פרישה· רבי יהושע פלק הכהן
אורח חיים
סימן א
סעיף קטן א
פרט ד' דברים כו'. פי' דלפי פשוטו משמע דר"י ב"ת חדא קאמר ועצה טובה מייעץ לאדם לפי שפעמים כשאדם עושה מצוה באים המלעיגים ומלעיגים ומתלוצצים בו. לכך מייעץ לו שמיד בתחילת פגישתו בהם יעצים עיניו במהירה ובקלות כנשר ואל יראה בלעגתם ומפני שא"א שיעמוד בעצימת עינים כל היום אמר מיד אח"כ רץ מהר מהם כצבי. וכדרך שאמר דוד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ומפני שזה כבר ראה בתחלת פגישתם בו הלעיגו עליו קודם שהעצים עיניו ומכח זה אף שירוץ מהם יצרו מתגרה בו לסור למשמעתם אמר זה יהיה גבור כארי להתגבר על יצרו ואל ימנע מלעשות המצוה. לכן השמיענו רבינו דר"י ב"ת לאו חדא מילתא קאמר אלא ד' אזהרות וכמ"ש ואזיל דודאי ד' דברים קאמר דאם כפי' ראשון הרי עיקר הגבורה הוא שלא ישגיח בהלעגת הליצים ולא שייך לומר על זה גבור לעשות רצון אביך כו' אלא הול"ל סתם וגבור כארי. וממילא היה נשמע שיתגבר על יצרו ואל ישגיח בלעגתם ויעשה רצון הבורא וזהו שסיים רבינו וכתב בעבודת הבורא יתברך ר"ל ד' דברים אמר ר' יהודה שכל אחד ואחד הוא ענין בפני עצמו בעבודת ה'. ואפשר נמי דמ"ש רבינו בעבודת הבורא כו' ענין בפני עצמו בעבודת ה' הוא וקמ"ל דל"ת שהני ד' דברים שאמר ר"י הוא בעזיבת החטא לא בקיים המצוה. דעזיבת החטא מקרי ג"כ עשיית רצון אביך וכו' לכן אמר בעבודת הבורא ר"ל שלשון לעשות משמע ודאי עשיית המצוה לא שב ואל תעשה. והתחיל בעז כנמר לפי שלפי' ראשון שכתבתי אתי ודאי שפיר שהתחיל בעז כנמר שהרי ר"י לא הזהיר אלא אזהרה זו בלבד שיהיה עז כנמר נגד המלעיגים. ואינך ג' דקאמר עצה הם וכמ"ש. אבל לפי' רבינו דד' דברים הן הייתי אומר דאין טעם בקדימת עז כנמר קמ"ל רבינו שגם לפירושו יש טעם טוב שהקדים עז כנמר:
סעיף קטן ב
לפי שהוא כלל גדול. פי' לפי שעז כנמר הוא אזהרה כללית בעבודת ה' שייכא על כלל האדם שיזהר ואל ישגיח במלעיגים. ואינך ג' אזהרות פרטיים לאברים מיוחדים שבאדם הם ולכך הקדים עז כנמר:
סעיף קטן ג
ואל תמנע מלעשות כו'. פו' עיקר האזהרה היא על עשיית המצוה לא על מניעת החטא:
סעיף קטן ד
וכן אמר רבי יוחנן בן זכאי משום דק"ל היאך אפשר שיתבייש מבני אדם ולא יתבייש מהש"י המצווה על עשיית המצוה שהוצרך ר"י ב"ת להזהיר על זה לכן אמר אל תתמה שהרי ריב"ז אמר לתלמידיו כו' כדאיתא בפרק תפילת השחר. וכיון שמצינו שפעמים ירא יותר לעשות העבירה ממורא בשר ודם מאשר ירא מה' ית' משם יש ללמוד ג"כ לענין עשיית המצוה שלפעמים אדם מניח מלעשות המצוה מפני המלעיגים:
סעיף קטן ה
וכן הוא אומר לענין בושה. ז"ל מורי ב' עניינים הם הלעגה והבושה. הלעגה הוא שמלעיגין עליו אף שהוא אינו מתבייש. והבושה הוא מה שאדם מתבייש לעשות מצוה בפני אנשים חשובים אף שאינם מלעיגים עליו ודו"ק עכ"ל. ולפי זה נ"ל לפרש דמ"ש רבינו וכן הוא לענין הבושה מילתא באפי נפשיה הוא. וה"ק וכן הזהיר רבי יהודה בן תימא גם בענין הבושה כמו שהזהיר לענין ההלעגה והכל נשמע מלשון עז כנמר ור"ל שיהיה עז ואל ימנע מלעשות המצוה הן מחמת הלעגה הן מחמת הבושת וזהו שסיים רבינו וכתב ועל כן הזהיר שתעיז כנגד המלעיגים ולא תבוש וק"ל. ומפני שאין ראיה מדברי ר' יוחנן אלא לענין שמונע עשיית המצוה מפני הלעגת בשר ודם. דומיא דאמר ר' יוחנן שירא יותר מבשר ודם מה' ב"ה. אבל לענין הבושת שהוא דבר טבעיי באדם אין ראייה מר"י לכן מביא ראייה מדוד שאמר ואדרבה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ומטעם זה לא הביא ג"כ לענין הלעגה ראייה מדוד וק"ל. ולפי שק"ל דאין ראייה מזה דע"כ אין פי' הפסוק כפשוטו. דדוד מלך ישראל היה וממי היה לו להתבייש אלא ודאי ה"פ ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא בושתי מלדבר נגד גדולים לחוש שמא לא אכוון האמת וקושט הדברים. וא"כ אין ראייה על עשיית המצות. לכך כתב דניחא לן לפרש כפשוטו ומלכים ממש קאמר. וקאמר שאף שהיה נרדף מפני שאול. ולא היה לו די שהיה נרדף משאול אלא שאחר כן היה ג"כ נע ונד ובורח בין העו"ג אפ"ה היה מחזיק בתורתו ר"ל היה מחזיק במצות תורת ה' ולפי שקשה לרבינו היכן נזכר בפסוק שקיים דוד מצות הלא לא נזכר אלא ואדברה על זה סיים וכתב ולומד ר"ל שהרי למד והלמוד הוא עשיית המצוה. וזה עשה דוד ולא בוש אף כי היו מלעיגים עליו ע"כ דיבר רבינו בפי' אזהרה ראשונה שאמר ר"י:
סעיף קטן ו
ואמר קל כנשר כנגד ראות העין. היא אזהרה שנייה שאמר ר"י והוא לומר שתעצים עיניך מראות ברע ר"ל שתפריש עצמך מן המקומות שתבא בהם לידי ראיית רעה. והוא זריזות ומעשה יתירה ולא מניעת חטא לבד א"נ כפשוטו וגם זה מחשב מעשה לעבודת הבורא שבזה המעשה שמעצים עיניו עובד השי"ת וק"ל. ומפני שהוקשה לרבינו למה הזהיר ר"י על העצימת העינים אדרבה יותר טוב שיראה האדם בכל ואפ"ה יתגבר על יצרו ולא ילך אחר ראיית עיניו שהוא ודאי מעשה גדול לזה אמר כי היא תחלת העבירה. ר"ל אם יראה ברעה שוב אי אפשר לכבוש יצרו כי העינים הם תחלת ועיקר הגרם בכל עבירה. כי מן ראייה בא החמדה ללב. ומן הלב הרגלים מריצים לעשות המעשה. לכן שפיר הזהיר ר"י שלא יראה ברע כלל. ולפי שהוקשה לרבינו אם פי' של קל כנשר הוא שלא יראה ברע. א"כ למה הוצרך ר"י להזהיר על להיות גבור כארי הלא אזהרת הלב על החמדה אינה כ"א אחר שראה בעיניו בשלמא מה שאמר ורץ כצבי א"ש דבא לומר דאע"פ שמנעת עיניך מראות ברע מ"מ צריך שתהא רץ למצוה לעשות בזריזות ולא בעצלתיים וכמ"ש אח"כ רבינו אבל גבור כארי שמשמעותו שהיא אזהרה שלא יחמוד ל"ל. לזה אמר:
סעיף קטן ז
ואמר גבור כארי כנגד הלב כו' שתחוק לבך כו'. פי' שהיא אזהרה שלישית שלא די שלא תאמין ותשגיח בהלעגת הליצים גם תעצים עיניך מראות ברע עדיין צריך אתה להחזיק לבך לעבודת ה' ולעשות המצוה בכל לבבך שחילוק גדול יש בין עושי מצוה בכוונה גדולה לעושי מצוה דרך אנשים מלומדה:
סעיף קטן ח
שרגליך לטוב ירוצו. פי' זו אזהרה רביעית שירוץ לעשות מצוה כמ"ש לקמן בסימן י' וא"כ עולין דברי ריב"ת יפה דבר על אופניו דהוצרך להקדים רץ כצבי לגבור כארי דהא מתחלה צריך לזרז נפשו לרוץ לדבר מצוה ואחר כך יתגבר כארי לעשות המצוה בכללה במקום שרץ שם. ומה שהפך רבינו לפרש גבור כארי קודם רץ כצבי כבר כתבתי מפני שגבור כארי הוקשה לו:
סעיף קטן ט
וכן דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על שלשתן. בזה בא ליתן טעם של"ת מנ"ל לפרש דברי ר"י שמזהיר על העינים ועל הרגלים ועל הלב. דלמא כוונה אחרת לדברי ר"י. או למה הזהיר ר"י יותר אלו אזהרות מעל דברים אחרים. לזה אמר וכן מצינו שדוד המלך ע"ה התפלל על אלו הג'. אלא ששינה הסדר פי' סידרו של ריב"ת שינה. שר"י התחיל בעינים וסיים בלב ודוד התחיל ברגלים וסיים בעינים והטעם לפי שדוד שהיה מתפלל על אלו הג' ראה להתפלל דרך פחותים ולא מלאו לבו לבקש בתחלה הגדולה שבבקשות דהיינו שלא יראה כלל ברע. אלא התחיל לבקש הפחות דהיינו שידריך רגליו בדרך טוב. ואחר כך ביקש אם הדרכת רגלי בדרך טוב. ג"כ הצל לבי מהחמדה שלא יחמוד על הרע שראו עיניו כבר ואח"כ ביקש שלא יראו עיניו כלל ברע. ובזה מיושב מה שהאריך רבינו בנתינת טעם לשונות לשון הקרא שאמר כאן הט לבי וכאן העבר עיני דאין כוונת רבינו כאן לפרש הפסוק אלא שהוא נתינת טעם אל השינוי ששינה דוד. ועוד יש ליתן טעם אל השינוי ששינה דוד. לפי שידוע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וכל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. לכן ביקש דוד המלך ע"ה את ה' שיעזרהו מאויבו שבצלעו וע"ד שאמרו על מ"ש רק רע כל היום וה' לא יעזבנו בידו לולי הקב"ה עוזרו וכו'. ולכן התפלל על הרגלים קודם ואמר רבש"ע עזרני מיצרי שלא אלך ברגלי לקיים ולעשות את הרעה אשר ראיתי וחמדתי כבר. כי ע"ז יתפלל כל חסיד תחלת בקשתו שלא ינוצח מיצרו לעשות העבירה שנתגרה עליה ואחר כך ביקש אם תעזרני שלא אעשה המעשה הרע עזרני ג"כ שתסיר החמדה שהיא תקועה כבר בלבי ואחר כך התפלל על העתיד שאחר שיהיה נקי ממה שחמד וראה כבר. ביקש שיצילנו בעתיד מראות ברע. אבל ר"י בן תימא שבא להזהיר לכן התחיל מן הקודם אל המאוחר ואמר שאל יראה ברע. ולא די שאל יראה ברע אלא ירוץ ברגליו לטוב ולא די שירוץ לטוב אלא יחזיק לבו מאוד לעבודת ה' כנ"ל המשך הדברים בלשון רבינו ובדרישה כתבתי בקיצור דעת ב"י בדברי רבינו ומה שהוקשה לפירושו ניחא טפי לפירושי:
סעיף קטן י
שתהא אתה מעורר השחר פי' כיון שזמן התפילה וקריאת שמע היא משעת עמוד השחר ונץ החמה א"כ ע"כ מוכרח אתה שתעמוד קודם עלות השחר וזהו שהזכיר ג"כ דוד בפסוק אעירה שחר. אע"פ שהוא בחצות לילה היה קם. אלא כמ"ש שלפי שקודם עלות השחר הוא צריך שיעמוד ויכין עצמו לעבודת בוראו ואז יצרו מתגבר עליו לישן יותר מבכל הלילה כדי לבטלו מעבודת יוצרו:
סעיף קטן יא
עורה כבודי עורה הנבל וכנור וכו' נראה דה"ק עורה נשמתי וכבודי מן השינה וההתעוררות תהיה ע"י הכנור לזה אמר עורה הנבל וכנור. וכוונת התעוררות היא כדי שאעירה השחר וק"ל:
סעיף קטן יב
וטוב למי שמקדים כו' ולסוף הלילה. בריש ברכות אהא דאמרינן ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר הקב"ה יושב ושואג ואומר אוי שהחרבתי כו'. ומסקינן שם דשיעורים אלו הם בסוף המשמורות וכתב הרא"ש וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג בריותו שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש. כמו שנאמר קומי רני בלילה לראש אשמורות ע"כ. ר"ל אותו פסוק ג"כ נאמר באיכה על חורבן הבית לכן אמר שהתפילה שמתפלל על חורבן הבית קרובה להתקבל. ולשון קומי משמע אחר שכבר שכב וישן יקום ויתפלל ומ"ש לראש אשמורות ל"ד כי ראש וסוף ענין אחד הוא שניהן ראש וקצה נקראו וק"ל:
סעיף קטן יג
וטוב לומר פ' העקידה כו' כדי לזכור זכות לפני השי"ת וגם להכניע יצרו לעבודת השי"ת כמו שמסר יצחק נפשו:
סעיף קטן יד
ופ' המן ז"ל מורי בירושלמי דברכות איתא כל האומר פ' המן בכל יום מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו כו' ומפרש עד עשירית האיפה עכ"ל וכתב ב"י כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה:
סעיף קטן טו
ועשרת הדברות שע"י כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותחזק אמונתו בזה ועיין בדרישה:
סעיף קטן טז
ופ' הקרבנות בפרק בתרא דתענית אמר אברהם לפני הקב"ה שמא יחטאו ישראל לפניך ותעשה להם כאנשי דור המבול א"ל לאו א"ל במה אדע כי אירשנה א"ל קחה לי עגלה משולשת א"ל רבש"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהן א"ל כבר תקנתי להם סדר הקרבנות שכל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין קרבן ואני מוחל להם כל עונותיהם ודרשו נמי במנחות מדכתיב זאת תורת החטאת זאת תורת האשם כל העוסק בהן כאילו הקריבן ב"י וכתב רש"י מדכתיב וזאת דהל"ל ותורת האשם ותורת החטאת מאי וזאת אלא ה"פ הקריאה הזאת היא ג"כ תורת חטאת ותורת האשם שהם במקום הקרבת קרבן. וכעין זה לקמן סימן נ':
סעיף קטן יז
וכן יאמר בפרשת המנחה כו' והאשם ר"ל אשם תלוי הבא בנדבה וכן הוא בי"ד סי' ה' וז"ל ב"י אף על פי שגם אשם אינו בא בנדבה מכל מקים כיון דתנן בפ"ו דכריתות ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כבא בנדבה דמי. ואף על פי שרבנן פליגי עליה דר"א כיון דבבא בן בוטא היה עביד בה עובדא כמוזכר שם ש"ד ואשם ודאי אפשר דבכלל חטאת הוא וכיון שכבר כתב רבינו ועל חטאת לא יאמר כן ה"ה לאשם. (כ"כ מורי) ומהרי"א תירץ (כלומר שאפילו אליבא דרבנן דר"א הנ"ל כתב רבינו שפיר שאחר אשם יאמר.) שהאשם הוא כמו בא בנדבה לפי שאמרו בנדרים החסידים נודרין עצמן לנזיר כדי להביא קרבן א"כ נראה שיש לו לבא כמו נדבה עכ"ל וכן תירץ מהר"י בן חביב ואעפ"י שפ' האשם הכתובה אצל פ' חטאת ועולה ושלמים לאו אשם נזיר הוא משמע להו ז"ל דשם אשם חד הוא ואפשר דמה"ט בכל אשם יכול לאומרו וראשון עיקר עכ"ל ב"י:
סעיף קטן יח
ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן ז"ל ב"י ומ"מ כתב רבינו שקורא פ' חטאת משום דקריאת פ' חטאת מכפרת קצת אם חטא חטא שחייבים עליה חטאת אפילו אם אינו יודע שחטא יקרא מספק ואם חטא תכפר לו ואם לא חטא יהיה לו מיהא שכר כקורא בתורה עכ"ל. וז"ל מורי ואחר פ' חטאת לא יאמר כן פי' דוקא בנוסח שאר הקרבנות לא יאמר אבל יכול לומר רבש"ע אם אני חייב חטאת יהי רצון מלפניך שיהא כאלו הקרבתי חטאת בזמנה ודו"ק ע"כ. וכן בפ' האשם. ולפי זה אין אנו צריכין לדוחקא דב"י ועיין עוד בדרישה מזה:
סעיף קטן יט
היה זהיר וזריו כו' זריז עדיף מזהיר כי זהיר הוא בשעת המעשה וזריז שלא יבא לידי מעשה וכמ"ש חז"ל זהירות מביא לידי זריזות (רש"י פ' כל הבשר):
סימן ב
סעיף קטן א
כמו שהיה מתפאר ר' יוסי כו' פ' כל כתבי (שבת ד' קי"ח) וז"ל רש"י שם כשפושט חלוקו כמו שהוא לובש דרך ראשו מכסה עצמו תחילה משום צניעות בסדינו מתחת ויושב במטתו עכ"ל דקדק לכתוב דרך ראשו כלומר לאפוקי שלא היה פושטו למטה דרך רגליו שאז היה מוכרח להיות גופו מגולה למעלה שכל עוד שמשמיט החליק למטה נתגלה גופו למעלה אלא היה פושטו דרך ראשו ואז כל עוד שנשמט החלוק למעלה למעלה הוא מכוסה תכף בסדינו. ולפי זה מ"ש ר"י לא ראו שפת חלוקי כלומר מקום אימרי חלוקי דהיינו הבשר שכנגד שפת חלוקו. אך לפי זה קשה למה העמיק ר"י לדבר בל' חידה ולא אמר פשוט מעולם לא ראו קורות ביתי בשרי. ואפשר לפרש דה"ה אפילו כשהיה לבוש דרך ראשו לא היה מהפכו מצד פנים לצד חוץ כמו שהוא דרך כשאדם אוחז בשולי חלוק ומהפכו כלפי ראשו שאם היה עושה כן בהכרח היה מגלה קצת מגופו אלא היה פושטו כדרך שלבשו שצד התפירה לצד פנים שאז היה יכול לפושטו בעניין שלא יראה גופו כלל. ולפי זה ר"י תרתי בא לאשמעינן חדא שמעולם לא ראו קורות ביתו חלוקו ממש כלומר הצד הפנימי של חלוקו הסמוך לבשר שבו נראית התפירה וקמ"ל בזה שהיה מדקדק בחלוקו ללבשו כדרכו ולהכי פושטו ג"כ כדרכו כדי שלא ילבשנו אחר כך מהופך ושנית קמ"ל שעשה כן משום צניעות כדי שיהיה מכוסה. דאי אפושטו כדרכו לחוד בא לאשמעינן הל"ל מעולם לא הפכתי חלוקי. ועוד מה לו לתלות בקורות הבית אלא אצניעות קאי ולהכי נקט קורות בית ע"ד כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה וכדרז"ל פ' כל כתבי ואע"פ שר' יוסי לא איירי אלא בעת שפושט חלוקו יליף מיניה רבינו לעת שלבשו דכיון דמשום צניעות מ"ש כנ"ל לפרש וכן משמעות דברי ב"י:
סעיף קטן ב
אל יאמר כו'. מי יודעני כו' כי כו' פי' לא יאמר מי יודעני כי הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם ויודע בו ולא יאמר מי יראני בלילה כי לפניו חשיכה כאורה:
סעיף קטן ג
אמר רבי יוחנן איזהו תלמיד חכם פי' איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעת עין כל שהוא כו' שהוא מדקדק בחלוקו שהיה לבוש כבר מהופך ופושטו ולובשו כדרכו שכיון שמדקדק כל כך ודאי מכירו בטביעת עין שהרי כמה פעמים מדקדק בו וחלוקו ל"ד וה"ה שאר בגדיו אלא רבותא הוא שאפילו חלוקו שהוא בגד התחתון אפ"ה כשלבשו מהופך הוא טורח לפשוט כל בגדיו ולובשו כדרכו וטעם ת"ח לפי שכל ת"ח צריך להיות חשוב והגון לכבוד תורתו ואם לא עשה כן ח"מ שנאמר ולמשנאי אהבו מות אל תקרי למשנאי אלא משניאי כלומר אותן שמואסין את עצמן בעיני הבריות ומכח זה ממאסין התורה וכשלובש הבגד מהופך ג"כ מלעיגים עליו ומביא רבינו ראייה מר"י שכיון שת"ח פושט אפילו כל בגדיו אם לבשו מהופך נראה דלכל הפחות בתחילה יזהר כל אדם ללובשו כדרכו. ולא הזכיר רבינו שמחזירין לו אבידה כי אין כאן מקומו כ"א לקמן בח"מ סימן רס"ב אבל גם שם השמיטו וע"ש:
סעיף קטן ד
דאמר רבי יוחנן כו' ותניא בברייתא כו' הלכך לצאת ידי שניהם נועל וכו' משום דלגבי בהן יד ובהן רגל מצינו דימין חשיב טפי משמאל הלכך נועל של ימין תחלה אבל קושר של שמאל תחלה דומיא דתפילין ועיקר המצוה וחשיבת השמאל היא הקשירה ואם הם מנעלים שאין בהן קשירה נועל של ימין תחלה ודע דכיון שהשמיענו רבינו דנועל של ימין תחלה משום שהיא חשובה משמע ממילא שחולצה באחרונה ג"כ מפני חשיבות שלא ילך בו יחף עד סמוך שישכב במטתו ועיין בדרישה:
סעיף קטן ה
שנאמר מלא כל הארץ פי' רש"י שהשכינה משתרבבת ויורדת למטה והזוקף כאלו דוחק רגלי שכינה:
סעיף קטן ו
ויכסה ראשו כו' זהו מדת חסידות וכמ"ש לקמן סומן צ"א כ"כ רמ"א. ומתוך ב"י משמע שצד איסור בדבר ועיין בד"מ מ"ש ג"כ מזה גם בש"ע כתב לאסור:
סעיף קטן ז
יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש כו' הא דלא חשיב ויתעטף בציצית חדא לפי שמסתמא הוא מלובש בציצית קודם שנטל ידיו שהרי אסור לאדם לילך ד' אמות בלא ציצית ועוד שציצית אינן צריכין גוף נקי וכ"ש נטילה:
סימן ג
סעיף קטן א
ובכניסתו לבית הכסא יאמר כו' פירש"י אל המלאכים המלוים אותו כדכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך אומר כן. וכתב אבודרהם שלא יאמר זה אלא חסיד וירא שמים. ומכח זה נתבטל בזמן הזה (ב"י):
סעיף קטן ב
התכבדו מכובדים פי' אתם מלאכי עליון המכובדים התכבדו כלומר אל תגרעו בכבודכם לכנוס עמי לבית הכסא אף על פי שהשם צוה לכם ללווני אני מוחל לכם אך שמרוני מ"מ שלא יזיקו לי מזיקין השכיחים במקום טנופת וכפל לומר שמרוני לפי שביקש ג"כ שישמרו אותו אחר שיצא מב"ה שלא יפגעו שום פגע רע. והוצרך לבקש מהם זה קודם שנכנס לפי שאח"כ לא יהיו ידיו טהורות וכן עזרוני עזרוני הוא ג"כ ע"ד זה עזרוני בעשיית צרכי שלא אבא לידי היזק שיפתחו ויסתמו נקביי כראוי שודאי צריך עזר גדול לזה ועזרוני ג"כ ביציאתי מב"ה:
סעיף קטן ג
המתינו לי כו' אף על פי שאני אומר שאל תכנסו עמי לב"ה אף על פי כן המתינו עלי עד שאצא ואל יהיה עליכם לטרחא שכן דרכן של בני אדם ואין אנכי פושע בהליכתי וק"ל:
סעיף קטן ד
וימשמש בפי הטבעת ואח"כ ישב ל' הגמרא תמשמש ושב ואל תשב ותמשמש ולפי זה מ"ש רבינו וימשמש ר"ל אם רצה למשמש ימשמש ואח"כ ישב וכן הוא בהדיא בש"ע וענין המשמוש ר"ל שממשמש בצרור או בקיסם בפי הטבעת לפתוח נקביו והטעם שלא ישב קודם שממשמש משום כשפים. גמרא:
סעיף קטן ה
ויגלה מלפניו טפחיים ומלאחריו טפח ה"ג ב"י וכ"כ הרא"ש וכן הוא ברמזים וכן פירש"י בהדיא הטעם בשילהי מי שמתו בגדולים איירי ומתוך שדוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים ובאחוריו בין איש ובין אשה בטפח סגי אבל לפניו גבי איש דאיכא קלוח בעי טפחיים אבל אשה לא כלום משום דנוטפין מי רגליה לצד אחור עכ"ל וכן מוכח מסוגיית הגמרא כן אבל בשם מורי ראיתי כתוב שגירסא שלפנינו העתיק רבינו מספר היראה של רבי' יונה עכ"ל אבל אין טעם לדבר:
סעיף קטן ו
אבל לא ישב בין מזרח למערב יתבאר בדרישה גם שם יתבאר דין שינה והטלת מים בין מזרח ומערב ע"ש:
סעיף קטן ז
לראות את פירועו כו'. פי' שיראה פניו של מטה מגולה והוא דבר מיאוס אף שאין הצואה נראית:
סעיף קטן ח
ולא יאנוס לדחוק דילמא מישתמטי שיני כרכשי ויבא לידי סכנה:
סעיף קטן ט
ויקנח ביד שמאל ולא בימין מפני שמראה בה טעמי תורה פירש"י הנגינות טעמי המקרא נקרא בל"א טראפ"א. ועוד שהתורה ניתנה בימין דכתיב מימינו אש דת למו. ועוד מפני שנותנה לפה. ועוד מפני שקושר בה קשר של תפילין:
סעיף קטן י
ולא יקנח בחרס משום כשפים נראה דלאו משום כשפים לחוד אסור אלא אף משום סכנה כדלקמן בסימן שי"ב ומ"ש התם טעם דסכנה והכא טעמא דכשפים תירצתי שמה אבל ודאי משום חד טעמא לחוד לא אסרו וכן מוכח בסוף המוציא יין. וכן ראיתי כתוב בשם ר"נ ונראה דהא דקאמר עשבים יבשים וצרור שקנח בו חבירו שאסורים משום שיבא לידי תחתוניות לא מה"ט לחוד נגעו ביה אלא אף משום סכנת כשפים ולהכי כתב בחידושי אגודה ורמ"א ז"ל בד"מ ובש"ע דאין אנו חוששין בזמן הזה דכיון שבתי כסאות שלנו בבית ולא שכיחי כשפים כנ"ל. ומה שקשה ממ"ש כאן מצרור שקנח בו חבירו למ"ש לקמן סימן שי"ב כתבתי לקמן:
סעיף קטן יא
ולא ישתין מעומד כתב ב"י דוקא מעומד אבל מיושב מותר אפי' אינו מקום גבוה ולא עפר תחוח דבישיבה ליכא נצוצות וכן משמע מפירש"י:
סעיף קטן יב
לבל יאחוז באמה וישתין שכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם השחתת זרע לבטלה:
סעיף קטן יג
ולמטה לצד הארץ ז"ל מהר"י אבוהב אמר זה לפי שלפעמים אינה כנגד הארץ והוא בעת שהאבר קשה שהוא כנגד הגוף וכתב ב"י ונכון הוא שאע"פ שהוא קשוי מותר לאחוז מן העטרה ולמטה שהוא נקרא צד הארץ אע"פ שכשאוחז בה הוא מעטרה ולמעלה לא נקרא מטה ומעלה אלא כשאינו קשוי ע"כ:
סעיף קטן יד
ואף אם הוא נשוי כ"כ ג"כ בא"ה סימן כ"ג והוא מספר היראה של רבינו יונה שיש לאדם לקדש עצמו אפי' בדבר המותר לו אבל מדינא דגמרא מותר וכ"כ רי"ף ורא"ש וב"י אבל להתחכך בו אפי' בנשוי אסור ונראה לפי שמביא חמום וקשוי גדול ובקל יבא לידי ש"ז:
סעיף קטן טו
ולא ישהה צרכיו משום לא תשקצו:
סימן ד
סעיף קטן א
וירחץ בנקיון כפיו רחיצה ונטילה ממש קאמר ולשון דקרא נקט שהרי כתיב אח"כ וידקדק לערות כו' ויברך בא"י כו' מפני שידים עסקניות ודאי נגעו בבשר מטונף בלילה לכך הוצרך נטילה כשאפשר ולכך תקנו ברכה ענט"י שחרית ורשב"א כתב שהצריכו נטילה בשחרית משום שאדם נעשה כבריה חדשה וצריכים להודות לה' וצריכין טהרה לעבודה זו ככהן מן הכיור עיין בב"י. ומלת נטילה ע"ש הכלי הנקרא אנטל שהוא כלי מחזיק רביעית. והאגור כתב סימן ר' ע"ש שמגביה ידיו כמו וינטלם:
סעיף קטן ב
לפה ולחוטם משום שיד בלי נטילה מבאשת ריח הפה והחוטם ומסמא העין ומחרשת האוזן:
סעיף קטן ג
ואם אין לו מים יקנח ידיו בצרור ויועיל להתפלל אבל לא להעביר רוח רעה ועיין בדרישה כתבתי כלל בדיני נט"י בשחרית:
סימן ה
סעיף קטן א
ויכוין בברכותיו פירוש המלות. כתיב שויתי ה' לנגדי תמיד. עיין מ"ש הטור ע"ז בסימן צ"ח ורמ"א מ"ש ע"ז בריש סימן א' שייך בדרישה גם שייך לכאן מ"ש הטור בסוף סימן ס"א שידקדק בכל אות כו' שיפסיק ביניהן כמו ספרו בגוים כו' שלא בק"ש בלבד אמרו שצריך לדקדק אלא בכל מילי (כמ"ש הטור שם):
סימן ו
סעיף קטן א
ולא יאמר חללים חללים דלא שייך לומר לשון יצירה על החלל משום דמילת חלל ל' הריגה הוא:
סעיף קטן ב
א"א להתקיים כדאיתא במס' נדה ז"ל הב"י רבי' קיצר בכאן בדבר שהוא עיקרו של ענין בגמ' הכי איתא שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפי' שעה אחת. ונראה לפרש שאם יסתם איזה מנקביו של האדם או יפתח איזהו מאיברים החלולים אי אפשר להתקיים אפי' שעה אחת כלומר שגבול יש לאדם שיכולין נקביו לסתום ולא ימות וכיון שעבר אותו גבול אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת וכיון שבכלל הנקבים הוו פי הטבעת והאמה ובכלל האיברים החלולים הוו המעיים שייך שבח זה לעשיית צרכיו ועוד כיון שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול ימות בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא עכ"ל מסקנת דבריו. אבל קשה דא"כ מה שייכות הראיה מנדה שהביא רבינו לכאן ואפשר דמביא ראיה כמו שמצינו בתינוק כיון שעבר גבולו וחוקו אפילו שעה אחת מיד מת הוא הדין באדם גדול. ואיכא נמי לפרש כמ"ש ב"י בפי' ראשון שלו דרבינו בא להשמיענו בראיה זו דשפיר גרסינן בגמרא אפילו שעה אחת ולאפוקי ממהר"ם מרונטבור"ג שמחקו ומכרש דקאי אשעת יציאתו לאויר העולם שאז אם היה נשאר פיו סתום או טבורו פתוח אפילו שעה אחת אינו יכול להתקיים ואם יסתם אחד מהם ר"ל שבנקבים שנבראו בגוף האדם יש אחד מהם דהיינו הפה שאם היה נשאר סתום אפי' שעה אחת אחר צאתו לאויר העולם לא היה אפשר לו להתקיים ואיידי דנקט גבי איברים החלולים לשון רבים שהרי כל האיברים אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת נקט נמי באם יסתם אחד מהם בנקבים. אך הקשה ב"י על זה דאין לזה שאינו יכול להתקיים באם הפה סתום ביציאתו לאויר העולם התלות לענין עשיית צרכיו. ולפי מ"ש בדרישה ס"ס דלקמן א"ש:
סעיף קטן ג
ורוצה להמתין מלברך ענט"י כו'. כתב מהר"י אבוהב שהסמ"ק כתב כדברי רבינו שאם ירצה יכול להמתין ואם ירצה יברך מיד ואין לפקפק איך מפסיקין בין הנטילה לברכה שהיא ראויה לעשות קודם הנטילה דהרי כל הברכות צריכים להיות עובר לעשייתן דכיון שאין מברכין קודם הנטילה שעדיין הידים מטונפות ונדחית ושאר ברכות מסדרן בכל יום בב"ה משום שאינן בקיאים וכמ"ש רבינו בסימן מ"ו תדחה גם זו עמהם ע"כ בקוצר ל'. ועד"ז כתב האגור שהשיב להר"י מולין וכתב אף שלפעמים אין שם מי שאינו בקי מ"מ לא חלקו וב"י תירץ כיון דהנטילה מצד עצמו א"צ ברכה ואפי' לתפלה לפי מאי דקי"ל דאפי' לתפלת מנחה וערבית אינו מברך אף כשעשה צרכיו כדלקמן סי' ז' ולא תקנו הברכה כ"א בשחרית כדי לספר לפני השי"ת בקדושה ובטהרה וע"ז אנו מברכין שצוונו ענט"י כדי שנוכל לקבל עלינו עול מלכות שמים בטהרה וא"כ איך שייך הפסק דהא הנטילה א"צ ברכה וכשאנו באין לב"ה מברכין אנו להש"י על הטהרה שציוונו ועשינו תחילה ומה"ט ניחא דאפי' בימי סליחות אנו אומרים בב"ה ברכת נט"י אחר הסליחות ובכ"מ האריך ליישב זה ולפי מ"ש בשם ב"י ניחא ע"ש בסוף סימן ו' שלא כתב בהאי לישנא אבל זהו כוונתו ומסיק שם דבני ספרד מברכין על נטילת ידים ואשר יצר בביתו ומתחילין בבהכ"נ אלהי נשמה וכן עיקר:
סעיף קטן ד
ויש אומרים שאין צריך לומר מיד אחריה. כ"כ תוספות פ"ג שאכלו ופרק היה קורא ופרק ע"פ וכ"כ הב"י וכן עיקר והכי מסתברא ועיין בדרישה:
סעיף קטן ה
מפני שהיא ברכת הודאה. ז"ל הגמרא פ' ע"פ דף ק"ה והביאו רש"י פ"ג שאכלו ד' מ"ו הבדלה כברכת המצות מ"ט משום דהודאה היא פי' רש"י הבדלה כברכת המצות כגון להתעטף בציצית ועל נטילת לולב שאין חותמין בברוך לפי שאין בהן ריבוי דברים הבדלה נמי הודאה היא ואין בה הפסק לא הפסק תחנה או ריצוי הילכך בפתיחתה סגי ולא דמי לברכת קידוש שצריך לספר בשבח שבת וברכת יוצר אור שיש הפסק תחנה כגון ברחמיך הרבים רחם עלינו וברכת אבות יש בה דברי ריצוי וצריך לפתוח ולסיים בשבחו של מקום ע"כ וכן כתב רשב"ם וה"ה ה"נ מסיים בברכה וא"צ לפתוח ומ"ה אמר נמי ברכת גשמים שג"כ מסיים ואינו פותח לאפוקי אינך פותחין ואינן מסיימין וע"ל סי' רכ"א ולקמן סי" מ"ו שכתב כן ג"כ אאתה הוא בעוה"ז שיודה לה' והן נקראין ברכת הודאה שנתקנה שיודה האדם על האמת ולהעיד שהוא בוראינו ולכן נוסח הברכה מודה אני לפניך וכו' ואינה כשאר ברכה של שבח וק"ל וע"ל סימן ק"י מ"ש אתפילת הדרך:
סימן ז
סעיף קטן א
וכל היום כו' י"א שלקטנים מברך אשר יצר. כלומר לא ענט"י אבל נטילה ודאי בעי:
סעיף קטן ב
ולגדולים מנט"י. כלומר וא"י. ואם מיירי זה בשפשף לקטנים או לא עבד"ר:
סעיף קטן ג
דכיון שצריך לומר אשר יצר צריך לברך על נט"י תחילה כצ"ל. וכתב מהר"י אבוהב ז"ל מ"ש רבינו דכיון כו' לשתי הסברות קאי אלא שלסברא ראשונה דוקא לגדולים משום דס"ל דבהוצאת קטנים אינו מסואב כלל מלמימנע לומר דבר שבקדושה בלא נטילת ידים וסברא שנייה ס"ל דמקרי מסואב גם מהטלת מים וכיון שהוא מסואב הכל מודים דא"א דבר שבקדושה בלא נט"י וכ"כ בהדיא בספר המנהיג ע"כ ועיין בדרישה כתב ל' המנהיג והשייך עליו:
סעיף קטן ד
וכ"ש אם רוצה ללמוד אחר גדולים ז"ל מהר"י אבוהב זה קאי לב' הסברות ולפיכך נקט מילתא דשוויא לתרווייהו שהם גדולים שאם לא היה חוזר אלא לסברת וי"א לבד ללמוד אחר קטנים מובעי ליה ע"כ וי"ל שהרי כיון שלסברא האחרונה קטנים וגדולים שוים אין בזה רבותא טפי מזה וב"י לא השיב כלום בזה ועיין בדרישה:
סעיף קטן ה
והיה מתפלל אז היה מברך וטעם זה כתב הרשב"א בהדיא וגם שייך לומר כן להרא"ש שכתב שמשום ק"ש ותפילה תקנו לברך ג"כ במנחה וערבית כשיעשה צרכיו ליטול ידיו ולברך שטעמו כיון שמצינו שהכהנים טהרו שחרית וערבית לפני עבודה וגם דוד שאמר ארחץ בנקיון אצל עבודה אמרה ומזה כתב ג"כ הרא"ש לרחוץ ולברך קודם כל תפלה שבאים במקום תמידין וק"ל שהכהנים נצטוו לרחוץ ידיהם בבואם אל הקודש וה"ה בתפילה שכנגד תמידים נתקנה ועוד דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' ומה"ט מאחרים לומר ברכת נט"י בב"ה ל' מורי וכך אני נוהג אבל אשר יצר כיון דאפשר למסמכיה לנטילה לכן אני מברך בביתי ע"כ וב"י האריך בדעות הפוסקים כאן ופסק דאפי' לתפלה דוקא לשחרית אבל לא בערבית או מנחה או לת"ת וכן הוא בש"ע. ועיין מ"ש בריש סימן ו':
סימן ח
סעיף קטן א
יתעטף בציצית מעומד דהא דכתב הירושלמי כל הברכות מעומד פירשו המפרשים דר"ל ברכת המצות מעומד הן ולא ברכת הנהנין. וצ"ע דהא מצינו ברכת מצות מיושב כמו מצות סוכה ודומיהן וסמ"ק לא פי' שאר מצות שלמדו מזה ואפשר לומר דלא ס"ל האי ירושלמי והסמ"ק מפרש טעמא משום דגמר לכם דכתיב גבי ציצית והיה לכם לציצית מעומר דכתיב ג"כ לכם וכתיב ביה בקמה ר"ל בקומה ומשם למדו לשאר מצות ע"ש בב"י.
סעיף קטן ב
שהיא עטיפה גמורה טעמא כיון דמברכין להתעטף בציצית כדאיתא בפרק בתרא דברכות בתוס' אלמא עטוף בעינן כעטיפת ישמעאלים דהיינו שמכסים ראשם וירד טליתו עד הפה וב"ה סברי כיון דכתיב על כנפי כסותכם וכתיב אשר תכסה בה א"כ ר"ל בעטיפה כדרך שמתעטפין ועוסקין במלאכתן וכן כתב ב"ה בהדיא וז"ל רבותי הגאונים כתבו עטיפה כעטיפת ישמעאלים עטיפה גמורה ומסתברא לן דעטיפת ישמעאלים לא הוזכר אלא לגבי אבילות דאמר שמואל כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים לאו עטיפה היא מחוי רב נחמן עד גובי דיקנא פי' צריך לכסות פיו והתם הוא דכתיב לא תעטה על שפם משמע דכ"ע מיחייבי ובמצורע כתיב על שכם יעטה אבל כ"ע לא מחייבי בעטיפת הראש דא"כ יכסה פיו וכי ר"י בר אילעי שהיה מתעטף בסדינים המצוייצים וכן החתנים מי היו מתעטפים כל כך ואע"ג דמברכין להתעטף ר"ל כיסוי דכתיב אשר תכסה בה שמנהג בני אדם שמכסין בכסותן והולכים ועושין עסקיהם:
סעיף קטן ג
פעמים בגלוי ראש פעמים בכיסוי ראש ודרך העטיפה רחבה כו' ג"ז מלשון העיטור כתב ב"י נראה דה"ק דרך עטיפה רחבה לקומת איש נמצא שב' ציצית נופלין לו מצד ימין ושתים מצד שמאל:
סעיף קטן ד
וצריך שיחזור ב' ציציות לפניו וב' לאחריו. ר"ל כיון שרחבה לקומת איש בכה"ג צריך לומר בה מחזיר ב' ציציות לפניו וב' לאחריו. ובטלית קטן פשיטא דנפק י"ח ציצית שממילא הם ב' ציציות לפניו וב' לאחריו. וכן ממ"ש רבינו בסמוך אם יש לו ציצית בחלוקו יכול ללובשו מיד כו' משמע דס"ל דנפקינן בטלית קטן ועיין בדרישה. ויותר נראה דה"ק ב"ה דלא מברכין להתעטף דבעי עטיפה גמורה אלא בכיסוי סגי וכמ"ש לעיל אלא מהנוסח הברכה להתעטף ללמדינו שיהא דרך עטיפה רחבה לקומת איש וק"ל. וטעם החזרת ב' ציצית לפניו וב' לאחריו כתב ברוקח דאיתא במדרש בפסוק והמים להם חומה שהכריז גבריאל למים שאחריהם הזהרו שעתידים להשליך כנף ציצית וקשר תפילין לאחריהם:
סעיף קטן ה
ומכסה ראשו שלא יהא כו' כתב ב"י גם זה מדברי ב"ה ונראה דלאו למימרא שיכסה ראשו כדי שלא יהא בגלוי הראש לגמרי שאין זה מענין מצות ציצית ועוד דהיאך הלך לעשות צרכיו וליטול ידיו בגילוי הראש אלא היינו לומר שאע"פ שראשו מכוסה יכסה ראשו בטלית וציצית בעניין שלא יהא בגילוי הראש מטלית של מצוה לקיים מצות ציצית מן המובחר עכ"ל ודבריו דחוקים לכן נ"ל דבלא ציצית מטלית אין אסור כלל בגילוי ראש רק מדת חסידות וכמ"ש לעיל סי' ב' ואע"פ שאסור להלוך בגילוי ראש מ"מ לעמוד במקומו מותר בגילוי הראש וקמ"ל דבשעת שרוצה להתעטף בטלית אף שעומד על מקומו אפ"ה מברכת עטיפת טלית צריך כיסוי ראש וכמ"ש לקמן סי' צ"א ויכסה ראשו ויתפלל וכן לקמן סי' קפ"ג בעיטור דב"ה והמשך הל' כך הוא ויכסה ראשי שלא יהא בגילוי הראש ויברך כו' פי' שלא יברך הברכה בגילוי ראש והכל מל' העיטור כמ"ש ב"י עצמו ואע"פ שהאי ויברך להתעטף בציצית תוספתא פרק בתרא דברכות הוא מ"מ ודאי גם העיטור כתב והעתיקה אמר שכתב ויכסה ראשו וק"ל:
סעיף קטן ו
ע"ש החוטין הנפרדין דכתיב כו' פרק התכלת ת"ר ציצית אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי אמר אביי וצריך לפרודי כי צוציתא דארמאי פי' רש"י כבלורית של כותיים דבוקות מלמטה ופרודות מלמעלה ע"כ נמצא דשם ציצית נאמר על החוטין הנפרדין ועל הגדיל ששם הם דבוקים וק"ל:
סעיף קטן ז
וע"כ צריך להפרידם כתב בעיטור בעודן תכלת קאמר להפריד תכלת לצד אחד ויפה לדקדק אף בזמן הזה דליכא תכלת ולעשות זכר לתכלת עכ"ל:
סעיף קטן ח
ויעיין הציצית קודם לכן כ"כ הרא"ש ס"ה ציצית שכל החרד אל דבר ה' יעשה כן ובתשובה כלל ב' כתב מה שהעולם לא נהגו לבדוק כל הציציות בכל שעה שמתעטף משום דאוקמינן להו בחזקת כשרות ע"כ:
סעיף קטן ט
שאם נתקלקל אחד מהם פי' ציצית של אחד מהם מן הד' כנפות אע"פ שג' אחריני שלימים א"נ אחוט שלם שבו קאי כמ"ש לקמן סימן י"ב. ב"י:
סעיף קטן י
ואם ירצה להתעטף מיד בקומו וכו' כ"כ התוספות ס"פ הקומץ רבה וטעמא משום דילפינן לציצית מתפילין שאם היה משכים ויוצא לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן וכשיגיע הזמן ממשמש בהן ומברך עליהן ואע"ג דקי"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן כתב ה"ר יונה פרק תפלת השחר גבי תכלת הדרך שמאחר כל זמן שציצית ותפילין הן עליו הוא מקיים המצוה אע"פ שאינו עובר לעשייתן ממה שעבר מכל מקום הוה עובר לעשייתן ממה שמקיים אח"כ:
סעיף קטן יא
או שיש לו ציצית בחלוקו נראה מזה כמ"ש לקמן סי' כ"ד שמצוה שיהיה לו תמיד ציצית ועיין מ"ש לעיל בדרישה בסימן זה:
סעיף קטן יב
גם את זאת שלבש כבר ומסיים בה בתשובה אשכנזית דאפילו ממשמש והסתכלות בקטן א"צ. תשובת מהרי"ל: אך דעתו יהיה עליה. ב"י:
סעיף קטן יג
ואם יש לו כמה בגדים כו' לבשם כולם בבת אחת די להם בברכה אחת כתב ב"י בשם האגור שכתב בשם רשב"א דהיינו דוקא כשהיה מתחלה דעתו על כולם. אבל אם לא היה דעתו מתחלה על כלם אפי' לבשם זה אחר זה בלא הפסק צריך לברך על כל אחת כ"כ האגור סי' ז':
סעיף קטן יד
לכן מי שרגיל להתעטף בבהכ"נ בטלית גדול צריך לברך כו' פי' אפילו לבשם בלא הפסק זה אחר זה ואפילו לא הסיח דעתו ממנו וגם היה מתחלה דעתו על טלית גדול אפ"ה צריך לחזור ולברך דההליכה לב"ה חשיבא הפסק כן משמע פשטא דלישנא דרבינו וגם לשון הרא"ש ורבינו ירוחם כן משמע ודלא כמשמעות לשון ר"ח א"ז וה"ה נמי אפילו לא הלך מביתו ולא הפסיק כלל בין זה לזה ומתחלה היה דעתו גם על טלית גדול אפ"ה אם פשט את זה קודם שלבש האחר חייב לחזור ולברך דבפשיטת הטלית הראשון אזדא לה ברכתו. ת"ה סימן מ"ה. אע"פ שמלשון מהר"ח לא משמע כן וכ"כ רמ"א בש"ע ולפי זה מ"ש רבינו ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד כו' אין פי' שהסיח דעתו ממנו מלובשו כלל אלא שלא גילה דעתו בפירוש שודאי ילבשנו אבל גם לא הסיח דעתו. וכן מ"ש אבל אם היה דעתו ללובשו מיד ר"ל שגילה דעתו בהדיא שילבשנו מיד כגון שפשטו לכנס לבית הכסא פי' וחושש שלא ילכלכנו ולולי זאת לא היה פושטו ודאי יחזירנו וילבשנו אח"כ מיד וכן דייק לשון רבינו בסוף הענין שכתב אבל אם לא הזיזן ממקומן אדעתא פי' משמע דוקא שגילה דעתו או שידוע בודאי שדעתו להחזירן למקומן או ילבשנו מיד ולהכי כתב רבינו לא היה צריך לברך ולזה דעתי נוטה ועיין בדרישה ודו"ק:
סעיף קטן טו
בזה אני מסתפק כו'. עיין בדרישה:
סעיף קטן טז
ומ"ש רבינו יש פנים לכאן ולכאן משמע דיש לו ראייה ג"כ שאינו צריך ולא כתבו אלא כתב שאין ראיה לחיוב ברכה ונ"ל שבדחייה זו שדחה שאין ראייה לחיוב בו יש ראייה לפטור דאל"כ הו"ל לרבינו ז"ל לאשמעינן רבותא במקום שכתבו ולמדונו לחיוב ברכה אחזרת תפילין שזזו ממקומן שלא מדעת הול"ל ללמדנו שגם בהסרת טלית וכיוצא בו מדעת אדעתא לחזור ולעטפו חייב וק"ל:
סעיף קטן יז
דילפינן כל התורה מתפילין. דכתיב בפרשת בא והיו לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך:
סעיף קטן יח
אבל אם הזיזן אדעתא להחזירן מיד התם נמי לא היה צריך לברך. אין להקשות למה נסתפק בטלית ולא נסתפק בתפילין עצמן שהסירן אדעתא לחזור ולהניחם יש לומר לפי דהסרת תפילין אינו מסיר כ"א במקום שצריך להסירן כגון שרוצה ליכנס לב"ה דאסור לכנוס בתפילין וכמ"ש בסימן מ"ג וא"כ הסרתם מיקרי היסח הדעת ובודאי צריך לחזור ולברך כשירצה להניחן וכמ"ש רז"ל דומה כמפסיק בק"ש ובתפילה שחילקו בין היה ההפסקה במקום שהיה מוכרח להפסיק או לא וכמ"ש לקמן סימן ס"ה ופ"ה וק"ל:
סעיף קטן יט
והישן בטליתו כו' א"צ לברך. דעתו כדעת אביו הרא"ש דכסות המיוחד ליום חייב בציצית אף אם לבשה בלילה וצריך לברך עליו לכך אין הלילה הפסק ודו"ק ועיין בדרישה:
סימן ט
סעיף קטן א
כל מיני בגדים חייבים בציצית זהו לכ"ע אבל אי מדאורייתא או מדרבנן בהא איכא פלוגתא בגמרא ופסק הרי"ף והרמב"ם דשאר בגדים חוץ משל צמר ופשתן המה מחוייבים מדרבנן ולא מדאורייתא ותוס' ורא"ש ורש"י ומרדכי וסמ"ג פסקו דכל הבגדים חייבים בציצית מדאורייתא: