אור ברסלב
פת לחם שער תשיעי - שער הפרישות

פת לחם· רבי חיים אברהם כ"ץ

שער תשיעי - שער הפרישות

שער שמיני - שער חשבון הנפש

הקדמה

מתקנת התורה והעולם הפרישות הוא תקון האדם לעניני התורה ולעניני קיומו בעולם הזה:

וצורך אנשי העולם אליה לאיזה סבה נצרכים אנשי העולם אליה:

וצורך אנשי התורה אליה הפרישות המיוחדת לאומה ישראלית היא מצד היזתם בעלי תורה הקדושה:

פרק א

כי הפרישות שם הפרישות הוא שם דבר כמו חכמה וגבורה ותחתיה נכללים כמה ענינים פרטים:

כינוי מגולה שהכוונה הכוללת בשם זה לפרוש מן הדבר המכוון בו:

יסירו אדרתו ויתירו חותמו פרט שתי לשונות נגד שני דברים המכסים ומעלימים מן האדם סוד אמתות הדבר עד שיפקח על עצמו להתבונן בו האחד הוא מסך החומר המכסה על מושכלי הנפש עד שיתבונן להוציא מושכליה לפועל בכח בחירתו לשנן רעיוניו ועל זה אמר יסיר אדרתו שהחומר הוא כמו לבוש עב ואדרת שער המכסה אור הנפש כמד"א עור ובשר תלבישני והשני הוא העידון במותרות שהוא חותם צר סוגר ונועל נגד הפרישות וע"ז אמר ויתירו חותמו ונגד שניהם אמר ב' לשונות יראה מסתור ענינו ותגלה מגמתו כלו' יגלה אליו אל איזה תכלית פונה מגמת הפרישות:

חסימת תאות הנפש סגירת התאוה כמו לא תחסום שור בדישו:

הנפרש ממנו שהוא רוצה לפרוש ממנו:

עם היכולת עליו והזדמנותו לפי שלהשגת איזה תאוה יש שני מיני מניעה האחד מצד עצמיות האדם כמו בעריות שמי שהוא חולה אינו יכול להשיג ביאה אסורה והשניה אם צריך להשיג הדבר ע"י איזה סבה אמצעית כמו האתנן שהיא מבקשת ואין לו ונגד הראשון אמר עם היכולת עליו ונגד השני אמר עם הזדמנותו לעילה וכו' כלומר שהסבה ההיא שהיא אמצעית המחייבת השגת הדבר ההוא היא מזומנת בידו כמו העשיר שיש לאל ידו לתת אתנן:

ונאמר הפורש כו' כבר נאמר מפי החכמים שהפורש נקרא מי שיש לו יכולת לעשות הדבר והניח מעשותו:

והסדרת ענינינו שיהיו ענינינו מסודרים בסדר נכון:

הנהגת המלכים כו' המלך חוקק דת להנהגת אנשי מדינתו בכדי שיהיו עניניהם בסדר נכון ולא יעבטו ארחותם:

לבריאים היא הנקראת אצלם הנהגת הבריאות שההנהגה ההיא שומרת בריאותן מן החולי:

כל איש שכל מי שהוא בעל שכל והנה הפרישות הזאת היא כוללת כל מין האדם וגם הבע"ח שהרי גם הבהמה צריך לשמור אותה ממאכלים מזיקים לה ומאכילה גסה גם ממשגל יתר כמו שאמרו רז"ל במנחת יעקב:

הגידול בכמות והתוספת בכח:

במצוע המזונות ע"י המזונות:

להעמידם ולתקנם הלחם הוא המעמיד גוף האדם על קיומו והמעדנים הם מתקנים אותם להשיב נפש:

להניע אותו בנו"ן. והמנוחות דברים שהם לו לנחת:

להפסדת ענינו שרבוי התאוה מפסיד ענין האדם כמו שנאמר כי סובא וזולל יורש:

והריסת גופו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שאכילה גסה היא כחרבות לגוף גם תערובת מזג המעדנים מחליש האדם:

שישתוו עניניו שיהיו עניניו בדרך השוה לפי כחו וגופו ומאודו:

יכלכל דבריו כו' יכלכל הוא לשון הנהגה בישוב דעת וסבלנות במשפט עפ"י משפט השכל:

היה בדין להיות בעולם כו' הדעת נותנת שצריך שיהיו בעולם פרושים וכו':

נבדלים בדעתם ונגזרים בפועל:

ילמד מהם בכדי שילמד מהם כל מין וכו' ואמר כל מין לפי שהפרישות תתחלק בהכרח בין בני אדם כל אחד לפי עניניו ואותן בני אדם שהם מענין אחד צורך אופן הפרישות שוה בהם והם נקראים מין בפני עצמם. והנה על פי דבריו אלה המלצתי מאמר מה ידידות וכו' עוברי בעמק הבכא וכו' לפי שדבריו באו לפני זה בשבח הצדיק באמרו אשרי אדם עוז לו בך וסיים מסילות בלבבם כלומר שציור הצדיק הפרוש הזה הנופל בלבות בני אדם עושה לכם מסילות שכל אחד מהם לומד ממנו דרך הנהגתו לפי ענינו ולפי שהלמוד חלוק ביניהם כל אחד לפי ענינו אמר מסילות לשון רבים. ומבאר דבריו יותר באמרו עוברי בעמק הבכא הם המון בני אדם העוברים בזה העולם נקרא לזה העולם עמק הבכא כמאמר המליץ שהוא כערך כל העולמות תכלית תחתית כל עמוק והעובר בין המון מצולת תאותיו הוא כנבוך בנבכי ים ואמר מעין ישיתוהו כלומר שהנבוכים האלה משימים ומציינים להם הפרוש הזה מדוגמת מעין שהמים נמצאים בו בשפע רב וכל אחד דולה ממנו כפי צרכו ומסיים גם ברכות יעטה מורה כלומר שגם אם הוא דורך מהלך השלימות והפרישות בפני עצמו ואינו מלמד לזולתו אעפ"כ כלם ילמדו ממנו ויתברכו בו כ"ש שיעטוהו מעטה תהלה וברכה אם יורה להם הדרך וז"א גם ברכות עוד יעטה מהם בהיות מורה ומובן:

נוהגים בפרישות היינו הפרישות המוחלטת שזכר:

ולהפסק הזרע לפי שכבר נמצאו פרושים בהחלט גם בזה כמו בן עזאי שאמר נפשי חשקה בתורה:

פנה מפנות כו' מלשון אבן פנה המיוסדת בבנין:

פרק ב

עזיבת כל מה שטורד כו' לעזוב כל דבר שהוא מטריד מעבודת אלהים:

מאוס בעולם וקצר המאויים מאוס המ"ם בקמ"ץ והאל"ף בחול"ם כמו זכור ושמור וקצר הקו"ף בפת"ח והצד"י בציר"י והכוונה למאוס בעולם ולקצר התאות:

מכל מה שהוא להם למנוחה שרעיוני הנפש שקועים בדברים שהיא משתוקקת ונדמה לה שבהשיגה אותן הדברים תנוח ותשקיט:

כסות בשר הערוה כסות הכ"ף בפת"ח:

ומאוס בזולתם למאוס בזולתם:

להמשיל השכל בכל כו' היינו בתאות ההכרחיות לקיום האדם שבלתי אפשר לבטלם רק צריך האדם להעבידם לשכל כלומר לכוון בהם לשם שמים ונגד אותן התאות שצריך לבטלן לגמרי על ידי תגבורת השכל עליהם אמר ולהגבירו עליהם:

כי הגברת התאוה הגברת הבי"ת בקמ"ץ:

ראש כל חטאת במעשים הרעים וסבת כל גנות במדות מגונות:

ולא נטה עם אל העולם כלומר אל עסקי העולם:

להניח ישוב עולם הצלתם היצר השיאם והתעה דעתם להניח להם להנחה אמתית שעסקם בישוב העולם הוא הצלתם מכל פגע רע:

ונטה בהם כו' היצר נטה בהם מדרך אבותיהם שדרכם היה להיות די להם בצורך ההכרחי וז"א דרך די הצורך וכו':

די הצורך והספק ממנו שלא השתמשו בהנאת העולם רק באותן הדברים שהם נצרכים ושאר מיני הנאות שאינם נצרכים לקיום האדם הרחיקו לגמרי ולא נשתמשו גם באותן הנצרכים להם רק כפי המספיק להם ולא במותרות כמו במאכל ובמשתה ועל זה אמר והספוק ממנו. ממנו פירוש מן העולם:

ולהסתפק בדבר כו' כלו' לקבל הספק ההוא בסבר פנים יפות ולא כמוכרח:

ויפה להם התפארה בו להתפאר בו ולהרבות מהונו ולהתעדן במעדנים ולהתנשא בו. ואמר אלה ארבעה לשונות נגד ארבע מדרגות דומם צומח חי מדבר שהאדם מתפאר בכסף וזהב ואבני יקר מתנוססות שהם כלם מין הדומם ועל רבוי תבואות שהם מין הצומח אמר והרבות מהונו שהם נקראים הון כמו שנאמר כבד את ה' מהונך וכו' ונאמר ע"ז וימלאו אסמיך שבע ותירוש וכו' גם נאמר ואש לא אמרה הון ועל החי שהאדם מתעדן באכילת בשרם וחלבם אמר ולהתעדן בו ועל מין המדבר אמר ולהתנשא שההתנשאות הוא על זולתו ממין האדם:

במצולות ימיו עומק רהבי תענוגיו שתענוגי העולם המסערים לב האדם הם דוגמת הים הסוער כמו שאמר המליץ הבדרשי:

לסבול צער גליהם שמיני דאגות ומכאובות הבאים לאדם מרבוי תענוגיו הם דוגמת גלי הים:

ואוטם אזניהם משמוע מוסר:

ומעצים עיניהם מהביט אל פעולת ה':

כשישיגנו בהשתדלותו או יזדמן לו מעצמו:

ומחשבתו עליו כו' נגד ג' חלוקות הקנאה והתאוה והכבוד אמר שלש חלוקות אלו:

ושניהם בענינו טובעים ושניהם לשון שנותיהם כמו ושניהם בנעימים:

נגזרים ונלאים שיש דברים שאינם משיגים כלל וע"ז אמר נגזרים ויש דברים שהם משיגים אולם ע"י תלאה רבה שהפסדם מרובה משכרם או שכוונתו שאעפ"י שהם רואים ומבינים שהם נגזרים ומונעים מלהשיגו אעפ"כ לעיצם תשוקתם אליו הם מטריחים עצמם ומשתדלים בתחבולות בכל עוז ותעצומות להשיגו אולי יוכלו ולכן הם נלאים תמיד:

מפסידים בסחורתם שהם כסוחרים המחליפין סחורה בסחורה כן הם מחליפין עולם עומד בעולם עובר ופרט בכאן ג' האהבות. נגד אהבת המועיל אמר מפסידים סחורתם ועל אהבת הערב אמר ונפשם פחותה ששמו כל מחשבתם וכל מעיניהם בתאות הגשמיות הפחותות ועל אהבת הטוב אמר ובחירתם רעה שנשתבשה דעתם ומה שהם בוחרים לטוב הוא רע כמאמר הנביא הוי האומרים לרע טוב וכו' ובכתוב הוא נדברו ג"כ ג' האהבות שעל אהבת הטוב אמר האומרים לרע טוב ועל אהבת הערב אמר שמים מר למתוק כו':

סכלים בערך כו' מבאר דבריו שאמר מפסידים בסחורתם וזה לפי שהם סכלים מלהבין ערך התמורה והמומר בה הנה מי שיש לו דרך משל בית והוא ממירו בשדה נקראת השדה תמורה והבית הוא מומר בהשדה והכוונה שאינו מבין ערך שני העולמות זה אל זה:

ואינם סרים קרואי ההרגל אינם סרים מלהיות קרואי ההרגל כלומר מזדמנים לרגילותם הגובר על הרצון השכלי כידוע שהרגל נעשה טבע:

ורהבי הסחורות מהות הרהב הוא גודל הלב כמו שהם הרהיבוני והכוונה שלבם מתגדל בסחורותם הנפסדות והם קניני העולם ואמר המפסידות שהם מביאית להפסד שני עולמות:

וכל אשר התערבו בעניני העולם רחקו מן האמת:

התאבכה האפלה מלשון ויתאבכו גאות עשן שהוא ענין מבוכה ובלבול:

יגדל העולם בלבם גדלו תאותיו בלבם:

ויף חזקו נתיפה ונראה יפה בעיניהם:

ויושיבו אותו בהחרב שכלם ע"י שהחריבו שכלם הושיבו העולם כמו שמפרש שכל אשר נוסף העולם ישוב כו' ומה שתחלה הוא תולה ישוב העולם בחורבן השכל ואח"כ הוא מהפך ואומר וכל אשר נוסף כו' הוא ע"פ דברי בעל עקידה במשל החולה החוזר לאיתנו שכל אשר יתחזק קרבו לאכול יתחזקו אבריו בתנועה וכל אשר יוסיף בתנועה יוסיף באכילה שהם מהדברים הנתלים זה בזה:

והעיר עליו משכילם המשכיל שבהם הוא המעיר לבם על העולם ומזרזם עליו:

וצוו בו המונם וצוו הצד"י בקבו"ץ כלומר ההמון הם כמצווים ועומדים בו:

עד אשר נתבסם היצר נעשה היצר מבוסם ושמת בהם ויש גורסים נתבסם בשני סמכי"ן כלו' נתישב על בסיס וכן:

והתקנאו עליו שריהם השרים מתקנאים זה בזה על עסקי תאות העולם או הפירוש שהשרים מתקנאים על הנחת ועזיבת העסק בישוב העולם ומענישים את העוזבים ומתרפים ממנו:

ונתמלאה החמת לבם מתמלא כחמת מלאה יין המשכר ממחשבת תאותיהם:

הדבר הנכרי כו' המנהג הזר אצל השכל האמיתי חזר אצלם להיות דבר נודע שהוא היפך זר וכן להיפך הדרך הנכונה אצל השכל שב אצלם להיות לזרה:

והמספיק ממותריו הרעב הכופר המספיק את הרעב מן מה שהוא מותר אצלו הוא אצלם מתואר בתואר כופר כמו אנשי סדום שהחזיקו המחזיק ביד עני לפשע וכמו שאמר המין לרבי עקיבא אה אלהיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן שהפך מעשה הצדקה לגנאי ולכפירה וכמה שאמר שם במשל לעבד שכעס עליו רבו כו':

ועשה כל אחד כו' לפי שקפיצת יד מעני הוא מגונה בשכל הישר ולולא שדעתם מתחזקת בהמשך אחד אחר מעשה רעהו היה השכל מעוררם לפעמים לסור מדרך זה כטבע בני אדם שדעת כל אחד מתחזקת בפועל מגונה ע"י פעולת אחרים שעושים כזה:

מקצר נקרא מקצר שהוא ג"כ לשון עצלות:

והמסתפק במספיק ממנו חלש נקרא אצלם חלש ואף שכבר אמר והאוחז ממנו די פפוק נקרא עצל שם כוון על אהבת המועיל שתאותו מקניני העולם רק כפי שמשער שיספיק למחיתו ואינו משתדל להרבות ממנו קוראים אותו עצל ואומרים שכבדותו ועצלותו גורמים זה ובכאן מדבר על אהבת הערב שבתאותיו והנאותיו בצרכיו ההכרחים כמו האכילה והשתיה והמשגל הוא מסתפק במה שמספיק להיות בו קוראים אותו חלוש שכחו חלוש ואינו סובל אכילות ובעילות יתירות:

והעובר אותו משתדל מי שהוא עובר את העולם ומשוטט בו לסחור הוא נקרא ומתואר אצלם בתואר זריז ומשתדל. ולי נראה לגרוס והעובד אותו בדל"ת שכבר נמצא בדבריו שהעוסק בישוב העולם הוא נקרא אצלו עובד העולם:

משתבחים בו ומתנשאים הם מתפארים ומתנשאים במה שהשיגו מקניניו. גם יש לפרש ששתי הלשונות הם אחד והכוונה שמי שהוא עובר העולם בכל ימי חלדו בהשתדלות יתירה בניו ואחיו וקרוביו משתבחים ומתנשאים בו כדרך בני אדם להשתבח ולהתנשאות במעלות קרוביהם:

ובעבורו מתחברים וכועסים ורוצים בכדי להשיג אותו הם מתחברים זה עם זה בכדי שאיש את אחיו יעזורו ולפעמים כועסים זה על זה וחוזרים ומתרצים זה לזה הכל כפי הנראה להם שיועיל להשגתם אותו:

ובעבור הגבול כו' כשעוברים גבול הסיפוק ותאותם מתגברת ביותר אז עושים בטניהם אלהיהם כלומר שתכלית בריאת האדם לעבוד את בוראו ולשום בזה תמיד לבו וכל מעיניו כמ"ש כל מעיני בך הם עובדים את בטנם ומשימים כל מחשבותם ומעינם בו:

ותורתם מלבושיהם שתחת שצריך האיש הישראלי להתלבש ולהתהדר במצות התורה כמ"ש כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך ואומר כמעיל וצניף משפטי (איוב כ״ט:י״ד) הם מתהדרים במלבושי שש ורקמה:

ומוסרם חזוק משכניהם שתחת שצריך האדם לפקוד את עצמו לעתים בדברי מוסר ולחפש ולפשפש בדרכיו הם פוקדים לעתים את משכנותיהם בתיהם והיכליהם ומחפשים בהם לחזק בכל אשר ימצא שם בדק:

שבים במרוצת העצלה כלומר ימים על שנה הם מתנהגים בכבדות בעצלות אחר עצלות ובאמת מלת שבים היא מדוקדקת כפי מנהגנו בעונותינו הרבים שאין לך איש מישראל שלא יחרד לבו ויזדרז בהגיע ימי הדין ויום הצום הגדול ואחר עברם הוא שב לעצלותו ואמרו מרוצת העצלה כוונתו על המשך זמן העצלות בלי הפסק וזירוז כלל כמי שרץ מרוצה עצומה בלי הפסק בעמידה:

עמוסים טעונים במשא התאות כמו העמוסים מני בטן:

עם פנות נפשותם כו' כלומר שעם זה תהיה נפשותם כלומר מחשבתם פונה אל התאות כמו שאמרו ז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו' וההמון מכירים בהם שהם בעלי תאות כמותם וחוסמים תאותם הם למדים מהם ולוקחים מוסר:

ויהיו רופאים לאמונה שאין פקפוק באמונה רק מחמת התאוה הגוברת:

גבור יצריהם הגימ"ל בשו"א:

ואת טרדתם כו' מהדברים כו' שהטרדה במותרות העולם מטריד לבם מן הדברים הנצרכים:

ומדוי הספיקות שמפקפקים ומסתפקים באיזה דברים מן האמונה:

ויבטיחוהו יבטיחו לו שיוכל להשיג עבודת אלהים ולא ירפה לבו לאמר כבד ממני הדבר:

יערבו לו לשון הנאה וערבות. או מלשון אם ערבת לרעך:

יאשרוהו יאמצו לבו שיחזיק בתומתו ולא ירפהו:

מן הכוכבים והגרמים שרוב המון הכוכבים הם למעלה מן השמש ויש גם למטה ממנה והם נוגה כוכב לבנה והגרמים הם עצמי הגלגלים כמ"ש וכעצם השמים לטוהר ועצם בארמי גרם:

בעוה"ז כו' הוא מפרש דבריו בעולם הזה הוא דוגמת שלמטה ממנה ואחר זה הזכיר לעולם הבא:

עץ חיים ובודאי הכוונה על חיים נצחיים בעוה"ב:

פרק ג

התורה והעולם אם הכונה בשביל להשיג על ידה שלימות התורם או להשיג על ידה תאות העולם או להיות מנוחתו כבוד בעולם:

המדברות והישימון מלת מדבר הונח על הפך ישוב מבני אדם שאין האדם מתישב בו במקום אחר רק נוסע והולך עד עברו אותו להגיע למחוז חפצו ולשון מדבר הוא לשון הנהגה כמו דבר אחד לדור שאף שהיא מלה ארמית הרבה מצאנו כמוה מלות ארמיות במקרא כידוע גם לפי שבני אדם ההולכים דרך המדבר צריכים למנהיג וישימון נקרא על שם שכל הרואה אותו ועומד בו משתומם כמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק והארץ היתה תהו ובהו שהאדם משתומם על בוהו שבה וזהו שנאמר ילל ישימון שפירש"י ז"ל במלת ילל מקום יללת תנינים שהאדם משתומם בשמעו זאת ולכן נקרא ישימון.

שאין צוות ולא חברה צוות הוא רק קירוב במקום זה לזה כמו צוותא בעלמא ולכן יתכן לאמרו גם בבעלי חיים בלתי מדברים כאמרה ז"ל בבני יונה ובשאר בעלי חיים גם בבני אדם כשאינם משימים לבם ודעתם לפנות זה לזה להתחבר לאיזה צורך ומלת חברה איננו צודק רק בבני אדם המשימים דעתם להתחבר יחד באיזה ענין:

הבלואים חתיכות מבגד שנתישנו ונתחככו הרבה ונתרפו מאיתנם וכתם הראשון נקראו בעברי בלויי הסחבות:

והצמר כוונתו על צמר בלתי טווי וארוג כמו הלבדים שהם נמכרים בזול:

ויחסו בסלעים מבלי לבוש חוסים עצמם תחת הסלע מפני סערת רוח קרה:

טרדם מורא הבורא כו' מורא הבורא הטריד לבם וסלקו ממורא הברואים:

ושעשעה אותם כו' מחשוב באהבת בני אדם במורא לא אמר מלת מחשוב לפי שאין האדם ממשיך בלבו בכונה מחשבת יראה מאיזה דבר רק שע"כ היא גוברת עליו לכן אמר שמורא הבורא הטריד לבו כ"כ עד שלא היה מקום למורא בני אדם לכנס בלבו ובשעשוע האהבה שהוא תלוי בבחירת בני אדם ורצונו אם לקרב או לרחק אמר ששעשוע אהבת הבורא גדלה אצלם כ"כ עד שהיתה אהבת בני אדם אצלם קטנה בערכה כ"כ שלא נחשבה אצלו לחשוב בה:

מה שיש להם אצל האלהים כלומר שהם מאמינים שמזונם וטרפם מוכן אצל האלהים כי הוא המטריף כל הברואים ובזה הם מסתפקים ואם מצער הוא תחי נפשם ברצונו יתברך כי חיים ברצונו:

ומאכו מותרי העולם משא"כ הראשונים שמאסו גם מה שהוא בגדר הכרחי:

אין נפרדים מהם סבותם שהסבות שע"י משיגות המותרות מצויה להם והיו יכולים להשיגם:

כל קרואי המותרים הזדמנות הדברים המותרים בשתי הבחינות שזכר:

להספיק לגופם בכדי להספיק לגופם:

והמירו המדברות כו' כלומר תחת שבחרה הכת הראשונה הבדידות בהרים ובמדברות בחרו הם תמורת זה הבדידות בבתים ואמר לשון בדידית ויחידות היפך הצוות והחברה:

והשיגו שני הענינים ישוב העולם ופרישות:

אל שני החלקים חלק בעולה הזה וחלק בעולם הבא:

בגדר השפל שבפרישות שבבחינת פרישות מן העולם הוא הגדר השפל שאינם פורשים עצמם כ"כ אבל ברצון התורה היא העולה על כולם כמו שמבאר לקמן:

ובמצפונם במחשבתם הצפונה ובעניניהם הצפונים מבני אדם:

בנראה בגופיהם בעסקיהם הנראים שהם עושים באברי גופם מה ששייך לישוב העולם:

והתעסקו בגופיהם כו' כלומר שלפי האמת כונתם בעסקם באברי גופיהם לעבודתו יתברך כידוע מענין גול על ה' דרכך:

עמדו על צורת נסיון כו' התבוננו עד שעמדו בדעתם על ציור נסיון האדם בעולם:

ומאסרו בו איך האדם הוא בעולם כמו שאסור בבית האסורים:

והגזרתו כו' שהאדם הוא נגור כלומר נכרת ונחצב מעולם הרוחניות אל העוה"ז:

מצפים אל המות ונזהרים ממנו הם מצפים אליו לפי שאז בא זמנם להתעדן בנועם ה' ואעפ"כ הם נזהרים ממנו כלומר שומרים עצמם מכל סכנה ובורחים מן המות לפי שעוה"ז הוא עולם המעשה ובמתים חפשי:

קודם העתקתם מוסר על מלת הכינו ועל מלת וחשבו שחשבו בזה והכינו אותו קודם שנעתקו מן העוה"ז:

ופרישותם באברים כו' פרישותם הוא רק באברים ולא במצפונים כו':

והתהפכות הענינים כמו מיוקר לזול והפכו ודומה לזה ממה שמביא את האדם לשפל המצב:

הצרו על נפשותם הסתפק במזון צר:

וטענו כי הפרישות כו' אומרים בפני הבריות שהפרישות נשא לבם ועורר אותם לכך:

ועם רעיון האמתי כו' המעיין באמתת כונתם הוא מבין שלא נשא לבם לכך אלא רוב אהבתם כו':

והריצותם השתדלות:

ואבלם על ריש נפשותם שלפי שהם מתאבלים ומצרים על שנפשם המתאוה רשה ודלה מתאותיה ולפי שאינם מסתפקים במה שהגיע אליכם מהון העולם לכן הם מצמצמים עצמם כנ"ל בכדי שלא ימעט הונם עוד יותר:

עושר ונכסים וסיפיה ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו:

אלא על הצר שבענינים באופן צר:

וראו שיתכבדו ראו בדעתם שיעמדו בכבודם:

ולא יעמדו מעמד השאלה בכדי שלא יעמדו במצב השאלה מבני אדם והזלזול לפניהם בבקשה מהם:

להשמר מפניהם להשמר מבני אדם כלומר מזלזולם:

מי שיטעון מן הפרישות מי שאומר על עצמו שהוא פרוש:

על בירור מצפונם מכזבם אם מצפונם כלומר כונתם ברורה או כוזבת:

מפרישות מענין הפרישות:

פרק ד

צהלתו בפניו ואבלו בלבו פניו מראים כאדם צוהל ושמח בכדי להסביר פנים יפות לכל אדם ובלבו הוא מתאבל על שהוא מוכרח להנאות גשמיות בעוה"ז שמקצר ע"י חובותיו לבוראו:

לבו רחב מאד לקבל חכמה הרבה לפי שאין לו דבר שיצר לבו משא"כ ההמוני בעל התאוה לבו קצר לקבל חכמה לפי שמחשבת התאות מחזיקים מקום בלבו ומצרים אותו:

ונפשו שפלה משפיל הנפש המתאוה כי בעל התאוה נקרא בעל נפש רחבה והפכו נקרא נפש שפלה כמאמרם ז"ל בתלמידו של אברהם אבינו ע"ה ותלמידו של בלעם הרשע:

איננו נוטר איננו נוטר שנאה לשום אדם שעשה לו רעה לפי שאין העולם ומלואו כדאי אצלו להיות נוטר לאדם עבורו למצוא עונו לשנוא אותו על כך:

ולא חומד. איננו חומד לקחת שום קנין משום אדם:

ולא מספר בגנות שאחר שהוא פרוש מן התאות כ"ש שאין לו הכבוד המדומה ולמה יספר בגנות שום אדם שאין זה אלא מסיבת תאות הכבוד לכבד עצמו בקלון חבירו:

ולא מדבר באדם שאחר שאין רצונו לספר בגנות למה ידבר:

מואס בגדולה אם רוצים לגדלו באיזו גדולה הוא מואס בה ואיננו מקבל מהם כמו כמסופר בגדעון שאמרו לו אנשי ישראל משול בנו גם אתה גם כו' ואמר לא אמשול אני בכם וכו':

ושונא השררה ששונא להשתרר עליהם ולצותם בשירותו כמו שאמרו בשמשון הגבור שמעולם לא צוה לאחד מישראל להעביר מקלו ממקום למקום:

מיושב אינו נבהל להשיב עד שתתישב דעתו:

זכרן לפי שאין בלבו רבוי מחשבות מן התאות כאשר גברו על העם המתאוים לכן הם זוכרים הדברים ששמו לבם אליהם משא"כ בהמון המתאוים שע"י רבוי מחשבותיהם הרבה מהנצרכות נדחים מן הלב ונשכחים:

מודה הוא מודה על האמת בכל דבר שאחר שאין הכבוד המדומה והנצחון אצלם למאומה למה יכחדו האמת:

רב בשת אם יזדמן להם איזה דבר שיש להתבייש בו בושתו הרבה וזה שע"י פרישותו הוא בלתי רגיל בהעזה משא"כ ההמון שע"י המית לבם לתאות העולם והשתדלם בתמידות בהשגתם הם מוכרחים תמיד להעיז פניהם זה כנגד זה כי זה אומר כולה שלי וזה וכו' וממילא כח הבושת מתמעט ונחלש אצלם:

מעט נזק הכונה בדברים שבטבע העולם מוכרח לקבל נזק אחד מחבירו ד"מ בהכנסת אכסניא שהבעה"ב מוכרח לקבל נזק מהאכסניא אם בהאכיל והשקות אותו כפי צווי התורה והשכל ואם בתת לו מקום משכן אמנם זה הפרוש רואה להסתפק בצמצום בכדי שיהיה נזקו מעט:

ואם ישתוק לא ירבה במשך זמן:

ואם יכעוס שאף שלפעמים נצרך להראות כעס כמו לזרוק מרה בתלמידים או להטיל אימה על ב"ב אמנם לא יניח כעסו בשטף עד אשר יצא הקצף מפיו:

שחקו ריוח שפתים בתחלה דבר מצד קוצר זמן שחקו כנ"ל ובכאן כונתו שאף אותו זמן הקצר איננו ממלא פיו בשחוק ודי לו בריוח שפתים שהוא הוראה סבר פנים יפות במקום הצורך:

ושאלתו ללמוד שמעולם לא נשמע ממנו שיהיה שואל דבר משום אדם שע"י פרישותו הוא מסתפק במה שיש לו רק אם הוא צריך ללמוד תורה מאדם גדול ממנו הוא שואל ממנו שילמדנו:

חכמתו רבה שע"י שהוא זכרן כאמור למעלה הוא קובץ על יד ונעשה חכם בעל שמועות הרבה ואעפ"כ ענותו גדונה:

הסכמתו חזקה כשהוא מסכים בדעתו על איזה דבר לעשותו אינו חוזר ממנו וזה תלוי בישוב דעתו שאמר למעלה מיושב משא"כ הנמהר שהוא טועה בדעתו וחוסר מהסכמתו ואין להעמיד על דבריו:

לא ימהר ולא יסכל לפי שאיננו נמהר במעשיו לכן איננו נופל בפועל סכלות:

מחלוקתו נאה כשהוא חולק עם אדם באיזה דבר מחלוקתו נאה בדברי חן ולא כדרך אוהבי הכבוד בעלי הניצוח שאם אדם חולק ומנגד להם אז בגלגול דבריהם יחם לבבם ומפיהם יוציאו דברי קנטורין ומזה באים לידי חירופים וגידופים: תשובתו נכבדת אם הוא משיב לשואלו דבר הוא משיב בדרך כבוד כמו שנמצא הרבה מזה בספרי שאלות ותשובות ונמצא גם בש"ס שהשיב רבי פלוני אני איני כדאי ששאנתם ממני אבל כך דעת תלמידכם נוטה וכו':

צדיק מתנהג בצדק:

אם יכעוס על אדם תקדים לפניו החמלה לבלתי הענישו כגמול ידיו גם בכלל דבריו שטבע ההמוני אם יכעוס על איזה אדם לפי שהוא באותה שעה בלב רגז אין לפניו אז חמלה אם יזדמן לידו אז מי שראוי לחמול עליו. אולם השלמים בעלי החמודות כועסים על זה וחומלים על זה ומשימים כל דבר במקום הראוי לו:

אם יבקש ידידותו זכה הנה הטבע ההמוני כשהוא מבקש דבר מחבירו הוא מראה לו אהבה וידידות אולם אינה רק לפנים וזה לפי שהוא מתקנא בפלוני שיש לו דבר זה ומצטער על חסרונו וצורכו להכנע לזולתו אמנם זה שאיננו מצטער בחסרונו והכנעתו לכן ידידותו זכה כלומר בלב זך ולא לפנים:

ואיסורו חזק כשהוא אוסר וקושר עצמו באיזה פעולה הוא חזק בקשרו ואינו בורח ממנו:

תוכן העניינים

פת לחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה