פרקי משה על אבות· רבי משה אלמושנינו
פרק ד
משנה א
בן זומא אומר איזהו חכם הלמד מכל אדם שנאמר וכו', איזהו גבור וכו', איזהו עשיר וכו'. הנה מלבד מה שפירשו המפרשים במשנה הזאת, ראוי לתת טוב טעם ודעת הבנת כוונת השלם הזה, בלקיחת הד' דברים הללו מזולתם מהטובות, ולמה יסודרו על הסדר הזה, עם שבזה פירשו המפרשים שלקחם על סדר הפסוק שכתב הנביא ע"ה אל יתהלל חכם בחכמתו וכו'.
ואמנם אומר אני, כי למה שראה מסדר המשנה מה שהונח בפרק הקודם לזה, להרחיק האדם מן העבירה, ונכתב ונחתם הפרק כולו בשהשלמות תלוי בקיום התורה ודרך ארץ וההרחקה מכל דבר רע, הניח בזה הפרק ההנהגה הראויה בכל הטובות האנושיות, כדי שיתרחק האדם מהגנות בהם בתקון הכונה והמחשבה, והונח ראשונה מאמר זה השלם, שרצה לתת סדר נאות והישרה נכונה אל כל הטובות האנושיות, אשר הם נכללות תחת ארבעה סוגים והם אלה הארבעה אשר זכר.
הסוג הראשון הוא הטוב הנפשי, וזה יתחלק בשני חלקים, והם הזכוך והמרוק כמו שביארו הפלוסוף, והם שני אופני מיני מעלות, והם מדותיות ושכליות. שהמדותיות הם מצד השכל המעשי המישיר אל המעשה. השכליות, הם מצד השכל העיוני אשר יעיין בנמצא במה שהוא נמצא כנודע, ושניהם כללם בלשון חכמה, והיא שלמות השכל בשני חלקיו הנזכרים, אשר יוכללו בפי החכמים במלת חכמה. ועליהם אמר התנא שהחכם בחכמה האמתית הכוללת שני החלקים הנז', הוא הלמד מכל אדם. שאם לא יקבל ההקדמות אשר יצטרכו לחכמה המדינית, ולא ילמוד ההקדמות הצריכות אל העיון והחקירה, רק ישען על בינתו, הנה זה לא ישיג החכמה ולא יצדק בו שם חכם באמת.
הסוג השני הוא הטוב הגופני, אשר הוא מפאת החומר, והוא היותר דבק בחומר, כמו שהוא היופי והכח והגבורה ודומיהם, שהם דבקים בחומר, והם מצד האב והאם, ע"ד שפירשתי אני בפסוק יפיפית מבני אדם, יר', מה שיפיפית הוא מצד בני אדם, כי כאשר יהיו האב והאם יפים, יהיו הבנים יפים. כי הכושיים יולידו בנים כושיים, והלבנים לבנים וכו'. אמנם החן שהוצק בשפתותך, והוא היותך מדבר שכלי וכו', הנה זהו ברכה מאת ה' וכו'. ועל הסוג הזה אמר איזהו גבור, להיות הגבורה המין הטוב שבכל הסוג הזה. ואמר שראוי שתהיה הגבורה הזאת לכבוש את היצר, ולהלחם כנגד הכחות הגשמיות, שהיא גבורה יותר גדולה מההתגברות על האויב, יען נגד האויב יסייעו כל הכחות הגשמיות, ונגד הכחות הגשמיות יהיו כולם כנגדו אויבי איש אנשי ביתו.
הסוג השלישי הוא יותר חצוני מזה, והם העושר והבנים והמעלה והגדולה ודומיהם, ולהיות שרשם הוא הממון, אמר שהעשיר האמיתי הוא השמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה יאכל. כי בזה יגיע אל תכלית העושר, ובזולת זה לא יגיע אליו לעולם. כי אוהב כסף לא ישבע כסף וכו'.
הסוג הרביעי הוא יותר חצוני מכולם, והוא הכבוד. כאשר ילקח על דרך שלקחו אותו ההמוניים, והוא ההכנעה אל האדם איך שיהיה כי זה קראוהו כבוד. והוא יותר חצוני מהעושר, להיות שהעושר ישתמשו ממנו בעליו יותר מהכבוד, כי הוא בידו לעשות בו מה שירצה. אמנם הכבוד הוא ביד אחרים בהחלט ואיננו בידו כלל. ואמר שהכבוד הראוי והנכון איננו קבלת הכבוד רק היותו מכבד את הבריות כי בזה ישאר הוא מכובד למה שפועל פועל הכבוד וגדלה מעלת הפועל מהמקבל כמו שנודע בחכמה המדינית, והורה על זה הראיה שהביא שנאמר בשם השם ית' כי מכבדי אכבד, כלומר פועלי הכבוד שהם מכבדים לאחרים, שבזה הם מכבדים אותי, אני אכבד אותם, כלומ', שיהיו מכובדים, כי הכבוד הניתן מאתו ית' הוא הכבוד האמיתי כו'. וכל הראיות שהביא על הסוגים הקודמים הם מבוארים בדברי המפרשים צדקו יחדו.
ואפשר לומר עוד שהתנא השלם הזה רצה להביא הדרך הנכון לתקון הקנאה והתאוה והכבוד אשר חתם בו בפרק הזה ר' אלעזר הקפר וכו'. כי בזה יהיה מקושר תחלת תהלת הפרק בסופו, מכוון אל תכלית א' אשר ביאר אותו עקביא בן מהללאל, כנגד הג' דברים הנז' כמו שביארנוהו בפ' הקודם. וזה כי עקביא ביאר, שבהסתכל האדם בג' דברים הנז' המוציאין את האדם מן העולם, לא יבא לידי עבירה כנז' שם. וזה השלם בא לומר ולהדריך ולהישיר אל הדרך הנכונה והישרה, לתקן ההפעליות והכחות הגשמיות בהם. והניח להנחה מונחת בתחלת הענין סוף השלמות, והוא למידת התורה בשהוא התכלית האחרון בשלמות המושג בעה"ז להשגת חיי העה"ב. ואחר כך ביאר תקון הג' דברים הנז', והוא אומרו איזהו חכם, כלומ' עם שידעת מהפרק הקודם במוסרי השלמים שהחכמה תחיה את בעליה, והיא כוללת כל השלמיות כלם, ראוי שתדע שהחכם האמתי הוא הלמד מכל אדם. כי בהיותו לומד מכל אדם יגדיל תורה ויאדיר. וראוי לדקדק שלא אמר שהחכם הוא השומע דברי תורה מכל אדם, רק הלומד שנהנה ממנו, ולומד ממנו מושכל. כי בזה יתוספו מושכלותיו עד שיעשה מעיין המתגבר וכו'. והוא מה שאמר דוד הע"ה מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. יר', מכל מי שהיה מלמד לי, הייתי נהנה ממנו והייתי משכיל ממנו איזה מושכל, כי עדותיך ותורתך שיחה לי. וזהו התכלית האחרון.
ואחר שהניח זה להנחה מונחת, תקן ההפעליות הגשמיות בשלשה דברים הנז'. כנגד התאוה אמר איזהו גבור הכובש את יצרו, כי בזה יתוקן רוע התאוה המוציאה את האדם מן העולם, ויהיה ראוי לשבח גדול. שלהיות היצר הרע מצד החומר נוטה אל התאוה, הנה מי שיהיה כובש את יצרו ראוי שיהולל מפני שגבר בו צד הנפש על צד החומר. והוא יותר מהלוכד עיר. שאותו הוא כבישת עיר מצד כח הגוף, וזה כבישה מצד כח השכל שרבו אויביו. והוא הנרצה בטוב ארך אפים מגבור, כי הגבור הנאמר בפי ההמון הוא הגבור מצד החומר. אמנם הגבור מצד הנפש שהוא הארך אפים הוא טוב ממנו. ולא יתכן היותו טוב ממנו רק כשיהיו מסוג אחד והוא סוג הגבורה, יתחלפו בפחות ויתר אצל הטובות, ובכן הוא כאלו אמר הגבור האמיתי הוא הגבור מצד הנפש, שכובש את הגוף, שהוא יותר טוב מהגבור סתם, אשר הוא הגבור הנזכר בפי ההמון. ובאומרו שהארך אפים הוא טוב מהגבור, אשר הוא מצד החומר, הורה ששניהם גבורים, אלא שהראשון טוב מזה האחרון כנז'.
ואחר שביאר התיקון הראוי לפחיתות התאוה, ביאר התיקון הראוי אל הקנאה, וזה כי שרש הקנאה הוא רבוי הממון, זאת תורת הקנאות שלא יקנא איש בחבירו רק מצד הטובות החצוניות, ולא יצדק שם הקנאה על זולת זה, כי קנאת הטוב איננה קנאה המוציאה את האדם מן העולם, אדרבה שלמות הוא, כאמרם ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, ולהיות העושר סוג כולל כל הטובות החצוניות, אמר זה השלם, כי לתקן הקנאה הנזכרת יתן הוא כולל גדול בזה, והוא שיהיה שמח בחלקו, כי בזה לא יקנא לשום אדם בעולם, והוא מה שנתבאר בפסוק אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, מי שרוצה ליהנות מיגיע כפיו, הנה איש כזה יהיה מאושר, למה שלא יקנא בשום אדם, כי רקב עצמות קנאה, ויהיה בו שמחה, הפך דאגת הקנאה כנז', במה שיסתפק בהכרחי לבד כאמור.
ולתקן עוות הדבר הג', והוא הכבוד המוציא את האדם מן העולם, שהרודף אחריו כל ימיו מכאובים, כשידקדק ממי קבל כבוד, וממי לא קבלו, ויצטער כשלא יכבדוהו, והוא לא יכבד לשום אדם יען נראה לו הכנעה וחסרון כבוד. אמר שהתקון בזה הוא שיכבד הוא לכל העולם, כי בזה לא יוציאהו הכבוד מן העולם, ויזכה לכבוד, כי ממה שהוא בורח הוא רודף אחריו, כי הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, והבורח ממנו ומכבד לכל העולם הכבוד רודפו, ע"ד שאמרו ז"ל בשררה שהיא חלק מהכבוד כו', והראיה תסכים לזה, כמו שפירשנו שאמר השם ית' שהמכבדים אותו, והם השלמים המכבדים את כל העולם, יכבדם הוא ית'.
והיה הכלל העולה מזה הפירוש השני במשנה הזאת, כי להיות שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, יען בכל אחד משלשתם יש רעות רבות וצרות, צריך שישתדל האדם השלם לתקנם. ולהיות שהקנאה היא רעה חולה, ורקב עצמות כנז', וזולת זה, כשירצה האדם לצבור הון רב מצד הקנאה סרבים וסלונים הם אתו, ויוסיף יגון על יגונו, אמר, שהתקון לזה הוא שישמח בחלקו. ושהתאוה להיותה רעה עוד מזאת, כי הרודף אחר המאכל והמשתה, הוא מוסיף רמה, בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ואם ירדוף אחר המשגל החשקים מחשכים גופו ונשמתו, ומתקצרים חייו ושנותיו, אמר שהתקון בזה שיהיה כובש את יצרו וכו'. וכן להיות שהרודף אחר הכבוד כל ימיו מכאובים, כי לא יסכימו כל העולם לתת כבוד לשמו כאשר אותה נפשו, והוא מכלה ימיו בתוהו שוא ודבר כזב, אמר, שהתקון בזה הוא בשיכבד הוא לכל העולם, כי כאשר יעשה זה, כל העולם יכבדוהו, והוא יפעל פועל הכבוד, ויעלה בידו גם כונתו הראשונה כנז'.
ואפשר שכיון עוד השלם הזה לדרוש יקר הערך מאד, ויהיה גם הוא מקושר למה שקדם בפרק הקודם לזה, כי למה שנכתב בפרק הקודם ונחתם היות האהבה אליו ית' התכלית האחרון, ובכן הכל הולך אחר הכונה, אשר על כן היו קינין ופתחי נדה הן הם גופי הלכות כנז', על כן, על פי השרש הזה, ביאר זה התנא שכל הפעולות האנושיות ראוי שתהיו מצוינות לתכלית טוב, במה שהוא טוב, ולעבודתו ית', כי אין שלמות הפעולה מצד הפעולה עצמה, רק מצד התכלית המכוון בה, וזהו מה שרצה, במה ששם דרך להישרת התכלית הטוב בכל הפעולות האנושיות, וביאר אותו בסוגים הד' כמדובר, אשר יקיפו על כל הפעולות כנז'. ועל הטוב הנפשיי, שהוא העיון והידיעה אצל מעלות המדות והמעלות השכליות, שהם שני מיני חלקי השכל כאמור, אמר, שהחכם ושלם בהם איננו מצד החכמה עצמה, רק מצד התכלית המכוון בה, והוא היותה לעבודתו ית'. וההוראה על זה היא בשילמוד מכל אדם, כי בזה יורה שתכליתו בלמוד הוא תכלית טוב, להשגת האמת ממי שאמרה, והראיה תוכיח על הכוונה הזאת, באומרו מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי, ירצה, אני למדתי והשכלתי מכל מי שהיה רוצה ללמדני, יען היה תכליתי וכונתי לשם שמים לעסוק בתורתך, וז"א כי עדותיך שיחה לי. או שיאמר, כי מכל מלמדיו היה לומד, יען שמכל מי שהיה לומד היה עוסק בתורה, ולהיות זה תכליתו, מכל מי שהיה לומד היתה נעשית כונתו ותכליתו, והוא כאלו אמר מכל מי שהיה מלמד לי הייתי לומד ממנו, להיות שבכל מה שהייתי משכיל ולומד הייתי עוסק בעדותיך, ואחר שהיה תכליתי מושג יהיה מה שיהיה כי הכל שוה אצלי.
וכמו כן בסוג השני מהטובות, הנה אם התכלית בגבורה שלא לשם שמים לא בצדק יגבר איש, וכשלא יהיה תכליתו רק הנצוח, יהיה עם מי שיהיה, לא עלה בידו התכלית המבוקש אצלו, להיותו שלא לשם שמים. אמנם מי שלבו לשמים ולתכלית עבודתו ית', ראוי שישכיל ויתבונן, כי כאשר יתעורר הכח הכעסני נגד האויב, ובענין הגבורה ממש, יהיה האדם מצד תגבורת השכל הישר כובש את יצרו, ולא יפעל פעולת הגבורה מצד יצרו המתגבר עליו, אדרבה מתקומם כנגד היצר בכח השכל הישר, הנה קנה אז הגבורה האמיתית, והוא אומ' איזהו גבור הכובש את יצרו, רוצה לומר איזהו גבור, מי שיכבוש את יצרו אצל פעולת הגבורה, ר"ל שלא יפעל אותה כפי מה שיתעורר בו יצרו, רק כפי הישרת השכל הישר ומשפטו, ויהיה כובש את יצרו בה במה שיצטרך, ועם זה הפירוש לא תפול קושית המפרשים בזה, שהקשו שמאחר שהפסוק אינו קורא אותו גבור, איך גדרו התנא בגדר גבור, כי לפי פירושנו זה אינם שני מינים מתחלפים הכובש את יצרו והגבור, רק מין אחד, רק שהוסיף תואר עליו, וכאלו אמר איזהו הגבור האמיתי, הטוב שבגבורים, ועל כן אמר איזהו ולא אמר מהו, כי לא רצה להודיע מהות הגבור, רק לידע איזה מהם הוא הנבחר, ואמר שהוא הגבור הנזכר עצמו, כאשר יהיה כובש את יצרו בגבורתו, כי בזה תהיה הגבורה מכוונת לתכלית טוב ונאות כאמור.
והראיה שהביא על זה תסכים מכל צד, באומ' טוב ארך אפים מגבור, יר', הטוביות של הגבור הוא האריכות אפים אשר לו, כי אם לא היה ארך אפים, היה פועל בבלי דעת בהתעוררות פתאומי, והוא כאלו אמר טוב הגבור הוא ארך אפים אשר בו. או שיאמר טוב הוא הארך אפים של הגבור, כי בזה יורה שהארך אפים הוא בגבור, ולא שיהיו ב' מינים שונים כנז', וכמו כן מושל ברוחו של הלוכד עיר, הוא טוב בהחלט, כלומר בהיותו הולך ללכוד עיר, שיהיה מושל ברוחו, ויעשה אותו בשכל בתבונה ובדעת, כי זהו טוב לגבור בלי ספק.
וכן הוא הענין בסוג הג', כי תגלה ותראה הכונה השלמה והתכלית הטוב בעושר, במה שיהיה שמח האדם בחלקו, כי אם יהיה תכליתו הממון במה שהוא ממון, או להשיג בו מעלה רמה והוא אהבת השררה, הנה לא ישבע לעולם, כי אוהב כסף לא ישבע כסף, אף כי הם יהיו לו למוקש. אמנם כאשר יסתפק בהכרחי הצריך לו, אשר הוא חלקו ביחוד, אז הגיע אל התכלית המכוון בו לכבוד ולתפארת, כי שאר מכמניו ובתי נכאת וצרי אין יתרון לו מהם, כי אם ראות עיניו. על כן אמר איזהו עשיר, כלומר, עם שנודע מהות העשיר בשהוא מי שיהיה לו הון רב, שאל איזה מהם אשר יקרא ביחוד עשיר, על יתר אופני מיני העשירים, ואמ' שהוא השמח בחלקו, הצריך לו לקיום נפשו וגופו, כי בזה יורה היות תכליתו בו לשם שמים ולעבודתו ית', והוא המבואר בראיה שהביא באומ' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, יר', כשתאכל יגיע כפיך, שהוא ההכרחי לך לבד, הנה בזה תאושר, כי תשיג התכלית המכוון בעושר, באופן שיהיה טובתך לך ולעצמך. וזהו וטוב לך, כי כאשר ישמח האדם בחלקו הצריך לו, הנה אז יהיה הטוב לו לעצמו, ולא לזולתו בעולם הזה, שיהיה שמח בו ולא יוסיף לדאבה בבקשת המותרות, וטוב לו לע"ה, מצד התכלית הטוב המכוון בו כאמור, והוא אומ' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, מה שאין כן כאשר ירצה וישתוקק אל המותרות, כי לריק יגע ועזב לאחרים חילו וכו'.
וכן הוא הענין גם כן בסוג הד', כי עם שידע התנא האלהי הזה שהמכובד הוא אשר יכבדוהו כל העולם, מצד מדותיו הטובות ומצד שלמותו, הנה יש עוד תחת הסוג הזה מכובד אחר עולה על כלם, ועליו שאל איזהו המכובד ההוא אשר יורה בפעולתו היותה לשם שמים ולעבודתו ית', ואמר שהוא המכבד את הבריות ופועל פעולת הכבוד, כי בזה יורה היות תכליתו אצל הכבוד לעבודתו ית', ולא לעשות לו יד ושם או יתר התכליות הרעות, כי במה שהוא מכבד לאחרים, הוא מורה היותו רוצה בפעולות השלמות כדרך השלמים, ולא להתפעל מהם, והוא הנרמז בפסוק באומרו כי מכבדי אכבד, שאמר השם ית' שהפועלים פעולת הכבוד, והם המכוונים אל התכלית הטוב לעבודתו ית', שזהו הכבוד הנתן לו ית', להם יכבד הש"י, ויהיו הם הנכבדים על כל כבוד יתר האנשים כנז'.
והיתה הכוונה הכוללת בד' דברים הנז' אצל התנא האלהי הנז', במה ששאל במלת איזהו, ולא במלת מהו, להורות שלא היתה שאלתו על מהותם, כי כבר נודע שהחכם הוא מי שידע חכמה רבה, והגבור הוא אשר לו יכולת וכח גדול נגד האויב, ויהיה נוצח אותו. ושהעשיר הוא אשר לו עושר וממון רב, וכן המכובד הוא אשר לפניו יכרעו גוים וישתחוו לו כל האנשים. אמנם היתה השאלה בכל אחד מהם איזהו מהם אשר יצדק עליו השם בהחלט, לשיהיה תכליתו לשם שמים ולעבודתו ית' כאמור. והוא בעצמו מה שרצה הנביא באומרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. יר', אין ראוי שיתהללו אלה השלשה מינים הנז', רק כאשר תהיה השכלתם וידיעתם וכוונתם אלי, כי זהו התכלית הטוב, כי כאשר יכוונו אליו ית', אז אפשר להם שיתהללו בהם, וזהו השכל וידוע אותי, ונתן הטעם למה ראוי שיכוונו אליו, להיות שהוא הסבה הראשונה והתכלית האחרון בכל הדברים. וז"א כי אני ה' עושה חסד וכו', ואמר כי באנשים האלה אשר תכליתם וכוונתם שלמה חפץ השי"ת, וז"א כי באלה חפצתי וכו'.
ואפשר לומר עוד שרמז בזה לדרוש טוב מאד אשר הארכתי אני בו במאמר הששי מספר פני משה, ובמקומות אחרים, והוא, כי השלם במדה אחת בשיעשה אותה בכל תנאי המעלה, ושיפעל פרטי פעולותיה מצד התבונה והשכל הישר, לא יבצר לו מאומה מכל אשר יזם לעשות ביתר המעלות כולם, עד שכל פעולה שתבא לידו מכל שאר המעלות יפעל אותה בתכלית השלמות. עד שעל כן יאמר היותו שלם בכל המעלות. אמנם אם יעשה כל פעולות המעלות כולם, זולתי אחת, בתכלית השלמות, ויחסר באחת מהם לשלא יעשה אותה כשתבא לידו, זאת היא הוראה לשאף בשאר איננו פועל אותם בשלמות מצד התבונה, רק במקרה, לא בדעת ולא בהשכל, כי אם היה פועל אותם מצד הישרת השכל הישר, הנה השכל המיישיר אליהם, היה מישיר אל כולם בלתי חסרון כלל, והרי הוא כאלו לא נשתלם בשום אחד מהמעלות והיה חסר מכולם כאמור.
והוא הנרצה אצל רז"ל באומר' במקום אחד כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ. וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וז"ל מעיקרי האמונה, כי כשיקיים האדם מצוה אחת מתרי"ג מצוות כסדר וכהוגן, ולא ישתף עמה דבר מכונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה מאהבה לשמה, הנה זכה בה לחיי העולם הבא, עכ"ל. ובמקום אשר אמרו רז"ל כל המקיים כל המצוות זולתי אחת קם ליה בארור כו', שהכוונה להם ז"ל בזה, כי העושה מצוה אחת כפי הראוי, מכוונת לעבודתו ית' מצד משפט השכל הישר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, הנה איש כזה כל מצוה שתבא לידו יעשה אותה בתכלית השלמות, כי יש בכחניותו כל המצוות, והרי הוא כאלו קיים אותם כולם, אף אם לא באה לידו רק אותה האחת לבד.
אמנם האיש אשר יעשה כל המצוות בפועל החצוני, בלתי שלמות הכונה והתכלית הנאות, הנה איש כזה קם ליה בארור, שהוא כאלו לא קיים שום אחת מכל המצוות, שהוא מצות אנשים מלומדה, ולא מצד משפט שכלי, כי זולת זה לא יתכן לומר שהמקיים כל המצוות בשלמות ובכוונה נכונה זולת אחת שיהיה קם ליה בארור חלילה, כי כמה מצוות יש ששום אחד מהשלמים לא קיימו אותם, ולא באו לידם, וכמה מן המצוות שהם תלויות בארץ ובזמן בית המקדש שאינן נוהגות בזמן הזה, היעלה על לב שמי שלא קיים אותם קם ליה בארור, חלילה לאל מעול, רק הנכון כמו שביארנו.
ועם זה יובן המחלוקת אשר בין ר' יוחנן וריש לקיש על זה בפרק חלק, בפסוק לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק, דאמ' ריש לקיש למי ששייר אפי' חק אחד, ואמר ליה ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת הכי, אלא למי שלא קיים אפי' חק אחד, ששתי הסברות הם זרות באמת, אם היתה הכוונה כפי המובן משטחיות דבריהם, כי לא יתכן שימלט האדם מגיהנם אם עשה כל עבירות שבעולם, מפני שקיים חק אחד מהתורה לבד, וכ"ש סברת ריש לקיש שלא יתכן להולמה, שירד גיהנם מי ששייר חק אחד, אם קיים כל שאר החוקים, רק הנכון כמו שביארנו, ומר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי, ולא חלק ר' יוחנן עם ריש לקיש רק באופן האמירה והגזרה, וז"א לא ניחא למריהו דאמרת עליהו הכי, כלומר אין ראוי שתבאר הדרוש על הדרך הזה שולליי, רק בדרך חיובי, כי מי שקיים חק אחד כראוי כנז' נצול מגיהנם, ואל זה רמז התנא האלהי הזה במה שביאר הד' סוגים מהטובות, וביאר ההישרה הנכונה אל כל אחד מהם, באופן שבהמצא אחד מהם ימצאו כולם, ועל כן אמר שהחכם, והוא סוג כולל לכל המעלות השכליות, הוא הלמד מכל אדם, כי הורה בזה היותו מוכן תמיד אל כל פעולת הלמידה, שזה יורה על קנין החכמה בנפש, בשהוא אוהב החכמה ומקבל האמת ממי שאמרה.
והנה מי שיעשה כן הוא מבואר שגם הוא יהיה גבור שכובש את יצרו, כי מי שישפיל עצמו ללמוד מכל אדם, הנה בזה כובש את יצרו בלי ספק, כי יצר לב האדם נוטה בטבע אל הגאוה ולא יכנע לבבו לשום אדם, וזה להיותו פועל במשפט השכל הישר והתבונה, כובש את יצרו ולומד מכל אדם. וכמו כן איש כזה הוא שמח בחלקו, שהוא חלק אדם מאל, והוא החלק המיוחד לו, אשר בו היה מה שהיה, והוא החלק שכלי, כי אם לא היה חפץ ושמח בשלמות נפשו לא היה לומד מכל אדם, אבל היה מסתפק במה שהשיג מעצמו, והיה עוסק לצבור הון רב. וכמו כן איש כזה הוא מבואר היותו מכבד את הבריות, כי במה שרוצה וחפץ מאד ללמוד מכלם, הנה הוא מכבד אותם בזה.
ועל כן ביאר מעלת החכמה בגדר הזה, לשיהיו בו נכללות שאר המעלות כנז', ועל דרך זה הוא מה שביאר בגבור, כי באומרו שהגבור הוא הכובש את יצרו, נשמע מזה בלי ספק שאיש כזה ילמוד מכל אדם, שבמה שכובש את יצרו יכנע לפני כל אדם ללמוד ממנו תורה, וכמו כן איש כזה יהיה שמח בחלקו, כי במה שהוא כובש את יצרו, הנה אם יתאוה אל הממון הרב, יהיה כובש את יצרו, ויסתפק בהכרחי, וכמו כן יהיה מכבד את כל הבריות, כי לא יתן מקום ליצרו להתכבד בקלון חבירו, רק ישפיל עצמו לכבד לכל העולם.
ועל דרך זה הוא מבואר שהשמח בחלקו, כמו שביארנו שהוא חלקו המיוחד לו, או בחלקו מהממון, ילמוד מכל אדם, ויהיה כובש את יצרו מאחר שאינו חפץ במותרות, והוא שמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה יאכל. וכמו כן יהיה מכבד לכל אדם, מאחר שהוא שמח בחלק המגיע לו מהטובות החצוניות, לתכלית השגת הטוב האמיתי, וכ"ש שיהיה למד מכל אדם, מאחר שזהו תכליתו וכונתו הראשונה כמדובר.
והיתה בזה כונת התנא האלהי להודיע ולהודע, שכאשר יעשה האדם אחת מכל המעלות האלה כפי הסדר המסודר מאתו ית', לתכלית הטוב במה שהוא טוב, ולא ישתף עמה דבר מכונות העולם כמו שפי' הרמב"ם ז"ל, יעלו בידו כולם יחד, וכאלו אמר איזהו חכם, הכולל כל שאר המעלות האלה, ואמר הוא הלמד מכל אדם, וכן הגבור שהוא הכובש את יצרו, להיותו כולל גם כן את כל הד', וכן העשיר כשיהיה שמח בחלקו, וכן המכובד כשיהיה מכבד את הבריות, והוא דרוש עמוק אצל הפלוסופיא המדינית, והשרש בו הוא, כי להיות התבונה אחת מהמעלות השכליות הכוללת לכל המדותיות, יתחייב שבהמצא התבונה באחת מהמעלות ימצאו כולם על ידה, והתנא השלם הזה במה שביאר, בכל אחד מהארבעה, המשפט והסדר הראוי מצד משפט השכל הישר והתבונה, כלל את כולם יחד בכל אחת מהן כנז'.
ואפשר שרצה לרשום התנא השלם הזה בדבריו אלה, הטוב האנושיי והאמצעי להשגתו, אשר הוא במדרגת כלי אליו, והאות על השגתו, שהם שלשה דברים, נתבארו שלשתם בחכמה המדינית, אשר על צירם תסוב דלת האושר והשלמות האחרון. והנה בשנים הראשונים אשר זכר, והם החכם והגבור כלל הטוב האנושי. כי בחכם כלל כל המעלות השכליות, אשר מפאת השכל העיוני. ובגבור הכובש את יצרו כלל כל שלמות המעלות המדותיות אשר מפאת השכל המעשי, כי הכובש והוא הירא חטא, הוא בא מצד ההרגל להיות צדיק גמור ושלם בכל המדות, ולכן היתה הגבורה הזאת אחת מהארבעה מעלות הכוללות כל המעלות כלן, הנקראות בלשון לטין קארדינאליש.
ואחר שכלל בחכם ובגבור שני חלקי השלמות, שהם כנגד שני חלקי השכל כנז', ביאר הכלי והאמצעי אל פעולות המעלות כלן, שהוא הממון, אשר הוא סוג כולל להשגת האמצעיים המביאים אל שלמות הפעולות כלם כאמור, ואמר שהעשיר אשר יהיה תכליתו להשתמש מעושרו במדרגת כלי להשגת השלמות, ולא יכסוף אותו מצד עצמו, הוא השמח בחלקו, שהכונה בו לשמוח בחלק הצריך לו להשגת השלמות, ואת היותר יחרים, והיה לבהמת השדה ולבני אדם הדומים לה.
ואחר שביאר האמצעי כנז', ביאר הכבוד אשר הוא אות המעלות, כמו שאמר הפילוסוף שהכבוד הוא נתן לאות על המעלה, ועל כן יותן למעולה, ואמר התנא שהמכובד האמיתי, אשר הוא מורה בפעולתו היותו מעולה, הוא הפועל פעולת המעלה, שבמה שמכבד לאחרים הוא פועל כפי המעלה, ואין לך אות גדול על מעלתו מזה.
ואפשר שיפורשו דברי התנא מסכימים אל הכונה הכוללת אשר זכרנו, ולכונת הנביא אשר ממנו לוקחו. וראשונה נבאר דברי הנביא באמרו אל יתהלל וכו', אף על פי שאין מדרכנו לבאר דבר זולת כונת התנא, להיותו צריך להבנת כונתו על נכון, נבאר כונת הנביא בהם בקצור, ואחר נבוא לביאור דבריו, ונאמר, שמלבד מה שפירשו בו המפרשים, ומה שפירשתי אני בהם במקומות שונות, אפשר שיפורשו עוד בשלשה פנים, כלם מסכימים לכונה אחת, אשר בה תושג הבנת כונת התנא השלם הזה.
הפירוש הא' הוא, שאמר שאין ראוי שהחכם והגבור והעשיר יתהללו בחכמתם או בגבורתם, והטעם בזה הוא, להיות שלא השיגו זה מצד השתדלותם, רק מצד היותו הוא ית' חפץ וגוזר בזה, על דרך שארז"ל טפה זו מה תהא עליה, חכם או טפש, גבור או חלש וכו', והוא אומרו אל יתהלל חכם בחכמתו כו', כאלו אמר כי אין ראוי שיתהלל בחכמה אשר בו, כי ההלול לא יפול רק בדבר המושג מצד השתדלותו, ואמר כי בזאת ראוי שיתהלל המתהלל, והוא ביראת שמים, אשר היא תלויה במה שישכיל וידע שהשם ית' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי כאשר ישכיל זה יהיה שלם וטוב וצדיק גמור, ולהיות שצדיק ורשע לא קאמר, כי זה נמשך לבחירת האדם, על כן אפשר שיתהלל בזה, אמנם באלה השלשה הנזכרים, שהם החכם הגבור והעשיר, נמשך מצד חפצו ית', וזהו כי באלה חפצתי נאם ה', ועל כן אין ראוי שיתהלל בהם.
השני הוא, כאלו אמר שאין ראוי לחכם שיתהלל בחכמתו, רוצה לומר, בחושבו שהחכמה היא קנויה לו מצדו, ושהיא שלו מעשה ידיו, וזהו בחכמתו, שהיה לו לומר אל יתהלל חכם בחכמה וכו', וכמו כן אמר שהעשיר לא יתהלל, באופן שייחד העושר לעצמו וכן הגבור וכו', אמנם אמר שאלה המתהללים בשלשה דברים הנזכרים, יוכלו להתהלל בהם אבל לא באופן הנז', אלא שאופן ההלול יהיה שהשם ית' רצה שיהיו הם חכמים מצד טוב הכנתם, וזה האופן מההלול יאות להם. וז"א כי אם בזאת יתהלל המתהלל, יר', בזאת הדרך יתהלל המתהלל הנז' מהשלשה, במה שישכיל וידע כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה, שהוא רמז אל השלשה הנז', ושחפצתי באלה מבזולתם, בזה האופן אפשר להם שיתהללו, כי זהו הלול נאה ומתקבל. וכפי זה הדרך אפשר שאומרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל, רוצה לומר, כי עם היות שיגונה המתהלל במה שלא השיג הוא, הנה כאשר יהיה מתהלל במה שישכיל וידע שאני הוא הסבה בזה, כי חפצתי באלה, הנה אז אין צריך לומר שלא יגונה, אלא שישובח ויתהלל מפי אחרים.
השלישי הוא, שאמר שהחכם אין ראוי שיתהלל בשום צד בחכמה בשיאמר שהוא חכם, שהוא שם כולל כללות ההשגה עם היותה שלו, וכן הגבור לא יתהלל בגבורה עם היותה מיוחדת לו, שבהשתדלותו השיג אותה, וכן העשיר בעושר, אף שיהיה עושרו שיגע בו ומצאו, כי עם היותו נגזר מאתו ית', הנה עם כל זה תצטרף עם הרצון האלהי השתדלות האדם. והוא כאלו אמר, שעם היות שהחכמה היא מושגת לאדם מצד השתדלותו, עד שעל כן תקרא חכמתו, עם כל זה אין ראוי שיתהלל בה בחושבו שמצדו נמשכה בהחלט, אך ההלול שיתהלל בה ראוי שיהיה בזה התנאי, בשישכיל וידע כי עם היות שהם דברים מושגים מפאת ההשתדלות ובחירת האדם, נצטרפה בזה ההשגחה האלהית, בשהוא ית' רצה וחפץ שיהיו חכמים או גבורים וכו', ועל כן ראוי שישכיל וידע האדם שהשם ית' הוא עושה מהחסד משפט וצדקה בארץ, ירצה, כי מה שהוא חסד מאתו ית', במה שרוצה שיהיה זה חכם דרך משל, רצה שיגיע לו בהשתדלותו, כי בזה ישוב משפט וצדק ונמצא שהוא עושה החסד שיהיה משפט פה למטה בארץ, ושיבא מפאת האדם כדי ליתן לו שכר בעמלו, שהוא הצדקה, והיא גם כן בארץ, כי הנה שכרו אתו בהשגת השלמות עצמו כנז', וז"א כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ וכו', והוא כאלו אמר שישכיל וידע שהוא ית' עושה מהחסד משפט וצדקה וכו', והסבה בזה הוא כי ה' חפץ באלה שיהיו חכמים או גבורים או עשירים, ועל כן הוא חסד שנעשה משפט כאמור.
ועם זה תתבאר כוונת התנא, כי הכוונה הכוללת בכל המשנה הוא, שאין ראוי ששום אחד מאלה יתהלל במה שקנה מהחכמה והגבורה והעושר והכבוד כאלו הוא הממציא אותה בהחלט, וביאר הדרך הפרטי הראוי בכל אחד מהם, כדי שתגלה ותראה היות האדם מתנהג בהם כאלו נתנו לו מאתו ית', כי החכם הלמד מכל אדם יורה שאיננה מאתו, רק מפאת השם ית' שרצה לזכות אותו במה שרצה ליחד הדבר אל השתדלותו בהשגחה, והוא מה שאמר הפסוק מכל מלמדי השכלתי, להיות שעדותיך והיא התורה היא שיחה לי, אשר היא נתונה מאתו ית', וכמו כן מי שהוא שמח בחלקו, היא הוראה שידע שאין נותנין לו עוד מלמעלה, ושהחריצות שקר במה שיגע על המותרות, והוא המוכח מהראיה שהביא מפסוק יגיע כפיך כי תאכל, יר', כשתסתפק במה שתשיג מצד יגיעתך, ולא תשתדל על השגת המותרות, בחושבך שלריק תיגע, הנה בזה אשרך בעולם הזה, שלא יהיה יגיעך לבטלה, שאם היית רוצה יותר היה לבטלה, אם אינו גזור מן השמים, וטוב לך לעולם הבא, מצד האמונה השלמה אשר תקנה במה שתדע שהכל הוא בהשגחתו ית' הנפלאה, וכמו כן הגבור הכובש את יצרו, הנה ידע באמת ויכיר כי הגבורה היא מאתו ית', ולא בכח יגבר איש פן יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי וכו', וכמו כן המכבד את הבריות יכיר שהשי"ת הוא החולק מכבודו לכל העולם וכו'.
ואפשר עוד לומר בדברי התנא השלם הזה, כי באומרו איזהו חכם הלמד מכל אדם, ביאר גדר החכם ממש, בשהוא יודע מאד, ולא יהיה תלמיד, כי לפום ריהטא יראה באמת שאין זה גדר הרב רק גדר התלמיד, וכן בכולם גדר החלש הוא שכובש את יצרו לבלתי יכולת, וגדר העני הוא השמח בחלקו הקטן, והעשיר יצבור הון במשא ומתן, וכן גדר הבלתי נכבד הוא, שהוא מכבד לכולם, ואין איש שיכבדהו, אשר על כן נאמר שהוא כאלו אמר שהחכם האמתי הוא הכולל בכל החכמות כולם, והוא אשר כח בו וחכמה כדי שיצדק בו, ויהיה אפשר לו ללמוד ולהבין מכל אדם שבמציאות בכל איזו חכמה שילמדהו, ויצליח בלמודו, כי זה לא יתכן אם לא שיהיה הוא חכם בכל חכמה, על דרך ישמע חכם ויוסיף לקח, כי מי שהוא חכם יוסיף דעת בכל מה שישמע מאחר, או על דרך אומ' ז"ל ומתלמידי יותר מכולם, שהוא למד מכל אדם במה שמלמד להם.
והראיה תסכים לזה באומ' מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי, יר', מכל מי שהיה מלמד לי, הייתי משכיל ומבין ממנו מה שהיה אומר לי, אף שיהיה מכל איזו חכמה בעולם, והסבה בזה היא, מפני שקדמה לי ידיעת התורה, אשר היא תכלול כל החכמות, והחכם בה הוא החכם האמיתי, וז"א כי עדותיך שיחה לי וכו'.
וכן אומרו איזהו גבור הכובש את יצרו, רוצה לומר, שגדר הגבור הוא, מי שיצדק בו שהוא כובש את יצרו, כי אם הוא חלש לא יצדק בו היותו כובש את יצרו, כי בטבע לאפס יכולת נכנע היצר לו, אמנם מי שיאמר עליו שהוא כובש את יצרו, הנה הוא הגבור בפועל שיצרו מתגבר עליו, שאז יצדק בו באמת שהוא כובש, הנה זה הוא גבור.
והראיה תסכים גם היא מכל צד כאומ' טוב ארך אפים מגבור, יר', טוב הוא הארך אפים כשיהיה מגבור, כי כשיהיה מחלש לא יהיה ארך אפים טוב וראוי, ולא יצדק בו באמת תואר ארך אפים, רק בדרך שלוח. וכמו כן טוב הוא היות מושל ברוחו, כשיהיה זה מלוכד עיר, שהוא גבור בפועל, ותהיה לפי זה המ"ם מ"ם הפועל, כמו מה' מצעדי גבר כוננו וכו' ורבים כמוה, ולא מ"ם היתרון כאשר ביארנו עד עתה.
וכמו כן אומר איזהו עשיר השמח בחלקו, ביאר גדר העשיר, כי מי שיהיה לו חלק טוב ונאות אצל ההצלחה האנושית, עד שהוא שמח בו, הנה זה הוא העשיר, כי אם אין קץ לתאותו הנה לא יצדק בו שם עשיר, וכן מי שיהיה עני מאד, לא יצדק בו היותו שמח בחלקו, כי זה לא יבא בכלל חלק העושר, ואם יתפשט לבלתי בעל תכלית לא יוקף בגדר, אשר על כן היה הגדר האמיתי, הוא אשר הגיע להשגת חלק מה מהעושר, שזה יקרא חלק העשיר הנזכר. ואמר שכאשר ישמח בו, יקרא עשיר באמת.
והראייה גם היא תסכים לזה באומרו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, יר', כשתאכל ותהנה מיגיעך להצלחתך, ולא יהיה תכליתך לצבור הון ולמלאת אוצרותיך זהב, רק תשמח בחלק המושג לך להנאתך ולטובתך, הנה בזה אשרך וטוב לך, יר', הטוב המגיע מזה יהיה לך, לעצמותך, בעולם הזה ובעולם הבא.
וכן אומרו איזהו מכובד המכבד את הבריות, הוא מבואר היותו מסכים אל הכוונה הנז', והוא, כי גדר המכובד אשר יצדק עליו היותו מכובד הוא, אשר בהיותו מכבד לאחרים, הם נשארים מכובדים, וז"א המכבד את הבריות, רוצה לומר, אשר יצדק עליו שהוא מכבד את הבריות, כי אם יהיה איש פחות עושה פעולת הכבוד למעולה, יהיה קלון למעולה ההוא, ואם כן גדר המכובד הוא, כאשר המעולה ההוא יאמר שכבדו המכבד אותו, כי זה בלי ספק יורה היותו מכובד מי שכבדו, ואם כן המכבד את הבריות, אשר יאמר באמת שהוא מכבד אותם, הנה איש כזה הוא מכובד בלי ספק, כי הנה הוא מקבל כבוד במה שמתכבדים בו המקבלים ממנו הכבוד, ונמצא שבהיותו פועל הכבוד, הוא מתפעל מהכבוד עצמו, כי במה שיתכבדו בהכנעתו אליהם, הוא כבוד גדול לו, והוראת מעלתו, וכפי גדר הכבוד, שהוא אות ניתן כפי המעלה, הרי נתן לו כבוד גדול ואות על מעלתו, במה שמתכבדים בהכנעתו יותר מבהכנעת זולתו. וזהו דקדוק נכון לקוח מפאת הגדר כאמור.
והראיה תסכים מכל צד באומרו כי מכבדי אכבד, יר', שאמר השם ית' שהמכבדים אותו, והם המכבדים את הבריות, אשר יאמר באמת שהם מכבדים אותם, ושהמתכבדים מקבלים מהם כבוד, הנה אלה הם המכובדים באמת, שהשם ית' נותן להם הכבוד, אמנם הבוזים את השם ית', והם הבוזים את הבריות, כאשר ירצו לעשות להם פעולת הכבוד, וזה מצד פחיתותם בלי ספק, הנה אנשים כאלה יקלו הם מעצמם ולא יכובדו בשום צד שגלה כבוד מהם, ולא בא להם הקלון מאתו ית', שאין רע יורד מלמעלה, רק הם מצד עצמם ופחיתותם יקלו כאמור.
משנה ב
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה וכו'. הנה השלם הזה לא בא לחלוק על בן זומא חלילה, אלא מפני שלבו ראה ששם דרך לשלמות השכל העיוני והמעשי, כאומרו איזהו חכם ואיזהו גבור, רצה להרחיב עוד הביאור בחלק המעשי, והזהיר על הזריזות במצות אחר שכלל בן זומא הדרך הכוללת ילכו בה, ואמר שיהא רץ אפילו למצוה קלה בזריזות גדול, לפי שבהיותו רץ למצוה אחת, אפי' שתהא קלה, נמשכת אחרת לה, והרי הוא כאלו רץ למצות רבות, כי אותה האחרת גוררת אחרת, באופן שבהיותו רץ למצוה אחת הוא רץ למצוות רבות. וז"א שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, וזהו טעם לשראוי שירוץ למצוה אף שתהיה קלה, מאחר שהוא כאלו רץ למצות רבות כנז', וביאר טעם אחר לשאין ראוי להקפיד בין שתהיה המצוה קלה או שתהיה חמורה, באומרו ששכר מצוה מצוה, ר"ל, שהשכר הנתון מצד המצוה הוא להיותה מצוה אלהית, ולא מצד הפעולה, רק מצד השם הכולל, והוא היותה מצוה, שזה כולל בכולן בשווי.
או שיאמר שראוי שירוץ האדם למצוה אף שתהיה קלה, וכן שיברח מן העבירה, להיות שמצוה גוררת מצוה אחרת, ועבירה גוררת עבירה אחרת, ועל כן ראוי לרוץ אל המצוה ולברוח מן העבירה כנז', וביאר התועלת הנמשך מהמצוות, וכאלו הרגיש כי אחר שהרץ אל המצוה יזכה למצוה אחרת, וכן מהאחרת לאחרת, מה תועלת לכל המצוות האלה, ואמר שהשכר המושג מעשות המצוה אינו דבר נבדל מהמצוה, רק הוא המצוה עצמה, כי בעשות האדם המצוות עם הכוונה הראויה והתכלית הנכון, הנה בזה יהיה דבק בשם ית', שהוא התענוג והשלמות האחרון והשכר האמיתי, באופן שאין השכר נבדל מהמצוה, כי להיות הדבקות מתחייב בעשות המצוה, נמצא שהשכר עצמו הוא המצוה, אשר בעשייתה נמצא הדבקות כנז', ומאחר ששכר המצוה הוא שיעשה האדם המצוה, כי בזה הנה שכרו אתו, אם כן כשמצוה אחת תגרור מצוה אחרת, הרי הוא כאלו נכפל השכר, באופן שמאמר ששכר מצוה מצוה, הוא טעם למאמר שמצוה גוררת מצוה, וכאלו אמר הוי רץ למצוה וכו', יען יש לך שכר גדול מזה, והוא שהמצוה ההיא תגרור ותמשיך אחריה מצוה אחרת, והיה בזה השכר המושג גדול להיות ששכר המצוה הוא המצוה עצמה, שעשות המצוה הוא השגת הדבקות כנז', והוא מסכים למה שאמר הרמב"ן ז"ל בתירוץ הקושיא אשר הקשו הקדמונים ונתחבטו בה מאד, באומרם למה לא נכתבו בתורה היעודים הנפשיים, כי לדעת הרמב"ן ז"ל, שהוא הנכון בעיני, אין מקום לכתוב אותם, כי מה שהוא נמשך בטבע ובהכרח, והוא דבק בו, ומצטרך אליו, לא יאמר אם תעשה כך, אעשה לך כך, כי לא יאמר אם תעסוק בתורה, או תקיים המצוות, אתן לך השכר הרוחני, אחר שעשיית המצוות והעסק בתורה הוא הדרך הישר אל השכר הרוחני, ודבק בו כאמור. ועל דרך זה יהיה אומרו ושכר עבירה עבירה, כלומר שכר בריחתך מהעבירה היא ההרחקה עצמה מן העבירה שבה תעדר הדבקות.
ולהיות בעיני קשה מאד לומר שבאו דברי השלם הזה שלא בדקדוק גדול, אפשר לומר עוד, כי מה שאמר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, רוצה לומר, מהעבירה הקלה, כי מלת קלה הנז' אצל המצוה, נמשכת גם אל העבירה, והוא כאלו אמר ובורח מן העבירה הקלה, ותהיה כוונתו שיהיה רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה הקלה בפרטות וביחוד, ויהיה לשונו מדוקדק, שהוא כאלו אמר שמרוצתו תהיה דוקא אל המצוה הקלה, ובריחתו מהעבירה הקלה, ורצה בזה לרמוז אל דרוש אמיתי וענין גדול הערך, להישיר ולהדריך האדם אל השלמות, להגיע אליו בנקל, וזולתו שוא ותפל ויגיעת בשר. והוא, כי מי שירצה להגיע אל תכלית קיום הקנינים בנפש, ראוי שירגיל בפעולות המביאות אליו, כמו שביאר הפילוסוף בספר המדות, ואנחנו הארכנו מאד שם בביאורנו עליו.
והנה הפעולות הם כסולם לעלות בהם אל הקנינים הטובים, ולרדת אל הקנינים הרעים, מדרגה אחר מדרגה, וזה כי בהתחלה ראוי להתחיל ההרגל בפעולות קלות ההשגה, אשר החומר, ובכלל הכחות הגשמיות, לא יקוצו בהם, ויקבלו אותם בסבר פנים יפות, ואחר שיורגלו בהם, כאשר יפעלו אחרות קשות מעט מהראשונות, יהיו גם הם קלות אליו, וכן ישתלשלו בקלות לעולם, כמו שיקרה ממש בעליה בסולם מדרגה אחר מדרגה, כי מי שירצה לדלג במהירות מהמדרגה התחתונה אל העליונה שבכולם, יהיה נמנע העלייה, ואם יעלה מדרגות רבות בבת אחת, תהיה קשה העליה, אשר על כן הדרך הנכון והתחבולה הנאותה בזה הוא, שלעולם יהיה האדם רץ למצוה קלה ולא אל החמורה, כי אם יבא פתאום לעלות אל החמורה, ימנע מהשגתה, ולא יפעל אותה, ואמנם אם ירוץ אל הקלה תמיד, הנה בזה יגיע אל התכלית, ורצה באומרו אל הקלה, לא שתהיה קלה מצד עצמה, רק שתהיה קלת ההשגה אליו, באופן שכשתבוא לידו גם החמורה שבחמורות, אם יבא אליה מדרגה אחר מדרגה, היא גם היא תהיה קלה אליו, באופן שמאמר הוי רץ למצוה קלה יצדק בכל המצוות כולן, וכאלו אמר שיעשה באופן שלעולם תהיה מרוצתו אל המצוה מדרגה אחר מדרגה, אשר עם זה לעולם יצדק בו שהוא רץ למצוה קלה בעיניו לעשותה כנז'.
וכמו כן ראוי לאדם שיהיה בורח מן העבירה הקלה, לפי שמהעבירה החמורה, אשר יראה בעיניו חמורה, כל אדם יברח ממנה, כי מאחר שנראה בעיניו שהיא עבירה חמורה, מי הוא זה ואיזה הוא אשר יעשה אותה ולא יברח ממנה. אמנם מה שראוי לאדם הוא, שיזהר וישמר לברוח מהעבירה הקלה שהוא דש בעקביו, והיא קלה בעיניו, כי כאשר יעשה אותה ולא יברח ממנה, יבוא לעשות אחרת יותר חמורה, ותהיה קלה בעיניו גם היא, עד שמעט מעט יבוא אל החמורה מאד, ולא ירגיש בחומרתה, כמו שיקרה לעולה בסולם כנז', אשר הוא משל נפלא מאד אל הענין הזה, ע"ד שארז"ל כל מי שעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר כו', והוא דרוש עמוק הארכתי אני בו במאמר הז' מספר פני משה ובמקומות שונות מהספר, אשר הוא שרש גדול לחכמה המדינית, אשר על כן הזהיר התנא השלם הזה שלעולם ישתדל האדם לברוח מהעבירה אשר היא קלה בעיניו, כי אותה היא אשר תוציא האדם מן העולם, ויביאהו אל החמורה מדרגה אחר מדרגה כנז'.
ואומרו ששכר מצוה מצוה, הוא מאמר נפלא מאד, מסכים אל הדרוש ומודיע שרשו, והוא מה שנתבאר בחכמה המדינית, כי מהרגל הפעולות יתהוו הקנינים, ואחר הוויית הקנינים בנפש השלם, יצאו הפעולות השלמות, והם שני אופני מיני פעולות הקודמות אל הקנינים, ואשר הם אחר הקנינים, שהם היותר שלמות מהקודמות, והוא משל המנגן, כי בהרגילו פעולת הנגון, יעשה מנגן וישיג קנין הנגון, ואחר הקנין ינגן היטב, ויפעל פעולת הנגון, כן הוא הענין אצל הפעולות, כי מהרגל הפעולות השלמות והמצוות, ימשכו הקנינים, אשר הוא השלמות האחרון בשלם. וז"א ששכר מצוה מצוה, יר', ששכר המצוה, והיא הפעולה, איך שתהיה, הנה שכרו ותכליתו הוא לעשות מצוה, אלא שהמצוה אשר תהיה אחר הקנין, היא יותר שלמה, וכן פעולת הבריחה מהעבירה, שהיא שכר העבירה, תביא אל הבריחה מהעבירה, שהוא אחר הקנין, שהיא יותר רעה כנודע. והוא כאלו אמר ושכר הבריחה מהעבירה שכר בריחה מהעבירה, אלא שקצר בלשונו, כמשפט ברוב המקומות, בסומכו על מה שקדם לומר ובורח מן העבירה, שזכירת העבירה אחר כך יובן עם הבריחה הנז', והוא דקדוק נכון למי שעיין בחכמה המדינית.
משנה ג
ואמנם אומרו הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר וכו', אפשר שיהיה מקושר למה שאמר בן זומא, שהמכובד ראוי שיכבד את כל הבריות, ואמר זה השלם, שלפחות אף אם לא יכבד לכל אדם, לא יבזה אותו, וכמו כן אל יהי מרחיק ומפליג כל דבר, בחושבו שאינו צריך לשום דבר, ולשום אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה, רוצה לומר אין לך אדם שלא יהיה לו יכולת ושעה משחקת לו בעולם הזה, ואפשר שיזיקך, או שיהיה לו שעה וזמן לעולם הבא, ואותו מכ"ש שאין ראוי שתבזה אותו, מאחר שהוא שלם. וז"א שאין לך אדם שאין לו שעה, יר', כי לא ימנע מחלוקה אם שיהיה בן העולם הזה או בן העולם הבא, ובין כך ובין כך ממה נפשך אין ראוי שתבזה אותו כנז'. וכמו כן אין לך דבר מהדברים שאין לו מקום תצטרך אליו, כי לא נברא לבטלה רק לצורך האדם.
ואפשר שיהיה נמשך למה שאמר למעלה מסכים אל הדרוש מכל צד, והוא תוספת ביאור הדרוש הנכלל בדבריו הראשונים, והוא הנכון אצלי בכל מקום שנאמר הוא היה אומר, כמו שזכרתי כבר במקום אחר. והיתה כוונתו בזה, כי להיות שמה שאמר עד פה, הוא על המצות האלהיות, והוא חלק העבודה אשר זכר שמעון הצדיק בתחלת המסכתא כאשר ביארנו, אמר, שהוא גם כן היה אומר ומזהיר בשני הדברים הנזכרים אצל הגמילות חסדים, והם קיום הדברים אשר בין אדם לחבירו, הצריכים אל הקבוץ המדיני לקיומם והעמדתם. והבריחה מהדברים המגונים, אשר כנגדו אמר במצות ובורח מן העבירה, שהוא כלו שלמות המעשה, אשר הוא הנרצה אצלו גם במאמרו הקודם כמו שביארנו.
ועל כן אמר הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם, שהוא למאי דסליק מיניה, והוא כאלו אמר אל תהי מבזה לשום אדם, במה שלא תרצה להתנהג עמו במדה הראויה בין אדם לחבירו, למה שיהיה נבזה בעיניך, כי אין לך אדם שאין לו שעה, אשר על כן אין ראוי להתנהג עמו רק כפי המעלה המדותית הראויה בין אדם לחבירו, בשתאהב אותו כמוך, יהיה מי שיהיה, כי בזה יתקיים הקבוץ, כי אם תשער זה, לא יהיה שום אדם נבזה בעיניך, כאשר תאהבהו כמוך, אשר הוא שרש כולל כל המדות האנושיות כנודע. וכמו כן בעשיית הטוב, אשר כנגדו אמר במצוות והוי רץ למצוה וכו', אמר בגמילות חסדים ואל תהי מפליג ומרחיק שום דבר מעשותו, שאין לך דבר שאין לו מקום לשתפעל אותו, אשר על כן אין ראוי שתרחיקהו כאמור.
משנה ד
רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה. הנה המשנה הזאת קשת ההבנה עד מאד, שלא תפול מלת תקוה רק על דבר שיקוה האדם ברצונו שמתאוה אליו, והנה אין איש שיקוה ונפשו אותה להיות רמה. היה לו לומר שסוף אנוש רמה, או תכלית אנוש רמה. אמנם מלת תקות לא יכולתי להולמה. ושמעתי אומרים בשם חכמי הקבלה, כי להיות תקות האדם אל הטוב האחרון העליון, והוא הדבקות בו ית', ואי אפשר להשיגו רק אחר המות, נמצא שהאדם מקוה למות ולרמה, כדי לעלות באמצעותו אל הטוב העליון הנז'. והנה אמת גם זה איננו שוה לי, כי אין איש שישתוקק ויתאוה אל הרמה, אף שידע שאחריו לאור באור החיים, כי לעולם מקוה לחיות, ובסוף ישמח בהשגת הטוב, אך לא יקוה אותו בתאוה וכוסף כנז'.
אך מה שאאמינהו אני הוא, שהאנוש הנז' פה, איננו השלם, כי לא מצאנו השם הזה באדם, רק בבלתי שלם, כי שם אדם יורה על שלמות לפעמים, ככתוב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה וכו', וכן שם איש מורה תמיד על השלמות, שנאמר והאיש משה וכו' עד שהושם בו ית' ה' איש מלחמה וכו', ובמלאכיו והאיש גבריאל וכו', אך האנוש הוא הבלתי שלם. ולהיות מטבע האנוש הבלתי שלם, שישתוקק תמיד אל טובות הגוף, ברבוי האכילה והשתיה והמשגל ודומיהם, אשר הם מקצרים ימיו ושנותיו של אדם, כמו שאמר התנא מרבה בשר מרבה רמה, נמצא שבהיותו מקוה אל טוב החומר, הוא מקוה ברצונו הגמור הרמה ולא יכירהו, מסכים למאמר המליץ ורעה עוד מזאת עוצם תשוקת האיש ההמוני, שיגיעו תקופות הימים להגיע למבוקשיו, ואולי עם זה לראות ברעתו כלתה נפשו, שתכלה שנה וקללותיה תגלינה וכו', על כן אמר התנא האלהי הזה, שישתדל האדם להיות שפל רוח, ולא יתן יד לחומר להתגאות, כי ישתרר עליו גם השתרר, ונתן טעם לשאין ראוי, לתת מקום לחומר להתגבר על הנפש, יען כל תקות האיש הנמשך אחר החומר הוא הכליון וההפסד והרמה, אשר הוא בעצמו יכסוף ההפסד והרמה במה שיכסוף התאוות הגופניות, וזה דבר מפורסם ואמיתי ונכון בישוב דברי התנא הזה באמת.
ועל כן לא אמר שתקותך רמה, בהיות התחלת המאמר מדבר לנכח. ולפי זה אפשר גם כן שיהיה מאמר שתקות אנוש רמה, טעם נכון אל שאין ראוי להתגאות, במה שיזכור שכל תקות האנוש מפאת חומרו הוא רמה ותולעה, אף שלא ירגיש בו, ואיך אם כן יתגאה מי שכל עיקר תקותו ותאותו הוא הדבר הנבזה בעיני הכל, נמאס, שהיא הרמה.
ורצה בזה רבי לויטס לחזק דברי בן עזאי, שאין ראוי שיהיה האדם בז לשום אדם, כי מלבד מה שאמר בן עזאי שאין לך אדם שאין לו שעה כנז', הנה לא די שאין ראוי שיבזהו, אלא שראוי להיות שפל בעיניו, ולזה כפל מלת מאד, כלומר שלא יהיה בז לכל אדם, ושלא די זה אלא שיושפל לפניו, ויהיה מאד מאד שפל רוח, בהיות שממקום שבאתה הגאוה, והוא מפאת החומר והכח הכעסני, הנה הוא מקוה ומאוה אל הרמה וההפסד המוחלט ואיך יתגאה.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל שם שמים בסתר, נפרעים ממנו בגלוי וכו'. הן אמת מה שפירש הרמב"ם ז"ל בזה הוא הנכון, וזולתו מפירושי שאר המפרשים שוא ותפל, חלילה לאל שופט בצדק ולשדי מעול שישוה עונש השוגג לעונש המזיד בענין חלול ה', לא יעלה על לב לעולם, כי המזיד בענין חלול השם, והוא היודע את קונו ומכון למרוד בו, אין ראוי שיהיה לו כפרה עולמית, ואמנם השוגג, אף שיהיה כל מין שוגג שיהיה, אין ראוי להענישו כעונש המזיד חלילה, עם שהוא גם הוא ראוי לעונש גדול מאד, בהיות הדבר על חלול ה', שהיה ראוי שיתן אל לבו, ולהרגיל עצמו להתרחק ולהזהר מהדברים המחייבים השגגה ההיא.
אך אמנה שיהיו נפרעים ממנו בגלוי, אף שיהיה חוטא בשוגג, ויהיו השוגג והמזיד שוים בזה, הנה זאת היא מדה ישרה בהתחלפות עונשם כאמור, שיהיו כולם נפרעים בגלוי, להורות לחוטא שעם היותו עושה זה בסתר לפי ערכו, הנה לפי ערך מי שחטא אליו, שהוא השם ית', הכל גלוי וצפוי תמיד בכל מקום שיהיה, כי אין נסתר מנגד עיניו ית' עלוי רב, ועל כן בענין חלול ה' שהוא חטא בו ית', שהוא תמיד גלוי, ולא יקרא נסתר, אף שיחטא בקרב לבו, הנה כמו שהוא גלוי הכל לפניו, ראוי שיענש בגלוי, שהוא כאלו חטא לו בגלוי, אמנם החוטא לחבירו, ראוי שהחוטא בסתר, שיענש בסתר, והחוטא בגלוי, שיענש בגלוי, באופן שיהיו תמיד המדות שוות. וזה אמיתי אצלי ואין לי ספק בו.
אמנם מה שצריך לתקן בזה לפי דרך הרמב"ם ז"ל, כי היא ישרה בעיני, הוא ישוב לשון התנא, למה הוצרך לחזור ולומר על חלול השם, מאחר שנושא גזרתו הוא כל המחלל שם שמים בסתר, והיא הקושיא החזקה אשר הכריח את המפרשים לנטות מדרך הרב ז"ל, אך לפי דעתי על פי דרכו ז"ל הם שתי גזרות, האחת היא שהמחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי, והיא הגזרה העיקרית אשר רצה בזה התנא. והגזרה השנית הוא טעם נכון אל הראשונה, והוא הטעם עצמו אשר ביארנו אנחנו, כי לענין חלול השם, הפרעון והעונש, אם מעט ואם הרבה, ראוי שיהיה בגלוי, יען הכל גלוי וצפוי לפניו ואין נסתר בערכו ית', אשר אליו היה החטא בעצם וראשונה. ולפי שיש לאומר שיאמר, כי כמו שיש הפרש בעונשים בין החוטא בשוגג לחוטא במזיד על חלול השם עצמו, כן היה ראוי שיהיה הפרש בפרעון העונש, שאם חטא בסתר בערך אל החוטא, יהיה נענש בסתר, כמו שהוא בשאר החטאים, לזה בא התנא לתרץ הקושיא הזאת, ולסתור הדעת הזה, באומרו אחד שוגג ואחד מזיד, יר', השוגג והמזיד, עם היותם מתחלפים בענשם, הנה הם שוים לענין חלול השם, לשיהיו נפרעים שניהם בגלוי כנז', מפני שהכל גלוי וצפוי לפניו ית' וכו', עם היות שכאשר לא יהיה על חלול השם, יהיה הפרש בין השוגג והמזיד במקום הפרעון ובאופן הפרעון כמדובר. והוא דקדוק נכון ואמיתי.
ואמנם כוונת מסדר המשנה, במה שהניח מאמר זה השלם אחר מאמר רבי לויטס, הוא מבואר באמת, כי להיות שבן עזאי ורבי לויטס הזהירו על הקנינים אשר בנפש מפאת הכח הכעסני, שהראשון אמר אל תהי בז לכל אדם, והשני אמר מאד מאד הוי שפל רוח, שכלם הזהירו על העדר הגאוה וגסות הרוח, והם הפעליות הנפש מפאת הכח הכעסני, ועל הרוב יתפעל האדם מהם פתאום, ויהיה במדרגת שוגג, וישוב מהרה לפעמים לתקן את אשר עותו, להראות אל העומדים שם שלא עבר עליו רוח גאוה תאוה היא לעינים, אך הקנין הרע דבק בנפש, שזהו מדרכי חלול השם שמראים נפש זכה וטהורה ונבחרת, ותחתיה תעמוד הבהרת. על כן הונח מאמר רבי יוחנן בן ברוקה שאמר, כי המחלל שם שמים בכיוצא בזה, אם יהיה הקנין הרע נשאר בנפש, והוא הנקרא חוטא בסתר, הנה ה' ית' יתפרע ממנו בגלוי, והשוגג והמזיד הם שוים בזה, עם היותם מתחלפים בעונשם, כמו שביארנו. והוא טעם נפלא מאד, שראוי להזהר מאד שלא יתגאה האדם, ולא יהיה גסות הרוח בנפשו, זולת הפועל החצוני, והוא, כי הנה במה שמראה עצמו עניו מחוץ, והוא בנפשו גאה מאד, הנה בהיותו בורח בזה מהפרסום שלא יתפרסם גנותו וקנינו הרע אשר בנפשו, השם ית' מודד לו מדה כנגד מדה, שממה שהוא בורח הוא נלכד בו, בשיהיה ענשו בפרסום כנז'.
משנה ה
רבי ישמעאל בנו אומר הלמד על מנת ללמד, מספיקים בידו ללמוד וללמד, והלמד על מנת לעשות וכו'. זולת מה שפירשתי במשנה הזאת בספר פני משה מאמר ט' סימן ב' עתה אומר מסכים אל כונת הפרק, כי למה שהיה התכלית המכוון בכל הפרק הזה תקון המחשבות והכוונה אל התכלית המכוון בהשגת השלמות, כמו שנתבאר במאמרי השלמים הקודמים. כי הנה בן זומא שם דרך נאות אל כל אחת מהטובות, שיהיו כולם מכוונות אל התכלית האמיתי לשם שמים. ובן עזאי הזהיר על הזריזות בפעולות, שמורה על הכוונה הנכונה, והוסיף ר' לויטס להפליג על הרגל הענוה נאוה כירושלים להכניע החומר, כדי שישאר השכל פנוי לכוין אל התכלית הנכסף בלתי התנגדות. והונח אחריו מאמר ר' יוחנן בן ברוקה, אשר חתם וסתם דבר הכוונה, כי בוחן לבות וכליות נפרע מהמחלל שם שמים בסתר, ומראה לעיני פני ההראות מה שבלבו, הונח עתה מאמר הבן יקיר לו ר' ישמעאל עם מאמרי שני השלמים הנמשכים אחריו, להודיע ולהודע שההשגחה האלהית כל מגמתה להוציא לפועל הכונה הטובה, על דרך מאמר רז"ל שאמרו מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, והכל לפי הכוונה, שאם הכוונה והמחשבה היא טובה בפעולות, תשתתף עמה השגחתו הנפלאה, ואם רעה היא, אף שיהיו המעשים כולם טובים, לא לרצון יעלו לפניו ית', והיו כלא היו.
על כן גזר אומר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן, ואמר, שהלמד התורה ויהיה תכליתו וכוונתו בלמוד ההוא הלמוד מצד עצמו, שחושב שהתכלית האחרון הוא העיון והידיעה מצד עצמה, כמו שחשבו רבים מהחכמים ששמו האושר והתכלית האחרון העיון והידיעה, ובכלל שלמות השכל העיוני, הנה מי ששם מגמת פניו השגת זה התכלית, וזה בחושבו שהוא התכלית האחרון, עד ששם האושר שיהיה לומד לאחרים, כי מאחר שלא שם תכלית הידיעה לדבר אחר זולתה, הנה היא תשלם במה שילמד אותה לאחרים, כי בזה יצא אל הפועל, מספיקין בידו להוציא התכלית המכוון אצלו לפועל, והוא אומרו שמספיקין בידו מן השמים ללמוד וללמד.
ואפשר שאומרו מספיקין בידו, הוא על הסבות הטבעיות, או כחותיו הגשמיות, זולת עזר ההשגחה הנפלאה. והדבר מבואר בעצמו, כי מי ששם תכליתו וכל מגמת פניו הלמוד מצד עצמו, הנה הסבות המחייבות העסק הזה בהשתתפות מחשבתו, אשר יזרז בה כחותיו לשים בפועל הדבר הנכסף אצלו, שהוא הלמוד מצד עצמו, בלתי תכלית אחר, יביאוהו עד קצו, ואחר שיבא עד קצהו, וכפי האפשר לו, יתפשט לזולתו, וילמוד מה שהשיג לאחרים, כדי להשלים עצמו יותר במושג אצלו על דרך ומתלמידי יותר מכלם.
ואמר שמי שיהיה תכליתו הנכסף אצלו וכונתו ותחלת מחשבתו בלמודו, כדי שיכיר את בוראו ויאהבהו, ויהיה תכלית ידיעתו לשמור לעשות מצותיו חקותיו ותורותיו, והוא האיש אשר נאמר בפרק הקודם שמעשיו מרובין מחכמתו, ששם תכליתו המעשה, כאשר ביארנו, הנה כאשר יהיה זה תכליתו, יתחייב בטבע באמת ובתמים שיעלה בידו להשגת תכליתו זה, שיהיה לומד התורה ויהיה מלמד אותה לאחרים, כדי שישתלם בלמודו כמדובר, כי במה שילמד לאחרים ישתלם יותר בלמודו. וז"א מספיקין בידו ללמוד וללמד, וזה אם מפאת ההשגחה, ואם מצד כחותיו או בסבות הטבעיות אשר יחייבוהו כאמור, וזולת זה שהוא הקודם, מספיקין עוד בידו לשמור ולעשות, שהוא הנכסף אצלו בתחלת מחשבתו, ובאומרו לשמור, רצה בזה שיהיו ראשונה המעשים קנינים שמורים וקיימים בנפש, ואחר כך יפעל הפעולות השלמות הנמשכות מהקנינים השמורים, ולא זכר המעשים הקודמים אל הקנינים, אשר הקנינים מתהוים מהם, כי במלת לשמור נכללו, כי באומרו שמספיקין בידו לשמור. והוא שמירת הקנינים והוייתם, הנה זה ידוע שיהיה מצד הרגל הפעולות הקודמות.
ואחר שמירת הקנינים זכר המעשים הנמשכים מהם, והם הנקראים מעשים סתם, ועליהם אמר ולעשות שהוא המעשה, אשר הוא אחר השמירה כנז', והנה הוא מבואר כפי הטבע, כי מי ששם מגמת פניו והשתדלותו המעשה, ושם הלמוד במדרגת המביא אליו, שישתדל מאד לשלמות הלמוד בחלקיו, שהוא ללמוד וללמד, ולשלמות המעשה בכל חלקיו שהוא לשמור ולעשות. אך מי ששם הלמוד תכלית אחרון מצד עצמו, לא ישתלם במעשה, רק בלמוד, אשר הוא התכלית הנכסף אצלו מצד עצמו כאמור. ובזה נתישבו דברי השלם הזה על נכון.
והונח אחר זה מאמר רבי צדוק, יען הניח להנחה מונחת רבי ישמעאל, שהלמד על מנת ללמד והוא הלמד לתכלית הלמוד עצמו, בלתי תכלית אחר, מספיקין בידו ללמוד וללמד. ויש בזה מקום לטעות, שהנכסף להיות חכם, ואין תכליתו המעשה הנמשך ממנו, רק החכמה מצד עצמה, יראה שיאות לו שיתכבד בחכמתו, או שיהנה ממנה בשיועילוהו האנשים מצד חכמתו, על כן הזהיר על שני הדברים גם יחד, וז"א ר' צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם, יר', אתה הלמד על מנת ללמד, ואין תכליתך רק הלמודים, לא תעשה אותם עטרה לראשך להתגדל בהם בפני העולם, שהוא הכבוד הנמשך מהם, וכן הזהר שלא יהיו אצלך במדרגת כלי, ליהנות בהם מבני אדם כשאר האומניות, באופן שתהיה התורה במדרגת קרדום לחתוך בהם, חלילה לך. והביא ראיה להעדר שניהם מאמר הלל הזקן ע"ה שאמר ודישתמש בתגא חלף, כמו שביארנוהו במקומו, וממנו למד זה השלם שהאוכל הנאה מדברי תורה, כל מין הנאה שתהיה, בין הנאת ממון בין הנאת כבוד, כי כן נשמע ממלת ודישתמש בתגא, שרמז אל כל מין שמוש שיהיה, נוטל חייו מן העולם, והוא מבואר, כי בשומו תכלית התורה הכבוד או הנאת ממון, היתה התורה טפלה אצלו, והוא מחלל את השם בלבו, ובזה לבד הוא נדון באותם שאין להם חלק לעולם הבא, וזהו נוטל חייו מן העולם, והוא מכת הרשעים ומחללי התורה שבחייהם קרויים מתים.
משנה ו
והונח מאמר ר' יוסי לתוספת ביאור מאמר ר' צדוק באר היטב, והוא, כי מי שיהיה לו כונה או מחשבה פוסלת בלמוד התורה, כמו שאמר ר' צדוק, אם לתכלית כבוד או כל מין הנאה אחרת, שהוא המחלל את התורה, הנה מלבד היותו עוכר את עצמו ונוטל חייו מן העולם, זולת זה הנה מה שהוא מבקש וכוסף יהיה להפך, שיהיה גופו מחולל על הבריות, ויפסיד מה ששם לתכלית אחרון, כי האנשים כאשר יראו וירגישו שלמוד התורה טפל אצלו, יבזוהו, אמנם כשיהיה תכליתו התורה מצד עצמה, שזהו כבוד התורה באמת, הנה איש כזה יהיה גופו מכובד מעצמו על הבריות, שכלם יחזיקוהו לנכבד מאד. וזולת זה, הנה כל הבריות בראותם שזה השלם שם כל מגמת פניו למוד התורה מצד עצמה לעבודתו ית', ולא לתכלית ההנאה הנמשכת לו ממנה חלילה, קדוש יאמר לו, ויכבדוהו ויועילוהו ויטילו בכיסו מלאי.
והכוונה בזה, כי האיש אשר כוונתו שלמה בעסק התורה והמצוות, הנה הכוונה הטובה ההיא, ישם לדרך פעמיו להשגת התכלית המכוון אצלו, כי בא לטהר מסייעין אותו כאמור, וגם שאר ההנאות יעלו בידו כשאין כונתו אליהם, וזהו בדרך טבע כמו שהוכחנו, ומה גם מפאת ההשגחה האלהית לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. אך אם הכונה היא נפסדת לתכליות בלא הועיל, ועושה תורתו טפלה לו, לא יעלה בידו לא זה ולא זה, על כן חתם זה השלם דבריו באמיתת הדרוש מצד התכלית, באומרו כל המכבד את התורה, והוא השם קיומה לתכלית אחרון, שהוא הכבוד המיוחד לה, הנה האיש העושה כן יתחייב שיהיה גופו מכובד על הבריות, כי כשיראו אותו שלם במעשיו, שלם בכוונתו ומחשבתו השלמה, יחזיקו אותו לשלם וקדוש יהיה מכובד מהכל. אך המחלל את התורה, בשעשאה קרדום לחתוך בה או עטרה להתגדל בה כנז', הנה גופו יהיה מחולל על הבריות, שירגישו בכונתו ומחשבתו הרעה, ויהיה נבזה בעיניהם נמאס. אשר מכל הנאמר תגלה ותראה היות הכוונה הנכונה בפעולות עקר יקר תפארת השלמות כמדובר.
משנה ז
רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר החושך עצמו מן הדין, פורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא וכו'. הנה שני מאמרי השלם הזה, הם תוספת ביאור דברי רבי יוסי שאמר, שהמכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, ודבריו מבוארים כפי דרך המפרשים כולם, שעל השלם בתורה ידבר, ואומר שכאשר יהיה שלם בתורה כדי שיהיה התורה מכובדת בידו, צריך שירחיק עצמו מהיות דיין כל מה שאפשר, כי הנה בזה יכבד את התורה, במה שפורק ממנו איבת האיש אשר יחוייב בדינו, והוא באמת כבוד התורה, כי בצד מה, אף על פי שישפוט בצדק, מי שיצא חייב בדינו כשיתרעם מהדיין ויאמר שעוות לו את הדין, ושדיניו בטלין, וכאלה רבות בפי החייב בדינו, הנה הוא קלון בצד מה לתורה, כי השומעים אפשר שיאמינו לדבריו בלתי חקירה ודרישה אחרת, או לפחות הפורק ממנו זה, במה שחושך עצמו מן הדין, הוא מכבד את התורה, ובזה יהיה גופו מכובד על הבריות, כי הדיין כשידין עם רב, יש לו שונאים הרבה, שאי אפשר שיהיו כלם זכאים בדינם כנודע. וכמו כן פורק ממנו גזל, שאם טועה בדינו נמצא שהוא גוזל את אשר יחייב, בהיותו הוא סבת אבדת זכותו, ועם היות שאפשר שידין דין אמת, ולא יהיה גוזל, הנה כשחושך עצמו מהיות דיין, הוא פורק ממנו הגזל ודאי, והוא כבוד התורה, שלפעמים יקרה שאף שידין האמת ע"פ העדויות, שמא יש אנשים שידעו בודאי שהחייב ההוא הוא זכאי בתביעתו, ויהיה חלול התורה בעיני פני ההמון, שיאמרו שהתורה חייבה בדין למי שהוא זכאי, ולא יחשבו שבא הטעות מצד קוצר השגת הדין, רק מצד חסרון דין התורה חלילה, והוא חלול התורה באמת, ונמצא זה החושך עצמו מן הדין הוא מכבד את התורה.
וכן פורק ממנו שבועת שוא, ע"ד הגזל הנז', שאפשר שיחייב שבועה לאחד מהבעלי דינין שיודע חבירו שנשבע באמת, והוא דבר ידוע ומפורסם אשר הנשבע על זה נשבע לשוא, והרואה שזה נשבע לשוא, שהדין מחייבו לישבע, יזלזל בדיני התורה, והוא חלול התורה באמת, ונמצא שהחושך עצמו מן הדין הוא מכבד את התורה באמת, במה שפורק ממנו חיוב שבועת שוא כמדובר, ובזה יהיה גופו מכובד על הבריות כאמור.
וביאר הדבר בהפכו, באומרו, שהגס לבו בהוראה, ירצה, שלא די שאינו חושך עצמו בהחלט מן הדין, בשיכול להמלט ולהסתלק ממנו, שיש בדור גדול ממנו, או כיוצא בזה, אלא שלבו גס בהוראה ומתפאר בה, והוא המתגבר להורות מבלי יראה כמו שפי' הרמב"ם ז"ל, הנה זה הוא המחלל את התורה בלי ספק מהטעמים עצמם אשר ביארנו. והנה תארו בשלשה תארים, מתיחסים אל השלשה דברים שהיה פורק ממנו אם היה חושך עצמו מן הדין ההוא, כי במה שהיה פורק ממנו איבה מהמחוייב בדינו, ולא רצה, הנה הוא שוטה, כי השוטים הם מריבים עם אדם חנם, כן זה הגס לבו בהוראה הוא שוטה, במה שבחר לעצמו איבת האיש אשר יחייב כנז' לתכליות בלא הועיל, כדי שיאמרו שהוא בקי בדינין והוא העושה הדינין עטרה להתגדל בהם כו', ובמה שהיה פורק ממנו גזל אם היה חושך עצמו מן הדין ולא רצה, כדי להתגדל בהוראותיו, הנה הוא רשע בלי ספק, שאינו חושש לשמא יהיה הוא סבת הגזל, שיזכה את החייב ויחייב את הזכאי. ובמה שהיה פורק ממנו שבועת שוא, אם היה חושך עצמו מן הדין כמו שביארנו, ולא רצה, הנה הוא גס רוח, שאינו מחשיב כבוד שמים שישבע שמו לשוא, כדרך גסי הרוח שדוחים רגלי שכינה מצד גאותם וגסות רוחם.
משנה ח
ואחר אשר הניח הרעות הנמשכות למי שלבו גס בהוראה, והטובות הנמשכות לחושך עצמו מן הדין, משום שיש לאומר שיאמר שאם עצתו זאת שוה לכל לומדי התורה, אם כן תורה מה תהא עליה, ומי ידין את דינינו, ואיך אמרו רז"ל שהדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא. על כן הוא בעצמו היה אומר לרשום הדרך הנאות לא משורת הדין, רק מצד עצה טובה, שהדרך הנכון בדיינות הוא, שלא יהיה דן יחידי, לשלא יכשל בשום אחד מהשלשה דברים הנז', להשמר ולהמלט מן הטעות. והוא אומרו הוא היה אומר אל תהי דן יחידי, יר', להמלט מכל הרעות האלה הוא בעצמו, היה אומר שיהיה חושך עצמו מלדון יחידי, כי כשידון עם אחרים ימלט מכולם, כי החייב לא יהיה לו איבה עמו, כי לא ידע מי היה המחייב ומי המזכה כשיהיה הדין בג', והרי הוא פורק ממנו איבה, וכן גזל ושבועת שוא, כי מלבד שאין העון תלוי בו לבדו, הנה האמת תודע יותר וידינו הדין לאמתו ע"י משא ומתן כמו שביארו רז"ל, וביאר הטעם לשאין ראוי שיהיה דן יחידי, מפני שאין דן יחידי אלא השי"ת, שהוא אחד, והוא פשוט תכלית הפשיטות, ואין בו ית' הפכיות המחייב, שלא להבין האמת לאמתו, כי השם ית' הוא האמת בעצמו, ולא יצוייר בו הטעות בשום צד, על כן אחר זולתו אין דן דין אמת בהחלט בעצם וראשונה. כי כאשר ידין האדם לבדו, וידין הדין לאמתו, יהיה במקרה שקרה לו להבין האמת, אך לא בעצם וראשונה בלתי אפשרות אל הפכו, כמו שהוא בשם ית'. על כן יאמר שאין דן יחידי, בעצם וראשונה באמיתות בלתי אפשרות אל הפכו כנז', אלא אחד, ועל כן מי שאינו דן יחידי, פורק ממנו כל השלשה דברים הנז' כאמור.
וכאשר הזהיר שלא יהיה דן יחידי רק שידין בחברת שנים אחרים, אשר בזה יצא הדין לאמתו, ויהיה מכבד את התורה כראוי, ביאר לו הדרך הנאות שיתנהג עם חביריו, והוא, שלא יאמר להם קבלו דעתי, שאם יאמר כן, חזר הדין ונמצא שהוא דן יחידי, וזולת זה נתן טעם נכון לשאין ראוי בשום צד לומר לאחרים קבלו דעתי, קרוב לדרך הרמב"ם למעיין בו היטב, והוא, שאין ראוי שיכריח הוא דעת אחרים מה שהוא בבחירתם, כי בחירת האדם ורצונו לא תשתעבד לבחירת אחר זולתו. וז"א שהם רשאים ולא אתה, רוצה לומר, הם בעלי בחירתם לבחור בדעתם במה שירצו במשפט שכלם, ואין אתה בעל בחירתם לבחור להכריחם בדעתך. והוא דקדוק נכון ודק. והוא טעם מספיק לכבד את התורה כראוי, במה שידין בחברת שני דיינים אחרים, ושלא יאמר להם שיקבלו דעתו, רק שידינו על פי סברת רובם כמו שאמרה תורה אחרי רבים להטות וכו', כי בזה לא תתחלל התורה, כי לא ימצא פוצה פה ומצפצף נגדם חלילה.
משנה ט
רבי יונתן אומר כל המקיים את תורה מעוני, סופו לקיימה מעושר וכו'. אחר אשר הונחו במאמרי השלמים הקודמים ההנהגות הראויות להישיר הכוונה האנושית לעבודת השם ית', וההישרה הראויה להשגת התכלית האחרון והטוב העליון כמדובר, הונחו אחריהם מאמרי הארבעה שלמים רבי יונתן ורבי מאיר ורבי אלעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר.
והכוונה בהנחת ארבעה מאמרים אלה, להיות שבכל הפרקים הקודמים שמנו ליסוד מוסד, היות השלמות האחרון תלוי בשלשה דברים, אשר זכר שמעון הצדיק, שעליהם העולם עומד, והונחו אחר ספור הקבלה בפרק הראשון, לאות יישירו נגדו כל הבאים אחריו. וכן היה הענין בכל הפרקים הנמשכים, כולם נקבצו באו לבאר חלק מהשלשה חלקים הנז', שהם היסודות אשר עליהם בנו מוסריהם והנהגותיהם כל הבאים אחריו, על כן אחר ההנהגות הפרטיות אשר הונחו, להישיר ולהדריך המחשבות אל הפעולות הנאותות, ראה מסדר המשנה להביא מאמרי השלמים האלה, אשר נכללו בדבריהם שלשה חלקי השלמות, כסדר שסדרם שמעון הצדיק ע"ה, אשר הושמו ליסוד מוסד כנז'. כי הנה שנים מהם, והם ר' יונתן ורבי מאיר, כתבו רושם חלק התורה, ורבי אליעזר בן יעקב חלק העבודה, והם המצות השמעיות, ורבי יוחנן הסנדלר חלק הגמילות חסדים, והוא סבת קיום הקבוץ המדיני, כאשר ביארנו כל זה החלוק במקומות רבים מביאורנו זה.
והנה בחלק התורה הונח ראשונה מאמר רבי יונתן, שביאר האות והמופת לתקון ושלמות הכונה, והתכלית המכוון בעסק התורה, אשר מהפעולות יודעו הכחות. ור' מאיר ביאר הדרך הנאות לתקן הכונה ולהישירה אל התכלית הטוב, אשר בה ימשך התכלית, אם בטבע אם בהשגחה, כי על שני הדרכים גם יחד, אפשר לישב מאמר השלמים האלה ארבעתם.
והנה על הדרך ההשגחיי שפירשו המפרשים, הוא מבואר מה שאמר רבי יונתן, כי כל המקיים את התורה, ר"ל העוסק בה, כי נלקחה מלת מקיים לרמוז אל העדר הביטול אשר יאמר אחר כך, כי לולי זה היה אומר בפירוש כל העוסק בתורה מעוני וכו'. ורצה לרמוז שכל המשתדל שלא לבטל את התורה מחמת העוני, רק לקיימה עם כל צערו ועוניו, הנה השם ית' נותן לו שכרו, שמעשיר אותו על כוונתו הטובה ההיא ששם בה' מבטחו, כי לא די שלא ביטל את התורה מחמת העוני, אלא שקיימה קיום אמיתי, על כן המחשבה ההיא לא תפסד לעולם, ולעולם יקיים האיש ההוא את התורה, ולפי שראתה ההשגחה האלהית טוב כוונתו, וראה בו טוב ההכנה, עד שאפילו יהיה לו הון רב לא יוטרד בו, ולא ימיש מעשות פרי, העסק בתורה נותן לו עושר, ומקיים את התורה, ואינו מבטלה מחמת העושר, רק מקיימה. ועל זה תפש מלת מעוני ומעושר במ"ם, ולא בבי"ת כמשפט, לרמוז אל שלילת ההפך, שהוא שלילת הביטול. והוא כאלו אמר שלא בטל את התורה מחמת עוני, רק קיימה מחמת העוני ההוא. והוא דקדוק נכון. ואמר שכל המבטל את התורה מחמת העושר, וז"א מעושר, הנה סופו לבטלה מחמת העוני, כי יהיה עוניו כל כך, שיהיה נטרד ומצטער מאד לבקשת לחם למאכלו, וז"א סופו לבטלה מעוני וכו'.
ואמנם כאשר יהיה להפך, הוא מבואר, שההשגחה לא ינגדהו ולא יעזרהו, כי המקיים את התורה מעושר, הנה ההשגחה יעזבנו בידו, ואין להחזיק לו כל כך טובה כמו המקיימה מעוני, כי העני כי דל חלקו, הוא מצטער בצער גדול לבקשת מאכלו, והוא טרוד מאד, וראוי להחזיק לו טובה על היותו עוסק בתורה, ועל כן השם ית' נותן לו שכר שמביאו לידי עושר בקיום התורה כנזכר, אך העשיר למה יהיה נטרד בבקשת המותרות ויעזוב למודו, אין זה כי אם רוע לב. ובכן המבטל את התורה מעוני, אינו כל כך רשע כמו המבטלה מעושר, לשיהיה נענש מהשגחתו הנפלאה, כי צוק עתו מבעתו, ועל כן יניחנו כמות שהוא.
אך אמנה אם באנו לומר שמה שאמר התנא סופו לקיימה ולבטלה וכו', ר"ל מצד הסבות המחייבות זה בטבע, אשר הוא הדרך היותר נכון אצלי, הוא מבואר גם כן במעט ההשקפה בלשון התנא במה שאמר כל המקיים את התורה, ולא אמר כל הלומד בתורה, או כל העוסק בתורה מעוני סופו ללמוד בה מעושר. וכן היה לו לומר וכל מי שאינו לומד מעושר סופו שלא ללמוד מעוני וכו', והוא מבואר, כי במה שתפס לשון קיום ובטול, רצה לרמוז שאין דבורו רק בשלמים בתורה, אחר שכבר הגיעו למדרגת החכמה בה, ויצאו ממדרגת לומדים, והם במדרגת מקיימים את התורה להגות בה יומם ולילה לעבודתו ית', ואמר כי הנה אלה כאשר יקיימו את התורה בהיותם חכמים, ולא יטרידום צרות העוני וצרות צרותיו, הנה איש כזה כאשר יבא לידי עושר מכל שכן שיקיימה מעושר, כי כשהוא מכיר מעלת תהלת החכמה הרמה, הנה אם בהיותו נטרד בטרדות שהיו פוטרות אותו מהלמוד, לא היה בודל מלקיים את התורה, כל שכן בהעדר הטרדות ההם, שיחויב לו לקיימה יותר, בהיות לו מהטובות הזמניות יתר מהשיעור ההכרחי.
ובכן ידיעת ההפכים אחת, כי מזה נתבאר שהאיש העשיר כאשר יבטל את התורה מצד טרדתו בעושרו, היא הוראה ודאית שסופו שיבטל את התורה אם יבוא לידי עוני, כי אם בהיות לו הצריך מהממונות היה נטרד על בקשת המזונות המותרות, כל שכן כשלא יהיה לו הצריך לפרנסתו שיהיה יותר נטרד לבקשת פרנסתו, וז"א סופו לבטלה מעוני וכו', ובכן המבטל את התורה מעוני לא יתחייב בטבע שיבטלה מעושר, וכן המקיימה מעושר אינו מתחייב שיקיימה מעוני, ועל כן לא זכר שתי החלוקות האלה.
משנה י
ולהיות שגזר רבי יונתן שתי גזרות, אחת במה שיקרה לשלם, והיא המקיים את התורה מעוני, והאחרת במה שיקרה לבלתי שלם, והיא מי שמבטל את התורה מעושר, אם בהשגחה ואם בטבע, כמו שהוכחנו, הונח מאמר ר' מאיר, ששם דרך והנהגה ישרה לשלא יבא לבטל את התורה בזמן עושרו, ושלא יבא גם כן לבטלה אחר כך מעוני, אם יבוא לידי עניות. וההנהגה היא בשני חלקי הגזרה, לשלא יבטל את התורה מעושר, ושלא יבוא לבטל אותה מעוני, ועל החלוקה הראשונה, והוא בזמן עושרו, נתן הנהגה טובה, כשימעט בעסק נכסיו ושאר דברים, זולת העסק בתורה, כי מזה יתחייב מצד ההרגל שלא יבטל את התורה מעושר, כי העסק הרב בעושרו ובנכסיו, הוא הגורם בטול התורה, וכאשר ירגיל עצמו למעט בעסק, באופן שהעסק בתורה יהיה על הרוב, הנה יהיה בזה העסק בתורה קיים בנפש, ואמנם לשלא יבטל אותה מעוני, שהיא החלוקה השנית מהגזרה, נתן הנהגה אחרת, והיא שיהיה שפל רוח בפני כל אדם, והיא הנהגה נפלאה באמת, כי האיש אשר היה עשיר ובא לידי עניות, הנה יצטער מאד בעוניו, למה שיהיה קשה בעיניו להיות שפל בפני אחרים, שהיו שפלים ממנו בזמן עושרו. ועל כן להיות הישרתו והנהגתו אל החכם ועשיר כנזכר, אמר, שכאשר ירגיל עצמו בזמן עושרו להיות שפל בפני כל אדם, הנה כאשר יבוא לידי עוני לא יתפעל מהיות שפל בפני חביריו, יען הורגל לזה בזמן עושרו, ובכן לא יצטער מאד בעוניו, ולא יבטל את התורה, והוא טעם נכון וישר.
והוסיף ביאור הסבה אל טוב הנהגתו, באומרו אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, יר', אם אתה מסכים מצד רצונך במשפט שכלך להתבטל מן התורה, הנה יש לך בקרבך בטלים הרבה שהם כנגדך מצד טבעם, והם הכחות הגשמיות כלם, והוא מסכים למאמר רז"ל שאמרו זכה עזר, לא זכה כנגדו, והוא נאמר על החומר, ועל כן אמר, שאם הוא מתבטל מן התורה, שנפסד משפט השכל וגזר על בטול התורה, הנה רעתו רבה ומכה בלתי סרה, להיות שיש בטלים הרבה שהם כנגדו, כי בהיות שלא זכה להתגבר על החומר עד ששפט על ביטול התורה, הרי לא זכה, ובזה כחותיו העומדים עמו אויבי איש אנשי ביתו יהיו כולם כנגדו. וז"א יש לך, כלומר, יש אתך בגופך בטלים הרבה אשר בהיות שלא זכית, יהיו כולם כנגדך, והוא מתיישב על נכון.
אך אם עמלת בתורה, והוא שהיה רוב עסקך בה, כי זה יקרא עמל בה, הנה יש שכר הרבה ליתן לך, כלומר, יש בעסקך זה שכר הרבה ליתן לך עוד שכר הרבה בעתיד, והוא המתן שכר. וז"א יש לך שכר הרבה ליתן לך, רוצה לומר, יש לך בהווה, במה שאתה עמל בתורה, שכר הרבה ליתן לך עוד שכר אחר, נוסף על מה שיש לך בהוה, והוא דקדוק נכון, כי יתיישב בזה למה לא אמר ואם עמלת בתורה יתנו לך שכר הרבה, כמו שנזכר בהרבה מקומות.
ואם מאמרו זה על המדה ההשגחיית יאמר, שאם האדם בטל מן התורה יבואו עליו מקרים ובטלים הרבה שירגיש בהם, ויהיו מנגדים לו, וזה לא יבואו מפאת ההשגחה, כי אין רע יורד מלמעלה, רק מצד הסתרת פני ההשגחה, ומצאוהו צרות רבות ורעות. ועל כן אמר יש לך בטלים הרבה כנגדך, יר', כי אתה הסבות שיהיו הבטלים ההם כנגדך, שאם היית עמל בתורה, לא היית מרגיש בהם, ובכן לא היו כנגדך, אמנם אם עמלת בתורה, יגיע לך בכוונה מכוונת בהשגחתו הנפלאה שכר הרבה, כי יש שכר הרבה בכח ההשגחה ליתן לך שכר עמלך בתורה, והוא מתיישב על נכון בין כך ובין כך.
משנה יא
רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת וכו'. הנה אחר מאמר ר' יונתן אשר ביאר ההנהגה הראויה בחלק השלמות, והיא התורה, בזכירת הדרך המפסיד את הכונה וההנהגה הראויה לשלמותה, ומאמר ר' מאיר וכו' הונח מאמר ר' אליעזר בן יעקב, אשר גם הוא ביאר שני הדברים גם יחד בענין קנין העבודה והמצות, שהוא החלק השני מהשלשה חלקים שזכר שמעון הצדיק כאמור. ומאמרו זה אפשר שיובן בשני פנים, אם בדרך השגחיי, ואם בדרך טבע כאמור. ואמנם כפי דרך ההשגחה יאמר, שהעושה מצוה אחת קנה לו לפני השם ית' פרקליט אחד, והוא המליץ טוב בעדו לפני מלך מלכי המלכים הב"ה, והוא הנקרא גם כן סניגור בלשון רז"ל. והעושה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד, שמלמד חובה לפני השם ית', והכוונה כי במה שעשה המצוה, נתן מקום לפרקליט ללמד עליו זכות לפני השם ית', כי במה שיזכיר המצוה ההיא לפניו ית', קנה לו הפרקליט. וכן מי שעשה עבירה, נתן מקום לקטיגור ללמד עליו חובה. וז"א קנה לו קטיגור אחד, כלומר שנותן מקום לקטיגור ללמד עליו חובה בעבירה ההיא. ואחר שביאר דרך כלל מה שיקרה לאדם בעשיית הטוב והרע, הניח הדרך וההנהגה הראויה להחליש ולהתיש כח הקטיגור ההוא, כמו שהונח מאמר ר' מאיר אחר מאמר ר' יונתן כמו שביארנו, ואמר זה השלם כי התשובה אחר העבירות והמעשים טובים מתחלת הענין, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל, הנה כל אחד מאלה הם כתריס שהוא שם המגן, והוא נאמר דרך משל, שהמעשים טובים הם מגן וצנה נגד הפורעניות המתרגשות לבוא בעולם, והם המקרים הרעים המתחייבים מפאת המערכה או ההזדמן, והבעל תשובה או הבעל מעשים טובים יהיה נצול מהם מפאת ההשגחה האלהית, ולא יהיה יכולת ביד הקטיגור להביא עליו הפורעניות, כי מעשיו הטובים אם רבו, וכן התשובה אחר המעשים הרעים, הם מגן נגד המאורעות הרעות כנז'.
אך אם דברו היה על הסבות הטבעיות, שהוא הנכון אצלי, כי לא דברו השלמים האלה בענין ההשגחה, רק בדברים הנמשכים בטבע מרוע ההנהגה בפעולות כמו שביארנו, יאמר לפי זה, שהעושה מצוה אחת, והוא קיום המצוה בפועל, כי על כן אמר העושה מצוה, שהוא רמז אל מצות עשה, כלומר, שיהיה בה מעשה חצוני, קנה לו וכו', ולא אמר המקיים מצות אחת, להיות שהוא צודק גם על מצוות לא תעשה שאין בה פועל חצוני, וכוונתו בזה לומר, שהרגל הפעולות הם סבת הכנעת החומר והכחות הגשמיות, ומה שאמר שקנה לו פרקליט אחד, הוא הכח הגופניי אשר הורגל בפעולה הטובה ההיא, שהיא המלמדת זכות באמת, כי הזכות והחובה נמשך מהם. ועל כן אמר קנה לו, שהיה מספיק שיאמר קנה פרקליט אחד, שאם הוא קנאו נמצא שנקנה לו, אך להיותו מכוין בזה שהפרקליט הוא הקנין הנקנה לו לעצמו, על כן אמר קנה לו, כלומר, קנה לעצמו בנפשו פרקליט אחד, בהכנעת הכחות הגשמיות כמדובר. וההפך כאשר יעבור עבירה אחת, כי העובר עבירה והוא העושה מה שנאסר לו מן התורה, הנה בזה קנה לנפשו קטיגור אחד, בתת מקום לכחות הגשמיות שיטו אל התאוות, שהוא הקטיגור באמת הנמצא אתו ובנפשו תמיד, והוא קנאו לעצמו, בתת מקום לחומר לעבור העבירה, והיותו בלתי כובש את יצרו וכו'.