אור ברסלב
פתח האוהל יו"ד סימן לז

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

יו"ד סימן לז

יו"ד סימן לו

[א] סעיף א ריאה שנמצא בה אבעבועות אפילו הם גדולים הרבה, אם היו מלאים רוח או מים זכים או ליחה הנמשכת כדבש וכיוצא בו או ליחה יבשה וקשה אפילו כאבן הרי זו מותרת, ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה או מים סרוחים או עכורים הרי זה טרפה:

בגמרא (דמ"ח ע"א) בעא מיניה רבה בר בר חנה משמואל העלתה צמחין מהו א"ל כשרה, א"ל אף אני אומר כן אלא שהתלמידים מזדנזין בדבר, דאמר רב מתנא מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה, א"ל ההיא בכוליא אתמר, ובתוס' שם כתבו והא דאמר לעיל רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה:

העלתה צמחין חוששין לה היינו בסרוכה לדופן דמוכחא מלתא שהסירכא מחמת נקב, אבל הכא איירי בהעלתה צמחים לחוד, וכן הוא שיטת רש"י ז"ל שם. אמנם הרמב"ם ז"ל בהלכות שחיטה (פי"א ה"ג) כתב כל בהמה חיה ועוף בחזקת בריאים הם ואין חוששין להם שמא יש בהם טרפה, לפיכך כשישחטו שחיטה כשרה אינן צריכין בדיקה שמא יש בהם אחת מן הטרפות, אלא הרי הן בחזקת היתר, עד שיולד להם דבר שחוששין לו, ואח"כ בודקין על אותו דבר בלבד כו' לפיכך ריאה שהעלתה צמחים או שנמצאו סירכות כמו חוטין תלויין ממנה ולדופן או ללב או לטרפש הכבד חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה עכ"ל, וכתב הלחם משנה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כשיטת התוס' דהא דאמר לעיל העלתה צמחים חוששין לה היינו בסרוכה לדופן ורק דס"ל דהא דאמר חוששין לה היינו דצריכה בדיקה ולא דטרפה, והא דקאמר הכא העלתה צמחים כשרה ג"כ היינו ע"י בדיקה דוקא עי"ש. וכפירוש הזה בדברי הרמב"ם ז"ל הביא הכ"מ שם (בפ"ז ה"ה) בשם הריב"ש ז"ל, והכ"מ הקשה ע"ז שהרי היא איבעיא דאיפשטא העלתה צמחים כשרה [ובודאי דלא בדיקה קאמר] ומשמע דלכ"ע הכי הוי דינא דאפילו ר' יוחנן דאמר התם דלא ס"ל הכי אמרינן התם דכי אתא קמיה משדר להו קמיה מאן דמורה בה להיתרא וכן פסקו כל הפוסקים ולא הצריכו שום בדיקה עכ"ל, עוד קשה להרמב"ם ז"ל דרב יוסף בר מניומי א"ר נחמן איירי באינה סרוכה לדופן רק בהעלתה צמחים לחוד א"כ אמאי קאמר הוא חוששין לה שצריכה בדיקה ושמואל קאמר סתם העלתה צמחים כשרה:

ונראה לפע"ד לתרץ, דהנה הרשב"א ז"ל כתב שם (דמ"ו ע"ב) דסרכא תלויה מותרת דהא איכא למתלי דמחמת משקין שהיא שואבת היא פולטת לחה עבה ומדבקת ונמשכת כחוט, ואע"ג דאיכא למימר דסירכא נמי מחמת נקב האי כיון דבדקינן לה ולא מבצבצא, ואיכא למתלי בלחה שלא מחמת נקב תלינן, ומיהו איכא למימר דבדיקה מיהא צריכא דהו"ל כספק דרוסה והרמב"ם ז"ל כך כתב יש מקומות שאם נמצאו סרכות מדולדלות מן הריאה אע"פ שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה, ודבר זה הפסד גדול הוא כו', אלא נופחין אותה בלבד אם נמצאת שלמה מן הנקב הרי זו מותרת עכ"ל. ואפשר לומר דאפילו בדיקה אינה צריכה ואינה דומה לספק דרוסה ולישב לה קוץ בוושט, דהתם אתילדא בה ריעותא דבהמה, כלומר שהוחל בה מעשה המטריף, אלא שאנו מסופקין בגמר המעשה, שהרי אמרינן לקמן על ארי בינייהו ונמצאת צפורן בגבה אלא שאנו מסופקין אם דרסן דרוסה האוסרת אם לאו, וכן אם ישב לה קוץ שאנו מסופקין אם גמר הקוץ לנקוב ויצא לחוץ אם לאו, וכיון שכן מספק צריכה בדיקה, אבל בזו שאין כאן שום הוכחת איסור ולא התחלתו, שהרי סירכא זו יש לתלותה בלחה הבאה שלא מחמת נקב כלל אף בדיקה אינה צריכה עכ"ל. והנה הפרי מגדים כתב בריש סימן זה (במ"ז סק"א) דברוב בועות קרום התחתון ניקב וכמ"ש הרמ"א ז"ל (בסי' ל"ו ס"ב) דאם נמצא בועה על מקום שנקלף עור העליון יש להטריף כי הוי כקרום שעלה מחמת מכה, וכתב הש"ך כלומר דקרום התחתון הוי קרום מחמת מכה, וכ"כ הט"ז (בס"ז סק"ח) מ"כ אם נקלף העור העליון של הבועה דהיינו עור הריאה טרפה, מפני שעור התחתון הוא עור הבועה והוא עור הבא מחמת מכה וזה אפילו בבועה יחידית עכ"ל, וכ"כ בדעת קדושים (סי' ל"ו סק"ה), וכ"כ בכנה"ג (סי' ל"ז) בהגהות הטור סק"כ בשם דמש"א ועי' בר"א:

ולפ"ז שפיר קאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, דהעלתה צמחים חוששים לה וצריכה בדיקה אם לא ניקבו קרומי הריאה, דכיון דכבר ניקב קרום התחתון ע"י הבועה דהוא קרום מחמת מכה, א"כ כבר הוחל בה מעשה המטריף שוב צריך בדיקה בקרום השני, ודמי ממש לישב לו קוץ בוושט שהוחל בה מעשה המטריף שהתחיל לנקוב וצריך בדיקה אם לא ניקב לחוץ, והכא נמי ע"י הבועה יוכל לינקב גם קרום השני, שהרי מש"ה באמת ר' יוחנן רצה לאסור צמחים בריאה, וכתב הרשב"א ז"ל דאע"פ שר' יוחנן מתיר ריאה שנשפכה כקיתון, משום דהתם לא מטי לקותא לעור דידיה, אבל בועות הגדילות בין עור לבשר קרוב הדבר שניקבו הקרומים, ולא מהני בדיקה דקרום הוא שעלה ולא קיבל מרבותיו. ומש"ה לא אמר בה לא איסור ולא היתר עי"ש, והובא כאן במ"ז סק"א:

אמנם כל זה לרב יוסף בר מניומי א"ר נחמן, דלשיטתיה אזיל. דאיתא בגמרא (דמ"ו ע"א) הריאה שניקבה רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה, אמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן וסימניך כיתונא דורדא דמנחא ביה ריאה, וכתב רש"י ז"ל דרב נחמן קרמא תתאה ס"ל וכתבו התוס' דמאן דס"ל קרמא תתאה היינו עם עילאה, וא"כ כיון דלרב נחמן אינו טרפה רק עד שינקבו שני הקרומים, ובצמחים שניקב קרום התחתון הרי כבר הותחל בה מעשה המטריף מש"ה צריך בדיקה גם בקרום העליון ושפיר קאמר ר"י בר מניומי אר"נ דהעלתה צמחים חוששין לה, אבל שמואל דס"ל דניקב קרמא עילאה לחוד טרפה, א"כ אין הטריפות תלוי כלל בקרום התחתון, ואם ניקב התחתון עדיין לא התחיל בה כלל מעשה המטריף דהרי הו"ל כמו שניקב בשר הריאה ושפיר קאמר שמואל דהעלתה צמחים כשרה, דאף בדיקה אינה צריכה לשמואל לשיטתיה, אבל הרמב"ם ז"ל שפיר פסק דהעלתה צמחים צריכה בדיקה כיון דקיי"ל דניקבו זה בלא זה כשרה והטריפות תלוי בשני הקרומים. וכל שניקב התחתון הרי הותחל בה מעשה המטריף וא"ש: ואמנם יש לדחות דאף לשמואל דאין הטרפות תלוי בקרום התחתון מ"מ חשיב זה הותחל בה מעשה המטריף וכמו גבי דרוסה דעל ארי והוא שותק והם מקרקרין וכן אם נמצא צפורן בגבו של שור דמסופקין אם היה דרוסה האוסרת, והרי אם לא היה דרוסה אוסרת לא הותחל בה כלל דבר המטריף ואעפ"כ חשיב לה הרשב"א ז"ל הותחל בה המעשה המטריף, כלומר דמעשה שעי"ז יכולה להיות טרפה התחיל בה דעל ארי כו' וכן הכא י"ל דהבועה דניקבה קרום התחתון עי"ז יונקב קרום העליון, מ"מ אינו מוכרח וי"ל כנ"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל, וכ"כ בחדושי הרי"ם ז"ל בחולין (דמ"ו ע"א) דלמ"ד דניקב קרום התחתון לחוד טרפה אם ניקב העליון חשיב לא התחיל בה מעשה המטריף ולא צריך בדיקה לשיטת הרשב"א ז"ל עש"ה. ולהרמב"ם ז"ל צ"ל כמ"ש בראש אפרים בקוה"ר (סי' ל"ו סק"כ) דאין להוכיח דא"צ בדיקה מהא דחזי הנך דקיימי כנדי כנדי צמחי צמחי ולא א"ל ולא מידי, משום די"ל דקים ליה בטבחי דודאי מיזהר זהירי וכתורה עשו לבדוק כל דבר הצריך בדיקה ובדקו ועלתה בנפיחה כראוי ורק לענין הא דעכורין טרפה הקשו דהרי צריך בדיקה ואמאי לא א"ל ולא מידי דהא חזי דקיימי כנדי כנדי ואין פותח אותם עש"ה:

ולפ"ז שכתבו דבבועה ניקב קרום התחתון, יש לומר בהא דאיתא לקמן דסרכא תלויה מתוך הבועא טרפה, והפוסקים למדו מכאן דין תרתי לריעותא, ולפ"ז י"ל דבלא"ה טרפה שהרי הרשב"א ז"ל כתב בחדושיו ובתה"א דסרכא תלויה מש"ה כשרה משום דאיכא ספק ספיקא, ספק דהוי הפשטת ליחה ולא ניקב כלל ואת"ל דניקב, ספק שמא ניקב רק קרום העליון ע"ש. ולפ"ז בס"ת מתוך הבועא שוב אי"ל ספק שמא ניקב רק קרום:

העליון דהא בניקב קרום העליון לחוד ג"כ טרפה, כיון דניקב קרום התחתון כנגדו דהבועא הוי רק קרום מחמת מכה. שוב ראיתי שהקדימני בזה בספר ערוגות הבושם, [ומה שהקשה על הא שכתבו דבבועא הוי ניקב קרום התחתון עי' במקדש מעט (סי' ל"ו סק"ד) שמתרץ זה]:

ולפ"ז יש לתרץ בהא דקאמר רבא (דמ"ז ע"א) הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא. כתב הרא"ש ז"ל (סי' כ"ו) דהרשב"ם והריב"ם ז"ל ס"ל דרק במליא מוגלא טרפה אבל תרי בועי דסמיכי במים זכים כשרה. ורבינו מאיר ז"ל הקשה על דבריהם דא"כ הא דקאמר בגמרא (דמ"ח ע"א) בעא מיניה רבה בר בר חנה משמואל העלתה צמחים מהו א"ל כשרה א"ל אף אני אומר כן אלא שהתלמידים מזדנזין בדבר דא"ר מתנא מליא מוגלא רפה מים זכים כשרה א"ל ההיא בכוליא אתמר ע"כ. ואמאי לא משני ליה ההיא בתרי בועי דסמיכי להדדי אתמר דבמוגלא טרפה ובמים זכים כשרה ע"כ דגם במים זכים טרפה ע"ש:

אך דהנה הפר"ח עמד דאיך אפשר להכשיר בועי דסמיכי במים זכים לשיטת הר"ן והרשב"א ז"ל דטרפה משום דדוחקות זו את זו וסופו של קרום ליפסק א"כ מה לי מוגלא מה לי מים זכים, ורק לשיטת רש"י ז"ל דתרי בועי דסמיכי טרפה משום דמעיד שהיה נקב בריאה והעלה הבועות סביביה י"ל דמים זכים אינו מעיד על נקב עי"ש. אמנם לפעד"נ דהנה הפר"ח הקשה על הא דמכשירין תרי טנרי דסמיכי להדדי והרי כל טנרא היה מקודם בועא וכמ"ש רש"י ז"ל טנרי צמחים גדולים והוקשו כסלע וכיון דכבר היה טרפה בשעה שהיה תרי ביעי דסמיכי להדדי איך חוזרין להכשירן בשעה שנעשו טנרי, וכתב הפרי מגדים (במ"ז סק"ד) דלרשב"א ור"ן ז"ל תרי בועי דסמיכי לאו ודאי סופן לינקב ורק ספק הוא שמא יונקבו להדדי ומש"ה כשנעשו טנרא סימן הוא דהדרא בריא ע"ש. וקשה לכאורה כיון דלא הוי רק ספק שמא ינקבו אמאי טרפה נימא ס"ס שמא לא ינוקבו ושמא ינקב רק קרום העליון וכמו בסרכא תלויה שכתב הרשב"א ז"ל דאמרינן ס"ס שמא ניקב רק קרום העליון. אך דא"ש לפי הנ"ל דבכל בועא ניקב קרום התחתון וא"כ אין כאן ס"ס דאף אם ינקב רק קרום העליון ג"כ יהיה טרפה דהו"ל ניקבו זה כנגד זה וכמו בסרכא תלויה מבועא. והנה בדעת קדושים (סי' ל"ו ריש סק"ד) כתב דבבועא של מים זכים י"ל דאין עור פנימי מירקב רק גדל כיס לבן נוסף, ורק בסוף דבריו נראה דחזר בו שכתב להשיג על הלב"ש שהכשיר נגלד קרום העליון על בועא במים זכים ע"ש במקדש מעט. אמנם להלב"ש צ"ל דבמים זכים לא ניקב קרום התחתון, ובאמת שכן משמע בהדיא בכנה"ג (בהגהות הטור ס"ק כ"ח) שכתב שמעתי על בועא במים זכים יש לה קרום בפ"ע ואין הרוח יוצא ממנה אפילו כשמנקבין הבועות והקרום בפנים לבן עכ"ל (ועי' בר"א סי' ל"ו ס"ק י"ז) וזה דלא כמ"ש הט"ז לקמן סק"ח וש"ך (סי' ל"ו סק"ג). ולפ"ז מתורץ קו' הפר"ח דשפיר י"ל לר"ן ורשב"א ז"ל תרי בועי דסמיכי במים זכים כשרה ולא אמרינן הרי סופו שינקבו להדדי, דבמים זכים שוב י"ל ס"ס ספק שמא לא ינקבו וספק שמא ינקב רק קרום העליון כיון דבמים זכים לא ניקב קרום התחתון:

ולפ"ז מתורץ קו' רבינו מאיר ז"ל דאמאי לא קאמר שמואל דהא דקאמר רב מתנא מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה היינו בתרי בועי דסמיכי להדדי לשיטת הרשב"ם והריב"ם ז"ל. ולפ"ז א"ש דשמואל לשיטתיה דס"ל דניקב קרום העליון לחוד טרפה כנ"ל א"כ בודאי אף במים זכים טרפה, דאי"ל ס"ס שמא ינקב רק קרום העליון, אבל לדידן דקיי"ל דכשר בניקב קרום העליון שפיר ס"ל לרשב"ם וריב"ם ז"ל דבועי דסמיכי כשרה במים זכים משום ס"ס, וסבירא להו כטעם הר"ן והרשב"א ז"ל וא"ש:

ולפ"ז אפשר דיש לומר הא דאמר רבה בר בר חנה אף אני אומר כן אלא שהתלמידים מזדנזין בדבר דאמר רב מתנא מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה, והוא דרבה בר בר חנה קאמר דצמחים כשרה ולא קשה לדידיה מהא דרב מתנא דהיה ס"ל דאינו טרפה רק שניקבו שני הקרומים וממילא ביעי דסמוכי במים זכים כשרה ויש לפרש דברי רב מתנא בביעי דסמיכי, ורק שהתלמידים מזדנזין בדבר דס"ל כרב ושמואל ורב אסי דניקב קרום העליון לחוד טרפה, ומש"ה רבה ב"ב חנה שאל בזה את שמואל לשיטתיה ושני ליה דההיא בכוליא אתמר אבל בריאה העלתה צמחים כשרה וא"ש:

[ב] שם ואם נמצאת בהם ליחה סרוחה או מים סרוחים או עכורים הרי זה טרפה, הגה ורבים מכשירים אפילו בעכורים וסרוחין, וכן המנהג להכשיר בועות בכל ענין אם אינן סמוכות ע"כ:

שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל להטריף בריאה עכורים או סרוחין דגרסי לקמן (דנ"ה ע"ב) בהא דאמרי במערבא כל הפוסל בריאה כשר בכוליא, שהרי נקב פסול בריאה וכשר בכוליא וכ"ש היכא דכשר בריאה כשר בכוליא, מתקיף לה ר' תנחומא וכללא הוא והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא, והרי מים זכים דכשרים הכא והכא, אלא אמר ר' אשי טרפות קא מדמית להדדי כו', ומים זכים דכשרים הכא והכא לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טרפה, וכי צילי נמי לא אמרן אלא דלא סריח אבל סריח טרפה ע"כ. והפוסקים חלקו ע"ז דדוקא בכוליא טרפה סריחי או עכירי אבל לא בריאה שהרי איתא בגמרא דחזנהו דקיימי כנדי כנדי טינרי טינרי ולא א"ל ולא מידי ולא מפלגינן כלל בין אסרח ללא אסרח, והרא"ש ז"ל (בסי' מ"ה) כתב ג"כ כיון דבריאה מוגלא כשרה וסתם מוגלא היא ליחה סרוכה או עכירי ולא עדיפי ממים זכים סריחי ועכירי (עי' כל זה בטור כאן וסימן ל"ו), ובב"ח שם כתב בשם הרשב"א ז"ל לתרץ דמים עכורים וסרוחים גרע ממליא מוגלא דהדרא בריא. אך דהרמב"ם ז"ל כתב דגם במוגלא אי סריח טרפה ע"כ, ומשמע מדברי הב"ח דלהרשב"א דוקא מים סרוחים טרפה ולא מוגלא סרוחה, ובכנה"ג שם (בהגהות ב"י ס"ק נ"ח) השיג על הב"ח, וכתב דגם דעת הרשב"א ז"ל דמוגלא סרוחה טרפה כהרמב"ם ז"ל ורק דהרשב"א קאמר במוגלא דלא סריח דעדיף ממים סרוחים משום דהדרא בריא, ובפרי מגדים (במ"ז וש"ד סק"א) הביא דברי הב"ח ז"ל וכתב דהרשב"א ז"ל משמע דסובר מוגלא סרוחה כשרה עש"ה: וראיתי בשו"ת הר"י מיגא"ש ז"ל בסי' ל"ד כתב וז"ל. וששאלתם מיגלא דאשתכח בריאה ואסרח מי טרפינן לה לבהמה או לא. הכי חזינן כיון דאמר רבנן מוגלא בריאה כשרה, בין אסרח בין לא אסרח כשרה, דכי פלוג רבנן במים זכים הוא דפלוג, אבל במוגלא לא פלוג, תדע דהא מים כי אסרח טרפה מוגלא כדקיימי קיימי ואע"ג דאסרח כשרה ולית לן לדמויי מילתא דמוגלא למילתא דמים זכים בלי ראיה, דהא אמרינן אין אומרים בטרפות זו דומה לזו. ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה עכ"ל ז"ל עכ"ל. ושם בלוח הסמנים כתב דצ"ל תדע דהא מים כי עכירי דדמו למוגלא טרפה ומוגלא גופיה כשרה, ה"נ אע"ג דמים זכים כי אסרח טרפה מוגלא כדקיימי קיימי ואע"ג דאסרח כשרה עכ"ל, ובברכי יוסף כאן רמז על תשובה זו:

והנה י"ל דגם דעת רבו הרי"ף ז"ל דרק מים סרוחים טרפה ולא מוגלא סרוחה, והא שכתב וריאה שהעלתה צמחין כשרה ואע"ג דמלאין מוגלא או מים זכים,:

וה"מ דלא סריח אבל סריח טרפה כדבעינן למימר קמן עכ"ל. י"ל דקאי רק אמים זכים ולא אמוגלא, שהרי לקמן קאמר כשר בזה ובזה מים זכים ולא אמרן אלא דצילי אבל דעכירי טרפה, ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרח אבל אסרח טרפה ע"כ, הרי איירי רק ממים אבל לא ממוגלא אמנם הרמב"ם ז"ל כתב בהדיא (בפ"ז ה"י) דליחה סרוחה או מים עכורים או סרוחין טרפה, וזה דלא כרבו הר"י בן מיגא"ש ז"ל:

והנה לפי שיטת הר"י מיגא"ש ז"ל מתורץ מה שהקשה הרא"ש על הרי"ף ז"ל שהרי סתם ליחה סרוחה היא, ולפ"ז א"ש אה"נ דסרוחה היא ומ"מ מוגלא סרוחה כשרה, ואין אומרים בטרפות זו דומה לזו, ומתורץ ג"כ מה שהקשו בהא דחזנהו דקיימי כנדי כנדי טינרי טינרי ולא א"ל ולא מידי, והרי היה להם לחוש דילמא סרוחים הם, ולפ"ז א"ש דכנדי וטנרי הם מלאים מוגלא וכמ"ש רש"י ז"ל, ומוגלא אע"ג דסרוחה כשרה:

אך קשה מנ"ל באמת להרמב"ם ז"ל לחלוק על רבו הר"י מיגא"ש ז"ל בלי ראיה מגמרא, והרי י"ל דמוגלא שאני ממים. ונראה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות לתרץ קו' הפוסקים דאמאי דהני אמוראי דחזו דקיימי כנדי וטנרי ולא א"ל ולא מידי, הרי יש לחוש שהיו סרוחים, וכתב דאה"נ דהם ס"ל דכשרה מוגלא סרוחה בריאה, ור' יוחנן דטריף צמחים בריאה ור' ירמיה שהיה מסתפק הוא מטעם חשש סרוחים, ורב אשי הוא דאכרע דעכורין וסרוחין טרפה וקיי"ל כוותיה עי"ש, וכ"כ באשכול דהא דר' יוחנן ור' ירמיה לא אכלי מהני צמחי משום דחששו שמא סריחי ע"ש. ולפ"ז מתורץ מה שהקשה הרשב"א ז"ל דר' יוחנן לא הכשיר ריאה דאית בהו צמחים והכשיר ריאה שנשפכה כקיתון, וכי עדיף זה מצמחים. אך דהנה בכנה"ג (בסי' ל"ו בהגהות הטור ס"ק ל"ב) כתב דרק בבועא ס"ל להרי"ף ורמב"ם ז"ל דליחה סרוחה טרפה, אבל בריאה שנשפכה כקיתון אפילו עכורים וסרוחים טרפה, שהעכירות והסריחות ממיחוי הבשר הוא ומש"ה לא הזכירו גבי ריאה שנשפכה כקיתון שיהיו דוקא במים זכים, והרמב"ם ז"ל סמך שני הדינים ריאה שנשפכה ובועה בריאה, והתנה גבי בועא שלא יהיו עכורים וסרוחים, ולא התנה גבי ריאה שנשפכה, והביא ראיות לזה מכמה ראשונים, ודלא כטור וב"י דס"ל דגם גבי ריאה שנשפכה כקיתון טרפה בעכורין וסרוחין, לשיטת הרמב"ם והרי"ף ז"ל עש"ה [ובתב"ש סי' ל"ו ס"ק מ"א ובמ"ז סק"א סימן זה, ובראש אפרים (סי' ל"ו) בקוה"ר ס"ק ל"ו]. ולפ"ז שפיר הכשיר ר"י ריאה שנשפכה כקיתון דאין כאן חשש סרחון דגם סרוחים כשרה, משא"כ בבועא לא רצה להכשיר משום חשש סרוח וא"ש. ולפ"ז היה להרמב"ם ז"ל ראיה דגם במוגלא אי סרוחה טרפה מהא דר' יוחנן ור"י לא רצו להכשיר צמחים בריאה משום חשש סרוח, ואע"ג דכמה אמוראים הכשירו מ"מ קיי"ל כרב אשי דהוא הכריע לאיסור וכמ"ש הרמב"ן ז"ל וא"ש:

ולפי שיטת הכנה"ג הנ"ל מתורץ מה שהקשה בכו"פ (סי' ל"ו סק"ט) לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דעכורים וסרוחים טרפה בריאה א"כ קשה הא דבעי רבא בסוכה (דל"ו ע"א) נולדו באתרוג סימני טרפות מהו ומפרש כי הא דא"ר יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון והוא דקיימי סמפונות כו' הכא מאי, התם דלא שליט בה אוירא הדר בריא הכא דשליט בה אוירא סרוחי מסרחת, או דלמא ל"ש, ופשיט ליה אתרוג תפוח סרוח פסול מאי לאו תפוח מבחוץ וסרוח בפנים, וקשה מאי פשיט, פשיטא דסרוח מבפנים פסול ומכ"ש באתרוג, עש"ה, ובקושיא זו קדמו גאון קדמון הוא הראב"ד ז"ל באשכול, אך הוא הקשה ממסקנא דמסיק לא אידי ואידי מבחוץ, ול"ק הא דתפח אע"ג דלא סרח, והא דסרח אע"ג דלא תפח, הרי קמן דסרח מבפנים לא מש מפסל מדמה ליה לריאה שנשפכה כקיתון עכ"ל, ולפי הנ"ל א"ש דבריאה שנשפכה כקיתון באמת עכורים וסרוחים כשרה וה"ה באתרוג דמדמה לריאה שנשפכה דמחמת מיחוי בשר האתרוג והסמפונות נעשו עכורים וסרוחים, [ועי' במלחמות ובראש אפרים בקוה"ר סי' ל"ו ס"ק ל"ט]:

והנה הא דאיתא שם (דמ"ח ע"א) ר' יצחק בר יוסף הוי קאזיל בתריה דר' ירמיה בשוקא דטבחי, חזנהו להנך דקיימין צמחי צמחי, אמר ליה לא בעי מר אומצא [רוצה היה לדעת אם יכשירנה ואם לאו. רש"י] א"ל לית לי פריטי [דוחהו היה. רש"י] א"ל אקפן אנא [הטבחים יקיפו לי באמנה, כמו החנווני מקיף לשון אמנה. רש"י] א"ל מה אעביד לך דכי אתו לקמיה דר' יוחנן משדר להו לקמיה דר' יהודה בר' שמעון דמורי בה משמיה דר' אלעזר ב"ר שמעון להיתירא וליה לא ס"ל [לר' יוחנן לא ס"ל לאכשורי, ומיטרף נמי לא הוי טריף לה ניהלייהו דלא שמיעא ליה מרביה. רש"י]. וקשה לי שהרי איתא שם (דמ"ד ע"ב) גבי פסיקת הגרגרת ברובה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה, וזבן מינה בתליסר איסתירי פשיטי בישרא, ופריך וכיון דאורי בה חכם היכי אכל מינה, והא כתיב (יחזקאל ד') ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול כו', שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ומשני הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה ב"ב חנה אגמריה סמך, וכתב רש"י ז"ל מילתא דתליא בסברא, דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא והכא רבה אגמריה סמיך דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה מלתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר, וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא, דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות, ופעמים שאדם טועה במראותיהן עכ"ל, וא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבועא מלאה מוגלא סרוחה או עכורה טרפה, בודאי אין לחכם לאכול ממנה אפילו אם המוגלא איננה עכורה או סרוחה, דהרי הו"ל מילתא דתליא בסברא, דהרי איכא למימר דלמא טעה והיא עכורה או סרוחה, שהרי לפמ"ש הרמב"ן והאשכול מש"ה באמת אסרו ר' יוחנן ור"י משום חשש דמוגלא סרוחה היא. ולפ"ז קשה מאי קאמר ליה ר' יצחק בר יוסף לר' ירמיה לא בעי מר אומצא וכתב רש"י ז"ל דרוצה היה לדעת אם יכשירנה, שהרי אפשר דאע"ג דכשרה היא מ"מ ר' ירמיה לא היה רוצה לאכול דהרי הו"ל בהמה שהורה בה חכם: ונראה דאה"נ דר' יצחק בר יוסף רוצה היה לדעת דאם ר' ירמיה יאכל ממנה ע"כ דבועא עם מוגלא עכורה או סרוחה ג"כ כשרה, דלא שייך בה בהמה שהורה בה חכם כיון דאגמרי' סמך, דצמחי בריאה כשרה, ואם ר' ירמיה לא ירצה לאכול ע"כ דס"ל דעכ"פ אי עכורים או סרוחים טרפה, ומש"ה אינו רוצה לאכול אף שאינם עכורים או סרוחים דהו"ל בהמה שהורה בה חכם, ומש"ה שפיר קאמר ליה ר' ירמיה מה אעביד לך דכי אתו לקמיה דר' יוחנן משדר להו לקמיה דריב"ש דמורה בה להתירא וליה לא ס"ל לאכשורי, משום חשש עכורים או סרוחים, ומש"ה אף דלא קיי"ל כר"י ורק כשמואל דהעלתה צמחים כשרה מ"מ לא רצה לאכול משום דהו"ל שוב בהמה שהורה בה חכם.: ולפ"ז מתורץ מה שהקשיתי מעצמי וראיתי שהקשה כן בראש אפרים (סימן זה בקוה"ר סק"א), הא דקאמר שם (דנ"ה ע"ב) אמרי במערבא כל הפוסל בריאה כשר בכוליא שהרי נקב פסול בריאה וכשר בכוליא ופריך ר' תנחומא וכללא הוא והרי מוגלא דכשר בריאה ופסול בכוליא, וכתב רש"י ז"ל דמוגלא כשר בריאה כדאמרן דקיימן:

צמחי צמחי טנרי טנרי וקשה דהרי איתא בסנהדרין (די"ז ע"ב) דאמרי במערבא הוא ר' ירמיה, וא"כ הכא דכל הפוסל בריאה כשר בכוליא במערבא הוא דאמרי לה והוא ר' ירמיה, א"כ מה פריך ר' תנחומא דהרי מוגלא כשר בריאה ופסול בכוליא הא לר' ירמיה באמת מוגלא בריאה טרפה דהא לא רצה להכשיר הני דקיימן צמחי צמחי ואמר מאי אעביד לך כו', ולפ"ז א"ש דר' ירמיה דלא טריף בהדיא הני דקיימן צמחי צמחי, ע"כ דס"ל דכשרה מוגלא בריאה ורק דלא רצה לאכול משום דר"י טריף מחשש עכורים או סרוחים, ואף דקיי"ל דכשרה אם אינם עכורים או סרוחים מ"מ הו"ל בהמה שהורה בה חכם, אבל לעולם ס"ל לר' ירמיה מוגלא בריאה כשרה ושפיר פריך ליה ר'. תנחומא. והר"א כתב וז"ל וראיתי בכה"ג שכתב דר' יצחק בר יוסף הוי שקיל ואזיל אחוריה דר' ירמיה חזא ריאות דקיימי צמחי צמחי ושרא להו עכ"ל, משמע מזה דגם ר"י דעתו להתיר ורק שמחמיר על עצמו היה שלא לקנות לצורכו כיון שר' יוחנן לא היה סובר כן, ומ"מ היה מורה היתר לאחרים ושתיקתו כהודאה דמיא, או אפשר שהיה גורס בש"ס כן, וא"כ א"ש הא דפריך ר' תנחומא בפשיטות עכ"ל הר"א:

[ג] סעיף ב אם סרכא תלויה יוצאה מן הבועה טרפה. בפרי תאר (סי' ל"ט ס"ק י"א) הקשה לשיטת רש"י ז"ל דאין סרכא בלא נקב וכתב הרא"ש ז"ל דמש"ה סרכא תלויה כשרה משום דכל סרכא דאתיא מחמת נקב מסרכא ממקום למקום, וכל דלא מסרכא בשני ראשיה איגלאי מלתא דלאו מחמת נקב, א"כ גם סרכא תלויה בבועה יהיה כשר מטעם זה, דאם היה נקב היתה נסרכת למקום אחר, ואם נאמר דמשכחת לה דאתיא מחמת נקב ונשארת תלויה, א"כ סתרין לכללין דכתב הרא"ש ז"ל דכל סרכא מחמת נקב נסרכת למקום אחר, ותירץ דכיון דאיכא ריעותא דבועה תלינן לומר דנסרכה למקום אחר ונפרקה הסרכא עש"ה:

ולכאורה קשה לפ"ז מה שכתב הט"ז (בסק"ב) דכ"ש דיש להטריף סרכא דבוקה בבועה ואזלא ע"י מיעוך ומשמוש דהא סרכא תלויה מותר לכ"ע אפ"ה אסור כשיוצאה מן הבועה, ק"ו לסרכא דבוקה שהרבה פוסקים ס"ל דלא מהני מיעוך ומשמוש פשיטא שיש להטריף כשיוצאה מן הבועה, והרי י"ל בשלמא סרכא תלויה יוצאה מן הבועה טרפה דאמרינן שהיתה סרוכה למקום אחר ונתקה, משא"כ סרכא דביקה עוברת ע"י מיעוד ומשמוש כיון דקיי"ל להכשיר סרכא עוברת ע"י מו"מ דאמרינן דסרכא אם ימעך אדם כל היום לא תנתק, א"כ מה בכך דאיכא ג"כ בועה הרי המו"מ הוא ראיה דאין כאן סרכא, וצ"ל ע"כ דאף דאזלא הסרכא ע"י מו"מ מ"מ אפשר דהיא סרכא גמורה דהרי הרמ"א ז"ל כתב (בסי' ל"ט סעיף י"ג) דסרכא דאזלא ע"י מיעוך ומשמוש תולין להקל ואומרים שאין זה סרכא אלא ריר משמע דרק תולין להקל, ובשמ"ח שם (ס"ק ל"ו) כתב דמש"ה אחר שהסירו הסרכא בודקין מקום הסרכא ע"י נפיחה ופושרין, כי חוששין שמא לא נזהר למעך בנחת, או שמא שזה זמן קרוב שנעשה הסרכא ועדיין לא הוקשה ע"ש, ומש"ה שפיר י"ל דסרכא עוברת ע"י מו"מ טרפה אם יוצאה מן הבועא, דרק בלא ריעותא דבועא תולין להקל דזה ריר בעלמא, משא"כ היכי דאיכא ריעותא שוב אמרינן או דלא נזהר למעך בנחת או דהיא סרכא שנעשית זה זמן קרוב ומש"ה אזלא ע"י מיעוך אבל באמת היא סרכא גמורה:

ולפ"ז מתורץ מה שהקשה במשבצות זהב על הט"ז דמה בא ללמדנו פשיטא דסרכא עוברת ע"י מיעוך ומשמוש גרע טפי מסרכא תלויה, ואם ס"ת היוצאה מבועה טרפה כ"ש סרכא דבוקה ועוברת ע"י מו"מ, ומה קמ"ל הט"ז. ולפ"ז א"ש דהו"א דרק ס"ת מבועא טרפה משום דע"י הריעותא דבועה תולין דהיתה סרכא דבוקה ונפרקה, אבל סרכא דבוקה העוברת ע"י מו"מ הו"א מה בכך דיוצאה מבועה מ"מ כיון דעוברת ע"י מו"מ הרי בודאי לאו סרכא היא רק ריר בעלמא, ומאי איכפת לן דאיכא בועה, לזה קמ"ל הט"ז דגם סרכא דבוקה טרפה, דהא איכא פוסקים דס"ל דלא מהני מיעוך ומשמוש וע"כ דלאו הוכחה מוחלטת היא דאם אזלא ע"י מו"מ הוי רק ריר בעלמא, ורק דתולין וכנ"ל, ושפיר אם יוצאה מן הבועה טרפה דבזה הכל מודים די"ל שלא נזהר למעך בנחת או דהיא סרכא שנעשית מזמן קרוב כיון דאיכא ריעותא דבועה: אמנם קשה מה שתירץ הפרי תאר דס"ת מן הבועה טרפה משום דאמרינן דהיתה נסרכה למקום אחר ונפרקה הסרכה, שהרי הב"י (בסי' ל"ט) הקשה אמאי ס"ת כשרה לדברי האומרים אין סרכא בלא נקב ניחוש דילמא סרוכה היתה למקום אחר ונתפרקה, ותירץ דאם איתא דנפרקה באותה שעה היתה ניקבת עכ"ל, ולא חיישינן שמא עלה בו קרום כמ"ש בתב"ש (בסי' ל"ג) דבריאה ניכר קרום מחמת מכה, א"כ שוב קשה אמאי ס"ת מבועה טרפה הרי כיון דלא נדבקה למקום אחר ע"כ דאין כאן נקב, ואי"ל דלמא נפרקה, דהרי אם איתא דנתפרקה היתה ניקבת. והנה שיטת הפ"ת י"ל דס"ל דבאמת ניקבת ורק דקרום עלה בו וס"ל דאין להכיר קרום מחמת מכה בריאה, ומ"מ בשאר ס"ת לא חיישינן שמא נתפרקה דלא מחזקינן ריעותא ורק בס"ת מבועה משום ריעותא דבועה. אך להב"י דס"ל דע"כ לא חיישינן בס"ת דנתפרקה משום דהיתה ניקבת והיה ניכר, א"כ קשה אמאי ס"ת מבועה טרפה, דע"כ כיון שאין כאן נקב לא נתפרקה, וכיון דלא נדבקה ע"כ דאין כאן נקב:

אך מצאתי במהר"י בן לב ז"ל (ח"ג סי' ק"ה) כתב וז"ל, איברא דהראב"ד הוא סבור דהסרכא תלויה היכא דליכא בועה אית לן למימר דאינה אלא ריר בעלמא, דאלו היתה סרכא והיה נקב בריאה היה נאחז במקום הסמוך לה וכמ"ש הרא"ש, אבל היכא דהסרכא יוצאה מן הבועה, היא הוראה דניקבה הריאה, ואע"ג דאיכא הוראה נמי שלא ניקבה הריאה דאלו היתה הסרכא מחמת נקב היתה נאחזת במקום אחר, מאי אולמא דהאי מהאי ואזלינן לחומרא עכ"ל. הרי דקשיא ליה קושית הפרי תאר, וניחא ליה דאע"ג דאיכא הוכחה שאין כאן נקב מדלא נדבקה למקום אחר, מ"מ כיון דאיכא הוכחה דיש נקב מדאיכא בועה אזלינן מספיקא לחומרא דמאי אולמא האי הוכחה מהאי הוכחה: ולפ"ז יש לדון במה שכתב הלב"ש סק"ו, דכל תרתי לריעותא הוי רק ספק טרפה והוכיח כן מלשון הראב"ד ז"ל גבי ס"ת היוצאה מהבועה עש"ה, ולפ"ז י"ל דס"ת מבועה שאני כיון דאיכא ג"כ הוכחה דאין כאן נקב מדלא נדבקה הסרכא למקום אחר והוי הוראה נגד הוראה והוי ספק טרפה, אבל שאר תרתי לריעותא אפשר דהוא ודאי טרפה:.:

ולפמ"ש המהר"י בן לב ז"ל הנ"ל יש לתרץ מה שהקשה בתב"ש סק"ה בהא שכתב הט"ז הנ"ל דסרכא דבוקה שיוצאה מבועה לא מהני מיעוך ומשמוש, משמע הא סרכא תלויה מבועה העוברת ע"י מו"מ כשרה. דאל"כ לאשמעינן רבותא יותר אפילו בס"ת מבועה לא מהני מו"מ, והקשה אמאי באמת מהני מיעוך ומשמוש דהא תלויה נמי לא מחזקינן כ"א להפשטת ליחה, ואתא הבועה ומוציאה מחזקה זו ומעידה עלה בנקב, א"כ מה לי חדא חזקה מה לי תרי חזקות שמחזיקים סרכא עוברת להפשטת ליחה מ"מ הבועה מעידה להוציאה מחזקתה עש"ה. ולפ"ז א"ש, דהרי באמת הבועה בס"ת אינה מוציאה הס"ת לגמרי מחזקתה לומר שבודאי יש כאן נקב ורק דמספיקא קן לחומרא:

הואיל ויש כאן הוכחה נגד הוכחה, א"כ הא תינח היכי דאיכא רק הוכחה אחת להכשיר, אבל אם הס"ת עוברת ע"י מיעוך ומשמוש ואיכא שתי הוכחות להכשיר בודאי הא עדיף טפי, דהכא חדא לטיבותא והכא תרתי לטיבותא, וכמו דריעותא אחת בריאה כשרה מ"מ תרתי לריעותא טרפה ה"ה די"ל דתרתי לטיבותא עדיף וכיון דאיכא שתי הוראות דאין כאן נקב לא חיישינן לריעותא דבועה וא"ש:

וברדב"ז (ח"א סי' קמ"ג) כתב השואל ילמדנו רבינו בדין סרכא מדולדלת אם יש לחוש שמא נתפרקה, כי בשלמא למ"ד אין סרכא בלא נקב אין לחוש כי אינה סרוכה לשום מקום, אלא למ"ד שאיסור הסרכא משום דעתידה ליפרק אם יש לחוש שנתפרקה כו' והרדב"ז ז"ל כתב דהא דאמרינן עתידה להתפרק מן הריאה קאמר, ותנקב הריאה, וכיון שהסרכא תלויה בריאה הרי לא נתפרקה ולא ניקבה, ואם היית יודע פירוש עתידה להתפרק לא היית שואל, ובלאו הני טעמי נמי, תלינן להקל שמענו תלינן להחמיר לא שמענו, דהא תלינן בזאב ותלינן דנקב ע"י משמוש ידא דטבחא, אבל שנתלה שמא הגיע זמנה להתפרק או שמא נתפרקה כבר להחמיר לא אמרינן, ובחנם טרחתי לכתוב על זה לפי שהם דברים פשוטים עכ"ל, הרי תירוץ הראשון הוא כמ"ש הב"י דאם איתא שהסרכא תלויה נתפרקה היה כאן נקב, ותירוץ הב' הוא כשיטת הפרי תאר דרק בס"ת מבועה חיישינן שמא נתפרקה משום ריעותא דבועה אבל בכל ס"ת אין תולין להחמיר שמא נתפרקה [ועי' בתב"ש סי' ל"ט ס"ק מ"ו]: או י"ל קו' הפרי תאר דאמאי ס"ת מבועה טרפה הרי אם היה נקב היה נסרכת למקום אחר. דהנה הרשב"א הקשה אמאי ס"ת כשרה הרי אפשר דאם לא שחטה היתה לבסוף נסרכת למקום אחר, ותירץ הלב"ש (סי' ל"ט ס"ק צ"ח) דכל סרכא דרכה להסתבך תיכף ואם איתא שסופה להתדבק ע"כ דהיא סרכא בת יומא, ובודאי היה נקב במקום הסרכא ע"ש. והנה בס"ת מבועה כתב באמת הראב"ד ז"ל דבודקין ע"י שרית מעל"ע ורק דאנן לא בקיאינן בבדיקה וכמ"ש הלב"ש סק"ו, וי"ל ג"כ דהבועה סותם הנקב וכמ"ש הפ"ת סק"ד ולפ"ז מתורץ קו' הפ"ת דלא קשה דכיון דהיא תלויה אין זה סרכא די"ל דסופה היה להתדבק כקו' הרשב"א, והא דאין כאן נקב דע"י הבועה א"א להכיר: או יש לתרץ קו' הפרי תאר הנ"ל דאמאי ס"ת מבועה טרפה הרי איכא הוכחה דאין כאן נקב מדלא נדבקה למקום אחר, ואי"ל כמו שתירץ דדלמא נפרקה שהרי א"כ היה נקב בריאה וכמ"ש הב"י, דהנה הראש אפרים בקוה"ר (סי' ל"ט ס"ק כ"א) הקשה על הב"י דאכתי קשה בס"ת ניחוש דלמא היתה סרוכה לדופן ונפרקה וא"כ אין כאן ראיה מהא דאין נקב בריאה כיון דהיתה נסרכה לדופן, ותירץ דשוב איכא ס"ס ספק דהיא הפשטת ליחה מהריאה וספק דהסרכא היתה מחמת הדופן ולכן נתפרקה משם עש"ה בארוכה. ולפ"ז א"ש דהרי איתא בגמרא (דמ"ח ע"א) ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, משום דתלינן הסרכא בדופן, העלתה צמחים חוששין לה משום דתלינן המכה בדידה. ומש"ה שפיר בס"ת מבועה אמרינן ביש כאן נקב ואי"ל דא"כ היתה נדבקת די"ל דנתפרקה מדופן ואין ראיה מהא שאין כאן נקב בריאה, ורק בס"ת לחוד לא חיישינן שמא נתפרקה מדופן אבל בהעלתה צמחים שפיר יש לחוש דהיתה סרוכה לדופן והמכה היתה מהריאה כדאמר העלתה צמחים חוששים לה וא"ש:

ולפמ"ש הנו"ב במה"ת (חיו"ד ססי' כ"ג), הובא ביד אפרים סי' ל"ו הטעם דס"ת מבועה טרפה משום דהואיל ותחת הבועה כלה הבשר לכך לא היה להסרכא יניקה וחיזוק בפנים ולא היה לה כח להאחז במקום אחר ע"ש, ל"ק קו' הפ"ת הנ"ל וא"ש, ובנו"ב שם כתב להטריף מש"ה ס"ת על חסרון מבפנים די"ל דכיון דלא היה לה להסרכא חיזוק וכח לא נתדבקה למקום אחר, ואמנם לפע"ד כיון דמהר"י בן לב והפ"ת הקשו דאמאי ס"ת מבועה טרפה הרי איכא הוכחה דלא נסרכה למקום אחר ע"כ דאין כאן נקב, ולא ניחא להו בסברת הנו"ב כיון דיוצאה מבועה אין לה כח להאחז ש"מ דלא ס"ל הכי, וכן בפתחי תשובה (סימן ל"ו סק"י) השיג על הנו"ב ע"ש:

[ד] שם ברמ"א ז"ל. וה"ה בועה העומדת במקום שאר ריעותא אע"פ דכשר בלאו הכי, כגון בגבשושית או במקום דמשמעת קול או שהבועה בעצמה משמעת קול טרפה ע"כ. וכתב הש"ך בסק"ד וה"ה בועה כו' כלומר דכמו שהסרכא היוצאה מבועה טרפה משום דהו"ל תרתי לריעותא א"כ ה"ה בגבשושית וכה"ג, וכתב בשפתי דעת דכוונתו דלא תימא דוקא ס"ת מבועה די"א דאין סרכא בלא נקב ובועה מעיד על הנקב ויש ב' עדים המעידין זה על זה, משא"כ בועה על הגבשושית, לכן אמר הרב דהכל חד טעמא מטעם תר"ל הוא וטרפה: והנה במהרי"ט ז"ל (ח"א סי' ע"ח) כתב וז"ל, שאלתם ריאה שיש בה אבעבועות ויש מהם מלאים מים זכים ויש מהם מלאים מוגלא, ולעולם אנו נוהגים להכשיר אע"פ שיש בהם סרכא, וזה החכם כה"ר דוד אחר שבא, לפעמים מטריף לפעמים מכשיר ואינו נותן טעם בדבר, והקהל מתרעמים האחד בא לגור כו', וכתבנו לחוב ולא שלחו לנו טעמא דמסתבר, ועתה יורנו רבינו. תשובה, פנים יש בזה לאסור, דכל היכא דאיכא ריעותא בריאה יש לנו לומר שמחמת כן נסרכה שנקבה והוציאה ליחה, תדע דכל היכא דאיכא ריעותא חיישינן דהא לרב נחמן דאמר ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה כשהעלתה צמחים חוששין לה משום דאתיליד בה ריעותא כו' עכ"ל. והנה לפמ"ש דיש לנו לומר שמחמת כן נסרכה שנקבה והוציאה ליחה, יש לומר דדוקא ס"ת עם דגורמים זה את זה דע"י שהבועה ניקבה הוציאה ליחה ונעשה הסרכא תלויה, אבל היכי דאין הריעותות גורמים זה את זה כגון בועה על גבשושית אפשר דלא אמרינן ביה תר"ל לפי דברי המהרי"ט ז"ל:

והנה הט"ז (בסי' ל"ה סק"י) כתב וז"ל בהגהת אשר"י כתב מעשה שהיה בימין שתי אונות גדולות והשלישי ניכר בה חיתוך כדי להכשיר על ידו, והיה שם שינוי אחר שבצד שמאל היה ג' אונות, ואסר רב אחאי, והשיב ר"י לא ידעתי למה אסר אם לא קבל מרבותיו כי נראה לי היתר גמור עכ"ל, וכתב רש"ל ונראה להחמיר כרבותיו של רב אחאי, ונראה שגם רמ"א מחמיר בזה דאיכא תרתי לריעותא עכ"ל הט"ז, ובאור זרוע הלכות טרפות אחר שהביא דברי רב אחאי ז"ל הנ"ל כתב וז"ל, והשיב רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל לא ידעתי מה ראה לאסור אם לא קיבל מרבותיו דקים להו בקבלה כו' נ"ל היתר גמור, כי גם איני כדאי להכריע על דברי הרב, ולפי דעתי לא היה החיתוך בעיניו חיתוך גמור ובלא שינוי אחר נראה לי לאסור. ואם לחשך אדם לומר טעם לאיסור מדאמרינן בסוף פ' על אלו מומין (דמ"ב ע"ב) הואיל ואשתני להיות טומטום יש לחוש דאשתני לענין סריס חמה, ואשתני נמי בבהמה להיפך זכרותו לנקבותו, אין הנידון דומה לראיה דהתם ודאי הואיל ואשתני לקלקול זה איכא למיחש לקלקול אחר הרגיל להיות עמו, אבל הכא יתרת דשמאל דקיימי בדרא דאוני אין שום קלקול שיהא רגיל לגרום שלא יהיה בימין אלא שתים. ואפ"ה לא חיישינן כ"ש בשינוי של שמאל שאין בו שום קלקול שלא נחוש בשבילו לצד ימין לכלום. יצחק בר שמואל זצ"ל עכ"ל:

האור זרוע, ולפ"ז בס"ת מבועה דיש לומר שהבועה ניקבה והוציאה ליחה וקלקול הבועה רגיל לגרום שיהיה סרכא, שפיר י"ל דהואיל ואשתני להיות בועה אשתני נמי שיהיה סרכא מחמתה, שהרי אם יתרת דשמאל היה רגיל להיות גורם קלקול בימין היה הר"י מודה שהיא טרפה מחמת תר"ל דהואיל ואשתני אשתני גם לקלקול שני:

ולפ"ז מ"ש האחרונים ז"ל דאין לאיסור תרתי לריעותא מקור בש"ס והשיגו על הב"ח ז"ל שכתב דלמדו זה מריש נדה דאמרינן התם כיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי, דאין ענינו להכא להטריף שני ריעותות כשרות בריאה ע"ש. ולפ"ז י"ל דעכ"פ תר"ל דריעותא אחת גורמת לחברתה כגון ס"ת מבועה, שפיר י"ל דאיכא מקור בש"ס בכורות הנ"ל דהואיל ואשתני לקלקול אחד אשתני גם לקלקול השני הגורם זה לזה:

[ה] סעיף ג אם יש בה שתי אבעבועות סמוכות זו לזו אסורה, אפילו מלאות מים זכים. הרא"ש ז"ל (סי' כ"ו) כתב דהרשב"ם וריב"ן כתבו דלא מטרפינן בתרי בועי אלא מליין מוגלא ודקדקו מדנקט בועי משמע שמלאין מוגלא מלשון (שמות ט') פרח אבעבועות. ורבינו מאיר ז"ל הקשה על דבריהם הא דבעא מיניה רבה בר בר חנה משמואל העלתה צמחים א"ל כשרה ופריך ליה מהא דאמר רב מתנא מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה, ומשני ליה ההיא בכוליא אתמר, ואמאי לא מוקי לה אף בריאה לענין תרי בועי דסמיכי להדדי אלא ודאי אין חילוק בריאה אף לענין תרי בועי בין מים זכים ובין מוגלא:

ולפע"ד היה נראה דאפשר לתרץ לפמ"ש הרמב"ם ז"ל דשתי בועות דסמוכות להדדי טרפה שהדבר קרוב הרבה שיש נקב ביניהן ואין להם דרך בדיקה, וכתב הלב"ש (ס"ק י"ז) דמלשון הרמב"ם ז"ל משמע דהוי רק ספק טרפה, ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דאין להם דרך בדיקה משום דמפרש לישנא דרבא דקאמר הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא, ולא אמר סתם טרפה, משום דסתם טרפה משמע ודאי טרפה והכא רק לא מהני בדיקה דשמא נסתם והוי רק ספק טרפה עי"ש. ולפ"ז א"ש דלא משני דהא דאמר רב מתנא מליא מוגלא טרפה איירי בתרי בועי דסמיכי, דא"כ לא הו"ל למימר דטרפה דמשמע ודאי טרפה, אח"ז ראיתי שכתב כן בספר ערוגות הבושם:

אך רבינו מאיר דהקשה כנ"ל ע"כ דס"ל דהוי ודאי טרפה וכמו דס"ל לרוב הפוסקים ז"ל וכמ"ש הלב"ש, והא דקאמר רבא לישנא דלית להו בדיקותא היינו כמ"ש הר"ן ז"ל גבי הא דאמר רבא גבי הני תרתי אוני דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא דאי הוי אמר טרפה הוי משמע דאיסור הסירכות מחמת עצמן הוא, והא ליתא או מחמת שיש בה נקב עכשיו או מחמת שסופו לינקב מש"ה נקט לישנא דלית להו בדיקותא ע"ש. וה"ה הכא תרי בועי דסמיכי טרפה רק או משום דמעידים על נקב כשיטת רש"י ורמב"ם ז"ל או משום דסופן לינקב לשיטת רשב"א ור"ן ז"ל, ומ"מ שפיר הקשה רבינו מאיר ז"ל דהיה אפשר לומר דהא דאמר רב מתנא מליא מוגלא טרפה איירי בתרי בועי דסמיכי דהא מצינו לישנא דטרפה גם היכי דאינו טרפה מחמת עצמו, וכמו דאמר רבא חסר או יתיר טרפה אע"ג דטרפה רק משום סופו לינקב וכן דמיא לאופתא ומראות פסולות דטרפה רק משום סופן לינקב וכן צמקה דלרשב"א ז"ל טרפה רק משום סוף הלב לינקב וכן הרבה טרפות, [ועי' לעיל סק"א מה שכתבתי לתרץ קו' הר"מ ז"ל:

[ו] סעיף ד אבעבוע שנמצא בשיפולי הריאה נוהגין לאסור אם אין בשר כל שהוא מקיף בכל צד. וכתב הש"ך בשם הפוסקים ז"ל הטעם משום דמתחזיא כתרתי בועי דסמיכי. אך בתוס' הקשו על זה שהרי מכשרינן חדא בועי דמחחזיא כתרתי אי שפכן להדדי הרי דלא חיישינן למראית עין ובמחזיק בדק סי"ח הקשה והרי בועי בשפולי איירי דשפכי להדדי הרי חזינן דחדא הוא ואינה דומה לתרי בועי, ותירץ דאתא לאכשורי אף בלא בדיקה ושוב אתא לאכשורי בתרי בועי ע"ש, וזה דוחק. ולולי דבריהם ז"ל היה נראה לפע"ד לתרץ לפמ"ש הראב"ן ז"ל (סי' רל"ח) הובא בלב"ש (ס"ק פ"ח) וז"ל ותרתי בועי דסמיכי להדדי ולית כלל מן הריאה בינייהו טרפה, דהכי קים להו דכל בועה שאין ריאה מקיפה טרפה, ובמקום שנסמכה לה בועה אחרת וליכא ריאה בהיקפה, האחת הוי בועה והשנית קרום שעלה מחמת מכה ואינו קרום, ועל דבר זה אוסרין חכמי מגנצא בועה בשפולי ריאה כי אומרים אין ריאה בשיפוליה, וחכמי וורמשא היו אומרים מוקפת היא עכ"ל. וכתב הלב"ש לפרש דר"ל דלא קים לחז"ל אלא שאין דרך בועה להעלות בלי נקב אא"כ יקיפה בשר הריאה במקום שעומדת הבועא, אבל בועא העומדת בשיפולי מוקפת היא מבשר הריאה במקום שיש בשר, ומה שאינה מוקפת מצדה השני אין קפידא כי שם כבר כלה בשר הריאה. ולפ"ז י"ל דבאמת קיי"ל כחכמי וורמשא דבועי בשיפולי לא חשיבא אינה מוקפת בשר הריאה כיון ששם כבר כלה בשר הריאה ומ"מ לאו כ"ע דינא גמירי ולא ידעי לחלק בהכי וזה שכתבו הפוסקים דמתחזיא כתרי בועי דסמיכי ר"ל כמו דתרי בועי דסמיכי אינה מוקפת בשר הריאה ה"נ בועא בשיפולי אינה מוקפת, ואם יכשיר בועא בשיפולי יבוא להכשיר תרי בועי דסמיכי:

ולפ"ז מתורץ קו' התוס' דחדא ומתחזיא כתרתי שפיר מכשרינן ולא חיישינן למראית עין כיון דלא מכשרינן רק אחר הבדיקה דשפכי להדדי, הרי חזינן דלאו תרתי בועי הוא, משא"כ אם נכשיר בועה בשיפולי אפילו אם נבדוק ונחזי דחדא בועא היא, מ"מ הרי אכתי אינה מוקפת בשר הריאה ויבוא להכשיר גם שני בועי דסמיכי כיון דלא חיישינן להא דאינה מוקפת בשר הריאה, ושפיר כתבו הפוסקים דבועי בשיפולי אסורה משום דמתחזיא כתרי בועי דסמיכי כלומר שג"כ אינה מוקפת בשר הריאה:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה