אור ברסלב
פת לחם שער עשירי - שער אהבת ה'

פת לחם· רבי חיים אברהם כ"ץ

שער עשירי - שער אהבת ה'

שער תשיעי - שער הפרישות

הקדמה

ליחד הלב שיהיה הלב מיוחד ופנוי רק לעבודתו ית':

ולכסוף רצונו שיהיה מתאוה לעשות רצונו ית':

ובאלהים אעזר אבקש ממנו ית' עזר:

ונדבת הנפשות שהנפש צריכה להתנדב בעצמה ולהמסר אליו ית' כמו שנזכר כבר בהרבה מקומות בזה הספר:

מעלות ומדרגות הדברים שאין להם עילוי גדול מצד עצמן רק שהם דרגות להגיע על ידן למקום החפץ הם נקראים מדרגות ואותן הדרגות שעילוין גדול גם מצד עצמן הם נקראים מעלות:

מושכלת או כו' הן במה שבא לנו מצד השכל והן במה שבא לנו מן הכתוב הן מן המקובל בידינו:

תכונות ומעלות הכוונה במלת תכונות על חלקים פרטים שיש להם התיחסות והתקשרות זה לזה:

למעלה ממנו ולא אחריו לפי שבסדר המעלות יש שתי בחינות באיחור מעלה אחת לזולתה אם מפני שהיא גבוה עליה צריך לעלות בסדר מן הנמוך אל הגבוה ואם מפני שהיא נמשכת אחריה בטבע כמו ד"מ הכבוד נמשך אחר העושר אף שאין מעלתו גדולה ממנו ונגד שתי בחינות דבר בכאן ועל שתי בחינות אלו אמר תכליתן וסופן, והבן:

ומפני זה סמכו כו' אל היחוד שהיחוד הוא יקר כל ההשגות האלהיות ואחריו באה האהבה:

וחייב הדין השכל מחייב שהיראה נצרכת אל האהבה:

וסופה הרחוק שכל מדרגה ממדרגות האמצעית היא כמו קצת תכלית למדרגה שלמטה ממנה אמנם יש עוד מדרגות למעלה ממנו הרחוקים יותר וממילא עילוין גדול מזו ושם תכלית צודק עליהם יותר ממנה לז"א שהיראה הוא סופן הרחוק ואין למעלה ממנו רק האהבה שהיא הכוללת ואינה נמנית עמהם:

והוא השער הראשון משעריה היראה הוא השער הראשון משערי האהבה ואף שמלת יראה היא לשון נקבה כמו אהבה אמנם לפי ששער הוא לשון זכר לפיכך אמר והוא:

ואי אפשר שיגיע הדרם כו' מלת אליה מוסבת על האהבה:

יראתו ופחדו כבר ביארתי למעלה שלפי שיראה הוא מרחוק ופחד הוא מקרוב כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק תפול עליהם והקב"ה רחוק מהשגתנו מצד מציאותו ית' וקרוב מצד פעולותיו והשגחתו לכן צודק בו יראה ופחד:

ריק מאהבת העולם באהבת המועיל ופנוי מתאותיו באהבת הערב:

מצד הכרה והכוונה שכח הכרתו בשכלו ורוח מבינתו תחייבהו לפרוש מן התאוה:

ואמר הכרה ובינה לפי שמשתי בחינות חויבנו לפנות לבני מתאות העולם הא' מצד הכרתנו בפחיתות התאות מצד עצמן והב' מצד ההתבוננות בחיוב מחשבתנו בדבקות הבורא ורוממותו שמחשבת התאוה מצרה לזה:

אף ארח משפטיך כו' וסיפיה לשמך ולזכרך תאות נפש הרי שנפש השלמים משתוקקת אליו ית':

פרק א

כלות הנפש מלשון הכתוב נכהפה וגם כלתה נפשי:

עצם פשוט כלומר שאיננה מן המורכבים:

בהנהגתה אותו זהו הנסיון אם תשים לב ותתאמץ להנהיג אותו או תתעצל ותמשך אחריו:

לחוש עליו בהשגחתה עליו להצילו מן הנזק ועל תועלותיו בצרכיו אמר ולמשוך התועלת אליו:

בעבור השתוף והחברה שותפות הוא בקנינים חיצונים וחברה הוא צוותא והתחברות עצמיות ושתי הבחינות צודקים בהם לפי שזולת התחברותם הם גם משותפים בפעולות הכשרון:

תועלת לגופם כו' תועלת בדברים שהם על צד היותר טוב ותקנת הצלה מן הנזק:

הקדים התועלת לפי שהוא יותר מצוי בטבע העולם:

תטה במחשבתה אליו אל הדבר ההוא ואמר תטה במחשבתה ותכסוף לפי שבתחלת הציור אין שם רק נטיה במחשבה ואח"כ במשך זמן הציור בא לידי כוסף שהיא התשוקה החזקה:

כדי לבקש המנוחה ממדוי גופה כו' שינוח לבה מהרגשת מדוי גופה ואמר מדוי גופה על המדוים שבעצם הגוף ועל הפגעים הפוגעים בדברים שהם חוצה לו כמו הנזק בבניו וקנינו אמר ופגעיו. והנה כלל בכאן הצלה מן הנזק ומשיכת התועלת שניהם בבקשת מנוחה ממדוי הגוף לפי שגם על מניעת התועלת הנצרכת לגוף הוא כואב ולבו דוה:

ככסוף האדם כו' כמו שהאדם נכנס לרופא בקי שיזמין לו מי שישמשנו ויחשוב על אודותיו כן תכסוף הנפש לדברים שהם תועלת ותקנה לגוף שהם בנמשל דוגמת הרופא והם המעמידים הגוף על איתנו שיוכל לשמש את הנפש שהיא חולת אהבתו ית':

אור בעצמה בעצם שלה ואמר אור בעצמה בדעות האמיתיות הבאים מהארת השכל ועל המעשים שהיא צריכה לשלימותה אמר וכח בנפשה שהדבר ההוא נותן לה אומץ להוציא מעשיה לפועל:

תטה במזמתה כו' פרט בכאן חמש בחינות נגד הדעות והפעולות שזכרנו שהדעות נחלקות לשלשה שדברנו למעלה שהם החכמה הטבעית והלמודים והאלהות והפעולות נחלקות לב' מעשים שבין אדם למקום ושבין אדם לחבירו:

קרואי הגוף רבים מקרי הגוף רבים בחלאים הקורים אותו וזה נאמר על הצלת הנזק. ועל הדברים שמבחוץ הנצרכים לו אמר וצרכיו וכו':

מתמידים עם השעות והעתים שהמדוים שבגוף הם מוכנים לו בכל שעה שאיננו בטוח מהם אף שעה אחת משא"כ הצרכים החיצונים ד"מ במלבוש שחסרונם איננו מוכן בכל שעה שכשהאדם מלובש בטוב איננו חסר לבוש עד עבור עת קיומה לכן אמר עליהם והעתים:

ואין הנפש יכולה לעמוד מעיין כו' אינה יכולה לחדול מלעיין כו' ובלשון אשכנז זיא קאן ניכט אבשטעהען פאן דער זאכע:

השקט לא מנוחה נגד ב' בחינות הנ"ל:

הראוים לה על הנעולות והמתיחדים בעצמה על הדעות שהמושכלות האמתיות הם מתיחדים בנפש ונעשית לעצם אחד שהרי היא נקראת נפש משכלת:

הצלחתה בנוה מרגועה על ידיהם תהיה מוצלחת בהגיעה למדור מניחתה:

מה שנטתה אליו כו' כלו' שדברי גנות האלה הטרידו לבבה והסיעו אותה מן הדבר אשר בו הצלחתה בשני המעונים והכוונה על עבודת הבורא שבזה הצלת הנפש בעוה"ז ובעוה"ב וז"א בשני המעונים ואמר מה שנטתה כו' בפעולות ונמשכה עדיו ברעיוניה בשבושי דעות:

ותניח כל עניניה כו' צרכיה בעוה"ז תניח על הבורא החונן ותהיה פנויה להטות מחשבתה לבקש אופני הצלתה מן המוקשים העצומים אשר בשבושי הרעות ומן הפעולות הרעות בתאות שהם נתנו לנסיון לנסותה בהם:

ואז תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו ותבזה הגופות כו' כלומר אם מצד חומריות תאות העולם אם מצד זלזול גוף האדם שאינו כדאי להשתדל בעבורו ולהפסיק לו תאותיו:

גודל יכלתו בבריאה יש מאין וזה נגד תואר בוראה ועל תואר מנהיגה אמר ועוצם מעלתו איך הוא ית' מנהיג בריותיו בצדקה ובמשפט:

ביראה ופחד ואימה יראה מצד רוממותו ית' ופחד מעונשו בעוה"ז ואומה מעונשו בעוה"ב שפחד נאמר על דבר הקרוב ואימה על דבר הרחוק כמו שפירש"י ז"ל בפסוק תפול עליהם אימתה ופחד:

מעצמתו וגדולתו עצמתו בבריאה וגדולתו בהנהגה:

עד אשר יבטיחנה כו' ישכין אותה לבטח:

וישקיט פחדה על עוה"ז ומוראה על עוה"ב:

ואז תשוקה כוס האהבה כו' הפליג מליצתו על דרך הנשמע בין ההמון שיש איזה משקה שמשקין את האדם שסגולתה להוליד לו אהבה עזה לאיזה אדם שמכוונים לו:

ולא יעבור על רעיוניה כו' לא יעבור שום ציור רוממות על רעיוניה זולת רוממותו ית' ועל מחשבה בעבודה אמר שלא יעלה במחשנתה שום מחשבת עבודה בלעדי עבודתו ית':

ולא תשלח אבר כו' לשון הושטה כמו וישלח ישראל את ימינו (בראשית מ״ח:י״ד):

ולא תתיר לשונה כלומר שהלשון יהיה קשור ואסור אצלה ולא תתירהו ממאסרו כי אם בזכרו וכו':

בזכרו ושבחו והודאתו ותהלתו ארבעה לשונות נגד ארבעה חלקי הדבור האסורים רכילות וליצנות ודבר בגנות רעהו שאנו קורים בסתם לשון הרע ודברים בטלים והפרוש הזה ממיר אותם בדברי קדושה הנזכרים:

מאהבה בו כו' שאינו עושה זה לתקות שכר רק מאהבתו התקועה בו יתברך:

אהבה בו ובטחון עליו שתאהיב אותו על אשר ענש אותה על מריה בעוה"ז בכדי שלא תענש בעוה"ב ועם זה היא בוטחת בו שיוציאנה מצרתה ולא תבקש תחבולות טבעיות להנצל על ידם:

ובמחשכי הלילה כו' שלא מצאה ידו לקנות שמן למאור:

ועוזך וגדלך הוריתני כלומר אחר כל החסרונות האלה אני מתנחם במה שהוריתני גדלך ועוזך לכן אף אם תשרפני כו' ואמר גדלך ועוזך על הבריאה וההנהגה:

אעפ"י שמצר לי בחסרון צרכי ומכלכל אותי בלחם צר ומימר לי ביסורים קשים ומרים אעפ"כ בין שדי ילין כלומר אהבתו תקועה בלבי שהלב הוא בין השדים כן פירש רש"י ז"ל:

והוא דומה כו' ובכל נפשך כו' ואמרו רז"ל אפילו הוא נוטל את נפשך:

פרק ב

בעבור הטבתו לו וחסדו עליו הטבתו בבחינת הטובה וההנאה שקבל ממנו וחסדו בבחינה שעשה זה בחסד חנם לא בגמול:

שהוא עובר על פשעיו שפשע במה שלא שמע אליו לעשות מצותו והתרפה מעבודתו כמד"א מלך מואב פשע בי ויפשע מואב בישראל:

ורוב מחילתו לו וכפרתו לעונותיו היינו במה שעשה בפועל דבר שהזהיר ממנו ואמר לשון מחילה על העברת העונש ממנו וכפרה על היסח דעתו מנטירה אותו ע"ז:

והשלישי אהבתו אותו בעבור גדולתו ורוממותו כו' פרט ג' נגד ג' תואריו ית' שהם הגדול הגבור והנורא. והנה השלשה מיני אהבה שזכר הם עצמן השלשה מיני אהבות שזכרום תמיד החוקרים דהיינו אהבת הערב והמועיל והטוב דוק ותשכח:

להסתירו עונינו הלמ"ד הוא ל' הסבה:

ועברו על כו' ועברו הרי"ש בחול"ם והנה באריכות אפיו ית' אמר לשון הסתר עון שמסתירו מן המקטרג ועל היותו אח"כ מעבירו ומוחלו לגמרי ביה"כ וע"י תשובה אמר ועברו על פשעינו או כוון באמרו הסתר עון על העבירות בפועל ועל היותנו פושעים במצותו בעשה טוב אמר ועברו על מצותיו ומה שהפלגנו בעו"ה בשניהם וזה שמסיים עם גודל מריינו בעשות רע ועברנו וכו' ולא עשינו הטוב ומלת גודל מוסבת לשתי הבחינות:

לעצמו העי"ן קמוצה ואמר לעצמו ולכבודו ג"כ על הבריאה ועל ההשגחה ואמר אח"כ לגדלו ולרוממו שעל הבריאה אמר לגדלו כלומר לספר גדולתו ית' שברא כל המציאות רק בחסד ונדבה ולא לתועלתו ח"ו שהרי היה מסתפק במציאותו מעולם ועל השגחתו והנהגתו אמר ולרוממו לספר בפינו שזהו רוממותו ית' שממכון שבתו ית' הוא משגיח על כל יושבי הארץ ולא יעצרנו הגשם היפך דעת פילוסופי האומות הכופרים בהשגחה ומדמים בדעתם שהם מרוממים אותו בזה באמרם שלפי גדולתו אין העולה כדאי שיהיה מושגח ממנו לכן גזרו שהשגחתו נפסקת בגלגל הירח. וכבר האריכו בזה חכמי אומתנו הקדושים בהראותם שגם זולת אמונתנו בזה מצד הקבלה מאבותינו הקדושים ומציאות התורה ונבואה בישראל גם מצד השכל האמתי כל דבריהם הם מאפע וסכלות בימינם:

ורצה באמרו בכל לבבך כלומר מה שדייק במלת בכל:

מדות בני אדם והתחלפות דעותם בנדיבותם וכילותם והנדיבות להתנדב לו יתברך בלב ונפש ומאד או להיות כולו נגדו ית' בהם הוא תלוי בשני אלה דהיינו במדותיהם כפי טבע תולדותם או לשינוי דעותיהם ע"פ בחינות שכלם וז"א מדות בני אדם והתחלפות דעותיהם:

שהאוהבים שלשה מינים מהם מי שיתנדב כו' הנה אחר ההתבוננות בשלשה מיני אהבות אלה נמצאה שהם הם הג' חלוקות אהבת הידועים דהיינו אהבת הטוב והמועיל והערב כי באהבת הגוף הכוונה שיענה גופו מתאותיו עבור אוהבו כי אם ייסר גופו בעבורו וזה ממיני אהבת נפש כמאמרם ז"ל מה לי קטליה כוליה ומה לי כו' ונגד זה הביא לקמן פסוק נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים שהכוונה הוא שהוא היה עוזב אהבת נשים בשביל השגת אהבתו. והנה אהבת הערב ואהבת ממונו הוא הראש וראשון מאהבת המועיל וע"ז הביא פסוק אם יתן איש את כל הון ביתו וכו' ועל אהבת הנפש הביא פסוק כי אהבת נפשו אהבו והיא אהבת הטוב שמי שמוסר נפשו וחייו בשביל אוהבו בודאי אהבת הטוב בערב בו שהיא אהבה הבלתי תלויה בדבר. ואתה הקורא בין בדברים אלה ותתבונן בהם והעמידם על סדרם ומכונם בדברי המחבר:

עשה רצונו כרצונך כו' שפשט המכוון בזה המאמר שיעשה האדם ית' בשלמות השמחה וטוב הלבב בלי שום כילות כמו שהוא עושה רצון עצמו ובקרוב אכתוב אי"ה בפירוש דברים אלו דבר הגון מאד:

בסתרו ובגלויו שהכוונה באמרו בכל לבבך על המחשבה שבלב שהיא נסתרת ובכל נפשך ובכל מאדך כוון אל הדברים הגלוים שהרי מסירת הנפש לשמו ית' ועצות התלויות בממון שניהם רוב ענינם בגלוי ואמר בסתרו ובגלויו על מצות שבין אדם למקום ועל שבין אדם לחבירו אמר ובמצפון ענינו ונראהו כמו בצדקה יהיה שלימות לבו שוה הנעשה בסתר עם הנעשה בגלוי:

על שקל אחד וערך אחד על הסתר והגלוי שהם מענין אחד אמר משקל אחד ד"מ מי שנותן וינר לעני בשתר ואח"כ נזדמן לו שהוצרך לפסוק ברבים המסכימים לעשות פסיקה לצורך פרנסת עניי העיר יחיד או רבים יהיה שלימות לבבו שלם מה שעשה בסתר עם מה שהוא בגלוי ולא יהיה לבו יותר שלם בגלוי שזה מורה שיש לו תערובות פניה להתגדל ולהתיהר אמנם בשני דברים שאינם ממין אחד ד"מ שמה שנתן בסתר היה סתם צדקה לפרנסת עני והפסיקה ברבים היתה להצלת נפשות כמו פדיון שבוים שבודאי הדין נותן שבדבר הזה צריך הלב להיות חרד וזריז וממולא ע"ז אמר ערך אחד שעכ"פ צריך להיות שוקל בדעתו שיהיה לבו שלם בעשותו דבר צדקה כזה בסתר באותו ערך עצמו נגד הדבר הגדול ממנו כאשר היה עושה אותו ברבים ג"כ נגד ערך הגדול והבן:

לבי ובשרי כו' הרי שהקיש הנסתר בלב אל הנפעל באברי הבשר:

אהבתך והשתדלותך בזולתו מה שאתה אוהב איזה דבר זולתו ית' או באיוה ענין שאתה משתדל זולת עסק עבודתו יהיה הכל לשמו ית':

במה שירצהו ממך כדי כו' שתאהוב זולתך להפיק רצונו שכן הוא ית' רוצה שיאהב האדם את זולתו מבני ישראל כמ"ש ואהבת לרעך כמוך ונמצא אהבתו את אדם זולתו תלויה באהבתו ית' וצודק לומר שהיא סעיף מאהבת הבורא:

פרק ג

מי שמכוון אליה בעצמה מי שמכוון להשיג אהבת הבורא בעצמה בלי הקדמות לא יוכל כו':

ליחד הלב ביחוד הבורא שיהיה לבו שלם בהאמונה שהבורא הוא יחיד ומיוחד:

ליחד המעשה לשמו כו' כל מעשה פרטי שיעשה יעשה לשם צווי ית' ושתהיה כוונתו רק לכבודו ית':

הכניעה ליראי אלהים שאל"כ אין כניעתו לבוראו יתברך בשלמות ואמר ליראי אלהים על היראים הסרים מרע. ועל פועלי טוב אמר ובחיריו שבחר בעבודתם:

על הסתירו עונותיו שהסתירם מבני אדם שלא יהיה לבוז בעיניהם ועל אריכת אפו אמר והאריכו לו ועל כמה מהם שנמחלו לו בהחלט אמר ומחילתו:

בעמדו על ספרי הנביאים בקראו דברי הנביאים ועמדו על כוונתם וזה לשון עמידה:

הצלתו והמלטו הצלתו בעוה"ז והמלטו בעוה"ב:

מתענוגי העולם בערב ותאותיו במועיל:

קטנות ערך נפשו נגד גדולת הבורא וזעירתו נגד עצמותו וזלותו נגד רוממותו. זלותו הוא לשון זלזול:

בהשתדלות וחריצות וזריזות בהשתדלות בתלמוד וחריצות נגד היצר בסור מרע וזריזות בעשה טוב:

הוא המורא הגדול כו' והאימה כו' והפחד ממצותיו המורא הוא יראת הרוממות והאימה ממנו הוא אימת הדין על פועל רע והפחד על העדר עשה טוב ולכן אמר בפחד ממצותיו:

והמחשבה תמיד כו' שתחשוב תמיד במה שהוא משקיף על וכו':

והנהגתו אותך בהספקת צרכיך ועל הצלתו אותו מן הנזקים אמר וחמלתו עליך:

ותבטח על חמלתו בהצלה מן הנזקים ועל הספקת צרכיו אמר וגודל חנותו כלומר גודל חנינותו שהוא חונן אף למי שאינו כדאי שאין לו שכר גמול מעשיו ועל שהאדם בודאי גם חוטא נגדו ית' אמר ורחמיו שעל אלו שני דברים נאמר כפל המליצה וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם:

ולא תוכל עם כל זה לעמוד כו' לא תוכל להתאפק כמו ויעמוד עד בוש האמור באלישע:

ולא ישקיף כו' שבהשקפתו ובהשגחתו עליך לא ימצא בך שאתה ירא עוד אחר זולתו ומשתפו עם יראתך ממנו:

ולא תפקדהו מרעיוניך ולא יהיה זכרונו חסר מרעיוניך:

ויהיה צוותך הוא ית' יהיה הצוות שלך כשאתה יושב בדד:

בעיניך כלא מלא אחר שאין מחשבתך פונה אליה רק לזכרון הבורא וממילא יהיה בהיפך הריק כלא ריק ומפרש דהיינו לא תשומם כו':

לא תשומם בהפקדם לא תהיה יושב משמים כאשר יחסרו לך בני אדם לצוות אחר שאינך חפץ בהם ואינך צריך להם. תשומם בחיר"ק כמו ואל תתחכם יותר למה תשומם תהיה שומם:

בהעדרם כשיעדרו ממך בהחלט ע"י מיתה ח"ו או ע"י העתקה לארץ אחרת:

וכוסף לפגיעתו נכסף לדבקותו:

פרק ד

והנפשות כלומר חייו:

ובזולתו הכוונה על בנו וכל ילידי ביתו ומקנת כספו:

מן המהירות והחריצות המהירות כמ"ש וישכם אברהם בבוקר ועל שנחרץ כנגד היצר כמו שכתוב במדרשים אמר וחריצות:

הפכה כנגדה שטבע האדם לשמור חייו שהוא היפך האבדון לכן כשנפשו מתנדבת נאבד חייו בשביל הבורא הטבע עומד כנגדה לפי שהיא הפכו:

באומץ הבורא תאמץ לבבם וכהות נפשם ע"ז וגם עזר אותם מגבור היצר כו':

בנפש נאמנה כו' על השתדלותם בעבודה אמר שהם משתדלים בנפש נאמנה ועל קיומם במצות אמר בלב שלם שהם עושים בכוונה בלב לשמו ית' ועל שאינם מערבים בה שום פניה אחרת אמר ומצפון זך:

לקח מחירה פירוש תמורתה:

ועשה מה שידעת כו' עשה בו השטן מה שידוע לנו שבזבז כל הונו ומקנה קנינו והרג בניו ככתוב:

והביאו למשל והביאו גרסינן בוי"ו לבסוף:

יאמצהו הבורא ויעזרהו על האהבה כו' לפי שהוא קשה על טבע האדם להשיגו אם לא באומץ אלהי וע"י שבא לטהר מעצמו בהשיגו המדרגה הראשונה יסייע אותו ית' למדרגה השניה הזאת ואמר יאמצהו כלומר יאמץ כח לבו לזה ועל מציאות הדעות הנצרכות לזה אמר ויעזרהו ואפשר להמליץ ע"ז מאמר התנא באמרו עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה כו' כאשר כתבתי למעלה שהדבר הנדמה לדבר איננו בדמיון שוה ממש רק קרוב ממנו וא"כ באמרו עשה רצונו כרצונך שנמצא שיהיה רצונו ית' אצל האדם נדמה לרצון האדם עצמו וקרוב ממנו והיא המדרגה הראשונה מן האהבה ואמר שבהשתדלו בהשגת מדרגה זו יכוון שלא לעמוד ולהסתפק בה רק יכוון שע"י יסייעהו הוא ית' באמצו ועזרתו למדרגה שניה דהיינו שתהפך השעה אצלך ויהיה רצונו יתברך יותר עיקרי אצלך ושמח יותר בהשגתו ממה שאתה שמח בהשגת רצון עצמך וז"א כדי שיעשה כו' שכוונתך במדרגה הראשונה תהיה כדי שיעשה לך המדרגה שרצונך יהיה נדמה לרצונו ורצונו יהיה עיקר ודוק כי הוא נכון וצח בעזה"י:

אני אוהבי אהב לפי שהנראה מדבריו הנכונה במלת אהב לומר אוסיף אומץ באהבתם אותי ופירושו מוכרח דאי כפשוטו מאי למימרא:

פרק ה

שיקצר האדם יתעצל בדברים שהם נצרכים להקדמות:

מפסידי כו' שאינו נזהר מן הדברים המפסידים ההקדמות כו':

השנאה באוהביו כו' הוא שונא אוהבי ה' ואוהב שונאיו:

פרק ו

מעניני המותרים שמה שהוא מותר ואיננו הכרחי הוא מטריד האדם מעבודתו ית' בחנם לכן הוא עוזב אותם:

יראתו על פניכם הרי שאותות היראה נראים ונכרים על הפנים:

יראת עונשו ונסיונו שהוא ירא ממנו יתברך מפני שהוא רואה בני אדם מתיסרין בעולם מהם בדרך עונש ומהם בדרך נסיון:

שיצערהו וידכאהו נגד העונש והנסיון:

למעבד מאהבה פירש מאהבת השכר ומיראת העונש:

אם יירא ויקוה יעשה אם הוא מתירא שלא יעשה צווי אדונו יענש ומקוה שאם יעשה יגמל טוב אז יעשה ואם לא וכו':

כבודו ורוממותו ועוצם גבורתו נגד ג' תארים הגדול הגבור והנורא:

ואיננה סרה מן האדם כו' כל ימי חייו משא"כ יראת העונש אין לב האדם מתעורר עליו רק בבואו לפעול איזו פעולה לפי שהגמול והעונש הם תלוים במעשים ומסובבים מהם. ומה שאמר לשון כפול איננה סרה ובלתי נפרדת נגד בחינות סור מרע ועשה טוב כשהאדם נזהר מעשות רע אז יראת עונש הרע ההוא סר ממנו ויראת העונש על בלתי עשות טוב אחר שעשה הטוב ההוא בשלימות נפרדה ממנו:

והכוסף המצער שהכוסף היא התשוקה החזקה לדבקות הדבר ההוא וגורמת צער לאדם שאין יכול להשיג הדבקות ההוא והוא שאמר הכתוב כי חולת אהבה אני:

שיראני ירא זולתו שיראה אותי הבורא שאני ירא מזולתו וכדאי בזיון הוא לי

ברצון הבורא ית' כלומר הוא מקבל עליו שכפי רצונו יהיה בודאי אם ירצה יתן בלבם לשבחו ואם ירצה יהיה היפך או הכוונה כשהוא עוסק בדבר שהוא רצון הבורא כמו צוות על הטוב ולהזהיר מן הרע שמפרש כי במילי דעלמא בודאי חייב האדם להתרחק מן הכיעור והחשד:

כשהוא מצום כו' כלו' כאשר הוא מוכיחם לעשות הטוב ולהתרחק כו':

ברצון האל ית' כלומר הוא מוסר עניני נפשו וגופו וכו' לרצונו ית':

בשבח הם דברי שיר. והודאה ותהלה הכוונה שהוא מודה לו ית' בהכרת טובותיו ונותן לו תהלה עליהם:

ולא בקללה שלא יקלל את חבירו בשם כמ"ש לקמן:

לבטלה ולא לצורך ולא יחייבהו בה דין הנה נאמר ונשבעת חי ה' באמת ובמשפט ובצדקה ופירשו שם המפרשים שהשבועה מסורה לאדם לאחד מג' פנים אם כדי לאמת דבריו בפני רעהו וזה מצוי מאד בספורי הכתובים חי ה' אם עשיתי כך או אם לא עשיתי כך והב' אם חייבוהו הב"ד שבועה נגד רעהו בהשפטו והג' אם האדם חפץ לעשות איזה דבר ממעשה הצדק והכשרון והוא ירא שלא ימנעהו יצרו ולכן הוא אוסר עצמו בשבועה כמ"ש נשבעתי ואקימה וכו' ועל ג' בחינות אלו אמר באמת ובמשפט ובצדקה. והנה בכאן בא לשלול הג' כוונות הנ"ל ונגד האמת אמר לבטלה ונגד תועלת התנהגות בצדק אמר וללא צורך כלו' ללא תועלת ונגד המשפט אמר ולא יחייבהו בה דין:

היא השבועה שמחייבין כו' כלומר שאחר שנתחייב נשבע לשקר:

והוא חייב להזהר כו' לכבודו מלת לכבודו מוסבת על מלת להזהר שהזהירו בזה תהיה לכבודו ית' ולא לכוונה אחרת כמו ד"מ שמכוון בה לתועלתו דהיינו שכשיראו בני אדם שהוא נזהר כ"כ מהשבועה והיא כ"כ יקרה בעיניו יאמינו לו ממונם על שבועתו:

למאמין לבר ישראל שהוא מאמין בבורא:

כשחוק לכסיל שעשות הזמה היא אצל הכסיל כמו שחוק והוא עושה אותה בשאט בנפש:

שיתנה בעת שהוא יועד כו' לשון תנאי כלומר בכל מה שהוא מיעד את זולתו לעשות איזה דבר טוב יתנה ויאמר שיעשה כך אם יהיה רצון האל:

מיראת מהירת כו' שהוא ירא פן תבואהו המות מהר ולא יספיק לעשותו לכן אומר אם ירצה האל להשאירו בח ים:

אם קדם כו' אולי לא נגזר ואז בודאי לא יצליח במפעליו:

שיאשר ויורה יאשר בני אדם בסור מרע ויורם בעשות טוב. יאשר ידרוך כמו ואשר בדרך לבך (משלי כג):

בין ברכה בין בקשה בדברים רכים או בדברים קשים:

כפי הצריך לזמן ולמקום כו' שאין כל הזמנים שזה כמ"ש הוראת שעה היתה ועל המקום ג"כ אמרו רב בקעה מצא וגדר בה גדר ופירש"י ז"ל שאנשי המקום היו פרוצים בדבר וגם צריך שום לב לפי כתות בני אדם ד"מ לכת החנונים צריך להזהיר ביותר על זהירות באונאה וצדק המשקלות ולכת טבחים על זהירות מנבלות וטרפות ולכת הרוכלים בפרישות מן העריות ודומיהן הרבה. גם לפי מעלת האדם כמ"ש ראה אביו עובר עבירה יאמר לו אבא כתוב בתורה כך וממילא נשמע שההדרכה מתחלקת גם בשאר בני אדם לפי מעלתם ובכלל זה להיפך שצריך לזהר לפעמים בהדרכה בלתי מוכרחת לפחותי המעלה כמ"ש הני נשי דאכלי ושתו בעי"כ עד חשכה ולא אמרינן להו ולא מידי משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו':

מהגדולים ועד אנשי השוק כלו' מגדול ועד קטן:

ישמע חכם ויוסף לקח נראה מדעתו שכוונת הכתוב הוא שהחכם שומע ומקבל הטוב על עצמו ואח"כ הוא מוסיף לקחת גם אנשים אחרים להכניסם בהדרכתו:

אל התכלית הרחוק הוא התכלית האחרון ד"מ במדרגות שמנה ר"פ בן יאיר כל מדרגה תכלית למה שלמטה ממנה והמדרגה האחרונה הוא נקרא התכלית הרחוק מפני שהוא רחוק ההשגה מכולם:

מי שמורה בני אדם כו' הרי עשה טוב ומישר הרשעים להסירם מן הרע:

בעבור זכיותם שזכיות שלהם יהיו מיוחסים גם לו:

בכל הימים במצות התמידיות ועל הבאות מזמן לזמן אמרו בכל הזמנים:

ריק ממצוא היינו פירוש על שבח ריקם:

ובידיעתו במה שהוא יודע אותו:

פרק ז

והכירו חפצו בהם שהוא ית' חפץ בבני אדם כלומר שבחר בהם לעבוד אותו:

מנהלם מלשון אתנהלה לאטי שהוא ית' מנהיג אותם לאט כפי כחם:

ומשלו ואסרו בכל מה כו' אף שנתן להם הבחירה אעפ"כ הממשלה בידו ועניניהם אסורים במאסר רצונו ואם ירצה יבטל בחירתם:

ואז עמדו מבחור חדלו מלבחור:

לכלות עליו ולכסוף כו' הלמדי"ן הם למ"ד הסיבה כלומר לסיבת כלותם אליו והכספם לרצונו:

לעולם ולרהביו מלשון ולא פנה אל רהבים שהוא מל' זדון וגדלות הלב:

מצפים העזר והאומץ ממנו עזר בכחותיהם ואומץ בלבם:

להקים מחשבתם בעבודתו היא וההסכמה הכללית שהחליטו בדעתם לעבוד עבודתו לשמור משמרתו:

השתדלותם ובחירתם כלומר אף שפעולת המעשה מיוחדת לו ית' אמנם הבחירה וההשתדלות היא מיוחסת אל האדם. וע"פ זה המלצתי פי' רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך כלומר מה שחשב לבי והסכים לעשות איזה דבר טוב על זה אני אומר כי אני אני הוא ומשלי הוא כי ע"ז נתנה הבחירה בידי בהחלט אולם מעשי בפועל הם למלך כלו' מייחסים לו ית' ולא לי ולפירוש זה מלת אומר הוא כמו אומרה לאל סלעי. ומה מדוקדק בזה מלת רחש לפי שהכוונה בזה על הבחירה בלב ועל ההשתדלות ששניהם מיוחסים אל האדם לפי דעת המחבר לזה אמר רחש לבי שהכוונה על תנועות ההשתדלות שהוא ריחוש הנולד ממחשבת הלב והבן:

להראות בו מחשבתם אינם יכולים להביאו וגדר המעשה שיגלה ע"י כן מחשבתם הטובה:

תוכן העניינים

פת לחם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה