאינו מפולש, ומש"ה לא אתיא בזה הכלל, דכל דאינו דומה להנך דמתניתין לא אתיא בזה הכלל:

ורבינו רע"א ז"ל שם רצה לומר דקושית רב עוקבא היא אתנא דבי ר' ישמעאל דחשבי י"ח טרפות דלחשיב נמי נקובת הדופן, אך דחה זה שהרי קאמר שם בגמרא דנקובי תמניא הוו חשבינהו בחדא, א"כ י"ל דגם נקובת הדופן בכלל. ואף די"ל דנקובת הדופן שאני דהוא בעצם [לשיטת התוס' דמועיל סביך בצלעות] ואינך בבשר וכמ"ש התוס' שם ד"ה הנך, דאכתי קשה מאי פריך דליתני כבד שניקבה דביה שפיר י"ל דכולהו נקובי חדא הוא ע"ש. ולפע"ד נראה לפי מה שהקשה הכו"פ (סוף סי' מ"ג) דמאי פריך שם דגם הא דרב עוירא דניקב הטחול טרפה נמי בכלל נקובה היא, והרי ניקב הטחול טרפה אף באינו מפולש אם לא נשתייר עובי דינר זהב וכולהו הנך טרפה דוקא במפולש, וכיון דלא שוה בשיעורו לא חשיב כחד, ותירץ דרב עוירא דס"ל בכ"מ בטחול פוסל נקב ס"ל דבעינן דוקא מפולש ושפיר פריך. עש"ה. ולפ"ז שפיר י"ל דפריך אתנא דבר"י, דאי"ל דנקובת הדופן וכבד בכלל נקובה היא כיון דטרפה אף בלא מפולש וכמ"ש התב"ש הנ"ל וא"ש בעזה"י:

סוף הספר

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה