פת לחם· רבי חיים אברהם כ"ץ
שער שישי - שער הכניעה
הקדמה
משגת את בעליהם מונעת אותם כמו הרודף אחר אחד ומשיגו ותופסו ומונעו מדרך הילוכו:
והיה הפסדה כו' כלומר שיש בה תרתי לריעותא שמשגת יותר מהרה משאר פגעים והפסדה מרובה משאר פגעים:
כי הנחוץ כו' כלומר הנצרך למהר אליו יותר ועיקר הנחת המלה לשון לחץ והכרח והנו"ן נחלף בלמ"ד כמו נשכה במקום לשכה:
מה שירחיקנה המדה שסגולתה להרחיק הגאוה והיא הכניעה:
להבדל העבד ממדת האדנות כי העבדות והאדנות הם שני הפכים ולא יתואר האדם בשלמות בעבדות לו ית' אם איננו נבדל בהחלט מן האדנות וזה לא. יתכן אם לא ע"י הכניעה שבה יתכן וכו':
וההודאה לאלהים כו' ולהודות לאלהים במדות האדנות כלומר ליחסם אליו ית' ולהודות שהוא מיוחד בהם לבדו כו' ומה שאמר בהם לשון רבים לפי שלשון אדנות נאמר בלשון רבים כמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק כאשר התעו אותי אלהים וכו':
ומטיבה עוד מלת טיב נשתמשו בה חז"ל על מהות הדבר כמו שאמרו בטיב גיטין וקידושין ואמר שמטיב תועלת הכנועה עוד שהיא מרחקת וכו' כלו' לבד מה שהיא מרחקת הגאוה כנ"ל היא מרחקת ג"כ הגדולה והגאון וכו' ופרט בכאן ששה דברים כי החמדה איננה ממין הגאוה אף שהיא תולדתה ועם הגאוה הם שבעה שבאמת יש בודאי לכל אחת הוראה מיוחדת והם נגד שבע מעלות שמנו חכמים שהאדם מתגאה בהם ולכן אמרו שהם נאים לצדיקים לפי שאינם מתגאים בהם ונגדם אמר שלמה ז' הבלים:
וחמוד מה שהוא גדול כו' שמרחקת ממנו ג"כ מלחמוד מה וכו' דבר שהוא גדול ויקר מערכו ולי נראה הגרסא מי במקום מה ומוסב על אדם זולתו הגדול ממנו כמו שאמר למעלה ולא יחמוד אדם בממונו וחמוד הוי"ו בפת"ח והמ"ם בחול"ם:
והדומה לזה כו' שגם החמדה היא סעיף מן הגאוה כמו שכתב הראב"ע במצות לא תחמוד:
פרק א
שפלות הנפש ושחותה שפלות הוא השפל מתחלתו ושח הוא מי שהיה זקוף מתחלתו כן כשתרגיש הנפש בעצמה לפרקים שנזקפה והוגבהה מעט תמהר לשוח ולהשפיל עצמה:
ומעוט ערכה הוא בהתיחס לזולתה והבן:
ממדות הנפש היא אחת מן המדות הנמצאות בנפש בכח ועיקר כונתו שהיא מן המדות המיוחסות לנפש הדברית משא"כ שאר מדות שנמצאים גם בבע"ח כמו הצניעות בחתול וד"א בתרנגול וחסד בחסידה ולהיפך במדות רעים העזות בגמר והכעס בדוב:
וכאשר תתיישב בה כאשר תהיה מדת הכניעה מיושבת בנפש ונעשית בה קנין עצמי אז יראו וכו':
יראו אותותיו יראו על אברי הגוף ההוא אותות המורות לכל על הכניעה שבנפשו דהיינו הלשון הרכה והקול כו':
הלשון הרכה שמדברת רכות ותחנונים עם כל אדם:
והענוה בעת הכעס גם בעת כעסו איננו מעיז פניו זה מורה על היותה אצלו קנין עצמי לפי שבזולת עת כעס אולי מקרה היה לו שהרי גם במתגאים יתראה לפעמים תנועת ענוה במקרם:
ומעוט הנקמה כו' אמר מיעוט הנקמה אף שראוי שימנע אדם בהחלט מן הנקמה שנאמר לא תקום רק שהוא תפס הלשון עפ"י הדוגמא שהביא מן המלך שבודאי צריך המלך להראות קצת נקמה להטיל אימה כמו שצוה רבינו הקדוש זרוק מרה וכו' רק שיסתפק במעט כמו במעשה שמה שהביא השוט להפחיד עליו עלתה לו לקצת נקמה:
לאחר שהביאו השוט מוסב על מלת שאמר:
לולא חזקת כעסי כו' כלומר היה ראוי לעשות בך נקמה גדולה כפי רוע פעולתך רק שאני נמנע מזה לפי שאני מרגיש בעצמי כעס חזק והכעס הוא נובע ממקור הגאוה לכן אני מניח הנקמה כדי לשבר כעסי וגאותי:
שהיה אומר אינני יודע כו' כשהיו קרובי מלכות מסיתים אותו להנקם באיזה אדם על עונו שחטא נגדו היה משיב להם איך יערב לבי לנקום בו ואולי עונותי לבורא כבדים מעונו נגדי. ויותר נראית בעיני הנוסחא השנית הכתובה בספרים דהיינו במקום מלת מעונותי כתוב מענותי כלומר מענוה שלי ורבים נתקשו להלום נוסחא זאת אמנם באמת היא נהלמת מאד ומליצה מהודרת היא ליודע בטיב מליצת הלשון העברית. דע שתוכן המכוון במלת ענוה הוא העניות בלב וההכנעה שהאדם חושב עצמו לעני והיא נכנע ונגזרת ממלת עני כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק עד מתי מאנת לענות מפני וז"ל מאנת להיות עני ושפל לפני והנה ידוע שבשני דברים המנגדים זא"ז בפעולתם ממילא זה ששוקל יותר מחבירו כחו מכריע את כח שכנגדו ומבטלו מפעולתו והוא ל' מורגל בפי חז"ל כאמרם כף זכות מכרעת לכף חוב שהכונה שבאה כח מכריע שכנגדה ומבטלה מפעולתה שהוא להעניש הנדון ואדרבה הוא יוצא זכאי ונגמל בטוב וכך היא כונת מליצת המלך ההוא איני יודע עון וכו' כלומר אני מכיר בחסרוני ומך ערכי ואני עני בדעת כ"כ עד שאיני יודע אם יש במציאות שיחטא איזה אדם עון גדול כ"כ שיהא שוקל יותר מעניותי בדעתי ושיהיה העון ההוא מבטל ענותי בהכרעתו ויגביה לבי לעשות בו נקמה. והבן:
פרק ב
מפני סכלותה כו' שאינה יודעת באיזה אופן תדחה אותו:
מיעוט ידיעתו וחלישות הכרתו כו' שאינו יודע ומכיר ערך נפשו הנפש הדברית שהיא מעולה במדרגה משאר הברואים ואלו היה יודע ומכיר מעלת נפשו לא היה נכנע וסובל הכל כמו עכשיו שלפי שהוא מזולזל אצל עצמו ומדרגתו קלה בעיניו הוא סובל הכל בסבר פנים יפות והוא כמו הכפרי שסובל עשן התנור הלוחץ עיניו ואיננו מתפעל בזה לפי שערכו קטן אצל עצמו ואומר בלבו מה לאיש כערכי להקפיד בדברים כאלה וכי מבני מלכים ושרים אני:
כניעה מדרך ההסכמה שכבר הוסכם אצל ההמון לפי דמיונם שזה הוא פעולת הכניעה ואינה לפי האמת:
הוא דלות הנפש כו' הסבל הנראה בהם הוא בא מצד דלות הנפש שהנפש שלהם היא דלה ומזולזלת אצל עצמה:
ועורונה כו' שהיא טורח בסכלות הנזכר לעיל דהיינו שהיא סכנה באופני דחיתו וז"א מראות מה שיש בו תקנתה פירוש שאיזה דבר תוכל לתקן הצער ההוא:
על כן לא תרומם כלומר לפי שאין להם שכל אינם מכירים את ערך נפשם ועל כן אין לבם מתרומם והענוה שלהם הוא ממילא ענוה בהמית כנ"ל:
אחר רוממות הנפש שהנפש היא רמה אצל עצמה:
והתנשאה מהשתתף כו' היא מתנשאת ומסלקת עצמה מלהשתתף עם הבהמות גם מגבהת עצמה מלהדמות במדות פחותי בני אדם:
ביתרון חכמה ויקרת נפש כו' הגבהות והסילוק משיתוף הנ"ל מתחייב אצלה מצד יתרון חכמתו עליהם ומצד שנפשו יקרה על נפשותם:
כניעת הנפש ושפלותה כניעתי לבורא יתברך ושפלותה בסבל:
לחסרונו להם חסרונו מביאו להזדקק להם ואמר לחסרונו להם נגד מה שהם עוזרים אותו בגופם ונגד מה שהם מעניקים לו צרכו מקנינם אמר וגודל צרכו וכו':
א' לחוב ראוי נראה ומסיים כלו' סך חשוב כלשון חתיכה הראויה להתכבד ואמר בזה תנאי שאין יכול יפרעו שאם הוא יכול לפרעו אין נכון להכנע ולחלוק לו כבוד בעבור טובתו בהלואתו לו שהוא רבים ע"פ הדין כמאמרם ז"ל בזה לא יאמר לו דע כו' אולם אם אין לאל ידו לפרעו בודאי צריך להכנע לו ולפייסו שלא ילחצנו בחזקה:
או לדעתו כו' וכאשר תמצא ידו כו' היא מליצה אחת כלו' לפי שהוא יודע בעצמו שהוא חסר בעניני מוסרי כו' כלומר שהוא משולח בהנהגותיו בעניני העוה"ז והעוה"ב ואינו שומר הקשר והמוסרות שהאדם נקשר ע"פ התורה והשכל לבלתי צאת ממאסר ההנהגה התוריה וזה לשון מוסרי שאמר ולכן כאשר מזדמן לו נביא בדור הנבואה או מורה צדק בדורות אלו צריך להכנע לו והנה על סור מרע אמר שהוא מקצר בעניני מוסר וכו' כנ"ל ועל עשה טוב אמר וסכלותו בדרך הישרה ושהוא אינו חכם בתורה ואינו יודע איך לקיים המצות בשלמות והנה על סור מרע הזכיר את הנביא שרוב דברי הנביאים ותוכחתם הם פעולות הרעות ועל עשה טוב אמר או קורא אל הדרך הטובה ועל שתי הבחינות אמר יכנע לו ויקבל תוכחתו זהו על הרע ועל עשה טוב אמר וישפל לפניו ללמוד ממנו דרך הטוב:
שגדולה שמושה שהשמוש הוא ההכנעה:
ועבד לוה כו' כלומר שאין הכונה דוקא על הלואת ממון בפרטות רק על כל מי שנזקק להתחבר לזולתו לקבל ממנו תועלת כי מלת לוה הונחה על התחברות כמו הפעם ילוה אישי אלי ואמר החכם שהאיש המבקש התחברות הוא צריך להיות נכנע להאיש המקרבי ומחברו אצלו:
איננו כולל כו' כי נמצאים בעולם הרבה בני אדם שאינם נצרכים לזולתם לעולם ואח"כ אמר שגם אותם הנצרכים אין ההצטרכות נמשך להם בכל ימי חייהם כי האסיר כו' והעבד וכו' והלוה וכו' ע"כ נגד מה שאמר שאיננו בכל זמן ואח"כ אמר והתלמיד וכו' והרש וכו' נגד מה שאמר שאיננו בכל מקום:
להכנע להם להכנע למצותם להיות סר למשמעתם ולהשפל בלבו ולשוח מלשון השתחוי' בפועל לחלוק להם כבוד:
עניו ונבזה וצנוע כו' אלו נוספים על שם נכנע האמור והנה באמת הם רק שבעה הוראות כי דכא ונדכא ורוח נשברה ונכה רוח ולב נשבר הם הוראה אחת שכלם לשון שבר ושפל רוח ונפש שחה הם ג"כ הוראה אחת מלשון שפלות ועם שם נכנע הם שבעה והם היפך שבעה הוראות בגאות הנ"ל:
דרך קרבת אלהים ולעמוד לפניו ויהיה מקובל כו' כוון במליצה משולשת הזאת בדוגמת כפרי אחד שבעטוף לבבו השיח לפני רעהו ואמר אהה רעי כמה כמה נפשי ובלבבי יקד יקוד כי נכספתי לעבוד מלכי ומי יתנני בבית המלכות וישים חלקי בין העומדים לפניו ומשרתים אותו אמנם שלשה אלה נפלאו ממני הא' כי הדרך רחוקה מאד ונעלמה ממני והב' גם אם יזכני האלהים ואגיע לחצר המלכות מי יודע אם אתקבל להיות מן העומדים לפניו ואולי מיד ידחוני בחזקת היד ויאמרו שאינני כדאי והגון לכך והג' שאם אולי אתקבל ואעמוד לשרת לפניו מי יבטיחני שתכשר עבודתי אח"כ בעיניו ותהיה רצויה ומקובלת לפניו. ויען רעהו ויאמר לכה איעצך הורד קרנך והשפל גאותך וגאונך ואז כל אשר תפגע מדי לכתך כולם יחמלו עליך ויסייעוך ממקום למקום עד הגיעך למחוז החפץ ובהגיעך לשם הכרת פניך יענה בך שאין מגמת כוונתך לתאות שולחן מלכים או לתשוקת השתררות רק האמת יורה דרכו לפניך שכל ישעך וכל חפצך רק לשרת מלכך ובודאי תהיה ישני ומקובל לדבר זה גם בהיות עסק עבודתך בהכנעה ושפלות בלי ספק תהיה מוכשרת ורצויה בעיני מלכך והמליצה מבוארת:
פרק ג
אחר גאותו אחר שהיה גיא נעשה נכנע ושפל הם עשר סבות:
או מזג רע שמזגו רע וחלש מתולדתו ולא עצר כח הבריאות רק זמן מעט או מחמת הרכבתו הרכבת אבריו וחבורם הם ברפיון מתולדתו:
ויכנע בעמל לבם הרי שע"י עמל שהם יסורין כמד"א ולילות עמל מנו לי לבם נכנע:
או ריש עוני:
להשתחות לו וסיפי' דקרא לאגורת כסף ולככר לחם:
ויכנע להם בפרטות גם תשבר רוחו נגד כל העם בכלל:
כשתהיה עליו לזולתו כו' כשתגיע עליו טובה המיוחסת לזולתו כלומר שזולתו הטיב לו:
טובה עודפת גדולה:
ויראה חסדו עליו ויראה היו"ד בציר"י:
יכנע לו גרסי' בלא וי"ו בתחלה:
אם אין לך כו' וסיפי' דקרא למה יקח משכבך מתחתיך הרי שע"פ שורת הדין יכול המלוה ללחוץ אותו וע"כ צריך להכנע לו:
ויכנע לו בפרטות ותשח נפשו בכלל:
ענו בכבל רגלו וכל עינוי הוא ל' עניות הנפש ושפלותה הרי שע"י המאסר הוא נכנע ושפל:
ואם אסורים בזקים וסיפי' ילכדון בחבלי עוני:
צרות ופגעים מעציבים למעלה אמר בפגע שהוא יכול להעזר בהצלתה ע"י אדם זולתו וביאר שם עיקר ההכנעה לזולתו בבקשה העזר ממנו וכאן דבר בזולת הצלה רק שע"י עצבון ומרירות רוחו בצער צרותיו לבו מתמקמק ורוחו נשברה:
בהמרותו האלהים בטובתו שבטובותיו ית' עצמם האדם ממרה אותו דהיינו באבריו שפלג בו ובכח שנתן בו ובעושר שחנן אותו וכדומה לזה:
ובעטו בה שהוא בועט בטובה והוא הנקרא בלשון חז"ל כפוי טובה:
ותקל נפשו שתהיה נפשו המתאוה והחיונית קלה בעיניו:
ויכנע ויבוש ויכלם מליצה משולשת נגד שלשה מיני גנות שזכר דהיינו א' המרות את האלהים היינו שחטא נגדו ע"י הטובה ההיא כמו קרח ועדתו ודומיהם הב' בעטו בטובה דהיינו שבעט בה בשאט בנפש להראות שאיננו צריך לה והג' העדר השבח וההודאה עליה כראוי למקבל טובה וזה שסיים במקום השבח עליה:
בקרבת המות ובא יומו ב' חלוקות שעל המקרים וחלאים המתרגשים בעולם שיש בהם כדי להמית את האדם קודם זמנו אמר בקרבת המות שאולי יתקרב המות אליו ויפגענו קודם זמנו ואם ינצל מזה עכ"פ סוף שיומו יבא ומת:
ויכנע וישוח גרסינן:
חליפת ימיו וכלות חייו יתחרט על שחלפו עד הנה הרבה מימיו לריק וללא תועלת וגם כלו חייו כלו' חסרו ונחלשו כחות רוחו החיוני באין תכלית:
יקדמם לפניו שיהיה מקדים אותו לפני בואו לשם כמ"ש והלך לפניך צדקך:
פחדו בציון כו' וסיפיה מי יגור לנו אש אוכלה כו' כלו' שפחד עמדו לדין לפני אש אוכלה נפל עליו:
פרק ד
נבזה בעיניו כו' וכל הענין ההוא מדבר במנהג הצדיק עם זולתו פועל צדק וכו' לא רגל וכו' לא עשה לרעהו רעה וכו' הרי שתלה הכל בנבזה בעיניו:
כשיפגע חכמים כו' כשיזדמנו לו אנשים חכמים יודעי אלהים ויודעי תורתו:
והחסידים הקרובים בתחלה פרט בעלי תורה ואח"ז הזכיר בעלי מעשים:
יהלמני צדיק לשון הכאה ושבירה כמו הולם פעם כלו' אני משתוקק שיהלמני ויוכיחני הצדיק וישבר זדון לבי ואקח זה ממנו לחסד:
חייב להכנע בכדי שלא יגבה רוחו בשבח בני אדם אותו:
וכסה אותם העלימם מבני אדם וגם האריך אפו ולא הענישו עד הנה:
כי עוני אגיד כו' שלשון אגיד מורה על העלמו מבני אדם שיצטרך הוא בעצמו להגיד:
ליסרו ולהוכיחו ליסרו על דברים הידועים לעצמו לפועל רע ולהוכיח על פניו בדברים שהוא דן את עצמו לכף זכות. ואמר ליסרו ולהוכיחו ב' בחינות א' שיהיה מיוסר בזה כי גם הבזיון מבני אדם נחשב ליסורין ובחינה ב' להוכיחו כלו' לברר לו ע"י בני אדם שהוא דבר מגונה ואולי היה טועה בו עד הנה ושבור שאין בזה גנות:
ויגל אזנם למוסר שגלה אזנם למוסר כלו' כדי שיקחו מוסר ולמ"ד למוסר הוא מלשון בעבור שהוא אחד משמושי הלמ"ד:
יכנע לאל יהיה נכנע וסר אל משמעתו מפני שמעתה הועמם עליו חובת ההודאה ביותר גם ישפל לפניו ברוחו מפני שהוא ירא אולי כונתו ית' להנקם ח"ו ממנו:
לטובה מאת הבורא שהוא ית' מכוין בזה להטיב לו:
או לנסיון ומבחן שהנסיון בממון הוא לפעמים בסבל הפסד גדול לשם הבורא ולפעמים במניעת ריוח גדול לז"א ב' לשונות נסיון ומבחן ואפשר כוון לשתי כוונות בנסיון אם להראות מדרגתו לעיני הבריות כמו שאמרו במד"ר על נסיון אברהם ואם להורות לו שיכיר בעצמו מדרגתו בכדי שידע שהוא צריך להוסיף אומץ וכמו שאמרו בדוד:
או לנקמה ומכשול גם בזה יש ב' בחינות אם שנעשה בו נקמה על פשעו ע"י עשרו כמ"ש במי שנתחייב הריגה שהוא נמסר למלכות או אנס הורגו והוא מתעשר בכדי שיהרגוהו לקחת ממונו ולפעמים שהאדם נכשל ע"י ממונו בנפשו כמו קרח שנתגאה בעשרו וחטא:
טרוד בקיום כו' מהתעסק בה שקיום חובות הבורא מטרידו מלהתעסק בשמירת הטובה ההיא ומהרבות בה והיא תהיה לו סבה להוסיף במעשה העבודה:
והיאך היה מוציאו בחובות הבורא שנאמר אם אראה אובד מבלי לבוש וכו':
במיעוט בטחונו בו שלא בטח בממונו:
זהב כסלי ג"כ לשון בטחון כמו כי ה' יהיה בכסלך:
מקיום מה שהוא חייב מוסב על מלת טרוד שהרגשתו בשמירת ממונו והוספתו וכו' מטרידו מקיום חובות הבורא היפך מה שאמר למעלה בסימן הטובה:
אורך הדאגה כו' שהוא דואג תמיד בלבו שלא יפסד ממונו ועמל בשמירתו בפועל:
ושיהיה בא עליו כו' מושב על אין לו ממנו אלא וכו':
לידי חשבון שיתן דין וחשבון על מה ובמה הוציא ממונו בעולמו:
מכאוכים וכעס וסיפיה גם בלילה לא שכב לבו על אורך הדאגה אמר מכאובים ועל השמירה אמר וכעס לפי ששמירתו מנזק הוא קשה עליו והוא כועס תמיד ועל נתינת דין וחשבון אמר גם בלילה וכו' כלו' גם בקבר לא ישכב במנוחה כי יוכרח לעמוד לדין:
טרוד בתענוג ובהנאה נגד אהבת הערב ואהבת המועיל שבערב שייך תענוג ובמועיל שייך הנאה:
מפרוע חובות כו' שהתענוג וההנאה מטרידים אותו מפרוע חובות אלהים:
ושבח בעל הטובה ושבח השי"ן בפת"ח והבי"ת בציר"י כמו ומלשבח:
והנה ששון ושמחה כו' ואמר והיה כנור כו' וסיפא לכן גלה עמי וכו' וכבודו מתי רעב וכו' הרי שהיה העושר והעונג להם לרעה גדולה כמ"ש האוכלים למעדנים וכו' וכמ"ש במרתא בת ביתוס וכו' ואם ימלט מנקמה בעוה"ז כבר נאמר ומשלם לשונאיו וכו' ואין נקמה גדולה מזו:
הנקמה בדמות הטובה שבאמת כונתו ית' לנקמה רק שלפי הנדמה נראה לעינים שהיא טובה:
והעולם מקובל כחפצו גרסינן שעניני העולם מקובלים וערבים לו כחפצו:
מחשבתו ורעיונו מחשבה פשוטה והתבוננות:
פרק ה
מן הבלונית והדם הבלונית מלשון כבגד תבלה שהוא ענין השתנות הדבר ממהות החזק למהות חלש והנה הוית הזרע באדם מן הדם והוית הדם מן המזון שאחר שנתעכל המזון באיצטומכא ונעשה ממנו מיץ בלוי וחלש המיץ ההוא נבלע באברים ויתהוה ממנו הדם וז"א מן הבלונית והדם:
אחר התעפשם ובאיש ריחם שבתחלת יצירת הולד הטפה מסרחת ולכן נקראת טפה סרוחה כמו גרעין הזרע שהוא נרקב תחלה בארץ ואח"כ תצמיח וכן ביצת האפרוח כידוע והנה הבלונית והדם הם שורש הויתו וההתעפשות וההבאשה הם תחלת התהוותו ועל זה אמר בתחלה שורש הויתו והתחלתו:
מדם הטומאה דם נדות:
חלוש ודל חלוש בכחותיו ודל בבשר:
יחלו ימי הזקנה יתחילו:
השתן והדם פעמים מעבר השתן פעמים דהיינו באב ואם והדם באם לבדה:
אנוש רמה ואין הכונה על התולעה ורמה שאחר מותו כי אף בחייו כמ"ש רז"ל אף כי אנוש רמה אלו כנים שבראש ובן אדם תולעה כו':
ובפגעים שבר יד או שבר רגל ח"ו ומכות אש וכדומה לזה:
ומיעוט השגתו וקצרות ידו מדחות כו' שהאדם אינו יכול לדחות הרעות הבאות עליו מפני שני דברים האחד מפני שאינו יודע ומשיג בשכלו מה היא הצלתו ובמה ידחה הרעה ואולי אם היה יודע היה לאל ידו להציל עצמו כמו שאמרו חכמי הרופאים ברפואות בחלאי האדם ששכלותו בטבע הצמחים היא המארכת מחלתו והשני להיפך שפעמים אדם יודע ומכיר אופן הצלתו ובמה ינצל אולם אין לאל ידו להשיג הדבר ההוא ועל סכלותו אמר מיעוט השגתו ועל העדר יכלתו אמר קצרת ידו כמו קצרה ידי מפדות:
מצורת מעמדו שהוא עומד במצור:
אינו כמו אסיר כו' כלו' אין לומר עליו שהוא דומה לאסיר אמנם הוא אסיר באמת שברוב הדבר הנדבר בדמיון אינו שוה ממש להדבר שנדמה אליו אמנם זה הוא שוה וצודק לומר שהוא הוא בעצמו:
אין לו תחבולה בשכל ולא יכולת בפועל:
בחליפתו ובא אליו המות מהרה על המיתה בזמנה אמר חליפתו ועל אפשרות בא המות קודם זמנו אמר ובא אליו המות מהרה:
והפסק מאוייו ותקותו שאז יהיו תאותיו נפסקות ואמר מאוייו ותקותו נגד אהבת הערב ואהבת המועיל:
וכבר חלף כו' דהיינו בחליו קודם מותו:
ושחר מראהו יש לפרש ל' שחרות כמו חשך משחור תארם ואפשר שהוא מלשון וכמו השחר עלה שהוא לשון אור ואז הוא מוסב על מלת חלף:
סימני יופי גופו חלקי גופו הידועים ומסומנים ביופי:
לא רוחץ ולא מורק ולא כו' נגד העיפוש והמוגלא אמר לא רוחץ ועל חליפת היופי אמר ולא מורק כמו תמרוקי הנשים ועל באוש הריח אמר ולא הפיח ריחו הטוב ואמר הפיח מל' הפיחי גני:
ולא יתגאה ולא כו' ארבעה לשונות נגד ארבעה מעלות שפרט בן זומא חכמה גבורה עושר וכבוד שכאשר יזכור האדם חליפתו במותו לא יתגאה בחכמה כי אז תבולע חכמתו וכאשר יזכור הפסק תאותיו לא יגבה לבו בגבורה כי גם כח תאותיו עזבהו אז וכ"ש כח גבורתו וכאשר יזכור עזיבת קניניו לא יתנשא בעשרו וכאשר יזכור בזיונו בחלוף תארו וברמה ותולעה ועפוש לא יתגדל בכבוד:
חדלו לכם כו' אשר נשמה באפו כלו' זכרו באדמותו ופרט שם סמוך לזה ארבעה מעלות הנ"ל באמרו כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים הרי חליפת העושר גבור ואיש מלחמה הרי חליפת הגבורה שופט ונביא וקוסם וזקן הרי חליפת החכמה שר חמשים ונשוא פנים הרי חליפת הכבוד:
כזב בני איש כזב הוא לשון הפסק שבמותם נפסקים כל תאותיהם וקניניהם כו':
על רוב חסדו בבחי' הפועל ית' שעשה עמו בחסד שלא בגמול ואמר גודל טובו בבחי' גודל כמות הטובה:
והתעלמותו כו' וקצורו בהם שמהרבה מצות התעלם בהחלט ולא התחיל בם ובהרבה מהם התחיל ועשה אותם אבל לא עשאם בשלימות וז"א וקצורו בהם:
והפסק טענותיו ואמתלאותיו כו' שביום שיוכרח ליתן דין וחשבון יהיו נפסקים כל טענותיו ואמתלאותיו ואמר טענותיו ואמתלאותיו נגד ההתעלמות והקצור הנ"ל:
וחרטתו כו' שכשיהיה נגמל על מעשיו יתחרט על מעשיו הרעים ועל קצורו בטובים:
כי הנה היום כו' סיפיה והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא:
מן המורא והגדולה איך היו נוראים וגדולים בין בני אדם:
כמו השמש והירח גרסי':
ממוצק וצמח וחי הדומם והצומח והחי:
וכאשר יחשוב כו' בערך המדברים כלומר כאשר ישער מיעוט חשיבות עצמו בערך כל מין המדבר שהרי הוא חלק אחד מאלפי אלפים ורבי רבבות ממין האדם הנמצא בעולם:
אל כדור הארץ שאלו יקובצו כל בני אדם אל קבוץ אחד יהיה כמות מקומם המחזיק אותם קטן ומצער נגד כמות כל כדור הארץ:
אל גלגל הירח הגלגל שהירח תקוע בו שהרי הירח שהוא קרוב לחלק ארבעים מכדור הארן הוא נראה לעינינו נגד כמות גלגלו פחות מחלק אלף אלפי אלפים:
מה אנוש כו' תחלה אמר כי אראה שמיך כו' ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו כו' הרי שסמך שפלות האדם להתבוננות בירח וכוכבים:
ונשגב ה' כו' הרי שתלה רוממותו יתברך בשפלות האדם מכלל שגאות האדם היא נגד רוממותו ית' ומתועבת לפניו:
כי יום לה' צבאות כו' יום פורעניות מוכן לפניו ית' על כל גאה כו':
כי רם ה' ושפל יראה זהו רוממותו ית' להשגיח בשפלים וסיפיה וגבוה ממרחק יידע לשון שבירה כמו וידדע בהם את אנשי סכות:
הסתכל בשלשה דברים כו' הם נגד הגאוה והגיבה והגדולה שזכר:
פרק ו
גודל עצמות הבורא ורוממות גבורתו וחכמתו העליונה כבר ביארתי שג' דברים אלו הם ג' התארים שהוא ית' מתואר בהם דהיינו הגדול הגבור והנורא שגודל עצמותו היינו הגדול ורוממות גבורתו היינו הגבור וחכמתו היינו הנורא כמו שנאמר בשלמה ויראו כל ישראל חכמת המלך וייראו מפניו:
אין קדוש כה' כי אין בלתך מליצת הפסוק הזה מבוארת עפ"י דברי הרמב"ם ז"ל שכל הכחות והמדות הנאמרות בו ית' אינם מוסיפים בעצמותו ית' שהוא ית' וחייו וחכמתו וקדושתו הכל אחד מכל צד א"כ אין לדמות איזה נמצא באיזה מדה או כח אל הכח ההוא שהוא יתברך מתואר בו ד"מ בקדושה שהרי הקדושה היא עצמותו ית' וא"כ המדומה אליו הוא דומה ח"ו בעצמותו אליו וזה שקר שהרי אין בלתו וז"א אין קדוש כה' שהרי אין בלתו ודוק והבן:
חיובי התורה והשכל מה שהאדם מחוייב מצד התורה ומצד השכל:
ולעמוד על החכמה כו' להבין אותה ולעמוד על בוריה ואמר המושכלת והמקובלת המצות השכליות והשמעיות:
תנאי הכניעה כו' הוא איך להתנהג בה ומקומות הנהגתה באיזה מקום צריך להתנהג בה:
רוחב הלב וסבלות כו' שיהיה לבו רחב לקבל כל דבר וכל מעשה ולסבול אותו אף שהוא נגד טבעו יקבל אותו מן הבורא ית:
אם גמלתי שולמי רע כו' מלת שולמי פירשו בו המפרשים שהוא ל' שלום כלומר לא גמלתי רע לאיש שלומי אבל באמת אין בזה שום סבלנות וניגוד לטבע וצריך לומר שכונתו על סוף הכתוב ואחלצה צוררי ריקם שהכונה במלת ואחלצה בניחותא כלו' בנפול אויבי המצר לי בידי הייתי חולץ אותו ריקם פי' הייתי מניחו מידי שלם וריק מכל נזק. ויותר נראה שדעת המחבר במלת שולמי לשון שילם כלומר שאף למי ששלם לי רעה תחת טובה שזה תכלית עגמת נפש לאדם וכדי בזיון וקצף להעלות חמה ולנקום נקם באדם כזה אעש"כ לא גמלתי לו כגמולו בנפלו בידי ולפי' הזה שולמי רע הם דבקים:
ואוהביו כצאת השמש בגבורתו הנה מוהר"ם אלש"ך ז"ל פירש שכוונת הדמיון בשותק למחרפיו לגבורת השמש הוא ע"פ מאמרם ז"ל שקטרגה הירח ואמרה אי אפשר לשני מלכים כו' והנה השמש שמעה ושתקה אמנם אינו נראה בעיני שמה היה לשמש לדבר אחר שטענה הירח דבר הגון כמאמרם ז"ל בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון כו' והרי היא סתמה שאלתה ולא פירשה את מי להקטין ועוד לא יצא מפיו ית' שום פסק על זה ואחר הפסק כ"ש שהיה לה לשתוק. והנה חנני אלהים בזה שני פרפראות הא' ע"פ הידוע בין החוקרים שהשמש יש לו יד ושם בכל ההוות ההויות בעולם עד שאמרו האדם יולידהו האדם והשמש וכן יסוד הרוח הוא פועל גדול בהויה והנה עם כי שניהם הם מוסדות ההויות ולכן הוזכרו שניהם בדברי המלך החכם בפתח דבריו בחקירות המציאות וזרח השמש כו' ואח"כ אמר סובב סובב הולך הרוח כו' שהוא נאמר על יסוד הרוח כפי פירוש הראב"ע אמנם ההפרש ביניהם שפעולת יסוד הרוח וגבורתו הוא בסופה וסערה והרעשת קול ופעולת השמש וגבורתו בשנוי ההויות הוא הכל בדממה אין קול ואין קשב וכבר נאמר בזה משל נחמד בספר משלי שועלים והנה הנעלבים ושומעים חרפתם ודוממים סוף שאויביהם נופלים לפניהם כמו ששלח ר"ה למר עוקבא דום לה' והתחולל לו והוא יפילם לפניך חללים חללים הדבר יצא מפי ר"ה כו' והרי התגברותם הוא כדוגמת השמש וז"א שהנעלבים ואינם עולבים סופם שיתגברו על אויביהם בשתיקותם כמו השמש. ואופן השני הוא ע"פ הידוע לתוכנים שהשמש יש לה שתי תנועות הפכיות דהיינו תנועה עצמית ממערב למזרח בשס"ה יום ממנה ההיקף השנתית ותנועה השנית היא ממזרח למערב בכ"ד שעות והיא לו תנועה הכרחית ע"י סיבוב הגלגל היומי. והנה תנועת עצמה הטבעית היא בלתי מורגשת לעינינו מצד היפך התנועה ההכרחית רק אחר התבוננות בסדר תהלוך השנה אנו מוצאים אותה והנה האדם השומע חרפת אנוש וגדופותיו תנועתו הטבעית מתגברת לשפוך חמה ולנקום נקם אולם יראת יוצרו תהפוך דעתו מסערה לדממה והיא לו תנועה ההכרחית נגד טבע האנושיית. והנה בשמש נאמר והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור וכו' שהכונה במלת יוצא על תנועתו ההכרחית ממזרח למערב שתנועה זו נקראת יציאה בל' המקרא כמד"א השמש יצא על הארץ ולזה דמה אותו לחתן היוצא מחופתו ע"פ איזה הכרח וכן פי' הרב מוהרמ"א לפי דרכו שהיציאה מחופתו היא נגד רצונו שהיא לו תנועה הכרחית המנגדת לרצונו ואמר שעם זה הוא שמח בזה אחרי יודעו שהוא רצון קונו וז"א ישיש כגבור וכו'. והנה הדוגמא מבוארת שהנעלבים ואינם עולבים שומעין חרפתן וא"מ ואמרו אחר זה עושים מאהבה ושמחים ביסורים כלו' שאין הדממה אצלם מצד חסרון יכולת שאדרבא יש ביכלתם לנקום רק שהם עושים הדבר הזה מאהבת יוצרם ושמחים ביסורין שבאמת הטבע האנושית היא משתוקקת מאד לנקום נקם ומתיסרת מאד בדממה ועל זה נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כלו' שעם גבורתו בתנועתו הטבעית הוא שמח בתנועתו ההפכית המוכרחת כן הוא האיש כזה ואתה הקורא התבונן בשני הפירושים שזכרתי כי שניהם כאחד טובים:
מה שידברו בו ויספרו בגנותו אמר מה שידברו בו היינו על אותם שאין מכונים לגנות אותו כמו ותדבר מרים ואהרן שלא כוונו ח"ו לשם גנות רק שחרה להם על הדבר ההוא היה מה שהיה כפי דברי המפרשים ועל המכונים רק לשם גנות אמר ויכפרו בגנותו. ועל מה שאמר ולא יספר בגנותו הביא כפסוק פיך שלחת ברעה תשב באחיך תדבר ואע"פ שאזכרת לה"ר נאמרה כמה פעמים בתורה ובנביאים כונתו במה שהביא פסוק זה לרבותא שאף באחיו בן אמו אסור לדבר דברי גנות אע"פ שהוא חובל גם לעצמו:
ואם אינם ראוים כו' אף שאינם ראוים לכך:
גם במדעך מלך אל תקלל הביא זה לראיה על מה שאמר בתחלה שצריך לדונו לזכות כי קללה הוא לשון בזיון ואמר שלא יהיה בזוי גם בדעת כלו' במחשבה:
וממחילת הדבור הרע כו' כלומר לראיה שצריך למחול הביא והאיש משה עניו מאד ואמר שכונת הכתוב בזה להודיע שמחל להם:
והיתה כונתו כו' כלו' שבודאי אין הדעת נותנת ליחס גנות לסיפור גנות נבלה שאין בה הכרה להצטער ולהתפעל מבזיונה רק בכדי שלא יורגלו לשונם וכו' וכן בהיפך בסיפור שבחה וע"ז אמר בתחלה וכיון שהוא גנאי כלו' שזה היתה כונת החכם שיקחו תלמידיו מוסר וכו':
לא רגל על לשונו הרי שתלה הדבר בהרגל:
הות תחשוב לשונך וכו' שמלת תחשוב מורה שהלשון נעשה מתואר בתואר כך וזה מורה על שהוא מורגל בפעולה זו שהרי לא יתואר אדם בתואר כותב על שכתב פעם אחד או שנים בימיו רק אם הוא מורגל בכתיבה וכדומה בשאר תארים הנקחים מן הפעילות והבן:
אהבת כל דברי בלע זה הלשון מורה שהדבר נעשה לו לקנין לאהוב כל דברי השחתה והקנין הוא ע"י הרגל:
מה יתן כו' ואחר שאין בזה שום הנאה ע"כ שאיננו נפעל רק ע"י ההרגל:
הכניעה בעניני עולמו שינהג בכניעה בהיותו עוסק בכל עניני העוה"ז הן בנראה הן בנסתר הן בדבור הן במעשה הן בתנועת אבריו הן בנוחם:
ולא מצפונו נגד נראהו מה שהוא עושה במקומות הצפונים לא יהיה מנגד למה שהוא עושה במקומות הנראים:
שקולות ונכונות ושוות ומתדמות ארבעה לשונות נגד הדבור והמעשה ותנועת אברים ונוחם שזכר:
ולבני אדם כפי התחלקות מעלותם שודאי צריך להשפל יותר לפני החשוב יותר:
וכפי הטוב לו כו' שכל מי שמטיב לו ביותר אם בעניני התורה או בעניני העולם צריך להשפיל עצמו לפניו ביותר:
טוב איש חונן כו' הרי שגם בהטיבו לאחרים טוב שיהיה בתנועת שפלות כמו שאמר חונן ומלוה שהוא מתחנן ומבקש שילוה אצלו: