אור ברסלב

פרקי משה על אבות· רבי משה אלמושנינו

פרק ג

פרק ב

משנה א

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו'. הנה המפרשים פירשו המשנה הזאת בשני דרכים הא' הוא, שהג' דברים הם רמז לג' עולמות או מציאיות. המציאות הראשון הוא העולם הזה, ועליו אמר דע מאין באתה, כלומר, מציאותך שבאת כבר, ודעהו מעת התחלתו, שהוא מטיפה סרוחה. וכאשר תסתכל מציאותך פה מעת התחלתו, תתרחק מהעבירה. וכמו כן דע והבן והסתכל במציאות השני, והוא עולם הנשמות אחר המות, וז"א ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה. ואמר למקום עפר וכו', להבדילו מהמציאות השלישי, שהוא גם כן אחר המות בזמן התחיה, וכאלו אמר דע מציאותך תכף אחר המות, בשאול אשר אתה הולך שם, מקום עפר רמה ותולעה, אשר בהיותך רמה, הנפש תקבל ענשה או שכרה בעולם הנשמות.

ועל המציאות הג', אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כלומר, דע והבן המציאות הג', שהוא בזמן תחיית המתים, והוא יום הדין הגדול והנורא. והכוונה בכללות המשנה, לפי דרכם זו, היא, כי כאשר יסתכל ויתבונן האדם בג' עולמות אלו, לא יבא לידי עבירה, במה שיראה שכפי מה שישיג בזה העולם ויטרח בו, כן יתענג בעולם הנשמות, וכמו כן יזכה לעולם התחייה וכו'. והוא מסכים למה שביאר הרב בעל נוה שלום על פסוק יחיינו מיומים וכו'.

והדרך השני, שדרכו בו המפרשים, הוא, שהג' דברים אשר ביאר התנא פה, הם כנגד הקנאה והתאוה והכבוד, שהם המוציאין את האדם מן העולם, וכאשר לא יחטא האדם בהם, הוא מבוטח שלא יבא לידי עבירה. וכנגד הכבוד אמר, שיסתכל מאין בא, מטפה סרוחה, ועל כן אין ראוי שיתגאה ויתכבד על זולתו. וכנגד התאוה שהוא כולל כל התאוות הגשמיות, כמאכל והמשתה והמשגל ודומיהם, אמר לאן אתה הולך, כלומר, שיסתכל שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה, ואם הוא מרבה במאכל ובתאוה, הוא מרבה רמה, כמאמר התנא מרבה בשר מרבה רמה וכו'. וכנגד הקנאה שהוא כולל המשפט, והעושר, והעושק, והכעס, וענינים אחרים דומים לאלו, אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, שעל כל אלה יביאהו השם ית' במשפט.

ואמנם מה שאאמינהו אני, כולל הבנת כונת התנא האלהי הזה, מסכים אל הסדר הנאות להשגת התכלית, הוא, שאחר שהונחו הג' דברים שאמר שמעון הצדיק, אשר העולם עומד עליהם, והם התורה והעבודה וגמילות חסדים, שהכוונה הנכונה היתה למסדר המשנה, לשים מאמר שמעון הצדיק ליסוד מוסד, שרצה לכלול בו כל חלקי השלמות, ואמר שהם שלשה, שהעולם עומד עליהם, כמו שביארנוהו במקומו. על הכונה הזאת נמשכו כל המשניות כלן בפרק זה. והוקבעה משנת רבינו הקדוש בפ' השני, שנמשך גם הוא בא על אותה הכוונה עצמה, והודיע הדרך המביא אל שלמות השלשה דברים הנזכרים, כמו שביארנוהו גם הוא במקומו. וכל המשניות הנמשכות גם בפרק השני, היו על הכוונה ההיא, בבקשת הדרך המביא אל השלמות האחרון.

עתה לבו ראה, כי להיות שרבינו הקדוש לא דבר רק באופן המביא אל שלמות מדרגתם, ולא באופן ההרחקה מהדברים ההפכיים אליהם, שמו בתחלת תהלת הפ' השלישי הזה, מאמר עקביא בן מהללאל, שהזהיר על ההסתכלות בשלשה דברים עצמם, כדי להרחיק האדם מן העבירה, וכאלו בא לומר, שמלבד היות מציאותם מציאות השלמות, כמו שביאר שמעון הצדיק, הנה ההסתכלות בהם לבד, ירחיק האדם מהגנות והעבירה והדרך הרעה. וז"א הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. וכנגד הגמילות חסדים, שהם המעלות האנושיות, אמר דע מאין באת מטפה סרוחה, ירצה, דע והבן התחלתך, ומזה לבד יבין האדם איך ראוי שיתנהג עם הבריות בטוב המדות, ושאין מעלה לך על זולתך.

וכנגד העבודה, והם המצוות, אמר ולאן אתה הולך, כלומר, דע והבן שאתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ואין דבר שיצילך משם רק המצוות, כי אם היית נצחי בעולם הזה, היה מספיק לך חלק המדות האנושיות לקיום הקבוץ המדיני לבד, אמנם להיות שאתה הולך אל עולם הבא, ואתה מתקרב בכל יום ויום אל המות, על כן ראוי שתדע לאן אתה הולך. ולא אמר ואנה תלך, לרמוז שלעולם הולך מיום הולדו, והכוונה, כי בזה יראה ויבין שלא יספיקו לו המדות האנושיות, בלתי קיום המצוות האלהיות, אשר יצילו אותו משאול, אשר הוא הולך שם.

וכנגד התורה אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ירצה, כי להיות התורה והעיון מסור ללב ולשכל בלתי הפועל החצוני, אמר שיזהר שיהיו לו אמונות טובות, ולא מהשבות פוסלות הכוונה האלהית, כי הוא עתיד ליתן דין וחשבון עליהם לפני בוחן לבות וכליות ממ"ה הב"ה.

ואמנם לתרוץ הקושיא, אשר הקשו המפרשים במשנה הזאת, והיא, כי איך אמר שיסתכל שבא מטפה סרוחה, ושהולך למקום עפר רמה ותולעה כדי שיתרחק מהעבירה, שאדרבה זה יהיה סבה לשידבק בעבירה, במה שיביט אל צור ההפסד, ואל במקבת בור העפריות אשר הורכב ממנו. ואם היה מצייר היותו ממקום מעולה ונצחי, היה נותן אל לבו לעשות מעשים מעולים כפי מקורו והתחלתו, ואיך א"כ אמר שבהסתכל בדברים הנזכרים לא יבא לידי עבירה וכו'. עם היות שבכל הפירושים אשר פירשנו, אין מקום לקושיא זאת במעט ההשקפה, אפשר לומר עוד פירוש אחד אשר בו תתורץ, והוא, כי כוונת התנא לומר, שיסתכל האדם ויתבונן במעלת תהלת השגחתו ית' עליו, כי עם היות התחלתו ותכליתו ההפסד והעפוש, אחוז בחבלי ההעדר, עם כל זה רצה הקדוש ברוך הוא שיתן לפניו ית' דין וחשבון על כל פרטי מעשיו, והוא כאלו אמר דע שעם שבאת מטפה סרוחה, ושאתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, עם כל זה אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ועל כן תאר אותו ית' פה בזה התאר. שהיה מספיק שיאמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני המקום, כמו שתארו אותו הרבה מהתנאים במסכתא זאת, אמנם הכוונה היא לומר, שראוי שתתבונן שעם היותך מצד טבעך כל כך שפל אפל, הפליא חסדו ית' עמך, שתתן דין וחשבון לפני גבוה מעל גבוה ממ"ה וכו'.

אך כל זה איננו שוה לי, ולא נתקררה דעתי בכל הפירושים האלה, לישב הכפל אשר כפל התנא ללא הועיל, שהיה מספיק שיאמר הסתכל בשלשה דברים, ואי אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ולמה כפל לומר דע מאין באת, ולחזור עוד שנית לומר, דע מאין באת מטפה סרוחה וכו', יחד עם הקושיא הראשונה שהקשו המפרשים, שהיא קושיא עצומה בעיני.

אשר על כן אומר אני, שזה השלם הודיע דרך הישר והנכון להשגת השלמות, והרחקת העדרו יחד, אשר הוא כפי המוסכם מכל החכמים, במה שישפיל ויכניע החלק החומרי אל החלק השכלי. כי במה שישפיל החומר וירומם וינשא הצורה והשכל, הנה בזה יתרחק מכל פחיתות, ויעלה מעלה מעלה במעלות תהלות השלמות כנזכר, וכאשר יכנע אל השכל, יפעל הכח, המתעורר, הפעולות הנאותות להשגת השלמות.

ועל כן התנא האלהי הזה, אמר שראוי שיצייר האדם מצד חלק צורתו העצמית, שהיא עקר האדם, ובו היה מה שהיה, ויתבונן מאין בא, בשצורתו ונפשו ונשמתו היא חצובה מתחת כסא הכבוד. וז"א דע מאין באת, שהוא ממקום גבוה, וזה יהיה סבה שתגביה החלק השכלי שבך, וכמו כן דע והתבונן לאן אתה הולך, שהנשמה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, כי ממנו חוצבה, ושבה אל בית אביה בנעוריה, וכמו כן ראוי שתתבונן שגם נשמתך עתידה ליתן דין וחשבון לפניו ית', כי בציור כל הכבוד הזה, יהיה סבה חזקה שתעשה הנפש כל מעשיה, כפי מעלתה ורוממותה.

וכמו כן אמר שתתבונן בפחיתות החומר ומקור הפסדו, וזה יהיה סבה שיכניעהו יפילהו ישפילהו לפני השכל כנזכר, וכנגד החומר אמר שנית דע מאין באת מטפה סרוחה, שהוא מקבת בור העפריות, אשר ממנו הורכב החמר. וכמו כן יצייר לאן הוא הולך החמר, שהוא מקום עפר רמה ותולעה, כי בזה לא יתגאה, ולא ילך אחר תאותו, בציירו שרמה אחריתו כנזכר, וכמו כן ראוי שיצייר שגם החומר עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כמו הנפש בזמן התחיה, מסכים לדעת (הרמב"ם) [הרמב"ן] בשער הגמול, וכמו שארז"ל משל לפסח וכו', ולזה אמר בשניהם שעתידים ליתן דין וחשבון, כי זה יהיה סבה לשיראו מלפניו ית', בציירם שהכל בא לידי חשבון.

ועל כל מה שפירשנו, עדיין ראוי לדקדק קצת דקדוקים וספקות בלשון התנא האלהי הזה, אשר בהם נעמוד על אמתת כונת חכמתו, למה שידענו ממנו, שלא באו דבריו על צד הקרי וההזדמן, רק בדקדוק גדול מאד.

הספק הראשון, למה אמר ואין אתה בא, שהוא לשון הווה, ולא אמר ולא תבא לידי עבירה. השני, למה תפש לשון לידי, היה לו לומר ולא תבא לכלל עבירה, או ולא תבא עבירה לידך, או ולא תעשה עבירה, או ולא תעבור עבירה, או כדומה בלשון זה. השלישי, למה אמר בביאה לשון עבר, ובהליכה לשון הווה, היה יכול לומר מאין באת ואנה תלך, או מאין אתה בא ולאן אתה הולך וכו'. הרביעי, למה הזכיר מלת דע, שנראה באמת היותה מיותרת, שהיה מספיק שיאמר הסתכל בשלשה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה, מאין באת, שמלת הסתכל דבקה עם מאין באת, ולמה הפסיק במלת דע וכו'. הה', למה אמר ולפני מי אתה עתיד, ולא אמר ואל מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו', כי הנותן חשבון הוא נותן לאחר, ולא יאמר שנותן חשבון לפני אחר, כי אם יש נותן חשבון, ראוי שימצא מקבל, כי הנתינה מהמצטרף וכו'. הששי, מה שהרגישו קצת למה הזכיר מלת דין, כי הדין, הלוקח החשבון, הוא הדן את הדין, והיה לו לומר ולפני מי אתה עתיד ליתן חשבון. השביעי, למה הקדים הדין אל החשבון, כי ראשונה ילקח החשבון, ואחר כך יפסקו את הדין, והיה לו לומר ולפני מי אתה עתיד ליתן חשבון ודין וכו'. הח', למה אמר מאין באתה מטפה סרוחה, שהוא לשון מיותר בלי ספק, שהיה מספיק שיאמר מטפה סרוחה באתה, ולמקום עפר רמה ותולעה אתה הולך, ומה צורך בכפל הזה, לומר מאין באתה מטפה סרוחה, כסותם הדברים, ואחר כך מפרש אותם. וכן באומרו ולאן אתה הולך למקום עפר וכו' כנזכר. התשיעי, באומרו ולפני מי אתה עתיד וכו' לפני מלך מלכי המלכים, שמלת לפני היא כפולה בלי ספק, שהיה מספיק שיאמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שמלת מי דבקה עם מלך מלכי המלכים וכו'.

אשר על כן נרחיב עוד הביאור על נכון, מסכים אל הפירוש האחרון אשר פירשנו, בשהמשנה תתחלק לשני חלקים כנזכר, אשר בו יתורצו כל קושיות הלשון הנז', כמו שכתבנו בספר תפלה למשה מאמר ראשון חלק ראשון.

ויתבאר עם ביאור קצת הקדמות בקצרה. ההקדמה הראשונה היא, שהשגת המושכלות תקרא תנועה, וכאשר יתנועע האדם אל האמת בם, היא הליכה, וההגעה היא ההשגה באופן, שכאשר יתבודד האדם, ויעיין בדברים העיוניים, יקרא הולך, ולפי הדעת התורני יקרא הולך להתדבק עם הסבה הראשונה, כי בהשגת העיון האמיתי תלך הנפש אל השם ית', ע"ד תורת ה' תמימה משיבת נפש, שהתורה תשיב הנפש להתקרב אליו ית' במה שתעיין בה.

וההקדמה השנית היא, כי האדם כשפועל הפעולות הרעות מצד הרגלו בהם, תמשול החטא והעבירה בו, אחר הקנין הרע, ע"ד אומרם רז"ל כל מי שעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר וכו', וכשפועל הפעולות הרעות, הנה בזה הוא הולך לימסר ביד העבירה, עד שתמשול בו, תחת היות מן הראוי שהוא ימשול בה, ע"ד ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו וכו'. וההקדמה הג' היא, מה שכבר ביארנו בפרק הקודם, על מאמר רבי באומרו וכל מעשיך בספר נכתבין וכו', שהאדם בעצמו הוא הנותן החשבון, והוא עצמו המקבל אותו, והדן את הדין, כי הוא מרשיע את עצמו, אלא שהוא לפניו ית'.

ועם זה אומר, שהתנא האלהי הזה, רצה להרחיק האדם מן העבירה, באופן קיים ושלם מאד, ואמר, כי לשיהיה שלם במעלות, ושיתרחק מכל העבירות והפחיתיות, ושלא לפעל פעולות רעות בשום צד אשר בא האדם בהם לידי העבירה והחטא, כפי ההקדמה השנית, כלומר, שלא יהיה הולך להמסר ביד החטא, וכל שכן שלא ימשול בו החטא, שהוא אחר הקנין, צריך שיסתכל בשלשה דברים, כי בזה אפילו התחלת הרגל הרע לא יתחיל בו בשום צד. וז"א הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה, כלומר, שאם לא תסתכל בהם, תפעול הפעולות הרעות, ובפעולות ההם אתה בא לימסר בידי העבירה, עד שתמשול בך כנזכר.

והתחיל לבאר הג' דברים הנזכרים, ואמר דע מאין באת, ירצה, ראוי שתדע ותעיין בתחלת צורתך, ובשכל ההיולאני שבך. וההסתכלות שאמר ראשונה, הוא כולל לכל מה שיאמר, אמנם אומר דע מאין באת, היא תחלת הזהרה על העיון הראוי בחקירת התחלת השכל, ומאין בא, ואיך הוא עצם רוחני מוכן בטבע אל ההשכלה. ולהיות שהשכל ההיולאני כאשר יחול בחומר, כבר בא עד סוף המקום אשר שולח אליו, וכאשר יתחיל להשתלם הוא הולך וחוזר למקום אשר ממנו בא, על כן אמר מאין באת בלשון עבר, שכבר בא עד תכלית המקום אשר בא אליו, שהוא בעת היצירה, אמנם ההליכה היא בהווה, כי כל עוד שיעיין במושכלות, הוא הולך. וז"א ולאן אתה הולך, כלומר, תדע ותחקור בחקירה שלמה תנועת שכלך בהשגת המושכלות, כפי ההקדמה הראשונה הנז'.

ואמנם אומרו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, הוא מובן כפי ההקדמה הג', כי האדם בעצמו הוא הנותן החשבון מהידיעות והאמונות האמתיות והכוזבות, וכן מהמעשים הטובים או הרעים, והוא עצמו הוא המקבל החשבון, ובזה נמצא שהוא הנותן החשבון והוא המקבל אותו, והוא הנותן את הדין, שהוא מרשיע את עצמו, כמדובר, אלא שכל זה הוא לפניו ית'. וז"א ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כלומר, לפני מי אתה בעצמך עתיד לתת החשבון והדין, ובאומרו שהוא נותן הדין, רמז היותו הוא בעצמו המקבל החשבון. והקדים הדין אל החשבון, להיות שבהיותו מספר הרע שעשה, הנה הוא מרשיע את עצמו קודם שיתן כל החשבון, ונמצא שהדין קודם להשלמת החשבון, כי לא יקרא חשבון סתם, רק אחר גמר כל פרטיו.

וכמו כן, לא יתכן בשום צד לומר, ואל מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ממ"ה וכו', כי כאשר יאמר שאחד נותן חשבון לאחר, הנה לא ימלט להיות לאחת משתי סבות, הא', שהמקבל החשבון ההוא איננו יודע אותו, ועל כן מקבל חשבון, ובשם ית' לא יצדק זה בשום צד, כי הכל גלוי וצפוי לפניו ית'. הב', שנראה שהמקבל החשבון, הוא מקבל אותו בעד התועלת המגיע לו ממנו, ובשם ית' לא יצדק זה גם כן, כי אם צדקת מה תתן לו, ורבו פשעיך מה תעשה לו וכו', אשר על כן אמר שהחשבון איננו נתן רק לאדם עצמו, אלא שהוא לפניו ית' כדי שיאמר האמת, ולא יכחיש דבר מכל אשר פעל ועשה.

ואמר עוד, שבהיותו מסתכל בעיון, והוא צד שלמות השכל, יסתכל פחיתות החומר, ולבבו יבין יחד, בהיותו מבין מאין בא מתחת כסא הכבוד, יחשוב ויצייר שבא אל המציאות הזה באמצעות החומר, אשר שכן השכל עליו, והוא כאלו אמר שיחשוב וידע ויצייר שני הגבולים יחד גבול התחלת הנפש, וגבול התחלת החומר, והיא נקודת ההתחלה, אשר ממנה באה אל החומר, שהוא, כאשר תחול בטפה הסרוחה. וז"א מאין באת מטפה סרוחה, כלומר, מאין באת מפאת השכל באמצעות הטפה הסרוחה וכו', וכאלו אמר, תצייר במעלת הנפש מאין באה, ותצייר שבאה אל השלמות מהיותה שוכנת בחומר, וז"א מטפה סרוחה, כי אם לא היתה הטפה ההיא, לא היתה באה פה הנפש. ואם כן, כשתצייר שתי ההפכיות האלה, מעלת הנפש ופחיתות החומר, תשתדל להשתלם ולא תבא לידי עבירה כנזכר. וכמו כן תצייר ותחשוב לאן אתה הולך, שהוא אל מקום שחוצבה הנפש, ושיסתכל שזה אי אפשר לה, בלתי שילך החומר אל מקום עפר רמה ותולעה, וכאלו אמר שיצייר גם כן שני הגבולים, גבול מה שאליו תתנועע הנפש, וגבול מה שאליו יתנועע החומר. וז"א ולאן אתה הולך, כנגד הנפש, למקום עפר רמה ותולעה כנגד החומר.

ואמר שיחשוב וידע גם כן לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון, ר"ל, שהוא הנותן הדין והחשבון, והוא המקבל, כנזכר, ואמנם שזה החשבון ידע שהוא עתיד לתת אותו לפני שני מלאכים, כדעת חכמי האמת, אחד מהם מלמד זכות, והשני חובה, והם הנזכרים בלשון רז"ל בשם סניגור וקטיגור, ואלה הם המזכירים לו עונותיו או זכיותיו כשישכח או לא יאמר אותם, ועל אלה אמר שידע לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון, ואמר שכל זה יהיה לפני מלך מלכי המלכים וכו', להורות כי אף על פי שהוא נותן החשבון לפני המלאכים הנזכרים, אם לא היו הם עומדים לפניו ית', כבר היה מקום לאומר שיאמר שישאו פנים לאדם, אבל הם כלם לפני מלך מלכי המלכים וכו', אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, ועל כן אמר שני פעמים לפני וכו', כאלו אמר, תצייר שאתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני הסניגור והקטיגור, וכל זה יהיה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ולא אמר בחשבון האמונות, שהיא החלוקה הראשונה שיהיה בפני שנים אחרים זולתו ית', להיות שאין הקטיגור והסניגור רק על טוב ורע המעשים, כי האמונות אינם רק לפניו ית', בלתי אמצעי, ואין מקום לקטיגוריא, כי האמת והשקר הם הקטיגור והסניגור עצמם. ובזה נתיישבו כל דברי התנא על נכון.

משנה ב

רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות וכו'. הנה לתרץ קושית המפרשים, שהקשו, למה לא אמר בשלום המלך רק בשלום המלכות, אפשר שהמלכות הנזכרת פה, הוא רמז וכנוי אל הכחות הגשמיות והחושים החצונים. שהאדם הוא עולם קטן, והשכל הוא המלך המולך עליו, וכאשר יהיה שלום בין הכחות הגשמיות, ישתלם השכל, כי כלם יכנעו אליו. אמנם בהעדר שלום הגוף, כל א' מהכחות הגשמיות, איש לדרכו פנו, אחר התענוגים הגשמיים, ולא יוכל השכל לשלוט עליהם, וכמאמר דוד ע"ה אין שלום בעצמי מפני חטאתי, כי החטא גורם העדר השלום והתאחדות החומר והצורה.

וביאר הענין באר היטב, הנביא ירמיה ע"ה, באומרו ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה ואומר אבד נצחי וכו', ירצה, כשיזנח נפשי משלום הגוף, נשיתי הטוב הרוחני, ואמרתי גמרתי שאבד נצחי, והוא שלמות הנפש השם אותה נצחית, ואין תוחלת רק מצד השגחתו הנפלאה. והוא אומרו ותוחלתי מה' וכו', וע"ד זה אמר זה השלם, שהאדם ראוי שיתפלל תמיד בשלומה של מלכות זו, והוא שלום הגוף והכחות הגשמיות עם הנפש והשכל, דאלמלא מוראה שיש לכחות הגשמיות מהשכל, שהוא עליהם למלך, כל אחד מהכחות הנזכרים היה בולע לחבירו, ר"ל שכל אחד היה נמשך אחר תאותו, והיה מכניע את שאר הכחות שימשכו אחריו, שהאחד היה מבליע את חבירו, והיו כלם יחד כלים ונפסדים מאיליהם. והונחה משנה זו במקום הזה, להיות המכוון בה מסכים למאמר עקביא בן מהללאל הנזכר, במה שביאר מהכנעת החומר אל הנפש והצורה, כנזכר.

ואפשר שיובן כמשמעו, שהוא שלום המלכות ממש, ויהיה מקושר בכוונת עקביא הנז', כי להיות שהוא אמר שבהסתכל האדם בג' דברים לא יבוא לידי עבירה, והוא כולו הסתכלות שכלי, אמר זה השלם, שהסבה עצמית אשר יסיר וימנע האדם מהעבירה, היא מוראת המלכות והמשפט, כי ירא האיש הפרטי המדיני, שאם הוא גוזל שיתלו אותו, ואם הוא הורג שיהרגוהו, כי ההסתכלות בסבות מצד השכל הוא לטובים, אמנם לרשעים לא יועיל ההסתכלות הזה כלל, ואינם נמנעים מהחטא רק מצד המורא מהמלכות, על כן אמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות, ולא אמר בשלום המלך, רק המלכות, שהוא המשפט אשר בכל מדינה ומדינה, כי הצדק הוא שלום וקיום המלכות, ובשלום המלכות והם אנשי המלכות העושים משפט וצדק יפחדו החטאים. והוא אומרו דאלמלא מוראה, שיש לרשעים מהמשפט ומהעונש הנמשך משלומה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו, רוצה לומר, היו בולעים אותם חיים, ע"ד נבלעם בשאול חיים וכו', ועל כן לא אמר דאלמלא שלומה של מלכות איש את רעהו וכו', כמו שנכנס, כי יצא עם הסבה המחייבת השלום, שהיא המורא כו'.

רבי חנניא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים וכו'. להיות דעת עקביא בן מהללאל שיספיק להתרחק מן העבירה תגבורת השכל, בהסתכל בג' דברים, ודעת ר' חנניא סגן הכהנים היה, שלא יספיק הסתכלות השכל מצד עצמו להכנעת החומר, אם לא יהיה לו מניע מחוץ, מצד המלכות, הונחו מאמרי ארבעה שלמים ר' חנניה בן תרדיון, ור' שמעון, ור' נחוניא, שדעת כל אחד מהם הוא, שלא יספיק תגבורת השכל, ולא מוראת המלכות, להכניע החומר אל הצורה, כי בהיות המחשבה נפסדת, לא תספיק מוראת המלכות, וכ"ש משפט השכל, אשר על כן הניחו הם הדרך המביא לתקון המחשבה, וההישרה אל הכונה הנכונה, אשר כל בה תלוי האושר ביושר כנז', והיא תמצא באמצעות העסק בתורה בכלל.

והנה יש לראות בדברי השלם הזה, למה יתחייב שכשאין ביניהם דברי תורה יהיה מושב לצים, ואם כן, איפה, יתחייב שאף העוסקים במצות שפטורים מדברי תורה, יהיה מושבם מושב לצים, וזה אינו כן לפי האמת, שהעוסק במצוה פטור מתלמוד תורה, ומעלה הקדוש ברוך הוא עליו שכר כאלו היה לומד. ובכמה מהמצוות ארז"ל שמתבטלים מתלמוד תורה לעסוק בהם, ואף כשהאיש השלם יעשה סחורה עם שלם אחר כמוהו, ויהיו מדברים בעסקי משא ומתן להמצאת פרנסת ביתם, למה זה יקרא מושבם מושב לצים. זה לא יעלה על לב לעולם בלי ספק.

ועוד יש לראות מה שהקשו כל המפרשים, איך הוכיח אותו מהפסוק של ובמושב לצים לא ישב וכו', שהרי לא ביאר הכתוב איזהו המושב לצים. ועוד יש לדקדק, שלא היל"ל הרי זה מושב לצים, אלא הרי אלו ישבו במושב לצים, מאחר שהגזרה היה בהם, והם נושא הגזרה. ועוד יש לדקדק, שבשנים אמר ואין ביניהם דברי תורה, ויש ביניהם דברי תורה וכו', ואצל האחד אמר ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהיה לו לומר בכולם ואינם עוסקים בתורה, ועוסקים בתורה וכו', או יאמר גם באחד, ומנין שאפילו אחד שיש בו דברי תורה וכו'.

אמנם הכוונה לע"ד תתבאר, אחרי הודיע הבנת כונת התנא במלת דברי תורה. והיא באמת, כי כל אשר יעשה האדם אם יהיה מכוון לתכלית טוב ושלם הוא דבר תורה, כי התורה עצמה היא תסכים בשהאדם יעסוק בעסקיו, ובלבד שיהיה לשם שמים, וע"ד בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך וכו', וכאשר תהיה הכונה מכוונת לעבודתו ית' בכל אשר יעשה האדם, הוא דבר תורה.

ולהיות שאי אפשר לאדם לעמוד בחברת זולתו, אם לא שיהיה לו כוונה טובה או רעה, או דבור, או מעשה, ולא ימלט משיהיה תכליתו בחבור ההוא לטוב או לרע, כי אם לא יהיה לתכלית רע טוב יקרא. והוא המכוון בפסוק אף לא פעלו עולה וכו', והרי הוא כאלו יש ביניהם דברי תורה, כי דברי תורה יקראו כל שאין תכליתם רע, כי מזה יתחייב שיהיה תכליתם טוב כמדובר. והנה אם יעמדו שנים ולא יהיה ביניהם דברי תורה, רוצה לומר, שלא תהיה מחשבתם, או דבורם, או מעשיהם, לשם שמים, הנה זה לבד יקרא מושב לצים, כאלו אמר שהעדר הכוונה השלמה, והתכלית הטוב, בכל מושב, זהו הנקרא מושב לצים, כי מאחר שאין תכליתם במושב ההוא לעבודת השם ית', הנה לא ימלט בשום צד מהתכלית הרע, ואין לך ליצנות גדול מזו. והוכיח אותו מהפסוק שאמר ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו וכו', יר', כי מהפסוק הזה תגלה ותראה אמיתת כל הדרוש על נכון, והמכוון בו הוא, שהאיש אשר לא הלך בעצת רשעים, שהוא העדר המחשבה הרעה, ובדרך חטאים לא עמד, שהוא העדר המעשה הרע, ובמושג לצים לא ישב, שהוא העדר הדבור הרע, הוא מאושר בהכרח, להיות שבהעדר הרע בשלשתם יתחייב השלמות בהכרח. וכאלו אמר כי כאשר לא ישב במושב לצים, יהיה בתורת ה' חפצו, וכונתו ותכליתו ובזה הוא, כאלו בתורתו יהגה יומם ולילה, כי ההגיה היא בלב, ומזה יתחייב, כי מי שיהיה חפצו לבד בתורה, לא יהיה זה מושב לצים, ושאם יעדר חפץ התורה יתחייבו כל הרעות הנז', ולא ימלט מהיות מושב לצים.

וליתר ביאור הדרוש, ביאר אותו מצד הפכו, כי שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, רוצה לומר, שתכליתם בכל אשר יפעלו הוא מכוון אל הטוב, הנה מצד תכליתם הטוב וכונתם השלמה, שכינה שרויה ביניהם, כי מצד הכונה השלמה ידבק השלם בסבה הראשונה, וזהו המכוון בשכינה שרויה ביניהם, שהוא רמז אל הדבקות הנמצא בהם עם השם ית', מצד כוונתם הטובה כנז'. ויבוא הרמז, עוד בהביא שני ההפכים, לרמוז, שלא ימלט בשום צד בחבור שני אנשים, בכל איזה מין מחבור שיהיה, שלא יהיה תכליתם אם לטוב ואם לרע כאמור, שהם כדמות חיוב ושלילה, אשר אין אמצעי ביניהם, כי אחר שהעדר התכלית הרע יקרא טוב, נמצא הטוב מקיף על חלקים רבים, עד אשר לכל אשר לא יקרא רע בהחלט יקרא טוב כאמור.

והראיה שהביא מהפסוק, יורה על כל חלקי הדרוש, באומרו אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וכו', יר', השלמים אשר תכליתם טוב וכונתם שלמה, והם נקראים יראי ה', הם מדברים זה עם זה, והשכינה דבקה בהם בכל אשר ידברו, עד שהוא יקשב וישמע. וממאמר השלמים ההם יכתב ספר זכרון בפני עצמו לפניו ית', ויהיה מכונה הספר ההוא ליראי ה' ולחושבי שמו כו'. כי באומרו נדברו, ולא אמר דברו איש אל רעהו, כמשפט הלשון, הוכיח, שלהיות השכינה ביניהם, השכינה תישיר אותם אל הדבור הטוב, וכאלו הם נדברים מהשכינה לכל דבריהם אשר ידברו איש אל רעהו. כי כאשר תהיה הכוונה לעבודתו ית', הוא ית' מישיר השלמים בדבורם, ובמחשבתם ומעשיהם. והוא המכוון בפשט הפסוק באומרו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, יר', כי כאשר תכוון אליו ית' ותדעהו בכל מעשי ידיך, ובכל עניניך, הנה הוא יישר אורחותיך, כי ההתחלה לבד שתבוא ממך, והוא הרצון אל הטוב, הוא ית' ידריכך אל השלמות האחרון. ועל כן אמר שיראי ה' נדברו, כאלו השם ית' שם הדבור בפיהם, וזה מורה שהשכינה שרויה ביניהם בלי ספק, למה שדבריהם שמדברים זה לזה הם נדברים מאתו ית', ועם כל זה השם ית' הוא שומע, שהוא מתאוה לתפלתן ותהלתן של צדיקים. ובאומרו ליראי ה' ולחושבי שמו, הורה היות השלמות במה שירא האדם את השם ית', ויכוין תמיד אליו בכל פרטי מעשיו כנז'.

ולהיות שהמעשה או הדבור לא יתכן רק בחברת שנים לפחות, כי האחד לבדו לא יעשה מעשה שלם, כי שלמות המעשה הוא אצל אחר, כמו שהם רוב המדות האנושיות, כמו הנדיבות והשוע והגבורה ודומיהם וכו', אמנם האחד כשיעמוד יחידי, הוא עוסק בתורה עצמה, ולא בדברי תורה, כאמור, על כן אמר ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, ולא אמר שיושב ועוסק בדברי תורה וכו', והוכיח שאפילו האחד שיושב ועוסק בתורה עצמה, הקב"ה קובע לו שכר קבוע תמידי, שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו, וזה הפסוק נמשך עם הפסוקים הקודמים, שאמר ראשונה, טוב ה' לקוויו, רוצה לומר, שהשם ית' הוא טוב למי שמקוה לו, או טוב ה' יגיע למי שמקוה לו, ולכל אשר יקראוהו לענין הנפש, ולא לענינים גשמיים, וז"א לנפש תדרשנו, ר"ל, למי שידרוש אותו לענין נפשיי. ואמר, כי הנה זה יהיה טוב ויחיל, ויהיה מקוה לתשועת ה', כי מלת דומם מלשון תקוה, ע"ד דום לה' וכו', ואמר שטוב יהיה לגבר כאשר ישא בנעוריו עול התורה, כי כאשר ישתלם ובבחרותו ונערותו, הנה בזה כאשר ישב בדד ידום ויקוה אל השם ית', כי נטל עליו השם ית' נדבק עמו, מצד היותו מכוין אליו ית', ואין לך שכר גדול מזה כי נטל עליו השם יתעלה, כמדובר.

משנה ג

רבי שמעון אומר ג' שאכלו על שלחן אחד, ולא אמרו עליו ד"ת כו'. הנה להיות דברי ר' חנניא בן תרדיון סתומים וחתומים, ובאו בלשון כולל, כמו שביארנו, בשנתן סדר כולל שכל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה, והוא רמז אל הכונה השלמה בכל פרטי המעשים איך שיהיו כנז', שכינה שרויה ביניהם, וההפך להפך, הוקבע מאמר זה השלם במקום הזה, אשר הודיע הדבר יותר בפרטות, שאפילו באכילה אשר ישתתף האדם עם הב"ח הבלתי מדברים, וכונתם לשמים, שהוא דברי תורה, כמו שזכרנו הרי אלו נחשבים כמתים, כי בהכרח תכליתם רע כמו שזכרנו, ואם יהיה תכליתם רע, הרי החלק השכלי אבד מהם, והם כמתים, כי אין האדם אדם, רק מצד שכלו, וכאשר ימשך אחר החומר בהחלט, הרי זה חשוב כמת, כאומרם רז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים.

ועל זה אמר זה השלם, שהוא כאילו אכלו זבחי מתים, שאכילתם היא כאכילת המתים, והוא ע"ד אם אין תורה אין קמח, שפירש הרמב"ם ז"ל כי כל שלחנות מלאו קיא צואה, בלי הזכרת השם ית', וכן פרש"י, והוא מכוון מאד אל הדרוש אשר אנחנו בו, כי להיות שלא כוונו אליו ית', הרי הוא כאלו מלאו השלחנות קיא צואה וכו'. אמנם כאשר ישבו שלשה, ויאמרו עליו דברי תורה, ותהיה כונתם לעבודתו ית' באכילה ההיא, הנה השכינה כב יכול משתתפת עמהם, והוא כאילו אכלו משלחנו ית', שנאמר ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה', כי כאשר תהיה הכונה הנכונה והשלמה מצויה בשלחן, הנה השלחן ההוא הוא לפניו ית' תמיד לזכרון, כי הוא נמצא שם כנז'.

משנה ד

ונסמך לזה מאמר רבי חנניא בן חכינאי, שביאר כל הדרוש כלו, והוא, כי בהיות האדם במקום הראוי להתבודדות, ולכוין אליו ית', ועם כל זה הוא מפנה לבו לדברים בטלים, ולתכליות בלא הועיל, הנה איש כזה מתחייב בנפשו, שהוא ממית את נפשו, ומונע אותה מהשגת השלמות, והוא בלתי חפץ בו בשום צד. והוא אומרו הנעור בלילה וכו', ירצה, הנעור בלילה, שהוא זמן נאות אל ההתבודדות, וכן המהלך בדרך יחידי, שאין דבר יטרידהו וימנעהו מהתבודד ומלכוין בענינים האלהיים, ובמעשיו הנפלאים ית' שמו, ועכ"ז הוא מפנה לבו לכתחלה לבטלה, הנה איש כזה מתחייב בנפשו, בלי ספק שהוא ממית נפשו להחיות גופו, והוא מהנחשבים מתים בחייהם, שהם כת הרשעים כנזכר, כי מי שיהיה לבו לשמים, כאשר יהיה לו עת הפנאי, יעיין תמיד במה שהוא עבודתו ית', ומי שלא יעשה זה, הנה זהו אות ומופת לבלתי היותו חפץ בשלמות בשום צד, כמדובר.

משנה ה

והוא מה שקיים עוד רבי נחוניא בן הקנה, באומרו שכל המקבל עליו עול תורה, והוא חפץ בתורתו ית', אין צריך שיתנו עליו עול מלכות למונעו מהחטא, כמאמר רבי חנניה סגן הכהנים, ולא עול דרך ארץ, שהם מעלות המדות אשר רמזו אותם השלמים, עקביא בן מהללאל ורבים שלמים הבאים אחריו, כמו שביארנו בדברי רבינו הקדוש. וז"א מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, כלומר, שלא יצטרך אליהם. אמנם איש כזה שזכר רבי חנינא בן חכינאי, שאינו חפץ בלמוד והעיון והכוונה לעבודתו ית', שהוא בכלל הפורק ממנו עול התורה המישרת אותו אל השלמות, הנה לאיש כזה נותנין עליו עול המלכות וענשם, ועול דרך ארץ, והם המישירים את האנשים והמונעים אותם מחטוא, במוסרים ותוכחות, והם השלמים אשר בכל דור ודור, המדריכים את האנשים לנחותם דרך השלמות, השם נפשם בחיים הנצחיים כנזכר, אולי יזכרו וישובו אל ה', כי היראה מהעונש מפאת המלכות, והרגל המדות הטובות שהם דרך ארץ, כמו שזכרנו, יהיו סבת שלמותו ורוממותו על זולתו.

משנה ו

רבי חלפתא איש כפר חנניא אומר עשרה שיושבין ועוסקים בתורה, שכינה שרויה ביניהם וכו'. הנה מאמר השלם הזה, הושם לקיום כל הנאמר לעיל, בשהעסק בתורה הוא הדרך הנכון להתרחק מכל דבר רע, ולהתקרב אל הטוב, במה שהוא טוב, אשר בו יושג השלמות, שהוא הדבקות בו ית', והאהבה אליו, כמו שהוכחנו בפרק הקודם לזה. ועל כן רצה להוכיח שבכל מספר מאנשים שימצאו יחד, והם עוסקים בתורה, תמצא השכינה שרויה ביניהם, כלומר, שהם דבקים בו ית', כי מצד היותם עוסקים בתורה, הם נשמרים מכל דבר רע, ובכן הם מתבודדים ומעיינים בדברים האלהיים, כי התורה כלה היא אלהית, ובהיותם עוסקים ומעיינים בה, בהיותה היא אלהית, בהתאחדות השכל והמשכיל והמושכל, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל בפרק סח מהחלק הראשון מספרו הנכבד, ואנחנו הארכנו בביאורו במקומות רבים, וביחוד בביאורנו על ספר הכוונות לאבוחמד באלהיות. נמצא שבהיות האדם עוסק בתורה, השכינה שרויה עמו, שמתאחד עם השכינה בהיותו מעיין בה כנז'. וזהו המכוון בכל מקום, שנאמר שהעוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם וכו'.

והנה זה השלם רצה לכלול כל המספרים, כי הנה לקח האחד, אשר עם היות שאיננו מספר, הוא יסוד כל מספר, כמו שפי' הראב"ע ז"ל בפרשת ואלה שמות כו'. ולקח מספר השנים, שהוא הראשון מהזוגים, ולקח הג' שהוא הראשון מהנפרדים, ולקח הה', שהוא המורכב מהשנים הנזכרים, ולקח העשרה שהוא כל המספר, כי כל מספר למעלה מעשרה איננו זולת העשרה, כי העשרה כולל כל מספר לאין תכלית, כמו שפירש הראב"ע ז"ל שם, על כן התחיל מלמעלה למטה, ואמר, שעשרה שיושבין ועוסקים בתורה השכינה שרויה ביניהם, כי התורה עצמה היא השכינה, ובהיותם הם עוסקים בה, הרי היא שרויה ביניהם, שמתאחדים בה כנז', והביא ראיה מפסוק אלהים נצב בעדת אל, כי העדה היא ממספר אנשים היותר גדול שבמספרים, שהוא העשרה, ונקראת עדת אל, כשהשכינה שרויה ביניהם. ואמר הכתוב שהאלהים ית' עצמו הוא נצב בעדה, כשיצדק בה שם עדת אל, שהוא כשהשכינה שרויה ביניהם, כמדובר.

ואמר ומנין שאפילו חמשה, שהוא חצי המספר כלו, והוא המורכב מהראשון שבזוגים והראשון שבנפרדים, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, והוא מה שאוגד אדם בידו בה' אצבעותיו, כמו שפי' הרמב"ם ז"ל, וקראה אגודתו מיוחדת לו, שהורה היותו הוא ית' שרוי בתוך האגודה על הארץ, וזה לא יתכן רק בחמשה בני אדם שהם בארץ, כי אין בעולם השפל נמצא שימצא בו השם ית', ושייוחד וייוחס אליו ית', רק האדם מפאת שכלו ונפשו העולה היא למעלה, על כן הביא ראיה מוכרחת מפסוק ואגודתו, שאגודה היא חמשה כנז', ובמה שקרא אותה אגודתו, לא יתכן רק בחמשה בני אדם שלמים, כי לא יקראו אגודתו רק מצד היותו הוא ית' אגוד בתוכם, כאלו הם בתוך ידו ית'.

ואחר אשר הוכיח היותו נמצא במורכב משני מיני המספרים הנזכרים, הוכיח איך הוא נמצא גם כן בראשון מהנפרדים לבדו, וז"א ומנין שאפילו שלשה, שנאמ' בקרב אלהים ישפוט, וזה כי אלהים הם שלשה, שסתם דיינים הם שלשה, ואמר שהוא ישפוט בקרב השלשה דיינים הנז', להיותן דנין דין תורה, הרי שלהיותם עוסקי' בתורה, כי המשפט לאלהים הוא, על כן נאמר שהשם ית' ישפוט בקרבם, שהוא שרוי עמהם כנז'.

ואחר שהוכיח הדבר בראש הנפרדים, הוכיח גם כן בראש הזוגים, כאמור, והוא אומ' ומנין שאפי' שנים, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע כו', כי באומ' שנדברו איש אל רעהו, הנה למדנו מאיש אל רעהו שהם שנים, ומאומרו נדברו ולא אמר דברו משמע שנדברו מהשם ית', שהיה שרוי ביניהם, כמו שפירשנו במאמר ר' חנניא בן תרדיון, ועל כן לא הביא רק עד איש אל רעהו, להורות שראייתו היתה ממלת נדברו, היות השכינה שרויה ביניהם, ומאיש אל רעהו היותה בשנים וכו'.

והוכיח עוד, שאפילו אחד, שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך וכו', שהכונה בכל מקום שיושב ועוסק בתורה, שהיא שמותיו של הקב"ה השי"ת הוא דבק עמו, וכשבא לטהר מסייע לו, עד שיצדק באמת שהוא ית' מזכיר להם את שמו, כשהם עוסקים בתורה, להיותו הוא מסייע אותם לשיעסקו בה, כי אינו רוצה השם ית' רק שתבוא ההתחלה והרצון מהם, והוא יישר אורחותם לנחותם הדרך, דרכה של תורה, על כן אמר שבכל מקום אשר יזכיר השם ית' את שמו, שיזכרוהו העוסקים בתורתו שהיא שמותיו כאמור, יבוא השם ית' להמצא שם, ובאומרו אבא אליך וברכתיך, בלשון יחיד, הורה שאפילו שיהיה אחד, יבא אליו השם ית' וימצא עמו, כאמור, והיא הוכחה אמיתית ומוכרחת בלי ספק. ונתבאר בכל דבריו אלה אמיתת הדרוש, בשהכוונה המכוונת אליו ית', שהיא נקנית באמצעות העסק בתורה, היא המרחקת האדם מן העבירה, והמקרבת אותו לידי זכות, לאור באור החיים הנצחיים.

משנה ז

רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא אומר תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר וכו'. הנה השלם הזה סתם וחתם כללות הדרוש, אשר ביארו השלמים הקודמים, בשהעסק בתורה ובכלל העיון בדברים האלהיים והרצון השלם בהם, הוא הוא המשרה את השכינה באדם, על כן סתם וחתם דבר דרך כללות במלות קצרות, באומרו תן לו משלו וכו', שהרצון בו, תן לו לשם ית' תמיד מהדבר המיוחד לו, שהוא העיון בו, ובתאריו ובמעשיו, ובכלל בדברים האלהיים, כי זהו הדבר המיוחד לו. ולהיות שאפשר שיאמר האדם שיותר טוב הוא לתת לשם ית' מהדבר המיוחד לאדם, שאז ידבק בו שם נתינה שנותן מה שהוא שלו, אך במה שיתן לשם ית' הדבר המיוחד לו ית', והוא שלו בעצם וראשונה, אם כן אינו נותן לו דבר, ולא יצדק בו שם נתינה, שהרי לא יאמר נותן, מי שנותן לאחר הדבר שהוא של המקבל, על כן להשיב לזה אמר, שזה לא יתכן לומר בשם ית', כי אפילו שיתן לו האדם הממון, או כל דבר שיראה לפנים שהוא של האדם, הנה הדבר ההוא שהוא שלו, שהרויח הוא אותו, הנה הוא גם הוא שלו ית', ומאחר שהכל שלו, בין הדבר הרוחני הנמצא אצלנו, ובין הדבר הגשמי, כי הוא נתנו לנו, אם כן יותר טוב הוא שנתן לו הדבר היותר מיוחד לו, הנאמר סתם שלו, והוא הדבר הרוחני והשכלי כעיון והעסק בתורה כנזכר.

וז"א תן לו משלו כי אתה ושלך שלו, ר"ל, תן לו העיון והעסק בתורה שהוא שלו ביחוד, לפי שאתה בחלק המיוחד שבך, שהוא השכל, עם מה שהוא לך, שהוא הממון וכל דבר גשמי, הכל הוא שלו, כי כן בדוד אצל נדבת הממון נאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך, אם כן אחר שהכל שלו, ואין לך דבר מיוחד שתוכל לומר לו שאתה נותן לו משלך, יותר טוב הוא שתתן לו הדבר היותר מיחד לו, שהוא הדברים השכליים, מהגשמיים שהם מיוחדים לך, ולא לו. והוא דקדוק נכון, ומתישב אל הכוונה.

ואפשר שיאמר תן לו הדברים השכליים המיוחדים לו, וביאר איך הדברים השכליים מיוחדים לו, ויקראו שלו יען הצורה שבה האדם אדם בעצם וראשונה, וכן כל הדברים המיוחדים אל הצורה, שהם הדברים השכליים כולם, הם מיוחדים אל השם ית'. וז"א כי אתה ושלך שלו, ר"ל, צורתך שהיא עקר מציאותך, ושלך, שהם הדברים השכליים אשר יקראו שלך ביחוד, מה שאין כן הדברים הגשמיים שאינם שלך, רק של גופך, הם שלו ית', ועל כן ראוי שתתן לו הדבר המיוחד לך, שהם הדברים השכליים, כאמור, והוא ביחוד העסק בתורה, כי זה החלק הוא הנתן לו ית' ביחוד.

ואפשר שאומרו כי אתה ושלך, רמז לשכל ולמשכיל, ובמלת שלו אל המושכל, וכאילו אמר שהמשכיל והשכל שהוא של האדם, הכל הוא של הדבר המושכל, שהוא השם ית'. והביא ראיה מדוד, שנאמר כי ממך הכל, יר', הכל שהוא הצורה אשר יקרא כל, כי בה הכל, ובה היה מה שהיה, כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בפרק הראשון מספרו הנכבד בשתוף צלם ודמות. וז"א כי ממך הכל, רוצה לומר, הנפש שהיא הכל, היא מושפעת בנו ממך, והנדיבות והנתינה, שהיא מפאת הנפש הרוצה בנתינת הכל, נמשך מידך ומכחך. וז"א ומידך נתנו לך, כלומר, מידך וכחך היתה הנתינה וההתנדבות, שהוא מפאת השכל המעשי כנודע, וזה הוכחה כי הדברים הנמשכים מפאת השכל, הם המיוחדים אליו ית', ועל כן כאשר ישתלם השכל במושכלותיו, אז יהיה דבק בו ית', והוא הדרך המביא אל השלמות האחרון, כמו שהוכיחו השלמים הקודמים אל השלם הזה, אשר על כן סתם וחתם דבר בכללות הדרוש כולו.

רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק משנתו, ואומר מה נאה אילן זה, או מה נאה ניר זה וכו'. אחר אשר הניחו השלמים הקודמים אופן ההנהגה הראויה להכנעת החומר, שלא יטה אחר התאוות הגשמיות כפי טבעו, והיה הכלל העולה מדעת כולם, שהעסק בתורה הוא סבת הכנעת הכח המרגיש בכלל, אשר הוא הנרצה אצל רז"ל באומרם בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכו', כי העסק בה תספיק למאוס ברע ולבחור בטוב, במה שהוא טוב, כמו שהוכיחו השלמים הקודמים, מסכים למה שביארנו בהבנת כוונתם, הונחו מאמרי שלשה השלמים האלה, רבי יעקב ורבי דוסתאי ורבי חנינא בן דוסא, שהשנים הראשונים ביארו האות והמופת להפסד המחשבות והכוונה של העוסק בתורה, והוא העוסק בתורה ואינו נעשה העסק קנין בנפשו כלל, כי איש כזה במהרה יסור ממנו. ורבי חנינא בן דוסא ביאר האות לקיום הכוונה והמחשבה הראויה, והוא תלוי בשיהיה העסק בתורה קנין קיים בנפש. והיו לפי זה מאמרי רבי יעקב ורבי דוסתאי מיוחדים להעמידנו על אותות חולאי הנפש, ומאמר רבי חנינא בן דוסא על אותות שמירת הבריאות על נכון.

והנה רבי יעקב אמר, שאלה אשר זכר, והשלמים הקודמים, שבהיותם עוסקים בתורה יתרחקו מהעבירות ומכל דבר רע, וישתדלו בבקשת השלמות, הנה צריך להוסיף עוד תנאי אחד על זה, והוא שיהיה העסק בתורה קנין קיים בנפשם, אך אם לא יהיה קנין דבק בנפש, הרי אלו מתחייבים בנפשם, להפסידה ולהטותה אל התאוות אחר הכחות הגשמיות. ואמר שהאות על שאין הקנין קיים דבק בנפש, הוא, שאם מהלך בדרך אשר היא המקום הראוי אל ההתבודדות, כמו שביאר רבי חנינא בן חכינאי, ועם שאינו מפנה לבו לבטלה, שאם הוא מפנה לבו לבטלה, כבר ביאר רבי חנינא בן חכינאי שמתחייב בנפשו כנזכר, רק ששונה משנתו כראוי, רוצה לומר, שמתבודד ומעיין בתורה כפי הראוי. ובהיותו בתוך עיונו ובתוך משנתו, קודם שיגמור עיון הענין אשר הוא מעיין בו, הוא מפסיק, ומדבר בדברים בטלים, שמסתבך בדמיון שנמשך אחר המוחשים, ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, שהם כולם דברים שהם מובטי החוש, כי החוש לא יהיה מוחשו רק החומר הפרטי, וכן הדמיון לא יהיה מובטו רק הפרטי הנבדל מצד חומרו, שיצדק בו מלת זה, ועל כן אמר, שאומר מה נאה אילן זה, ולא אמר ואומר מה נאה האילן, שיהיה נשמע שהיה מעיין בו מצד כללותו, שהוא מצד צורתו העצמית כנודע, ובאופן זה יהיה זה מובט השכל העיוני, ויהיה מושכל, ולא יהיה מוחש. אך באומרו מה נאה אילן זה, הוא מצד חומרו, כי לא יאמר פלוני זה, רק מצד חומרו המבדילו מדבר אחר, ועושה אותו פרטי כנודע. וכן בשאומר מה נאה ניר זה, שהוא מעשה הערוגות הנעשים בשדות, ורואים אותם עוברי דרכים, שכל זה נמשך מפאת הדמיון אשר ידמה, במה שיהיו מוחשי החושים, הנה איש כזה לא יהיה קיים במה שישכיל, כי לא נעשה העיון וההשכלה קנין קיים בנפש, כי אם היה כן, לא היה כח בדמיון להפסיק פועל השכל בהיותו משכיל.

וזה אות נפלא מאד, למי שאין עיונו בדברי תורה קנין קיים בנפשו, כי האיש העוסק בתורה בכונה נכונה כראוי, עד ששב העסק בה קנין קיים ושלם בנפשו, כשיתחיל לעיין בדרוש מדרושי התורה, לא יפסיק בתוך הדרוש מעצמו בלתי מונע מחוץ, והיה נטרד בצורות הדמיונות, על כן אמר שכאשר יקרה שבהיותו שונה משנתו הוא מפסיק מאיליו, ואין ההפסק במחשבה לבד, כי כבר יקרה כשגגה שיוצאה שתשתתף מחשבה מה בתוך העיון, אך לא תתחזק כל כך, עד שיביא לאדם לומר בפה מה שעבר במחשבתו, אך כאשר תעבור המחשבה אל הדבור, שיהיה ההפסק כל כך חזק בפועל עד שיאמר בפה מה שחשב בהפסק משנתו, הנה איש כזה הוא מתחייב בנפשו. על כן אמר ומפסיק משנתו ואומר, רוצה לומר, שמפסיק משנתו במה שמפנה לבו בדבר אחר, ולא די זה, אלא שאומר אותו בפיו ובשפתיו מה נאה אילן זה, והוא המוחש הפרטי כאמור, והוא דקדוק נכון.

ואמר כאלו הוא מתחייב בנפשו, ולא אמר הרי זה מתחייב בנפשו כרבי חנינא בן חכינאי, להיות שרבי חנינא בן חכינאי דבר באיש אשר היה לו המקום והזמן הנאות אל ההתבודדות, ולא די שאינו מתבודד ומעיין בדברי תורה, אלא שמפנה לבו לבטלה, ועל כן אמר שזה כבר נתחייב בנפשו, במה ששם שלמות שכלו בדברים בטלים, אך זה שדבר בו רבי יעקב, הוא המתבודד ומעיין בהיותו מהלך בדרך, אלא שמפסיק עיונו והתבודדותו. והנה זה אינו מתחייב בנפשו, שאין לו קנין הרע כראשון, רק העדר הקנין הטוב, ועל כן אמר שהוא כאלו מתחייב בנפשו, כי זה יביאהו בעתיד לשיהיה מתחייב בנפשו, כי בהעדר הקנין הטוב והפסדו, יתחייב בהמשך זמן מעט הקנין הרע, אשר הוא יותר טבעי אל החומר, והוא משתוקק אליו בטבע, כמו שאמר השם ית' לקין הלא אם תטיב שאת וכו', שביאר לו בזה בחירתו והיותו יכול למשול על היצר הרע, הנקרא בשם חטאת שם, ואמר ואליך תשוקתו, שהוא משתוקק להמשיך האדם אליו, אך אם ירצה האדם ימשול בו בכח שכלו, וז"א ואתה תמשול בו. ועל כן גזר פה שמעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו. הנה זה העולה לפי דעתינו מדוייק בהבנת כוונת רבי יעקב, ונכון הוא.

משנה ח

אמנם ר' דוסתאי לבו ראה, שלא תפסד מעלת תהלת העוסק בתורה, במה שיקרה לו לפעמים שיהיה נמשך אחר הדמיון, כי להיות הדמיון מסתבך בשכל לפעמים יקרה זה לעומק העיון, כי בהיותו המעיין מתבודד בחוזק, יתחזק הדמיון, כמו שיקרה בשינה בעניין החלום, כמו שהרחבתי הביאור בזה בספר מהות השינה והחלומות, אשר חברתי לדרישת בקשת האדון דון יוסף נשיא יר"ה, יבוקש שם.

אשר על כן אמר הוא, שהאות הנכון על הפסד המעלה והקנין, הוא, השוכח דבר אחד מהדרוש אשר הוא מעיין בו, וזהו הנרמז במלת משנתו, והוא דקדוק אמיתי, והוא בתנאי אחר שלא תהיה שכחתו זאת מצד היותו מעמיק מאד בעיונו בדרוש ההוא, כי לפעמים יקרה, שבהיותו מעמיק המעיין מאד בדרוש מה, ישכח חלק רב ממה שהיה מעיין בו. והניח התנאי הזה, להודיע, כי על כן לא בחר הוא, באות אשר הניח ר' יעקב, כאמור.

וז"א ר' דוסתאי בר' ינאי בשם ר' מאיר אומר כל השוכח דבר ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, על הדרך שפירשנוהו בדברי רבי יעקב, כי הכל אחד, והוא מבואר בראיה שהביא, שאמר הכתוב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים, כי במה שתלה השמירה בנפש בשכחת דברי תורה, נראה ששמירת הנפש וקיומה, תלוי בהעדר השכחה בדבר מן הדברים אשר באו בתורה, והפסד הנפש יתחייב מהשכחה, כנזכר.

וביאר התנאי הנז' באומ' יכול אפילו תקפה עליו משנתו, יר', יכול שיהיה זה כמו שאמר רבי יעקב, שאפילו שיקרה זה מצד עומק העיון ותקפו, כמו שחשב ר' יעקב, אחר שלא התנה תנאי זה, תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך, כי על כן הוסיף הכתוב ופן יסורו מלבבך לרמוז שהפסד הנפש תתחייב משכחת דברי תורה שהוא מעיין בהם, כשיהיה זה בכונה מכוונת שישב ויסירם מלבו, כי בזה יורה היות עיונו בלתי קיים בנפשו, וזה יהיה סבה שיפסד מהרה כמדובר, וז"א הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם וכו'.

משנה ט

רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת וכו'. עם שאני הרחבתי הביאור בפירוש המשנה הזאת בספר פני משה מאמר ח' סימן י"א, הנה עתה אבאר אותה, מסכים אל כוונתנו פה בקשר המשניות, כאשר יעדנו לעשות בכל ביארנו זה.

ואומר כי אחר אשר הונחו מאמרי השלמים רבי יעקב ורבי דוסתאי, אשר שמו אותותם אותות להפסד מעלת גדולת העסק בתורה, והעדר קיום הקנין בנפש, כאשר ביארנו, הונח מאמר ר' חנינא בן דוסא, אשר בא בו האות והמופת לקיום הקנין הנז', דבק בנפש העוסק בתורה. ולהבין כונתו על נכון צריך לידע שהגזרה הראשונה היא עיקר כונתו, והוא מאמר פוסק וגילוי דעתו בקיום הקנין בחכמה דבק בנפש, לעולם לא יפסד. והגזרה השנית היא אות על אמות הראשונה, והשלישית היא אות על השנית, באופן ששתי הגזרות האחרונות, הם קיום הגזרה הראשונה.

וזה כי הוא הניח ההנחה אשר נתאמתה אצלו, והיא הגזרה הראשונה אשר גזר, שכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וההפך להפך, וכוונתו בזה, שענין קנין הירא חטא הוא, שירא תמיד פן יהיה נכשל בחטא, ואינו בוטח בעצמו שלא יכשל, רק מפחד תמיד, ובכן יהיה מחפש תמיד ומעיין בתורה, לדעת להשמר מהחטא, והדבר הזה יביאהו לעסוק בתורה תמיד, ולהפליג השקידה על הלמוד, להיות שהחטא ימצא בכל פרטי מעשי האדם, ולא ימלט ממנו אם לא ידע ממה ראוי להזהר, ולא יעלה זה בידו רק אחר שקידה רבה בעסק התורה והתלמוד, כי הפרטיים המתחדשים, אשר יהיה אפשר החטא בהם, ושצריך ידיעה ותלמוד רב להשמר מהם, הם בלתי בעלי תכלית, אשר על כן יתחייב בלי ספק שהירא מהחטא ישתדל בכל עוז לדעת חכמת התורה, כללותיה ופרטיה ופרטי פרטיה, כדי שידע להשמר מן הטעות והחטא כאמור, ובכן תתקיים חכמתו עליו בלי ספק, כי יראת החטא יכריחהו להתמיד בה, וההתמדה בה תחייב קיום קנין החכמה בנפש כנודע.

על כן אמר באמת ובתמים, שכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וביאר הדבר בהפכו, באומרו וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת, ואין זה מתחייב מהראשון, שאפשר שתתקיים החכמה בקדימת היראת חטא, ואפשר שתתקיים בקדימת דבר אחר, אף שלא תהיה יראת החטא, שאינו נמנע שתתקיים בהרבה דרכים, זולת קדימת היראת חטא, שאם היה אומר אין החכמה מתקיימת אלא בקדימת היראת חטא, היה שולל הכל. אך באומרו שבקדימת היראת חטא תתקיים החכמה, לא שלל בזה שאם לא תקדם היראת חטא לא תתקיים החכמה, על כן הוצרך לומר בכולם חיוב ושלילה. ואמר שאם אין היראת חטא קודמת לחכמתו, רק חכמתו קודמת ליראת חטא, לא תתקיים בשום צד, והטעם בזה הוא מבואר, כי האדם בטבע בהתחלת למידת החכמה הוא קשה אצלו, כמו שאמר ארסטו שהמעלה היא מושגת בקושי גדול, והטעם מבואר, כי קודם שיתענג האדם במה שישכיל מהחכמה, עמל היא בעיניו, וכל הכחות הגשמיות יתנועעו בכובד אל הלמוד הפך רצונם, יען אינם מתענגים בזה, אשר על כן, להניע הרצון, צריך שיהיה השכל מניעו לסבה חזקה, ולהיות היראת חטא סבה חזקה מאד לבקש החכמה ולהתמיד בה תמיד, כמו שהוכחנו, על כן גזר אומר שאם אין שם יראת חטא, לא תספיק שום סבה אחרת להתמיד בחכמה כדי שתעשה קנין קיים בנפש, כמדובר.

ולהיות שהיראת חטא וכל חלקיה הם דברים שבלב, ובני אדם לא יוכלו לראות אם הוא ירא חטא, כי האדם יראה לעינים, על כן הוא בעצמו היה אומר, שהאות על שיראת חטאו תקדם לחכמתו היות מעשיו מרובין מחכמתו, כי היא הוראה שהוא ירא חטא, ומצד היראת חטא שהוא הקודם אצלו הוא מבקש החכמה. ובהיות החכמה נדרשת מאתו לבלתי יהיה נכשל בחטא, היה העיקר אצלו פעולת המעשים, ויהיו בלי ספק מרובים מחכמתו, שהכוונה ברבוי הזה, הפלגת השקידה בהם והזריזות בעשייתם יותר מבחכמה, כי רבוי המעשים על החכמה בכמות לא יתכן, בהיותם שני מינים מתחלפים כנודע.

אך כשאנו רואים שהוא עושה יותר עיקר מהחכמה, ואינו מתבטל מתלמודו לעשות מעשה טוב שיבוא לידו, הנה בזה יאמר בו שחכמתו מרובה ממעשיו, וזאת היא הוראה בלי ספק שחכמתו קדמה ליראת חטאו, ושהוא ירא חטא במקרה נמשך מהחכמה ולא בעצם וראשונה, ובכן לא תתקיים חכמתו, כי יתרשל בלמידתה, יען הכחות הגשמיות יגעים בשקידה בה, להיות הפך טבעם ורצונם, וכשאין כח ההכרח מניע אותו להתמיד בחכמה כמו שהוא בקדימת היראת חטא כאמור, תפסק ההתמדה ותשכח החכמה באורך הימים, ולא יהיה הקנין קיים בנפש כמדובר.

משנה י

ולהיות שגם זה לא יהיה נקל להודיע לבני אדם, אם מעשיו מרובין מחכמתו או אם חכמתו מרובה ממעשיו, יען אפשר שהאדם בהצנע לכת יעשה מעשיו הטובים בבורחו מהיהירות, והוא ענו ושפל רוח, ולפעמים יקרה גם כן שיעסוק תמיד בתורה לקיים מצות והגית בו יומם ולילה לאהבה את ה' אלהיו, אשר לפי זה יקרה גם העסק בתורה והעיון מצוה ומעשה רב, ויצדק בו שבעיונו עצמו מעשיו מרובים מחכמתו למבינים שלמות השכל המעשי.

על כן ביאר אות אחר מפורסם לכל, שיודע בו לבני אדם אם מעשיו מרובין מחכמתו, בשאם רוח הבריות נוחה הימנו ישפוט השופט בצדק שמעשיו מרובין מחכמתו בלי ספק, כי הקבוץ המדיני יאהבו זה את זה מצד הפעולות, כי מהם יודעו הכחות כנודע, ומה גם החלק ההמוני, שהם הרבים, לא תתקרר דעתם רק ברבוי המעשים, ואם יחסר האיש החכם מעשות מעשה אחד שיבוא לידו כראוי, אף אם יעשה מעשים טובים רבים, יפטירו בשפה יניעו ראש כנגדו תמיד להטיל בו חסרון המעשה ההוא, ולא תזכרנה הראשונות כמים עברו, אשר על כן כל שרוח הבריות נוחה הימנו, הנה רוח המקום ית' שמו שרוצה שתהיה חכמתו מתקיימת נוחה הימנו, וזה אות שמעשיו מרובין מחכמתו, יען ברבוי המעשים תתקיים החכמה בשלם, כמו שהוכחנו.

אמנם כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, שזה הוראה שחסר מהמעשה הצריך להשלמתו, ועשה מהחכמה עקר והמעשה טפל, הנה איש כזה אין חכמתו מתקיימת, ועל כן אין רוח המקום נוחה הימנו, ובזה הדרך והאופן תתישב כוונתו על נכון וזולתו שוא ותפל, לפי שאם נאמר שהם שלש גזרות מתחלפות יהיו סותרות זו לזו בהכרח, כי הנחת הנמשך יוליד סתירת הקודם, כי אחר הנחת שכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, איך יתכן שמי שמעשיו יהיו מרובין מחכמתו יספיק לשתהיה חכמתו מתקיימת, אם חכמתו קדמה ליראת חטאו שהוא סותר הקודם, וזה פשוט.

ואם באנו לישב דברי ר' חנינא בן דוסא כפי המובן משטחיות דבריו, שהם שלש גזרות שונות, ושלא תתחייב סתירה בהם כלל, נאמר שבהתרת ספק אחר כפי הלשון אשר נצטערתי בו כל ימי יתישב הכל על נכון. והוא שהיל"ל כל שיראתו מהחטא קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראתו מהחטא אין חכמתו מתקיימת, שהכנוי לו היה ראוי שיהיה ביראה מהחטא, ולא בחטא עצמו, כי איך ייוחד החטא לו, אם עדיין לא יצא אל המציאות, והוא ירא ממנו, ומשתדל שלא יבוא לעולם. אשר על כן אומר אני, שיראת חטאו הוא צודק על מי שחטא כבר, שהיה חוטא, והיה ירא מאד שלא ישוב לכסלה ולחטאו הראשון, כמו שיקרה במי שהוא נשוך הנחש, שכאשר יראה הנחש אפילו בחלום, ירא ממנו, כן מי שקדם לחכמתו יראת החטא, שחטא ושב בתשובה, ואחר התשובה הוא ירא מאד פן ישוב לחטאו, ולומד החכמה פן יקרהו שנית, כמו שקרה לו בחטאו, ואחר החכמה לא ירא עוד, הנה זאת החכמה היא המתקיימת, אמנם מי שקדמה לו חכמתו, ולא הספיק לו חכמתו לשומרו מן החטא, רק חטא אחר החכמה, ולא עוד אלא שהוא ירא עדיין לשוב לחטאו, הנה חכמתו זאת לא תתקיים, אחר שלא הספיקה לשומרו מן החטא, ועדיין הוא ירא פן ישוב אליו, שכל זה הוראה שאין החכמה בו קנין קיים בנפשו, וששכלו אינו גובר על חומרו להכניעו שלא ירא עוד מהחטא, וז"א וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, והוא דקדוק נכון.

ולהיות שכאשר לא יהיה שם חטא שקדם ולא יראת חטאו, לא יודע אם חכמתו מתקיימת או לא, על כן אמר גזרה אחרת, והיא, שכאשר ראינו שמעשיו מרובין מחכמתו, על הדרך שפירשנו, הנה אז נשפוט בצדק שחכמתו מתקיימת, אמנם כשחכמתו מרובה ממעשיו, שהיא הוראה שאינו לומד לשם שמים, אין חכמתו מתקיימת, והוא משפט ישר.

ואמר גזרה שלישית, אשר בה יודע גם כן איזהו מאושר ושלם, והיא גזרה יותר כוללת, שכל שרוח הבריות נוחה הימנו, הנה הוא שלם בכל השלמיות בחכמה וביראת חטא ובכל אופני מיני השלמות, יען הבריות אינן מוחלין המומין אשר יראו באחרים, ומאחר שרוח הבריות כולם נוחה הימנו, אין ספק על שלמותו, אשר על כן יודע באמת שרוח המקום נוחה הימנו, והיא גזרה כוללת מתהפכת, ושני צדדיה אמתיים מהטעם הנזכר.

רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת הילדים וכו'. להיות שהונח במה שקדם, מה שראוי שיודע באותות קיום הקנין והפסדו, הונחו פה שני מאמרי השלמים האלה, הלא הם רבי דוסא בן הרכינס ורבי אלעזר המודעי, אשר ביארו יותר בפרטות הדברים המפסידים הקנינים הטובים והמעלות כולם, והיה ההפרש ביניהם, כי זה השלם, רבי דוסא בן הרכינס, ביאר הדברים המפסידים המעלות המדותיות והמעשים טובים ובכלל שלמות השכל המעשי. ור' אלעזר המודעי ביאר הדברים המפסידים המעלות השכליות, ובכלל שלמות השכל העיוני, אשר על כן זה השלם זכר ד' דברים המפסידים שלמות המעשים, ואמר שהם מוציאין את האדם מן העולם, יען הם סבת הפסד המעלות המדותיות, וההפסד הזה יהיה סבת היות האדם נוטה אחר התאוות, בהפסד הקנינים הטובים בנפש, ונטייתו אחר התאוות, תהיה סבת הפסדו וצאתו מהרה מן העולם.

אמנם רבי אלעזר המודעי, להיות שלבו ראה שהה' דברים אשר זכר, הם המפסידים השכל העיוני מצד אמונות כוזבות נוצצות בו, המפסידות את הנפש, על כן אמר שהעושה הדברים ההם אין לו חלק לעולם הבא, והוא עולם הנשמות, כמו שפי' הרמב"ם ז"ל, יען שלמות הנפש היא המביאה לאדם לחיי העולם הבא, וכשתפסד הנפש, ומה גם באמונות רעות, הנה היא נכרתת מהשגת התענוג הרוחני המושג מפאת המושכלות האמתיות המושגות בעה"ז, כמו שהרחיב הרמב"ם ז"ל דעתו בזה, ואני הארכתי בו באגרת תחיית המתים אשר חברתי לדרישת החכם כמה"ר דוד זלה"ה.

והנה הד' דברים אשר זכר ר' דוסא שמוציאין את האדם מן העולם, הטעם מבואר בכל אחד מהם, כי הנה שינה של שחרית הוא מבואר, להיות שהעת היותר נאות אל הפעולות הוא כמו השחר עלה, כי אז נגמר העכול האחרון מהמאכל, והגוף יותר מוכן אז ונאות אל הפעולות מכל שאר שעות היום, ומה גם בהיות אז זמן קריאת שמע של שחרית, ועל כן מי שהוא ישן בעת ההיא היותר נאותה אל הפעולות הטובות והעיון וקריאת שמע ותפלה של שחרית, הנה הוא הוראה שמתרשל מהשגת השלמות, ושהוא נפתה מתאוות החומר המאוה אל השינה בעת ההיא, ואינו יכול לכבוש את יצרו לקום ממטתו, וכאשר יגבר עליו יצרו על זה, יגבר עליו גם בשאר התאוות הגשמיות, על כן אמר ששינה של שחרית מוציאה את האדם מן העולם, כי נמצא היותו בלתי כובש את יצרו, ובזה יפסדו המעשים כולם, ע"ד שאמרו רז"ל על פסוק הוי מושכי העון בחבלי השוא וכו', אמר רבי אסי יצר הרע בתחלה דומה לחוט של כוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה וכו', והוא הנרמז מהם ז"ל בפ"ה במסכת סוכה שאמרו דרש רבי יהודה ברבי אלעאי לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים וכו', שאומר שנדמה לרשעים כחוט השערה, הוא היות התחלת הרע תמיד כחוט השערה, בתת ליצר הרע מקום שיתגבר ויתחדש בכל יום תמיד, עד שנעשה כעבות העגלה, והוא משל נפלא, והארכנו בדרוש הזה בביאורנו על מגלת אסתר, ובמאמר השלישי מספר פני משה סימן ד' בביאור מאמרים רבים לרז"ל מסכימים אל הכוונה הזאת.

והטעם הזה בעצמו הוא ביין של צהרים, כי הצהרים כפי השכל הישר הוא בלתי נאות לשתיית היין, כי היין חם מאד, והצהרים הוא זמן חום היום, ובשתיית היין בזמן החום הוא כמוסיף אש על אש בעצים יבשים, ומי שאינו כובש את יצרו בזה, בהיות טעם היזקו ברור ומפורסם לשכל, ואין השכל יכול להתגבר על היצר הרע בזה, ויהיה מנוצח מתאותו אל שתיית היין, הנה זה מוציא אותו מן העולם, שאחר זה יתאוה לדבר יותר רע, עד שישוב כעבות העגלה, כנזכר.

וכן הוא הענין בנמשך אחר שיחת הילדים, שאין השכל סובל שיפסיד השלם זמנו בדבור של הבאי, כמו שהוא שיחת הילדים, שאין בה תועלת כלל לנפש, יען אין בדבריהם ממש, ודבור שכלי שלם כלל, וכן דבור עמי הארץ כשיושבים בבתי כנסיות, שהם עושים שתים רעות, כי במקום שהיה ראוי לדבר דברי תורה, הם מדברים דברי הבאי. ועל כן אמר שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, הנה שתים אלה מוציאין את האדם המתענג מהם מן העולם, כי אין התענוג בהם רק מפאת תאוה גשמית ותענוג חומרי, כי אין בדבריהם מושכל כלל, וכאשר לא ישתרר שכל האדם על יצרו, לבלתי יהגה משתים אלה, הנה יצרו יתגבר עליו ביותר מאלה, ויפסד לגמרי, ויטה בכל אות נפשו אחר התאוות הגשמיות, ובכן נתבארה הבנת כונת רבי דוסא על נכון.

משנה יא

רבי אליעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדים, והמפר בריתו של אברהם אבינו וכו'. הנה השלם הזה זכר חמשה דברים המפסידים המחשבות והדעות האמתיות, והם כלם דברים שמורים על הפסד כללות הדעות בתורתנו, ושהוא כופר בעקר יקר תפארת התורה והקבלה האמיתית.

הראשון הוא המחלל את הקדשים, כי האיש המחלל את הקדשים אשר צותה עליהם התורה כקרבנות ושאר קדשי שמים, הנה הוא חושב בלי ספק שלא באה המצוה עליהם רק לכוונה שניה, ושהמחלל אותם לא הפסיד הכונה האלהית, והנה איש כזה אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, רק שמבקש טעם לגנאי לעבור על שרשי האמונות אשר טעמם נעלם ממנו, אין לו חלק לעולם הבא, כי בהיות זה דבר שאין ראוי לשנות ולחלל חלילה אפילו כחוט השערה, וזה מיקל בהם במחשבות נפסדות, ואומר על הימין שהוא שמאל ועל השמאל שהוא ימין, הנה זה יקרא מין, ואין ראוי שיהיה לו חלק לעולם הבא, אשר נתיחד לשלומי הדעות האמתיות מקיימי תורתינו הקדושה בכל פרטיה, והקבלה האמיתית שבאה עליה איש מפי איש.

הב' הוא המחלל את המועדים, כי איש כזה אין ספק אלא שרוח מינות נוצצה בו, בחושבו שהמועדים אשר צוה ה' לשמור אותם לזכרון נפלאותיו וחסדיו נכתב כן, אע"פ שלא היו מעולם, כדי שיראו מלפניו ית', כמו שחשבו הכופרים האפיקורוסים האומרים שאין התורה מן השמים, רק שהמציאה איש מהאישים לנחותינו הדרך הישרה שיבור לו האדם, ושהמציא לנו זכרון ניסים ונפלאות כדי שנירא מהעונש, ועל כן מי שמבזה את המועדים, שהוא מראה בזה היותו מספק באמתת התורה, הנה איש כזה אין לו חלק לעולם הבא, שיצא מכלל ישראל, אשר באמונת התורה והקבלה האמיתית בה כל חיי רוחנו ונשמתינו.

והטעם הזה עצמו הוא במפר בריתו של אברהם אבינו, אשר הוא המבדילנו משאר האומות, כי צאצאיו חתם באות ברית קדש אשר שם בבשרנו, וזה המפר בברית מילה, הוא החושב שאין הבדל בין האיש הישראלי לשאר אישי המין, והרי הוא בזה גם כן כאומר שאין תורה מן השמים, שאינו חושב שנתיחדה תורתו לאומה הנבחרת מאתו ית'. והוא הטעם עצמו במגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ופי' הרמב"ם ז"ל שהוא העובר על מצות התורה בפרהסיא, שהוא באמת כאומר לכל שאין לסמוך על מצוות התורה.

ואף אם יהיה כמשפטו שמפרש התורה שלא כהלכה, שאינו מאמין בתורה שבעל פה, הנה הוא מין וכופר, ואין לו חלק לעולם הבא, ויהיו לפי זה השלשה הראשונים, והם המחללים את הקדשים, והמבזים את המועדים, והמפרים בריתו של אברהם אבינו כופרים תורה שבכתב, והמגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ערוכה בכל ושמורה על פי קבלתינו כופרים תורה שבעל פה.

ואמנם המלבין פני חבירו ברבים הנה הוא כופר בכמה עקרים, מלבד היותו כופר בתורה, כי הוא ידע שהוא שופך דמים, דאזיל סומקא וכו' כמו שדרשו רז"ל על פסוק שופך דם האדם באדם כו', והוא שונא לו, הפך מה שצותה התורה, ובעשותו זה בפני רבים בפרהסיא, הוא כופר בהשגחתו ית' ובידיעתו, שחושב בלי ספק בלבו האכזר מי יודעני ומי רואני, וכופר בשכר ועונש, שאם היה מאמין שיש מעניש על העושה דבר רע כזה לחבירו, שהוא כהורג את הנפש כאמור, לא היה עושה זה. אשר על כן נסמך הדבר החמישי הזה שהוא קשה מכלם, כי כל המאוחר בלשון המשנה הוא יותר רע ויותר קשה, אחר ההשקפה הצרופה והבחינה הנאמנה. והיה הכלל העולה בכונת התנא, שכל העושה דבר תגלה ותראה ממנו כונתו הרעה, והיותו כופר בתורה ונפסד המחשבות, אין לו חלק ונחלה כלל לעולם הבא כאמור.

משנה יב

רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש ונוח לתשחורת כו'. אחר אשה הונחו הדרכים הנאותים להרחיק האדם מן העבירה, ומהפסד הקנינים הטובים והמעלות השכליות והמדותיות בכל האותות והמופתים על הפסדם וקיומם, כמו שנתבאר בפירוש מאמרי השלמים הקודמים כלם, הונח פה מאמר השלם הזה, אשר הזהיר על ההנהגה הכוללת הראויה בין אדם לחבירו, להרחיק האדם מכל ריב וכל נגע, ושיהיה רוח הבריות נוחה הימינו, כמו שהניח ר' חנינא בן דוסא.

והנה מאמרו זה כפי דרך הרמב"ם ז"ל, שפירש שראוי שיהיה האדם קל לשמש למי שהוא גדול, והוא הראש, ושיהיה כבד ומיושב עם שחור השער, והוא הקטן. תהיה כונת התנא לפי דרכו זאת, לתת הנהגה כוללת איך יתנהג האדם עם כל אופני מיני האנשים שתזדמן לו חברתם. ולהיות כי לא ימנע מחלוקת האנשים כלם מאחד משלשה מינים שונים, אם שיהיו גדולים וטובים ממנו, ואם שיהיו קטנים ופחותים ממנו, ואם שיהיו שוים לו, על כן הזהיר על ההנהגה הראויה לאדם עם כלם, להתרחק מן העבירה, ומכל דבר רע בקיום הקבוץ המדיני, עד שיהיה רוח הבריות כולם נוחה הימנו, כי מזה ימשך שרוח המקום תהיה גם כן נוחה הימנו כמאמר רבי חנינא בן דוסא וכו'. ועל מי שהוא גדול ממנו אמר, שכאשר יהיה קל ונקלה בעיניו בערך אל מי שגדול ממנו, והוא הראש, כפי' הרמב"ם ז"ל, הנה בזה יהנה מהגדול ממנו ויאהבהו, ויהיה עמו בשלום ובמישור, ותהיה דעתו מעורבת עמו, אך אם יחשוב שהוא שוה לו בהיותו גדול ממנו, הנה מלבד היותו טועה בזה, הוא גורם רעה לעצמו, שישנאוהו הכל ויחשבוהו לשוטה רשע וגס רוח, והיא הוראה על הפסד שכלו, ולא יהיה רוח המקום נוחה הימינו.

ועל מי שהוא למטה ממדרגתו אמר ונח לתשחורת, כלומר שיהיה מיושב וכבד לפניו, כי אם ינהג קלות ראש עם מי שהוא קטון ממנו, שהוא שחור השער כאמור, יתבזה בעיניו, והוא מפורסם כי אם ישחק ויתגעגע עמו, הנה הקטון ההוא יעלה עליו ולא יחשיב אותו כלל ויהיה נבזה בעיניו נמאס, ובזה יהיה גם כן נבזה ונמאס בעיני פני כל רואיו, מפני שגרם לנערים ההם שהוא קל בעיניהם שלא ינהגו כבוד במי שגדול מהם, והוא באמת עון גדול, כי לקיום הקבוץ צריך שהקטנים ינהגו כבוד בגדולים, וזה בהיותו נוהג קלות ראש בפני הקטנים ממנו גורם הרעה הגדולה ההיא, ובכן אין רוח הבריות נוחה הימנו, כי הוא סבת קלקול סדר הקבוץ הראוי כנזכר, על כן הזהיר השלם הזה, שלקיום הקבוץ על נכון צריך שיהיה מיושב וכבד מאד בעיני פני הפחותים ממדרגתו, כי מלבד התועלת המגיע לו מזה, יגיע גם כן תועלת לכל הקבוץ כאמור.

ועל ההנהגה הראויה עם חביריו השוים אליו, שהם במדרגתו, אמר והוי מקבל את כל האדם בשמחה, ולהיות שהם הרוב, והגדולים והקטנים הם המעט, אמר באלה והוי מקבל את כל האדם בשמחה, על הסתם, כי הם הרבים כאמור, והנה בהיותו מקבל את כל האדם בשמחה, כולם יאהבוהו וישמחו בחברתו ואחותו, ובזה הוא מבואר שתהיה רוח כולם נוחה הימינו, שהוא הנרצה בהנהגה הזאת כולה כנז', כי מזה יתחייב בלי ספק שרוח המקום גם כן נוחה הימנו, כי בהיותו מקבל את כל האדם בשמחה, הוא מקיים מקרא שכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהיא פרשה קטנה כוללת כל התורה כלה, כי הוא שרש גדול לקיום הקבוץ המדיני ושלמות המעשים כלם אשר באו בתורה, אשר על כן העושה זה הוא כמקיים כל התורה, הפך החמשה שזכר רבי אלעזר המודעי, כאשר ביארנו.

ואפשר שיפורשו דברי השלם הזה בכונה שנית, בשהניח ההנהגה הראויה לאדם בכל אשר יעשה, פן יקרהו כמקרה הכסילים אשר זכרנו השלמים הקודמים, הלא המה רבי דוסא ורבי אלעזר, והנה הוא מבואר שההנהגה הראויה בפעולות המעשים כולם, הוא אשר זכר הפילוסוף בספר המדות, כשיהיו המעשים נעשים מפאת התבונה והשכל הישר, ולא יתנועע בהם מצד התפעלות, או כונה, או מחשבה ותכלית חצוני ממשפט השכל הישר כאמור.

ובכן אמר השלם הזה, שכאשר יהיה המשפט בכל אשר יבחר לעשות מפאת השכל, וזה יהיה כאשר תקדם לו העצה הראויה, כמו שהניח הפילוסוף שם, והוא מבואר בעצמו, הנה אז כאשר יגזור עליו השכל, שהוא הראש ומשכנו בראש כנודע, אחר העצה היעוצה מפאת התבונה, ראוי שיהיה קל כנשר לעשות הדבר ההוא, וז"א הוי קל לראש, רוצה לומר שיהיה קל התנועה, ולא יהיה כבד למשפט השכל, שהוא הראש כנזכר.

אמנם כאשר יהיה מצד התפעלות, מה שיורה עליו הפתאומיות, אז ראוי שלא יהיה קל התנועה לעשותו, אדרבה ראוי שיתישב על נכון ויהיה כבד מאד, ולא יעשוה מפאת תגבורת הליחה הגוברת עליו מצד הכעס, כי אז אפשר שיצא משפטו מעוקל, ואין ראוי למהר לעשותו עד יתישב היטב בעצה יעוצה כנזכר, ולהיות שעל הרוב יקרה המהירות אל הפעולה מצד תגבורת השחורה והאדומה השרופה, מפאת הכעס הגובר עליו, אמר ונח לתשחורת, יר', כאשר יהיה המשפט מפאת תגבורת השחורה, אז ראוי שתהיה מיושב, ולא תמהר, ולא תהיה קל להתנועע אל המעשה.

ונתן לו כלל גדול לשלא יבוא לכלל כעס ולא יתפעל, לא מצד תגבורת האדומה ולא מצד תגבורת השחורה, בשיקבל לכל אדם בשמחה, כי השמחה תנגד את הכעס, אשר העצבון כרוך בעקבו תמיד כנודע, ובהיותו מקבל את כל האדם בשמחה ובטוב לבב הכל יאהבוהו, ותהיה רוח הבריות נוחה הימנו, וירגיל עצמו שלא להתפעל מפאת החומר, שהוא המפתח והמבוא אל כל המעשים הטובים, שיהיה לבו ברשותו לכל אשר יחפוץ יטנו, ולא יהיה הוא ברשות לבו, שאז יתגבר היצר הרע עליו ויטה אל התאוות במרוצה נמרצת, והוא הנרצה לרז"ל באומרם במלות קצרות כוללות כל הדרוש הזה רשעים הם ברשות לבם, אבל צדיקים לבם ברשותם וכו', ועל כן הזהיר השלם הזה בכלל הגדול הזה, להרחיק האדם מכל דבר רע ומכל הפעולות שיבוא מפאת החומר, בשירגיל עצמו לקבל כל האדם בשמחה כמדובר.

משנה יג

רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, מסורת סייג לתורה, מעשרות סייג לעושר וכו'. אחר אשר הונחו מאמרי השלמים האלה, בפרק הזה, על תכלית סדורם, בהנחת הדברים המרחיקים את האדם מהעבירות, וסבת ההתקרבות אליהם, מהם, כפי רוע הכנתם, ומהם, בהפסד הקנינים הטובים, לבלתי יכולת וחולשת שכלם להתגבר על יצרם ישתרר עליו גם השתרר, הונח מאמר השלם הזה, כי כל דבריו האמת והצדק, ובכלל דבריו דברי כל החכמים אשר קדמוהו, והוא ביאר כל הדרוש המכוון בפ' כולו בג' מאמריו אלה הנחמדים מזהב ומפז רב, כי הוא ביאר כל הדרוש בחולאי הנפש וסבת נטיית האדם אל התאוות, והדרך הנכון בתקונם, וקודם שאבא לבאר פרטי מאמריו, אבאר הכוונה הכוללת והקשר בשלשתם, ואחר כך אבאר המכוון הפרטי בכל אחד מהם, ואומר, כי נכללו בשלשה המאמרי' שלשה גבולים, והם תחלת תהלת ההבנה והידיעה מצד הנפש המהוללה, וסוף ותכלית השכר והעונש, והגבול האמצעי בעשיית המעשים הנאותים.

וראשונה הניח הגבול האמצעי, שהוא הנפעל, באומרו שחוק וקלות ראש וכו' עד סייג לחכמה שתיקה, ובו כלל סבת התקרבות האדם אל העבירות, בטבע החומר ממקבת בור העפריות אשר ממנו הורכב, והדרך המביא לתקון המעות הזה, ואחר כך הניח הגבול הראשון, והיא הכנת הנפש מצד הממציא אותה ומצד עצמה, ומצד הכלי והאמצעי אשר לה, להשגת השלמות שהיא התורה, בביאור הבחירה והרצון בה מצד עצמה, אשר הוא גם כן מענין בנין קנין הכנתה, והוא הנרצה באומרו הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו' עד והכל לפי רוב המעשה, שהוא מאמרו השני, ואחר כך הניח הגבול השלישי, והוא רושם השכר והעונש הנתן לאדם כפי מעשיו. ותכליתו בעולם הנשמות, אשר בביאור השלשה גבולים כולם, יתבאר, שראוי לאדם להזדרז ולהשתדל להתרחק ולהסתלק מן העבירות, שהוא המכוון בכל הפרק, אם מצד טבע חומרו שנוטה בטבע אל המוחשות בהיות לאל ידו לתקנו, והוא הגבול הראשון, ואם מצד טוב הכנתו מצדו, ומצד הממציא אותו, ומצד הכלי שנתן לו להוציא שכלו מן הכח אל הפועל, ובחירתו ההחלטית לבחור בטוב ולמאוס ברע, והוא הגבול השני, ואם מצד השכר המקווה על הטוב והעונש על הרע, שאין כל דבר נעלם מהסבה הראשונה המשגיח בכל פרטי מעשיו, והוא הגבול השלישי כמו שיתבאר.

ואחר אשר ביארנו כונת זה השלם הכוללת, וקשר אמריו עם קשר כונתו לכונת מאמרי השלמים אשר הונחו ראשונה, נבוא לביאור פרטי מאמריו וגזרותיו אחת אחת, ויען ראיתי דרך הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה הזאת, שהיא קצרה וארוכה, ערוכה בכל ושמורה ליודעי דעת ומביני מדע, ודרך שאר המפרשים ארוכה מארץ מדה וקצרה להשגת האמת ממי שאמרה, על כן אבחר בה הדרך האמצעי, כדרכי ימתק לחכי בכל ביאורי זה, לעמוד על הבנת כונת הדברים הנאמרים באמת, ואת היותר החרמתי, ידי למו פי שמתי, נאלמתי דומיה.

בתחלת תהלת המאמר הראשון הניח זה השלם סבת חבת האדם אל התאוות, והמביא אליהם, לבקש הדרך לתקן את אשר עותו רוע ההכנה הזאת ורפואתה, והוא אומרו שחוק וקלות ראש מרגילים לאדם לערוה, והם שתי הכחות הנכללות בכח המרגיש, אשר ביארם הפילוסוף בספר המדות, ואנחנו הרחבנו שם הביאור בכל פרטי חלקיהן, והם הכח התאווני הנרמז בשם שחוק, והכעסני הנרמז בשם קלות ראש, כי הכעס יולד מהמהירות וקלות הפעולות, כנודע, והוא אשר קראו קלות ראש, ואמר שאלה השתי כחות הם המביאים לאדם לכל הגנות והפחיתות הנמצא בו, ולקח מלת ערוה על כל העבירות, שכל דבר רע חרפה היא לנו, וערוה יקרא בכל מקום.

והנה להיות שר' ישמעאל כלל כל הטוב בסיום דבריו במלת שמחה, ע"ד שאמר שלמה ע"ה ושבחתי אני את השמחה כו', כלל זה השלם כל הגנות והפחיתות במלת שחוק, ע"ד שאמר גם כן שלמה הע"ה לשחוק אמרתי מהולל כו', וזה כי השחוק והקלות ראש בלי ספק הם מפאת החומר, והם הוראה לבלתי היותו נכנע אל השכל, כי השכל לא ישפוט לעולם שיהיה השחוק והקלות ראש נבחר בשום זמן, רק הם התעוררות מפאת החומר, ושאין השכל שולט עליו, ועל כן הם מרגילין לערוה, כי מזה יבוא החומר לנטות אחר התאוות כולם במרוצה נמרצת.

ואחר אשר הניח חולי הנפש וסבת ההפסד הניח רפואתו, ולהיות שהחולי יהיה אם בשכל המעשי ואם בשכל העיוני, הניח שלשה דברים לרפואת המעשים הרעים, שהם העיקר אצל החומר, ואחד לרפואת השכל העיוני. והשלשה שהניח לרפואת המעשים כולם, הניחם כמי שמנהיג את הרופא עצמו כאשר יחלה. והנה הדבר הראשון שיצטרך אליו הרופא, הוא הידיעה בדברים המרפים את חוליו, וזה בשימצא אצלו ספר רפואות גנוז אתו של בקי מומחה, אשר לא יחטא בהבנתו, ויתנהג ברפואתו. ועל החלק הזה אמר מסורת סייג לתורה, וזה כי התורה היא ספר רפואת הנפש לנחותינו הדרך, השם נפשנו בחיים הנצחיים, אך צריך להזהר מאד שלא יחטא האדם בהבנתה, אשר על כן הדרך הנכון להשמר מן הטעות היא הקבלה האמיתית, כי שבעים פנים לתורה, והאיש החוטא יגלה פנים בה שלא כהלכה, על כן היה המסורת והקבלה האמיתית סייג נפלא להשמר מן הטעות, על דרך מאמר רז"ל מפי סופרים ולא מפי ספרים, שרצה בזה לרמוז התועלת המגיע משמירת הטעות בהיות הדבר מפי סופרים.

והדבר השני אשר יצטרך הרופא, הוא מציאות התרופות, שהם הכלי והאמצעי להמצאת הרפואה להוציא מן הגוף הלחות הרעות, שהם סבת החולי, וכן היו המעשרות תקון הפזור בממון אצל המעשים הרעים, שהממון הוא הכלי והאמצעי לעשות רע וטוב, ועל כן אמר שהמעשרות, שהוא הרגל פזור הממון בדבר טוב לעבודת השם ית', הוא הסייג הנכון לעושר, להרגיל עצמו לבלתי עשות עמו רק טוב, כי במה שיתן המעשרות, וירגיל עצמו בהם, יתהווה בו קנין טוב בהוצאת הממון, והיא התרופה הנאותה להריק לחות התאוות הרעות, אשר הם מתהוות בהוצאת הממון בענין רע, וכאשר ירגיל עצמו בהוצאת המעשרות, יתקן את אשר עותו.

הדבר השלישי הוא, הנהגת החולה בשעת החולי, עד ישוב הזמן ורפא לו, שלא יאכל הדברים המזיקים, ולא עוד אלא שצריך שיזהר שלא יאכל ברבוי, גם מהדברים שמתיר לו הרופא לאכול, כן ברפואת הנפש צריך שיקדש עצמו במותר לו, כי בזה תחזיר הבריאות במהרה, וז"א נדרים סייג לפרישות, יר', שהנדרים שידור האדם לאסור עליו המותר לו, בדרך סייג והרחקה מהמגונה, הנה זה הוא סייג גדול לשמירת הפרישות והקדושה.

והיה הכלל העולה מכוונת התנא בזה, להיות החומר מעוות מצד עצמו, צריך להתנהג עמו כמו שיעשו עם העצים המעוקמים ומעוותים, שצריך להחזירם אל הצד האחר ההפכיי אל הצד המעוות, כדי שיעמדו באמצע שהוא היושר, כן הדבר הזה, כי להיות השחוק והקלות ראש מרגילין אל הדברים הרעים, על כן צריך לעשות סייגים לפנים משורת הדין, כדי שיבוא האדם אל האמצעי, והיא הדרך הישרה שיבור לו האדם, והוא דקדוק נכון.

ואחר שביאר הסייגים הראויים לבקשת יושר המעשים כולם, כמדובר, הניח סייג אחר, לבקשת הדרך הישרה אצל שלמות השכל העיוני, לתקון המחשבות הרעות והנפסדות, ואמר סייג גדול בחכמה והידיעה, והיא השתיקה, וזה כי בהמצא הסכלות הקניני אצל החכמות, לא יתכן להשיג האמת עד יעדר בהחלט, ויבוא האדם במדרגת הסכלות ההעדרי, ואחר הסכלות ההעדרי יושג קנין שלמות השכל העיוני והידיעות האמיתיות, ועל כן אמר סייג לחכמה שתיקה, והוא הסכלות ההעדרי, והוא כאלו אמר שיזהר מהסכלות הקניני, כי בזה יושג השלמות כנודע, וזולת זה בענין החכמה, בכל מקום שידובר בדברי חכמה, השתיקה היא סייג גדול לשמירה מן הטעות, וכאשר אמר חכם אחד מן החכמים אם הדבור כסף, השתיקה זהב. ואמנם מה שלא אמר שתיקה סייג לחכמה, כמשפט הקודמים, והקדים הנושא אל הנשוא, הוא הכרח למה שאמרנו, כי להיות השלשה סייגים הראשונים אל המעשה, והיה זה לבדו אל החכמה, אמר שהסייג לחכמה היא השתיקה, כאלו גלה בזה היות הקודמים אצל המעשה, וכאלו אמר אלה הנזכרים הם סייגים למעשה, אך הסייג לחכמה היא השתיקה, והוא דקדוק אמיתי ונכון.

תוכן העניינים

פרקי משה על אבות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה