פתח האוהל· רבי משולם קויפמן
יו"ד סימן לו
[א] סעיף א הריאה יש לה שני קרומים ניקבו זה בלא זה או זה שלא כנגד זה כשרה, באור זרוע (סי' תי"א) כתב שני קרומים יש לה לריאה החיצון לבן כשנופחים אותו והפנימי אדום וכ"כ בצדה לדרך, וזה דלא כמ"ש הלב"ש סק"ד דאם ניקב קרום התחתון בריאה ע"י מחט שבפנים לא מהני בדיקה בחיצון כמו בושט משום דגם העור החיצון אדום, ומה שהביא ראיה מהא שכתב הש"ך (ס"ק י"ד) אדום כמראה הריאה צ"ל דכוונתו קודם שנפחה הוא אדום, והתב"ש (בסי' ל"ח ס"ק י"ג) והלב"ש סק"י הביאו דברי הב"י (בסי' מ"ד) שכתב בשם הרב העיטור ז"ל דלא הוצרך לאשמועינן דלבן מראה כשרה משום דבלא"ה הריאה נוטה ללבן כשנופחים אותה ומראה לבן פסול רק כבקעת או כביצה, וכ"כ במחזיק בדק (סי' י"ג ועי' בד"מ שם סק"א). ולפ"ז פשוט דמ"ש התוס' (דמ"ו ע"ב) דהא דאדומה כשרה מדר' נתן היינו כשמתלבנת ע"י נפיחה ע"כ כוונתם דע"י נפיחה רגילה כל ריאה להתלבן קצת, וכ"כ בפירוש בתקוני זבח (סי' י"ד) בתקון הבדק סק"ט, ובכו"פ כתב לפרש שחוזרת ומתלבנת שחוזרת למראה כשרה ובישועות יעקב כתב לפרש שחוזרת ומתלבנת היינו שחוזרת למראה פסולה ע"ש בסימן ל"ח וקשה דא"כ מ"ש דנקטי מראה לבנה דוקא, ועי' מ"ש בזה בראש אפרים (סי' ל"ח סק"א ונ"ח), ובפרי תבואה שם (ס"ק י"א):
[ב] שם ניקבו זה בלא זה או זה שלא כנגד זה כשרה, עד שניקבו שניהם זה כנגד זה, שם בגמרא (דמ"ו ע"ב) אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מגין או לא מגין, פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר לא מגין וחד אמר מגין, והלכתא מגין כדרב יוסף, דאר"י האי ריאה דאוושא אי ידעינן היכא אוושא מותבינן עלה גדפא או רוקא אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה, ואי לא ידעינן היכא אוושא מייתינן מתיכלא דמיא פשורא ומותבינן לה בגוה כו' ונפחינא לה, אי מבצבצא טרפה ואי לא כשרה, תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאוושא זיקא דביני ביני הוא, והקשו בתוס' דהרי לא הוצרך לפסוק דהלכתא מגין דהא בכל דוכתא דפליגי ר"א ורבינא קיי"ל כרבינא ולקולא, אלא משום דבעי לאתויי דרב יוסף קאמר הלכתא מגין כדרב יוסף: ולפע"ד נראה דאפשר לתרץ קו' התוס', דהנה הלב"ש (סק"א) הקשה בהא דקאמר מגין או לא מגין דאיך שייך הכא לשון הגנה והרי לשון הגנה הוא דוקא היכי דטרפה ע"פ דין ורק דאיזה דבר סותם, אבל הכא למ"ד מגין היינו דכשר בניקב רק קרום אחד, דאי"ל דבאמת דמש"ה ס"ל אינקיב תתאה עילאה מגין משום דקרום העליון סותם נקב התחתון אבל לעולם עיקר הטרפות בתחתון לחוד, שהרי בריאה דאוושא אמרינן דאי לא מבצבצא כשרה והאי דאוושא משום זיקא דביני וביני, ופירש רש"י ז"ל דהרוח נכנס בין הקרומים דרך נקב שבתחתין ואין יכול לצאת מפני קרום העליון שלא ניקב מש"ה היא משמעת קול, והרי בכ"מ דסותם אינו אלא בדבוק בו דהא נקבה הריאה ודופן סותמתה בעינן דוקא סביך בבישרא, אבל לא סביך אינו סותם אע"פ שהריאה שוכבת במיצר החזה על הדופן, וע"כ דהא לא מטעם הגנה הוא, ותירץ דלשון מגין הוא שמגין על הרוח שלא יצא לחוץ עש"ה. ולפ"ז א"ש דבלא הא דרב יוסף הו"א דהא דס"ל לרבינא דמגין היינו באמת משום דהקרום העליון סותם הנקב, הואיל ושניהם דבוקים יחד מש"ה קאמר והלכתא מגין כדרב יוסף דאמר תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאוושא משום זיקא דביני וביני הרי אף דהקרום העליון נפרד ג"כ מגין, ואולי דיש להעמיס כן בכוונת התוס' שכתבו דבעי לאתויי הא דרב יוסף היינו כדי לאשמעינן כנ"ל:
ולפ"ז י"ל הא דקשה לרב ושמואל ור"א דס"ל דניקב קרמא עילאה לחוד טרפה אמאי באמת לא יהיה מהני סתימת קרום התחתון. ועי' בחדושי הרי"ם ז"ל בזה, ואי"ל דרב ושמואל ור"א לא ס"ל כלל הא דא"ר נחמן (דמ"ח ע"א) דריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה. דהא רבינא ורב עוקבא בר חמא פרכי עלה דרב נחמן, ור"נ לשיטתיה ס"ל באמת דבעינן דוקא שניקבו ב' קרומים וכמ"ש שם רש"י ז"ל דר"נ קרמא תתאה ס"ל, דז"א דהרי רב ס"ל שם (דמ"ט ע"ב) דחלב טהור סותם הרי דס"ל דמהני סתימה והכא ס"ל לרב דקרמא עילאה לחוד טרפה, ולפמ"ש י"ל דהא דקרמא עילאה לחוד טרפה הוא באמת דוקא היכי דקרום התחתון נפרד מעליון, אבל היכי דהקרומים נדבקים לכ"ע מגין:
ולפ"ז יש לתרץ דשם (דנ"ז ע"א) איתא שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא ניקבה הריאה, ושמואל אמר:
תיבדק [הריאה מכניס קנה דק בגרגרת ונופח בריאה ואם הרוח יוצא טרפה ואם לאו כשרה, רש"י] והקשה בספר גדולי הקדש (סי' נ"ג) דהרי שמואל ס"ל הכא דניקב קרמאה עילאה לחוד טרפה א"כ יש לחוש שמא ע"י השמיטה ניקב קרום העליון ולא מהני הבדיקה שאין הרוח יוצא, וכמו דפריך שם (דנ"ו ע"א) גבי הכתה חולדה על ראשה דמכניס ידו לפנים ובודק אי מבצבץ ועולה טרפה, הניחא למ"ד עד דמנקיב קרמא תתאה, אלא למ"ד אינקיב עילאה אע"ג דלא אינקיב תתאה ניחוש דילמא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב, ומשני אי איתא דאינקיב עילאה תתאה אגב רוככיה מיפקע פקע, והכא גבי ריאה לא שייך תירוץ זה עי"ש, ולפ"ז א"ש דכל דלא נפרדו הקרומים זה מזה מודה שמואל דסותם, והקרומים לרוב נדבקים ונאחזים זב"ז וכמ"ש בב"א בקוה"ר (לסי' ל"ו ס"ז):
אמנם הנה הרשב"א ז"ל ס"ל דניקבו זה שלא כנגד זה כשרה ומדמה לה לקורקבן, והקשו עליה שהרי שאני מקורקבן דבריאה הקרומים נפרדים ע"י הרוח שתבוא ביניהם וכמו דאמר והאי דאוושא זיקא דביני וביני, ובראש אפרים בקוה"ר (לסימן זה ס"ח) הביא דהרשב"א ז"ל בתשובה (ח"ג סי' רי"ז) תירץ קושיא זו דהא דקאמר זיקי דביני ביני הוא, לא כפירוש רש"י ז"ל דהרוח נכנס בין שני הקרומים, ורק דהכי קאמר תתאה אינקיב ובאותו נקב נכנס הרוח וכנגדו הוא דאוושא ולעולם קרום העליון דבוק הוא לתחתון, ורוח לא יבוא ביניהם אלא שנתפשט הרוח שם ונקרע עכ"ל, ולפ"ז שוב גם מדברי רב יוסף לא ידעינן דהיכי דהקרום העליון נפרד ג"כ כשר בניקב התחתון, וצ"ל כתירוץ התוס' דקאמר הלכתא מגין רק משום דבעי לאתויי הא דרב יוסף, אך לא ידעתי אמאי באמת בעי הש"ס לאתויי הכא הא דרב יוסף שהרי כל דברי ר"י איתא שם תיכף בדף שאחריו:
ואפשר לפי מה שכתב התב"ש (סק"ג) להוכיח דע"כ אם ניקבו זה שלא כנגד זה והרוח יוצא טרפה. ודלא כהב"י אליבא דהרשב"א ז"ל, מהא דקאמר רב יוסף דאי מבצבצא טרפה ואכתי נבדוק דילמא ניקבו זה שלא כנגד זה ועי"כ מבצבצא, וע"כ דגם באופן זה טרפה ע"ש. ולפ"ז י"ל דכיון דמסיק הכא הש"ס דמגין ובעינן דוקא שינקבו שני הקרומים מש"ה בעי לאתויי הכא דברי רב יוסף לומר דאם ניקבו שניהם אף זה שלא כנגד זה טרפה שוב ראיתי שכ"כ בחדושי הרי"ם ז"ל לתרץ בזה ק' התוס' ע"ש:
[ג] סעיף ג ניקבה ועלה בו קרום ונסתם טרפה, והוא מימרא דר"י (חולין דמ"ז ע"ב) קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ושם (דמ"ג ע"א) קאמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום, וכתבו הפוסקים דלאו דוקא ריאה וושט דה"ה בניקבו הדקין ושאר טריפות, וכתב הרוקח (ססי' שפ"ד) דנקט ושט וריאה דקמ"ל דאע"ג דיש לריאה וושט שני קרומין ואם ניקבו זה בלא זה כשר הייתי סבור קרום שסתמו מועיל קמ"ל וה"ה בכל נקובי עכ"ל ועי' מ"ש ע"ז בתב"ש סימן מ"ו ועי' באשכול סי' י"ז]. אמנם הרא"ה ז"ל כתב (בבד"ה ב"ב ש"ג) דדוקא בושט וריאה אינו קרום דרק בהו איתמר הא בכל דוכתי בודאי הוי קרום. [וראיתי כעת בספר דעת תורה בפתיחה לטרפות (ס"ק ל"ב) שהביא שכן כתבו ג"כ העיטור ז"ל (בה"ש ח"ג) ופרדס הגדול לרש"י ז"ל (סי' רי"ד ורי"ז) ודלא כמ"ש בפירושו, וכ"כ התו"ח חולין (דמ"ג) בשם הראב"ן ז"ל דדוקא בושט משום דאכלה ביה ופעיא ביה, והתו"ח הקשה דהרי גם בריאה אמרו דאינו קרום וכתב בנחל אשכול משום דנפחא ביה וע"י הרוח מתקלקל הקרום] ובכנה"ג (סי' ל"ג בהגהת הטור ס"ק י"ג) כתב דדעתו נוטה לומר דהה"ג והרמב"ם ות"ה והרא"ש והטור ורי"ו וצדה לדרך שכתבו בושט וריאה אינו קרום ולא כתבו כן בשאר נקובים, ס"ל דדוקא בושט וריאה קרום מחמת מכה אינו קרום אבל לא בשאר נקובים עי"ש: והנה הרשב"א ז"ל במשמרת הבית הקשה על הרא"ה ז"ל דא"כ למה אמרו שם (דמ"ח ע"א) גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה, א"ל רב יוסף לרבינא ואי לא סביך מאי טרפה אלמא אמרינן נקובה היא, אי הכי כי סביך נמי דהא תניא ניקב פסול מפני שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד, וזהו פסול שחוזר להכשרו וזהו למעוטי מאי לאו למעוטי כה"ג, ומשני לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום, ולהרא"ה ז"ל למה קאמר זהו פסול שחוזר להכשרו פשיטא דמ"ש מכל נקובי דעלמא ומאי זהו, אדרבא גבי ושט וריאה הו"ל למימר זהו פסול שאינו חוזר להכשרו שזהו חידוש שבכ"מ כשר וכאן פסול, וכן רב יוסף דהוי ס"ל דליכא אלא ההוא דנסתם במאי טעי שלא ידע שלא נאמר אלא בריאה וושט, ומי משוית ליה לרב יוסף טועה גמור ולא ידע בטרפות כלל, ועוד כשהשיב לו רבינא היה לו לומר לא זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ובושט דכיון דר"י טועה וחושב שכל המקומות כריאה, ורבינא יודע שאין בכולן אלא קרומות ריאה וושט בלבד, היפך לגמרי מדרב יוסף כך היה לו לומר בודאי וכו' עכ"ל: אך לולא דברי הרשב"א ז"ל היה נראה דהרא"ה ז"ל לשיטתיה שכתב שם וז"ל, ויש כאן קושיא איך מהני קרום בנקב בדוכתי אחריני דלאו ושט וריאה והיכי מהניא סרכה כסדרן או מחתוכא דאוני לדופן א"כ מצינו פעמים נקב שבריאה וכן בבני מעים בא לידי הכשר, וכיון שכן אפילו כי ליכא סרכא וכי ליכא קרום לא ליתסר בנקב דכל מידי דאפשר ברפואה אפילו ליתא לרפואה לא מיתסר מההיא דאמרינן שם (נ"ד ע"א) גמירי דאי מבדרי לה סמא חיי וכיון שאפשר לה ברפואה אע"ג דליתנהו כשרה, ותשובת שאלה זו שלא נאמרו דברים אלו אלא בדבר שבידי אדם כגון ההוא דאמר עלה דמחו בכוליתא ומחו בגידא דנשיא, אבל לא בדבר שבידי שמים שיש נקב שאפשר שתעלה לו רפואה, ויש נקב כיוצא בו באותו מקום שאי אפשר שתעלה לו רפואה לפי הלחה שנעשה הנקב מחמתה ודבר זה אינו מסור אלא למי שאמר והיה העולם ולפיכך כשאני רואה סירכא בריאה בכסדרן או במקום רביתא נתברר לי שזה הנקב מאותן שראוין לבוא לידי רפואה, וכשאין זה אני חושש עליה שמא מעיקרו אינו ראוי לבוא לידי רפואה עכ"ל, וכ"כ הר"ן ז"ל גבי הני תרתי אוני דסמיכי להדדי אליבא דשיטת רש"י ז"ל ע"ש. אמנם זה דוקא גבי טרפות י"ל דכיון שהעלה קרום איגלאי מילתא למפרע דמעולם לא היה טרפה. אמנם גבי כרות שפכה דניקב פסול מפני שהוא שותת, אע"ג דאם נסתם אח"כ כשר מפני שהוא מוליד, זה רק מכאן להבא אבל מקודם היה פסול באמת דהיה שותת, ושפיר קאמר זהו פסול שחוזר להכשרו אבל בכל נקובי דעלמא אין זה כלל פסול שחוזר להכשרו דמעולם לא היה טרפה וראיתי שכ"כ בנחל אשכול שם, ומה שהקשה הרשב"א ז"ל דלרב יוסף דס"ד דרק בכרות שפכה אמרינן נסתם כשר וכי לא ידע בטרפות כלל, י"ל דהנה בחת"ס חיו"ד (סי' ל"ח) הקשה רבינו רע"א ז"ל הא דמקשה הר"ן ז"ל אליבא דמאן דס"ל אין סרכא בלא נקב וסרכא כסדרן סותמתה איך תאסר ע"י נקב נימא אי הוי חיה היה מעלה נקב והרי אפילו למ"ד יש סרכא בלא נקב יש להקשות הא דקאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה והוא דסביך בבישרא ואי לא סביך טרפה נימא אי הוי חיה היה מסתבך בבישרא לבסוף, [והרא"ה ז"ל הקשה באמת כן] והחת"ס תירץ לו דהר"ן ז"ל לא הקשה אלא דהיה ס"ד דכל נקבים ראוים להעלות סרכה ע"י הליחה:
היוצאת מנקבים, אבל להסתבך בדופן הוא מקרה פעמים מסתבך פעמים לא, והוי פשיטא ליה דאין כל הנקבים ראוים להסתבך עי"ש. ולפ"ז א"ש די"ל דרב יוסף היה יודע דכל קרום העולה מחמת מכה כשרה משום דאיגלאי מילתא דהיה ראוי להעלות קרום ולא הוה טרפה ואין כאן פסול שחוזר להכשרו. אמנם לרבינא דס"ל בסתימת הדופן ומסתבך בבישרא כשרה, בזה היה ס"ד באי"ל דנקב הזה היה ראוי להסתבך בבישרא דאין זה תלוי כלל באיכות הנקב רק בדופן שמושך הריאה אצלה והוי מקרה בעלמא והו"ל פסול החוזר להכשרו, ודחי לה דלמעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דוקא דאינו קרום דסופו ליסתר ע"י הרוח שמנפחת בו, אבל דופן סתימה דמעיקרא היא והיה ראוי להסתבך בדופן וא"ש:
קשה לי לשיטת הפוסקים הנ"ל דברים מחמת מכה מהני בכ"מ רק בושט וריאה לא מהני וכל נקובים הוי רק ספק טרפה דשמא אין ראוי להעלות קרום, מהא דאיתא שם (ד"נ ע"א) א"ר שימי בר חייא מקיפים בבני מעיים ופירש"י ז"ל אם נמצאו נקובים ואין אנו יודעים אם קודם שחיטה ואם לאחר שחיטה נוקבין נקב אחר בצדו ורואין אם מראיהן שוה כשרה דבידוע שלאחר שחיטה היה, ואמאי צריכינן כלל להקפה והרי כיון דהוי ספק אם ניקבו קודם שחיטה או לאחר שחיטה הרי הו"ל ס"ס, ספק לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא נקב זה ראוי להעלות קרום, וכמו בנשבר הגף וספק קודם שחיטה מכשירין מטעם ס"ס שמא לאחר שחיטה ואת"ל קודם שחיטה שמא לא ניקבה הריאה כמ"ש הרמ"א ז"ל (בסי' נ"ג) ואף דבנשמט לא מהני ס"ס היינו מטעם דהו"ל חסרון ידוע כמ"ש הט"ז וש"ך שם משא"כ להכיר אם הנקב ראוי להעלות קרום הו"ל חסרון ידוע לכ"ע ואפילו לחכמי הש"ס מדקתני ניקב הלב ניקבו בני מעיים טרפה ולא הוזכר כלל שבודקין אם ראוים להעלות קרום וע"כ דזה אי אפשר להכיר כלל, ועוד דגם בנשמט כתב הרמ"א ז"ל רק מתורת חומרא אבל מדינא מהני ס"ס וכמ"ש בסי' ק"י:
ולשיטת הרשב"א ז"ל דס"ל דס"ס לא מהני היכי דיכולין לברר וכמ"ש הש"ך (סי' ק"י ס"ק ל"ה) לכאורה י"ל דלא מהני הכא ס"ס כיון דיכולים לברר ע"י הקפה. אמנם לפי מה שהביא הפתחי תשובה שם דברי הנו"ב (סי' מ"ג וסי' נ"ז) שכתב דאף הרשב"א ז"ל לא החמיר רק היכי שיש לברר שני הספיקות אבל היכי דאכתי ישאר ספק אחד מהני ס"ס ולא צריכינן לברר וא"כ הכא הרי אי מקיפין ולא אדמי ואמרינן דניקב מחיים אכתי נשאר ספק אחד שמא הנקב ראוי להעלות קרום, וכן לפמ"ש שם הנו"ב דהרשב"א ז"ל לא החמיר רק היכי דאיכא חזקת איסור שנולד הריעותא מחיים, אבל היכי דליכא חזקת איסור כגון שנולד הריעותא לאחר שחיטה מהני ס"ס וא"צ לברר ומש"ה הותר ס"ס בנשמט הגף וספק לאחר שחיטה ע"ש, א"כ גם הכא הרי ספק לאחר שחיטה ולא נולד הריעותא מחיים וא"צ לברר כלל ולמ"ל הקפה: ובעודני עלם הקשיתי בהא דקאמר (דמ"ט ע"א) אינקבה ריאה היכא דממשמשא ידיה דטבחא תלינן או לא תלינן רב אדא בר נתן אמר תלינן מר זוטרא בריה דרב מרי אמר לא תלינן והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב, וכתב רש"י ז"ל בד"ה היכי דממשמשא ידא דטבחא אני שמעתי במיצר החזה שמתוך הדחק היד קורעת בצפרניו [הוא שיטת הראב"ן ז"ל סימן רל"ה] וכמדומה אני בכל מקום שהוא יודע שיכול לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואח"כ נמצא שם נקב עכ"ל. וקשה למה כתב רש"י ז"ל בלשון כמדומה, והרי להר"ן ז"ל הנ"ל ע"כ לרש"י ז"ל נקב במיצר החזה הו"ל רק ס"ט דשמא יעלה סרכא כסדרן או שמא יסרך לדופן דבמקום רביתא דאונא מהני סתימת הדופן בכל מקום אפילו השלב שלמעלה מן האונא וכמ"ש הרא"ש ז"ל (סימן כ"ג), וא"כ אי איירי שניקב דוקא במיצר החזה במקום האונות הרי הו"ל ס"ס שמא לאחר שחיטה ושמא יעלה סרכן כסדרן או יסרך לדופן וא"כ מ"ט דמ"ד לא תלינן, וגם למה מסיק והלכתא תלינן דהא תלינן בזאב תפ"ל בלא"ה שהרי הו"ל ס"ס, וע"כ דהכא איירי שלא במיצר החזה במקום האונות ואין ראוי להעלות סרכא כסדרן ולא מהני סתימת הדופן:
ואמנם לפי שיטת הפוסקים ז"ל דס"ל דבעינן ס"ס המתהפך דוקא ומש"ה בנשבר העצם מארכובה ולמעלה לא אמרינן ס"ס ספק לאחר שחיטה וספק שמא לא יצא העצם לחוץ משום דאינו מתהפך, דאי"ל שמא לא יצא לחוץ ואת"ל יצא לחוץ שמא לאחר שחיטה דלאחר שחיטה לא שייך לפלוגי בין יצא לחוץ או לא, וכיון דאמרת שמא יצא לחוץ ע"כ קודם שחיטה ע"ש (בסי' ק"י בש"ך אות י"ד ובחו"ד), וא"כ גם הכא אי"ל שמא יעלה קרום ואת"ל שמא לא יעלה שמא לאחר שחיטה, דלאחר שחיטה לא שייך בו לחלק בין יעלה בו קרום או לא, דכיון דאמרת שמא לא יעלה קרום ע"כ דאיירי מנקב שנעשה בו מחיים והו"ל ס"ס שאינו מתהפך ולא מהני להרבה פוסקים, ויש עוד לתרץ:.: והנה לפי שיטת הפוסקים הנ"ל דקרום מחמת מכה לא מהני דוקא בושט וריאה, י"ל דהרשב"א ז"ל שם (ד"ט) כתב בשם הר"י ז"ל דדוקא בבני מעים תלינן בזאב אבל ריאה אינה בכלל בני מעים, שהרי אמרו מקיפין בבני מעים, ר' יוחנן אמר מקיפין בריאה הרי דריאה אינה בכלל בני מעים, והרשב"א ז"ל השיג ע"ז שהרי אמרו אינקיב ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא דהלכתא תלינן דהא תלינן בזאב הרי דגם בריאה תלינן בזאב ע"ש. ולפ"ז קשה אמאי קאמר מקיפין בריאה כיון שכבר אמר מקיפין בבני מעים. אך דהנה הש"ך ז"ל לקמן (ס"ק י"ב) כתב בשם הגהת מרדכי דכל היכא דתלינן במשמוש ידא דטבחא כשר אפילו איקפו ולא אידמו להנקב שנעשה אחר שחיטה ע"ש, והמהרי"ט ז"ל (ח"א סי' ל"ז) כתב על דין זה וז"ל תשובה מסתברא שההקפה שאמרו אינו נסיון גמור לומר דאי אדמו ודאי אחר שחיטה נקב, ואי לא אדמו ודאי קודם שחיטה נקב דאטו לא אפשר דקודם שחיטה הוא ואדמו ואחר שחיטה ולא אדמו, שמראה הריאה משתנה ממקום למקום כו', אלא עיקר טעמו של דבר הוא דהיכא דליכא שום דבר למתלי אי מקפינן ואדמו תלינן לומר שלאחר שחיטה הוא כמו זה הנקב שנעשה אחר שחיטה כו', אבל אי איכא למיתלי במשמוש ידא דטבחא או בזאב לא בעינן תליה אחרת ואפילו לא אדמו אני אומר שאין המראה של מקום זה דומה למראה של מקום זה, ועוד דבקל משתנה המראה כדמייתי בגמרא ברב משרשיא דמשמש בהו ואדמו ואמר כמה ידי ממשמשא בהני אלמא משמוש גורם לשנות המראה ושמא משמשו בה ואפילו חזר למשמש בזה ולא אדמו שמא היה המשמוש הזה יותר או פחות, ועוד אם היתה ההקפה נסיון גמור לא היו חכמים מכשירין אפילו היכא דאיכא למיתלי כל היכי דאפשר לבדוק ולברר הדבר (טהורה היא ומ"מ) מצרכינן לה לנסויי ועוד כל שאפשר לברר לא סמכינן אחזקה כו' עכ"ל (ועי' פר"ח ס"ק י"א), הרי דהקפה הן בריאה הן בבני מעים אינו נסיון גמור ורק דתלינן שנעשה אחר שחיטה הואיל ואדמו וכמו דתלינן בזאב. ולפ"ז מהא דקאמר מקיפין בבני מעים הו"א דוקא בני מעים דכל נקובי בהם הוי רק ספק טרפה דשמא יעלה קרום בזה מקילין וסומכין אהקפה אע"פ שאינו בירור גמור אבל בריאה דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום ונקב בריאה הו"ל ודאי טרפה בזה הו"א דלא סמכינן אהקפה קמ"ל דגם בריאה מהני הקפה, ולא נקט:
ג"כ ושט משום דבושט באמת לא מהני הקפה משום דהו"ל ספק בשחיטה ועי' בסי' נ' פלוגתת הפוסקים אי מהני הקפה בלב וכבד וקורקבן:
ולפ"ז היה אפשר לכאורה לתרץ שיטת הר"י הלוי ז"ל הנ"ל דס"ל דבריאה לא תלינן בזאב, והקשה הרשב"א ז"ל שהרי קאמר בריאה דניקב במקום דממשמשא ידא דטבחא תלינן דהא תלינן בזאב הרי דגם בריאה תלינן בזאב. ולפ"ז י"ל דס"ל להר"י הלוי ז"ל כשיטת הי"א שכתב רש"י ז"ל והוא שיטת הראב"ן ז"ל דדוקא במיצר החזה תלינן בידא דטבחא ושם הו"ל כל נקב רק ספק טרפה וכמ"ש הר"ן ז"ל, דשמא יעלה סרכא בכסדרן או יסרך לדופן ורק בס"ט תלינן בזאב וכל נקובי בני מעים הו"ל ספק טרפה אבל היכי דאין ראוי להעלות סרכא בכסדרן לא תלינן בזאב, ויש לדחות:
אך קשה הא דקאמר שם (ד"ח ע"א) דתלינן בזאב ואין חוששין שמא במקום נקב נקב ופריך ליה ר' אבא לר"ה מהא דראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיחים חוששין שמא במקום נקב נקב, ומשני ליה מי קמדמית איסורא לסכנתא, ואמאי לא קאמר דהרי בנטל זאב בני מעים אפילו היו נקובים לא הוי רק ספק טרפה שמא יעלו קרום משא"כ בנחש אם אכל ממנו הו"ל ודאי סכנתא, ורבא פריך שם דמאי שנא ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא ואביי קאמר דס"ט ברה"ר טהור וספק מים מגולין אסורין, ולא קאמר כלל דהכא הו"ל ג"כ ספק טרפה ולא דמי כלל לאם אכל ממנו נחש, ואפשר דגם התם הו"ל רק חשש סכנה ודוחק, וכן יש להעיר אמאי דקאמר הש"ס דנטל זאב הבני מעים והחזירן כשהם נקובים תלינן, ולא קאמר והחזירן כשהם נקובים וחסרון קצת דבזה לא מהני שום סתימה (עי' בריש חות דעת לסי' ל"ו) והו"ל ודאי טרפה, משא"כ בנקב לחוד דאיכא ג"כ ספק שמא יעלה קרום ואין זה רבותא כ"כ דתלינן בזאב:
והנה יש להעיר הא דאיתא (בדף נ"ג ע"ב) בקוץ שניקב לחלל טרפה מטעם שמא נקבו הדקין ואי אפשר בבדיקה שנקב דק אינו ניכר בהם כמ"ש רש"י ז"ל, ולא אמרינן דהוי ס"ס שמא לא נקבו ושמא יעלה בהם קרום ואפשר דרק באם נקבו מחמת חולי ראוי להעלות בהם קרום משא"כ נקבו מחמת קוץ או מחט:
עוד יש להעיר בחולין (דמ"ט ע"ב) דאמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם, ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם כו', ההוא נקב דסתמה חלב טמא דאתא לקמיה דרבא, אמר רבא למאי ניחוש לה חדא דהא א"ר ששת חלב טמא נמי סותם, ועוד התורה חסה על ממונם של ישראל, א"ל ר"פ לרבא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל ע"כ. ולהרמב"ם ז"ל דס"ל דספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא ולפמ"ש הכנה"ג הנ"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כשיטת הרא"ה ז"ל דבכל מקום מהני קרום מחמת מכה א"כ הכא לאו איסורא דאורייתא הוא דהא הו"ל רק ספק טרפות דשמא הוא מהנקבים דיעלו קרום מחמת מכה, ולפמ"ש השב שמעתתא (ש"א פ"ד) דרבא דקאמר בחולין דמ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא, ע"כ דס"ל כשיטת הפוסקים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, א"כ שפיר פריך ליה רב פפא לרבא לשיטתיה, והפנ"י בסוכה (דט"ו) כתב דר"פ דס"ל פרוץ כעומד מותר ס"ל ס"ד מדרבנן לחומרא צ"ל דרק לרבא פריך אבל לדידיה הו"ל רק ספיקא דרבנן:
אמנם קשה לי מה שכתב הכנה"ג דהרמב"ם ז"ל י"ל דס"ל כהרא"ה ז"ל, והרי הרמב"ם ז"ל כתב בה"ש (פ"ז ה"ז) נזייה שנמצאת במרה אם היתה כמו גרעינה של תמרה שאין ראשה חד מותרת, ואם ראשה חד כגרעינת הזית אסורה שהרי נקבה אותה כשנכנסה, וזה שלא יראה הנקב מפני שהוגלד פי המכה עכ"ל, וזה שלא כפירוש רש"י ותוס' בגמרא עי"ש. וקשה והרי הוגלד פי המכה ואינו ניכר כלל שיש כאן נקב, א"כ זה הוא שעלה קרום מחמת מכה וכשר במרה, דדוקא בוושט וריאה טרפה, ואפילו אם נדחוק דהוגלד פי המכה אין זה קרום שעלה מחמת מכה, מ"מ הרי הוי ס"ס שמא לא נקב ושמא קרום עלה בו כיון שאינו ניכר כלל. אך מרמב"ם ז"ל משמע דהוי ודאי ניקבה וכמו שהשיג הראב"ד ז"ל בהלכה ח', והכ"מ שם כתב דהוי קרום מחמת מכה גבי קנה הכבד ולרמב"ם ז"ל הרי קרום מ"מ כשר וברמב"ם ז"ל ריש פי"א] דחשב ספק טרפה דמהני ביה שהיה י"ב חודש ולא חשב נקב בבני מעים וכדומה דהוי ספק דאפשר דיעלה בהם קרום מחמת מכה וכמ"ש הרא"ה ז"ל, ובזה יש לדון ודוק. וברמב"ם ז"ל בהלכות שגגות (פ"ב ה"י) כתב השוחט את הפסח ביום י"ד שחל בשבת כו' ונמצא טרפה בסתר כגון נקוב מעים או ריאה הרי זה פטור מפני ששחט ברשות עכ"ל. וקשה הרי נקוב מעים בלא"ה פטור מחטאת דהרי הוי רק ספק טרפה דשמא יעלה בהם קרום מחמת מכה ואין לחייבו חטאת מספק, ובשלמא ריאה נקט שפיר, דבריאה לא מהני קרום משא"כ בבני מעים קשה, וע"כ דלא ס"ל כהרא"ה ז"ל:
והנה הא דאיתא שם (ד"נ ע"א) תניא רשב"ג אומר בני מעיין שניקבו וליחה סותמתן כשרה, מאי ליחה א"ר כהנא שירקא דמעייא דנפיק אגב דוחקא [גילד"א ואדוקה בהן מבפנים ומוציאין אותה מהם בדוחק, רש"י] ומסיק דאין הלכה כרשב"ג ע"ש. והנה להפוסקים דס"ל דבכל מקום קרום מחמת מכה לא מהני צ"ל דרשב"ג ס"ל דליחה עדיף מקרום מחמת מכה, והפוסקים דס"ל דבבני מעים שניקבו מהני אם עלה בהם קרום צ"ל דליחה גרע מקרום שעלה ולהכי לא קיי"ל כרשב"ג, והראב"ן ז"ל כתב (בסי' רמ"ז) הדקין שניקבו והליחה סותמתן טרפה, דזימנין דמיתרמי דהבהמה משלשלת מחולי וליחה מתגררת ויוצאה ונמצאו נקובין עכ"ל. נראה דכוונתו לתרץ הא דקרום מהני לשיטתו ז"ל בסי' רכ"ו כנ"ל, משום דליחה גרע טפי דלפעמים יוצאה ממנה: ואדמו"ר הרה"ג הגדול מו"ה חיים אלעזר וואקס שליט"א בעמ"ס נפש חיה, אמר לי לישב שיטת הי"א שהביא רש"י ז"ל הנ"ל דהא דתלינן היכא דממשמשא ידא דטבחא הוא דוקא במיצר החזה, ורש"י ז"ל חולק ע"ז דהרי בכ"מ דאפשר לתלות תלינן, אך דהנה הש"ך ז"ל כתב (בס"ק י"ב) דכל דתולין במשמוש ידא דטבחא כשרה ואין צריכין כלל להקיף ולדמותו לנקב שנעשה אחר שחיטה ומ"ש הכל בו שצריכין דוקא להקיף הוא ט"ס, והגהות מרדכי כתב דאף דאי איקפו ולא אדמו ג"כ כשר, והפר"ח חולק ע"ז דאם איקפו ולא אדמו טרפה ואין תולין שוב ביד הטבח ע"ש. ולפ"ז שוב י"ל דלכתחלה צריך הקפה דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן, וכדעת הכלבו. אמנם לפמ"ש הנו"ב (סי' מ"ג הנ"ל) דאף לשיטת הרשב"א ז"ל דבס"ס אם יכולין לברר צריכין לברר זה דוקא אם יבררו שני הספיקות משא"כ אם יברר רק ספק אחד וספק השני אין יכולין לבררו ורק שיהיה אסור משום דספיקא לחומרא בזה אין צריכין לברר כלל, וא"כ במיצר החזה דראוי להעלות סרכא בכסדרן או להאחז בדופן וא"כ אף אם יקיפו ולא אדמו ויהיה מוכח שהנקב נעשה מחיים מ"מ אכתי יהיה רק ספק טרפה דשמא היה מעלה סרכא כסדרן או לדופן, ומש"ה תלינן בידא דטבחא וכשרה דלא הקפה משא"כ בנקב בריאה באומות דבזה לא מהני סרכא בכסדרן ולא סתימת הדופן שוב י"ל דאף דמשמש ידא:
דטבחא צריכין הקפה, והא דקאמר בש"ס דתולין דהא תולין בזאב ע"כ בלא הקפה וכמ"ש הש"ך ופר"מ, ומש"ה הוצרכו הי"א לומר דאיירי דוקא במיצר החזה דהכא דוקא כשר בלא הקפה ע"כ דפח"ח (ועי' בפ"ת סק"ח]:
[ד] סעיף ו ניקב אחד מהסמפונות שבפנים לחבירו כגון במקום שמתפללין זה מזה ואין בשר ביניהם טרפה, שחבירו קשה ואינו מגין עליו אבל ניקב לבשר הריאה הבשר מגין עליו וכשרה ע"כ, והוא מגמרא דחולין (דמ"ח ע"ב) אתמר מחט שנמצאת בריאה ר' יוחנן ור"א ור"ח מכשרי, רשב"ל ור' מני בר פטיש ור"ש בן אליקים טרפי, לימא בהא קמיפלגי דמ"ס חסרון מבפנים שמיה חסרון ומ"ס לא שמיה חסרון, לא דכ"ע חסרון מבפנים ל"ש חסרון והכא בהא קמיפלגי מ"ס סמפונא נקט ואתאי ומ"ס נקובי נקיב ואתאי, ההיא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה אייתוה לקמיה דרבי אמי סבר לאכשורה איתיביה ר' ירמיה ואיתימא ר' זריקא הריאה שניקבה או שחסרה מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו מבפנים וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון, הדר שדרוה לקמיה דרבי יצחק נפחא סבר לאכשורה איתיביה ר' ירמיה ואיתימא ר' זריקא הריאה שניקבה או שחסרה כו' הדר שדרוה לקמיה דר' אמי וטרפה, אמרי ליה והא רבנן מכשרי, אמר להן הן הכשירו שיודעים מאיזה טעם הכשירו אנן מאיזה טעם נכשיר דלמא אי הוי ריאה קמן מינקבה, טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבה כשרה והאמר רב נחמן האי סמפונא דריאה דאינקיב טרפה, ההוא לחבירו אתמר, והא"ר נחמן האי הדורא דכנתא דאינקיב להדיה חבריה מגין עליה, א"ר אשי טרפות קא מדמי להדדי אין אומרין בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה ע"כ סוגית הש"ס:
והמהרש"א ז"ל שם הקשה וז"ל, והא א"ר נחמן האי סמפונא דאינקיב טרפה ובלאו דיוקא ארבנן דמכשרי לא פריך בפשיטות מהא דא"ר נחמן כו' משום דאיכא לפרושי פלוגתייהו אמחט שנמצא בסמפון דריאה, וכה"ג כתב הב"י בשם בעל העיטור שיש מפרשים כן להך גירסא דגרים דכ"ע חסרון מבפנים שמיה חסרון ע"ש ודוק עכ"ל. פירוש אבל לר' אמי פריך שפיר דאי"ל דהא דקאמר ההיא מחטא דאישתכח בחיתוכא דריאה היינו שנמצא בסמפון הריאה, דא"כ מאי פריך ליה ר' ירמיה ממתניתין דריאה שניקבה או שחסרה דחסרון מבפנים שמיה חסרון הרי הכא איירי שמונח בסמפון ואין כאן שום חסרון וע"כ איירי שנמצא בבשר הריאה ואכל הבשר ושפיר פריך מרב נחמן דהאי סמפונא דריאה דאינקיב טרפה, וכמ"ש רש"י ז"ל הרי לא בסמפונות נמצאת וע"כ ניקבה הסמפון ויצאה לבשר הריאה ע"כ. אמנם לפמ"ש הכנה"ג (בהגהות ב"י ס"ק נ"ד) דמחלוקת מחט שנמצאת בריאה ע"כ משמע בריאה ולא בסמפונא דאל"כ הו"ל למימר אתמר מחט שנמצא בסמפון הריאה, כדקא אמרינן בתר הכי ההיא מחטא דאישתכח בסמפונא רבה דריאה ההיא מחטא דאשתכח בסמפונא רבה דכבדא ע"ש. ולפ"ז נשאר קו' המהרש"א ז"ל אמאי פריך על דיוקא טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבה כשרה והא"ר נחמן כו' ולא פריך על רבנן דמכשרי להדי מחט שנמצאת בריאה:
והכו"פ תירץ דהרי טריפות נקיבת הסמפון לא נזכר במשנה ורק צ"ל דניקב הסמפון טרפה מטעם דסוף הקרום לינקב. ולפ"ז לר"ש דס"ל עד שתינקב לבית הסמפונות אבל ניקב הקרום לחוד כשר ה"ה אם ניקב הסמפון לחוד כשר, ולקמן איכא אמוראי טובא דפסקי כר"ש, וא"כ על רבנן דמכשרי ל"ק די"ל דס"ל ג"כ הלכה כר"ש וממילא ניקב הסמפון כשר ודלא כרב נחמן אבל על רב אמי דטרפה משום דאלו הוי ריאה קמן הוי מינקבה, הרי דלא ס"ל כר"ש שפיר פריך והא"ר נחמן האי סמפונא דאינקיב טרפה ע"ש. וקשה לי שהרי הכא ר' יוחנן הוא דמכשיר מחט שנמצאת בריאה ולעיל מיניה איתא ר' יצחק בר יוסף הוי קאזיל בתריה דרבי ירמיה בשוקא דטבחי חזנהו להנך דקיימין צמחי צמחי, א"ל לא בעי מר אומצא א"ל לית לי פריטי א"ל אקפן אנא א"ל מאי אעביד לך דכי אתו לקמיה דר' יוחנן משדר להו לקמיה דר' יהודה ברבי שמעון דמורי בה משמיה דר' אלעזר ברבי שמעון להיתירא, וליה לא סבירא ליה [לר' יוחנן לא סבירא ליה לאכשורי ומיטרף נמי לא הוי טריף לה ניהלייהו דלא שמיעא ליה מרביה, רש"י] וכתב הרשב"א ז"ל בחדושיו ובתוה"ב דמש"ה לא הכשיר ר' יוחנן הצמחים, משום דקרוב הדבר דע"י הצמחים ניקב העור, שגדלים בין עור לבשר, ואע"פ שנראית שלמה קרום הוא שעלה בו, אבל בריאה שנשפכה כקיתון ר' יוחנן מכשיר משום דרק בפנים הוא שנימוק בשר ואין חשש נקב דעורה לא לקה כלל עי"ש, הרי בהדיא דר' יוחנן ס"ל כרבנן דנקב בריאה טרפה דבודאי לר"ש דבעי עד שתינקב לבית הסמפונות צמחים בריאה כשרים. וכן יש להוכיח מהא דאיתא שם (דנ"ז ע"א) אמר רב יהודה אמר רב כו' שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ושמואל אמר תיבדק וכן אמר ר' יוחנן תיבדק, ואי ס"ל לר"י הלכה כר"ש למ"ל כלל בדיקה דבודאי אין לחוש שע"י שמוטת הגף יהיה ניקב הריאה עד לבית הסמפונות, והבית אפרים בקוה"ר (סימן ל"ב) השיג ועל הכו"פ, דאי נאמר דלא פריך על רבנן דמכשרי משם די"ל דס"ל כר"ש, א"כ מנ"ל להקשות על ר' אמי הרי י"ל דהא דקאמר ר' אמי אלו הוי ריאה קמן הוי מינקבה וטרפה, היינו משום דרוב בליעות דרך הושט וניקבה הושט או הדקין ולא מחמת הריאה כלל. ולשיטת התוס' דס"ל דרך הקנה נכנסה וניקבה הריאה וחזרה ונכנסה בחוץ, פשיטא דכה"ג טרפה אף לר"ש שהרי ניקבה הסמפון והבשר והקרומין והיינו ניקבה לבית הסמפונות שהוא סמפון גדול שבריאה שדרך שם נכנסה עי"ש. ולפ"ז שוב קשה אמאי פריך על ר' אמי מדיוקא הא איתא ולא מינקבה כשרה ולא פריך על ר' יוחנן דמכשיר בהדיא מחט שנמצאת בריאה:
ונראה לפע"ד לתרץ קו' המהרש"א ז"ל. דהנה קאמר שם (דמ"ז ע"ב) אמר עולא א"ר יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון מבפנים לא שמיה חסרון כו', רבי חנניה חלש על לגביה רבי נתן וכל גדולי הדור אייתו קמיה ריאה שנשפכה כקיתון ואכשרה, ואמר רבא והוא דקיימי סמפונות. וכתב באור זרוע וז"ל פירש מורי אב"י העזר"י. דרבא סבר כעולא דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון, וה"נ גריס רבינו שלמה לקמן מחט שנמצאת בריאה דכ"ע חסרון מבפנים לא שמיה חסרון, אבל פר"ח ושערים דרבינו שמואל ז"ל פירשו דרבא ס"ל שמיה חסרון ולהכי בעי דקיימי סמפונהא עכ"ל. הרי לפר"ח ושערים דר"ש ז"ל לעולא דלא שמיה חסרון ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אף דלא קיימי סמפונהא, ורק רבא הוא דחידש דבעינן קיימי סמפונהא משום דס"ל חסרון מבפנים שמיה חסרון מ"מ אם קיימי סמפונהא כשרה אף דנשפכה כקיתון משום דהדרא בריא ואין זה חסרון. ובתפארת למשה כתב כן מסברא דנפשיה, דרבא הוא דמחדש דבעינן קיימי סמפונהא אבל לר"י אף דלא קיימי סמפונות כשרה וכתב דלדידיה אף בנימוק הריאה ביותר מרביעית כשרה, ומתורץ קו' הט"ז (ס"ק י"ד) אמאי לא משני בהא דפריך לר' יוחנן מריאה שניקבה או שחסרה דאיירי שנחסר רביעית דלר"י אף ברביעית כשרה, וכן מתורץ דלא משני דהמשנה איירי שחסרה הסמפונות או אונא עש"ה:
וקשה לי לפי שיטת הר"ח והשערים דלמ"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון אף דלא קיימי הסמפונות כשרה, א"כ מאי פריך לר' אמי מהא דא"ר נחמן האי סמפונא דריאה דאינקיב טרפה הרי ר' אמי ס"ל חסרון מבפנים לאו שמיה חסרון דהרי ר' אמי סבר לאכשורה ואיתיביה ר' ירמיה ואיתימא ר' זריקא מהא דריאה שניקבה או שחסרה דש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון ושדרה לקמיה דר' יצחק נפחא, וכתבו רש"י ותוס' דלא משום דקיבל לקושית ר' ירמיה דהא אפשר לאוקמי או שחסרה לר"ש, ועוד הרי ר' אמי דהדר טרפה קאמר בהדיא הטעם דאלו הוי ריאה קמן הוי מינקבא ולא משום דחסרון מבפנים שמיה חסרון וא"כ כיון דע"כ ר' אמי ס"ל דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון הרי לא ס"ל כלל להא דרב נחמן, ולר' אמי ניקב או נימוק הסמפון כשר:
ונראה לפמ"ש הכנה"ג (בהגהות ב"י ס"ק ס"ב) בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דחסר מגוף הריאה טרפה, דהרמב"ם ז"ל מפרש דר' ירמיה דהדר שדרה לקמיה דר' יצחק נפחא היינו משום דבאמת קיבל לקושית ר' ירמיה ולא כפירוש רש"י ותוס', והא דקאמר ר' אמי דאלו הוי ריאה קמן הוי מינקבה ר"ל דאפילו אי נימא דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון, או דנימא דכאן לא הוי חסרון משום דחסרון הוא ע"י מחט ולא מתחלת ברייתה, מ"מ יש להטריפה משום דאלו הוי ריאה קמן הוי מינקבא עש"ה. ולפ"ז א"ש מה שהקשו התוס' דלפירוש רש"י ז"ל דר' אמי לא קיבל קושית ר' ירמיה הרי ר' אמי פריך לעיל לעולא הריאה שניקבה או שחסרה כו' דחסרון מבפנים שמיה חסרון והוצרכו לומר דר' אמי קיבל תירץ עולא דלר"ש איצטריך. ולפ"ז א"ש דר' אמי דפריך לעולא מריאה שניקבה או שחסרה דמוכח דחסרון מבפנים שמיה חסרון ס"ל באמת כן ומש"ה שדרה לקמיה דר' יצחק נפחא משום קושית ר' ירמיה. והא דהיה ס"ד לאכשורי י"ל כנ"ל דאפשר דע"י מחט חסרון בפנים כשר, וכמ"ש הכנה"ג שם לקיים הגירסא שדחה רש"י ז"ל בד"ה ה"ג, די"ל דשפיר גרסינן דכ"ע שמיה חסרון ומ"מ רבנן מכשרי משום דחסרון ע"י מחט לא שמיה חסרון עש"ה בארוכה. ולפ"ז שפיר י"ל דר"ח ושערים ס"ל דלא כפירוש רש"י ותוס', ורק דר' אמי קיבל לקושית ר' ירמיה דמוכח ממשנה דחסרון מבפנים שמיה חסרון וכמו דפריך ר' אמי לעולא א"ר יוחנן, וא"כ לר' אמי ע"כ דניקב הסמפון טרפה ושפיר פריך טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבא כשרה והא א"ר נחמן כו':
ולפ"ז מתורץ קו' המהרש"א ז"ל דעל רבנן דמכשרי לא קשה מהא דר"נ דסמפון שניקב טרפה די"ל דלא ס"ל כר"נ, ואדרבא ר' יוחנן דהוא מדרבנן דמכשרי ס"ל דריאה שנשפכה כקיתון כשרה אע"ג דלא קיימי סמפונהא דחסרון מבפנים ל"ש חסרון ולא ס"ל כלל הא דרב נחמן, אך ר' אמי דפריך לעולא א"ר יוחנן, וכן קיבל לקושית ר' ירמיה דחסרון מבפנים שמיה חסרון, ע"כ דס"ל דניקב הסמפון טרפה כר"נ שפיר פריך דהא אי אפשר דלא ניקב הסמפון וא"ש. ואמנם כ"ז לשיטת ר"ח ושערים ז"ל, אבל לשיטת רש"י ואבי העזרי דרבא ס"ל לא שמיה חסרון ואפ"ה בעינן דקיימי סמפונהא וכן ר' אמי ס"ל לא שמיה חסרון ואעפ"כ פריך עליה מרב נחמן, קשה קו' המהרש"א ז"ל אמאי לא פריך לרבנן דמכשרי בהדיא:
[אופן ב] ונראה לתרץ דהנה לכאורה קשה הא דפריך כ"כ בפשיטות על ר' אמי מהא דרב נחמן הרי אפשר דבאמת לא ס"ל לר' אמי הא דר"נ. אמנם הנה המהר"ם שי"ף ז"ל כתב דלהכי לא קתני ניקבה קרום הריאה רק ניקב הריאה משום כיון דניקב הקרום הוי כניקבה הריאה משום דהרוח יוצא וכתבתי (בסה"ק סק"א) דלמ"ד ניקב קרים אחד טרפה הרי אין הרוח יוצא ע"כ צ"ל הא דקתני ניקבה הריאה משום דריאה כולל גם הסמפונות כמ"ש הכו"פ, וכתבתי (שם סק"ב) דמאן דפריך ממשנה דריאה שניקבה או שחסרה דחסרון מבפנים שמיה חסרון ולא משני דחסרה היינו שחסרה אונא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל היינו משום דחסר ק"ו מניקב, ואף דבניקב הרוח יוצא משא"כ בחסר ע"כ ס"ל להמקשן דניקב קרום אחד טרפה. ולפ"ז ר' אמי דפריך לעולא מריאה שניקבה וכמו דגרסי התוס' ס"ל דניקב קרום אחד טרפה, וע"כ הא דקתני ניקב הריאה ולא קתני קרום הריאה היינו משום דכולל גם טרפות הסמפונות, ושפיר פריך לר' אמי מהא דר"נ דע"כ ר' אמי ס"ל כוותיה, משא"כ רבנן דמכשרי י"ל דבאמת לא ס"ל הא דרב נחמן:
[אופן ג] דלכאורה קשה דילמא ר' אמי לא ס"ל הא דר"נ, וס"ל דוקא היכי דלא קיימי סמפונהא שחסרו טרפה אבל בנקבו כשר, אך דהנה הקשו דמאי פריך ממתניתין דריאה שניקבה או שחסרה הרי י"ל דמתניתין איירי שנשפכה כקיתון וחסרו הסמפונות ותירץ הכו"פ סק"ח דריאה שניקבה הוא בין קרום הריאה ובין סמפון הריאה וא"כ בחסר הסמפון ונמוק הרי מקודם אינקב ובשר אין לסתום דבודאי נימוק הבשר מקודם, וא"כ אי"ל חסרה היינו סמפון כיון דכבר תנא ניקבה וסמפון בכלל דנטרף בשעה שניקב עי"ש. ולפ"ז לפי גירסת התוס' (בדף מ"ח) דר' אמי הוא דפריך לעולא א"כ ע"כ דס"ל דניקב הסמפון טרפה ולא דוקא חסרו ושפיר פריך:
[אופן ד] דהנה הרמב"ם ז"ל כתב אחד מסמפוני הריאה שניקבו אפילו לחבירו טרפה, והקשו הראשונים ז"ל דמשמע דכ"ש אם ניקב לבשר טרפה א"כ איך יפרש הרמב"ם ז"ל סוגית הגמרא הא כיון דנמצא בבשר הריאה ע"כ דניקב הסמפון, ועי' בב"י ובט"ז וש"ך, והרדב"ז ז"ל (ח"ב סי' רי"ז) כתב לתרץ וז"ל הסברא נותנת דבזמן שניקב אחד מן הסמפונות לחבירו הוי לן לאכשורי משום דדמי לשאר פיצולי הסמפונות שהרוח נכנס ויוצא מזה לזה אבל כשניקב לבשר הוי לן לאטרופי לפי שנקב זה מצד חולי בא וזה היה דעת המקשה שהקשה והא א"ר נחמן האי הדורא דכנתא דאינקיב להדיה חבריה מגין עליה והוי ס"ל דמדמין טרפיות להדדי, וא"כ הך מימרא דר"נ דסמפונא דאינקיב טרפה ע"כ דאינקיב לבשר הריאה איירי וטעמא כדאמרן דסמפון מגין על חבירו אבל בשר אינו מגין וזהו שכתב הרב ז"ל אפילו ניקב לחבירו טרפה לא מיבעיא אם ניקב לבשר דודאי אינו מגין אלא אפילו לחבירו דסד"א דהוי כפיצול בעלמא קמ"ל דאפ"ה טרפה, והא דדחי תלמודא לחבריה איתמר שנויא דחיקא הוא ואשנויי דחיקי לא סמכינן אלא נקטינן מימרא דר"נ כפשטה, וא"ת א"כ הדרא קושיא דתלמודא לדוכתה שהרי הוא ז"ל פסק דמחט שנמצאת בריאה והיא שלימה כשרה והלא אי אפשר שתכנס המחט בבשר אא"כ ניקב הסמפון, י"ל דמחט זה נכנס דרך הקנה אל הסמפון הגדול וממנו לאחד מהסמפונות הקטנים עד סופו במקום שהוא בשר ומשם יצא לבשר הריאה ולא ניקב הסמפון, והא דלא משני תלמודא הכי, דלפי דעת המקשה דסבר דדרך הסמפון נקבה משני ליה עכ"ל הרדב"ז ז"ל. והנה רש"י ז"ל הקשה בהא דמשני ההוא לחבירו אתמר דאכתי קשה דילמא אינקב לחבריה ותירץ דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן, והא דאמרינן אלו הוי ריאה קמן הוי מינקבה הרי דמחזקינן ריעותא שאני התם דאיתחזק, דע"כ חזקה היא שרוב הנבלעין אין נבלעין אלא דרך הוושט ומשם לא יצתה בתוך הריאה בלא נקיבת דקין וריאה. אמנם התוס' כתבו דהא דקאמר אלו הוי ריאה קמן הוי מינקבה דלא משום דדרך הושט מינקב ואתא דא"כ אמאי מכשיר בסמוך בחיתוכא דכבדא, אלא בעי למימר דרך הסמפונות יצא ונכנס בריאה מבחוץ, והקשה בכנה"ג:
(בהגהות ב"י ס"ק ק"ח דלשיטת התוס' דמחזקינן ריעותא ואמרינן דאלו הוי ריאה קמן היה מינקבה דרך הסמפונות ונכנס בריאה מבחוץ א"כ שוב קשה אפילו הוי ריאה קמן שלמה ניחוש שמא אינקיב לחבריה כיון דמחזקינן ריעותא וכן הקשה בשמ"ח, ותירץ דנקיבת סמפון לחבריה הוי מעוטא לגבי שאר הסמפין שהוא כנגד הבשר, דלחבריה הוי רק במקום אחד מהסמפון אצל פיצולו כשמתפצל מחבירו ולא חיישינן שהמחט יצא באותו מקום אלא תלינן ברובא דהיינו רוב הסמפון שהוא כנגד הבשר שמגין על הנקב עי"ש. ולפ"ז מתורץ קו' המהרש"א ז"ל די"ל דבס"ד ידע המקשן דאפשר שתצא המחט דרך פי הסמפון ואין צריך לינקב הסמפון, או כמ"ש הרדב"ז ז"ל דס"ד דמקשן דניקב לחבריה כשר, כמו בהדורא דכנתא דאינקיב לחבריה כשר ורק בניקב הסמפון לבשר טרפה, ומש"ה לא מקשי לרבנן דמכשרי מהא דרב נחמן, דהרי י"ל דלא אינקיב כלל הסמפון ורק דיצא דרך פי הסמפון או דאינקיב לחבריה, ולא חיישינן דשמא יצא כנגד הבשר דשם אינו מגין דריעותא דלא חזינן לא מחזקינן וכמ"ש רש"י ז"ל. אמנם ר' אמי דמטריף בחיתוכא דריאה משום דאלו הוי ריאה קמן הוי מינקבה וע"כ מטעם דמחזקינן ריעותא דילמא המחט יצאה וניקבה קרום הריאה וכמ"ש התוס', דהא לדרך הוושט ע"כ לא חיישינן לשיטת התוס', ושפיר פריך דכיון דלר' אמי מחזקינן ריעותא הא א"ר נחמן האי סמפונא דאינקיב לחבריה טרפה א"כ ניחוש דלמא אינקיב כנגד הבשר, ומשני ההוא לחבירו אתמר אבל לבשר כשר א"כ כנגד רוב הסמפון כשר ושוב אזלינן בתר רובא ותולין שיצא כנגד הבשר אף לר' אמי דס"ל דמחזקינן ריעותא ומתורץ קו' המהרש"א ז"ל אליבא שיטת התוס': ולפמ"ש הרדב"ז ז"ל דלס"ד הוי ס"ל דלחבריה כשר כמו בהדורא דכנתא ורק לבשר טרפה ומשני דההוא לחבירו אתמר ולבשר כשר, א"ש הא דפריך והא"ר נחמן ההוא הדורא דכנתא דאינקיב טרפה והקשו אמאי לא מקשו בלא"ה מר"נ שאמר סמפונא דריאה דאינקיב טרפה אר"נ דאמר הדורא דכנתא מגין. ולפ"ז א"ש דהרי בס"ד הוי ס"ל דבאמת סמפון מגין על חבריה, ומתורץ קו' המהרש"א ז"ל שהקשה לס"ד דסמפון דאינקיב לבשר טרפה הא קתני במתניתין ר"ש אומר עד שתינקב לבית הסמפונות דמשמע דוקא עד שתינקב מבחוץ לסמפון גדול, אבל בניקב בסמפון לבשר הריאה לחוד כשר ורבנן לא פליגי עלה בהא, שהרי רק בניקב בחוץ בלחוד פליגי עליה עש"ה. ולפ"ז א"ש דבס"ד היה ס"ל דניקב לחבריה כשר א"כ י"ל דר"ש קאמר עד שתינקב לבית הסמפונות היינו לחבריה, אם ניקב לחוץ דרך חבריה עד לבית הסמפונות טרפה, הא בניקב לחוד מבחוץ כשר אבל בניקב בסמפון כנגד הבשר גם ר"ש ס"ל דטרפה:
[אופן ה] דהנה באשכול (סי' כ') כתב וז"ל מחט שנמצאת בסמפונא רבה דריאה כשרה נמצאת בריאה עצמה אם שלמה היא נופחין אותה ואי לא מפקא זיקא כשרה, ואם היא חתוכה לית לה בדיקה, וצריך לבדוק אם לא ניקב סמפון, ואם ניקב במקום שמתפצל מחבירו טרפה אבל אי אינקיב במקום שבשר הריאה מונח עליו כשרה עכ"ל [ועי' תב"ש ס"ק פ"ט]. חידש לן דצריכינן ג"כ לבדוק אם לא ניקב הסמפון לחבירו. ומה שהקשה רש"י ז"ל דניחוש שמא אינקיב לחבריה לשיטת האשכול באמת בודקין בסמפונות לראות מקום הנקב. ולפ"ז י"ל דעל רבנן דמכשרי מחט שנמצאת בריאה לא פריך מהא דא"ר נחמן, די"ל דהמחט יצא דרך פי הסמפון וכמ"ש הרדב"ז ז"ל, ובודקין בהסמפונות לראות מקום שיצא המחט, שהרי בלא"ה הא דמכשרי רבנן מחט שנמצאת בריאה היינו דבוקין הריאה שלא אינקבה, ה"ה די"ל פשוט דבודקין הסמפונות אם יצא המחט דרך פי הסמפין, אך ר' אמי דקאמר אלו הוי ריאה קמן הוי מינקבה, פריך שפיר טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבה כשרה והא"ר נחמן כו', ותפ"ל כיון דהמחט נמצאת בריאה חיישינן שמא לא יצא במקום מכוון דרך פי הסמפון רק ניקב הסמפון וטרפה כיון דליתא סמפונות קמן דליבדקינהו, ולמ"ל לתלות בריאה, וע"כ דניקבו הסמפונות כשרה ופריך שפיר מרב נחמן, ומשני ההוא לחבירו אתמר אבל לבשר כשר ואזלינן בתר רובא רוב מקום הסמפונות כמ"ש הכנה"ג ואין לטרוף מחשש שמא ניקבו הסמפונות כיון דליתא ריאה קמן או דלא צריך כלל בדיקה כיון דטריחא מילתא סמכינן ארובא וחזקת כשרות:
[אופן ו] דהנה הקשו בהא דמחט שנמצאת בריאה אי שלמה בדקינן לה והרי יש לחוש שמא ניקבה והבריא וקרום מחמת מכה עלה בו ואינו קרום, ובתב"ש (סי' ל"ג ס"ק י"ד) תירץ דבריאה אין לחוש לקרום מחמת מכה דניכרת היא ע"י הסרכא, וכמ"ש רש"י ז"ל ביבמות (דף ע"ו) גבי קרום שעלה מחמת מכה בריאה, וז"ל והיינו הנך סירכא דריאה דמטרפא בהו חיותא עכ"ל, אלמא דאין זה נעשה קרום להיות כבראשונה דדרך הרפואה לאו מידי הוא ובתוך כך המשקים שבאים לתוך הריאה לעולם יוצאים מעט מעט דרך הנקב וכשנתרפא איכא סרכא וניכר עש"ה ובלב"ש (סימן זה ס"ק קל"א), אך לפ"ז אכתי תקשה הא שכתב האשכול דבודקין הסמפונות שמא ניקבו לחבריה אכתי ניחוש שמא עלה בו קרום ונסתם, שהרי אין דרך להיות סרכות בסמפונות בתוך הריאה ושפיר י"ל דהיה בו קרום מחמת מכה ואינו ניכר [ועי' בכו"פ סק"ז) אך הנה בשערי דורא (סי' צ"ב) כתב וז"ל וכשנופחין הריאה אפילו נמצא בה מחט בסמפון הקטן או מסמפון לחבירו כשרה דאמרינן דרך סמפונות נקט ועייל כ"ל. ובמבוא שערים כתב ע"ז וז"ל עמקו ממני דברי רבינו המחבר ולא ירדתי לסוף דעתו שהוא מכשיר דכאן כשניקב בסמפון לחבירו ובפרק אלו טרפות כו', ושמא יש לישב דברי רבינו ולומר שזה שכתב אפילו נמצא בה מחט מסמפון לחבירו כשרה לא היתה כוונתו לומר שהסמפון ניקב מעבר לעבר אצל דופן של חבירו, אלא היינו לומר שנמצא מחט בסמפון מונח לארכו ואינו תחוב בסמפון כלל, או אפילו נמצא המחט תחוב בסמפון אלא שלא ניקב מעבר לעבר דכיון דלא ניקב מעבר לעבר כשרה. וא"ת א"כ פשיטא דכשירה כיון שלא ניקב מעל"ע, וי"ל דרבינו בא להשמיענו דאין חוששין שמא עבר המחט מעל"ע ונקבו נקב מפולש לצד דופן של חבירו ואח"כ חזר המחט לפנים ועור הסמפון הבריא ועלה בה קרום מבחוץ, ומחמת חשש זה ראוי היה לאסור מספק, הא לא אמרינן דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אי לא אתחזק, וכן פירש רש"י שם במקום הנזכר על ענין אחר כיוצא בזה עכ"ל, הרי דקרום מחמת מכה לא מהני בסמפון ורק דלא חיישינן שמא עלה בו קרום ונסתם דאחזוקי איסורא לא מחזקינן וכמ"ש רש"י ז"ל דלא חיישינן שמא ניקב לחבירו. אמנם לשיטת התוס' שכתבו דשמא הוי ריאה קמן היינו מטעם דלמא יצא המחט לחוד ע"כ ס"ל דמחזקינן איסורא וכמ"ש הכנה"ג הנ"ל. ולפ"ז י"ל קו' המהרש"א ז"ל הנ"ל דלא פריך על רבנן דמכשרי די"ל דבודקין הסמפונות ואם לא נקבו ע"כ דהמחט יצא דרך פי הסמפון ואין חוששין שמא ניקבו ועלה בו קרום דלא מחזקינן איסורא, משא"כ ר' אמי דאמר אולי הוי ריאה קמן הוי מינקבה וס"ל דמחזקינן ריעותא שפיר פריך טעמא דליתא הא איתא ולא מינקבא כשרה והא"ר נחמן האי סמפונא כו'. ואי"ל דבודקין באמת שלא ניקבה הרי לר' אמי יש לחוש שמא עלה בו קרום כיון דס"ל דמחזקינן ריעותא, ומשני ההוא לחבירו אתמר אבל לבשר כשר ואזלינן בתר רוב סמפון [ועי' בר"א בשפת אמת ס"ק ט"ז]:
אופן [ז] דהנה הכו"פ הקשה אנה מוזכר טרפות נקיבת הסמפון במשנה ותירץ דטרפה משום סוף הקרום לינקב. אמנם כתבתי (לעיל אופן ב') דלר' אמי ע"כ הא דקתני ניקבה הריאה ולא קתני ניקבו קרום הריאה משום דריאה כולל גם הסמפונות וכמ"ש הכו"פ והנה לקמן כתבתי דאי ניקב הסמפון טרפה רק משום דסופו של קרום לינקב מהני בסמפון קרום מחמת מכה כיון דאינו טרפה מחמת עצמו. ולפ"ז מתורץ קו' המהרש"א ז"ל דלרבנן דמכשרי לא פריך די"ל כנ"ל דבודקין הסמפונות ואין לחוש שמא עלה בו קרום ונסתם, דס"ל דבאמת מהני ביה קרום. אך ר' אמי דס"ל דהוי טרפות בפ"ע דהרי להכי שינה התנא ותנא הריאה שנקבה כדי לכלול הסמפונות ואי הוי טרפה רק משום סוף הקרום לינקב לא היה צריך למתני הריאה שניקבה וכמ"ש הכו"פ, וא"כ לר' אמי לא מהני בסמפון קרום מחמת מכה ושפיר פריך. דאי"ל דבודקין הסמפונות הרי יש לחוש לקרום שעלה בהם:
[ה] שם ניקב אחד מהסמפונות שבפנים לחבירו כגון במקום שמתפצלין זה מזה ואין בשר ביניהם טרפה, שחבירו קשה ואינו מגין עליו אבל ניקב לבשר הריאה, הבשר מגין עליו וכשרה ע"כ, והרמב"ם ז"ל כתב ניקב אפילו לחבירו טרפה, וכתב הט"ז לתרץ דכוונתו דלא מיבעיא במקום שאין לו סתימה כגון באותן סמפונות שלצד חוץ שאין עליהם בשר כלל רק עור הריאה פרוש עליהם בלי סתימה פשיטא דטרפה, אלא אפילו אם ניקב לחבירו וחבירו מגין עליו נמי טרפה אבל בשר פשיטא דמגין עכ"ל, והקשה בלב"ש (ס"ק מ"ו) אמאי באמת לא יהיה מהני סתימת עור הריאה הא עור סותם ומגין על הנקב וכמ"ש הנו"ב והפר"מ (סי' למ"ד במ"ז סק"ב) עי"ש. ונראה לפמ"ש הכו"פ דטריפות הסמפון הוי משום דסוף של עור הריאה לינקב עי"ש, וא"כ י"ל דהכא לא מהני סתימת עור הריאה כיון דסופו לינקב ע"י נקיבת הסמפון, ואף די"ל דאין סופו לינקב הואיל וסותם הנקב מ"מ אינו מוכרח, וי"ל כנ"ל דכיון דשלט הלקותא בסמפון וסופו של קרום הריאה לינקב לא מהני סתימה בקרום הריאה רק בבשר הריאה:
והנה הכו"פ כתב דאם טרפות הסמפון הוי מחמת שסופו של קרום הריאה לינקב שוב לא מהני שום סתימה אם ניקב הסמפון כיון דחזינן דשלטא הלקותא עד דנקב הסמפון. אך בראש אפרים השיג ע"ז דאדרבה אי טרפה רק הואיל וסוף הקרום לינקב מהני סתימה אף בקרום מחמת מכה וכמו בטרפש הכבד (בסי' מ"א) דמהני סתימה בקרום מחמת מכה כיון דטרפה רק הואיל וסוף הכבד ליטול עי"ש (בפ"ת ס"ק ע"ו ובקוה"ר סי' ל"ב), אמנם כתבתי בסה"ק בשם מבוא שערים דקרום מחמת מכה לא מהני בניקב הסמפון, ע"כ דהוא טריפות מחמת עצמו:
ונראה לפע"ד להביא ראיה דלא מהני קרום מחמת מכה בניקב הסמפון. דהנה רש"י ז"ל הקשה הא דמשני ההוא לחבירו איתמר דאכתי תקשה דניחוש שמא ניקב לחבירו, ותירץ דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן, ובכנה"ג (בהגהות ב"י ס"ק ק"כ) כתב הא דלא מתרץ משום דהוי ס"ס ספק אם ניקב סמפון או לא, ואת"ל ניקב שמא ניקב למקום שבשר מגין, דהוי ס"ס שאינו מתהפך, דלכשת"ל ספק ניקב למקום שבשר מגין ספק לא ניקב, ואת"ל ניקב למקום שאין בשר מגין שוב אין לצדד היתר עכ"ל. והנה מה שתירץ דלא הוי ס"ס המתהפך קשה לפמ"ש הש"ך (סי' ק"י סקט"ו) דהיכי דצריכינן לדון אם ניקב כלל א"צ לס"ס המתהפך, דמתחלה צריכין אנו לדון אם היה כאן נקב כלל עי"ש, ומה שהקשה דהוי ס"ס דהוי ספק אם ניקב הסמפון לק"מ שהרי, רש"י ז"ל כתב בד"ה כשרה דכיון דנמצאת בבשר הריאה ע"כ. ניקבה הסמפון ויצאה לבשר הריאה ואין כאן ספק כלל. והנה הר"ן ז"ל הקשה למ"ד דאין סרכא בלא נקב וסרכא כסדרן כשרה דסותם א"כ כל נקב בריאה יהיה כשר דאפשר דיעלה סרכא כסדרן, ותירץ דאיכא נקבים דאין ראוים להעלות סרכא והוי ספק טרפה, אבל אי הוי ידעינן דיעלו סרכא היה כשרה מעכשיו וכמו דאמר גמירי דאי מבדרי לה סמא וחיי וכן כתב הרא"ה ז"ל לפי שיטתו דמהני קרום מחמת מכה ורק בושט וריאה אינו קרום דכל נקבים הוי רק ספק טרפה דשמא ראוים להעלות קרום מחמת מכה וכמ"ש בסק"ג. ולפ"ז אי נאמר דניקב הסמפון טרפה רק משום דסופו של קרום ינקב ומהני ביה קרום מחמת מכה א"כ לא הוי רק ספק טרפה, א"כ מאי קשיא ליה לרש"י ז"ל דניחוש שמא ניקב לחבירו הרי הוי ס"ס ספק שמא ניקב לבשר ואת"ל לחבירו שמא יעלה קרום מחמת מכה, והוא ס"ס המתהפך שמא יעלה קרום ואת"ל לא יעלה שמא ניקב לבשר, וע"כ דלא מהני ביה קרום מחמת מכה:
וכן יש להוכיח מהא דתירץ רש"י ז"ל דלא חיישינן שמא ניקב לחבירו דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ולפמ"ש האחרונים ובחדושי הרי"ם ז"ל על התוס' חולין (דמ"ז ע"א) ד"ה היינו דחזקה לא מהני רק על שעבר אבל לא להבא דלשמא מת לא חיישינן ולשמא ימות חיישינן ומש"ה בדבר שטרפה על שם סופו לא מוקמינן אחזקה א"כ אי נאמר דטריפות הסמפון הוא על שם סופו של קרום ליפסק איך מהני חזקה וע"כ דהוא טרפות בפ"ע, שוב ראיתי שהקדימני בזה בספר ערוגות הבושם:
והיה אפשר לומר לפע"ד דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד ז"ל אי טריפות הסמפון הוא טריפות בפ"ע או מטעם דסוף הקרום לינקב. דהנה כתב הרמב"ם ז"ל (בפי"א מה"ש ה"ה) וז"ל וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא לחה חוששין שמא נקב סימפון שתחתיו וצריכה בדיקה, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל וז"ל, א"א ברוב דברים לא יחדל פשע, ואם ניקב סמפון שתחתיה מה בכך והלא לא אמרו אלא סמפון שניקב לחבירו טרפה עכ"ל, והפר"ח סקי"ח תמה על הראב"ד ז"ל דהרי בודאי מוגלא אינו מגין ורק בשר הריאה סותם (ועי' בט"ז סוף סק"ט), והפרי תאר (סקט"ו) כתב לתרץ דס"ל להראב"ד ז"ל דכיון דהליחה סופה להתרפאות ולהעלות במקומה בשר דיינינן ליה מעתה דלאו נקב הוא דכל העומד לבילה אין בילה מעכבת והבשר ישנו בהשבה ולזה דייק הראב"ד דלא אסרו אלא לחבירו, דתמיד לא הוי סתימה, משא"כ כל דלא הוי לחבירו הגם דעתה הוי מוגלא או כמים הדר חלים ועולה הבשר וחוזר להכשירו זה הוא כוונת הראב"ד, ולא כן הוא דעת הרמב"ם דכיון דסוף סוף הרי הוא עתה בלא סתימת בשר טרפה עכ"ל, ואכתי קשה דעת הראב"ד ז"ל דמה בכך דהדר חלים ונעשה בשר מ"מ שוב הוי סתימה דלאחר זמן ולא מהני דלאו סתימה דמעיקרא הוא וכמ"ש רש"י ז"ל בחולין (דף מ"ג) הובא בט"ז סק"ד. אך לפי הנ"ל י"ל דהראב"ד ז"ל ס"ל דטריפות הסמפון הוא רק משום דסוף הקרום לינקב ולפ"ז כיון דטרפה רק על שם סופו, שוב אמרינן דסופו להתרפאות ויהיה הבשר סותם, ואין סוף הקרום ליפסק, ומהני כמו קרום מחמת מכה דמהני גבי טרפש הכבד אע"ג דלאו סתימה דמעיקרא הוא כיון דטרפה רק על שם סופו, אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דהוא טרפות מחמת עצמו ומש"ה דוקא בשר סותם אבל לא מוגלא אע"ג דהדר חלים הו"ל סתימה דלאחר זמן, וס"ל דבעינן שיהיה דוקא סותם תיכף, (ועי' פר"מ מ"ז סק"ט): והנה הקשה הט"ז לפי מה שכתב דכוונת הרמב"ם ניקב אפילו לחבירו טרפה, היינו לא מבעיא קרום הריאה דאינו מגין אלא אפילו חברו אינו מגין, דא"כ מנ"ל לתלמודא לומר ההוא לחבירו איתמר, אמאי לא מוקי:
ליה במקום שאין מגין לגמרי כגון תחת הקרום, אמנם לפמ"ש הפרי תאר סקי"ב דרב נחמן פירש בהדיא סמפונא דריאה דאינקב לחברו טרפה ורק דקס"ד דהש"ס דה"ה אפילו לבשר, ומשני ההיא לחבירו איתמר דוקא, ומפרש בזה כוונת הבה"ג עי"ש א"ש:
והרדב"ז (ח"ב סי' רי"ז) כתב לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל (וכמ"ש בס"ק הקודם ובתירוץ הב' כתב) וז"ל א"נ דס"ל ז"ל דיש חילוק בין ניקב מחמת חולי לניקב מחמת מחט דהיכי דניקב מחמת חולי אפילו ניקב לחבירו טרפה, אבל מחט שנמצאת בריאה אם שלימה היא כשרה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן, אפילו שנכנסה דרך סמפון ונקבה אותה לא חיישינן דכיון דלאו מחמת חולי הוא, וסוגיא הכי מתפרשא לפי שיטה זו דהא דאמר רב אשי טרפות קמדמית להדדי כו' לתרוצי נמי פירכא קמייתא אמרה לא מדמינן טרפות דמחט שנמצאת בריאה לסמפונא דריאה דאינקב מחמת חולי, והשתא הדרינן מההוא תירוצא ההוא לחבירו אתמר, אלא בכל גוונא דאינקב סמפונא טרפה, וכגון דאינקב מחמת חולי עכ"ל. ונראה לפע"ד די"ל דזה ג"כ שיטת השערי דורא שכתבתי בס"ק הקודם והובא בש"ך סק"כ שכתב דאם נמצא המחט בסמפון אפילו ניקב לחבירו כשרה, דס"ל דרק ע"י חולי טרפה, ובמבוא שערים כתב שם ג"כ לחלק בין מחט לחולי משום דהמחט בעצמו סותם הנקב ע"ש, ובהגהות רש"ק ז"ל על הפרי מגדים (במ"ז סק"ט) כתב כן מסברא דנפשיה, והוא דבר תמוה שהברזל יהיה סותם הנקב ואין כן דעת כל הפוסקים [וכמ"ש הר"א ס"ק ע"ו] , ויותר י"ל לפע"ד דס"ל כשיטת הרדב"ז ז"ל הנ"ל, ואפשר די"ל דס"ל להמבוא שערים בתירוץ זה דקרום מחמת מכה מהני בסמפון הריאה שניקב, ודלא כמ"ש בתירוץ הקודם, ומשום דאינו טרפה רק הואיל וסוף קרום הריאה לינקב ומש"ה ס"ל דגם סתימת המחט מהני אבל היכי דהוא טרפה מחמת עצמו מודה להפוסקים דלא מהני סתימת ברזל:
[ו] סעיף ז הריאה שנשפכה כקיתון וקרום העליון שלה קיים שלם בלא נקב אם הסמפונות עומדים במקומם ולא נמוחו כשרה, ובגמרא פריך ר' אבא לעולא ממתניתין דהריאה שניקבה או שחסרה, מאי חסרה אלימא מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו מבפנים וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון. והנה הרמב"ם ז"ל מפרש במתניתין או שחסרה דהיינו שחסר אונא, והקשו דא"כ אמאי לא משני תלמודא הכי, וכתבתי לתרץ (בסי' הקודם סק"ב), וכעת נראה, דהנה החות דעת כתב הא דלא משני דאיירי בחסר אונא וכן י"ל דאיירי בחסר מבחוץ, מ"מ לאו היינו ניקבה משום דבניקבה מהני סתימה משא"כ בחסר, משום דלמ"ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון ע"כ לית כלל ענין טריפות חסרון בריאה, והכל הוא לדידיה מטעם נקובה, וא"כ חסר אונא נכלל בכלל נקובה דסופו לינקב וע"כ שפיר פריך דחסרון מבפנים שמיה חסרון וחשיב לי' במתניתין תחת סוג חסרה עש"ה. וקשה שהרי בסוכה (דל"ו ע"א) בעי רבא נולדו באתרוג סימני טרפה מהו כו' כי קא מיבעיא ליה כדעולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה, ואמר רבא והוא דקיימי סימפונהא, הא לא קיימי סימפונהא טרפה, הכא מאי דלמא התם הוא דלא שליט בה אוירא הדר בריא אבל הכא דשליט בה אוירא סרוחי מסרחת או דלמא לא שנא ע"כ, הרי הא דכשרה ריאה שנשפכה כקיתון הוא רק משום דהדרא בריא וכ"כ בחדושי הרשב"א ז"ל כאן, א"כ י"ל דלעולם ס"ל לר' יוחנן סוג חסרון בריאה ורק בנשפכה כקיתון כשרה מטעם דהדרא בריא, משא"כ בחסר אונא וכן היכי דחסר מקרום הריאה לא מהני סתימה די"ל דזה לא הדרא בריא. אך לפמ"ש האור זרוע בשם ר"ח ושערים דר"ש ז"ל דרק רבא הוא דמחדשי והוא דקיימי סימפונהא אבל ר' יוחנן ס"ל אע"ג דלא קיימי סימפונהא כשרה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון (וכמ"ש לעיל סק"ד), וא"כ י"ל שפיר דרק רבא דס"ל והוא דקיימי סמפונהא קאמר התם בריאה הדרא בריא, אבל לר' יוחנן דלא קיימי סמפונהא וכולם נמוקו והלכו להם שוב לא הדרא בריא וכמ"ש החו"ד בס"ק הקודם, ולפ"ז כיון דלר' יוחנן לא הדרא בריא ואעפ"כ ס"ל דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון, ע"כ דלא ס"ל כלל ענין חסרון בריאה והכלל לדידיה מטעם נקובה, וה"ה חסרון אונא וכמ"ש החות דעת, ואי"ל דחסרה היינו חסרון אונא, משא"כ הרמב"ם ז"ל דפסק דבעינן דקיימי סמפונהא וכרבא וריאה שנשפכה כקיתון כשרה רק מטעם הדרא בריא, וס"ל ענין חסרון בריאה וכמ"ש בפ"ח מהלכות שחיטה דחשב חסר אונא וכמה טרפות מטעם חסרון וכמ"ש התב"ש (ריש סימן ל"ה) שפיר מפרש דחסרה היינו חסרון אונא וא"ש:
[ז] סעיף ט הריאה שנמצא בה מקום אטום כל שהוא כו' טרפה. וכתב התב"ש (ס"ק נ"ח) טעם טריפות האטום כתב הרשב"א ז"ל משום שהבהמה בחייה רוחפת הריאה שלה תמיד לקרר חום הלב, וכשיש בה אטום אי אפשר לרחף על הלב כראוי, ורק כשיש בה מוגלא מש"ה כשרה משום דבחייה היה עתיד זה לצאת, אבל הרמב"ם ז"ל כתב הטעם דהוי כנקובה דסופו להתיבש ותנקב וכן משמע מרש"י ז"ל ע"ש, והכו"פ (ס"ק י"ב) כתב בכוונת הרמב"ם ז"ל דקאמר דהוי כנקובה דס"ל דהואיל ואין כאן מוגלא ושום ריעותא דנוכל לתלות בהם סיבת האטום והוא יוצא מחק טבע הריאה, ודאי דהיה נקב ועלה בו קרום מחמת מכה ולכך אותו קרום אין לו טבע הריאה ואין עולה בנפיחה, להיות רק קרום שעלה מחמת מכה ואין רוח החיים נכנס בו להיות עולה בנפיחה וזה נכון ולכך אמר הרמב"ם ז"ל דהוי כנקובה שזהו סיבה לטעם האטום עכ"ל:
והנה מלשון הגמרא לכאורה משמע כמ"ש הכו"פ, דאיתא (בדף מ"ז ע"ב) אמר רבינא אטום בריאה מייתינן סכינא וקרעינן לה אי אית בה מוגלא ודאי מחמת מוגלא הוא וכשרה, ואי לא, מותבינן עלה גדפא או רוקא אי מבצבצא כשרה ואי לא טרפה ע"כ. ולפי שיטת הכו"פ דאטום טרפה משום דהוי קרום מחמת מכה שפיר קאמר דאי אית בה מוגלא ודאי מחמת מוגלא הוא ולא מחמת שניקב ועלה בו קרום, אבל לפמ"ש הרשב"א ז"ל דטרפה משום דאינה יכולה להניף על הלב ורק כשיש בה מוגלא אע"ג דג"כ אכתי אינה יכולה להניף, מ"מ כשרה משום דסופה היה עתיד זה לצאת, א"כ מה זה דקאמר ודאי מחמת מוגלא הוא, מה בכך דמחמת מוגלא הוא מ"מ הרי אינה יכולה להניף ואי משום דעתיד זה לצאת א"כ עיקר חסר מן הספר והו"ל למימר ודאי מחמת מוגלא ועתיד לצאת, ואי נאמר דרבינא אינו מפרש הטעם דלמה כשרה, וכמו דאינו מפרש הטעם דלמה אטום טרפה, א"כ למ"ל למימר כלל ודאי מחמת מוגלא הוא, הו"ל למימר רק אי אית בה מוגלא כשרה, וע"כ כמ"ש הכו"פ ושפיר הוי טעם דמש"ה כשרה משום דודאי מחמת מוגלא הוא. והנה היה אפשר לומר לשיטת הרשב"א ז"ל דפשיטא ליה לרבינא דכל דמחמת מוגלא כשרה דהא בועא בריאה כשרה וכדאיתא שם (דמ"ח ע"א) דהעלתה צמחין כשרה וכן בקיימי צמחי צמחי כו' מורי בה להתירא, ולא היה צריך לפרש יותר. אך יש להקשות לפי שיטת הראב"ד ז"ל בתמים דעים (סימן י"א הובא בתב"ש ס"ק נ"ה ובפר"מ בש"ד ס"ק כ"ז) דאטום ע"כ לא הוי רק אם הוא מעבר לעבר, שהרי אנו מכשירין טינרי בריאה אע"ג דהוי אטום, וע"כ דאטום שאני משום דהוי מעבר לעבר עי"ש, וא"כ קשה מה קאמר ודאי מחמת מוגלא הוא, מה בכך דהוי מחמת מוגלא מ"מ י"ל דטרפה:
משום דהוי מעבר לעבר וכמו טנרי דמצד אחד כשרה ומעל"ע טרפה, ואדרבה בועא גרע טפי, (ועי' בש"ך סי' ל"ז ס"ק ל"ב). אמנם בלא"ה צ"ל לשיטת הראב"ד ז"ל דהא דאי אית בה מוגלא כשרה לאו שיש בה מוגלא מעל"ע דאל"כ טרפה מטעם בועה מעל"ע וצ"ע עוד:
שוב ראיתי בראש אפרים (ס"ק קנ"ד) כתב דאם נמצא מוגלא די בכך להכשיר האטום ואין צריך בדיקה יותר וכלשון הש"ס והפוסקים, מ"מ אם אירע שבדק והסיר המוגלא ולא בצבץ שם טרפה דהא קמן דלא מחמת מוגלא הוא רק שיש יובש בסמפונות ע"ש, ולפ"ז אתא שפיר דרבינא דקאמר ודאי מחמת מוגלא הוא לא בא כלל ליתן טעם דמש"ה כשרה, רק דודאי מחמת מוגלא הוא וא"צ בדיקה יותר וכשרה, אבל עיקר הטעם דסופה של מוגלא לצאת וא"ש: אך נראה להביא קצת ראיה לשיטת הכו"פ. דהנה הרמ"א ז"ל (לעיל סעיף ב') כתב י"א שאם נפחו הריאה ונקרע הקרום מחמת הנפיחה טרפה, וכתב הש"ך דדוקא אם נפחוה יותר מדאי כשרה דאמרינן דבחייה לא היתה נפוחה כ"כ, ובתב"ש (שם סקי"ב) הקשה מהא דאיתא (בסי' ל"ז ס"ד) דבועא בשפולי ונפחוה ולא היה בשר מקיף ובאו אחרים ונפחוה בכח יפה ונעשה בשר מקיף כשר, וכה"ג איתא (בסי' ל"ט ס"ה). ואמאי כשר הרי רוב בהמות אין נפוחות כן, ותירץ דאנן הכי קאמרינן יש בהמות שנפוחות יותר מדאי, ויש שאינם נפוחות כ"כ, רק עכ"פ לא פחות מדרך הנהוג לנפח כל בהמות, ולכן אם נפחוה כדרכה ונקרע הרי יצאת אפילו מגדר הפחות שבנפוחות, אבל אם נפחוה יותר מדאי שיש נפוחות כך, ויש שאינן נפוחות כל כך, וקיי"ל בכל ספק שאחר שחיטה להקל, ומש"ה אם נקרע הקרום אמרינן דבחייה לא היתה נפוחה כ"כ וגבי בועא בשפולי וכן בסי' ל"ט ס"ה אמרינן דהיתה הריאה מאותן הנפוחות יותר מדאי, והנה לכאורה קשה גבי אטום דקרינן לה ואי מבצבצא כשרה נימא דהיה נפוח יותר מדאי ועי"כ מבצבץ אבל בחייה לא היה נכנס בה הרוח, וע"כ דמש"ה כשרה משום דהוי ספק לאחר שחיטה ואוקמינן אחזקת כשרות ואמרינן דגם בחייה היתה נפוחה כן וכמ"ש התב"ש, וא"כ כל זה לפמ"ש הכו"פ דאטום טריפה משום דאמרינן שכבר ניקב ועלתה בה קרום מוקמינן אחזקה דלא היה נקב ואין זה קרום מחמת מכה, משא"כ לטעם הרשב"א ולרמב"ם ז"ל דסופו לנקוב הלב או הריאה, ולפמ"ש האחרונים דבכל טרפות על שם סופו לא מוקמינן אחזקה (וכמש"ל סק"ה) א"כ שוב קשה נימא דבחייה לא היתה נפוחה כ"כ. אמנם י"ל דהא דמבצבצא היינו שנופחין אותה כדרך כל הריאות באופן שבודאי שבחייה היתה נפוחה כן ושוב אין לחוש כלל ולק"מ. אמנם לפי מה שכתב שם הכו"פ סק"ג דאפילו אם נפחוה מעט ונקרע לעולם כשרה דאמרינן דלאחר מותה אין כח הריאה והקרומים חזקים כמו בחייה עי"ש ובתב"ש, צ"ל ע"כ דהכא כשרה אי מבצבצא ולא אמרינן דבחייה לא היה נכנס בה הרוח משום דמוקמינן אחזקת כשרות וכנ"ל, והכו"פ לשיטתיה שפיר מוקמינן אחזקה:
אך קשה לפמ"ש הראש אפרים בקוה"ר (סי' ל"ו אות כ"ג) בשם שו"ת ת הפנ"י דאם נפחוה ונקרע הקרום כשרה משום דאמרינן לחלק בין נפוחת אדם למה שהיתה נפוחה מאליה, די"ל דע"י כח האדם שדחה הרוח נקרע הקרום, ולענין בועא בשפולי או בסרכא אמרינן בודאי דהבהמה היתה נפוחה הרבה, ורק דדבר התלוי בכח כגון נקרע הקרום אמרינן דע"י כח האדם שדחה הרוח נקרע הקרום, והוא דבמחט שנמצאת בריאה דבודקין אם מבצבצא טרפה, וכן בריאה דאוושא אם מבצבצא טרפה, ולא אמרינן דע"י כח האדם נעשה נקב ומבצבצא, היינו כיון דיש ריעותא בלא"ה דהרי מסופקין בנקב, ומש"ה אי מבצבצא טרפה דתלינן מחמת נקב הוא עי"ש היטב ובאות ז', ולפ"ז קשה הכא גבי אטום אמאי אי מבצבצא כשרה נימא דמחמת כח האדם נקרע כיון דיש כאן ריעותא דאטום שאין נכנס בו הרוח, א"כ מה מועיל דמבצבצא, כיון דיש לומר שבאמת בחייה לא היה נכנס הרוח ורק ע"י כח האדם נעשה נקב ומבצבץ וצ"ע כעת:
[ח] סעיף יב ריאה שנמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל אוסרין אותה מספק ע"כ. הנני להעתיק מה ששייך לכאן שאלה ששאלתי כעת מאת אדמ"ו הרב הגאון הגדול בעה"מ ספרי נפש חיה שליט"א, וזה לשוני:
שאלה יורנו רבינו בכבד שהיתה גדולה יותר מכפי ההרגל והיתה בריאה ושלמה, או שהיתה נפוח שקורין גישוואלין ועי"ז נראית גדולה ומה הדין אם היתה נפוחה רק במקום מרה ובמקום חיותה. והנה בפתחי תשובה (סי' מ"א סק"ד) כתב בשם שאילת יעבץ (ח"ב סי' נ"ח) דתרנגולת שהיתה לה כבד גדולה וגסה כפלים ויותר מהראוי, והכשיר דלא כמורה אחד שהטריף מאחר שהיתה נפוחה שקורין גישוואלין דליתא דאין להוסיף על הטרפות ואפילו אם היתה הנפיחה גם במקום שני הזיתים כשר עכ"ל הפ"ת. והנה המורה שהורה להטריף מבואר בשאלת יעב"ץ שהוא הרב הכנסת יחזקאל ז"ל. והנה לאו יחידאה הוא דבהא דאיתא בחולין (דמ"ז ע"ב) אמר רפרם האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה. איכא דאמרי בחזותא, ואיכא דאמרי בגושתא, א"ד דנפוחה, וא"ד דפחיזא, וא"ד דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני ע"כ, וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שחיטה (פ"ח ה"ח) וז"ל ריאה שנמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל אוסרין אותה מספק שזו תוספת משונה בגופה, ושמא התוספת בגוף כחסרון כמו שאמר במנין עכ"ל, וכתב הכ"מ דטרפה מספק משום דלא ידענא אל מי מהאיכא דאמרי כוון רפרם בדבריו שאמר דדמיא לאופתא טרפה, ורק היכי דשיעא דלית לה חתוכי דאוני כתב דהוי ודאי טרפה מדאמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה ואי חסר טרפה ע"כ:
ובראש אפרים בקוה"ר (סי' ל"ו אות ס"א) כתב דלפ"ז היכי שהכבד נפוחה ויש תוספת בגופה במקום מרה ובמקום חיותה לכאורה יש להטריף מספק, לפי מה שפסק בש"ע כאן גבי ריאה להטריף מספק דשמא התוספת בגוף כחסרון, וא"כ גם גבי כבד כה"ג הוי כחסרון ואם ניטלו שני הזיתים שבמקום מרה ובמקום חיותה טרפה, ואע"פ שאין מדמין בטרפות כבר כתב אא"ז בתב"ש (סי' מ"א) לענין קשה כאבן אע"ג דלא איתמר רק לענין ריאה ילפינן מיניה לכבד כמו גבי יבש דילפינן מריאה לכבד עכ"ל, ותמה על השאילת יעב"ץ יע"ש, ובראש אפרים דיני תרתי לריעותא (סוף ס"ק מ"ה) כתב דהרמב"ם ז"ל יחידאה הוא ולאו ריעותא היא ע"ש, ובשו"ת מים חיים (חיו"ד ססי' יו"ד) השיג על הר"א על הא דלמד כבד מריאה דאין מדמין בטריפות, ותמוה שלא ראה שהר"א בעצמו הרגיש בזה וכתב לתרץ. ומה שהביא ראיה מסוכה (דל"ו ע"א) דתפוח או סרוח וללשון ב' של רש"י ז"ל נפוח לחוד לית לן בה רק בנרקב והכא כתב המג"א (סי' תרמ"א ס"ק כ"א), אין ראיה די"ל דבאתרוג לא שייך יתר כנטול דמי דאין לו שיעור שנאמר בו יתר, ומה גם מה שנופח לאחר תלישה והר"א כתב (בס"ק קפ"ג) דרמב"ם ז"ל לא כתב רק היכי דהוא, מתחלת ברייתו אבל מחמת חולי לא שייך בו יתר כנטול דמי כיון שאינו מתולדת הבריאה ולא מצינו שאמרו הכלל הזה אלא היכי שנברא עמו עכ"ל, ועי' בפר"מ בהלכות קה"ת דרק בטרפות קיי"ל כל יתר כנטול דמי ויעי' בפר"מ:
(או"ח סי' י"א) מהא דזבחים די"ט ודוק, ובשו"ת דברי חיים (ח"ב סי' מ"ד) כתב להטריף כבד נפוחה מטעם הרמב"ם הנ"ל דהו"ל יתר וכנטול דמי יעו"ש:
והנה מה שכתב הראש אפרים בדיני תר"ל דהרמב"ם ז"ל יחידאה הוא בזה ושהפוסקים חלקו שאין תוספת זה כחסרון, אכתי יש לדון בזה לענין כבד, דהנה הקשיתי לפי גירסת הרי"ף הרא"ש והרשב"א ז"ל דלא גרסי רפרם רק אמר רבא האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה וא"כ קשה מנ"ל להרמב"ם ז"ל לומר דתוספת זה הוי כחסרון, הרי י"ל דרק רבא לשיטתיה דס"ל יתרת בדרא דאוני טרפה ה"ה דתוספת בריאה הו"ל יתרת וטרפה, אבל לדידן דלית הלכתא כוותיה דרבא ביתרת, ויתרת בדרא כשר, א"כ בודאי י"ל דתוספת בגוף הריאה לא גרע מיתרת בדרא, ולפי מה שכתב בט"ז (סי' ל"ה סק"ט) בשם הלקוטים דרק ה' אונות ביתרת בדרא כשר אבל יותר טרפה א"ש דכל שכל הריאה והאונות נפוחים הו"ל יותר מה'. אך הרי הרש"ל כתב ע"ז שהוא דעת מבהיל. וראיתי בלב אריה שכתב באמת לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דמש"ה הוי רק ספק טרפה משום די"ל דהו"ל יתרת בדרא עי"ש ולא העיר די"ל דרבא לשיטתיה. ולפ"ז י"ל דאה"נ דמש"ה הפוסקים חלקו על הרמב"ם ז"ל משום דס"ל דהו"ל רק יתרת בדרא וכשר בריאה, אבל בכבד דלא שייך בדרא, ויתר כנטול דמי שפיר י"ל דמודים לגוף סברת הרמב"ם ז"ל דתוספות זה הו"ל כחסרון וטרפה בכבד:
אמנם קשה לי לשיטת הרמב"ם ז"ל מריש בכורות (ד"ג ע"ב) דאיתא בגמרא הא נמי תנינא עינו אחת גדולה ואחת קטנה, ותנא גדולה גדולה כשל עגל, וקטנה קטנה כשל אווז, בשלמא קטנה כשל אווז אין במינו קדוש בבכורה, אלא גדולה כשל עגל יש במינו קדוש בבכורה, אלא לאו דאמרינן כיון דאשתני הו"ל מומא, לא משום דהו"ל שרוע, הכי נמי מסתברא דתנן מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין, יתר עליהן אדם עיניו שתיהן גדולות שתיהן קטנות, גבי אדם הוא דכתיב (ויקרא כ"ב) איש איש מזרע אהרן דבעינן איש שוה בזרעו של אהרן, אבל בהמה שתיהן גדולות שתיהן קטנות נמי לא הוי מומא, אחת גדולה ואחת קטנה מ"ט אי משום שינוי אפילו שתיהן גדולות שתיהן קטנות נמי אלא לאו משום דהו"ל שרוע לא לעולם אימא לך משום שינוי ושינוי הוי מומא, ודקא קשיא לך אפילו שתיהן גדולות שתיהן קטנות, התם אי מחמת בריותא יתירא תרווייהו בעי למיברא אי מחמת כחישותא יתירא תרווייהו בעי מיכחש ע"כ לשון הש"ס, הרי דאם אבר גדול ייתר משיעורו הראוי אמרינן דמחמת בריותא יתירא הוא וא"כ מה"ת בריאה הגדולה נאמר יתר כנטול דמי וטרפה, ואדרבה הרי י"ל דבריותא יתירא יש בה:
וכן קשה מהא דתנן שם (ד"מ ע"ב) במשנה עינו אחת גדולה ואחת קטנה אזנו אחת גדולה ואחת קטנה במראה [שלכל נראה שזו גדולה מזו. רש"י] אבל לא במדה שאם אינו ניכר אלא במדה אינו מום. רש"י] ר' יהודה אומר שתי ביציו אחת גדולה כשתים שבחברתה, ולא הודו לו חכמים [אר' יהודה קאי. רש"י] ובגמרא קאמר ורבנן [דלא הודו לו בביצים עד כמה תהא חברתה קטנה דמכשרי רש"י] עד כמה, תניא אחרים אומרים אפילו אינה לשניה אלא כפול כשרה ע"כ, ופסק הרמב"ם ז"ל כרבנן, וקשה דנהי דנאמר דזה גופא שהביצה גדולה לא הוי מום, מ"מ אמאי לא תהא מום מטעם כל יתר כנטול דמי דהא איתא שם (דל"ט ע"א) ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעל שלש כוליות, וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אסורי מזבח (פ"ב הי"א) דכל היתר כחסר ולפיכך אם נמצא שם שלש כוליות או שני טחולים פסולה עכ"ל. ושם איירי בפנים דאין זה מום משום דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון ורק מטעם חסר יעו"ש, אבל היכי דהוא בגלוי הוי גם מום, וכדאיתא (בד"מ ע"א) במשנה בעל חמש רגלים ושאין לו אלא שלש, ובגמרא א"ר הונא ל"ש אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי דכל יתר כנטול דמי [ויעי' (שם ע"ב) במשנה אוזן הגדי היתה כפולה וברש"י ז"ל ובתוס' רבינו רע"א ז"ל אות כ"ה] וע"כ דתוספת בגוף האבר לא שייך בו לומר כל יתר כנטול דמי, וקשה להרמב"ם ז"ל:
והנה לכאורה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ה"ה אם הריאה קטנה משיעורה הרגיל ג"כ יהיה טרפה מטעם חסר וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל דחסר כ"ש מהריאה טרפה, א"כ מי יתן מדה ידועה להריאה, ובבינת אדם (שער או"ה סי' י"א) כתב וז"ל נ"ל דאם נשתנה צורת אבר כגון טחול שדרכה להיות ארוכה והיא מרובעת וכיוצא בו כשר וכן כל שאר האברים שהרי אפילו בצורות האונות בסי' ל"ה שכתב הרמ"א דטרפה השיגו כל האחרונים והכשירו ע"ש בש"ך ולא מצינו שפוסל בשינוי צורה עכ"ל:
אמנם אף לשיטת הרמב"ם ז"ל יש להכשיר כבד נפוחה לפמ"ש הראש אפרים (ס"ק קפ"ג) הנ"ל דרק אם מתולדה היא נפוחה שייך בו יתר כנטול דמי אבל לא אם נעשית נפוחה אח"כ, ובספק אם הוא מתולדה י"ל ס"ס דהא גם הרמב"ם ז"ל לא הטריף רק מספק, ובפרט לפמ"ש הר"א שם שאין רגילות שתהיה נפוחה בתולדה ותולין במצוי שרק מחמת חולי נעשית נפוחה יעו"ש:
והנה הב"י (סי' ל"ח) כתב בשם בה"ג היכי דעביא לה כבדא חזינן לריאה דידה אי חיורא כעמר גופנא טרפה ואי סומקיא הדרא בריא וכשרה, (ויעי' תב"ש סי' מ"א סק"ז ובשפ"ד שם סק"ה] והר"א בפ"ת (סי' ל"ח סקי"א) הכשיר בהפ"מ אפילו היא ג"כ לבנה, ובחכ"א כ"כ בשם הבל"י בכלל י"ז, ושם (בס"ק למ"ד) כתב מרה שהיה הכיס שלה נפוח (ר"ל גישוואלין) נ"ל דטרפה דהוי כבשר שהרופא גורדו ואין אנו בקיאין בזה. ולפ"ז ה"ה בכבד די"ל דהוי כבשר שהרופא גורדו ואיך סתם לעיל להכשיר, ובשו"ת טטו"ד (סי' ק"כ) כתב בכבד נפוחה הנה אני מורה בה תמיד להטריף ואין אני רואה בה שום צד להכשיר כי מאין יאמר דזה הוי בתולדה והוי כמו חסרה הכבד אולי הוי אח"כ ע"י חולי והוי כמו ניטל הכבד והשיג על השאילת יעב"ץ וכתב דכל שהוא גישוואלין הו"ל כבשר רע ונרקב והוי כניקב ונימוק, ובסוף ספרו קנאת סופרים בהשמטות השיגו רב אחד, והוא החזיק דבריו במקום שהוא נפוח הרבה יעי"ש, ובדעת קדושים ובמ"מ כתבו להתיר בנפוח לחוד, וכ"כ בשו"ת בית שלמה (סי' פ"ה) אם אין בה ריעותא אחרת רק נפוח לחוד יעו"ש, יורנו רבינו מה דעתו הגדולה בזה:
[ט] תשובת אדמו"ר הגאון הגדול שליט"א ב"ה יום ח' אדר תרמ"ה לפ"ק פיעמרקוב.:
לכבוד ידידי הרב הג' החריף ובקי משנתו זכה כעמר נקי מו"ה חיים משולם קויפמאן הכהן שיחיה:
מתחלה אבקש סליחתו על אשר אני לא אשיב תיכף לכבודו הרמה, אשר נפלאה אהבתי אליו ובכל לב אחפוץ להשתעשע אתו בדברי תורה, אך מה אעשה אם עתותי אינם בידי כלל, כי טרדות העיר והשיעורים הקבועים עם חברים מקשיבים לקולי רבו עלי, נוסף לזה טרדות עיירות אחרות אשר גם עתה מוכרח אנכי לנסוע לעיר.. אשר הרב הגאון הצדיק ובני העיר:
בקשו ממני לשום דרכי שמה בדבר עסקי העיר, ולכונן העיר על תלה, ואמרתי טרם אסע עכ"פ אראה להשיב לכ"ת איזה דברים:
על דבר מכתבו אשר כתב בשם הב"א בכבד נפוחה וגדולה להטריף מטעם כל יתר כנטול דמי, כאשר ראיתי כן תמהתי ונשתוממתי על המראה היתכן דבאבר שהוא גדול ממה שהוא רגיל נאמר בזה כל יתר כנטול דמי אין זה אלא דברי תימה, ואף אם היה מקום לזה מ"מ בנפוח לא שייך זה שהוא אינו גדול בטבעו רק ע"י מכת הנפיחה וכאשר יבריא תשוב לטבעה, אך באמת אף אם גדולה בטבעה אין הו"א לומר שיהיה בזה חשש דיתר כנטול דמי. והרמב"ם ז"ל דמפרש המימרא דרפרם דריאה דדמיא לאופתא טרפה שנמצאת נפוחה כמו עיקר חריות של דקל, לפע"ד כוונתו שנתוסף בריאה כמו ענפים מחריות של דקל או איזה שאר תוספת שניכר התוספת בפ"ע, ולא שהריאה גדולה דאל"כ מה שייכות זה לחריות של דקל היה לו לומר שהיא גדולה [בתמים דעים סי' י"א כתב לפרש האיכא דאמרי כגושתא (ואשפד"א בלעז) כמו האופתא שיוצאין ממנה עוקצין עוקצין עכ"ל. ולדברי אדמ"ו יהיה זה הפירוש לאיכא דאמרי דנפוחה כאופתא. תלמידו]. אמנם ראיתי בר"א בפ"ת (סי' ל"ו ס"ק ק"פ) דהפירוש של חריות של דקל שנמצא ריאה נפוחה שנתוסף בה בעובי של הריאה כאדם שבטנו צבה שקורין גישוואלין. ונראה שקרא זאת תוספת מה שהיא צבה וזה יהיה הפירוש כחריות של דקל שהוא ג"כ נפוח. אך באמת מה שהיא צבה מחמת חולי בודאי לא מקרי תוספת, כיון שלא בא רק מחמת חולי ולכשיבריא תחזור לבריאותה, ומצאתי כדברים האלה בר"א בעצמו (בס"ק קפ"ג) וראיתי אח"כ שכ"ת הביא בתשובתו ג"כ כדברים האלה: