פתח האוהל· רבי משולם קויפמן
יו"ד סימן לה
[א] סעיף א ריאה שניקבה טרפה. בתורת חיים כתב הא דלא קתני במשנה ניקב קרום של ריאה כדקתני ניקב קרום של מוח, משום דקרומי הריאה דבוקין ומחוברין בבשר הריאה וכי חדא נינהו לכך נקט הריאה שניקבה עכ"ל. וקשה לי שהרי גבי ניקב קרום של מוח קאמר בחולין (דמ"ה ע"א) רב ושמואל דאמרי תרווייהו קרמא עילאה אע"ג דלא אינקב תתאה, ואמרי לה עד דאינקב תתאה, א"ר שמואל בר נחמני וסימניך חייתא דמתנח ביה מוחא, אמר רבב"ח אמר ריב"ל כנגדו בביצים ניכר, וכתב רש"י ז"ל דמתוך שקרום התחתון של מוח דק מאד ואין ניכר לגמרי ונראה כמוח עצמו הוא נותן לו סימן בביצים ע"כ. ושיטת הרי"ף והר"ח ז"ל שם דאינקב תתאה היינו תתאה לחוד דלא כשיטת הרא"ש וראב"ן ז"ל עד דאינקבו תרווייהו, וכן הוסכם לזה בתו"ח מדלא קתני ניקבו קרומי מוח רק ניקב קרום של מוח משמע חדא, הרי דאף דקרום התחתון של מוח דק מאד ונראה כמוח עצמו מ"מ קתני קרום של מוח ולא קתני ניקב המוח, וי"ל בדוחק:
והמהר"ם שי"ף ז"ל תירץ דמש"ה לא קתני ניקב קרום הריאה, דטריפת נקובת קרום הריאה הוא שהרוח יוצא ממנו, שבשר הריאה ספוגה היא ושואבת הרוח וכשניקבו הקרומים יוצא הרוח דרך הנקב, והיינו ניקבה הריאה ממש עכ"ל. ונראה לפע"ד דדינא קמ"ל בזה. דהנה הטור (בסי' ל"ו) כתב בשם הרשב"א ז"ל דאם ניקבו הקרומים זה שלא כנגד זה כשרה, וכתב הב"י דאפילו אם הרוח יוצא דרך הקרומים כשרה כיון דניקבו זה שלא כנגד זה, והתב"ש והלב"ש שם השיגו ע"ז דכיון דמפקא זיקא גם הרשב"א ז"ל מודה דטריפה, כיון דעיקר ענין הריאה לכלוא את הרוח בקרבו עי"ש, ולזה תנא הריאה שניקבה לומר דאם ניקבו הקרומים הוי כניקבה הריאה דהרוח יוצא ממנה, וממילא ה"ה אם ניקבו זה שלא כנגד זה ומפקא זיקא דטריפה דג"כ הו"ל הריאה שניקבה וז"פ:
ובזה אפשר לפרש דברי רש"י ז"ל שם (דמ"ו ע"ב) אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה מגין או לא מגין, פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר לא מגין וחד אמר מגין, והלכתא מגין כדרב יוסף דאמר ר"י האי ריאה דאוושא אי ידעינן היכא אוושא מותבינן עלה גדפא או רוקא או גילא אי מבצבצא טריפה ואי לא כשרה, וכתב רש"י ז"ל אי מבצבצא טרפה משום ריאה שנקבה ע"כ, ותמוה מאד מאי בעי רש"י ז"ל בזה, וכי לא ידענו דאי מבצבצא טרפה משום שנקבה. אך דהנה התב"ש שם הוכיח דע"כ אם ניקבו זה שלא כנגד זה טרפה אם הרוח יוצא ודלא כהב"י מהא דקאמר כאן דאי מבצבצא טרפה, ואי כהב"י אמאי טרפה בפשיטות, נחזי אי אפשר למקלפיה לקרום העליון סביב כל. מקום דמבצבצא, ואח"כ מותיב רוקא או גילא במקום שהניחו תחלה, ואי לא מבצבצא השתא אלמא תתאה לא אינקיב כאן כי אם במקום אחר, ועד שלא נקל העליון בא הרוח לכאן דרך בין הקרומים ועתה שנקלף אי אפשר לבוא כאן וע"כ דאף זה שלא כנגד זה טרפה כיון דמבצבצא. ולפ"ז י"ל דרש"י ז"ל כתב דאי מבצבצא טרפה משום ריאה שניקבה, היינו לומר, דהרי אף דמבצבצא מ"מ אפשר שניקבו זה שלכנ"ז, מ"מ טרפה דהרוח יוצא והוי כנקבה גוף הריאה, דמשום הכי קתני במתניתין הריאה שנקבה:
אך קשה לפי תירוץ המהר"ם שי"ף, למ"ד דאף אם ניקב קרום אחד טרפה, א"כ למה קתני הריאה שניקבה הרי דניקב רק קרום אחד אין הרוח יוצא ולא הוי כניקבה גוף הריאה. וראיתי שעמדו, בזה בבית יהודה ובחדושי הרי"ם ז"ל. ולפע"ד די"ל דמש"ה לא קאמר ניקבו קרומי הריאה, דהכו"פ (סי' ל"ו סק"ז) הקשה בהא דאמר רב נחמן (דמ"ח ע"ב) האי סמפונא דריאה דאינקב טרפה, דאנה מוזכר טרפות זו במשנה, וכתב (בסק"ח) דריאה שניקבה הוא בין על קרומי הריאה בין על סמפון הריאה עי"ש, ושפיר תנא הריאה שניקבה כדי לכלול ג"כ טרפות נקובת הסמפון:
אגב אכתוב מה שאמרתי בהא דהקשה התורת חיים בהא דקתני במשנה אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, דאמאי לא קתני ניקב הושט ונפסק הגרגרת כדקתני בכולהו ניקב קרום של מוח ניקב הלב כו' ותירץ דהני תרתי מקום שחיטה נינהו לכך נקט בהו הך לישנא דקאי אתרתי פרקי קמאי דאיירי בשחיטת ושט וגרגרת, וקתני השתא דנקיבתו ופסיקתו טרפה ולהכי נקט בהו לשון דבקות, ואשמעינן דאע"ג דמקום שחיטה הוא לא הוי נבלה אלא טרפה, והיינו משנה ראשונה קודם שחזר בו ר"ע כדאמרינן בפרק השוחט (דל"ב ע"א) ולהכי נקט ופסוקת הגרגרת בוי"ו כיון דלענין שחיטה שייכי להדדי אע"ג דתרי מיני טרפות נינהו עכ"ל, והמהר"ם שי"ף ז"ל תירץ בהיפך דמש"ה שינה בלשון הני תרתי משום דנשתנו בדין דנבלה הן, וכתב הביאור דאף דמשנה נשנית קודם חזרה דר"ע כדקתני אלו טרפות מ"מ כיון דנשתנה הדין אח"כ שינה בהו הלשון עי"ש:
וקשה לי דלפ"ז אמאי קתני דרוסת הזאב ולא קתני דרסה הזאב בלא לשון דבקות. ולולא דבריהם ז"ל היה נראה לפע"ד דהרי קיי"ל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במאי נשחטה וכל ספק שאירע בשחיטה לחומרא, נשחטה בחזקת היתר עומדת וספק טרפה לקולא בדליכא ריעותא מחיים, ומש"ה ביתר הטרפות קתני לשון ודאי, ניקב קרום של מוח ניקב הלב כו' היינו שיודעין אנו שבודאי ניקבו, אבל בניקב הושט ונפסק הגרגרת אף ספק אסור מש"ה קתני נקובת הושט, דהתנא מדבר מענין איסור נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, ולא קתני ניקב הושט דהוי משמע דאינה טרפה רק היכי דידעינן בודאי שניקב או שנפסק, ומש"ה א"ש ג"כ הא:
דקתני דרוסת הזאב דהרמב"ם ז"ל כתב [בפ"ה ה"ג מה"ש] אע"פ שכולן הלכה למשה מסיני הן, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור, ושאר שבעה מיני טרפות יש בהן ספקין מותרים כמו שיתבאר עכ"ל, וא"כ כיון דגם ספק דרוסה אסורה שפיר קתני בה ג"כ לשון דריסת הזאב, (ועי' בנו"ב חיו"ד (סי' י"ח) ובאחרונים בדין נקובת הוושט אי הוי ספק בשחיטה] ובזה י"ל הא דפריך (בדף מ"ח ע"א) ליתני נקובת הדופן ולא קאמר ליתני ניקב הדופן היינו משום דכיון דניקב הריאה בודאי ורק הדופן סותם שוב צריך להיות הדופן סותם בודאי, אבל ספק ניקב הדופן טרפה כיון דאיכא טריפות ודאי והסתימה הוי ספק וגם דאיכא ריעותא מחיים, ואמרתי זה לפני אדמו"ר הרב הגה"ג שליט"א בעמ"ס נפש חיה וקלסיה מאד:
[ב] סעיף ב חמשה אוני אית לריאה תלתא מימינא ותרי משמאלא כו' ואם חסרה אחת מימין או מהשמאל, או שהיו שנים מימין ושלשה משמאל טרפה ע"כ, וכתב בתב"ש סק"ג וז"ל בהג"ה הר"ץ בשם רוקח ז"ל אם חסר אחת מן האונות, ואחת מן האונות גדולה במראה ובמשך כשיעור ב' אונות נידונית כשתים אפילו בלא סדק וכשרה עכ"ל, ולא מצאתי כן ברוקח שלפני, גם לא משמע כן כלל בשום פוסק רק היכרא בעינן כמ"ש בסעיף זה ופשוט הוא וכ"כ בפר"ח (ס"ק ל"ז) עכ"ל, אמנם במחזיק בדק ס"ד ובכנה"ג בהגב"י (ס"ק צ"ט) הביאו כן להלכה בשם הרוקח עי"ש:
ונראה לפע"ד דפליגי בזה התוס' והרב העיטור ז"ל, דהנה בחולין (דמ"ז ע"ב) קאמר עולא א"ר יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה אלמא קסבר חסרון בפנים לא שמיה חסרון, איתיביה ר' אבא לעולא הריאה שניקבה או שחסרה, מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו מבפנים וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון, לא לעולם מבחוץ ודקא אמרת היינו ניקבה, לא צריכא אלא לר' שמעון דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות ה"מ נקב דלית ביה חסרון אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו ר"ש מודה ע"כ. וכתבו התוס' יש שרצו לאסור כשנראית הריאה חסרה שיש קמט וסדק וחסרון על הריאה, אפילו עולה בנפיחה והעור והבשר קיים, והשיב להם ריב"א דטעות הוא בידן דא"כ הו"ל לשנויי הכא הכי וכדברי הכל ולא הו"ל לאוקמא כר"ש אלא ודאי כיון דעולה בנפיחה כשרה וכן פסק רבינו קלונימוס הזקן עכ"ל וכ"כ בהגהת אשר"י בשם או"ז ובמרדכי, והעיטור באות חסר, כתב ג"כ להשיג על היש שרצו לאסור כדברי התוס' דא"כ אמאי לא משני הכא הכי, והוסיף להביא ראיה מהא דאמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה ואי חסר טרפה, ואי איתא השתא חסר פורתא מינה טרפה כולה מבעיא, אלא לאו דכשרה עכ"ל, ועי' בב"ח (סי' ל"ו) ד"ה כתב הרמב"ם, ולשיטת התב"ש דאם אונא אחת רחבה כשתים הו"ל חסר אונא מאי ראיה מהא דקאמר רבא דחסר אונא טרפה הרי י"ל דקמ"ל דאף דהיכי דאינו חסר מכמות הריאה כגון דאונא אחת רחבה כשתים ורק שחסר ממנין חמשה אונות טרפה ואין כאן ק"ו מחסר פורתא. שוב ראיתי אח"ז בתב"ש (סי' ל"ו סק"נ) שהקשה מסברא דנפשיה על הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ח ה"ז] דחסר מגוף הריאה טרפה והרי רבא קאמר חסר אונא דוקא, ותירץ כנ"ל דקמ"ל אף היכי דלא חסר משיעורא כגון שאונא אחת רחבה כשתים עי"ש, והתב"ש לשיטתיה אזיל דאונא אחת רחבה כשתים הו"ל חסר, אמנם העיטור ז"ל דהביא ראיה מהא דקאמר רבא חמשה אוני ואי חסר טרפה דע"כ דחסר פורתא כשר, ע"כ דס"ל כהרוקח דאונא אחת רחבה כשתים לא הו"ל חסר וחסר אונא לא הוי רק היכי דחסר בכמות ושפיר הביא ראיה דע"כ חסר פורתא כשר. אמנם התוס' שהביאו רק מהא דלא משני או שחסרה היינו דחסר פורתא ולא הביאו ג"כ הראיה מהא דאמר רבא חסר אונא טרפה. ע"כ דלא ס"ל כרוקח ואין כאן ראיה:
ולולא דבריהם ז"ל היה נראה לומר דפליגי בזה אמוראי. דהנה איתא שם (דמ"ז ע"ב) אמר רפרם האי ריאה דדמיא לאופתא טרפה, איכא דאמרי בחזותא ואיכא דאמרי בגישתא איכא דאמרי דנפיחה ואיכא דאמרי דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני ע"כ. והנה בכו"פ (סי' ל"ה סק"ו) הקשה דמאי קמ"ל בהא דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני טרפה הרי כבר אמר רבא חסר אונא טרפה וכאן הא חסרו כולם עי"ש. אמנם לשיטת הרוקח דחסר אונא הוא דוקא שחסר בכמות אבל אם אחת רחבה כשתים אין כאן חסר, וא"כ שפיר קמ"ל דאי דמיא לאופתא דלית לה חיתוכא דאוני כלל בזה טרפה אף דלא חסר מהכמות דהריאה גדולה הרבה כדרכה ורק דלית לה חיתוכא, וזה ראיה להרוקח אמנם שאר האיכא דאמרי דניידו לפרש דדמיא לאופתא היינו דשיעא, י"ל דס"ל כהתב"ש דהא דאמר רבא חסר היינו שחסר המנין לחוד אף שלא חסר מכמות, ולפ"ז שוב אי"ל דרפרם קמ"ל דשיעא דלית לה חיתוכא דאוני דהרי אף חסר אונא אחת טרפה אף שלא חסר מהכמות:
והנה בגוף הראיה שכתב העיטור מדקאמר רבא חסר אונא טרפה ע"כ דחסר מקצת כשר היה אפשר לומר לכאורה, דהנה הרמ"א ז"ל כתב (בסי' ל"ו) דהמנהג להכשיר אם החסרון ככ"ף פשוטה, אבל אם החסרון ככ"ף כפופה אם יכול להניח בגומא ההוא אצבע אגודל מקרי חסרון וטרפה ואם לא כשרה ע"כ, וכתב בכנה"ג בהגהת ב"י (ס"ק ס"ח) וז"ל כתב דמש"א (דק"ט ע"ג) בהגהות ש"ו כתב דוקא באומות טרפה כמין כ"ף כפופה אבל באונות דנין אותו חסר כמין יתרת העומדת בדרא דאונא דכשרה, וכן בא לידי כמה פעמים באומות ולא באונא ע"כ. וגם דברי הרמב"ם אפשר לפרש כך דחסרון כ"ש אינו אוסר אלא באומות ולא באונות ע"כ, ויראה הא דמחלקין ההגהות בין אונא לאומא מפני שסובר דהא דיתרת בדרא דאונא כשר דוקא בדרא דאוני ולא בדרא דאומא עכ"ל הכנה"ג. ועי' תב"ש שם (ס"ק מ"ו). ולפ"ז מתורץ לכאורה קו' העיטור דשפיר קאמר רבא דוקא חסר אונא טרפה אבל חסר כ"ש באונות כשר דרק באומות חסר כ"ש טרפה, אך זה טעות שהרי הא דמכשירין חסר באונות הוא מטעם דרואין כאלו הוא יתרת בדרא דאונא דע"י החסר נראה האונא כנפרד וכשתים] א"כ כ"ז לדידן אבל רבא הרי אוסר גם יתרת בדרא א"כ גם באונות טרפה, ומ"ש הדמש"א דגם הרמב"ם י"ל כן דרק באומות אוסר, ק"ל שהרי הרמב"ם ז"ל כתב חסר מגוף הריאה אע"פ שלא ניקבה הרי זו כמו שחסר מנין האונות וטרפה לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שיפרך בצפורן הרי זו כחסר וטרפה אפילו היה כ"ש ע"כ. הרי דהרמב"ם ז"ל אוסר חסר מטעם דהו"ל חסר אונא ולא מטעם דהו"ל יתרת שלא בדרא. וכעת ראיתי בספר דעת תורה (סי' ל"ו ס"ק מ"ה) שהביא בשם הדמש"א שכתב דאע"ג דהרמב"ם ז"ל מדמה לה ליבש מ"מ לא דמי לגמרי דיבשה בכל מקום טרפה, ומתרץ בזה דמש"ה לא משני הש"ס דאו שחסרה היינו חסר מגוף הריאה דמשמע ליה דהריאה שניקבה או שחסרה היינו מאי ניקבה אפילו באונות ה"ה חסרה נמי בכה"ג, והוא שיחיה כתב די"ל דמש"ה חסר כ"ש כשר באונות כיון דשיעור אונא הוא כטרפא דאסא אין זה בגדר חסרון כלל כיון דנשאר שיעור אונא, ומתרץ קו' הנ"ל הא דנקט רבא חסר אונא דוקא משום דחסר כ"ש כשר באונות עי"ש. ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשו התוס' (דמ"ז ע"א) סוד"ה היינו, דאמאי קאמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה הרי איכא שבעה, ותרצו דאומא אין דרכה להתחסר, אמנם הרי:
העיטור ז"ל כתב חסר דתנן הריאה שניקבה או שחסרה כגון שחסר מן האונין או מן האומין עכ"ל [פירוש שחסר אונא או אומא] הרי דאפשר לאומא להיות חסר, ולפ"ז א"ש דבאומות גם חסר מקצת טרפה ושוב אי"ל חסר אומא טרפה דז"פ והוצרך לומר דוקא ה' אונות דבהם חסר כשר]:
קשה לי בהא שהקשה העיטור על הי"א דחסר כ"ש טרפה דאמאי לא משני דאו שחסרה היינו שחסר מבחוץ כ"ש, והרי העיטור ז"ל מפרש דהריאה שניקבה או שחסרה היינו שחסר אונא או אומא א"כ גם לדידיה תקשה אמאי לא משני שחסרה היינו שחסר אונא או אומא, וכאשר הקשה הכ"מ והב"י (בסי' ל"ו) על רש"י ז"ל שכתב (דמ"ג ע"א) שהאונות שנתחלפו בכלל שחסרה היא דא"כ אמאי דחיק לאוקמי כר"ש נימא דאו שחסרה היינו שנתחלפו [והא דנקט רש"י חליף כתב בכנה"ג (ס"ק ס"ד) דלרבותא דל"מ חסר הוי בכלל חסרה אלא אפילו חליף הוי ג"כ בכלל חסרה] וכתב הפרי מגדים (בפתיחה לסי' ל"ה), דה"ה דקשיא אמאי לא קאמר שחסרה היינו שחסר אונא וכמו שבאמת פירש כן הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות עי"ש וכן פירש הרע"ב ז"ל. אך יש לומר לפמ"ש הב"ח דמש"ה לא משני או שחסרה היינו שחסר אונא משום דהו"ל לפרש או חסרה אונא, וכמו שמפורש המסס ובה"כ שניקבו לחוץ ולא תנן סתם שניקבו, אלמא דהאי שחסרה כל היכי שחסרה אפילו קצתה בין באונא בין באומא והיינו שנראה מבחוץ כמין פגם וסדק עכ"ל וכ"כ במבי"ט ז"ל ח"א (סי' קס"ג) דלא משני שחסרה אונא משום דפשטא דמתניתין משמע חסרה בכל מקומות הריאה שתחסר דומיא דניקבה, לא במקום האונות דוקא, ורק הקשה דאמאי לא משני דחסרה היינו חסרה מקצתה שהרי הוא בכל מקומות בריאה עש"ה. ומש"ה קשיא ליה להעיטור רק על שיטת הי"א דאסרי חסר כ"ש כ"מ בריאה, אבל לא קשיא ליה נימא חסר אונא או אומא דא"כ הו"ל לפרש, אבל סתם חסרה הריאה לא משמע כן:
והנה הפרי מגדים שם כתב די"ל דמש"ה לא משני דאו שחסרה היינו שחסרה אונא דכ"ש הוא אם ניקב טרפה כ"ש חסר עי"ש. אך לפ"ז שוב תקשה אמאי הרמב"ם והעיטור והרע"ב ז"ל פירשו דאו שחסרה היינו חסר אונא, והרי הוא ק"ו מניקב:
ונראה דהנה התב"ש (ריש סי' ל ל"ה) כתב להוכיח דכל טריפות הריאה מטעם נקובה הם מהא שכתבו התוס' בחולין (דמ"ב ע"ב) ד"ה אפיק חדא ועייל חדא, דלמ"ד חסרון בפנים לא שמיה חסרון והא דקתני או שחסרה לר"ש איצטריך, ע"כ דליכא רק י"ז טרפות, הרי דליכא טרפות בריאה משום חסר, והלב"ש השיג עליו דודאי יש טרפות חסר בריאה ורק דאין לחשבו לטרפות בפ"ע דהרי הכלל הוא דכל שניקב טרפה כ"ש ניטל או חסר וכמו דלא חשיב במתניתין רק ניטל הכבד ולא בלב וריאה ודקין משום דבכלל נקובים הם וכמ"ש התוס' שם, ובשו"ת בית אפרים (חיו"ד סי' כ') השיג על הלב"ש דרק בניטל וחסר כל האבר הוי ק"ו מניקב אבל חסר אונא אחת פשיטא דליכא למיתי עלה מתורת ק"ו, דלולא דחדית לן רבא דחסר אונא טרפה מה"ת הוי ס"ד להטריף מחמת ק"ו מניקבה כיון שבניקבה כל הריאה בטלה ממלאכתה שדרכה להניף על הלב ואם ניקבה מפקא זיקא אינה יכולה להניף משא"כ בחסר אונא שאומרים לה עמוד ונעשה מלאכתנו שהרי הריאה שלימה כדרכה אלא שאונא אחת גדולה כשתים או כשלש, ואין כאן מנין הראוי, ורבא הוא דחדית לן ה' אוני אית לה לריאה אבל פשוט שאין כאן ק"ו ללמוד מניקבה הריאה עכ"ל. אמנם כ"ז לדידן דניקבה הריאה היינו שניקבו דוקא שני הקרומים אבל למ"ד דניקב קרום אחד טרפה שוב שפיר יש לומר דחסר ק"ו מניקב, ואי"ל דשאני ניקב דהרוח יוצא דהא בניקב קרום אחד לחוד אין הרוח יוצא:
והנה בהא דפריך ר' אבא לעולא הריאה שניקבה או שחסרה מאי חסרה כו', כתבו התוס' (דמ"ח ע"ב) ד"ה שדרה דיש ספרים דגרסי איתיביה ר' אחא לעולא עי"ש. והנה ר' אחא דפריך לעולא הוא ר' אחא בר רב שהיה בנו של רב ותלמידו (כמ"ש בסדר הדורות דיש ר' אחא בר רבא והוא ר' אחא האחרון דפליג עם רבינא האחרון, ויש ר' אחא ורבינא הקודמים והוא ר' אחא בר רב כמ"ש הרא"ש ז"ל ר"פ הנשרפים ועי' בתוס' חולין (דמ"ח ע"א) ד"ה אמר רבינא, ור' אחא דפריך לעולא אי"ל דהוא ר"א דפליג עם רבינא האחרון, כי עולא היה בדורו של רב יהודה כמ"ש בשבת (דקמ"ז) ובהרבה מקומות, וכשמת רב יהודה נולד רבא וכשמת רבא נולד רב אשי, כמ"ש בקידושין (דע"ב ע"ב) ורבינא היה תלמיד חבר לרב אשי כמ"ש בביצה (ד"ו). וכ"ז מבואר בסדה"ד]. והנה קאמר בגמרא (דמ"ו ע"א) הריאה שניקבה, רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה ואמרי לה קרמא תתאה, הרי דס"ל לרב דאם ניקב רק קרום העליון טרפה וסתמא ס"ל כן גם ר' אחא שהיה בנו ותלמידו, וא"כ לדידיה שפיר אי"ל דאו שחסרה היינו שחסרה אונא דשוב י"ל כמ"ש הפ"מ דחסר אונא ק"ו מניקב, ואי"ל כמ"ש הב"א דניקב שאני דהרוח יוצא, דהא גם בניקב קרום העליון לחוד אין הרוח יוצא ושפיר פריך מאי חסרה אלימא מבחוץ היינו ניקבה, ועולא דלא משני ליה דחסרה היינו חסרה אונא, או דס"ל ג"כ דניקב קרום אחד טרפה או דמשני רק לפי סברת המקשן, וכמ"ש כן הב"י ע"פ דרכו, אבל לדידן דקיי"ל דאינו טרפה רק בניקבו שני הקרומים א"כ שפיר פירשו הרמב"ם וסייעתו דאו שחסרה היינו אונא דליכא ק"ו מניקב דניקב שאני דמפקא זיקא [ואי נאמר דר"א דפריך לעולא הוא ר' אחא בר רבא האחרון דהא גם רבא פריך לעולא כמ"ש בחולין קל"א ובנזיר נ"א, ג"כ א"ש שהרי קאמר שם אינקב תתאה ולא אינקב עילאה מגין או לא מגין, פליגי בה ר' אחא ורבינא חד אמר לא מגין וחד מגין, ומבואר בתוס' שם דרבינא הוא דקאמר מגין דכל היכי דפליגי ר"א ורבינא רבינא לקולא וקיי"ל כרבינא עי"ש במהר"ם לובלין ז"ל, וא"כ ר' אחא לחומרא דאינקב תתאה לחוד טרפה, וג"כ שפיר חסר אונא הוי ק"ו מניקב ור"א לשיטתיה שפיר פריך, אמנם בודאי נראה שהוא ר' אחא הקדמון בר רב, ועי' בסדר הדורות עולא]:
או י"ל דהנה המבי"ט ז"ל (בח"א סי' קס"ג), הובא בכנה"ג (סי' ל"ו בההג"ה ב"י ס"ק ס"ב), תירץ דמש"ה לא משני דחסרה היינו שחסר מקצתה משום דחסר דומיא דניקבה מה ניקבה ע"י דבר אחר אף חסרה ע"י דבר אחר לאפוקי חסרה מגוף הריאה מתחילת ברייתו שיש בה פיצול או סדק והעור קיים, ולהכי מוקי לה כר"ש כו', ולמ"ד חסרון בפנים שמיה חסרון הוי נמי חסרה דמתניתין דומיא דניקבה ע"י דבר אחר כמחט שנמצאת בריאה שהברזל אוכל הבשר כששוהה שם ומחסרו כו' עכ"ל, והקשיתי וראיתי שבראש אפרים (בקוה"ר לסי' ל"ו בסי' מ"ז) הקשה כן, דמנ"ל דניקבה דוקא ע"י דבר אחר ולא בתולדה הרי י"ל דגם ניקבה איירי בתולדה, ואפילו לפמ"ש הט"ז (בסי' מ"ג) גבי טחול דנקב בתולדה לא הוי נקב הכא גבי ריאה דאם ניקבה יוצא ממנה הרוח ואינה יכולה לעשות מלאכתה בודאי נקב בתולדה טרפה והביא שכ"כ בהדיא בשו"ת פנ"י עש"ה ובסי' מ"ח בארוכה, אמנם למ"ד דאינקיב קרום עילאה לחוד או תתאה לחוד טרפה שוב שפיר י"ל דנקב בתולדה לא הוי נקב כמו בטחול כיון דאין הרוח יוצא, ושפיר י"ל דחסרה דומיא דניקבה מה ניקבה ע"י דבר:
אחר אף חסרה ע"י ד"א לאפוקי חסר אונא, ומש"ה ר"א דס"ל כרב אביו דניקב קרמא עילאה טרפה שפיר פריך מאי חסרה, אבל לדידן דקיי"ל עד שינקבו שני הקרומים דוקא, שפיר פירש הרמב"ם ז"ל חסרה אונא, דהוי שפיר דומיא דניקבה דהרי גם נקב בתולדה טרפה, [ועי' מ"ש עוד לתרץ בסימן ל"ו סק"ו]:
והנה אם נאמר דמ"ד דניקב קרום אחד לחוד טרפה הוא מטעם דסופו של קרום הב' לינקב, וכמ"ש הלב"ש בריש ל"ו דהא דקאמר מגין היינו על הרוח שלא יצא, וממילא למ"ד לא מגין היינו דהרוח יוצא דסופו של קרום הב' לינקב, וא"כ נדחה הנ"ל דהא גם למ"ד דניקב קרום אחד טרפה סופו של הרוח לצאת. אמנם אין זה מוכרח שהרי התוס' כתבו שם דבקרום של מוח פשיטא דעילאה מגין הרי דגם שם שייך לשון מגין ואין מוכרח דהטעם הוא דסופו של קרום הב' לינקב:
[ג] ברמ"א ז"ל ובמדינות אלו נהגו להטריף בין נמצאו ב' ורדות או אם חסירה או אם שינתה מקומה, והקשו הרי רבא קאמר חמשה אוני אית לה לריאה חסר או יתיר או חליף טרפה ואמאי לא קאמר ששה אוני דהא איכא ג"כ ורדא [ועי' בפ"מ מ"ז סק"ד וכו"פ סק"ב ופ"ת סק"ד] ונראה דהנה התב"ש (ס"ק כ"ט) הקשה הא דקאמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה, למ"ל כלל מנינא ולא הו"ל למימר רק תלתא אוני מימינא ותרי משמאלא אית לה לריאה ע"ש. ונראה דהנה הרמ"א ז"ל פסק דאם נתחלפו צורות האונות מימין לשמאל או שאר חילוף צורה טרפה, והפרי תאר (סק"ג) השיג ע"ז שהרי רבא לא הזכיר צורות אונות שנאמר דגם עלייהו קאי הא דקאמר אי חליף טרפה, ואדרבא מדקאמר חמשה אונות אית לה לריאה וכייל להו בהדדי משמע דאין קפידא בצורתן ע"ש, והכו"פ כתב דאף הפוסקים דאסרי אי נתחלפו צורות האונות מודים דאין לזה שרש בגמרא ורק דבקעה מצאו וגדרו גדר ע"ש, ומתורץ קו' התב"ש די"ל דמש"ה קאמר רבא מנינא חמשה אוני אית לה לריאה לומר דכולהו כהדדי נינהו ואין קפידא אם התחלפו צורתם, ולפ"ז מתורץ קו' הנ"ל דלא קאמר ששה אוני אית לה לריאה דהא איכא ורדא, דהנה הא דורדא אם שינתה תארה וצורתה טרפה, יש לה מקור בגמרא וכמ"ש התוס' שם בהא דקאמר כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו וקרו לה טבחא עינוניתא דורדא דהא דקאמר דיתרת דביני וביני טרפה היינו דוקא היכי דגדולה הרבה ואינה דומה לעינוניתא דורדא, וא"כ אי הוה אמר ששה אונות אית לה לריאה הו"א דגם לורדא יוכל להיות צורת אונא וא"ש: