פת לחם· רבי חיים אברהם כ"ץ
שער שלישי - שער עבודת האלוהים
הקדמה
חיוב יחוד בשער היחוד ואופני בחינת טובותיו בשער היחינה:
כשיתברר אצלו היחוד והבחינה הנ"ל:
למטיב על מי שהטיב כלומר העבודה השייכה למטיב ומוטלת על מי שהטיב לו:
ביאור אופני הטובות כו' חלוקי הטובות ההויות בעולם לכמה מינים יחלקו וחיובי ההודאה שהמקבלים חייבים להודות למטיבים:
ואם יקצר כו' ואף שיקצר במעשהו שלא באה לנו הטובה בשלמות כפי כוונתו לאיזה סיבה שקרה לו שמנעה אותו מהוציא כוונתו לפועל אעפ"כ הודאתו חובה עלינו כאלו היתה הטובה בשלמות:
דעתו עלינו לטוב כו' הם שתי בחינות חלוקות כי כבר ימצא איש אוהב רעהו וחפץ בטובתו אך לא כוון מעולם להתעסק בעצמו בהטיב לו אם מעצלותו ואם בלתי יכולת וגם ימצא מי שכוון להטיב לרעהו ולא מפני שהוא חפץ בטובתו רק לאיזו פניה אחרת אם לכוונת תפארת או לעגמת שונאו החפץ ברעת האיש ההוא דוגמת מאמרם ז"ל לא מפני שאוהב את מרדכי וכו' וכדומה לזה. לזה אמר פה שתי הבחינות דעתו לטוב וכוונתו להועיל או יהיה כוונתו באמרו דעתו לטוב על העושה לחבירו איזה טובת הנאה ובאמרו כוונתו להועיל כוון על מי שהציל רעהו מאיזה רעה והועילו או כוון בדעתו לטוב לערב וכוונתו להועיל במועיל:
יסתלקו מעלינו אמר לשון סילוק לפי שמיד בקבלת הטובה יקדים ציור חיוב ההודאה בלב המקבל על הסתם אך בהודע לו אח"כ שלא כוון המטיב יסתלק ממנו הציור ההוא:
קצתה אל קצתה כלומר הטובות הבאות מקצתם אל קצתם:
בני אדם קצתם לקצתם כלומר בני אדם השוים בערך אחד:
השם והכבוד שכבר יתאוה האדם בטבע שיהיה לו שם כשם הגדולים אף במקומות הרחוקים שקרוב הדבר שלעולם לא יזדמנו עמו בצוות אחת שיכבדו אותו ובמלת הכבוד כוון על קבלת הכבוד בפועל:
ולגמול העולם מלת גמול במלאפו"ם והוא שם ולא פועל. כלומר שכוונתו בשביל גמול העולמיי שטבע ישוב העולם להטיב איש לרעהו בעת צרכו בכדי שיגמלהו רעהו טובה כשיצטרך הוא לו:
החזק על החלש הוא דוגמת טובת העשיר על הרש רק זה בממונו וזה בגופו:
בעבור חמלתו עליו בשעה שהוא רואה צערו שאז יחם לבבו על צערו ושייך בזה מלת חמלה וגם אח"כ שנעלם צערו מעיניו אעפ"כ תמיד כשזוכרו הוא כואב על עניו ורוע חלקו:
עם עוצם תקותו שהוא מקוה להשיג ממנו אחרית ותקוה אם להיות לו ע"י שם ושארית בארץ שהוא דבר חביב אצל טבע האדם ואם עפ"י ד"ת ברא מזכי אבא כי עטרת זקנים בני בנים ולגרסת תשוקתו כוונתו על התשוקה הטבעית שבאדם ואהבתו העזה ליוצאי ירכו כי תחלה אמר לפי שהוא נתח מנתחיו והוא קצת דבר מחוייב מצד השכל ואח"ז אמר מצד השתוקקות הטבע אף אם היה בזולת טעם כי אין טעם באהבה ונוסחא זו יתר נכונה:
והלא תראה מליצה זו מורה שגירסת תשוקתו היא העיקרית ומביא ראיה ע"ז שהוא מרגיש עליו יותר מעל עצמו כו':
העבודה והכבוד והיראה שנאמר איש אמו ואביו וכו':
איש אמו ואביו תיראו כו' הנה השמיט המחבר מצות כבד הנאמרת בעשרת הדברות לפי שכוונתו להביא ראיה שהתורה צוותה ע"ז מצד השכל ולא בדרך חוק ככל חוקי התורה והנה שם במצות כבד נאמר למען יאריכון ימיך ואחר שייעדה התורה בגמול כזה הרי הכניסה אותו במצות השמעיות אך בפסוק איש אמו כו' שם נראה שכוונת התורה לחיובה מצד השכל שלכך הקדימה האם שנטפלה יותר בגדולו ועל הכבוד הביא פסוק בן יכבד וכו' שנראה בבירור שם מלשון הפסוק שכוונתו מצד השכל שהרי לא אמר בלשון צווי רק בלשון מנהג העולם עפ"י טבעו המחוייב מצד השכל הפשוט ולפי שפסוק אמו ואביו הוא בתורה הקדים אותו לפסוק שמביא על הכבוד בנביאים ובתחלה הקדים הכבוד להיראה כפי טיב הענין שהרי הכבוד הוא בקום ועשה והיראה בשב ואל תעשה ועל העבודה לא הזכיר שום ראיה לפי שהיא כלולה במצות כבוד כפי קבלת רז"ל באמרם איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מכניסו ומוציאו ובאמת מצאנו בפסוק כי כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו כו' גם אפשר כוון בפסוק בן יכבד אב גם על העבודה שהרי מסיים שם ועבד אדוניו והרי כבוד העבד המכוון בו הוא העבודה ממנו כן גם כבוד האב למוד מענינו:
בעבודתו והודאתו כו' הנה נראה כוונת המחבר בדרכים הנ"ל שהרי הביא ראיה מפסוק זה גם על ההודאה וע"כ הוא לפי שהוא למוד מענינו מכבוד אב שכוונתו גם בעבד על הכבוד ואיזה כבוד שייך בעבד נוסף על עבודתו הוי אומר זו ההודאה בפה:
הנאה גדולה קיימת כו' נראה לי שצריך להוסיף מלת ויקרה ולגרוס הנאה גדולה קיימת ויקרה והוא למוד מהפכו שפרט שם ג' חלוקות הנאה קטנה אבודה ונבזית שהרי מעשה הצדקה בעוה"ז היא להמקבל הנאה קטנה בכמותה שהרי לא יחונן עשיר את הרש בהון עתק בפעם אחת וגם היא הנאת שעה וגם היא נבזית בכל הגשמיים שלהיותם חומריים הם נבזים בעיני המשכילים כמאמר החכם חוש המישוש חרפה היא לנו והשכר הגמולי הוא הפך בכל הג' חלוקות מה שהוא מבואר מעצמו שהרי הוא גדול יתר מאד כמאמרם ז"ל יפה שעה אחת כו' והוא קיים נצחי ורב היקר והאיכות מאד:
בטובה שהפקידה כו' הכניס במתק מליצתי עוד רבותא שאין להם להחזיק לו טובה כ"כ שהרי אם בעל נפש הוא יודע הוא בעצמו שאינו נותן כלום משלו ואיננו רק מופקד בידו כדי לתתה למי כו' כמו שנאמר ומידך נתנו לך:
אהבת השבח הוא השם הנזכר למעלה:
מפני יראתו כו' שהוא ירא שבהיותו בידו אולי יאבד בענין רע ולא לו יהיה כשיצטרך לו:
רבים יחלו כו' אף שאין נזכר בזה הפסוק השבח אך הוא למוד מענינו שאם אין שבח אין תחנונים ואחר שטבע העולם לחלות פני נדיב א"כ הדין נותן שכשנעתר וממלא רצון צריך להודות לו על כך:
ולפני גדולים ינחנו ונראה מזה שנחשב לו לקנין מעלה והרי צריך המקבל לשבחו:
על העני הכואב ולא גרסינן הכואב לו:
ואיננו נשאר כו' כוונתו בלשון זה לפי שבחלוקה זו הדעת נותנת לפטור מהשבח יותר מכל הנ"ל לפי שנראה בזה כוונת הפועל תיכף לשעתו בהרגשת צערו עליו משא"כ בכל הנ"ל שאין טובת עצמו מורגשת ונראית מיד ואעפ"כ איננו נשאר מבלתי שבח כלל:
ולקנות קישוט כו' היינו לפאר את נפשו שהזכיר או לכוונת השם והכבוד הנ"ל:
שאולה בידם כי שלו ית' הכל כמד"א לי הכסף וכו' ואומר כי שלך הכל וכו':
והם מוכרחים כו' אם מצד הטבע אם מצד ישוב העולם כנ"ל:
טובתם אינה תמדיית ונדיבתם אינה נמשכת הם ג"כ שתי חלוקות האחת שאין פועל הטוב תמיד אצלם כי לא בכל שעה ייטיב לו רק מזמן לזמן והשני שאון ה:את הפעולה שקבל נמשכת זמן רב:
וחסידותם מעורבת כו' לכאורה היינו הך שאמר תחלה שהם מוכרחים וכו' אך באמת הם שתי חלוקות כי בתחלה אמרו בבחינת הבחירה שאין בחירתם שלמה שהרי ההכרח יאלצם לכך מצד טבעם או טבע ישוב העולם וגם הטבע הוא סעיף מההכרח והשנית שגם אם נניח הדבר לבחירתם ונאמר שהם מתחסדים בזה אעפ"כ איננו חסד של אמת כי בוודאי חסידותם מעורבת וכו':
לבורא הטובה והמטיב בה שהוא ית' ברא כל הטובות וכל הבני אדם המטיבים בהם:
מתמדת ונמשכת שיש טובות שאינם נמשכים משך זמן מדובק רק מתחדשים תמיד כמו שהיה ירידת המן מתחדש בכל יום ויש טובות נמשכות בהמשך אחד כמו החיים והבריאות:
באנושותם ועצמם כאלו אמר בגופם ונפשם ובדמות כוונתו על תאר האדם:
ובחבורם חבור גופם והרכבת אבריו זה בזה ובצלמם בצורתם האנושיית שהוא השכל כי כן פירש במורה במלת צלם:
וטבעיהם וזה נראה מהתפעלות מזג האדם מהחום והקור והמעצרים והמשלשלים והמקיאים וכיוצא בזה:
ובקרוב מקריהם כמו מיני החלאים המתרגשים ובאים לפרקים ר"ל:
החסרון והגריעות חסרון בהעדר הטוב וגריעות במציאות רע:
בהרכבהו הוא הרכבת המזג מד' יסודות ושארי פרטי חלקיו וחבורו חבור אבריו זה בזה:
טוב באיכות מהותו ושלם בכל מעלות ומדות ודרך שילוח נאמר פה כי מהותו ית' ושלמותו הכל אחד מכל צד:
גרוע הוא היפך הטוב וחלוש הוא הפך השלם שאף שחסר הוא הפך שלם אך א"א לומר על האדם שהוא חסר שהרי האדם יש לו ג"כ כל מעלות בכח אך יתכן לומר עליו שהוא חלוש לפי שאינם אצלו בפועל עד שיוציאם בבחירתו ויהיה לו לקנין עצמי והבן:
נעלה בטובו ונשא בשלמותו ומרומם מהשגתנו:
בהרגשה הרגשת החושים:
חסר מצרכיו וחלוש בכחו:
ועוללותו לשון עוללים שאלו לחם:
חזקים ממנו בלשון כולל ואח"ז ביאר הנ"מ האחת שהם יכולים לסבול הצער דהיינו קור וחום ורעב ודומיהן ולנשא את עצמם כלשון חכמים החי נושא את עצמו ולכן אינם מטריחים אבותם כו':
הרחיצה במים והנקיות בשאר דברים כמו לסרוק שער ראשו במסרק:
שאר טנופיו כמו צואת האף והאוזן:
מחולשת תחבולותיו איך תחבולותיו בצרכיו חלשים מאד שהרי כשיחסר אצלו כח הדברי הוא השכל שבאמת הוא מצוי בין בני אדם שלאיזה פגע שיארע במוחו ר"ל יחסר שכלם שאז יהיה נעוה ונתעה. נעוה לשון בלביל ועיקום כמו ונעוה לב יהיה לבוז (משלי מב) ונתעה כמו תעה לבבי סר מדרך הישרה שבאמת הם שתי חלוקות במטורפים האחת שאין דעתם מיושבת בכל תנועותיהם והשנית שאם עושה דבר במתון הם עושים בטעות או יהיה כוונת נתעה על מה שלפעמים יתיישב בדעתם ציור שקרי שאנו קורין (איין בילדונג) וכוונת נעוה על בלבול וטרוף מחשבותיהם ותנועותיהם או יהיה נעוה בדעתו ונתעה תועה ממקומו נע וגד כמו נבוכדנצר:
בשחיתות לשון השחתה כמו נלכד בשחיתותם (איכה ד׳:כ׳) שיחבול בעצמו בחבורות רצח ולפעמים ימית את עצמו וזה אומרו בשחיתות ובתמותות:
בדרכי טובתם כמו עשית קינים למושבן ומשכנם בראש האילן במקום גבוה וכמו חסידה ידעה מועדיה גם תור וסוס כו':
מבחין בהשקפה ראשונה ומתבונן אח"כ בדבר מתוך דבר:
הראיות הלקוחות מן השכל ופרסום העדים מן הכתוב ואמתת המופתים תקוע בשכל שמצד השכל שייך לומר תקוע שהוא יתד תקוע מעצמו ועל ההכרה שהיא לקוחה מבחוץ מן החושים שייך לומר נטוע כאילן נטוע במקום:
פרק א
נוצר עליו כמו נוצר עמו:
בשורש בריאתו היא היצירה בבטן ותולדתו היא הלידה:
פרק ב
שונים זה מזה שזה גשמי וזה רוחני:
מתגברים זה על זה שטבע הגוף למשוך אחר הגשמיות וטבע הנפש ימושך אחר הרוחניות וכל אחד מתגבר על חבירו ורוצה לכבוש אותו שימשך אחריו מפני שכל אחד צריך לסיוע חבירו:
ומתעצמים שזה משתוקק לחמודות הגשמיות ומתעצם בהם וזה משתוקק לתשוקת רוחניות ומתעצם בהם נמצא שהם מתעצמים בדברים הפוכים וזה אומרו ומתעצמים זה הפך זה:
יכסוף בהם לדברים כאשר יתנהג החי הגדל שיש בו כח הצמיחה והגידול:
חזק בכחו
וגדול בכמותו
ונחוץ פירוש מהיר בתנועותיו:
סימני חמודותיו הם המדות המעולות הנראות בפועל שהם סימנים על הכחות החמודות שבשכלו:
לדבדים שהם חוץ לו היא התורה שאינה נטועה בקרב האדם כמו השכל:
ולהחיות בהם כלומר להוציאם מכח אל הפועל וקרא זה בלשון חיים לפי שהמדה שהיא בכח היא בלי תנועה כדבר מת וכשמוציאה לפועל נעשית בעלת תנועה כחי:
נגזר נחתך ונלקח משם:
מכחות הטבע הוא הטבע האנושי הכולל ואח"כ זוכר מזג הד' יסודות ונמצא שיסוד התאוה הוא בזה העולם וזה אומרו והיא בעולם יסודה ואמר יסודה ומעון שרשה שיסוד נקרא הדבר שזה נבנה עליו והוא נגד טבע האנושי שהרי על ההצטרכות ההכרחיות לטבע האדם התאוה בונה התשוקה למותרות ונמצא שטבע ההכרח הוא לה במדרגת יסוד ואמר מעון שרשה לשון דירה על מזג היסודות שהרי בהם מושב הכח התאוני ודירתו ואמר מעון שרשה שהכח התאוני שהוא בכח הוא השורש לתנועות התאוה היוצאות לפועל והבן כל זה:
המאכלים על הכח שזכר וההנאות הגופיות הוא העונג שהאדם מתענג וההנתה מחזקת כח התשוקה והוא התאוה בפועל המחזקת ומתאמצת להשיג תשוקתה:
מחזיק הוא הדבר הנותן כח בזה וחבר הוא שאינו נותן בו כח בפועל רק כל חבר הוא סיבה לתוספת כח כמאמר ז"ל טינא דמדלי אינש וכו' וכן בכל דבר כידוע לחוקרים:
והכל כנגדו דאדרבא כל הנמצאים הגשמיים הם מתנגדים לו:
מחליי הנפשות בפעולת המצות ומדוי המדות המ"ם במלת ומדוי בפתח:
שהם מחזקים בה התאוה אף שאין שייך בלבושיה האסורים שאינם בתורה זולת שעטנז ואין בו חיזוק התאוה אפשר כוונתו כי הוא ית' יודע שזה הלבוש מסוגל לדביקות השטן באדם שכן אומרים דורשי רשומות שמלת שעטנז הוא שטן עז ואין חיזוק התאוה גדול מזה:
במה שהוא עומד כנגדה שהוא מצווה לעשות ולעסוק בדברים העומדים כנגד התאוה דהיינו אותן הדברים שהם הפכה:
התפלה היא היפך תאות ההפקר והשלות ופריקות עול הנמצא בנבלים כד"א אמר נבל בלבו אין אלהים והצום הוא היפך תאות המאכל והצדקה היא היפך תאות הרבות הקנין וגמילות חסדים הוא הפך הקנאה ואהבת הרע לבני אדם כמו שנאמר כי לא ישנו אם לא ירעו וכו':
ולהחיות בהם כו' להחזיק כחות השכל מחולשתו כמד"א ויחי מחליו:
נר לרגלי בעוה"ז שהאדם נקרא בו הולך ואור לנתיבתי בעוה"ב:
במה שהוא מסופק לתאוה צריך לגרוס במה שהוא מפיק לתאוה כלומר שע"י השכל הוא מוציא לפועל הדבר שהוא מתאוה וכן הוא בדפוס מנטובה:
מוסיף תקונה תיקון הכלי וע"י כך מתחזקים מעשיהם שיעשו בהם עוד וכן בהפך יפסדו הכלים ויחלשו מעשיהם שיעשו על ידם:
והנהגתו על כו' שאף שמשתמשים בו במה שהוא מפיק כנ"ל אין זה אצלו תשמיש הנאות לו בטבעו שהוא רוחני ומטבעו להשתמש בו בדברים רוחנים ולא גשמים:
והצריך הדוחק פירש הדוחק הצריך להיות נמצא ענין כו' והיא התורה הצריך הה"א בחיר"ק:
שאין משתמשים באמתתו בתשמיש האמת שבו שהרי באמת יש משתמשים בכתרה של תורה גם לדברים גשמים ועושים אותה קרדום:
יחזק מחולשתו:
ויזך יהיה זך להשתמש בו בפועל טוב ובבר לבב:
ויזהיר נגד סור מרע שיהיה נזהר מפועל רע:
מראות הדברים על אמתתם בשלמות העיון ומהניחם על מכוניהם בשלימות המעשה בפועל:
משיבת נפש ממבוכתה וסכלותה:
תורת ה' כו' פרט ארבעה דברים נגד ארבעה דברים שזכר למעלה שמשיבת נפש הוא נגד מה שאמר למעלה יחזק מחולשתו כי לשון משיב נפש יורה ע"ז ואמרו מחכימת פתי הוא נגד מה שאמר למעלה ויזך שהשכל יהיה זך ע"י התורה משמרי הפתיות ובאמרו משמחי לב כוון על מה שאמר למעלה ויזהיר שהשמחה היא התפשטות הכח הפנימי לחוץ כידוע וזה נקרא זוהר בעברי כמד"א והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ובאמרו מאירת עינים הוא נגד מה שאמר וידחה מעל האדם הסכלות שהרי הכסיל בחושך הולך ואין עורון כעורון הסכלות הגובר כמו שאמר המונעת אותו מראות הדברים על אמתתם:
פרק ג
כניעת מי שמטיבין כו' שמי שמטיבין לו כלומר המקבל הטובה יראה הכנעה למטיב לו ובמה יראה לו ההכנעה במה שהוא גומל לו טובה כפי יכלתו:
כניעת רהות לשון יראה מן העונש ויחול הוא ההפך שהוא מיחל לקבל גמול טוב על יראתו:
בהכרח וחזקה נגד רהות אמר הכרח שיראת העונש מכריחו בטבע להתירא ונגד היחול לגמול אמר לשון חזקה שתשוקת השכר מתחזק עליו בטבע:
גורמת לחברתה שע"י כניעת היראה נפשו מזדככת ואז יופיע עליו אור השכל ולפי שיש דבר גורם לדבר שוה לו או קטן ממנו אמר שבכאן כניעת היראה היא מעלה שעולים ממנה אל כניעת השכל וא"כ כניעת השכל היא למעלה:
שרשה מוסד על כו' ואחר שכל מגמתו על תשוקת השכר וטובת עצמו ובהפך לברוח מן העונש א"כ בהזדמן לו איזה תקוה טובה בעוה"ז כמו שכר בני אדם או שבחם אותו או קבלת הכבוד מהם יפנה לבבו לזה כי מה לו שכר עוה"ב או עוה"ז לא כן הערת השכל שאין מגמתה לשום תקוה לטובת עצמו כלל ופרט שלשה דברים חנופה ושבח בני אדם וכבודם נגד מחשבה ודבור ומעשה שבמלת חנופה כוון על מי שכוונתו להתגדל ולהתחשב בלבות בני אדם ושבח הוא בדבור שיהיו בני אדם מדברים זה עם זה ומספרים שבחו וכבוד הוא בפועל המעשה שיחלקו לו כבוד בפועל והשלשה דברים האלה גורמים זה לזה:
החכמה מחובת הכניעה למטיב והידיעה מה הם הטובות ומי המיטיב:
הידול בגמול והוא דבר אחר שאף אם לא יהיה בה כוונת חונף רק לשם שמים אמנם הוא עובד על מנת לקבל פרס ופה פרט היחול קודם הרהות כפי שבא בתורה שהברכות קודמין לקללות:
לנדיבות הנפש ורצונו שיש נדיבות לא ברצון כמו המתנדב לפזר ממונו להוציא ממסגר אסיר אחר שבאמת הוא נגד רצונו שיותר היה רוצה שלא יצטרך לכך לזה אמר מנדיבות הנפש ורצונה:
אחר ידיעה והבנה לא ברצון משולח שאיננו קנין מעלה:
רצות האל אותה שתהא לרצון לפניו במעשיה:
יותר ממה שהוא צפון כו' שהרי כוונתו על הגמול וא"כ כוונתו לצאת ידי חובתו בפועל המעשה ואין לבו שלם כ"כ שהרי אם היה אפשר לו להשיג הגמול בזולת המעשה היה נוח לו:
כפלים כו' שהרי אין בכח האדם לעבוד בוראו כפי חיוב השכל:
ונקותה שמנקין אותה מן השרשים הרעים ומן צרורות האבנים:
אין קץ לו ולפי דבריו יהיה פי' רחבה מצותך חיוב קבלת מצותך:
וקיצורם פי' תוספת הכרתם בקיצורם:
יביע מלשון מעין הנובע שאין תכלית למימיו:
מכוון בה חושב מחשבה לקיים אותה כשתזדמן לו ומזדמן אליה אח"כ כשמגיע זמנה:
משיב תמיד לשון השבה על התמדת התחנה פעם אחר פעם:
העתות שהוא מתעלם כלומר אף שבעת עסקו בה תנן עליו ותצילנו ממכשול כידוע בדברי חז"ל אעפ"כ אולי בעת מן העתים יתרפה ממנה ואז יחרץ כח התאוה לנגדו להכשילו:
מהכשל בה בעבודה שלא תעלה בידו בשלימותה ומחטא בעבירה:
ושמושו בה בתאוה כחפצו באיכות ורצונו בכמות:
להתמכר להמסר ולהשתקע כמו יען התמכרך וכו' דאחאב:
קשר השכל שהשכל בשליטתו הוא קושר האדם בקשר הברית ומונעו מחטוא:
למאוס בעולם בתענוגי העולם שמאהבת הערב ולהניח ישובו הוא העוסק בבנין ושאר ענינים שהם ישובו של עולם והוא מאהבת המועיל:
התהפכות עניניו מטוב לרע והאדם הרגיל בריש אין בו כ"כ מצוקת הלב כמו מי שמתחלף מטוב לרע תמיד מעושר לרש ובחינה ב' התמדת הפגעים כו':
כתפלה וצום כו' שהרי השכל הפשוט כולל כל אלה הדברים מהעבודה אם התפלה מפני שלילות התפעלות ושינוי רצון בו ית' ואם הצום כי מה יתרון לו ית' בו ואם הצדקה ומעשר וג"ח כמאמר המין טורנוסרופוס לרבי עקיבא אם הקב"ה אוהב העניים למה וכו':
ואין אדם מגיע כלו' אף בחלקי העבודה שהשכל מחייב אותן אין האדם משיג בשכלו להגביל העונשין וכו':
למעמד וגבול נגד הבחינה הראשונה אמר שהוצרך למעמד כלומר להעמידם על דרך חדש לא שערום בשכלם וע"ז אמר למעמד ונגד שלילות הגבול אמר וגבול המכוון ממנו שכוון ית' בבריאתו אותנו לקבל ממנו עבודה כמו שנאמר וכו':
בהתקבצם בהתחברות השכל והתורה:
קוצר מחשבת קצתם קוצר השכל להרבה אנשים ויתרון הכרתם היא בחינה אחרת מחמת שהאחד מכיר יותר מחבירו בטיב העולם ובברואיו ויש לו יכולת יותר להתבונן בהם מחבירו שאינו מכירם אף שהוא חזק יותר בשכלו:
שהגיע לתנאי הצווי דהיינו אנחנו זרע ישראל:
הם חלוקים כו' אף שאין הבנתם בתורה בשוה אעפ"כ מקבלין דין מן דין איך מצות עשיתם בפועל בשוה לכולם:
ויש שיהיה האדם מקצר שאף באדם אחד יש חלוק בין פרטי הדברים שהוא מקצר בדבר אחד כו':
ומתחלף פשוט שהוא טעות סופר וצ"ל ומשתוה או ואיננו מתחלף ובעל מנוח הלבבות כתב מה שכתב ואיננו נח ללב:
לעם זולתי עם אחר שמזדמנות לאיזה עם סיבות מיוחדות שאינם בעם אחר והסיבות ההם מביאות להם טובה מיוחדת:
חייבנו מרוב חסד כו' כלומר שכל זה עשה לנו מרוב חסדו וטובו חייבנו הבי"ת בקמ"ץ:
חלישת איסורו בהם וקישורו אותם חלישות האיסור והקשר שהוא קשור בהם בקשר חלוש ולכן גם הקשר ההוא שמקשר אותם במסורת הברית הוא חלוש:
נוסדו לשון יסוד:
קטבי היא מלה מושאלת מהתוכנים שקורים לנקודות צירי הגלגל שהוא תלוי בהם וכל תנועתם נסמכת עליהם קוטבים ועל זה אמר פה שהתורות נוסדו ונתלו על קטבי היחול והרהות פירוש השכר המקווה והעונש המאוים:
מורגשים ושכלים שהרי הפיכת המים לדם מופת מורגש וכן מכת החושך וכן אש מתלקחת בתוך הברד וכל המכות זולתם אינם מורגשים בזולת השכל שהרי הצפרדעים אינם מורגשים למופת אם לא מצד הפלגת רבוים וכן הכנים וכן הארבה וכן הערוב מצד שלוחו בישוב וכן הדבר מצד היותו בשדה לבד וכן מכת בכורות מצד היותו בפטר רחם לבד או כוונתו על כל המכות בכלל שכולם הם מורגשים בחושים ומושכלים בכוונת הבורא ית' בהם לשלם להם מדה במדה בדבר אשר זדו כי כך היא מדתו ית' ומשכילי עם יבינו איך לו נתכנו עלילות לשלם לאיש כפרי מעלליו:
פרק ד
על ידי איש מבני אדם הוא משה רבינו ע"ה:
במה שהוא טוב לפי שהוא טוב כו':
חסד ונדבה וטובה חסד בבתינת המקבל שלא היה ראוי לכך ונדבה בבחינת הנותן שאין לו שום טובה מזה רק מנדיבת לבו או להיפך וטובה לפי שדרך הטוב להיטיב:
שלם עמו שלא להרהר אחריו:
ובטוח עליו בכל ההצטרכות:
והמסר אליו דרך כלל שיגול דרכיו עליו ית' וימסור כל הנהגותיו לידו ית' ורצוי בגזירותיו אחר מעשה לקבל כל הבא עליו מאתו ית' בשמחה ובטוב לבב כמאמרם ז"ל חייב אדם לברך:
ויאמין בנביאיו ובתורתו הקדים נביאיו שאמונת הנבואה קדומה שהרי חנוך ונח והאבות ואהרן ומשה היו נביאים קודם קבלת התורה וגם היו צריכין להאמין תחלה בנבואת משה ואח"כ בתורה הנתונה על ידו:
ביחוד הלשון עם הלב פירוש שיחדהו בלשונו מצורף עם לבבו:
וקריאת ספר התורה ולמודו כמאמרם ז"ל לגמור אינש והדר לסבור או יכוון בקריאה לעצמו ובלמוד לאחרים:
כשתוף עם הבורא שיאמין ח"ו בלבבו מציאת איזה אלוה בשתוף עם הבורא:
וכחונף הוא עשות דברים נכוחים וכוונתו רק להחניף לברואים:
ואהבת עשות כו' כלומר ההסכמה בלב ח"ו לעשות נגד רצון הבורא ית':
והגאוה והגובה והגאון כוונתו על שלש מעלות הנזכרות בירמיה שהם החכמה והגבורה והעושר דהיינו גאוה בחכמה וגובה בגבורה וגאון בעושר:
ולעוג לנביאים בעצמם וגם ילעיג לדברי נבואה שבפיהם ולעוג הלמ"ד קמוצ"ה והעי"ן בחול"ם כמו זכור ושמור וכן מאוס בטוב:
ומאוס בטוב בפועל טוב ובאנשים העושים אותו:
ואהבת הרע לבני אדם שהוא מוצא קורת רוח בבא רעה לבני אדם או יהיה הרע הה"א בקמץ כמו חדלו הרע והכונה שהוא אוהב להרע לב"א:
השתוף עם הבורא כו' הוא ע"ז:
והמלבוש והמכסה לבוש הוא התחתון וכסות הוא העליון:
ושמוש הלשון במליצה:
עילת הנקוד סיבת הנקוד מפני מה צריך להנקד בנקודות אלו:
לעת שמוש הלשון לדעת שמוש כו':
ותיבות הטעם באיזה תיבה ראוי להעמיד הטעם:
והסמוך והנפרד איזו מלה היא סמוכה לחברתה ואיזו נפרדת ובאמת לבד מן הקרובים לדעת יש בהם שצריכים התבוננות ובפרט מה שהוא ע"פ קבלת חז"ל ואינם מובנים כן ע"פ פשטות המליצה לדוגמא אביא לך אחד הנה נאמר ביבמה והיה הבכור אשר תלד הנה לפי שטחיות המליצה שתי מלות והיה הבכור סמוכים למלות אשר תלד וגזרתם יקום ע"ש אחיו ובאה הקבלה ולמדה אותנו שהם דברים נפרדים שיהיה הבכור מלמד אותנו שמצוה בגדול ליבם ואשר תלד פרט לאילונית ובפירוש אמרו אתאי הלכתא ואפקיה מפשטיה לגמרי:
וספור העבר בלשון עתיד כמו ויש אשר ישכן הענן ודומיהן הרבה:
והצווי בלשון המקור כמו זכור את יום השבת וכן שמור ששניהם קמוצים בדרך המקור והכוונה בהם על ציווי:
והשלם והחסר שרוב המלות באים בשלימות ומהם נמצאים חסרות כמו מלת יגח ששרשו נגח וחסר נו"ן השורש וכן מלת ידור ששרשו נדר והרבה דומיהם:
והנח והכפול הם שני הפכים כי בנח הכוונה על האותיות הנחות ובלחי מורגשות במבטא כמו ברא קרא שהאל"ף נחה וכן היו"ד במלת תמים ודומיהן ובמלת כפול הכוונה בהיפך שיש אותיות שנכפלו במלה כמו בלל סבב גלל ולפעמים שנים שנים באים כפולים כמו ירקרק סחרחר: