אור ברסלב
פרישה יורה דעה

פרישה· רבי יהושע פלק הכהן

יורה דעה

אורח חיים

סימן א

סעיף קטן א

תניא וזבחת מבקרך וצאנך וגו' ברייתא בפ"ב דחולין דף כ"ח וז"ל תניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה ע"כ. פרש"י כאשר צויתיך מלמד שנתפרשה לו מצות שחיטה בע"פ דהיכן צוהו בכתב רוב א' בעוף לא מקרא יליף לה אלא כלו' על ה' שחיטה נצטוה עכ"ל רש"י. והתוס' כתבו וז"ל ועל רוב א' בעוף ועל רוב ב' בבהמה י"מ דרריש בגימטריא דכאש"ר אל"ף אחד בעוף שין שנים בבהמה רי"ש רובו של א' כמוהו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ר"ת למפרע של כאשר הוי רובו של אחד כמוהו עכ"ל התוס'. ורבינו שקיצר ל' הברייתא נראה שסובר כרש"י שכל ה"ש בע"פ נצטוה וע' בדרישה. ופסוק זה וזבחת הוא בפרשת ראה ופשוטו של קרא משמע לע"ד שמצוה שכשרוצה לאכול בשר תאוה בריחוק מקום שלא יאכל רק מן הבהמות הטהורות ולא מן הטמאות ולכן פרט בקר וצאן שהן כלל הבהמות הטהורות וע"ז נא' כאשר צויתיך אמנם אף שאין המקרא יוצא מידי פשוטו דרשו רז"ל ג"כ מדרש מיתורא דמלת צויתיך:

סעיף קטן ב

מי הראוי לשחוט כו' יתבאר בסי' א"ב:

סעיף קטן ג

וכוונת השוחט ר"ל שאין שחיטת חולין צריכה כוונה כו' כמבואר בסי' ג':

סעיף קטן ד

ומחשבה הפוסלת היינו שוחט לשם אלילים:

סעיף קטן ה

ומתי שוחטין ר"ל ביום או בלילה לאור האבוקה כמבואר בסי' י"א:

סעיף קטן ו

ובאיזה מקום שוחטין לאפוקי שלא ישחוט לתוך גומא. (כדלקמן סי' י"ב) ויש רוצים לפרש באיזה מקום שקאי על מקום השחיטה עצמה שבצואר שוחטין ולא מן העורף ולא מן הצדדין ומקום השחיטה בצואר ר"ל בצואר עצמו יתן מקום מעלה ומטה כמבואר הכל בסי' כ"א וזה אינו ע"פ סדר רבינו דקא מני וחשיב וק"ל:

סעיף קטן ז

מקום השחיטה בצואר היינו שיעור השחיטה למעלה לצד הראש ולמטה לצד הגוף:

סעיף קטן ח

ובמה שוחטין (ר"ל כמה שיעור צריך לשחוט כמ"ש לקמן סי' כ"א וכצ"ל כמה שיעור שוחטין עכ"ה) היינו רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה:

סעיף קטן ט

וחמשה הלכות שחיטה היינו שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור:

סעיף קטן י

הכל שוחטין לכתחלה נשים ועבדים משוחררים וכל אדם. סדרן בזה הסדר ולא תנא איפכא כל אדם אפי' נשים ועבדים ואפילו אין מכירין אותו שמוחזק כו' דאז הוה קאי גם אנשים ועבדים ה"ט משום דרבינו בא להשמיענו בכל אחד רבותא גבי נשים ועבדים ה"א אף אם הם מומחים ובקיאים אפ"ה לא יהיו נאמנים על השחיטה הואיל ודעתן קלות קמ"ל דשוחטין לכתחילה וגבי כל אדם בא להשמיענו דאע"פ שאינו מומחה ומוחזק נותנין לו לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו לאחר שחיטה כמו שמבאר. ונראה דגם בנשים דינא הכי דמוסרין להן לכתחלה אע"פ שאין אנו יודעין שהן מומחין ומוחזקין אדעתיה שיבדקם אח"כ והן ג"כ בכלל במ"ש וכל אדם כו' דמשמע אפי' נשים ועבדים ולא זו אף זו קאמר לא זו כשהנשים המה מומחות דכשרים לשחוט אלא אפי' כל אדם שאין ידועות אם הם מומחות כשרים וק"ל. ולכאורה דברי רבינו תמוהים דמתחיל בהכל שוחטין כו' וכל אדם אפי' אין מכירין כו' דמיירי בלכתחלה ומסיים בד"א שאינו לפנינו אז מותר לאכול משחיטתו כו' דמיירי מדיעבד וא"ל דמ"ש וכל אדם הוא ענין בפני עצמו ולא אלכתחלה קאי דא"כ עיקר חסר מהספר דלא סיים מהו דינו דוכל אדם. ונראה דהצעת דברי רבינו כך הם וכל אדם כו' ר"ל אע"פ שאין מכירין אותו אם הוא מומחה ומוחזק נותנין לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אחר שחיטה הואיל ורוב הרגילין אצל השחיטה בחזקת מומחין ומוחזקין הן אבל אי לאו חזקה דרוב הרגילין היה אסור ליתן לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אחר השחיטה משום חשש שמא ישכח למבדקיה כמבואר בסימן שני שכתב הרשב"א שאסור ליתן לישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון לשחוט לכתחילה אסמך שיבדוק סכינו בתר הכי דחיישינן שמא ישכח ולא יבדקנו הואיל ואין רוב סכינים בחזקת בדוקים ע"כ צריך להשמיענו כאן שנותנין לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו הואיל ורוב הרגילין אצל השחיטה מומחין ומוחזקין הן וכדי שלא תטעה לומר שסמכינן אחזקה זו לגמרי וא"צ למבדקיה כלל לכן כתב בד"א שאינו לפנינו אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו כו' עד מיהו לכתחלה ר"ל שלא תקשה אם צריכין עכ"פ למבדקיה אח"כ פשיטא דמותר ליתן לו לשחוט לכתחלה על סמך זה ומאי קמ"ל ע"ז כתב ומיהו לכתחלה נותנין לו על סמך כו' ולא חיישינן כו' וע"ד שכתבתי וק"ל: שלא יתעלף עיין פירושו בדרישה:

סעיף קטן יא

צריך לבודקו אם הוא מומחה ולא סגי לשאלו אם הוא מומחה דדלמא הוא סובר שהוא מומחה וטועהו בעצמו:

סעיף קטן יב

ולשואלו אם נתעלף פי' אע"פ שהוא מומחה צריך לשואלו אם נתעלף דשמא נתעלף ושהה שיעור שהייה והוא סובר שלא שהה שיעור שהייה אע"פ שגם זה תלוי בהמחאת השחיטה שצריך לידע שאם נתעלף אף שכמדומה לו שלא שהה אפ"ה שחיטתו אסורה. הא מסיים בשם ס"ה דא"צ לידע כל ה"ש ולכן אם יאמר לנו שנתעלף נדע ששחיטתו אסורה ולא נשאלוהו על השהייה:

סעיף קטן יג

וכתב בס"ה בשם ר"ת פי' אלא אם אמר על דבר זה הייתי מסתפק ושואל כו' פי' שא"צ שידע כל דיני שחיטה אלא כששואלין אותו על איזה דין מדיני שחיטה הוא אומר אילו בא דין זה לידי הייתי מסתפק בו ושואל שפיר קרינן ביה יודע דאמרי' אילו בא לידו איזה ספק לאסור היה שואל עליו: (ורמ"א כ' דבודקים אותו בדיני ה"ש שיתבאר ר"ס כ"ג ובדין בדיקת הסכין ובדיקת הסימנים לאחר שחיטה והוא מהג"א והגה"מ עכ"ה):

סעיף קטן יד

עד שיאמר על האסור מותר אז מקרי אינו יודע דחיישינן שמא בא לידו איזה איסור והתירו:

סעיף קטן טו

ומיהו לכתחילה כו' ביארתי בסמוך:

סעיף קטן טז

אבל מי שיודעין כו' אפי' שאלו לו עשית כך וכך כו' אין לסמוך עליו הטעם דכיון שלא היה בקי בה"ש אפילו אומר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי אין לסמוך עליו דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה:

סעיף קטן יז

ואפילו אמר ברי לי כו' פי' דה"א דבכה"ג לא אמרינן לאו אדעתיה כיון דאמר ברי לי קמ"ל דאפ"ה אין לסמוך עליו הואיל וידוע לן שאינו מומחה:

סעיף קטן יח

אבל כל מה כו' כיון שאחר עומד ע"ג הא דלא אמרה אם אחר עומד ע"ג משום דקאי אדלעיל מיניה שאמר אבל כל מה ששחט לפנינו דמיירי בעומד ע"ג והטעם מבואר דתנן ריש חולין וכולן ששחטו ואחרים עומדין ע"ג וראו ששחטו כהוגן שחיטתו כשירה והיינו דיעבד ו סובר רבינו דדוקא בחש"ו אבל פקח אפי' לכתחלה שוחט באחרים עומד ע"ג אבל הגהות אשר"י בשם א"ז כתבו שאסור לכתחלה:

סעיף קטן יט

ובעל העיטור כתב אי ידעינן ביה דגמיר אפי' לא אתחזיק מותר כו' טעמו משום דאילו נתעלף כבר לא ישחט עתה ואם ישחט ויתעלף במקרה לא יאכיל לנו כיון דגמיר דכיון דנתעלף לא ידע כמה שהה. וכן הוא טעמא דהרמב"ם בסמוך ובכ"מ כתב טעמו של הרמב"ם דלענין מומחים אמרינן בגמ' "רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ולענין מוחזק אמר בגמרא לעלפויי לא חיישי' הלכך גבי מומחה דאיכא מיעוטא שאינם מומחין צריך לבודקו אבל לעלפויי דאמר לא חיישינן א"צ לשואלו עכ"ל. ולפ"ז אפשר לומר שזהו גם כן טעם בעל העיטור דבסמוך ודוק ומבואר בדברי ב"ה שחולק אמ"ש רבי' לפני זה בתלתא תרי קולות וחד חומרא שס"ל שאף שידעינן שלא שחט עדיין מעולם נמצא דאינו מוחזק כלל אפ"ה נותנין לו לשחוט לכתחלה אם הוא מומחה והשני שאפי' אי לא ידעינן שהוא מומחה אם שחט כבר כשר וא"צ לשואלו אפי' הוא לפנינו הרי תרי קולות. והחמיר במ"ש דלכתחלה אין נותנין לו לשחוט אדעתא לבדוק אותו אח"כ אם הוא מומחה ועד"ר:

סעיף קטן כ

שואלין אותו אם יודע הלכות שחיטה שחיטתו כשרה. אינו ר"ל דשואלין אותו מלות הללו אם יודע הלכות שחיטה ואם אומר שיודע מאמינים אותו דז"א אלא ה"פ שואלין אותו ר"ל בודקין אותו בדיני הלכות שחיטה ואם אחר הבדיקה נראה שיודע הל' שחיטה שחיטתו כשירה וכן מוכח ל' הרמב"ם שם בפ"ד דה"ש שכתב ז"ל שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי ה"ש שחיטתו כשירה עכ"ל:

סעיף קטן כא

וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק כו' עד ואם אינו לפנינו סומכין על החזקה בשניהם. מדכתב רבי' זה דאם אינו לפנינו משמע לכאורה דהרמב"ם ס"ל דאם אין יודעין בו שהוא מומחה צריך למבדקיה אח"כ ואפי' אינו לפנינו אסור לאכול משחיטתו בלי בדיקה אע"פ שאמרו בגמרא רוב מצוין אצל שחיטה כו' וה"ט דלא כתב רבי' בשם הרמב"ם דאם אינו לפנינו דסומכין על הרוב מיהו ז"א דשם ברמב"ם פ"ד דין ז' בהדיא כתב וז"ל הרי שראינו ישראל מרחוק ששחט והלך לו ולא ידענו אם הוא יודע או אינו יודע ה"ז מותר כו' עד שרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן עכ"ל. ונראה דכתב רבי' משום דבגמ' איכא בו תרי לישני אליביה דרבינא המחלקים בין מומחין למוחזקין וגם הב"ה והרמב"ם מחלקין במקצת ביניהן כמ"ש רבי' בשמם והרא"ש הביאדברי התוס' דלא קי"ל כוותיה דרבינא במומחין ונסתפק במוחזקין אי הלכתא כוותיה ומסיק שם דנ"ל דאין לחלק בין מומחין למוחזקין כלל דבשניהן אין הלכה כרבינא. מ"ה כתב רבינו ג"כ מסקנת הרא"ש ללשונו דאין לחלק ביניהן כלל דלכתחלה חוששין לתרוייהו ובאינן לפנינו אין חוששין לשום א' מהן וק"ל:

סעיף קטן כב

וכיון דרוב מצוין א"ש מומחין הן המוצא בהמה שחוטה במקום שרוב ישראל מצוין שם כשרה. הטעם שצריך רוב ישראל דהואיל ומכשרינן לבהמה זו משום רוב מצויין כו' והיינו דוקא ברוב ישראל. ועוד אי לא הוה רוב ישראל הוה אסור משום שמא מעכו"ם נפלה ונבילה הוא דכיון דמצאה בשוק מסתמא אמרינן דנפלה מיד א' מבני העיר ותלינן אותו בהרוב אם לא שהוא רוב טבחי ישראל. (וכתב רמ"א וגם רוב גגבי העיר ישראל והוא מדברי הרא"ש הביאו ב"י עכ"ה) ומ"ה כתב רבינו דכשהן רוב ישראל דתלינן בהו ומותר דלא קי"ל כרב דאוסר בשר שנתעלם מן העין אפי' מצאו בביתו ובמקום שרוב ישראל וכמ"ש רבינו לקמן בסי' ס"ג דהרא"ש ורשב"ם פסקו דלא חיישינן לזה אם לא במקום ריעותא דמצאוהו שלא במקומו דאז תלינן אותו בהרוב ולא כתב רבינו כאן שיחזיק בה המוצאה וישאר בידו אלא יש לו דין מציאה דבעי הכרזה אם לא שמצאה מי שמכירה דהוא שלו וסמך רבינו בזה אמ"ש בח"מ בסי' רנ"ט בה' מציאה ועד"ר מ"ש עוד מזה:

סעיף קטן כג

וכתב הרמב"ם דוקא שמצאה בבית אבל אם מצאה בשוק או באשפה שבבית אסורה. טעמו דהואיל ונמצא באשפה או בשוק חיישינן דילמא משום שנתנבלה נזרקה שם. ופלוגתת הרמב"ם והרא"ש תלוי בברייתא וגמרא דפ"ק דחולין ד' י"ב דתניא שם הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר"י אוסר (דחיישינן שנתנבלו מ"ה נמצאו בחוץ) ר' חנינא בנו של ר"י הגלילי מתיר עכ"ל הברייתא ואסיקנא התם נראין דברי ר' יהודה לר' חנינא באשפה שבשוק ולא נחלקו אלא באשפה שבבית (שם מתיר ר"ח שדרך העולם להשליך שם בהמות שחוטות כדי שלא יתלכלך הבית מהדם) וכתבו התוס' והרא"ש והר"ן והרשב"א דה"ה דפליגי בשוק בלא אשפה. ופסק הרמב"ם כר"י האוסר והרשב"א והרא"ש כר"א דמתיר אם לא באשפה שבשוק. ומ"ש שאבדו גדייו ל"ד קאמר גדייו שמכירן אלא אפי' מצא גדי אחר או בשר שחוטה וכדמוכח בגמרא דפ' אלו מציאות (בבא מציעא ד' כ"ד) דמייתי דברי ר"ח אסתם גדי הנמצא ע"ש ועד"ר:

סעיף קטן כד

והרשב"א התיר אא"כ מצאה באשפה שבשוק וכן א"א ז"ל התיר כו' כצ"ל הגירסא וכן הוא הנוסחא בכל הדפוסים המדויקים ולאפוקי מדפוס תוגרמ' שנדפס בו שהרשב"א התיר אפי' באשפה שבשוק ועליה כ' הב"י שהוא ט"ס אלא צ"ל כמ"ש לפנינו וכנ"ל וטעמו משום דדרך לזרוק בהמות שחוטות לאשפה שבבית שלא ילכלך הבית וגם מצאה בשוק איכא למימר שמא נאבדה ולא חיישינן לנתנבלה אלא באשפה שבשוק ששם דרך לזרוק נבילות:

סעיף קטן כה

חרש שאינו שומע ואינו מדבר משנה ריש חולין הכל שוחטין ושחיטתן כשירה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו שחיטתן ורבינו ג"כ כללו יחד וכתב בסוף דבריו על כלן אין "שוחטין לכתחילה ובספרי דידן כתוב אין "שוחט לכתחילה ומשמע לכאורה דאקטן לחוד קאי וז"א אלא דאמה שסיים קאי וה"ה לאינך אלא חלקן תחילת דבריו לבאר פירוש כל אחד מהן:

סעיף קטן כו

ושוטה היוצא יחידי בלילה כו' אם עושה אותן דרך שטות לאפוקי אם הולך יחידי משום איזה אונס או קורע כסותו בעת שכרות או מאבד שלא מדעת דשוטה קרי שמשליך מידיו ומה שכתב רבינו אפי' באחת מאלו לכאורה הוא מיותר כיון דכבר כתב "או "או וי"ל דאשמעינן דלא תימא דאף דנקרא שוטה בא' מהן מ"מ הול"ל כיון דעדיין לא הוחזק בשטותו ג"כ לא מפסלינן שחיטתו קמ"ל דאפי' בא' מאלו פסול וע' בח"מ סי' ל"ה שם כתב הב"י דלא מיפסל מכח שטות כזה עד שיעשה כמה פעמים וי"ל דלתינת טעם כ"כ משום דרבינו הוסיף לכתוב או או דמסתבר לפרש כן ולא לפרש דר"ל דעשו כולן משום דבוודאי בעושה א' מאלו ג"כ מקרי שוטה וכתב הב"י נראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מה' עדות דל"ד הני ד' דברים אלא ה"ה לעושה כל דבר מן הדברים דרך טירוף ושבוש הדעת בכלל שוטים יחשב:

סעיף קטן כז

ובדיעבד כשירה אם אחרים עע"ג. ז"ל מ"ו קאי דוקא אקטן שאינו יודע לאמן את ידיו וכן משמע בסמ"ג ולא קאי אחרש ושוטה דהתם אפי' אחרים עע"ג אסור וק' הא בסמוך אמרי' דשיכור דינו כשוטה ומפרשינן דהיינו דלכתחיל' אסור ובדיעבד כשר וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם:

סעיף קטן כח

ואין מוסרין להם לכתחיל' לשחוט כו' אפי' אם רוצה להאכילו לכלבים הטעם דחיישי' שמא יאכלו משחיטתן הואיל ורואים שמוסרים להם לשחוט ועד"ר:

סעיף קטן כט

וחרש המדבר ואינו שומע אע"פ שמדבר פי' ויכול לברך ברכת השחיטה אפ"ה לא ישחוט מפני שאינו שומע הברכה דאמרי' בפ"ב דברכות כל המצות חוץ מק"ש אם לא השמיע לאזנו יצא היינו דוקא דיעבד אשר"י ובירוש' פ"ק דתרומות יהיב טעמא ז"ל שנא' והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו משמע שצריך לשמוע הברכה:

סעיף קטן ל

והשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה כו' ע' בדרישה:

סעיף קטן לא

שוחט אפי' לכתחלה אם אחר מברך פירוש ומכוון להוציאו והואיל ושומע הברכה יכול לשחוט:

סעיף קטן לב

וקטן מומחה ע' בדרישה:

סעיף קטן לג

ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה כו' ואסור לשחוט שמא יקלקל וע' דרישה:

סעיף קטן לד

ואם לא הגיע לשכרותו של לוט שוחט אפי' לכתחילה הטעם דאמרי' בריש פ' הדר שכור מקחו מקח כו' כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו ומסיק התם דהיינו דוקא בשלא הגיע לשכרותו של לוט (וכתב רמ"א דשיכור לא ישחוט שרגיל לבא לידי דריסה והוא מכלבו והג"א פ"ג מה"ש עכ"ה):

סעיף קטן לה

וסומא לא ישחוט לכתחילה כו' משנה ריש חולין וסומא ששחט שחיטתו כשרה משמע דיעבד:

סעיף קטן לו

וערום לא ישחוט לכתחיל' מפני שאינו יכול לברך כתב לכתחלה לדיוקא דבדיעבד שחיטתו כשרה דכל שאינו רשאי לשחוט מפני שאינו יכול לברך שחיטתו כשרה בדיעבד דברכות אינן מעכבות כמ"ש בדרישה. והא דכתב רבינו גבי שומע ואינו מדבר שיכול לשחוט לכתחילה כשאחר מברך וכאן כתב סתמא אינו רשאי לשחוט דמשמע אפילו אחר רוצה לברך י"ל דגבי חרש שאינו מדבר ושומע שיכול לכוון הברכה יכול לשחוט על סמך הברכה שיברך אחר דקי"ל שומע כעונה אבל הערום שאפילו להרהר בדבר קדושה (דכתיב והיה מחניך קדוש ולא יהיה בך ערות דבר ב"י עכ"ה) אינו רשאי ואף אם יברך אחר אינו רשאי לכוון לברכתו הלכך ליכא למימר שומע כעונה ואינו רשאי לשחוט לכתחילה א"נ דהאי ערום משמע שהוא ערום לגמרי מבלי שום כסות אפי' לכסות ערותו ואם כן אפילו אות האחר אינו רשאי לברך כנגדו כמ"ש בא"ח סימן ע"ד וע"ה ע"ש:

סימן ב

סעיף קטן א

שחיטת עכו"ם נבלה אפילו אחרים רואים אותו הטעם כתב ר"י דכתב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה (ר"ל שנצטוה לזבוח עכ"ה) אכול מזבחו. והרמב"ם כתב שהטעם הוא מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר לך שמא תאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה וגדר גדול גדרו בדבר שאפי' עכו"ם שאינו עובד אליל שחיטתו נבילה עכ"ל הרמב"ם. והנה יש לדקדק בדברי רבינו שכתב בשם הרמב"ם דאפי' קטן ואפי' גר תושב אסור הלא מטעם ר"י ג"כ יש ללמדו דהא אינו בר זביחה מיקרי. ואפשר משום דהרמב"ם כ"כ בהדיא מ"ה כ"כ בשמו:

סעיף קטן ב

וכתב הרמב"ם ואפילו הוא קטן פי' ויודע ה"ש ולאמן ידיו (דאל"כ אפי' בישראל שחיטתו פסולה כמ"ש בסי' א' ואפשר לומר אפילו אינו יכול לאמן ידיו אם אחרים עומדים ע"ג דכשר בדיעבד וק"ל. עכ"ה) ואינו עובד עדיין אליל:

סעיף קטן ג

ואפילו אינו עובד אליל פי' שזהו עדיף מקטן דקטן לשיגדיל יעבוד אליל משא"כ בזה שהוא גדול ואינו עובד:

סעיף קטן ד

כגון גר תושב פי' בן נח שמצוה על ז' מצות:

סעיף קטן ה

מומר אוכל נבילות לתיאבון פי' כשאין לו בשר שחוטה הוא אוכל בשר נבלה כדי למלא תאוותו והוא מל' גרסה נפשי "לתאבה שפי' כמו "לתאוה:

סעיף קטן ו

ישראל בודק לו סכין. דשמא הסכין פגום והוא תאב לאכול בשר וישחוט בסכין פגום. אבל כיון שבדק לו סכין מותר לאכול משחיטתו דלא שביק התירא ואכל איסורא:

סעיף קטן ז

ואפילו אם לא יאכל הוא תחילה. דגם זה הוא בכלל עביד איסורא דלפני עור וגו' הוא (וא"ת יהא מותר לאכול משחיטתו כשהוא נותן לנו אף כשלא נותן לו סכין בדוקה י"ל דכל מה שהוא עושה נותן לאחרים לעשות כמותו כדי שיחזיק אותו בכשר כמבואר בגמרא ד"ג ע"ב דלא מהני במומר לתיאבון יוצא ונכנס כמו בכותי משום דישראל מומר לא מרתת דאין סבור שיבדקו הסכין אחריו לפי שהוא מחזיק עצמו כישראל לכל דבריו וכמ"ש התוספות והרא"ש ודו"ק. עכ"ה):

סעיף קטן ח

וכתב הרשב"א אפילו אם אין יודעין אם יודע הלכות שחיטה. הטעם דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין ומוחזקין הן מיהו לכתחילה כשהוא לפנינו אחר השחיטה צריך לבודקו אם הוא מומחה ומוחזק כדלעיל גבי ישראל:

סעיף קטן ט

ודוקא שבודק הסכין תחילה עי' דרישה:

סעיף קטן י

ואומר שביפה שחט קצת קשה אפילו אינו אומר כן למה לא אמרינן לא שבק התירא כו' וכן קשה במה שכתב אחר זה נאמן "לומר מן השחוטה לקחתי ונראה דהיינו טעמא משום דכל היכא דאיכא לעמוד על הדבר ולברר טפי מבררינן וכמ"ש טא"ח סימן תל"ז בהשוכר בית מחבירו בי"ד כו' אם הוא בעיר שואל וכו' דהיינו נמי מטעם הי"ל:

סעיף קטן יא

אם יש טבחים ומקולין ישראל א"ל בלא מקולין נמי כמו בעוף. וא"ל משום דלא נמצא בידו אלא חתיכה א'. מ"מ הא איכא למימר דגם אם של נבילה היא היאך לא נמצא אלא חתיכה א' והל"ל דאם אין מקילין כלל לא של ישראל ולא של עכו"ם כשר. גם א"ל דלא זו אף זו וה"ק ל"מ בשר דאיכא למימר במקולין קנהו אלא אפי' עוף. דא"כ ה"ל לחלק בבשר עצמו ולומר אפילו אין שם מקילין כשר וי"ל דקמ"ל דבכה"ג אפילו אם אין שוחט במדינה דהיינו בעירו כשר משא"כ בעוף כדמסיק:

סעיף קטן יב

נאמן לומר מן השחוטה לקחתי וא"ת הא כתב רבינו לקמן ס"ס קי"ט בשם הרשב"א באם שלח מי שחשוד לאכול גבינה של עכו"ם ואמר קנה לי גבינה כשרה כו' דאינו נאמן באיסורים לומר מן הכשרה קניתי. וי"ל דשאני הכא שנמצא בשר השחוטה בידו שהכינו נפשו לאכול משא"כ התם מיירי בהולך לקנות לחבירו ואף דכתב רבינו בסמוך לפני זה דאפילו אם לא יאכל הוא ממנו תחלה מותר משום דאינו עובר אלפני עור כו' שאני התם דנתן בידו סכין בדוק תו לא חיישינן שיקלקל במזיד להעביר לחבירו וק"ל:

סעיף קטן יג

אם יש אנשים מומחים במדינה פי' בעיר וכן במשנה וגמרא ולשון הרמב"ם הרבה פעמים:

סעיף קטן יד

ומומר אוכל נבילות כו' אפי' הישראל עע"ג הטעם כתב הרשב"א משום שהוא מכוין לקלקל ולנבל ושמא לא יאנו לב הרואים למה שהוא עושה במה שנתן בין ידיו דמומר זה שהוא מנבל ואוכל להכעיס כ"ש שמנבל להאכיל לאחרים:

סעיף קטן טו

ואם שחט כו' על ידי בדיקת סכין תחילה או סוף הטעם דמומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה:

סעיף קטן טז

וא"א הרא"ש ז"ל כתב שדינו כעכו"ם פי' ומ"מ אינה אסורה בהנאה והטעם דכיון שאינו חושש לזבוח דינו כעכו"ם שאינו בר זביחה ואסור לאכול משחיטתו אפי' בדק סכין ונתן לו ואפי' ישראל עומד על גביו:

סעיף קטן יז

מומר לאחד משאר עבירות פי' ואינו אוכל נבילות דמומר לדבר אחד לא הוה מומר לכל התורה כולה:

סעיף קטן יח

והרמב"ם הצריך גם בזה בדיקת הסכין. ל' הצריך משמע דיש עיכוב בדבר אם לא בדקו. וא"ת א"כ למה סתם רבינו וכתב בסימן א' דאם מצא בהמה שחוטה אפי' נגנבה ממנו לא אמרינן החשוד על הגניבה נחשד על השחיטה ולא אטריפה משום דלא בדקו סכינו. וי"ל דהא כבר כתבתי דלא מקרי מומר אא"כ עשהו בפרהסיא או כמה פעמים משא"כ זה שגנבה בצינעה וגם אינו מוחזק וידוע שגנב כמה פעמים מ"ה כשרה וזהו שדקדק רבינו וכתב "מומר לשאר עבירות כו' וע"ז דוקא מייתי דברי הרמב"ם שהצריך כו' וק"ל:

סעיף קטן יט

חוץ מע"ז וחילול שבת בפרהסיא המרדכי והתוס' פ"ק דחולין דף י"ד כתבו לע"ז בעינן פרהסיא דאם לא הפקיר עצמו אלא עבר פעם אחת שחיטתו כשרה דבצינעה אינו מומר עד שיעבור הרבה פעמים וכ"כ רבי' ירוחם בנט"ו אות ה' ח"ב ועיין דרישה:

סעיף קטן כ

וכותי האידנא. פי' לאחר שגזרו עליהם:

סעיף קטן כא

והרשב"א כתב אם שחט כו' הא דכתב רבי' והרשב"א כתב משמע שחולק על דברי הרמב"ם נראה דבזה פליג עליו שהרמב"ם כתב שאין נאמנים לומר לא קלקלנו דמשמע דוקא באמירה בעלמא אין נאמנין הא אם חתך כזית בשר ואכל ממנה נאמן ורשב"א ס"ל דאפי' בזה אינו נאמן:

סעיף קטן כב

בד"א שהתחיל כו' פי' בד"א שאפי' בהתחלה לחוד פוסל שאותו התחלה ושחיטתו לא היתה בחצי הקנה הראשון:

סעיף קטן כג

או ברובו של קנה פי' שהוא התחלת מקום שחיטה מן חצי קנה ואילך (התחיל בחצי קנה ר"ל שלא שחט רק חצי קנה ראשון דלא גרע ממצא חצי קנה פגום דהוי כשר עכ"ה):

סעיף קטן כד

ואין צ"ל אם כל אחד סכינו בידו פי' דאז אין כח הישראל מעורב בשחיטה הפסולה:

סעיף קטן כה

ע"י הצירוף הפסול כגון שזה שחט הקנה וזה שחט הושט (לפ"ז צ"ל מ"ש אלא אפי' שחט כל אחד רובו של סימן דר"ל רוב של כל סימן וסי' וק"ל עכ"ה) או שזה שחט למעלה לצד הראש וזה לצד הגוף בהיקף כמ"ש לקמן סי' כ"ב ע"ש (ולפי פי' זה ר"ל אלא אפי' שחט כל א' רובו של סימן היינו בעוף שבחד סימן סגי. עכ"ה):

סימן ג

סעיף קטן א

שחיטת חולין א"צ כוונה דמדגלי רחמנא דמתעסק בקדשים פסול שנאמר ושחט את בן הבקר עד שיהיה שחיטתו לשם בקר מכלל דחולין שרי ולא בעי כוונה:

סעיף קטן ב

אלא מתעסק בעלמא לחתוך פי' עץ או שום דבר הר"ן:

סעיף קטן ג

ושחטה כהלכתו ס"א בהליכתו וכן הוא עיקר דאל"כ קשה מאי איצטריך למכתב תו והוא שראה שלא החליד כו' ועוד ל' "שחטה "כהלכתו איני מדוקדק דשחטה ל' נקיבה וקאי אבהמה וכהלכתו קאי אדין שחיטה ול' הגמרא ושחטה כדרכו ר"ל ג"כ דרך הליכתו:

סעיף קטן ד

שלא החליד הסכין בין סימן לסימן דהוי חלדה:

סעיף קטן ה

או תחת העור דבעינן שחיטה מפורעת כדלקמן סימן כ"ד בדין חלדה:

סעיף קטן ו

אבל נבלה מעצמה (ר"ל שהפילה הרוח מהקורה וה"ה כשנפלה מידו ולא נתכוין לשום דבר הוי כהפילו הרוח עכ"ה) פסולה הטעם שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל ולא הנזבח מעצמו בלא כח גברא אבל כיון להפילה אע"פ שלא כיון לשם חתיכה כשרה שמ"מ נחתך ונשחט מכחו ולמדין מקרא לעיל דחולין א"צ כוונה:

סימן ד

סעיף קטן א

השוחט לשם ע"ז ה"ז זבחי מתים ואסורה בהנאה. קרי זבחי מתים אסורי הנאה שנא' ותמת שם מרים ותקבר שם וגו' ודרשינן שם מתה שם קבורתה ותקרובת ע"ז קרוי זבחי מתים שנאמר ויצמד לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים:

סעיף קטן ב

אפילו לא חשב בשעת שחיטה לע"ז ר"ל שהשחיטה עצמה תהא לשם עבודה זרה וכמו שמתחיל רבינו וכתב השוחט לשם ע"ז דר"ל דהשחיטה עצמה היא לשם ע"ז דזה הוי פשיטא זבחי מתים אלא אפילו שחט לעצמו ולזרוק דמה לע"ז כו' ומהר"ן פי' שחיטה לע"ז רצה לומר שהבשר יהא נקרב לע"ז ואין נראה ועד"ר:

סעיף קטן ג

שחט סתם כו' ה"ז ספק זבחי מתים הטעם משום דאיכא למימר הוכיח סופו על תחילתו ונשאר בספק בימי חכמי התלמוד ואסור בהנאה כ"כ ב"י ול"נ דמותר בהנאה ועד"ר:

סעיף קטן ד

ישראל ששחט בהמתו של נכרי הטעם דאפסיקא בגמרא הלכתא כרבי יוסי דאמר אין המחשבה הולכת אלא אחר השוחט. וכתב הב"י דכן אמר רבי יוסי והלכתא כוותיה ואפילו שמענו מנכרי בפירוש כשרה כו' ע"ש. וצ"ע אמ"ש לעיל רבינו בשם בעל העיטור כו' "עד והשוחט לנכרי אף על גב דשמעינן לנכרי דחשיב מותר בהנאה כו' "עד וכ"כ רבינו בסימן ד' ומשמע משם דמותר בהנאה דוקא ולא באכילה וכאן כתב רבינו כשרה דמשמע דאפילו באכילה מותר וי"ל בדוחק דמ"ש מותר בהנאה ל"ד קאמר וה"ה שמותר באכילה אלא אגב שכתב לפני זה בישראל מומר דשמעיני' דחשיב דהוה אסור בהנאה כתב נמי איפכא בסיפא מותר בהנאה ודו"ק:

סעיף קטן ה

ואם חישב הישראל שיזרוק הנכרי כו' כתב הרשב"א דפסולה וטעמו משום דקי"ל בפלוגתא דר"י ור"ל דפליגי בשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז כו' ר"י אומר הרי אלו זבחי מתים ור"ל מתיר ואמאי מתיר ר"ל ת"ל דשחיטת מומר הוא ותירץ דלא לזרוק דמה הוא קאמר אלא ששוחט לנכרי על דעת שיזרוק דמה לע"ז ור"י סובר בזה הרי אלו זבחי מתים והלכה כמותו דאתמר עלה בגמרא תניא כוותיה דר"י ופסולה דקאמר היינו אסורה בהנאה ב"י:

סעיף קטן ו

ישראל ששחט בהמת חברו לע"ז לא אסרה הטעם שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו למ"ד אוסר ה"מ נכרי אבל ישראל לצעורי קא מכוין הוא כן ל' הגמרא ור"ל דבישראל לא חיישינן דכוונתו היתה לע"ז כיון דחזקה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא לצעורי קא מכוין אבל נכרי וישראל מומר ודאי כוונתו לע"ז ואי בעו יכולין לאסור הלכך נאסר דחיישינן דכוונו לכך. וזהו שדקדק רבינו וכתב ברישא שודאי לא כיון לאסרו כו' דמשמע הא אם כיון היה יכול לאסרו כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו:

סעיף קטן ז

וא"א ז"ל כתב שאפי' אם הוא שותפו אינו אוסר פי' ואפי' החצי שלו אינו אוסר ועיין דרישה:

סעיף קטן ח

או שהתרו כו' פי' שלא ישחוט לשם אלילים:

סעיף קטן ט

השוחט לשם הרים כו' כל אלו מחוברים ואינן אליל כמ"ש אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם מ"ה מותר תקרובתם בהנאה אבל אסור לאכול משום דמחזי כעובד ע"ז זהו פרש"י ור"י פי' דמחובר מקרי ע"ז (והא דדרשינן ולא ההרים אלהיהם היינו דאינן נאסרים ההרים כ"כ הרשב"א עכ"ה) אלא שאין תקרובתו אסור:

סעיף קטן י

ולהרמב"ם אם מכוון לעובדם הוי תקרובת ע"ז כ"כ הרשב"א לפרש דברי הרמב"ם וכתב דאע"ג דאין דבר מחובר נאסר בתורת עבודה זרה מ"מ השוחט להן כשוחט לע"ז אבל אם אין מכוין לעבדם שחיטתו פסולה מדבריהם ומותר בהנאה אבל השוחט לגדא דהר אפי' שלא לעבדם כיון דאילו שחט לעבדן נעשין הן עצמם ע"ז השתא נמי החמירו רבנן לאסרן בהנאה ב"י (ומ"ש בדברי הבאי פי' הר"ן כדי לעשות שום דבר פלא עכ"ה):

סעיף קטן יא

תוכן העניינים

פרישה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה