פת לחם· רבי חיים אברהם כ"ץ
שער שני - שער הבחינה
הקדמה
אופני יחוד האלהים חלקי החקירה ביחוד האלהים וקרא לחלקי החקירה אופנים מלשון אופני העגלה שע"י תסוב העגלה ותתגלגל עד הגיעה למחוז החפץ כן ע"י חלקי המחקר תתגלגל דעת האדם ותגיע לידיעת הדבר ששמה אליו מגמת חפצה:
והיתה הבחינה בחכמה כו' הבחינה שיבחין האדם חכמת הבורא הנראית בברואיו היא הדרך הקרובה שעל ידה יגיע האדם אל בירור מציאות הבורא והוא הנתיב הסלול שעל ידו יגיע האדם לדעת אמתתו. כלו' לדעת שהוא ית' אחד אמת וכל זולתו אחד עובר כמבואר בשער היחוד ואמר והיתה לשון עבר לפי שכבר בשער היחוד בפרק ז' בא בארוכה בביאור הראיות על היחוד בשבעה פנים והבחינה בברואים היא אחת מהם ואמר בכאן שהיא הטובה שבכולם אם מצד שהיא הדרך הקרובה שבכולם. כלומר שאין בה כ"כ הצעות והקדמות רבים כמו בשאר דרכים זולתה ואם מצד שהיא דרך סלולה. כלומר כבושה לרבים והדרך הכבושה היא בטוחה מן המכשולות והנזקים ומן התעות והנה בשאר דרכי המחקר אין האדם בטוח מן המכשולות והטעות שיקרה להולך בם כמו שבאמת רבו כמו רבו חללי העוברים בדרך המחקר הפילוסופי משא"כ לעוברים בדרך הבחינה שאין עיף ואין כושל בהם:
התחייבנו להדביקו אליו כלומר לכן אנו מחוייבים מצד השכל להדביק ולהסמיך שער הבחינה אל שער היחוד:
אל מה כו' כלומר שאל זה שמנו מגמת פנינו שאחר גמר כתיבת איזה שער נבחר משאר השערים שיש עדיין לפנינו איזה שער שהוא דומה לשער ההוא שכתבנו ולהסמיכו אליו וכן בעניני שער אחד בעצמו נראה להביא אחר כל ענין מה שנאות לענין ההוא ואותו נבחר משאר הענינים ואמר בשערים לשון דמיון לפי שכל אחד ענין שלם בפני עצמו ואין סמיכתם רק מצד דמיונם שהם דומים זה לזה כמו ד"מ היחוד בהבחינה האמורים בכאן שהם דומים במה ששניהם חוקרים לעילוי ית' זה באחדותו וזה בחכמתו אמנם עניני שער אחד הם לה נאותים וראוים זה לזה להיותם תלוים ומסובכים זה בזה לזה אמר בהם מה שיאות וכו':
אשר בהם נתחייב כו' בחקירת אברים אלו ועל ידם נראה את עצמנו מחוייבים בעבודתו ית' אשר למעלה ובשבילה ברא אותנו:
והאלהים עשה כו' כונת הכתוב לפי דעת המחבר על העשיה הכוללת דהיינו בריאת המציאות בכללו:
ונאמר הנו"ן בחול"ם כמו ונאמר אמן והוא כינוי לרבים מדברים בעדם והוא מדרך המוסר בדבר אדם דבר חכמה ליחס אותו לרבים אשר אתו השומעים דבריו כאלו הדבור יצא מבין כולם ולא יהא נראה כנוטל עטרה לעצמו ואומר שמעוני ואאלפכם חכמה:
כי טובת האלהים על ברואיו הטובות הבאות מאת האלהים וחלות על ברואיו:
ואם הם כוללות את כלם רובם כעורים כו' כלומר אף שטובותיו ית' כוללות כל הברואים שהרי הויותם וחייהם וקיומם הם בטובותיו והיה ראוי לפי רוב פרסומם שיהיו ידועים ונכרים לכל אעפ"כ רובם הם כמו עורים מלהכירם וכו' ופרט ג' לשונות מהכירם ומהבין גודל מעלתם ואינם משכילים ענינם נגד ג' מיני עורון הנופלים בתוק האדם שיש טובות שאין האדם מכיר בהם כל עיקר והטוביות שבהם נעלם ממנו בהחלט וע"ז אמר כעורים מהכירם ויש טובות שיש לו בהם קצת הכרה אמנם איננו מתבונן בהם להבין ערך מעלתם בשלימות מלואם וטובם ועליהם אמר ומהבין גודל מעלתם ויש רעה חולה משניהם דהיינו שיש טובות הנראות לרעות בתחלת ההשקפה וצריך שום שכל ועיון דק להכיר טובם ולהבין הטוב הטמון בקרבם ועל כיוצא בזה נאמר (דניאל י״ב:י׳) ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו אמר החכם משכיל על דבר ימצא טוב (משלי ט״ז:כ׳) כלומר מי שאינו מסתפק בדבר במה שנראה לו בבחינתו בהשקפה ראשונה אמנם הוא משים שכלו ועיונו בדבר ימצא טוב כלומר ימצא הדבר אחר עיונו שהוא טוב ולא כמו שנראה לפי שטחיותו שהוא רע וע"ז אמר ואינם משכילים ענינם ואמר שהעורנות הנ"ל הם בסבת שלשה דברים שהולך ומבאר בסמוך וכונתו שכל אחד מן הג' דברים הוא סבה לעורון אחד מן שלשה עורנות הנ"ל כמו שאבאר אי"ה לקמן אחד לאחד בכלות דבריו באלו הג' דברים:
בענין העולם ותענוגיו הם שני חלוקים נגד אהבת המועיל ואהבת הערב שבאמרו ענין העולם כונתו על עסקי בני אדם לפי הנהוג הטבעי שבעולם שרוב עסקיהם ובילוי זמנם במילוי תשוקת אהבת המועיל כמו בנות בתים ותקוני מלבושים ואסיפת הקנינים ולזה קרא ענין שענין הוא לשון מנהג והתעסקות כמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק ולחוטא נתן ענין. ובפסוק הוא ענין רע וכו' ובאמרו ותאותיו הכונה על אהבת הערב כמו אכילה ושתיה ומשגל שעיקר לשון תאוה הונח עליהם:
והתאוותם מה שלא יגיעו ממנו מלת ממנו מוסבת על העולם שהם מתאוים תמיד להשיג מתאות העולם מה שלא הגיעו עוד. כלומר שלא השיגו עדיין ומלת יגיעו הוא עתיד במקום עבר. ואפשר שבדיוק כתב לשון עתיד לומר שאפילו לדבר שהוא נמנע בחוקם להשיגו ובוודאי לא ישיגו אותו אעפ"כ הם משתדלים בכל עוז להשיגו ונמצא לבם תלוי לעולם בתוחלת ממושכה מאין הפוגות:
והתעלמם להביט כו' כלומר ונמצא שמה שהם מתעלמים מלהביט אל טובות הבורא שבאו עליהם הוא מפני שלבם תלוי וכו' ואין לבם פנוי לזה וכונתו בלשון הבטה על ההסתכלות והתבוננות בדבר וכן במקומות הרבה מזה הספר:
בעוצם מה שהם מקוים בעצם הדבר ההוא שהם מקוים:
ממלאת תאותם כו' מ"ם הראשונה בחיר"ק והשניה בשו"א והלמ"ד בחול"ם. כלומר מן מילוי תאותם וגם בכאן כוון לב' חלוקות הנ"ל כי באהבת הערב שטבע האדם הומה בו למלאות תאותו שייך בו לשון מילוי תאוה ובאהבת המועיל שייך לשון השלמת משאל:
אשר יגיעו ממנו מן העולם. והכונה שבכל מעלה אשר ישיגו ממעלות עניני העולם לא יסתפקו וישתעשעו בו רק מיד יהמו רעיוני לבם לבקש מדרגה שהוא למעלה ממנה:
מבקשים מה שהוא למעלה ממנו ודורשים מה שאחריה ופרט ב' חלוקות כי באמרו ממה שהוא למעלה ממנה כוון על מעלה נוספת בכמות באותו המין עצמו כמו בעושה אמרו חז"ל אדם יש לו מנה מבקש מאתים ובאמרו ודורשים מה שאחריה כוון על מעלה ממין אחר הנמשכת אחר המעלה ההיא בטבע העולם ד"מ הכבוד נמשך אחר העושר בטבע העולם. ומי שהשיג מעלת העושר הוא דורש אחר השגת הכבוד ולכן אמר בזה לשון דרישה שהוא השתדלות יתירה לפי שהוא מין אחר שעדיין אין לו בו שום התחלה וידוע שכל התחלות קשות:
ותמעטנה אצלם כו' ותקטננה אצלם כו' במלת הטובות הכונה על טובות העוברות לשעתן כמו אכילה ושתיה ולבוש ודומיהן על דברים המתקיימים לזמן ארוך אמר ל' מתנה כמו נחלת בתים שדות וכרמים גם בזיווג האדם אמרו אשה טובה מתנה טובה ואמר שע"י סיבה הנ"ל ימעטו אצלם מספר ריבוי הטובות לפי שרבים מהם יהיו נעלמים מהכרתם כנ"ל וגם המתנות הגדולות יוקטנו בעיניהם עד שלקוטן ערכם לא יורגש טוביותם אצלם:
עד שהם חושבים כו' שב"כ תתגבר בהן בולמוס התאוה עד שיתאוו לשאוף עולם ומלואו וידמו שכל הנמצא ביד זולתם הוא ראוי להם וכאלו שללום זולתם וגוזלים מהם:
ומה שהגיע אליהם ממנה כו' מלת ממנה מוסבת על הטובה. כלומר שמיד בהגיע איזה חלק מן הטובה לזולתם יחרד לבם ויתמרמרו על זה כאלו היא רעה שמצאה אותם כי טובת זולתם היא רעה להם והם ב' חלוקות שבתחלה דבר בסתם על הטובות הנמצאות ומוחזקות מכבר ביד זולתם ואמר שהם שואפים ומשתוקקים להם כאדם המשתוקק ומצפה להשיב לידו דבר הנשלל ממנו ובשנית כוון על תחלת זמן הגעת הטובה לזולתם שהם מתפעלים ומרגישים בו בהרגשת הרע וחרדתו בתחלת בואו שעיקר ההרגשה ברע הוא בהתחלתו שאח"כ כיון דדש דש ולכן אמר בזה לשון הגעה שהונח על תחלת בא הדבר ולפ"ז מלת אליהם מוסבת על זולתם ואפשר לפרש שמלת אליהם מוסבת לעצמה. כלומר שע"י גודל תשוקתם ודמיונם שהם חסרים הרבה מן הטובה לכן גם אותו חלק מן הטובה שהגיע להם שלפי דמיונם הוא רק קצת מקצת מן הראוי והנצרך להם הוא נחשב אצלם לרע שמצא אותם כדרך המון העם המתאוים שכשטועמין דבר הערב לשעתו ואין בידם למלאות תאותם ממנה ולבם הומה עליו מצטערים על מה שטעמו ומתלוננים ואומרים שמוטב הי' להם אלו לא טעמו ממנו כלל ולא תבער בם אש תשוקתו ואף שהדבר הוא אמתי בעצמו אמנם המליצה הראשונה עיקר:
ולא יבינו אל פעולת ה' כו' המטיב בהם אליהם מלת בהם מוסבת על הטובות והכונה שאינם מבינים שהטובות הם פעולת ה' ואחר שהם באים ממנו ית' וידו חלקתה להם אין מקום לקנאה ולא תועלת בהשתדלות יתרה:
רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כו' שלפני זה אמר כי הלל רשע על תאות נפשו ומסיים דבריו בפסוק זה ואומר שהרשע מחמת גאותו וגאונו איננו דורש על סבת טובותיו לדעת מקור מוצאה ומאין באו למו כי אין זכרון אלהים בכל מזמותיו ומחשבותיו. ויתכן לפרש כונת המחבר בפי' הפסוק בדרך הצחות לומר שמפני גובה רוחו גאותו וגאונו הוא מדמה שהכל ראוי ונאות לו ולכן איננו מסתפק במה שבידו ודורש להשיג מה שלא השיג עדיין כנ"ל לז"א בל ידרוש הכונה במלת בל מה שאין לו עדיין והוא דורש להשיגו:
צאתם אל העולם הזה הכונה במלת צאתם אל היציאה מן ההעדר או הכונה בכאן על צאתם מבטן אמם:
כבהמות סכלות וכעיר על סכלות העדרי אמר כבהמות סכלות באין מבין ועל סכלות קניני אמר וכעיר שהוא החמור הבחור שהוא מסרך דרכיו ומשבש ארחותיו:
והתגדלם בטובת אלהים והתגלגלם בהם על הטובות התמידוות כמו החיים והבריאות אמר והתגדלם בטובת וכו' שהם גדלים בהם ועל הטובות הבאות לעתים וחוזרים בגלגול הזמן אמר והתגלגלם בהם:
רגילות וידועות על התמידיות אמר רגילות ועל הבאות לפרקים אמר ידועות שאף שאינם רגילות אצלם כ"כ אעפ"כ הם ידועות להם ומשוקעות בציורן מחמת חזרתן הרבה פעמים:
גאילו הם עצמיות להם עצם מעצמיהן:
בלתי סרות מאתם ולא נפרדות מהם כו' הנה מלת סר יאמר גם על דבר שנעדר ונתבטל מציאותו לגמרי כמו אם גולחתי וסר כחי (שופטים ט״ז:י״ז) שכח האדם אין לו מציאות בזולת נושאו שהוא האדם וכן וסרו הצפרדעים (שמות ח׳:ז׳) שמתו ונעדרו ובטלה המכה אולם לשון פירוד לא יצדק זולת על דבר שנפרד ממחברתו והוא קיים במציאות בפ"ע כמו באברהם ולוט נאמר ויפרדו איש מעל אחיו והנה שתים רעות אלה תקרינה לאדם בטובותיו שבידו כי מהם שיסורו ממנו ויעדרו ממציאותם כמיתת בנים ושריפת קנינים ר"ל ומהם שיפרדו ממנו ויגיעו לזולתו כמ"ש יצבור ולא ידע מי אוספם ובאמת לא רעה זו כרעה זו שהראשונה היא רעה חולה להיותה באפס תקוה להשיג עוד אותו דבר הנעדר בעצמו משא"כ דבר שעודנו נמצא רק שהוא ביד זולתו עדיין האדם יושג ומצפה אולי ישוב עוד לידו אולם מצד אחר יש בשניה מחלת לב יותר כי קשה כשאול קנאה שיראה האדם עמלו ביד זולתו כמ"ש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה (ישעיהו א׳:ז׳):
כאשר יגדלו ותתחזק הכרתם אע"פ שחזק כח הכרה שלהם אעפ"כ יסכלו טובת הבורא עליהם כלומר יהיו נשארים סכלים בלתי מכירים בטובות הבאים עליהם ואמר יסכלו לשון פועל כמו ידברו יספרו אע"פ שבאמת הם נשארים בסכלותם הקדום ואין דבר שנתחדש אצלם רק לפי שהזמן גורם מצד גדולם להכרה שיש בכחם אז לצאת לפועל וכאלו הם דוחים אותה ומעכבים בידים עד שתסוגר מבית מבא:
ומשלם בזה המשל שלהם בזה הדבר:
שמצאו איש כו' המ"ם בשו"א והצד"י בקמ"ץ כמו ומצאה איש בעיר:
ויתנדב עליו בכל כו' הראה בדיבתו עליו בכל דבר הטוב ונצרך לו:
עד שהשכיל והבין אופני כו' שנהג עמו כך כל משך ימי עוללותו עד שגדל והבין וכו' ודייק באמרו אופני דרכי טובותיו. כלומר שהנער חסר לב אין מבין באיזה דרך הטובה באה ואוזה אופנים וגלגולי סבות מביאים לו דרך הטובה ואין לו רק הרגשת הטובה וערבותה בשעתה משא"כ אח"כ בבואו לכלל דעת הוא מבין דרך הטובה וגם אופני גלגולי סבותיה והבן:
על אסיר שנפל ביד שונאו תחלה הניח עליו תואר אסיר ואח"כ ביאר שענין מאסרו באה לו ע"י שנפל ביד שונאו וכו':
והגיעהו שונאו הגיע אותו אל תכלית הצער וכו':
הצער והרעב כו' הכונה במלת הצער על יסורים בפועל כמו הכאה בשוטים ועקרבים וכדומה ואח"כ זכר הרעב והעירום שהם חסרון הצורך:
ופייס לשונאו כו' לשון פיוס הוא בדברים כמ"ש (ברכות כח) ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון ודייק בזה לרבותא שאע"פ שלא פדה אותו בממונו ולא הפסיד עבורו כלום אעפ"כ היתה הודאתו לו גדולה:
מענין העוני והצער כו' העוני בחוסר הצורך כרעב ועירום שזכר כמ"ש ויענך וירעיבך וכן כל פרטי עינוי האמורים ביה"כ כולם חוסר הצורך הם וגם תואר עני הונח ע"ז והצער הם יסורין בפועל כנ"ל ואמר שיצא אל הפכם והם הטובה והשלוה שהיפך הצער היא הטובה והפך העוני היא שלות הלב ומנוחתו במילוי צרכיו והקדים בכאן העוני לצער להיותו קודם בזמן בטבע המאסר ובתחלה הקדים הצער לעוני להיותו סבה קודמת לעורר רחמי האיש עליו כפי טבע האנושית שיותר יתפעל לב האדם בראותו את רעהו בצער מכאוב בפועל מבראותו אותו חסר המצטרך לו וכן דייק שם באמרו ונכמרו רחמיו על צערו:
בעת שהכרתו בה גמורה מלת בה מוסב על העת. כלומר שכח ההכרה שלו נגמרה בשלימותה בעת ההיא:
טובת האיש החסיד וחסדו הם שתי בחינות בחינת מעלת הטובה וערכה ובחינה ב' שעשה לו רק בחסד ולא בגמול מחוייב לו:
והתישב בדעתו שנתישבה דעתו לו והיא מליצה רגילה והכונה שכשמחשבת אדם מסופקת בדבר דעתו פונה לכאן ולכאן ואינה מיושבת במקום אחד והנה שהנער חסר לב ומסופק בכל ענין שכלי עד שיגדל ויתבררו לו ספיקותיו ואז תתיישב דעתו במקום א':
כוללים ונראים יותר שאותן הטובות כוללים בטבע העולם כל הברואים שכולם צריכין לגידול בזמן הינקות ולכל הטובות ההוות בזמן ההוא ולכן הם נראים לכל לטובות גדולות להיותה מנוסים בהם משא"כ בטובת הוצאת המאסר שרוב בני אדם אינם מנוסים בה ולפי פי' זה הוא דבר אחד ויש לפרש שני דברים שבמלת כוללים כוון שיש בטובות התינוק כמה טובות כולליות דהיינו שכ"א כוללת כמה טובות פרטיות דרך משל בנישואו האשה שהיא עזר בעסקי הבית ומצלת מן החטא ויולדת בנים לקיום המין ובמלות נראים יותר כוון לומר שטובת התינוק נראית יותר בבירור שהיו מוכרחות לו משא"כ טובת הוצאת המאסר אינה נראית כ"כ לטובה גדולה שכבר אפשר לחשוב שבעוד ימים היה שב אף שונאו ממנו והיה מתפייס מעצמו ומניחו כי כן דרך חמת גבר להתקרר בהמשך הזמן כמ"ש עד אשר תשוב חמת אחיך (בראשית כ״ז:מ״ד):
בהתמדת ההודאת והשבח ההודאה היא ההגדה שמקבל הטובה מגיד למטיב שהוא מכיר בטובתו והשבח הוא ההילול שמהלל אותו על כך ומתאר אותו במעלת הנדיבות והחסד:
ואנכי תרגלתי לאפרים כו' ולא ידעו כו' הרי שהרגילות סבה להעדר ידיעה:
ממיני הפגעים ומה שמגיע אליהם הם ב' חלוקות כי פגעים נקראים המקרים המתרגשים בעולם כשריפת אש ושטף מים שלפי הנראה הם דברים המתהלכים לתומם בטבע העולם ומזיקים לפוגע בהם מבלי כונה אליו בפרט (ומ"ש לך פגע בו ויפגע בו שם נאמר בבחינת קרבת המות כאלו המות הולך נכחו ופגעו זב"ז ואין כאן מקומו להאריך) ולזה נקראים פגעים כאדם הפוגע בחבירו בלכתו לתומו ועליהם אמר ממיני הפגעים ועל הדברים הנראים לעין כל שהם שלוחי ההשגחה להגיע היזק במכוון עליהם בפרט אמר ומה שמגיע אליהם כו'. ויותר נראה שמה שסיים בגופם ובממונם הוא המכוון בב' חלוקות הנ"ל שעל מקרי הגוף אמר פגעים ועל הפסד הקנין אמר ומה שמגיע עליהם מעניני ההפסד וביאר אח"כ שזה בגופם וזה בממונם:
סבת אופני סובתם ותועלות הנסיון והמוסר להם הם ג' חלוקות שברעות שהוא ית' מביא על האדם יש ג' בחינות אם שכוונתו ית' שיהיו הרעות ההם סבה לטובתם בעוה"ז כמכירת יוסף ומאסרו שהיו סבה למלכותו ויש מהם שהכונה בהם לתועלת הנסיון שיכיר המנוסה מדרגתו ותועלת גדולה היא להם להוסיף אומץ בהוציא כחם לפועל כמבואר בדברי החוקרים בנסיונות הצדיקים ובפרט בנסיון עקידת יצחק מה שאין כאן מקומו להאריך וע"ז אמר לתועלת הנסיון או תהיה הכוונה לתועלת המוסר. כלומר ליסר אותם על עונם בעוה"ז בכדי להצילם משטף אף ואכזריות חמה בעולם הגמול וע"ז אמר ותועלת המוסר שמלת ותועלת מוסבת על הנסיון ועל המוסר:
אשרי הגבר כו' והנה אם תפקח עין תמצא כל הג' חלוקות כלולים בכתוב כי באמרו אשרי הגבר אשר תיסרנו יה הוא מאמר נגזר בפני עצמו וכוון בזה לתועלת הנסיון שע"י זה יוסיף אומץ להתגבר לעומת יצרו כנ"ל וכבר ידוע מדברי רז"ל שתואר גבר הונח על התגברות נגד היצר ואמר אח"כ ומתורתך תלמדנו שכוון בזה לבחינת סבת הטובה כידוע מדבריהם שהתורה היא אחת מג' דברים שנקנים ע"י יסורין ולמדו ז"ל ממקרא זה בעצמו והוי"ו במלת ומתורתך הוא במקום או כמו וי"ו מכה אביו ואמו ובאמרו להשקיט לו מימי רע כוון לבחינת תועלת היסורין שע"י יסורי עוה"ז ישבון בטח בדד שליו ושוקט באחריתו:
ושכתו כי הם וכל אשר כו' המאורעות האלו גם כל אשר להם כל הדברים העוברים עליהם הם כלם טובות שהטיב להם הבורא מגודל טובתו וחסדו:
וגזר בהם בצדק גזר בהם כפי דין הצדק ע"פ מה שחייבה חכמתו:
וקצו בהראות צדקו בהם שבאמת יש לאדם לקבל בלב טוב מה שהוא ית' מראה דינו הצדק בו שזה מורה השגחתו ית' עליו ושהוא מיסר אותו מדה במדה בכדי שיבין ויתבונן ויפשפש במעשיו ושב ורפא לו גם למרק עונו לטוב לו להיות שמח ביסורין כמאמרם ז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם כו' והם קצו בזה:
ולא שבחוהו בהגלות כו' כלומר על ידי שקצו בדברים הנראים לרעות אף שבאמת צפונה בהם כונתו ית' לתכלית הטוב להם נמשך מזה שגם לא שבחוהו בטובותיו וחסדיו הגלוים והרי הוא אצלם כאומר לא מדובשך כו' או הכונה באמרו וקצו בהראות צדקו ולא שבחוהו בהגלות כו' על בחינה ראשונה שאמר שלפעמים הרעה סבה לטובה הבאה אח"כ כנ"ל והכונה שכמו שלא קבלו מתחלה בספ"י וקצו בצדקו ית' כנ"ל כן גם אח"כ אף שכבר נגלית הטובה שנתגלגלה ממנה לא שבחוהו אז ג"כ כי דיים שהסירו תלונותם אז:
להתחכם עליו במעשהו ובמיני הבריות כו' אמר במעשהו על הדברים הכוללים הנוהגים בטבע העולה כמו החום היתר והקור המופלג שנפש האדם קצה בהם וידמו הסכלים שהעדרם היה טוב ממציאותם ואפשר שכוון באמרו במעשהו על ההנהגה שהוא ית' מנהיג עולמו שההנהגה נקראת מעשה כמ"ש מה יהיה משפט הנער ומעשהו (שופטים י״ג:י״ב) שהכונה שם איך להתנהג עמו ובהיות שבאמת דעת האנושית קצה בהנהגת העולם בראותם צדיק ורע לו והפכו והסכלים האלה מדמים שאלו היתה הנהגת העולם מסורה לידם היתה יותר טובה נאה ומסודרת ממה שהוא עכשיו ובאמרו ובמיני הבריות וכו' הכונה על הברואים המזיקים וצמחים הארסיות ודומיהם מה שבאמת הכל עשה יפה לתקנת האדם וז"ש אשר בראש לתקנתם:
ומה נדמו בזה מה מחד נדמו בזה הענין אל וכו':
על מכונתו הטובה על בסיסו הראוי לו:
על התיקון הנאה והנאות כו' הם ב' בחינות שבדברים השייכים לצורך כל ב"א כמו כסאות טובות למושבם ומטות נאותות למשכבם אמר שהותקן על התיקון הנאה ועל הדברים השייכים להם בפרט אמר והנאות לתועלתם כמו כלים המיוחדים לשום בהם הכחלים ושאר דברים הנאותים לתשמיש רפואתם:
וכונת תקנתם שכל זה נעשה בכונה מכוונת לתקנתם ולא שהיה נמצא כך במקרה מכבר בכל פרטיו כפי הצודק להם אז שבוודאי היה מן הנמנע להמצא כ"כ בשלימות כמי שנעשה בכונה עבורם כי מטבע המקרה להיות חסר אם מעט ואם הרבה:
כחלים שם כולל הסמים המשמשים לרפואת העין:
שייטיב ראותם כלומר שתהיה ראותם טובה ומלת שייטיב שיהיה טוב כמו לא יצר צעדך (משלי ד׳:י״ב) לא יהיה צר:
מעורונם מחמת עורונם:
מי שנפצע ומי שנשבר פצע הוא ביקוע ורעוע העור והבשר שנתרועע ע"י הכאה ושבר הוא שבר יד או שבר רגל או צלע:
ורב צערם הרגשת כאבם וזה על הנפצעים שהוא רק דבר מצער לשעתו ועובר אח"כ:
ונכפלה רעתם הוא על הנשברים שנעשה בה מום קבוע וצודק לקרותו בשם רע בהחלט ואמר ונכפלה רעתם שעד הנה היה בהם מום העורון לבד ועתה נתוסף מום השבר ההוא:
בעל הבית והבונה אותן על מי שהבית שלו אמר בעה"ב ועל האומן הבנאי שבנה אותו אמר והבונה אותו שכן דרך המתלונן על איזו נזק שקבל להתלונן גם על כל מי שהיה איזה גרם או חלק בדבר המזיקו אף שלא כוון ולא ידע שיגיע לו נזק והוא כאומר מרשעים יצא רשע:
במקצר והוא העושה איזה עסק ברפיון ידים ובלי שום לב שאז אינו עולה בידו בשלימות ולזה נקרא מקצר שמקצר הדבר משלימותו והדבר התהר לא די שאינו מועיל כי לפעמים אף מזיק:
וכמנהיג רע הוא איש מבוהל ומשתגע שכל עניניו ברע המה כי בשגעון ינהג:
הצער והנזק נגד הנפצעים והנשברים כנ"ל:
וגם בדרך כו' כלומר לא מבעיא בשבתו בביתו שהוא יושב בטח ואינו משים לב לפקח בעניניו כי גם בדרך שידוע לכל שסתם דרך עלול למכשולות הולך בלי שום לב ונכשל תמיד ולזה הוא מורה לכל שהוא סכל משא"כ בשבתו בביתו שאז אין סכלותו נראה כ"כ ולפ"ז מלת ואמר הוא לשון הוראה שהיא מורה לכל ואפשר לפרש ואמר לכל סכל הוא שאחר שהוא הולך ונכשל בסכלותו ואולתו תסלף דרכו הוא זועף וכועס על כל זולתו שסללו הדרך ההוא באמרו שהתקינו מכשולות לרגליו ולפ"ז מלת ואמר הוא כמשמעה ומלת לכל הוא כמו על כל והנה פתרון המשל ושברד מבואר מעצמו שהוא יתברך ברא מין האדם בעולמו ולהיותם עורי לב טחי תפל ממכון שבתו השגיח להראות בעליל נורא עלילותיו על בני אדם אולי פועל ה' יביטו יקנו לב והם בעורונם ילכו ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו באותן הדברים עצמן שנבראו לטובתן ואחר כך מתלוננים על רוע חלקם ומגנים כלל ענין בריאת האדם בזה העולם וכבר האריך בזה במורה בביאר סכלותם וכתב שם שסכל אחד מפילוסופי האומות חבר חבור שלם להראות רוע חלק האדם בעולמו ושבריאתו היא לנקמה לו לא כאלה חלק יעקב ומאמרם ז"ל נוח לו לאדם שלא נברא יש לו סוד ולא יסופק בזה שום משכיל על דבר אמת ובכלות הצעת אלו השלשה דברים אתה הקורא משכיל שים לבך למה שידעתי לך לבאר איך הם מכוונים לעומת שלשה מיני העורון הנזכרים למעלה כי הנה בסיבה הראשונה שהיא רוב טרדת האדם בעסקי העולם ושאון המון גלי תאותיו לא יתנו פוגת לרעיוני לבבו הנה באיש כזה בודאי אין שום תקוה שמעצמו יעיר לבבו להכיר בטובת הבורא ית' ולשבחו כעל גמולות כי ההכרה מאין תמצא אחר היות לבו עמוס התראות עד אפס מקום למחשבה זולתם ומצורף לזה היותו חסר הרבה תמיד לפי דמיונו וכל שיש לו איננו שוה לו למאומה והנה בין כך לכך אין בלבו שום מבוא להכרת טובותיו וע"ז אמר למעלה רובם כעורים מלהכירם בסתם שאינו מכיר בהם כלל ובסבה השניה שהיא רוב רגילתו בהם מקטנותו והנה ידוע שבוודאי אין כח בהרגל להעדיר ולבטל הרגשת הדבר בהחלט שאף מי שיכוהו בשבט מוסר כל היום כמה שנים ירגיש גם באחרונה רק שלא תהיה חרדת ההרגשה גדולה כ"כ כמי שלא טעם טעמו עדיין שאין סבה זו מספקת להעדר ההכרה מכל וכל וכן בטובות מצד רגילתו בהם אין הכרתו שלמה בהם לפי ערך גודל מעלתם וע"ז אמר למעלה ומהבין גודל מעלתם ונגד הסבה השלישית שהיא היות האדם מר נפש ומתלונן בהרבה מעניני טובתו מצד הראותם לרעות לפי שטחיותם בלי התבוננות ע"ז אמר שם ואינם משכילים ענינם כמבואר למעלה בין והתבונן כי קצרתי:
להעיר מי שלא הבין כו' ולהורות בני אדם כו' על סבה הראשונה שהיא חסרון ההכרה בהתחלה מצד היסח הדעת אמר להעיר מי שלא הבין מזה צריך הערת הלב מעיקרא ועל השניה והשלישית שהצד השוה שבהם חסרון ידיעת המעלה אמר ולהורות בני אדם לדעת יתרונם פירש מעלתם ומוסב על הטובות:
בדרך שכלם כלומר שאין החכמים יוצאים ידי חובתן במה שיודיעו להמון יתרון מעלתם בדרך הודעה לבד ושההמון יקבלו דבריהם בדרך אמונה רק מחוייבים להורות להם בחקירה שכלית עד שיבינו בעצמם:
כמה טובות מנע בעליהם כו' כלומר בהרבה טובות מצאנו ראינו שהסיבה שמנעם בעליהם ליהנות מהם ולערבב שמחתו בהם היא חסרה הכרתו אותם כו' וגם במליצה זו פרט שתי חלוקות הנ"ל כי במלות מנע בעליהן ליהנות מהם כוון למניעה ההנאה לגמרי וזה באה להם בסבת חסרון ההכרה בהחלט כי בדבר שאין בו הכרה כלל עפ"י רוב תמנע הנאתו לגמרי ובמלות ערבב שמחתו בהם כוון לחלוקה שנית שהיא הכרה בלתי שלמה כפי מעלת הדבר ובודאי בחלוקה זו לא ימלט שיהיה לו קצת הנאה אחר שהיה לו קצת הכרה אבל יתכן שע"י שלא הכיר מעלתם בשלימות נהג בם מנהג בלתי נאות לערך מעלתם ונפל בהם הפסד ונזק ועל ידי כן נתערבבה שמחתו שהיה שמח בה כפי ערך הכרתו וזה אומרו מנע בעליהם כו' וערבב שמחתו כו' ומסיים חסרון הכרתו מוהב על מנע בעליהם כו' וחסרון ידיעת מעלותם מוסב על ערבב השמחה בהם ודוק:
להכיר אופני יתרונם יתרון מעלתם והיינו בטובות שהוא מכיר קצת ומגלים להם מה שנעלם כו' היינו בבלתי ידועים לגמרי ואמר יגדל שבחם נגד הראשונים שהיו מכירים בהם קצת ומסתמא היו נותנים קצת שבח עליהם אך עתה שיכירו יתרונם יגדל שבחם ביותר ועל הבלתי ידועים לגמרי אמר ותרבה הודאתם שעד עכשיו היו מודים רק על אותן מעט הטובות שהכירו בהם ועתה יודו גם על אלו ותתרבה הודאתם במספר:
וישיגו בזה כלומר ובאמת למי יועילו בזה אם לא לעצמם כי ישיגו ע"י זה כו':
התענוג וההנאה אמר התענוג על הידועים קצת שהיו כבר נהנים מהם הנאה מועטת לפי הכרתם ועתה שיכירו ביותר תופלג הנאתם עד להתענג כי מלת תענוג תורה על הנאה מופלגת ועל הבלתי ידועים כלל אמר וההנאה שעד הנה לא היה להם שום הנאה מהם:
בענין ההערה שכמו שהדרבן מעיר את הפרה ליישר הילוכה כן דברי חכמים מעירים הלבבות לישר דעתם אל האמת:
בעבור קיום עיניהם בלבבות כלומר שהדברים שהחכמים מדברים ומלמדים להמון הם קיימים בלבם להיותם ברורים ומיושבים ומתקבלים על הדעת ולזה דמה אותם למסמרות קבועים ואמר וקיום אופני החכמה בהם כלומר שע"י החיבורים כל עניני החכמות קימים בעולם ואינם נשכחים במשך זמן רב:
וכבר פירשו בבעלי אסופות כו' כוון לדרש חז"ל (ברבה קהלת) בפסוק זה שפירשו שם הענין על עשרים וארבעה ספרי נביאים הרי שפרשו בעלי אסופות בעלי החיבורים כלומר מחברי הספרים:
בהסתרת דברי כו' כלומר שמלת דברי הכתובה בתחילת הפסוק שייכה גם לכאן כאלו ישנה פה ונסתרת מעינינו וזה שמסיים והטעם כלומר והכונה בפסוק וכמסמרות נטועים דברי בעל אסופות:
קיימים עומדים כוון בשתי מלות אלו על שתי יתרונות הנמצאים בדברים שבכתב על דברים שבע"פ אחד שלא תפול חרפת השכחה בדברים הכתובים מפני שהאדם יכול לעיין בהם בעת צורכו וזה כוון במלת קימים שאינם נשכחים ונפסקים ובמלת ועומדים כוון להיותם עומדים במצב אחד בלי שיבוש ועירבוב משא"כ בדברים המקובלים ע"פ שיפול בהם השיבוש והעירבוב בהמשך הזמן ע"י רבוי מחשבות אדם ותחבולותיו:
אמתתה כלומר שיתבאר לך אמתת עניניה ולא כפי הנראה בהשקפה ראשונה:
איזה מהם קרוב כו' איזה מסימני החכמה קרוב אלינו כלומר קרוב לדעתנו יותר ויושג לנו יותר בנקל ולכן בודאי אנחנו חייבים לבחון בו יותר מבשאר להיותו מושג אלינו בקוצר זמן וקדימת שעה קלה בקנין דבר יקר יקרה מאד גם כל שתתרחק הבחינה ויתרבו הצעותיה היא עלולה יותר לשיבוש וערבוב:
פרק א
התבונן מקור ולא ציווי:
ושערם בנפש כלומר שיעור ענינים המצייר בנפש פי' בשכל האדם הוא כפי כח ההכרה של אותו אדם המבחין:
כי החכמה ואם סימניה כו' אע"פ שסימני החכמה והוראותיה חלוקים אעפ"כ וכו' וכונתו במליצה זאת לומר שלא יטעון האדם לומר אחרי שאנו רואים סימני החכמה חלוקים בברואים ומה שנראה בדבר זה הוא זולת מה שנראה בדבר זולתו א"כ אפוא ע"כ צ"ל שכל אחת מסתעפת משורש מיוחד בפני עצמו ואחר שיש הרבה חכמות מיוחדות חלוקות זו מזו צריך להיות באדם הרבה כחות ההכרה כח מיוחד לכל חכמה כמו המושג בחושים שלכל מושג יש חוש מיוחד וא"כ למה זה הבל איגע להשתדל בבחינת כל הברואים שהרי בוודאי הרבה מהם נמנעים בחוק השגתי כי לא אאמין בעצמי שכל כחות ההכרה כולם נקבצו באו לי וא"כ מי יודיעני מספר צבא כחותי ולכולם בשם יקרא בכדי שאדע מי ומי מהם עלו לגורלי ואנה פניהם מועדות ולאיזה בחינה אשתמש בכ"א מהם לז"א שהוא טעות מעיקרו שבאמת אף שסימני החכמה והוראותיה נראות לנו חלוקים זה מזה אולם ממקור אחד הם נובעים וכח אחד להכרתם וזה שמסיים ע"כ התבונן כו':
בעיקרה ובעצמה לפי שזיו השמש המתפשט באויר העולם נקרא שמש כמ"ש וטוב לעינים לראות את השמש (קהלת יא) שהכונה על הזיו המתפשט שהרי גרם השמש בעצמו אין טוב לעינים לראותו והנה הזיו הזה הוא מחובר מניצוצי השמש הרבות לאין מספר אולם עיקרם ומקור מבועם אחד והוא הגרם השמשי לזה אמר מלת בעיקרה על השמש עצמו ובמלת ובעצמה כוון ג"כ על עצם הגרם הזה ובא לומר שהוא עצם אחד פשוט בלתי מורכב בכל שאר הגשמים הנמצאים בחלל העולם שהם כולם מורכבים מד' יסודות כידוע והחוקרים קראו לעולם הגלגלים גשם חמישי:
בשמשות הנעשות כו' כונתו על זכוכית הבתי עינים הנקראים בל"א ברילי"ן ובפסוק נאמר ושמתי כדכוד שמשותיך והם המושמי' בחלל החלון אמנם בכאן אין הכונה לזה שאין דרך לשום בחלון רק לבנים ולא צבועים:
שהם נראים עליהם במראיהם המים נראים על הפרחים במראה הפרחים שעל הפרח האדום יראה לחות המים שעליו ג"כ אדום וכן בשאר:
והתישב בנעלם כו' כשתגיע לאיזה מהם שיהיה נענם ממך בתחלת ההשקפה תתישב בדעתך:
תמצאם כאשר ספרתי לך תמצא שהאמת אתי שכל סימני החכמה הנראה בהם הם מסתעפים מעיקר אחד:
להתבונן ולחשוב במלת להתבונן כוון להיות הדעת חופר ומעמיק עד שישיג ובמלת ולחשוב הוא מכוין לקיום הדבר במחשבתו שלא ישכח:
עד שיתישב ענינה כו' וינוח ברעיונינו על התבוננות אמר עד שיתישב כו' כלומר שיעמיק כ"כ עד שישיג הדבר בבירור שאז תהא דעתו מיושבת ונכונה בדבר בלי נדנוד ספק ועל מ"ש ולחשוב אמר וינוח ברעיונינו שיחשוב בדבר כ"כ זמן עד שיהיה בטוח שהוא מונח קיים אצלו ולא ישכח במהרה כמ"ש תנא מיניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסתיה:
לא היה ענינה מסתפקת כו' לא היה שום אדם מסופק בהם:
המשכיל והכסיל כו' הכסיל הוא מי שאיננו מבין מעלת החכמה ואינו רוצה ליגע שכלו בה ומסתפק במושכל ראשון ואמר שהיה המשכיל והכסיל שוה בהכרתם שהרי גם הכסיל מכיר בכמה דברים המצויים ורגילים ומחמת רגילותם הוא מכיר בהם בלי שום לב והתבוננות ואם היה הכל בדרך אחד היה ידוע אצלו הסתום מן המפורש:
והעילה בזה הסיבה בזה שעשה אותם הוא ית' חלוקים זה מזה הוא לפי שהדבר שהוא עושה וכו':
ויש לו מכריח כו' הוא הכח המנהיג הטבע הנקרא בלשון חכמים שר העולם:
כאש אשר כחה השרפה וכמים כו' באש הזכיר לשון כח לפי שהחום הוא קנין לדברי הכל משא"כ בקור שהוא העדר להרבות דעות ואין שייך בהעדר לשון כח רק שם טבע שייך לומר בכל דבר:
ואשר הוא עושה בחפצו כו' כונת הצעת מליצה זו לומר שהדבר העושה בטבעו כמו היסודות ומורכביהם עושה מעשה אחד תדיר אמנם העושה בחפץ ורצון דהיינו האדם שהוא בחירי יראו ממנו מעשים משונים אבל לא בעת אחת רק בעתים משונים כפי השתנות צרכו בעת זולת עת אולם הבורא שאיננו מוטבע כלומר איננו עושה בטבע ח"ו גם איננו מוכרח ולא צריך ואמר מוכרח וצריך נגד האדם כי האדם הוא מוכרח לפעמים במעשיו בכדי להמלט מן הנזק או צריך לפעמים במעשהו להבאת תועלת לכן אף שהוא עושה בבחירה וחפץ אין לקרא עליו שם חפץ רק בהשאלה אחר שההכרח או הצורך מניעו לזה ואין שם חפץ צדק בעצם רק בבורא יתברך שחפצו פשוט ומשולל מהכרו ומצורך כל שכן מטבע כנ"ל לכן עשה הוא יתברך דברים משונים זה מזה ושיהיה השתנותם שוה בכל עת ולא בעתים משונים וזה שמסיים בכל עת והוא מוסב על מלת משתנים והבן:
כדי שיורה השתנותם על אחדותו ועל חפצו בפעלו שממה שאנו רואים שאין זולתו עושה דברים משונים כנ"ל זה מורה שאין זולתו והוא באחד וגם מורה שהוא מתואר בתואר חפץ בפעולותיו מפני ששונים בכל עת כנ"ל וז"א ועל חפצו בפעלו והבן:
כל אשר חפץ כו' ראה והתבונן באותו מזמור איך שזכר שם בתחלה שינוי צאצאיהם בכלל והשינוי ביניהם נראה גדול יותר מאד אם מצד המקום שאלו מקומם צד המעלה דוקא ואלו מצד מהותם ועצמם ואח"כ זכר שינוי הפרטים הגלויים לנו בצאצאי הארץ דהיינו בימים ותהומות משא"כ פרטי צאצאי השמים שאינם מבוארים וגלוים לנו כ"כ לכן לא זכר אותם ואח"כ זכר פרטים המשונים בהפך הקצות באמרו ברקים למטר עשה שהם אש ומים ולכן זכר בכאן עשיה בפרט ואח"כ זכר שינוי הפעולות בהנהגם באמרו שהכה בכורי מצרים כו' ונתן ארצם לנחלה כו' שזכר החרון אף והפורענות למצרים ולמלכי האמורי וכנען והחסדים והטובות שנעשו לישראל ומכל זה הוכיח מה שהתחיל כל אשר חפץ ה' עשה כנ"ל:
והאלהים יודע אם בעבורה כו' דרך המדבר אם דעתו נוטה לדבר ונשאר לו קצת פקפוק אומר כך דעתי נוטה ואלהים יודע האמת:
בדמות אחד ותמונה אחת מלת דמות כוון על ציור דעת האדם ודמיונו והתמונה היא תמונה הגלויה בפרצוף פניו וחיתוך שאר אבריו והוא מאמרם ז"ל שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן כו' ועיין מה שפרש"י בפסוק בצלמנו כדמותנו:
ולו יתעלה החכמה המגעת כלומר המשגת כל אמתתו כי הגעה והשגה אחד הוא:
ואין אלוה מבלעדו סיים דברו בשבח מענינו שאמר שהשינוי מורה על אחדותו:
פרק ב
בעבור יתרון הכרתו והבנתו כו' אמר מלת יתרון לפי שגם בבע"ח יש קצת הכרה ע"י ההרגל כי ידע שור קונהו כו' וגם יש בהם קצת הבנה כערמת האריבה בבע"ח הטורפים:
וקבולו דעת סודי החכמה כו' שהוא כלי מוכן לקבל ידיעת סודי החכמה המקויימים בכל העולם כלומר התקועים ונמצאים בכל ברואי עולם:
מלפנו מבהמות ארץ כו' מ"ם מבהמות לפי דעת המחבר הוא מ"ם היתרון כלומר שהקב"ה שם בנו כח הכרה יותר מהבהמות ואמר מלפנו לשון למוד והרגל ההסכן הסכנתי תרגמו המלף אליפנא לפי שכח ההכרה בא ע"פ הרוב ע"י ההרגל בדבר ואמר ומעוף השמים יחכמנו לפי שבהם נמצא הכרה יתירה מבהמות הארץ עד שצודק לקראה בשם חכמה כמו חסידה ידעה מועדיה ודומי' כנמצא בדברי החוקרים:
חושב ומתבונן שבכל בריה שאדם רוצה לשום בה בחינתו צריך להעלות בתחלה במחשבתו ציור מהותה בכלל ואח"כ להתבונן בפרטי עניניה וסימני החכמה הנראים בה:
הלא הוגד מראש לכם וסיים הלא הבינותם מוסדות הארץ:
והעורים הביטו לראות כבר אמרו אין הבטה אלא ממעלה למטה לזה אמר תחלה הביטו כלומר שיעיינו ויסתכלו בברואים השפלים שהאדם הוא נעלם במדרגתו מהם ושייך בהם לשון הבטה ואמר שכינתו יהיה בהבטה זו כדי לראות על ידם חכמת הבורא ית' וז"א הביטו לראות:
והחי יתן אל לבו הרי אף שהמות הוא דבר ידוע לכל שהרי הוא דרך כל הארץ אעפ"כ צריך התבוננות ושום לב בסימן החכמה הנראה בו כמ"ש חז"ל והנה טוב זה המות ומובא לקמן בדברי המחבר:
כאור נוגה הולך ואור כו' והכונה על אור השכל כמאמר חז"ל תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתן מתישבת:
ואת פועל ה' לא יביטו אינם מביטים בברואים השפלים ואמר בהם לשון הבטה מלמעלה למטה כנ"ל וגם מעשה ידיו הם הברואים העליונים כמד"א שמיך מעשה אצבעותיך לא ראו ואמר תחלה פועל ה' לפי שסדר הבחינה אצלנו ממטה למעלה דהיינו מעלול לעילה:
הפסד מצוה כו' שהוא ג"כ ענין בחינה:
צניעות מחתול שמכסה צואתו ויונה אינה ממירה בת זוגה ותרנגול מפייס ואח"כ בועל ונמלה אינה נוטלת גרעין שזכתה בה חברתה:
פרק ג
העיון בפנות העולם יסודות העולם כמו היתה לראש פנה ומי ירה אבן פנתה והם ארבע יסודות ארמ"ע כפי דעת החוקרים הקדמונים מישראל ומחכמי האומות וכן דעת רוב חוקרי זמנינו זולת קצת חדשים מקרוב באו ובטלה דעתם אחר שכן נמצא בספר יצירה ובזוהר:
ותולדותיהם הם כל הנמצאים שבעולם השפל שכולם מורכבים מהם:
ובתכונת חלקי כל מורכב כמו ד"מ באילן יש שורש וגזע וענפים ועלין ופרי ולכל אחד מהם תכונה מיוחדת עד שגם פרי אחד נחלק לכמה כחות כידוע לחוקרים וכבר אמרו באתרוג הנקרא ציטרונ"י שהספוג הפנימי הוא קר והקליפה החיצונה היא חמה והקליפה הלבנה היא ממוצעת וכן באיברי הבע"ח עד שאמרו אבר מחזיק אבר:
ואופני הועלתו של כל מורכב כלומר איזה תועלת מגיע ממנו לאדם:
וסימני החכמה בבריאתו ובמתכונתו כו' הכונה במלת בבריאתו על תחלת הויתו ביצירה כמו בב"ח זה הרה וילד וזה מטיל ביצים ובצמחים זה צומח מעצמו וזה ע"י זרע אשר יזרע וכהנה יש חילוקים ביצירת הברואים רבו מאד:
ובמתכונתו ערך פרטי הרכבתו באבריו וכחותיו:
ודמותו הכונה בכאן על תארו:
ועילתו המשלימה כו' התכלית דהיינו התועלת המגיע ממנו בעולם שהתכלית הוא סבת בריאתו וצאתו אל היש וז"א אשר לה נברא ואמר עילתו המשלימה שלצורך התכלית ההוא הוא נברא שלם כלול מכל פרטיו ומשוכלל ומושם במתכונתו אשר הוא נמצא כעת:
והדרת רודנית העוה"ז הרוחנית הנמצא בעולם כמה הוא הדור ומפואר והכונה על הנפשות הדברות וההיולית והמרגשת והצומחת וצורת היסודות:
ועלוליו ומעולליו העלולים והמעוללים אותם כלומר המסובבים וסבותיהם שכל ברואי העולם הם בהשתלשלות אחת בדרך עילה ועלול וצריך להתבונן בקשר השתלשלותם ולהתבונן בכל עלול מי הוא עילתו:
ותקנתו התמימה כו' הוא דוגמת מה שאמר למעלה ועילתו המשלימה שם דבר בפרטי הנמצאים ובכאן דברו על התכלית מכלל העולם דהיינו ידיעת הבורא יתברך ועבודתו שלתכלית זה הותקן בכללו ושלמותו ולזה קראו תקנתו התמימה כלו' הכוללות זולת תקון פרטי חלקיו כ"א בבחינת עצמו:
ולדעת רוחניות העוה"ז וגשמותו כו' אף שכבר אמר למעלה והדעת רוחנית העוה"ז שם דיבר בבחינה ברוחניות לבדו בהידורו כמה הוא הדור ומפואר כנ"ל וכאן התחיל לדבר בבחינת פרטיה הענינים ההפכים ולזה חוזר ומתחיל כאן במלת ולדעת והתחיל מהרוחניות והגשמיות הנמצאים בעולם וצריך להתבונן בצורך שניהם בעולם עם הפכיותם ופורט והולך שאר דברים ההפכים כמו שנבאר אי"ה אחת לאחת ואפשר להמליץ על זה כונת הפסוק בורא קצות הארץ כלומר ההפכים שהם נקראים קצוות לפי שבין שני הפכים ומצא לעולם ממוצע כידוע:
ומדברו ודוממו היינו האדם הוא מדברו וכל זוגתו הם דוממים בלתי מדברים:
ונדו ונעו הדברים הנחים בטבעם והנעים בטבעם ד"מ כדור הארץ ושאר היסודות הם נחים בטבעם בזולת מכריח וכדורי השמים הם מתנועעים ומסבבים בטבעם וכן ימצאו באברי האדם שהוא עולם קטן הדם והריאה נעים ושאר אבריו נחים:
וקפאיו וצמחיו קפאיו הם הדברים הקפואים בטבעם ונקרשים כמו מיני המתכות והאבנים המתהוים בבטן הארץ והקופא והצומח הם ג"כ הפכים שהרי התהוות הקופא ע"י קיבוץ חלקים המפוזרים בתחלה והיא תנועה מן הסביב אל האמצע ומהות הצומח הוא היפוך זה שהוא התפשטות העצם ע"י כח הנפש הצומחת מן האמצע אל הסביב:
ועליונו ותחתונו הוא ההיפך מצד המקום שצבא השמים הם בעליונו של עולם והברואים השפלים בתחתונו ובד' יסודות האש והרוח הם למעלה בחלל העולם והמים והעפר הם למטה:
הרכיבו הרכבה נכונה שמה שהרכיבו מפרטי ברואים האלה דוקא הוא הנכון לקיומו ולתכליתו:
וסדרו סדור מתוקן הן בסדר השתלשלות נבראיו בעילה ועלול והן בסדר מקום כ"א מהם כ"ז הוסדר על התיקון היותר נאות:
וחלק אותו חלק מבואר בסוגיהם ומיניהם גם בשטח כדור הארץ נמצא בדברי חז"ל העולם שליש יבשה ושליש ים ושליש מדבר וכדומה לזה:
ושמחו רומז אליו ומורה עליו כאשר תורה כו' הנה מלת רמז הונחה על הוראה סתומה כללית בלתי מבארת פרטי הדבר ההוא והוא דוגמת קריצת עין כמד"א קורץ בעיניו ובמלת מורה כוון על הוראה גלויה מבארת הדבר בפרטיו והנה בבחינת השטחות במציאת כלל העולם ובהשקפה הראשונה עליו מיד יורה על מציאות בורא שהמציאו כי לא יעשה הדבר את עצמו כמ"ש בשער היחוד כאשר יורה מציאת המלאכה על מציאת עושה שעשה אותה אך היא הוראה סתומה מכונת ברמז להיותה בלתי מבארת רצונו ית' וחכמתו ויכלתו אמנם ההתבוננות הרב בפרטי ברואיו וקשרם יורה לנו הוראה גלויה מבוארת על רצונו וחכמתו ויכלתו לעשות בו כחפצו כאשר יורה מציאת הבנין על מציאת בונהו שיורה בוודאי עם זה רצונו וחכמתו ויכלתו של הבונה משא"כ שם פעולה סתמית כנ"ל וז"א כאשר תורה המלאכה וכו' נגד הרמז שזכר והבנין וכו' על ההוראה הגלויה והבן:
נמזגו ונתערבו מלת מזיגה הונחה על התחבר לח בלח כמים ביין ובתחלה אין שם זולת התחברות וקצת התלכדות זה בזה ועדיין ניכר קצת מכ"א בפני עצמו עד שבהמשך קצת זמן וכ"ש ע"י כח ההטעה מתערבים תכלית העירוב ההתמזגות עד שאין חלק ונקודה ממנה שלא והיו שניהם בו:
קצתם מעמיד את קצתם שהרוחניות והגשמיות הם כשתי קצוות והאחד מעמיד את חבירו וזה שמסיים כנפש וכגוף בחיים פירוש כמו הנפש והגוף בבעלי חיים שהנפש מעמדת את הגוף בקיומו שהרי מיד בסור ממנו הנפש הוא כלה ובלה וגם הגוף מחזיק את הנפש שהנפש הבהמית שבבעלי חיים בסורה מהגוף היא נעדרת ובטלה וכן הנפש הצומחת בצמחים ובנפש הדברית נאמר כן בבחינת המצאה בעולם הזה שמיד בשורה מגוף האדם היא שבה למקומה לעולם העליון:
מבוארים וגלוים מבוארים בשכל וגלוים לחוש:
כתנועת גלגל השמש כונתו בכאן על גרם השמש בעצמו וכן נקרא בפי חז"ל באמרם מכהה גלגל חמה ואין כוונתו על הגלגל שהשמש קבוע בו שהרי בין ביום בין בלילה הוא בכליו סביב כדור הארץ וגם אין הגלגל מאיר כלל:
ממעל לארץ ביום להאיר פאת הישוב המחבר נמשך לדעת הקדמונים שהיו סבורים שהישוב הוא רק בשטח חצי כדור הארץ שהוא עליון לנו וחצי כדור השני שהוא תחתון לנו הוא שקוע במים אמנם זה יותר משלש מאות שנה נגלה ונודע שגם שטח הכדור הנגדי לשטח שלנו הוא מיושב הרבה ואין בשני השטחים עליון ותחתון כי העליון לזה הוא תחתון לזה והנה כמו שהדבר הזה הוא מושכל ראשון למבין כן הוא רחוק בתכלית מדעת מי שלא נסה בכמו אלה ונמשך אחר הדמיון ומכנה אותו בשם שכל וכבר הפליא והגדיל הרב המורה הלעג בדבר זה על אנשים כאלה ועם שהוא ז"ל היה משל כת הקודמין ולא נודע עדיין בימיו מישוב השטח השני אמנם הוא דבר שם בישוב תחת הקוטבים וסמוך להם והכל ענין אחד:
מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית הרי שנראה בזה סימן החכמה:
אשר לא ידע קשרם כו' אינו יודע איך הנמצאים קשורים בהם. כלומר איך קיומם ותקונם קשור ותלוי בהם ונמצא שהם בקשר אחד עמהם:
המשכיל המבין המשכיל הוא תאר והמבין הוא פועל:
כמות בשר ודם גרסינן כלומר כמו המות הקורה לכל בשר ודם אין נעדר ממנו ובאמת יש בו תקנת העולם כמו שאמרו חז"ל בפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ואמרו הנה טוב זה המות וכבר נכבדות מדובר בזה המאמר במפרשי תורתנו וביותר במהר"מ אלשיך ז"ל בכמה מקומות וזה שמסיים הכולל כל בשר כוון בזה לדברי החוקרים באמרם המקרה לא יתמיד ואחרי רואנו שהמות הוא כולל כל בשר באין הנמנע ע"כ צריך להיות שהוא ענין עצמי להם וא"כ הוא מכוון אצלו ית' בכונת הבריאה והוא דבר החכם ויום המות מיום הולדו ואחר שהוא פועל מיוחס אליו ית' בוודאי בשם טוב יקרא כי חס מלהזכיר וליחס אליו פועל רע ח"ו והבן זה ובמקצת ספרים כתוב כמות יושרם והוא טעות המעתיקים:
נראים מצד כו' קצת תועלת מהם גלוי ונראה לכל ועיקר תועלתם הוא כמוס ונעלם בהשקפה הראשונה:
שהתישב בהם וידקדק עליהם שתתיישב דעתו בהם וידקדק בפרטי חלקיהם:
עניני השנה הם זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ואורך הימים והלילות:
והחכם המבין החכם המתבונן ישים לב לדעת רוחניותו ודקותו במלת דקותו כוון לדברים הגשמים הדקים שהם כמו ממוצעים בין רוחני וגשמי כמו בחלל העולם. אור השמש והכוכבים וגם באדם נמצא בגידו איד דק ידוע לרופאים ואינו נרגש לשום חוש וכדומה לזה:
וישימם כסולם כו' ישים אותם כסולם לעלות על ידם בחקירות עיוניות למעלה למעלה ויהיה התכלית מכל זה שישיג גדולת הבורא ית' ורוממותו וידבק בעבודתו ויהיה כמות דבקותו כפי כמות ציור גדלו ורוממותו בלבו וכפי כמות הכרתו סימני טובותיו שהוא יתברך מטיב לבריותיו:
וחנותו לשון חנינה כמו השכח חנות אל (תהילים ע״ז:י׳) והוא בבחינה שהטובות הם רק חנינה מאתו ית' ולא בגמול כמו שמבאר והולך:
ואת אשר חננו כו' כלומר שבתחלה יתבונן טובותיו אל כל מעשיו בכלל ואח"כ יתבונן בחנינות אשר חנן אותו בפרט:
ואת אשר נשאו במדרגתו:
מבלי מעשה שקדם לו ולא כו' שלא קדם לאדם שום מעשה ולא מדה טובה שנוכל לומר שהוא ית' נתחייב לו בעבורם בגמול טוב שהרי טובותיו ית' התחילו בתחלת יצירתו ומה שפרט מעשה ומדה יתירה היינו נגד הטובות ונגד ההתנשאות שזכר שכנגד הטובות אמר בלי שום מעשה ונגד ההתנשאות אמר ולא מדה יתירה כי ממשפט השכל לגדל ולנשא לבעל מדה חמורה ואמר במדה לשון התחלה לפי שהמדה טובה הוא קנין דבוק בנפש מאז התחיל להתנהג בה ועיקר יתרון האדם בה היא התחלה משא"כ מעשה והבן:
הנאת גופו ותיקון ענינו על אהבת הערב אמר הנאות גופו בדבר הנהנה לשעתו ועל אהבת המועיל אמר ותיקון עניניו:
כפי הצורך והסיפוק הצורך בערב והסיפוק במועיל:
יעזוב מותרי העולם בערב ומשכיותיו במועיל:
לאחריתו היינו עת פקודתו כמאמר חז"ל על זאת יתפלל וכו' לעת מצא זה יום המיתה וח"א זו קבורה ואמרו עד זבולא בתרייתא וכו':
ולאשר הוא הולך אליו היינו עולם הבא לאחר המות: