אור ברסלב

פרקי משה על אבות· רבי משה אלמושנינו

פרק ה

פרק ד

משנה א

בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר והלא במאמר א' וכו'. אחר אשר ביאר השלם שמעון הצדיק ע"ה הדברים אשר בהם תלוי האושר, שהם התורה והעבודה והגמילות חסדים, כאשר ביארנו, שהם כוללים העיון ושני חלקי המעשה אשר בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, ונמשכו אחרי זה בכל הפרק ההוא משניות השלמים אשר דברו ברושם השלמות בכל חלקיו, ובאה משנת רבינו הקדוש בפרק השני להישיר אל הדרך המביא לשלשתם כאשר ביארנו, וכן נמשכו כל המשניות בפרק השני על הכוונה הזאת, בהנהגה הראויה להשגת השלמות, והתחיל מהאחרון, שהוא המעשים טובים אשר בין אדם לחבירו, והם המדות האנושיות, ואחר כך המצוות, ואחר כך העיון. ובתחלת תהלת הפרק השלישי באה משנת עקביא בן מהללאל להרחיק האדם מהדרך הרעה בהסתכלות שלשה דברים כנגד השלשה דברים הנז', ועל הדרך ההוא נמשכו כל המשניות הנמשכות בפרק השלישי כלו, בהנהגה הראויה להרחיק האדם מן העבירה ומכל אורח רע. ואחר כך בתחלת הפרק הרביעי באה משנת בן זומא, לבאר תקון הכונה הראויה בכל הטובות האנושיות, וחלקם לארבעה סוגים, וכל המשניות הנמשכות בפרק הד' באו להישיר הכונה אל השלמות, כמו שהוכחנו בביאורנו בהם. עתה בפרק האחרון הזה ממסכת אבות, הניח מסדר המשנה הראשונה הזאת כדמות חתימה למה שנתבאר למעלה, כי להיות המכוון בכל הפרקים הנז' להודיענו השלמות האחרון, ולהדריכנו אל הדרך השם נפשנו בחיים, ולהרחיקנו מהדרך הרעה, ולתקן כוונתינו להישירה אל התכלית הנכסף, נמשכה אליהם המשנה הזאת, אשר בה הורו רז"ל כמה מעלות טובות אל השלמים, וכמה שכר נתן להם, וכמה גדול עונש הרשעים שמאבדים את העולם, אשר היא סבה חזקה לשיברחו מן הרע ויתקרבו אל הטוב בכל אופני מיני ההשתדלות האפשרי, ועל הכוונה הזאת באו כל המשניות הנמשכות אחריה.

ואמנם בביאור המשנה נאמר, כי הנה כלל מה שביארו בה המפרשים יתחלק לשלשה פירושים, עם שהם לא השלימו אותם. הא' הוא פירוש ה"ר מתתיה היצהרי ז"ל, אשר לדעתו היתה כוונת שאלת והלא במאמר אחד יכול היה להבראות, כאלו אמר, שלא היה צריך לברוא השם ית' מדרגות מתחלפות מהנמצאים, אלא שיברא אותם כולם נצחיים, ולא יהיה באדם יצר הרע כלל, רק שיהיה חומרו כחומר הגלגלים, ולא יהיה אפשרי לחטא. ובאה התשובה שרצה השם ית' לברוא נמצא א' שיהיה אמצעי בין התחתונים והעליונים, על דרך שארז"ל בב"ר אמר הקדוש ברוך הוא אם בורא אני אותו מן העליונים נמצא חי ולא מת, ואם אני בורא אותו מן התחתונים מת ולא חי, אלא אני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים, שאם יחטא יהיה מת, ואם לא יחטא יחיה וכו'. שהכונה מבוארת בשרצה השם ית' לברוא נמצא בעל בחירה ורצון אפשרי אל הטוב ואל הרע, שאז כשיחטא יהיה ראוי לעונש, וכשלא יחטא יהיה ראוי לשכר, והוא דרוש גדול הארכתי אני בו בספר תורת משה בסוף פרשת נח. ושם ביארתי מזמור ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ וכו' מסכים אל הדרוש הזה מכל צד. והוא מה שאמרו במשנה הזאת שנבראו הנמצאים במדרגות מתחלפות בעשרה מאמרות, כדי שיהיו האנשים בעלי בחירה ורצון ואפשריים אל החטא, להפרע מהרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים וכו'.

השני היא, שהשאלה היא שאחר שהפועל הפשוט ית' שמו יכול ליפעל דברים מתחלפים ברצון אחד, פשוט תכלית הפשיטות, אם כן למה הוצרך לברוא העולם בעשרה מאמרות, ובאה התשובה שגם כדברי המקשה כן הוא, שבמאמר אחד יכול להבראות, אף שהיו הנבראים מתחלפים, אבל בראו בעשרה מאמרות, להפרע מן הרשעים שמאבדין העולם אשר נברא בעשרה מאמרות, אשר היותו נברא בעשרה מאמרות יורה על יקר עיקר תפארת גדולתו, ושהמאבד אותו מאבד דבר גדול הערך, והמקיים אותו מקיים דבר גדול שנברא בעשרה מאמרות.

השלישי הוא, שהשאלה היא למה הוצרך השם ית' לברוא הוא בעצמו ובכבודו, בלתי אמצעי כלל, כל הנמצאים, כי היה מספיק שיברא כללות העולם, ובפרט המלאכים, יש מאין, ואחר כך שאר הנמצאים יבראו באמצעות השכלים הנבדלים, בהשתלשלות אלו מאלו, ומה היה צריך ליחד מאמרו ית' על כל דבר ודבר, עד שהוצרך שיברא בעשרה מאמרות וכו'.

ובאה התשובה על זה, שהשם ית' אפשר היה לברוא אותו על ידי אמצעיים כנז', אמנם להודיע חבתו עם הנבראים, ועם העולם כלו בכל פרטיו, עד שמפני זה יודע שהרשע, בהיותו מאבד את העולם, הוא מאבד דבר גדול, ועל כן ראוי להפרע ממנו, והצדיק המקיים אותו, מקיים דבר גדול, אשר על כן ראוי שינתן לו שכר טוב, על כן בראו בעשרה מאמרות. והמשילו בזה משל למה הדבר דומה, למלך או שר שצוה לבנות לו פלטרין, אשר אפשר שיהיה בשתי פנים, אם שיאמר לבונים לבנות לו בית נאה לדירתו סתם, והבונים ההם יעשו בציורם כל פרטי המעון ההוא מהחדרים וחדרי חדרים. ואם שיצוה השר עצמו אל הבונים הנז', על כל פרטי הבנין במאמר מיוחד שיעשו אותו כך וכך, הנה המין השני הזה יורה על חבת אהבת השר ההוא אל הבית הנז', והיותו בעיניו גדול הערך, עד שעל כן רוצה לצוות בפרטות על כל פרטיו. כן ענין הבריאה, רצה הקדוש ברוך הוא ליחד מאמרו על כל דבר ודבר, כדי להודיע את יקר תפארת גדולת תהלת העולם בעיניו ית'. וז"א אלא להפרע כו' וליתן שכר טוב לצדיקים וכו', כי במה שנברא בעשרה מאמרות, היא הוראה על גדולתו כנז'.

ואמנם היות הרשע מאבד את העולם כשיחטא, המשילו גם בזה משל מסכים מכל צד, שדומה אל הבגדים המצויירים שמציירים בו צורות רבות מתחלפות יקרות מאד, כי אם תפסד אחת מהצורות ההן, מרקב או עכברים, הנה הפגם ההוא יגיע לכל הבגד, ולא לצורה ההיא בלבד, וכן יאמר שנפסד הבגד ההוא, כשיפסד חלק ממנו, וכל שכן כאשר יהיה ההפסד בצורה היקרה שבצורות, שאז יגיע ההפסד יותר אל כל הבגד, כן הרשעים במה שמאבדין את עצמן, הם מאבדים את העולם כולו וכו'.

הן אלה קצות דרכי המפרשים, והנה אמת אפשר לומר במשנה הזאת דרכים רבים ואופנים שונים, כפי כל חכמה וחכמה מהחכמות אשר מצאנו ראינו בהם, כולם נוסדו יחד על עשרה דברים, וראש אחד לכל העשרה. כי הנה ההגיונים שמו עשרה מאמרות ההגיון, והיה הראשון מהם העצם והט' מקרים. והלמודיים שמו מספר העשרה, והוכיחו בעלי התשבורת היות כל מספר מורכב מעשרה וחלקיו, והא' הוא אשר כל מספר הוא בכחו, והוא בכל מספר במעשה, והוא יסוד המספר, כי כל מספר הוא קבוץ אחדים, כמו שהרחיב הביאור על זה הראב"ע ז"ל בפרשת ואלה שמות.

והתוכנים יש מהם אשר שמו עשרה גלגלים, וחשבו היות העשירי הוא הגלגל היומי המקיף על כולם. וכן הוכחנו אנחנו בספרי בית אל"ים ושער השמים, אשר העתקנו בכדור העולם ועיון הכוכבים, והרחבנו הביאור בהם, וביארנו שם היות כן דעת הראב"ע ז"ל והרבה מן האחרונים. והטבעיים חלקו הנמצאים לעשרה, האחד מהם הוא החומר הראשון, והב' הצורה, שהם שתי ההתחלות היצירה, וההעדר לא מנו אותו, כי לא ישאר עם המורכב. והד' יסודות פשוטים שהם ששה, והד' אופני מיני מורכבים כוללים שהם הדומם והצומח והחי והמדבר. שהם כולם עשרה, והחומר הראשון שוה לכולם. והאלהיים שמו עשרה שכלים נבדלים מניעים לגלגלים, והשכל העליון שמו אותו לגלגל ראשון עולה על כולם. וחכמי האמת דורשי רשומות חתומות בחותם תעודת חמדת הדת, אשר הוציאו לאור כל תעלומה, שמו אותותם אותות עשר ספירות בלי מה, והספירה העליונה שקולה כנגד כולם. אשר על כן על כל דרכי העשירות האלה היה אפשר לישב דברי המשנה הזאת במעט ההשקפה.

אמנם אנחנו לא נאמר רק על פי דרכי תורתינו הקדושה כפשטה, כי אין לנו עסק בנסתרות במקום הזה, ואומר שהעשרה מאמרות הם רמז לעשרת הדברות, אשר הם שרשי תורתינו הקדושה, ואפשר שהעולם הנזכר במשנה, הוא כנוי גם אל האדם שהוא עולם קטן, זולת העולם כלו בכללו שנברא בתורה, שהתורה היתה כלי אומנותו של הקדוש ברוך הוא, כאומרם רז"ל חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם וכו', וכמו שדרשו רז"ל במלת בראשית, שהיא לדעתם ז"ל בית הכלי. ובכן הניח להנחה מונחת, שהעולם כולו נברא בתורה הכלולה בעשרה מאמרות, שהם העשרה דברות. ואם היה מאמרו על העולם הקטן, יאמר, כי תכלית האדם הוא התורה, ובתורה נברא האדם, כמו שרמזו רז"ל באומרם ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם, שהכוונה בזה, שאם יקבלו את התורה יהיו חיים לעולם, ואם לאו הרי הם כמתים, שהתורה היא הנותנת חיים לבעליה, נמצא שהאדם נברא בתורה שנאמרה בעשרה מאמרות ודברות יקרות.

ולהיות שהמאמר הראשון, שהוא אנכי ה' אלהיך, לא יהיה לך פסל וכו', שהוא מציאותו ויחודו, ושראוי לעובדו ולא לזולתו, הנה בזה המאמר לבדו היה כולל כל התורה כולה, כי אם יעבוד האדם את השם ית', ויכוין כל פרטי מעשיו אליו, ויהיה הוא יתעלה אות יישיר נגדו, הנה זה יספיק להשגת השלמות והתכלית האחרון, וכאומרם ז"ל בכל דרכיך דעהו זו פרשה קטנה כוללת כל התורה כלה וכו', שכונתם בזה, במה שיכוין האדם אליו ית' בכל פרטי מעשיו, כולל כל דרכי ההשגה אשר תכלול אותה כל התורה כולה, על כן באה השאלה שבמאמר הראשון מהעשרת הדברות היה יכול להבראות, שהוא כולל כל המאמרות והדברות כנז', כי במה שיכוין האדם אליו ית', יעשה כל פעולותיו שלמות תכלית השלמות, ואין צריך להזהירו עוד על הפרטים.

ובאה התשובה שהשם ית' ברא העולם, אם העולם בכללו, ואם האדם, שהוא עולם קטן, בעשרה מאמרות, והם העשרת הדברות כנזכר, כדי ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם בקלקולם וחטאם. והכונה, כי הרבה השם ית' הדברות והציורים וההזהרות בפרט על כל דבור ודבור, כדי שהחוטא מלבד מה שעושה נגד מה שיחייבהו השכל, יהיה עובר על מצותיו ית', אשר על כן יהיה ראוי לעונש גדול, שמלבד מה שעושה רע, הוא עובר על מצוותיו ית' ודברותיו, וכן לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם, כי במה שמקיימין את המצוות להיותם מצוות מאתו ית', הם ראויים לשכר גדול, מלבד היותם פועלים הטוב במה שהוא טוב, שהכל יכספוהו. וגזרת שנברא בעשרה מאמרות, דבקה לפי זה עם להפרע מן הרשעים, שנותן טעם, ולא עם שמאבדין את העולם, וכאלו אמ' שנברא העולם בעשרת הדברות, והכונה בו שברא בתורה שנתנה בעשרת הדברות כדי להפרע מן הרשעים, שהרי נברא בעשרת הדברות, ועל כן יתפרע מהן שעונשם רב, וכן לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם, ויהיה שכרם טוב יען נברא בעשרה מאמרות כנז', וז"א שנברא בעשרה מאמרות.

ואפשר שמאמר שנברא בעשרה מאמרות דבק לשמאבדים את העולם, כאלו אמר שבראו בעשרה דברות שבתורה, כדי ליפרע מן הרשעים שמאבדים עולם שנברא בעשרה מאמרות, ובאבדם את העולם הם עוברים העשרה דברות כלם, אשר בהם נברא העולם, והכל הולך אל מקום אחד.

ואפשר שיתישב כפי פשוטו, בעשרה מאמרות שבפרשת בראשית, כמו שביאר הרמב"ם ז"ל שרמז עוד אל דרוש אחר, והוא, שאחר ההנחה בשהעולם נברא בעשרה מאמרות, אשר נתבארו במעשה בראשית, באה השאלה, כי למה היה צריך השם ית' לברוא אותו בעשרה מאמרות, כי היה מספיק שיברא אותו במאמר הראשון, שהוא בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והיה יכול לכלול במאמר ההוא השמים וכל צבאם, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, ומה היה צריך לספר סדר הבריאה ואופן השתלשלותם זה מזה. ובאה התשובה, שברא העולם על הסדר הזה, ולא במאמר אחד דרך כללות, להודיע ולהודע שהאדם הוא התכלית האחרון בבריאה, ושכל מה שקדמו בעולם השפל בראו לצורך האדם, ואם היה בורא אותו במאמר אחד, היה נראה שלכל דבר יש לו תכלית מיוחד, ולא אחד בהם יהיה תכלית לאחר, מאחר שאין סדר לבריאתם, ואף אם היה מין האדם נפסד, כי ישחית כל בשר את דרכו על הארץ, הנה שאר המינים לא יפסדו, ולא יגיע הנזק לכל העולם, רק למין ההוא לבדו.

אמנם עתה בסדר הזה מהבריאה, בשהאדם הוא האחרון בבריאה, ובו נשלם הטוב, שראתה החכמה האלהית שעמו היה טוב מאד, שהוא טוביות התכלית, נמצא לפי זה כי בהפסד האדם, שהוא תכלית כל הקודם אליו, יפסד הכל, כי כל הקודם אל התכלית הוא טפל בצרוף אל התכלית, ובהבטל התכלית יבטל הקודם אליו כנז'. על כן אמר שנברא בעשרה מאמרות, להורות שהאדם הוא האחרון והתכלית המכוון, כדי ליפרע מן הרשעים שמאבדין את כל העולם כשמאבדים את עצמם. ונתן הטעם למה מאבדים את העולם, באומרו שנברא בעשרה מאמרות, רוצה לומר, כי מאחר שנברא בעשרה מאמרות, נראה היות האדם הוא התכלית, ואם כן אחר שהוא התכלית, בהפסדו יפסד ויאבד כל העולם, כי חוטא אחד יאבד טובה הרבה, וכמו כן לתת שכר טוב לצדיקים, כי בצדקתם מקיימין את העולם, כי בקיום התכלית יתקיים כל הקודם אליו. והוא דרוש אמיתי ונכון ומתישב על לשון המשנה.

ואפשר עוד לומר פירוש אחר במשנה הזאת, מיוסד על אדני פז, דרוש אמיתי ועמוק מאד, והוא, כי הנה השם ית' ברגע אחד המושג אצלו ית', אף שלא יהיה מושג אצלנו, ברא השני חומרים הראשונים כדעת הרמב"ן ז"ל, או השמים והארץ לדעת שאר המפרשים שסדר הבריאה הוא מונה במלת בראשית וכו'. והנה לכל הדעות בתחלת הבריאה לבד, הוא שברא יש אחר האין המוחלט, ומשם ואילך עשה יש מיש, כי בריאה לא תאמר פה רק על היציאה אל היש אחר האין, והעשיה היא יש מיש, והוא המכוון בפסוק באומ' בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, כלומר בהתחלה לבד, מהשמים והארץ, ברא אלקים יש אחר האין כנז', והוא המאמר הראשון הנמנה בעשרה מאמרות, כפי מה שביאר הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה הזאת. ואמר התנא בדרך שאלה, כי במאמר הראשון, והוא ברגע הראשון אשר ברא יש מאין, היה יכול לברוא כל הדברים בשלמותם, או היה יכול לעשות שהם יהיו משתלמים מעצמם, כי כאשר גזר על מציאות הד' יסודות, הם היו מתרכבים בכח הגרמים השמימיים ונותן הצורות, וכל שכן הצמחים, כי הארץ תוציא צמחה כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, ומה היה צריך לצוות על כל דבר ודבר בפרט, כאשר צוה וחלקם בעשרה מאמרות.

ובאה התשובה הנכונה על זה, בשרצה השם ית' לצוות על כל פרט ופרט מהנמצאים הפשוטים והמורכבים, ולסדר אותם באופן שכאשר ירצה הוא ית' להוציא אותם מטבעם, יהיה לו מקום בצדק ובמשפט שלא ינגד אל הטבע שהוטבעו בו, כי אם היו כל הדברים נבראים במאמר אחד, בלתי צווי וסדר פרטי בכל אחד ואחד, כשהיה רוצה השם ית' לקרוע הים לישראל, אם שהיה יכול בזה, היה מנגד למאמרו הראשון.

אמנם כאשר יסדם בחכמה מתחלת הבריאה, תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עמהם וכל אחד מהם, לעשות בהם כרצונו הגמור והמוחלט, כי במה שבראשונה עשה המים שהם מכסים לים, ואחר כך גזר עליהם שיקוו אל מקום אחד, הנה בזה היה לו מקום, לכשיחטא המין האינושי, שישובו המים כבראשונה לכסות את הארץ, ולהביא מי המבול, שכן התנה עמהם כשכנסם אל מקום אחד, וכן באמור להם יקוו, היה לו מקום לשיהיה זה בתנאי שיקרע כל עת שירצה, ולא ינגד זה לטבעם, וכאומרם ז"ל תנאין התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, כמו שבא בבראשית רבה על כל דבר ודבר שהתנה הקדוש ברוך הוא אל כל האותות והמופתים אשר עשה, ועל כל אשר יעשה בביאת משיחנו, כי הנה הנם כל הנמצאים בשמירת התנאי הנז', אשר לכל אשר יחפוץ יטם, והראיה כי אחר שנקרעו המים ושבו להתחבר כבתחלה, שבו לשמור תנאם הראשון כבתחלה, כי בזה יתבאר מאמר רבותינו ז"ל בפסוק וישב הים לפנות בוקר לאיתנו וכו' דהיינו לתנאו הראשון וכו'. שהוא קשה הישוב, יען מביא ראיה לתנאו עם הים שנקרע, מפסוק שמדבר במה שקרה אחר הקריעה.

אך הנכון הוא, כי מה ששב הים לשמור תנאו הראשון, רוצה לומר, ששב לשמור התנאי להתקרע כאשר יצטרך פעם אחרת, כמו שהיה קודם שנקרע, כי בעודו קרוע, לא יאמר היותו שומר תנאי, שכבר השלים תנאו, אך כששב כמו שהיה קודם, יצדק בו ששב לשמור תנאו, ומזה הוכיח שהיה לו תנאי קודם שנקרע, כיון שאומר שחזר לשמור תנאו כו', והוא ק"ל. ושם נאמר אמר ר' ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית וכו', צויתי את הים שיהיה נקרע לפני ישראל, צויתי את השמים שישתתקו לפני משה, צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע וכו'. ולבאר זה הדרוש יותר, נאמר שם עוד אמר רבי אלעזר מתחלת ברייתו של עולם גזר הקדוש ברוך הוא ואמר יקוו המים, למה הקורא למי הים, הקורא למי הים, שני פעמים, אחד בדור המבול, ואחד בדור אנוש וכו', שהורו היות מאמר יקוו המים מכוון למה שירצה לעשות, להפרע מן הרשעים, ולתת שכר טוב לצדיקים, כי כדי שיעמדו לפני יהושע שהיה צדיק, השמש והירח, נתיחד המאמר במאורות, באומרו יהי מאורות, וכן ביונה שצוה השם ית' את הדג שיקיא אותו, כמו שבא שם, כי במה שגזר ואמר ישרצו המים וכו', היה מקום לתנאי זה, כי לולא המאמרים המיוחדים בכל דבר מאלה, לא היה משנה אותם השם ית' מטבעם.

ונרמז הדרוש הזה בדברי רז"ל בשמות רבה פרשת בא אל פרעה וז"ל ואתה הרם את מטך וכו', אמר רבי אלעזר הקפר אמר לו משה לא כך אמרת שאין הים נעשית יבשה וכו', אמר לו הקב"ה לא קראת מתחלת התורה מה כתיב ויאמר אלקים יקוו המים, אני הוא שהתנתי עמו כך וכו', שמשה רבינו עליו השלום נתקשה אצלו היות השם ית' משנה הטבע הנטבע בדברים בתחלת בריאתן, שנראה עול בחקו ית', ובאה התשובה שמצד שנתייחד במים מאמר יקוו המים היה בצדק להעשות כן, ואיננו עול חלילה. והוא מה שאמר התנא פה, כי כדי ליפרע מן הרשעים, כמו שנתפרע מפרעה ומכל חילו שגזר על הים ויטבעם, ומקרח ועדתו שפצתה הארץ את פיה ותבלע אותם, וכמו כן לתת שכר טוב ושלם לצדיקים, כמו שהיה בענין משה ויהושע ובדניאל חנינה מישאל ועזריה ויונה ודומיהם, על כן נברא בעשרה מאמרות, כדי להתנות תנאי עם כל הנמצאים להפרע באמצעותם מהרשעים ולתת שכר לצדיקים כנז'.

ועם זה יתיישב אומרו והלא במאמר אחד היה יכול להבראות, ולא אמר לברוא אותו, שהכוונה שהיה יכול להבראות ולהשתלם מאליו מכח מאמרו הראשון כמו שפירשנו. וכן יתיישב היטב לפי דרכנו זה מה שאמר להפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים, כי לא אמר להרבות עונש הרשעים ושכר הצדיקים, רק מציאות הפרעון באמצעות הנמצאים כמדובר. וכמו כן יתורץ מה שהקשו קצת מהמפרשים באומרם שלא ימנע מהחלוקה, או העולם נתעלה יותר במה שנברא בעשרה מאמרות, או לא. אם תאמר הראשון, אם כן מה צריך סבה גדולה מזאת לשנברא בעשרה מאמרות, שתשובתו בצדו שבראו בעשרה מאמרות, כדי להגדיל יקר תפארת מעלתו ורוממותו. ואם לא נתעלה בזה יותר, אם כן למה יחייב רבוי המאמרים להוסיף עונש לרשעים, או שכר לצדיקים, כי אם איש אחד דרך משל יקנה חפץ שוה זוז אחד בעשרה זוזים, ונגנב מאתו, ונמצא הגנב, ובא לשלם, היתכן שיפרע עשרה זוזים מפני שקנה אותו זה בעשרה, אם הוא אינו שוה יותר מאחד כנז'. כי כפי מה שפירשנו לא תפול קושיא כלל. והוא מסכים לאמת מכל צד.

משנה ב

עשרה דורות מאדם ועד נח וכו'. אחר אשר הוכיח שנברא העולם בעשרה מאמרות, להפרע מן הרשעים, שהיא החלוקה הראשונה, ולתת שכר טוב לצדיקים, שהיא החלוקה השנית, המשיך אחר זה מסדר המשנה עשרה עשרות דברים, מורים על השגחתו ית' הנפלאה בשכר הצדיקים וכללות האומה הנבחרת, ועונש הרשעים שמאבדים את העולם, והעשרה הראשונה היא, העשרה דורות אשר היו מאדם ועד נח, אשר בו נתבאר בעצם וראשונה, איך נפרע מן הרשעים בכל האותות והמופתים בשמים ובארץ, הפך הטבע כפי רצונו ית', והוא אומרו עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו וכו'. כי בעשרה דורות אשר מאדם ועד נח הוכיח איך השם ית' נפרע מהרשעים, ונפרע מהם בצדק ובאריכות אפים, שממתין להם אולי ישובו בתשובה, וכאשר ראתה החכמה האלהית כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ בכמה עבירות חמורות, כי מלאה הארץ חמס, הביא עליהם את מי המבול לשחת כל בשר מפני רוע מעלליהם, ושבו המים לכסות את הארץ להפרע מן הרשעים, ונודע בזה רחמנותו ית' ואריכות אפו, שהמתין עד יצא כנוגה צדקת נח, אשר יהיה ראוי להמלט הוא לבדו, להשאיר לנו אחרית ותקות המין כולו. ויען ראתה ההשגחה האלהית שעתיד לצאת נח לעולם, אחר הדורות הללו, האריך אפו לכוונת התכלית הזה, נוסף על היותו מכוין לפתוח דלתי התשובה לפניהם, אולי יזכרו וישובו אל ה'. והוא אומרו להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין לפניו, עד שהביא עליהם את מי המבול, כלומר, שתמיד הכעיסוהו בלתי הפסק, עד הזמן שהביא עליהם את מי המבול, ועם כל זה הוא ית' סובל וממתין, שזה יורה אריכות אפו כנז'.

ואחר אשר הניח החלוקה הראשונה, והיא, איך הוא נפרע מן הרשעים, הוכיח החלוקה השנית, והיא, שנותן שכר טוב לצדיקים מהשכר שקבל אברהם ממנו ית', והוא העשרה הב', שהם עשרה דורות אשר היו מנח ועד שבא הוא לעולם, שכולם היו מכעיסין אותו ית' מזמן נח עד הזמן שבא אברהם, בלי הפסק כלל, שלא הרהרו תשובה בלבם, והוא ית' המתין להם עד שיצא אברהם לאויר העולם ונטל שכר כולם, וכפר בעד כל הדור, ועשה עמו השם ית' ניסים ונפלאות, הפך הטבע כנודע, אשר הוא הוראה על אמתת דברי התנא באומרו לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם וכו'.

ועל כן לא אמר בנח עד שבא נח ונטל שכר כולם, כי לא הספיק צדקות נח לקבל שכר כלם, וכאומרם ז"ל בדורו היה צדיק אבל אם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום וכו', ועל כן הביא' מסדר המשנה להוכיח שהשם ית' נפרע מן הרשעים. ואמנם המשנה השנית בעשרה דורות אשר מנח ועד אברהם, הביאה להוכיח איך השם ית' נותן שכר טוב לצדיקים, ממה שמצאנו ראינו שאברהם אבינו קבל שכר אנשי דורותיו, שהיה כדי לכפר על כולם כנז'.

משנה ג

ועל כן סמך לזה המשנה האחרת, והיא העשרה השלישית אשר הורה בה הפלגת שלמותו של אברהם, והיותו ראוי אל כל הכבוד הזה, באומרו עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה, ועמד בכלן. ואמר שהסבה אשר נתנסה אברהם אבינו, היתה, כדי להודיע לכל העולם כמה היא חבתו של אברהם אבינו עם השם ית', והוא מסכים לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב, שהנסיון היה לתועלת הרואים, והוא רמוז במלת להודיע וכו', והוא כאלו אמר שלא היתה הכונה בנסיונות הנז' רק להודיע אל כל העולם חבת השלמים עם השם ית', ממנו יראו וכן יעשו, והנה שכרם אתם ופעולתם לפניהם וכו'. ואומרו כמה היא חבתו, ולא אמר להודיע חבתו של אברהם אבינו, רמז, כי הנסיון היה מספיק פעם או פעמים על הרוב, ולמה הוצרך לנסותו עשר פעמים. ואמר, שהסבה שנתנסה עשר פעמים היתה כדי להודיע לכל כמות חבתו, ולא מציאות חבתו, שזה כבר היה נודע לכל העולם, שהוא היה מפרסם מציאותו ית' בכל עבר ופנה, כמו שרמזו רז"ל באומ' מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו וכו', אשר על כן רצה לנסותו עשר פעמים, כדי שיכירו וידעו כל העולם גודל וכמות חבתו עד היכן היא, כי מי יוכל לסבול ייסורין עשר פעמים בגופו ובממונו, ובבנו ובאשתו ובכל אשר לו, כי פעם או פעמים ושלש אפשר לסבול בתקות השכר, אמנם מי שיבואו עליו עשר פעמים יהיה בועט בהם ובשכרם, ולמה שידעה חכמתו ית' שהיה עומד בכולם, על כן רצה לנסותו עשר פעמים, להודיע לכל כמה היתה חבתו וכו'. ואומ' להודיע איננו דבק עם ועמד בכולן, רק עם עשרה נסיונות, שהוא תחלת הגזרה, כי סוף הגזרה היא ועמד בכולן, ולהודיע כמה חבתו וכו' הוא טעם לתחלת הגזרה, ובכן לא יפול ספק על פירושינו זה, שהוא מסכים לפירוש הרמב"ם ז"ל, שאמר שהנסיון היה לתועלת הרואים וכו', אמנם למנין הנסיונות והנסים הנז' בפרק הזה, לא נחיתנא לבלתי לכת מהלך התוספת והאריכות, בהיות שהרמב"ם ז"ל ושאר המפרשים האריכו למעניתם בזה, ויספיק לנו ידיעת אמתתם להבנת כונת התנא בלתי ידיעת פרטיותם.

משנה ד

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים, עשר מכות כו'. אחר אשר הוכיח בג' עשרות אשר זכר, מה שהונח במשנה הראשונה, שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו בעשרה מאמרות להפרע מן הרשעים, ולתת שכר טוב לצדיקים, כי בעשרה דורות מאדם ועד נח הוכיח העונש, ובשתים האחרות הוכיח השכר, ויען ראה שהשכר אשר הוכיח הוא לאיש פרטי, רצה להוכיח הענין גם כן בשכר האומה הנבחרת והעונש לשונאיהם, וזה הוכיח בארבעה עשרות, שתים המורות על השכר, שהיא החלוקה השנית במשנה הראשונה, והוא שהשם ית' נותן שכר טוב לצדיקים בכל האותות והמופתים הפך הטבע, ושתים אחרות המורות על העונש, אשר על כן ברא עולמו בעשרה מאמרות, לעשות אותות ומופתים בשכר הצדיקים ובעונש הרשעים כנז'.

והנה השתי עשרות המורות על השכר הטוב שנותן לצדיקים, הם העשרה ניסים שנעשו לאבותינו ביבשה בתוך ארץ מצרים, ועשרה אחרים על הים. והשתי עשרות המורות על עונש הרשעים בכל האותות והמופתים, הם עשרה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ועשרה אחרות על הים, כמו שמנו אותם המפרשים, עם שיש ביניהם הפרש והתחלפות במציאותם. ולכל הפרושים הנה הנם ארבעה עשרות, מורות על אמתת ההנחות אשר הונחו במשנה הראשונה, שהשם ית' נותן שכר טוב לצדיקים, ונפרע מן הרשעים על ידי נסים ונפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו גדול מעל שמים.

אך מה שראיתי לדקדק במשנה הזאת, אשר לא ראיתי לאחד מהמפרשים, הוא, שבעשרה ניסים שנעשו לאבותינו לא נתיחדו לשם ית' כמו שנתיחדו העשר מכות שנאמר בהם שהביא אותם הב"ה על המצרים, ולא אמר כן בעשרה ניסים, רק שנעשו לאבותינו, ולא אמר מי עשאם, והיה לו לומר עשרה ניסים עשה הב"ה לאבותינו במצרים וכו', כמ"ש במכות. אשר על כן לבי אומר לי באמת ובתמים, מהכרח הקושיא הזאת, שהשתי עשרות ניסים שנעשו לאבותינו, לא היו רק במה שנצולו מהשתי עשרות של מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים ועשרה בים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, ועל כן לא אמר שעשה השי"ת הנסים הנז', יען נעשו מאליהם, במה שהכה את המצרים לבדם, ונצולו הם. והוא דקדוק אמיתי ונכון אצלי. ונתישבה המשנה על נכון, שהנסים היו שתים שהם ארבע, כי המכות היו נסים ומופתים כנודע, והיו כפולים בבוא המכות על המצרים לבדם כנז'.

עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום במדבר, שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים וכו'. אחר אשר הוכיח השכר הנתן לאומה הנבחרת בחמלתו עליהם מפני אהבת האבות אברהם יצחק ויעקב הביא העשרה הח', אשר הוכיח בו שהטובות שעשה השם ית' לאומה הנבחרת לא עשה אותם רק בעבור אהבתו עם אבותם, ולא בעבור עצמם, כי הם הכעיסוהו בהבליהם כמה פעמים, ובכל זאת לא הניח לאיש לעושקם, והצילם מיד כל הקמים עליהם לכלותם, והוא אומרו עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום במדבר וכו'. יר', אחר אשר עשה השם ית' להם את כל האותות והמופתים במצרים ועל הים כנז', והם ראו את כל היד החזקה, לא שתו לבם לכל זאת, והוא הנרמז במשנה באומרו במדבר, שרמז מקום העשרה נסיונות, להורות שהיו מנסים את השם ית', ולא היו בוטחים בו, אחר שראו את כל האותות והמופתים, וכחו הגדול והנורא לבלתי בעל תכלית. ואף גם זאת, אחר כל העשרה נסיונות אשר נסו את השם ית', כאלו היה השם ית' מנוסה מהם, ועמד השם ית' בנסיון לעשות להם כל מה ששאלו, כי גדול מעל שמים חסדו, עם כל זה לא שמעו בקולו, בהיותם רואים בעיניהם כי כל מה שהיו רוצים לנסותו לא עצר להם דבר, ולא נפל דבר מכל אשר עלה על לבם ארצה אפילו כחוט השערה, ובכל זאת לא שמעו בקולו, כמו שהוכיח מהפסוק שהביא, שנאמר בשם השם ית' וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי. כי מלבד מה שהביא ראיה על מספר העשרה נסיונות שנתנסה השם ית' מהם, היתה עיקר כונת התנא להביא סוף הפסוק, שבכל זאת אמר השם ית' שלא שמעו בקולו, ועם כל זה לא מאסם ולא געלם מצד אהבת אבותם, כי הוא הנרצה אצל התנא בזה להוכיח כמה ארך אפים לפניו ית', שעם היות עם בני ישראל מקטני אמנה, כי בראותם בעיניהם את כל האותות והמופתים בשמים ובארץ, היו מספקים ביכלתו ית' ונסו אותו עשר פעמים כנז' עם כל זה לא עזב חסדו ואמתו עמהם, מצד אהבת האבות שהיו מקיימים את העולם כמדובר.

ואמנם העשרה נסיונות מנה אותם הרמב"ם, והמה בכתובים מבוארים באר היטב. הא' היה על ים סוף, באומ' המבלי אין קברים וכו'. השני, במרה על המים באומרו וילונו העם על משה לאמר מה נשתה וכו'. הג', במדבר סין כשנתן להם המן באומרו מי יתן מותינו ביד ה' כו'. הד', בהניחם המן עד הבקר באומרו ויותירו אנשים ממנו עד בקר וכו'. הה', שיצאו ביום השבת ללקוט, בהיות שאמר להם משה רבינו עליו השלום היום לא תמצאוהו בשדה וכו', ואומר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכו'. והו', ברפידים על המים, באומרו וירב העם עם משה וכו'. הז', בחורב על מעשה העגל. הח', בתבערה, באומרו ויהי העם כמתאוננים וכו'. הט', בקברות התאוה בבקשת הבשר, באומרו והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וכו'. הי', במדבר פארן בענין המרגלים, אשר שם נאמר הפסוק הזה שהביא התנא לראיה, וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי אשר מפשט הכתובים נתבאר בפירוש כמה ארך אפים לפניו, שלא חרה אפו בהם בכל הנסיונות האלה, כי פעם אחת ושתים ושלש היה מספיק להאריך אפו, עד יכירו וידעו יכלתו ית', וכי לא חסר כל מכל אשר נסו אותו עד עשר פעמים, אין זה כי אם רוע לב, ובכל זאת לא געלם, שזה יורה באמת אהבה וחבה יתרה בהם מצד אבותם כאמור.

משנה ה

עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקדש וכו'. אחר אשר הונח במשניות שקדמו שמונה עשרות דברים, המורים על חסד השם ית' על ברואיו, לגמול ולענוש פרטי האדם וכתותיו, ושעם כל ההכעסות שהכעיסוהו עם בני ישראל לא עזב חסדו מהם, לא מאסם ולא געלם, ספר עתה הנסים שנעשו להם לישראל בבית המקדש, שמורים על אהבתו ית' אותם, אחר הנסיונות שנסו אותו ית'.

ואמנם אומ' עשרה ניסים נעשו לאבותינו וכו', ולא אמר עשרה ניסים עשה הב"ה לאבותינו בבית המקדש, יורה על אמתת פירושנו אשר פירשנו לעיל, כי לא יתואר ולא יכונה הנס אליו ית', רק במעשה שעושה בעצם וראשונה בשימת משים, ולא מצד הדבר הנמשך ושלילת ההיזק כאמור, ועל כן נמצא שכל העשרה ניסים אשר זכר בעל המשנה, הם כולם שלילות הנזק כאמור, ולא מציאות התועלת בעצם וראשונה, אשר על כן אמר, שהם עשרה ניסים שנעשו לאבותינו מאיליהם, שנמשך היות נס להם, עם היות שלא היו הניסים האלה פועל מיוחד להם, רק העדר ושלילת הנזק כאמור. והוא דקדוק נכון ואמתי אצלי.

ואמנם היותם כולם נסים נגד הטבע, כאשר יורה עליו מלת נס, שהוא קנין או ענין נעלם ממנו סבתו, ראיתי ונתון אל לבי להכריח הדבר מצד הענין ולשון המשנה על נכון, יען ראיתי להרמב"ם שברח קצת מלומר שהם הפך הטבע, עד שפירש בנס הששי שאמר שלא נצחה הרוח את עמוד העשן, שבעת ההקרבה היה האויר נח, וזה באמת במחילת תהלת חכמתו הוא הפך הנשמע מלשון התנא, כי מלת נצחה שהוא מורה על הנצחון לא תתיישב רק בהיות שם רוח רב מתקומם לנצח את העמוד ואינו יכול לנצח אותו. על כן יראה באמת שכולם הם הפך הטבע, כמו שיתבאר.

והנה הנס הראשון הוא, שלא הפילה אשה מריח בשר הקדש, וזה כי להיות בית המקדש באמצע העיר, והיו כמה נשים סביבות המקדש, והיה בשר הקרבנות שמן מאד שריחו נודף, ומעולם לא האכילו מבשר הקדש לשום אשה מעוברת, ועכ"ז לא הפילה שום אשה, הנה הוא באמת נס גדול. והוא, כי עם היות שיש נשים רבות שאינם מפילות מפני הריח שיריחו מכל מאכל אשר יאכל, הנה יש גם כן נשים רבות שמריח כל שהוא, אם לא יאכילו אותם מהדבר אשר הריחו, מפילות מיד, על כן אמר, שהנס בירושלם היה ששום אשה בעולם לא הפילה מריח בשר הקדש וכו'.

הנס הב' שלא הסריח בשר הקדש מעולם, וזה הוא מבואר היותו גם הוא הפך הטבע, כי עם היות שיש בשר שכפי טבעו אינו מסריח מהרה, הנה בהיות זה הבשר שמן ורך, שהוא סבת העיפוש, והיה בהם נאכלים לשני ימים, עכ"ז לא הסריח מעולם, כי גם שיקרה שלא יסריח לפעמים, הנה לא יקרה זה לעולם, אך במה שהיה זה תמיד, כי לא נמצא מעולם שהסריח, הוא נס גדול, ועל כן הוסיף מלת מעולם.

הנס הג' הוא שלא נראה זבוב בבית המטבחיים, וזה כי עם היות שיש קצת מקומות שאינן מצואים בהם זבובים, וכן בזמן מהזמנים לא ימצאו זבובים, כמו שהוא במקומות הקרים מאד, על כן אמר שהנס היה שבכל המקומות היו נמצאים זבובים, זולת בית המטבחיים, שהיה ראוי שימצאו שם יותר מבכל שאר המקומות, כי שם מצויים תמיד להיותן ניזונות מלחות הבשר. וז"א לא נראה זבוב בבית המטבחיים, כלומר, כי שם לא היו נראים, אך בכל שאר המקומות היו נראים, וזה היה באמת נס גדול. והיה הנס הזה נעשה לאבותינו שבהיות שלא היה קרב אל בשר הקדש שום שקץ, ולא היה מסריח, היה מורה על שהיה השם ית' מקבל קרבנותם בסבר פנים יפות. והוא הטעם עצמו במה שלא אירע קרי לכהן גדול, כי עם היות לכאורה שאלה אינם דברים שיגיע מהם תועלת לכללות ישראל, עד שיצדק בהם שהם נסים נעשו לאבותינו וכו', הנה אחר ההשקפה הצרופה יראה באמת שכולם הם ניסים נעשו לאבותינו, ועם שלא נעשו להם בעצם וראשונה, כמו שזכרנו, רק נעשו להם מאליהם, יצדק באמת שנעשו להם בשמירת בשר הקרבנות מכל עפוש, ושלא ימשך מהם נזק לשום אדם, וכן בהמצא הכהן גדול בקדושה ובטהרה ביום הכפורים, שהוא מורה על שלמות האומה, בהיות הכהן גדול עומד ביניהם ובינו ית'.

ועל דרך זה היה הנס החמשי והששי שלא כבו הגשמים בשום ענין אף בזמן שהיו הגשמים רבים אש של עצי המערכה, ולא נצחה הרוח אף בזמן המצא רוח סערה גדולה וחזק את עמוד העשן, ואלה שניהם כלם הפך הטבע, כי עם היות שימצא לפעמים בהיות המטר מעט והאש גדולה, שלא יכבה המטר את האש, הנה בהיות המטר גדול מטבע המים לכבות את האש, ובהיות שלא כבו הגשמים בשום זמן את אש של עצי המערכה שהיו יורדים עליו, הוא נס הפך הטבע. וכן בהיות מטבע העשן שאיננו עומד בפני הרוח, אף שיהיה הרוח חלש, כל שכן בהיות הרוח חזק, כמו שיקרה פעמים רבות, הנה הוא הפך הטבע באמת, שלא נצחה את עמוד העשן, כי שלילת הנצחון לא יאמר רק על המתגבר, כמו שביארנו, והוא מבואר בעצמו.

הנס השביעי הוא שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וזה, כי העומר היה נקרב במקדש ביום ששה עשר לניסן קודם חצי היום, ולא היו אוכלים מן החדש עד חצי יום ששה עשר לניסן שהיו מקריבין את העומר, ומחצי היום ואילך היו אוכלים חדש, בסומכם על החזקה שכבר נקרב העומר, שבית דין זריזין להקריבו, ואם היה נמצא פסול זה שלא הקריבוהו קודם חצות, היו נכשלים ישראל, שהיו אוכלים חדש קודם הקרבת העומר, ואמר שכזה לא נמצא מעולם, כי לעולם היה נקרב קודם חצות, והיו אוכלים החדש בלתי מכשול כלל, והוא נס גדול באמת, שלא יארע מקרה בשום זמן בכוון השעות כאמור. וכן בשתי הלחם, שלא היו מקריבין מנחות מהחדש עד שהיו מביאין שתי הלחם, וכן לחם הפנים שהיה מונח משבת לשבת, ואם היה נפסל בתוך ימי השבוע, לא היו יכולים להניח אחר עד יום השבת, והיה נמצא כל אותם הימים בלתי לחם הפנים, ואמר שכזה לא אירע בבית המקדש, ששלשתם היו נס אחד, שהיה נמשך הנס לישראל בהעדר מציאות הפיסול בהם לברכת תבואתם ופירותיהם ולחמם, כמו שביארוהו רז"ל, שהיתה הברכה מצויה בהם בשביל השלש מצוות הללו כאמור.

הנס הח' שהיו עומדים בעזרה כל אחד בצד חבירו צפופין, רוצה לומר דחוקים, כמו שפירש בעל הערוך, והיה הנס בזה, שמדרך העולם הוא שהעומדים כאשר ישבו יתרחבו ירכיהם, ויצטרכו למקום יותר ממה שהיו צריכים בהיותם עומדים, ובכאן היה הפך הטבע, כי בהיותם עומדים היו צפופים ודחוקים, וכשהיו משתחוים, שהיתה ההשתחויה בפישוט ידים ורגלים, אז היו מרווחים, רוצה לומר, בהיותם משתחוים, שאז יצטרכו כפי הטבע למקום יותר רחב כנז', זה היה נס בלי ספק, על כן אמר ומשתחוים רווחים.

הנס התשיעי הוא שלא הזיק נחש ועקרב בירושלם. ויש לדקדק גם בזה, שלא אמר שלא נשכם נחש ועקרב, כי זה אינו נס, שאפשר לאדם להתרחק ממקום מושבם, ושומר נפשו ירחק מהם, אך אמר שאף שהיו נושכים לפעמים במקרה, כמו שיקרה ליושבי עיר הרים סביב לה כירושלם, כי דרך נחש עלי צור, לא היה נמשך נזק מנשיכתם. וז"א לא הזיק נחש ועקרב בירושלם מעולם, אשר בזה האופן היה נס גדול בלי ספק.

והנס העשירי הוא שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלם, ויש לדקדק גם בזה, שלא אמר צר לי המקום שלנתי בירושלם וכו', להגדיל הנס, והוא, כי במקום שנמצאים אנשים רבים בבית אחד, הנה יראה אל הלן שם שהמקום צר ללון שם, ואחר שלן שם, לא יראה לו המקום צר כמו שהיה נראה לו קודם, אך בירושלם, שרוב השנה היה כל יושב בירושלם ביתו מלא אורחים מהעם העולים לרגל, אמר, שלא די שלא אמר אדם לחבירו אין לי מקום ללון, אלא אפילו צר לי המקום לא אמר, ולא די שלא אמר צר לי המקום שלנתי, כי אחר שלן אינו כל כך מצוי שיאמר צר לי המקום שלנתי בו, אלא אפילו צר לי המקום שאלין בו, קודם הלינה, מעולם לא אמר אדם לחבירו אפילו דבר זה, וזה היה בלי ספק בדרך נס, שעם היות כל הבית מלא אורחים, היה נראה לכל אחד שהמקום רחב ומרווח ללון בו, כל שכן לעמוד שם ביום. והוא דקדוק נכון. ונתבאר למבין, היותם כולם הפך הטבע, אשר בהם תגלה ותראה יכולתו ית', והיותו עושה נפלאות לבדו, נגד הטבע הפרטי, לתת שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור כמדובר.

משנה ו

עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות, ואלו הן פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה וכו'. הן אמת בעשרה העשירית הזאת תגלה ותראה את כל, ונוכחת אמתת ההקדמה הרשומה במשנה הראשונה, כפי מה שביארנו בה בעניין בנין האותות והמופתים והתנאים אשר התנה הקדוש ברוך הוא עם הטבע בתחלת תהלת יצירתם, כי עם היות יכולתו ית' לאין תכלית, צדקתו עומדת לעד עם הטבע לבלתי ישנה בו דבר אשר לא הודיעו לו בתחילת יצירתו, כאשר יחייבוהו המשפט והצדק האלהי אשר עליו אין להוסיף, כי אין בו ית' שנוי רצון ממה שעלה במחשבה בתחלת בריאת כל הנמצאים, והוא הדבר אשר ביארנוהו אנחנו בפירוש המשנה הראשונה מזה הפרק, וביארו הרמב"ם ז"ל באר היטב בפרק השמיני משמנה פרקיו, אשר הקדים בפירושו במסכתא הזאת, וגם בפירוש המשנה הזאת יצא כברק חץ כונתו למבינים, ואשר לא עמדו על סוד מכתבו, להעדר ההבנה בכונה הכוללת אצלו, יפטירו בשפה יניעו ראש נגד הרב אשר לא כדת, כי כל דבריו האמת והצדק, כי לא כחש הרב חלילה מציאות היכולת האלהי לעשות אותות ומופתים בשמים ובארץ נגד הטבע, אף אם לא היה מתנה כן מתחלה, ולא יכחיש שמציאותם בעת הצורך הוא דבר רצוני ולא מתחייב בטבע, כמו שחשבו קצת מהמפרשים, שזה דבר לא יכחישהו תנוק בן יומו, אשר לא ראה אור הכתובים כתובים באצבע אלקים, בכל האותות והמופתים בשמים ובארץ בכמה מקומות, כמו שנזכרו לעיל במצרים ועל הים, כי כלם עשאם מרע"ה ברצונו ושליחותו ית' כפי הצורך וההכרח, כמו שביאר הרב עצמו ז"ל, בפרק ח' מהלכות יסודי התורה שאיננו חולק חלילה למה שכתב בפ' ח' משמנה פרקיו, ובפרק כ"ט מהחלק השני מספרו הנכבד, ובפירושו למשנה הזאת, כי כל כונתו וכונת רז"ל היא להשתדל להסיר מעל השם ית' עקשות פה המתפלספים בשינוי הרצון ועול בחקו ית', בשנותו טבע הדברים ממה שהוטבע בהם, וכל ישעם וכל חפץ הירא את דבר השם הוא, לומר, שכן התנה מתחלה עם כל הדברים הנבראים שיעשה בהם כרצונו, בכל עת שיצטרך ישנו את תפקידם, כי כן יהיה שינוי טבעם בעת הצורך בצדק ובמשפט, ולא יהיה שינוי ברצונו ית', ולהיות שאני הארכתי בפנה הזאת מאד על דברי הראב"ע ז"ל בביאור התורה במקומות רבים, אשר הסכים בזה לדעת הרב ז"ל, גם בספר פני משה הרחבתי הדרוש הזה מאד בביאור דברי הרב ז"ל בכל מקום אשר דבר בזה, גם בספר הנהגת החיים בביאור מאמרי רז"ל, שבאו בבראשית רבה, הארכתי מאד והשתדלתי לישב דבריהם מסכימים אל הכונה הזאת, אשר קצת מהם זכרתי בפירוש המשנה הראשונה מזה הפרק בדרך העברה. על כן אמרתי אשמרה לפי מחסום במקום הזה שאמרתי לקצר, ואין אני רשאי להאריך, גם כי הדברים פשוטים אצלי תכלית הפשיטות שאין מקום לטעות בדברי הרב באמת ובתמים, כי כלם נכוחים למבין וישרים וברים.

לבד זה ראיתי ונתון אל לבי לבאר למה יחדו הדברים האלה הנז' במשנתינו זאת, לערב שבת בין השמשות, אשר נתחבטו בו המפרשים כולם. ומה שאאמינהו אני, אבארנו בקצרה על פי יסודי הרב ז"ל ודרכי. במה שנאמר שנבראו העשרה דברים אלה ערב שבת בין השמשות, הוא מסכים לדרך הרלב"ג ז"ל, שכתב במאמר הו' פ"י מספר מלחמות ה', שההויה בששת ימי בראשית, אשר נתיחסה להם בריאה, היתה רצונית, ומה שנמשך מן ההויה ביום השביעי ומיום השביעי ואילך היתה הויה טבעית וכו', וכללות כונתו היא, שהויית הנפלאות היא כמו ממוצעת בין ההוויה הרצונית אשר נתחדש ממנה העולם, ובין ההויה הטבעית אשר נמשך בה מציאות העולם אחרי התחדשו עד כאן.

ועם שהוא ז"ל לקח המיצוע הזה בין ההוייה הרצונית והטבעית בבחינה אחרת, זולת מה שנאמר אנחנו, הנה דרכו זה בהמצאת מציאות המיצוע הרמוז בערב שבת בין השמשות היא ישרה בעיני, וזולתו אצלי שוא ותפל. ואומר, כי בעשר' דברים אלה, אשר לא בא עליהם המחלוקת, זולת סברת היש אומרים בארבעה או שלשה אשר הוסיפו עליהם, או שמו במקום אחרות שנזכרו, הנה באלה הנזכרים ראשונה, נכללו לפי דעתי, כל האותות והמופתים בשמים ובארץ אשר עשה השם ית' במצרים ועל הים ובמדבר, ואף כל הניסים שעתיד לעשות לאין תכלית, כי אלה הנז' פה הם כמו כוללים, ועם שיש מהם פרטיים, הנה בכללם כללות האותות מאותו המין. וביאור זה, כי הנה פי הארץ, שהוא הראשון, עם היותו נראה לכאורה על הנס אשר נעשה בבליעת קרח, שנאמר ותפתח הארץ את פיה וכו' הנה הוא דבר כולל כל האותות והמופתים אשר עשה השם ית' ביבשה, ואשר יעשה לאין תכלית. וכן פי הבאר, שהוא הב', עם היותו נראה על פרטיות הבאר שיצאו ממנו מים בזכות מרים, או על הצור שהכה מרע"ה ויזובו מים, הנה הוא גם כן על כל הניסים אשר עשה השי"ת, ואשר נעשו ביסוד המים. וכן פי האתון, שהוא הג', עם היותו על פי אתון בלעם, שדברה כדבור אדם, שנאמר בה ויפתח ה' את פי האתון וכו' הנה הוא גם כן נכלל בו כל הנסים אשר נעשו ויעשו בכל הבעלי חיים המרגישים חוץ מטבעם. ובקשת, שהוא הדבר הד', עם היותו על הקשת אשר נראתה בענן אחר המבול, הנה הוא כולל לכל האותות הנעשות בשמים, בהיות הקשת נמצא מנצוצות השמש עם העב המוצב נגדו. וכן המן, שהוא הה', עם היותו נאמר על המן אשר הוריד להם לישראל, השם ית', לאכול במדבר, הנה נכללו בו כל האותות אשר עשה ואשר יעשה ביסוד האויר, שהיא תתגשם בו כנודע. וכן המטה, שהוא הדבר הששי, הוא כולל לכל האותות והמופתים אשר עשה משה במטהו, כי הוא אצלי מטה משה, אשר אמר לו השם ית' ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות וכו'. וכן בשמיר, שהוא הדבר השביעי, והוא כפי מה שקבלו רז"ל, תולעת א', שאין דבר קשה עומד בפניו, שבו חקק מרע"ה את אבני האפוד, ושלמה המלך עליו השלום חקק בו האבנים לבית המקדש, והנס הוא, ששם בו השם ית' מתחלת ברייתו של עולם, הכח ההוא שיעשה הפועל ההוא לעת הצורך, הפך טבע שרץ כמוהו. ועם היות הדבר הזה פרטי בשמיר, הנה נכללו בו גם כן כל הניסים והמופתים אשר נעשו בשרצים, בצפרדעים וכדומה להם, ובכל אשר יצטרך עוד לעשות בהם בעת הצורך לאין תכלית.

ואמנם השלשה דברים הנשארים, שהם הכתב והמכתב והלוחות, הם דבר אלהי לא תושג אמתתו, כי הנס בהם באמת בשמים ובארץ, שהתורה שנתן השם ית' מן השמים בלוחות הראשונות אשר נאמר בהם והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא וכו' ונתנה בארץ, הוא נס בתוך נס, אשר כל בהם חיי רוחנו ונשמתנו, השם נפשנו בחיים הנצחיים בעולם הזה ובעולם הבא לחיותנו כהיום הזה.

ואמנם ההפרש אשר בין הכתב והמכתב שנראה היות שניהם דבר אחד נבוכו בו המפרשים, אך הנכון אצלי הוא, שהכתב הוא התורה הכתובה על הלוחות, והוא כללות הדבר הנכתב. והמכתב, הוא הכתיבה החקוקה, והוא רושם האותיות מבלי השקפת הדבר הנכתב בהם. וכן משמע מן הכתוב שאמר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות וכו', דמשמע שהחריתה על הלוחות, והוא רושם האותיות, הוא המכתב, ואמר שהתורה והכתיבה, אשר בה נכתבה, חרותה, וכן הלוחות שהוא נושא הכתיבה, שהכל היה באמת בדרך נס ופלא, כולם נבראו בין השמשות.

והכוונה באומרו שנבראו בין השמשות, כפי מה שביארנו, בהיות כל האותות והמופתים אשר נעשו ואשר יעשו נכללים באלה, תהיה באמת להיות ענין הנפלאות ממוצע כנז' בין הדברים שנבראו ברצונו הפשוט, ובין הדברים שנמשכו אחר כך בטבע, כי במה שפועל השם ית' בנבראים הפך טבעם, הוא דומה בזה לבריאת העולם בהויה הרצונית במה שמחדש בהם דבר, על כן נאמר שנבראו בין השמשות, כלומר, בין הדברים הנפעלים ברצונו ית', ובין הנבראים בטבע ובהמשכות. ויהיה נבחן עוד המצוע הנז' בפלאות בבחינת האין והיש, כי התחדשות הפלא, עם היותו יש מיש, אחרי היותו בנושא בלתי מתחדש, הנה הוא יש מאין בענין השתנותו לענין מחודש בהחלט, אשר לא היה בכחו וטבעו כלל להיות כן. ועל דרך זה נאמר שנבראו כלם בין השמשות, בהיותם אמצעיים בין הדברים שנבראו מהאין המוחלט, ובין הנמשכים יש מיש, והוא נכון באמת.

ואפשר לומר עוד בזה, כי הדבר אשר עלה במחשבת השם ית' הפועל האמיתי לעשות, והוא הכחניות הנמצא בדבר קודם שיצא אל הפועל, נאמר בו שנברא בין השמשות, יען הוא ממוצע בין הפועל, שהם ששת ימי בראשית, ובין המנוחה בהחלט, שהוא השבת, כי בהיות הכחניות בדברים הנבראים במחשבתו ית' מתחלת בריאתם, שיעמדו לעשות רצונו ית' לעת הצורך, בכל השנויים אשר תגזור חכמתו ית' בהם כפי הצורך, יאמר שהם אמצעיים בין הפועל החצוני ובין העדרו, שהיא המנוחה.

ועל כן נמצא מאמר לרז"ל במסכת פסחים פרק מקום שנהגו בשם ר' נחמיה שהוסיף על הדברים האלה האור והפרד, להיותם דברים שהיו בכח הדברים הנבראים, ולא היו צריכים אל פועל חצוני רק הכחניות אשר היו בפשוטים, אשר מהרכבתם יתהוו, כמו האש המתהוה מהכאת שני אבנים זו בזו, או ברזל בברזל יחד, וכן כל גשם בגשם שמהכאתם יתהוה האור. וכן הפרד בהרכבת הסוסיא והחמור, אשר על כן אמרו שם שגם הם נבראו בין השמשות. ובברייתא אחרת נאמר, שעלו במחשבה להבראות, ששניהם רצו באמת על הכחניות אשר בדברים להוציא דבר אחר מהם, זולת מה שנמצא בהם. ולהיות כן ענין הפלאות כנודע ממציאותם ומהותם, להיותם דבר מתחדש בדבר הנברא, אשר עלה מתחלת היצירה במחשבתו ית', והוא התנאי שהתנה בהם מתחלה, כי לא נשתנה רצונו בעת העשותם, על כן נאמר שנבראו בין השמשות. והוא גם כן דקדוק נכון ואמיתי באמת.

ובין כך ובין כך נתבארה הבנת כונת התנא במה שמנה העשרה דברים הללו, שהם כוללים כל הניסים ונפלאות אשר בהם נחתמו העשרה עשרות, לאמת מה שהונח במשנה הראשונה כפי דרכנו האחרון, שהוא הנכון, שברא העולם השם ית' בעשרה מאמרות להפרע מן הרשעים ולתת שכר טוב לצדיקים, כאשר יצטרך בכל האותות והמופתים בשמים ובארץ להתנות עם כל פרטי הנבראים במאמרים מיוחדים להם, על כל אשר יצטרך לעשות בהם לעת הצורך כנז', כי הוא הנרמז באומרו שנבראו בין השמשות כמדובר.

ואמנם מה שנאמר עוד ויש אומרים אף קבורתו של מרע"ה, ואילו של אברהם, ויש אומרים אף המזיקין כו', הנה הוא לדעתי שהם הוסיפו עוד על העשרה אלה הדברים, כי כן תורה באמת מלת אף כנודע לבקיאין בלשוננו הקדוש, ולא כמו שחשב אחד מהמפרשים שהם במקום המטה והשמיר, מפני שראה שלא נזכרו בברייתא, דאין זו הוכחה כלל.

ואמנם ליש אומרים הראשון, יתבאר טעמו בנקל, שקבורתו של משה, אשר נאמר בה ולא ידע איש את קבורתו עד היום וכו', היה באמת נס הפך הטבע, כי בהיותו מקום מוגבל בעל מרחקים ככל גשם, איך לא ימצא ולא יודע ולא ישיגנו החוש הגשמי, והוא פלא. וכן אילו של אברהם אבינו שנזדמן שם לפי שעה, הוא גם כן פלא פרטי. ולהיות אלה השנים, לפי דעת היש אומרים, דברים נבדלים מהפלאות הכוללים, שאינם פעולות נעשות בנושא שיתחדש בו דבר הפך הטבע כשאר הניסים, על כן לבם ראה למנות אותם זולת העשרה הראשונות.

ופירוש המפרש הנז' ביש אומרים הראשון הכריחו לומר ביש אומרים השני שהצבת גם היא מהדברים שנבראו בין השמשות, ונסתייע בזה במה שמצא במסכת פסחים שאמרו צבא קמייתא מאי עבדא. אלא ודאי בידי שמים היא, כי מזה דן שהיתה גם היא מהדברים שנבראו בין השמשות. ולבבי לא כן יחשוב, חלילה שאין בצבת נס כלל, אף אם לא היה אפשר להעשות אלא בצבת אחרת, שהוא דעת יחיד שם בגמרא, וכבר בא שם סברת המקשה, שחשב, שאפשר לעשותה בדפוס על ידי התכה, עם שלא נתקבלה סברתו, אשר על כן אומר אני, שאף אם נאמר שא"א לעשותה בלתי צבת אחרת תקדם לה, הנה היא כשאר הדברים הנבראים, ומה צורך היה לברוא אותה ערב שבת בין השמשות, ולמה לא נאמר שברא אותה השם ית' בשאר הימים כשאר הנבראים, כי האדם לא יהיה נולד רק מאדם אחר, וכן כל בעל חי, והראשונים ברא השם ית', ואחר כך נמשכו האישים למיניהם, ומה נשתנתה הצבת משאר הדברים הנבראים, עד שיצטרך לברוא אותה בין השמשות כשאר הדברים אשר מנה שנבראו בין השמשות וכו'. ועוד שגם הלשון איננו סובל אותו, ואינו מתיישב למבין, שהיה לו לומר אף המזיקין והצבת אשר בצבת עשויה, כי באומרו והצבת בצבת עשויה, נראה שהיא גזרה בפני עצמה, מורכבת מנושא ונשוא כנודע, אם לא שנא' שיש שני מיני צבת, שיש ממנה עשויה בצבת, ויש ממנה נעשית באופן אחר, ותהיה גזרת בצבת עשויה הבדל, ובכן יתכן שהוא זכרון הצבת הנבראת בין השמשות בהבדלה, לשלול האחרת. ועוד שלא היה צריך להזכיר טעם, כמו שלא נזכר בשום אחד מהאחרים, והיה מספיק שיאמר אף המזיקין והצבת הראשונה, ומה היה צריך לתת טעם, בהיותו מפורסם לדעת המניח אותו. ומי יתן ויודיעני המפרש הזה אם מלת צבת, הנז' ראשונה במשנה, היא הראשונה אשר ברא הב"ה, או אם היא הנעשית אחר כך על ידי הצבת הראשונה, כי אם היא הראשונה, איך אמר שבצבת עשויה, שהרי אינה עשויה רק בידי שמים, ואם היא הנמשכת אחר כך על ידי הראשונה, אם כן היא גזרה בפני עצמה, והנזכרת בנושא הגזרה איננה הנבראת, רק הנז' בנשוא הגזרה, ובכן לא יתכן לומר שכונת התנא לומר שנבראת גם היא בין השמשות.

אשר על כן, בהכרח הענין והלשון, אומר אני, שהיש אומרים לא הוסיפו רק המזיקין, והוא אומרו אף המזיקין, וכונתו בזה, כי הדברים אשר הם אמצעיים בין שני דברים אחרים, יאמר שנבראו בין השמשות, כי בין השמשות הוא זמן אמצעי בין זמן המעשה וזמן המנוחה כאמור. ובכן המזיקין לדעת רז"ל, אם רצו בהם מציאותם בפועל כפי הנראה משטחיות דבריהם, הנה הנם אמצעיים בין בני אדם ובין המלאכים, שאמרו שיש להם ג' דברים כבני אדם וג' כמלאכי השרת וכו', על כן אמר שהם נבראו בין השמשות. ואם רצו לומר שמציאותם הוא מציאות הכחניות אל הרע, והפחיתות והגנות, אשר בזה הם אמצעיים בין השכל הדומה למלאכי השרת, ובין החומר שהוא השם האדם היותו בן אדם, כי מצד אביו יהיה החומר כנודע, יהיה מתיישב על נכון, על הדרך שביארנו, שכל דבר שהוא בכח יאמר היותו נברא בין השמשות. ולכן אמר שאף המזיקין שהם הכחניות אל הרע, והוא הדעת הנרמז לרז"ל באומ' הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, כי הכחניות אל הרע הוא באמת היצר הרע, והוא המזיק, והוא המסבב והגורם את המות קודם זמנה הטבעית. ולהיות שאלה היש אומרים ראו או שמעו סברת האומר שהצבת הראשונה נבראת ולא נעשית בכלי אחר, עד שעל כן יתכן שגם היא נבראת בין השמשות, להיות שאינה נבראת מצד עצמה, שאינה רק להמצאת הכלים הנעשים על ידי האור, אמרו אלה היש אומרים שאיננו כן, כי גם הצבת הראשונה גם היא היתה עשויה בצבת, ולא נבראת בידי שמים, רק שלקחו שני אבנים ועשו מהם מלקחים, כדי לעשות בהם צבת אחת מברזל. וז"א והצבת בצבת עשויה, כלומר, הצבת הראשונה מברזל איננה נבראת בידי שמים, רק היא עשויה בידי אדם, על ידי צבת מאבנים או מעצים, כי בשני גופים איך שיהיו אפשר שילקח הברזל בהם להכניסו לאור ולהוציאו מן האור, שהוא נקל מאד, ויקראו מלקחים, שהוא מלשון לקיחה, שלוקחין דבר אחר על ידו.

ואפשר שכוונת התנא לומר שגם היא נבראת בין השמשות, והוא כאלו אמר שנבראת במחשבת השם ית', כי במה שברא העצים והאבנים היה בכח גם כן הצבת הנעשית בשני אבנים ובשני עצים, ותהיה הצבת עולה במחשבה, ויאמר היותה נבראת בין השמשות, כמו האור והפרד אשר ביארנו, שיוצאים מכח הרכבת שני דברים כנז'. ואמנם להיות דבורו בצבת הנעשית על ידי כלים, ולא הנעשית על ידי דפוס בהתכה באור, כי אותה אינה צריכה לכלים, על כן להבדילה מאותה האחרת אמרו היש אומרים, שאף המזיקין והצבת הנעשית בצבת אחרת נבראו בין השמשות, על הדרך שביארנו, ונמצא לפי זה שמלת והצבת שהיא הנז' ראשונה, היא הנבראת עם הנזיקין בין השמשות לדעת יש אומרים, אלא שהזכירה עם הבדלה, למעוטי הצבת הנעשית בדפוס, ובזה יתיישב הלשון על נכון, שאותה הנעשית על ידי דפוס בהתכה, לא נבראה בכח שני דברים אחרים, שאינה כמו הפרד, רק כשאר הנמצאים הנמשכים המשכה טבעית על ידי עושי המלאכה כנז'.

משנה ז

שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם וכו'. אחר אשר הניח מסדר המשנה העשרה עשרות הנז' להוכיח בהם פרטי מעשי השגחתו הנפלאה, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, אם טוב ואם רע, והוא השכר לצדיקים והעונש לרשעים בצדק ובמשפט המשיך אחריהם רושם השלם, והוא הנקרא חכם, כי שם החכם כולל החכמה האלהית, וכל חכמה אשר תהיה מפאת השכל העיוני. וכן החכמה המדינית, וכל חכמה אשר תהיה מפאת השכל המעשי. ואמר ששבעה דברים מגונים ימצאו בגולם, והוא הנעדר מהחכמה, כי גולם גדרו הנכון הוא, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל האיש אשר יהיו לו מעלות שכליות ומדותיות, אלא שאינו שלם בהם, ואינם הולכות בו על הסדר הראוי, ויש בהם ערבובין ובלבולים, ונקרא גולם, להיותו דומה לזה לכלי אשר יעשהו האומן, ויחסרהו ההשלמה והתיקון כסכין והסיף אשר יצא מיד הנפח קודם שיושחזו ויחודדו, שהם הנקראים גלמי כלים, כן האנשים שיש בהם מעלות מדותיות ושכליות, ואינם שלמים בהם, הם כחומר וגולם הדבר, קודם שתשלם בו הצורה, ועל כן לרשום שלמות החכם אמר השבעה דברים המורים על השלמת צורת שלמותו. והנה התחיל מאמרו בז' הפכיים אשר בגולם, יען בגולם הם כולם מציאות שבעה דברים וסכלות קניני, ובחכם הם שלילת השבעה מיני סכליות. ולהיות תכלית כוונתו רושם שלמות החכם, ביאר פרטיותם בחכם, וז"א שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. ואחר שאמר זה דרך כלל, התחיל לפרטם, ופרטם בחכם, להיות תכליתו זה כנז', עם היותם כלם בו שלילות.

והנה אמת בסדר השבעה דברים הללו נבוכו המפרשים, והסדר הנכון אצלי הוא, שביאר רושם השלם בחכמה בכל איזה מין מחכמה שתהיה, מצד הנהגתו הראויה לו עם מי שגדול ממנו, שהוא דומה לרבו, ועם השוה לו, ובכללו חבירו בתורה, ועם מי שקטון ממנו, ובכללו הוא תלמידו. ועל הראשון שהוא הנהגתו עם מי שגדול ממנו בחכמה אמר שאינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ורבים הקשו בזה, שהרי אמרו לא הביישן למד, ואמרו מכל מלמדי השכלתי, ואם אינו שואל על ספקותיו למי שהוא גדול ממנו בחכמה, למי ישאל. אך קרה להם הספק הזה למה שלא דקדקו בלשון התנא, כי לא אמר שלא ישאל למי שגדול ממנו בחכמה, ולא ידבר עמו, רק אמר שלא ידבר בפניו, כי זה לא יתכן רק כשידבר עם אחר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, כי אין ראוי לדבר רק עמו כשעומד לפניו, ולא ידבר בפניו עם אחר, שאינו מן הראוי והמוסר, ולא נאה לחכם לדבר כשנמצא לפני גדול ממנו רק בשאלות על הספקות אשר לו אל הגדול ההוא ללמוד ממנו.

והדבר השני הוא, ההנהגה הראויה לו עם השוה לו, והוא חבירו במשא ומתן של הלכה, ואמר שהחכם השלם כשמפלפל עם חברו אינו נכנס בתוך דבריו, רק ממתין עד שישלים דבורו ויבין לאשורו, ואז ידבר דבריו גם הוא, והוא אומרו ואינו נכנס בתוך דברי חבירו.

והדבר השלישי היא, ההנהגה הראויה לו עם מי שקטון ממנו בחכמה, אשר הוא אצלו במדרגת תלמיד, והוא שלא יהיה נבהל להשיב לשאלת התלמיד השואל מאתו, כי זה יקרה לפעמים ברב הבלתי שלם, וכל שכן בגולם, כי כאשר ישמע ששואלים ממנו דבר, שנולד הספק מצד העדר הבנת השואל, יהיה נבהל מיד בשומעו הדבר, וירצה למהר להשיב בבהלה, ובראות התלמיד בהלת הרב בתשובתו, ימנע פעם אחרת מלשאול, ויהיה סבת מניעת הטוב מבעליו, כי החכם לא יעשה כזאת. וז"א ואינו נבהל להשיב.

ואחר שביאר הנהגת החכם השלם הראויה לו עם רבו וחבירו ותלמידו, בהרחקת הדרך המגונה בשלשתם, חזר לבאר הדברים הראויים בבחירת הדרך הנכון בשלשתם, ועל אופן הנהגתו עם הרב ועם התלמיד אמר שני דברים, וחברם יחד, להיותם שניהם דבר אחד מהשבעה דברים שזכר, והוא הדבר הרביעי. והוא אומרו שואל כענין ומשיב כהלכה, כי להיות הנהגתו עם מי שגדול ממנו, שישאל לו תמיד על ספקותיו כאמור, ואמר שיהיה שואל כענין, כלומר, שישאל מופת כאשר יסבלהו ויחייבהו הענין אשר בו תהיה השאלה, כי יש דברים שראוי לישאל עליהם מופת סבה, כמו שהוא בעניני הלמודיות, ויש דברים שראוי לישאל עליהם מופת ראיה ולא מופת סבה, כי לא יחייבהו נושא החכמה ההיא אשר עליה שואל, וכן בכיוצא בזה צריך שהחכם ישאל תמיד מתיחס עם מה שיחייב טבע הענין אשר עליו ישאל.

ולהיות הנהגתו הראויה עם מי שקטון ממנו, השואל, כפי טבע התלמיד ששואל, וטבע הרב להשיב, אמר שישיב לו כהוגן, ולא יהיה נבהל להשיב, ושישיב לו כהלכה, כלומר שתהיה תשובתו אליו כפי השגתו, וכפי מה שיחייב נושא הדבר אשר עליו שאל התלמיד, שיתן לו מופת על מה שראוי להביא עליו המופת כאמור.

ועל הנהגתו הראויה לו עם חבירו, שהוא השוה לו והאמצעי בין שניהם, אמ' השלשה דברים הנשארים. הראשון הוא, שכשמפלפל עם חבירו, אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ויש לדקדק שלא אמר ששואל על ראשון ראשון וכו', שזה הלשון יאמר בתלמיד אצל הרב, וכן לא אמר שמשיב על ראשון ראשון, שזה יצדק ברב אצל התלמיד, אבל אמר אומר, שזה צודק בין החברים כשיהיה המאמר שוה בשניהם, שלא יקרה ביניהם הבלבול בקדימת ההקדמות, או ההצעות וסדר הדבור במשא ומתן של הלכה, שהעדר הסדר בין המפלפלים ונושאים ונותנים בדבר חכמה, יחייב הערבוב והבלבול בלי ספק. והדבר הזה הראשון הוא בסדר הראוי במשא ומתן.

והשני דברים אחרים אשר יזכור, הם ההנהגה הראויה אחר המשא ומתן שיקרו בין המפלפלים שני דברים. הא', הטעות באחד מהם, שאינו רוצה להודות שלא שמע טעם בדבר ההוא, רק ששמע ורוצה לקיים מה שלא שמע מרבותיו. והב', כשלא ירצה להודות לדעת חבירו בהיותו מכיר שהאמת אתו. כי בשני הדברים המגונים האלה אשר בגולם, יתחייב הבלבול והערבוב לעולם, ולא יסכימו בשום דבר לעולם. על כן אמר, שהשלם בחכמה לא יפול מאחד מאלה, כי על מה שלא שמע יודה ויאמר שלא שמע. והשני, שכאשר ישמע מחבירו האמת יודה עליו, ובכן יסכימו שניהם בדעת האמיתי. ואמר, שחלוף כל הז' דברים הללו הם בגולם, כמו שביארנום בפרטות, והוא מבואר שבגולם הם כולם טעות בקום עשה, ובשלם הם כולם העדר הטעות, כי היותו שואל כענין ומשיב כהלכה, הנה הוא היותו בלתי משיב שלא כסדר, כי המשיב שלא כסדר הוא טועה בקום עשה, אך השואל כענין ומשיב כהלכה היא הדרך הטבעית והישרה, ואינו עושה דבר משונה, ולא יאמר רק שנשמר מן הטעות כאמור, וכן היותו משיב על ראשון ראשון וכו', והיותו מודה על האמת, שנראה לכאורה היותם אלה בקום עשה, הנה שלמותם הוא ההזהרה מההפך, כי שמירתם איננו דבר נוסף על הסדר האמיתי כפי טבע הלמוד, והוא ק"ל. ונתיישבה בזה המשנה כלה על הכונה הכוללת כפי הענין והלשון בסדר נכון.

משנה ח

שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירות וכו'. אחר אשר הניח רושם השלם בכל חכמה, אשר כלל בה כל השלמות העיוני כאמור, והיתה הכונה למסדר המשנה בזה, כי כאשר יהיו השבעה דברים האלה בחכם, יודע באמת שהוא שלם בתכלית השלמות, ושהשם ית' ברא עולמו בעשרה מאמרות, לתת שכר טוב לשלמים כאלה בכל דור ודור. הניח עתה אופני מיני הפורעניות המתרגשות לבא בעולם מפאת ההשגחה, להפרע בהם מן הרשעים שמאבדין את העולם בשבעה גופי עבירות, וכמו שהשבעה מיני פורעניות הנז' פה, הם כוללות כל אופני מיני פורעניות האפשריות לבוא בעולם, כמו כן השבעה גופי עבירות, הם סוגי העבירות, אשר תחתיהם יהיו כל אופני מיני עבירות שיצויירו בבני אדם.

והנה אמת, התנא לא בא לחדש לנו השבעה מיני פורעניות, שהרי הם מבוארות באר היטב בכתובים בקללות התורה, כי הנה נזכר הרעב שלשה פעמים, הראשון של בצורת, באומרו ושברתי את גאון עוזכם ונתתי את שמיכם כברזל וכו'. השנית של מהומה ושל בצורת, באומ' ונתתם ביד אויב בשברי לכם מטה לחם וכו' והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו וכו'. השלישית של כליה, באומ' ואם בזאת לא תשמעו לי וגו' ויסרתי אתכם וגו' ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו וכו'. הרביעית הדבר, באומ' ושלחתי דבר בתוככם. החמישית החרב, באומ' והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וכו'. השישית החיה רעה, באומרו והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם וכו'. השביעית הגלות, באומ' ואתכם אזרה בגוים וכו'.

והנה מלשון התנא עצמו יראה באמת שלא בא לחדש השני דברים, רק אחת מהם לבד, כאומ' שבעה מיני פורעניות באין לעולם, על שבעה גופי עבירות, כי אחד מהם לבדו הוא אשר חדש התנא, והוא נשוא הגזרה, שהיא היותם באים על שבעה גופי עבירות, והנושא הוא הידוע, שאם היו שניהם מחודשים מפי התנא, היה לו לומר שבעה מיני פורעניות באין לעולם, ועל שבעה גופי עבירות הן באין וכו'.

והנה היות מיני הפורעניות האלה כוללים כל אופני מיני הרעות, הוא מבואר כי הרעב הוא כולל העדר כל אופני מיני מאכל, והדבר כולל כל המיתות, והחרב והחיה והגלות הם כוללים כל הייסורין הקשים, וצרות רבות ורעות שיצויירו בעולם, וכן השבעה גופי עבירות האלה, הם כוללים כל אופני מיני העבירות הנעשות בסתר ובגלוי. ויראה באמת שהפורעניות האלה באות על גופי העבירות האלה, מדה כנגד מדה, במעט ההשקפה. כי הנה בעון העדר המעשרות בא הרעב, מדה כנגד מדה, כי כשקצתם מעשרין וקצתם אינם מעשרין בא רעב של בצורת, שאיננו רעב כולל לכולם, כמו שהעבירה לא היתה כוללת, ועל כן מקצתם רעבים ומקצתם שבעים. וכאשר גמרו כולם שלא לעשר שום אחד מהם, אז רעב של מהומה ושל בצורת באה, מדה כנגד מדה, כי במה שגמרו שלא לעשר מה שצוה השם ית' לתת לעני ואביון וללוי, הסיר מהם התבואה בהחלט במהומת המלחמות והאויבים, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל. וכן כאשר יגיעו למדרגה שאפילו החלה, שהוא דבר מועט מן העיסה, הם נמנעים מלתתה, רעב של כליה באה לעולם, מדה כנגד מדה, שלא יהיה להם בית מנוס לאכול כלל עד שיאכלו בשר בניהם וכו'. וז"א ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה, רוצה לומר, כאשר גמרו שלא ליטול את החלה מן העיסה רעב של כליה באה, מדה כנגד מדה כנז'.

ואמנם הדבר, שהוא הפורענות הרביעי, בא על המיתות שלא נמסרו לב"ד, והם המיתה בידי שמים והכרת, כי כאשר יתחייבו על המיתות הללו, יביא השם ית' עליהם הדבר להוציאם מן העולם, וכן על פירות שביעית, והם פירות שנת השמיטה, שהם לעניים, המעכב אותם בידו, אחרי הזמן שחייב לבערם מן הבית, נתחייב במכת הדבר, כי כל אוכל תתעב נפשו, והיא מדה כנגד מדה.

ואמנם החרב, שהוא הפורענות הה', הנה הוא בא על ענוי הדין, והוא היות הדיין משהה את הדין הברור אצלו, והוא עון גדול, וכל שכן עוות הדין, והוא היותו מטה משפט שלא כדין, וכן על המורים בתורה שלא כהלכה, שכל אלה עשה הדיין בחוזק יד נגד החלשים והדלים שאין לאל ידם לדבר נגד הדיינים, הנה השם ית' יביא עליהם חרב נוקמת נקם ברית, מדה כנגד מדה, שבחוזק יד יגרשום מארצם, תחת היותם הם מתגברים בחוזק יד על העניים והאביונים בענוי המשפט ועוותו, והיותם מורים בתורה שלא כהלכה, וכן העם המקיימים עליהם דיינים כאלה, ישתתפו גם הם בפורענות ההוא, להיותם מחזיקים ידי עוברי עבירה.

משנה ט

ואמנם החיה הרעה, שהוא הפורענות הששי, בא על שבועת שוא ועל חלול השם, מדה כנגד מדה, להיות שהנשבע לשוא והמחלל את השם ית', ובכללו כל עבירות שעושה אדם בסתר ובגלוי, כאשר יעשה אותם בשאט בנפש, והוא החוטא בשכלו, שאינו מכיר מעלתו ורוממותו ית', הנה הוא באמת נמשל כבהמות נדמו, ועל כן תבא עליהם חיה רעה ושכלה אותם, שאין ראוי שיהיה לו יתרון על כל חית הארץ.

ואמנם הגלות, שהוא הפורענות השביעי, והוא כולל פורעניות הרבה, אשר בכללו הגלות, בא על ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים ושמיטת הארץ, והוא גם כן מדה כנגד מדה, כי כל גופי העבירות האלה הם נגד משפט אלהי הארץ, כי הע"ז היא לאלהי נכר הארץ, וגלוי עריות היא טומאת הארץ שנאמר בו ולא תטמא את אדמתך וגומר, והשפיכות דמים היתה תלויה בארץ שנאמר בו לארץ לא יכופר בדם אשר שופך בה והדם יחניף את הארץ, וכן שמיטת הארץ, שהיא מנוחת הארץ בשנה השביעית, מי שלא ירצה שתנוח ותשבות הארץ הקדושה, ראוי שיהיה גולה ממנה, ולא יגיע לו הנאה ממנה כלל, מדה כנגד מדה, תחת אשר לא רצה במנוחתה, ותחת אשר טמא אותה בגלוי עריות, והלך אחרי אלהי נכר הארץ בע"ז, ושפך הדם הנקי בקרבה, ראוי שיהיה גולה ממנה, והם מדה כנגד מדה כלם.

ונתבאר מכללותה שהשם ית' מביא הפורעניות האלה, שהם כוללים כל אופני מיני הפורעניות שבעולם, להפרע מן הרשעים מכל אופני מיני הרעות והעבירות שעושים בעולם, שמאבדין בזה את העולם היקר, והוא נפרע מהם בהשגחתו הנפלאה בכל האותות והמופתים, כמו שנרמז כולו במשנה הראשונה כמו שביארנו.

בארבעה פרקים הדבר מתרבה ברביעית, ובשביעית, ובמוצאי שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה וכו'. הנה במשנה הזאת נמשך תאר העונש על העבירות, והוא תוספת על המשנה הקודמת, ואיננו פורענות בפני עצמו, זולת השבעה הנז' לעיל, שהרי הוא פורענות הדבר. ואיננו גם כן עבירה אחרת בלתי נכללת בנז' לעיל, שהם העדר נתינת המעשרות ומתנות עניים, שכלם בכלל המעשרות הנז' לעיל, אך הוא תוספת ביאור העונשים הנמשכים מפאת ההשגחה מדה כנגד מדה, לידע ולהודיע ולהודע שהשגחתו ית' עומדת לעד, לגמול ולענוש פרטי האדם וכתותיו, ועם היות שאמר לעיל שדבר בא לעולם על המיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, לא שלל בזה שלא יבא הדבר בעבור דבר אחר זולת זה, כי כבר אפשר שיהיה עונש אחד לשתי עבירות שונות. וכבר אפשר גם כן שיהיו שני, עונשים לעבירה אחת, אשר על כן אין להקשות כלל ממה שנתבאר לעיל שהרעב בא מפני עון המעשרות, כי לא שלל בזה עונש אחר בעון ההוא עצמו, שכבר אפשר שיהיה גם הדבר בעבור עון המעשרות. וכן ממה שנאמר שהדבר בא על מיתות שלא נמסרו לבית דין, כי לא שלל בזה שלא יבא הדבר גם על עבירה אחרת, וכן אפשר שיתרבה על המעשרות, וזה פשוט למביני גזרות הלשון.

ואמנם אמר שבארבעה פרקים אלו מתרבה הדבר, ולא אמר שיבוא הדבר להיות העונש מדה כנגד מדה, וזה, כי להיות שאין הכל נמנעים מתת המעשר לעני בשנה השלישית ובשנה הששית, שחייבים לתת המעשר לעניים ככתוב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך, ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו וכו', וכן בשנה הששית וכו', ואם היו כלם נמנעים מתת המעשר היה בא רעב של מהומה ובצורת בעולם. וכן אם היו מקצתן מעשרין ומקצתן בלתי מעשרין, אפשר שתהיה רעב של בצורת באה, אמנם זה אינו אלא על המצוי, שימצאו תמיד קצת אנשים, עם היותם מיעוטא דמיעוטא, שאינם נותנים המעשר לעניים, הנה בעון זה מתרבה הדבר, שכאשר יבוא הדבר על דבר אחד, אם יקרה שיבוא בשנה הרביעית והשביעית ובמוצאי שביעית, יתרבה אז בעון המעשרות, שיקרה תמיד עון בהם אצל קצת אנשים.

והנה הוא באמת מדה כנגד מדה, כי הנמנע מתת המעשר ההוא לעני, חושב שיחי עוד לנצח, ויחסר לו לפי אורך חייו, ויחסרהו מהעני, והשם ית' יפרע לו מדה כנגד מדה, שיחסרו חייו, וישאר תבואתו לאחרים, תחת אשר לקח הוא מהחלק הראוי לעניים לעצמו. וכן הוא הענין במוצאי חג הסוכות בכל שנה ושנה, שהוא זמן האסיף, שאוספים כל תבואתם לאוצר מפני הגשמים, ולהיות שלא יחסר בעם מי שיגזול את העניים, במונעו מהם מתנותיהם, לקט שכחה ופאה, על כן היה מתרבה הדבר מיד אחר הסוכות בכל שנה ושנה, כאשר יקרה דבר בעון דבר אחר כנז'.

ומה שאמר בד' פרקים, רוצה לומר בכל הארבעה זמנים על הסתם, כאשר יקרה דבר בהם, כי לא נזכר במשנה שיתרבה כאשר יהיה שם עון מעשר עני וכו', רק אמר שיתרבה אז בעבור מעשר עני וכו', שזה הוראה על פירושנו, שאין עון המעשר הזה כעון המעשר אשר הונח במשנה הקודמת לזאת, כי העון ההוא איננו תמידי על הסתם רק לפרקים, אך זה הוא על הסתם, כי לא יחסר איזה איש פרטי שלא יהיה נכשל בזה, והוא דקדוק נכון, ובו יותרו כל הספקות אשר ספקו המפרשים בזה, והקושיות שהקשו ממשנה זו אל הקודמת, זולת מה שתרצנו כפי דקדוק הלשון.

משנה י

ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום, שלי שלך ושלך שלי עם הארץ וכו'. אחר אשר הביא מסדר המשנה אופני מיני הפורעניות, להודיע ולהודע איך השם ית' מודד בהם מדה כנגד מדה, כמו שהוכחנו מכל מה שקדם, לקיים מה שנאמר במשנה הראשונה שנברא העולם בעשרה מאמרות להפרע מן הרשעים, להיות עיקר יקר הבריאה, והתכלית הראשון המכוון בה אצלו ית', לתת השכר לצדיקים, כי אף פורענות הרשעים איננו נכסף אצלו ית' מצד עצמו, רק לתכלית טוב כנודע. הביא מסדר המשנה ששה מיני מדות, כל מין מהם ד' מדות, אשר מהם תגלה ותראה תהלת מעלת השלם וחרפת אשפת מורשי לבב הפחות, כי בכל מין מהם יהיה נרשם השלם והפכו והאמצעי ביניהם, כמו שיתבאר בביאור כל מין מהם.

ואמנם הסדר המכוון אצל התנא בששה מינים הללו, לכלול בהם כל חלקי השלמות, הוא כך, כי ראשונה, במין הראשון אשר הוא אצל הקבוץ המדיני וקיומו, שיאות לאדם כפי היותו אדם מחלקי הקבוץ איך שיהיה, ולא כפי היותו בעל דת, הביא ארבע מדות, והוא אומרו ארבע מדות באדם וכו', אשר מהם יראה רושם השלם, והוא החסיד, אשר יאות לקיום הקבוץ המדיני, ורושם החסר ההפכיי לו, והוא הנקרא רשע, ושני אמצעיים כפי אפשרות החלוקה.

ובמין השני, שהוא ארבע מדות בדעות, הם אצל המעלות המדותיות, שהם אחר שלמות השגת הדברים המדיניים, ונתבאר, בדעות הארבע הנז', רושם השלם בהם, והחסר בהם, שנקרא גם הוא רשע, ושני אמצעיים בינוניים כפי אפשרות החלוקה.

ובמין השלישי, שהם ארבע מדות בתלמידים, הם בחלק השלמות, אשר יצטרך אחר קצת מהמעלות המדותיות, קודם השגת שלמות המעשה, על דרך אומרם ז"ל שתלמוד מביא לידי מעשה, ואיננו שלמות העיון, רק התחלה מה אשר יצטרך להישיר אל המעשה, ועל כן כנו אותו לתלמידים באומרו ארבע מדות בתלמידים וכו'.

ובמין הרביעי והה', הם הארבע מדות בנותני צדקה, והארבע מדות בהולכי בית המדרש, ולקח התנא הצדקה במקום כל המצוות, כמו שאצל המעלות המדותיות היה הצדק כולל כל המדות, כן בדרך צדקה חיים נצחיים וכללות כל המצוות, כי להיות רוב המצוות המעשיות נעשות על ידי הממון והנתינה, נלקחו כולם בשם צדקה, ואופן הנתינה והפזור, והוא שלמות המעשה המושג אחר התחלת העיון כנז'. ונסמך לזה הולכי בית המדרש, שהוא רושם השלם במעשה בהישרת השכל הישר אשר קדם במדות התלמידים.

ואחר שלמות המעשה, הביא רושם השלם בעיון, והוא המין הששי מארבע מדות ביושבים לפני חכמים כו', שהם שלומי הדעות, אחר השלמת המעשה, עד שיבואו לגדר העומדים לפני חכמים שלמים, ובהם יורשם השלם בעיונו, אשר הוא כנפה שמוציקה את הקמח וקולט את הסולת וכו', שהוא השלמות האחרון בשכל העיוני, הנה זהו סדר מסדר המשנה, והמכוון אצלו במה שהביא ששה מיני מדות כמדובר, ובכולל הזה, המכוון אצלו בהם יובנו דבריו בהם בנקל, ועם כל זה אנחנו נשוב נבארם אחד אל אחד.

והנה המין הראשון הזה, הוא מבואר, שהאומר שלי שלי ושלך שלך, והיא המדה האמצעית אצל הקבוץ המדיני בכל הדברים אשר הם אצל אנשי המדינה, עם היות שלא יפסד הקבוץ בזה, הנה יתקיים על נכון, כי יולדו מזה ריבות לאלפים ולרבבות בהפרשים אשר יפלו ביניהם, כי כל אחד מהם יאמר על דבר אשר יפול הפרש ביניהם שלי הוא, ועד האלהים יבוא דבר שניהם, ובכן יתרבו הקטטות והמריבות בכל עת ובכל רגע. אך אמנם איננו רע בהחלט, שיפסד הקבוץ המדיני בסבתו, כי כאשר ישתדל כל איש מאישי הקבוץ לשמור חלקו, ושיהיה מבורר ומבואר באופן שלא יפול עליו הפרש, איש על מקומו יבוא בשלום, ועל כן אמר התנא שזו מדה בינונית. אך אמר, שיש אומרים שזו מדת סדום, ויש להם על מה שיסמוכו, כי האומר שלי שלי ושלך שלך אינו רוצה לתת כלל משלו, ויד עני ואביון לא יחזיק, כאנשי סדום, ועם היות שאיננו זה בעצם וראשונה במדה הזאת, שאפשר שאחר שיאמר על דבר שהוא שלו, יתן לעני משלו, הנה זה יקרה על המעט, כי מי שהוא כל כך מצומצם בנכסיו, שאינו רוצה ליהנות מאחר, כדי שלא יהנה האחר ממנו, הנה זה יביאהו למדת סדום, ועל כן גזרו שיש אומרים שזו היא מדת סדום.

ואמנם המדה האמצעית האחרת היא, האומר שלי שלך ושלך שלי, והיא טובה מהראשונה, כי בזה יתקיים יותר הקבוץ המדיני, כי במה שויתר מנכסיו, ואמר שהם של חברו, יהיה סבת ההתחברות, וחברו יתפייס בשיהיה שלו משל חברו, ועל כן אמר, שהאומר כן הוא עם הארץ, והוא השלם במעלות המדות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ואחר שביאר השתי מדות האמצעיות בין שתי הקצוות בזה, ביאר השתי קצוות, ואמר, שהאומר שלי שלך ושלך שלך הוא חסיד, כי בזה יהיה סבת קיום הקבוץ המדיני לעולם, כי יאמר כן כל אחד מאישי הקבוץ, ולא יפול לעולם הפרש ביניהם, כי אם יעשה כן אחד מהם, הנה מעלתו זאת יחייב לחברו שיעשה גם הוא כן, ובכן יהיו תמיד באהבה ואחוה שלום ורעות.

והמדה הד', והוא הקצה הרע, הוא, האומר שלי שלי ושלך שלי, וקראו רשע, כי הוא סבת הפסד הקבוץ בהחלט, כי יהיה כל אחד מהם גוזל ועושק לחבירו ואומר אין פשע, כי שלו ושל חבירו שלו הוא, וזה יקרא רשע באמת, אצל הנהגת המדינה ולכל דבר.

משנה יא

ארבע מדות בדעות נח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו וכו'. להיות הכח הכעסני הוא השרש פורה ראש ולענת הפחיתיות כולם, והוא סבת העדר המעלות המדותיות, אמר, כי עם היות הכעס התפעלות חמרי, וכמעט שאין ביד האדם להמלט ממנו, ומה גם אם יהיה אדומיי שהוא ממהר לכעוס, שכמעט אין בידו למנוע הכעס מעצמו, להיות השכל מושל על החומר ועל ידי ההרגל, אפשר להסיר ממנו כל פחיתות וכל גנות, אף שיהיה מתחייב מצד מזגו, כי המזג והתכונה וכן המערכה אינם מכריחים את האדם לשום דבר, רק שהם מטים אותו אל הצד ההוא אשר יחייבו, אך לא יכריחו, שאפשר לאדם על ידי ההרגל בהפכיי לתקן את אשר עותו רוע המזג והתכונה כנז'.

תוכן העניינים

פרקי משה על אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה