אור ברסלב
פרישה אבן העזר

פרישה· רבי יהושע פלק הכהן

אבן העזר

יורה דעה

סימן א

סעיף קטן א

שידע. לשון הפסוק נקט. וכדר"ל יבמות ס"ב: מפסוק (לא טוב היות אדם לבדו [בראשית ב' י"ח]. הגה) שמי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה. ואע"ג שרש"י (על התורה [שם]. הגה) פי' האי קרא שאין טוב לאדם להיות לבדו: שלא יאמר (כו' כצ"ל) הקב"ה יחיד בעליונים והאדם בתחתונים כו'. מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו. ועוד כי מוכרח לפרש כן מע"ש [שם שם כ'] לפני זה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. וע"ד שפי' הראב"ד והביאו רבינו בהקדמה. וכתב שמציאה זו אינה אחר החיפוש. אלא מציאה מחשביי כו'. ע"ש:

סעיף קטן ב

שכל. נראה שהגי' הנכונה שצ"ל וכל מי שאינו כו'. עד"ר:

סעיף קטן ג

וגורם. ביבמות [סד:] יליף ליה מלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וגו' [בראשית י"ז ז'] בזען שזרעך אחריך כו' [ועד"ר. כ"פ].

סעיף קטן ד

שרוי. ע"ל בהקדמה שמביא על כל א' פסוק א'. ומ"ש בהקדמה בלא דירה דכתיב [שם ב' יח] אעשה לו עזר כנגדו. ר"ל דלשון כנגדו משמע סביבו. דהיינו דירה. אלא שק' שזוהי אמרם בלא חומה. לכן היה נ"ל אמרם (אומרו כצ"ל) "דירה ע"ד שאמרו [שבת קיח:] ר' יוסי או' מעולם קראתי לאשתי ביתי. שכל מעשה הבית נעשית על שמה. וזוהי ג"כ קצת בכלל מ"ש עזר כנגדו %. ולכאורה נראה פשוט דט"ס נפל בס' הטור. ותמורת מלת בלא דירה. צ"ל בלא עזרה. וכ"ה להדיא במד"ר בראשית פרשה י"ז תני ר' יעקב כל שאין לו אשה שרוי כו' בלא עזר שנאמר אעשה לו עזר. וכן בילקוט שם רמז כ"ג. וע"ש עוד דרשות שרוי בלי כפרה בלי חיים. והטור דנקט דרש זה דוקא. אולי דהיה לפניו נוסחא זו בגמרא. א"נ מפני שלפי הוראת הכתוב זה עיקר כוונת הבריאה: (ועיין דרישה. כ"פ):

סעיף קטן ה

אינו אדם. דכתיב [שם ה"ב] זכר ונקבה בראם (וגו' כצ"ל) ויקרא שמם אדם. ומשום דאדם הוא לשון חשיבות. כמ"ש [יבמות סא. ב"מ קי"ד]:  

סעיף קטן ו

עוונותיו מתפקקין. פי' נסתמין מל' פוקקין הנקבים %: הגה [צ"ל שפקקו נקביו והוא בשבת (מ.):

סעיף קטן ז

ויפק. לשון פוקק. רש"י. ולפ"ז כך הוא פי' הפסוק ויפק רצון מה'. ר"ל מי שנושא אשה ועושה רצון ה' שירצה שישא אדם אשה ולקיים תכלית הבריאה. הוא גורם שה' פוקק בעד עונותיו שלא יהיו נראין. וזש"ה ויפק רצון מה'. ר"ל הרצון של ה'. (שעשה הוא גורם שפקק כו'. כ"פ). הוא פוקק בעד עונותיו %: הגה וי"מ ויפק רצון מה. ר"ל שמוציא רצון מה' ואין ברצונו של ה' אלא מחילת עון:

סעיף קטן ח

בן י"ח. משמע במיי' פט"ו מה"א דר"ל כשהוא נכנס לשנת י"ח. וכ"כ המ"מ שם. ואם כך הוא דעת רבינו. לא יהיו שוין פי' כשהוא י"ת (צ"ל י"ח שנה) ומ"ש כשהוא בן י"ג שנה וצ"ע:

סעיף קטן ט

אבל. והטעם כמ"ש תיכף אח"ז המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עהכ"א וידעת גו'. לכן כתב תיכף אח"ז ת"ר המשיא כו' להורות שלכך הוא מצוה מן המובחר. והוי כאילו כתב דת"ר המשיא כו'. שהוא נתינת טעם למעלה:

סעיף קטן י

סמוך. פי' בזכר כשיגיע לשנת י"ג שלימים ונקבה לשנת י"ב שלימים הוא פרקן. וזמן של נשואיהן סמוך לפרקן. לדעת הטור היינו אחר שעברו על הזכר י"ו שנה שלימים (ויום א' כצ"ל) ועל הנקבה י"ב שנה שלימים ויום אחד. ולדברי התוס' ורש"י הוא קודם שנת י"ג לזכר ושנת י"ב לנקבה %: וא"ל לפירושם למה נאמר ואי נסיבנ' בר ארביסר כו'. הול"ל בר תחלת י"ג. די"ל המצוה מן המובחר הוא כשהוא בן י"ג שלימות. אבל בתחילת י"ג אינה מצוה מן המובחר. ועד"ר. ועי"ל דגירוי יצה"ר היינו דוקא כשהוא בן י"ג שלימות. (כ"פ.):

סעיף קטן יא

בר ארביסר. פי' בהתחלת שנת י"ד:

סעיף קטן יב

כזנות. דקדק רבינו וכתב כזנות. ולא כ' דהוי זנות. משמע דאינו זנות ממש אלא דהוי כמו זנות. דהואיל שנשא אותה בחופה וקידושין לא הוי זנות ממש. כמ"ש רבינו לקמן סי' ל"ז בשם תוס'. וכ"כ הרא"ש בפ"ב דקידושין [מה: סי' ח']. ומביאו הב"י לקמן סי' מ"ג. וז"ל קטן שהשיאו אביו לא חשיב כאילו היא בזנות אצלו. ואפי' היא גדולה ובת עונשין. אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נישואין עכ"ל. ואלה"ק שרבינו שכתב שהוא כזנות. יחלוק על הרא"ש אביו. די"ל שרבינו ג"כ ס' כהרא"ש. ולכן כתב דהוי כזנות ולא זנות ממש כמ"ש. ונ"ל דלכתחילה אין להשיאו. אבל אינו מחויב להוציאו אם כבר השיאה. ועד"ר:

סעיף קטן יג

וכ' א"א הרא"ש רווק שעברו כו' כצ"ל. וכ"פ).

סעיף קטן יד

בשנת כ'. דקדק וכתב בשנת כ'. שלא תאמר שלעולם הוא פטור מלישא אשה. לכן כתב שאינו חייב לישא בשנת כ'. אלא ילמוד עוד ואח"כ ישא אשה.

סעיף קטן טו

ואומר. צ"ל וכתב א"א הרא"ש. ולא קאי אדברי הרמב"ם. שהרא"ש לא זכר בדבריו דברי הרמב"ם. אלא קאי אלשונו שכתב דלכ"ע מי שא"א לו ללמוד אם ישא אשה. שאינו מחויב לישא אשה בשנת כ'. וע"ז כתב קצבה לאותו לימוד לא ידענא. ומשמע שסובר רבינו שהרא"ש חולק על הרמב"ם. שהרא"ש סבר ששום אדם בעולם אינו רשאי שיתבטל שלא מצינו זה אלא בב"ע בלבד. והרמב"ם סבר שכל מי שחשקה נפשו בתורה יכול להתבטל. ומ"מ נוכל לומר שגם רבינו סבר שאינו חולק על הרמב"ם. וז"ש הרא"ש שלא מצינו זה אלא בב"ע שחשקה (נפשו כצ"ל) בתורה. ה"ה אם נמצא אדם אחר שנפשו חשקה ג"כ בתורה כב"ע שיכול להתבטל. ולא כתב שאינו יכול להתבטל כל ימיו. אלא מי שא"א לו ללמוד אם ישא אשה. אבל מ"מ נפשו אינו חושק כ"כ בתורה כב"ע. וחלוקים אלו מבוארים ג"כ בדברי הרמב"ם. שכתב תחלה מותר להתאחר. ובמי שחשקה נפשו בתורה כ' דאפילו ביטל כל ימיו אין עבירה (ועד"ר). ובספר של קלף מ"כ ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב על הא דאמר וא"א (ואם א"א כצ"ל) לו כו' עד וקצבה לאותו לימוד לא ידענא כו'. וא"ש האי גירסא דגרסי תיבת על. וגם וי"ו של תיבת וקצבה כו'.

סעיף קטן טז

כיון שיש. (דילפינן מבריאת עולם. כ"פ). שנאמר (בראשית ה' ב') זכר ונקיבה ברא"ם %: הא דלא גבה ממוקדם מהכתוב [שם א' כ"ז] זכר ונקבה ברא אותם. לפי ששם איירי מבריאת אדה"ר לבד וכמשא"זל ברכות סא. דו פרצופין ברא הקב"ה באדה"ר שנאמר [תהלים קלט] אחור וקדם וגו':

סעיף קטן יז

היו לו בנים ומתו דלשבת יצרה בעי' והא ליתא:

סעיף קטן יח

כיון שיש. בן לבן ובת לבת או בן לבת ובת לבן. כן היא הנוסח שלפנינו. וכ"כ לעיל % מלת לעיל מוסב על הטי"ד. ולפי שהוא מוקדם לענין סידור הש"ע כתב מלת לעיל: בי"ד סי' שצ"ב ובריש סי' רנ"ו % שם בריש סי' רנ"ו לא נזכר מזה כלל. ואולם דברים אלו כהווייתן הם בהמ"ק סי' רפ"ד. ודוחק לומר שנתחלף מלת ובריש תמורת ובסמ"ק ומלת רנ"? תמורת רפ"ד. הג"ה: אם הבני בנים הם זכר ונקבה מזו"נ הוא קיים מצות פ"ו. אבל גי' ספרי ב"י כיון שיש לו לבן בן או בת ובן [או בן כצ"ל] או בת לבת כו'. ולפי גירסא זו סבר רבינו שאפי' הבני בנים הם שני זכרים או שני נקבות קיים מצות פריה ורביה עד"ר.

סעיף קטן יט

(שאם. וא"ת הלא מותר ליקח מיד אחרת כמ"ש בסמוך. י"ל דמיירי בדלא אפשר למיקם בסיפוקייהו כ"פ):

סעיף קטן כ

כדי שיגיע. פי' אף אם ינהוג עצמו כת"ח רש"ל וכ"כ לקמן סימן ע"ו. ואמור (צ"ל ואמר) השיעור של עונת ת"ח. כי לזה יוכל לנהוג עצמו כל אדם משא"כ בעונות אחרים. כמ"ש בסי' ע"ו. כ"פ.

סעיף קטן כא

אשה. דאמר קרא [בראשית א' כ"ח] וכבשה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש ופריך אדרבא וכבשוה תרתי משמע אר"נ וכבשה כתיב גמ' [יבמות סה:] כ"פ):

סעיף קטן כב

בטענה. לאפוקי אם באתה בטענת בעינא חוטרא לידי טענתה טענה. כמ"ש לק' בסי' קנ"ד ע"ש וכדאיתא ביבמות סה] [הגה"ה]:

סימן ב

סעיף קטן א

כשהקב"ה מעיד. גמרא פ"ד דקידושין [ע.] ולמדו מפסוק שנאמר [תהילים קכ"ב ד'] שבטי יה עדות לישראל אימתי הוי עדות לישראל בזמן שהשבטים שבטי יה:

סעיף קטן ב

וכאילו חרשו. גז"ש. ארבב"ח כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו מעלה עה"כ כאילו חרשו לעולם כולו וזרעו מלח שנאמר [נחמיה ז' סא] אלה (צ"ל ואלה) העולים מתל מלח תל חרשא (וגו' ולא יכלו להגיד בית אבותם כ"פ) ופרש"י עדות לישראל. אותן שהן ישראל הוא מעיד עליהם שהן משלו. חרשא לשון חורש.

סעיף קטן ג

בנים שאינם מהוגנים. שנאמר [הושע ה' ז'] בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. פי' מאשה פסולה לו. כ"פ):

סעיף קטן ד

אליהו כופתו. עמ"ש שם [ע.] בגליון רש"י דלאו היינו אליהו הנביא. דא"כ מקמי הכי מאן כפתיה אלא הוא שם מלאך שהוא סופר למעלה: *וע' בשיטת מהר"י בי רב וזה"ל אליהו כופתו. משום דאליהו קנאי היה דכתיב [מלכים א י"ט י'] קנא קנאתי לד' והכי נמי הוא מקנא על מי שעובר עבירה שפוסל עצמו באשה פסולה לו. א"נ דאליהו עתיד לטהר משפחות כדכתיב [מלאכי ג כ"ד] והשיב לב אבות על בנים. והכי אמרי' לקמן (עא.) כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר ולפיכך כופתו שהוא מטריח לטהר זאת המשפחה עכ"ל (הג"ה):

סעיף קטן ה

כופתו. פי' קושרו. ר"ל הלקהו שב"ד כופתין שתי ידיו על העמוד. כ"פ:

סעיף קטן ו

והקב"ה רוצעו ל' רציעה. ור"ל שלוקה אותו ברצועה:

סעיף קטן ז

ואין הקב"ה משרה. שנאמר בירמיה ל"א א' בעת ההוא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות בית ישראל והמה יהיו לי לעם. כ"פ):

סעיף קטן ח

זה השומע ושותק. ואע"ג דאמרינן לקמן בזה הסימן כל שקורין לו ממזר או חלל ושותק חוששין לו ולמשפחתו. הא פר"י היינו דוקא כשנתערב במשפחה ממזר או נתין וא' מן המשפחות קורין אותו ממזר או נתין אז הוי הוכחה שהוא הוא. אבל אדם דעלמא שקורין אותו כן ושותק לא הוי שתיקותו הודאה. וכעין זה פי' ג"כ הרמב"ן והרשב"א. וב"י הביאום לקמן (בסימן זה. הגה) והר"ן כתב דלא אמרינן דשתיקתו הוי הודאה אלא כשקורין אותו בפיסול אחר והיא צווח וכשקורין אותו בזה הפסול הוא שותק. וזה הוי הוכחה שהוא הוא. מדצווח בהאי ושתק בהאי ועוד אכתוב בזה לקמן:

סעיף קטן ט

ספק פסול. הא ודאי פסול וצריך לבדוק. דלא גרע ממשפחה שקרא עליה ערעור שצריך לבדוק. כדלקמן בסימן זה וכ"כ שם בשם מ"ו. ומיהו צ"ע בלשון הרא"ש והר"ן. הביאו הב"י (בסימן זה הגה). דמשמע לכאורה מלשון הר"ן דדוקא ודאי וניכר ממזר לפנינו לא יטהר. אבל כל שאינו ודאי וניכר אלא מטומאה מותר. מיהו י"ל דחדא באידך מלתא תליא:

סעיף קטן י

כדלקמן. נראה דהיינו בססי' ז'. אבל ב"י כ' כדלקמן בסי' זה ואינו נראה. ונראה שט"ס נפל בדפוס ב"י. שהיה כתב בסימן ז'. וטעו לכתוב ז' במקום ה':

סעיף קטן יא

וכל הארצות. ז"ל הגמרא. ועד"ר. ומ"ש ואיש או אשה כו'. הוא לשון רבינו. והמשך לשונו כך הוא. שכל הארצות סתמן בחזקת כשרות הן עומדות. ולכנ"ל שאיש או אשה שבאו לישא א"צ לבדוק אחריהן. אבל רש"י והרמ"ה פי' שצריכין לבדוק אחריהן. ור"ת ורמב"ם ס' דלא מצרכי' בדיקה אלא ליוחסי כהונה. אבל לא ליחוס שאין בו צד כהונה. אבל לא נהירא שאפילו ליוחסי כהונה א"צ בדיקה. ומ"ש רבינו וכל הארצות כו'. ובסוף מסיים במימרא דכל המשפחות כו' נראה משום דקאי אדברי הרמ"ה. שרצה ליישב מימרא דכל המשפחות. ולא חש לההיא מימרא דכל הארצות וכו'. וטעמו כמ"ש הרא"ש. והביאו הב"י. דלית הלכתא כוותיה דאמימר. דרב אשי דהוא בתראה פליג עליה. ולכך נקט רבינו ההוא מימרא גופיה שהביא הרא"ש ופירשה. וכ' דלא משמע כפירושו:

סעיף קטן יב

אבל רש"י פי' איש וכ"ש אשה שבא להנשא דצריכה בדיקה שהרי אין הכשרות הזהרו להנשא לפסולים ואפ"ה סבר שאיש שבא לישא צריך בדיקה. כ"ש אשה שהאיש מוזהר על הפסולים שצריכין בדיקה. ולא נקט איש אלא מפני שרש"י פי' דבריו אהא דאמרינן בפ"ב דכתובות [כד.] אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. דמשום מעלה דיוחסין צריך לבדוק אחר כל אדם קודם שישיאהו אשה:

סעיף קטן יג

ה"מ פסלי כהונה. היינו חלל:

סעיף קטן יד

אבל פסולי קהל. היינו עבד או ממזר:

סעיף קטן טו

עד איש שא"צ בדיקה והוא. פי' אותו האיש שא"צ בדיקה הוא אותו ששימש ע"ג מזבח כו':

סעיף קטן טז

ואמר רב אחא בר גוריא כו'. צ"ל דברי רב אחא. שלא תאמר מ"ש חכמים כל המשפחות בחזקת כשרות הן היינו אותן שיש להם חזקת כשרות. ולכן מביא דברי רב אחא שדוקא אותה שקרא עליה ערער צריך לבדוק. אבל אם לא קרא עליה ערעור א"צ לבדוק אע"ג שאין להם חזקת כשרות:

סעיף קטן יז

או משפחה שהיא בעלת מצה כו' והוא עז פנים ביותר. פי' אם ב' משפחות מתגרות זו בזו או ב' בני אדם מתגרים זה בזה אע"ג שאין להם עזות פנים הואיל שמתגרים תמיד זו בזו או זה בזה מוכח דפסיל יש ביניהן ומן השמים הטילו שנאה בינהון כדי שיבינו הבריות שיש פסול ביניהן אבל כשהוא עז פנים ממילא ידוע שפסוליש בו וא"צ שמן השמים יטילו שנאה שיריב עם הבריות וגם בב' משפחות שמתגרות זו עם זו צריכים להתרחק משניהן משא"כ בזה דא"צ להרחיק אלא מזה שהוא בעל מריבה ועז פנים ועד"ר:

סעיף קטן יח

שמא גבעוני היא. מפו' בתחלת סימן ד' שיהושע גזר עליהם:

סעיף קטן יט

וכל שקורין לו ממזר כו' ושותק. עמ"ש אמ"ו לעיל בסעיף ח' כ"פ):

סעיף קטן כ

והוא שיעידו שנים שנתערב כו'. כ"פ) הרמב"ם דקרא עליה ערעור היינו שיעידו שנים שנתערב כו' אבל רש"י פי' שקראו עליה ב' שמץ פסיל ולא שמעידים עדות ברורה אלא יציאת קול:

סעיף קטן כא

עשר אמהות. כן הגי' ג"כ במיימוני פ"ט מהא"ב וכ"כ ג"כ בש"ע. והמ"מ כתב שם ז"ל ואני תמיה בזה דהא בגמרא ליכא מ"ד פחות מי"ב ואם נוסח רבינו עיקר כמ"ש בספריו צ"ע עכ"ל ופי' זוג א' לפ"ז צ"ל חד אם לצד משפחת אם אמה וחד אם לצד אם אביה אבל ק' שלא ידענא לאיזה צד יבדוק עוד אם א'. אם לצד אם אמה או לצד אם אביה וכן בצד השני ג"כ ק' קושיא זו. שמא י"ל דבצד דאם אמה יבדוק עוד צד א' דאם יבדוק לצד אבי אמה יהא הבדיקה יותר רחוקה עד ה' דורות וכן בצד אביה יבדוק עוד צד א' על אם אביה:

סעיף קטן כב

אבל א"צ לבדוק. והא דאמר אבל א"צ לבדוק במשפחות האב ול"ק בקיצור אבל און בודקין באבותיה. י"ל דלרבותא כ"כ דאפילו במשפחות האב דהיחוס תלוי בו כמ"ש [במדבר א' ב'] למשפחותם לבית אבותם אפ"ה א"צ לבדוק:

סעיף קטן כג

שלא הוזהרו כשרות כו'. פירש"י כגון חללי גירי וחרורי לכהנת וכיון דלא הקפידה התורה עליה ליוחסין רבנן נמי לא עבדו בהו מעלה לאצרכנהו בדיקה אפילו מחמת ממזרות ושתוקי ודוקא כי אתחזק איסורא בי' אבל לחשוש ולבדוק לא אצרכינהו. וצ"ל אע"פ שהרמב"ם מביא דין זה שהאשה א"צ לבדוק כו' אפילו אמשפחה שקרא עליה ערער רש"י אינו סובר כן אלא דוקא אם אין אתחזק איסורא א"צ לבדוק וב"י שהביא דברי רש"י אדברי הרמב"ם אין כוונתו שגם הרמב"ם סובר כפי' רש"י אלא שהרמב"ם יפרש לפי סברתו. וא"ת הלויים והישראלים נמי לא הוזהרו אחללי גורי וחרורי אפ"ה צריכין בדיקה לממזרות י"ל דגבי לויים וישראלים לא אתרע מזקייהו דמה שמותרים בחללי גירי משום דלית בהו צד איסור משא"כ בכהנת דיש בהן צד איסור דהא לכהנים זכרים שייך איסור זה ואפ"ה איקל רחמנא בהן אקילו רבנן ג"כ בהן. ולא אצרכינהו שום בדיקה. ואע"ג דבישראלית נמי לא מיקל בהו רחמנא. מ"מ שם נשים חד הוא. וע' בתו' דקידושין [עו.] ומ"ש רש"י למעלה בזה הסימן אם בא לישא אשה צריך לבדוק אחריו כו'. התם הוי כמו אתחזק איסורא שמיירי שאין לו חזקת כשרות וזה שדקדק בלשונו וכתב איש שבא לישא משמע שבא ממקום אחר ואין אנו מכירין אותו מי הוא. ושמא עבד או ממזר הוא. אבל הכא איירי שיש לו חזקת כשרות. ומש"ה כל שלא קרא עליה ערעור מודה רש"י דאין האשה צריכה לבדוק אבל אם קרא ערעור על המשפחה ס"ל לרש"י כשהיא באה להנשא צריכה לבדוק:

דוקא כשנתערב במשפחה ממזר או נתין כו' ז"ל רש"ל זהו לפר"ת בספ"ק דכתובות בד"ה תרי אלמנות עיסות כו' אבל תימא מה דכתב כשנתערב במשפחה ממזר או נתין כו' ולשם משמע להדיא דבספק איירי וי"ל דגם רבינו כוונתו שנתערב ספק ממזר במשפחה ובע"כ צ"ל דבספק איירי דהא רבינו כתב פר"י ז"ל היינו דוקא כו' משמע שאינו חולק על הרמב"ם ואי מיירי בודאי ממזר מאי איריא שקורין אותו ממזר ושותק בלא"ה חוששין לכל המשפחה משום תערובות. (ואפ"ל דאין חוששין לתערובות אלא היכא דאיכא ב' עדים שיש בהן ממזר או נתין כמ"ש הרמב"ם לעיל וזה איירי כשאין עליו עדים גמורים רק קול יצא עליה כמו שפרש"י) על קרא עליה ערעור. וכן פר"מ גבי שקורין לו ממזר ושותק אבל אם אין קורין לו ממזר ושותק א"צ אפילו בדיקה ודוק כ"פ) והיינו שקרא עליה ערעור אע"כ לומר בספק איירי וא"ל דבא ללמדינו שם דמאחר שקורין אותו ממזר והוא שותק אגלאי מלתא דהוא הוא ואין חוששין תו לשאר בני משפחתו כ"א לו ולבניו וליוצאי חלציו דהא הרמב"ם לא בא שם ללמדינו הכשר דבני המשפחה אלא בא ללמדינו פסולים שקורין אותן ושותק: וכ' הב"י דגי' הנכונה היא דוקא שנתערב במשפחה ממזר או נתין וא' מן המשפחה קוראי' אותו ממזר או נתין כו':

סעיף קטן כד

ואל ישיא בתו לע"ה כו' כתב ב"י כתוב בנוסח' דידן בגמ' ואלישא בת ע"ה עכ"ל ובספרים דידן כתובים שניהם אל ישיא בתו לע"ה ואל ישא בת ע"ה:

סימן ג

סעיף קטן א

אינו נאמן ואע"ג דכתב בסי' ב' בשם הרמב"ם כל הכהנים בזה"ז בחזקת כהנים הן כו' היינו מי שיש לו חזקה אבל מי שבא ממדינה אחרת ואין אנו מכירין אותו אין לו חזקה ואסור לאכול בתרומה דרבנן א"נ י"ל דלעיל איירי שעד א' מעיד שהוא כהן:

סעיף קטן ב

לא לקרות בתורה עיין בדרישה:

סעיף קטן ג

אבל אוסר עצמו בגרושה כו' משום דשוינהו לכל פסולי כהונה אנפשיה חתיכה דאיסורא:

סעיף קטן ד

והנבעלת לו היא ספק חללה פי' המ"מ הנבעלת לו כו' והובא בב"י ונראה דה"ה אם היא חללה דזרעה ספק. דאם הוא ישראל הרי בני ישראל מקוה טהרה לחללית. אבל א"ל דהיא ספק חללה דהא בלא"ה אסורה לכהן שהיא גרושה או זונה. (ונראה לגרוס ה"ה ספק חלל וקאי על בנה כ"פ):

סעיף קטן ה

פלוני כהן לוה מנה מפ' כהן יל"ד בדברי רבינו ל"ל לכתוב כן בפני עדים מפלוני כהן וא"ל דזה או זה קא' ר"ל שמעידים על לוה. או על מלוה דעדות זו של מלוה אינו תלוי כלל בשטר כיון שהלוה מעיד על המלוה בלא חתימת עדים מועיל ועוד יל"ד למה לא כתב רבי' אם פלוני לויתי דמהני ג"כ חתימתם כדמשמע בגמ' להדיא והוי רבותא טפי דלשון אני פלוני משמע דהעדים מספרים וכותבים איך שא"ל הלוה משא"כ כשנכתב בשטר פלוני כהן לוה משמע דהעדים יודעים מעצמן שהוא כהן. ועוד דלענין לאכול בתרומה כתב הר"ן בהדיא והביאו הב"י דאפי' אני פלוני כהן חתמתי עד מועיל אע"ג דליכא עדים דמסהדי ע"ז ע"ש. ונראה דרבינו נקט זה לרבותא דסיפא דאע"ג דכתיב פ' כהן לוה מפ' כהן ועדים חתמו עליו אפ"ה לענין יוחסין לא מהני והרמב"ם כתבו בהיפך והתחיל ברישא לענין יוחסין וא"ש טפי וידוע שכל הסימן הזה מל' הרמב"ם הוא אלא ששינה קצת בסדרו. ובזה תפס לשונו דהרמב"ם ולא דק כולי האי ודו"ק:

סעיף קטן ו

אבל אין מעליו משטרות וכו' דלשמש על גבי מזבח צריכים ראי' דהיינו ב' עדים כמ"ש בסי' ב':

סעיף קטן ז

(שראוהו שנשא כפיו וכן אם קרא אותו בתורה ראשון. הוא בחזקת כהן בזה"ז ר"ל לאכול בתרומה בזה"ז שהוא מדבריהם. וכן מ"ש נאמן הגדול לומר היינו לענין תרומה דרבנן כ"פ: (או שהעידו עליו כצ"ל) ופי' על אביו:

סעיף קטן ח

והרי שנים מעידיה עליו שהוא כשר מבואר הוא יותר בדברי הרמב"ם שכתב בלשון הזה מעלין אותו לכהונה שזה האחרון מצטרף לעד הראשון הרי שנים מעידים שהוא כשר ושנים מעידים שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול והשנים כמאה וישאר כהן בחזקת אביו ועד"ר. ואם נשא גרושה מוציאין (ואין לוקין דהוי התראת ספק כ"פ):

סעיף קטן ט

הוא אונן עליהם כו' ז"ל מ"ו ואין מטמא להם (משמע דהולד רואה מיתת שניהם דא"ל שמיירי שמת הראשון וכגון שלקטו עצמותיו לסוף שנים מרובות אונן זה עליהם כמ"ש בסוף י"ד. א"כ הן אוננים עליו היכי משכחת ליה כ"פ) לא משכחת לה בנשואין שפיר דא"כ הראשון הוי מגרש והוה מטמא לראשון ממ"נ (פי' שאם הוא בן ראשון הרי שפיר מטמא לו ואם הוא בן שני וא"כ הוא חלל ומותר לטמא) אלא אשכחן בקידושי טעות וכרבי ישמעאל ע"כ פי' כגון שקדשה הראשון על תנאי ולא נתקיים דאר"י אפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה (ונפקא מיניה בלא גיטה וניסת בתוך ג'. ע' ביבמות [כ:] שם נתבאר הכל כלשון רש"ל גם נתבאר במ"ש פ' כ' דא"ב ע"א כ"פ) גמרא ס"פ נושאין על האנוסה ומיהו י"ל נמי דאינו מטמא להם אינו ר"ל לאביהן אלא ר"ל שאר קרובים של אביו שמחויב ג"כ לאנן ולטמא להם: (ועולה במשמרה של זה חלוקת כהנים בעבודה קרוי' כן כ"פ:)

סעיף קטן י

בד"א בזמן שבאים מכח נישואין כו' כיצד עשרה כהנים כו' לכאורה יש לתמוה ל"ל לאהדורי א' כהנים והלא היה יכול לכתוב גבי ב' כהנים וזנתה עם א' ובתוך ג' נשאת לאחר ובש"ע ה' כן. (רמ"א והוא מתא"מ נכ"ג כ"פ) אבל רבינו דנקט י' כהנים נ"ל ליישב דס"ל אם זנתה עם א' ולאחר נשאת הוה תלינן בבעל שרוב בעילות תולין בבעל ותרוייהו בזנות לא רצה לכתוב דעדיפא ליה לנקוט אפי' בזנות א' (ועד"ר כ"פ):

סעיף קטן יא

אבל בזנות משתקין אותו פי' מדרבנן וקרא [במדבר כ"ה) דוהיתה לו ולזרעו אחריו דבעי' מיוחס אסמכתא בעלמא הוא וכי גזר רבנן בזנות גזרו ולא בנשואין מ"ו (והוא גמ' ביבמות (כ:) כ"פ):(ואין ידוע ודאי מי הוא אביו אבל אם ידוע שהכהן מודה הוא כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקיר' נפשה לאחרים תשו' הרא"ש כלל ל"ב וכ"כ רמ"א ע"כ כ"פ):

סעיף קטן יב

והיו לו ב' נשים צריך להביא ראיה על הבנים כו' די"ל דלמא האחרת גדלתם ונכרכו אחרי':

סעיף קטן יג

אע"פ שהביא ראיה עליה פי שהיא בחזקת אשתו מיום שיצאה: (מתה ואלו בניה קאי אדלעיל אם שניהם בחזקת מיוחסין ויצאו שניהן למדינת הים וחזר ובא ואמר אשתי שיצאה עמי מתה ואלו בניה כ"פ):

סעיף קטן יד

וא"צ להביא ראיה על הבנים הקטנים הכרוכים אחרי' ולא דמי למ"ש בי"ד סי' ע"ט אם הניחה בהמה מעוברת ומצא מין טמא כגון חזיר הולך אחריה אע"פ שכרוך אחריה אסור שמא לא ילדתו והוא מהגמ' דבכורות [כד.] שאני התם דחיישי' שמא הבהמה ראה ולד אחר ורחמה משא"כ הכא גבי אשה למה לה לרחם על ולד אחר וכיון דכרוך אחריה ודאי הולד דידיה הוי משא"כ גבי בהמה דלא בר דיעה הוא חיישינן שמא ולד אחר ראתה ורחמה וגבי היכא דאית ליה שני נשים חיישינן ג"כ שמא ולד דחברתה הוא ולכך צריך להביא ראיה אע"פ שהולד כרוך אחריה וע"ש בגמר':

סעיף קטן טו

וחזקה זו ר"ל דכרוכין אחריה וכן אמ"ש בסי' זה דאם הוחזק אביו לכהן שגם בנו בחזקת אביו קאי ג"כ וכ"כ רמ"א כ"פ):

סימן ד

סעיף קטן א

ישראל אסור בממזרת וכן על הממזר חל איסור לאו שלא לישא מישראל וכן כולם עמוני ומואבי מצרי ואדומי כשנתגיירו חל עליהם האיסור ג"כ שלא לישא ישראלית כ"פ:) נתינה לשו' נתינים ביהושע [ט' כ"ז נתנם חוטבי עצים ושואבי מים גבעונים על שם עיר גבעון [שם ט"ו]:

סעיף קטן ב

בעמוני כו' עד אבל בן בנו מותר כ"ז מפורש בתורה: מצרי מעוברת שנתגיירה כו' ולא אמרו עובר ירך אמו וראשון יחשב דכתיב [דברים כ"ג] בנים אשר יולדו להם בלידה תלה רחמנא וה"ז נולד לאחר שנתגיירה והוא שני כ"פ:

סעיף קטן ג

ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה פי' בין בכותיותן בין בגירותן (לאפוקי אם בא ישראל על אחת משאר אומות בכותיותן אמרי' הולד כמותה אבל בגירותן הולד כישראל לכל דבר כמ"ש בסמוך כ"פ): בכותיותן אמרי' כ"מ שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה וממזר וה"ה אינך בגירותן אע"פ שקידושין תופסין בו הא אמרי' דכ"מ שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום:

סעיף קטן ד

וא' מאלו חוץ מממזר הבא על בת ישראל הולד כשר פי' א' מאלו אם באו בכותיותן דהואיל שיש להקידושין על אחרים ואין הקידושין תופסין ועד"ר:

סעיף קטן ה

לפיכך גר עמוני כו' האי לפיכך אינו מקושר יפה. וצ"ל דאלמטה קאי על כל הדינים שמזכיר אח"ז:

סעיף קטן ו

הבת כשירה וה"ה הבן נמי כשר גבי מצרי שני שנשא ישראלית אלא דנקט בת משום עמוני דהתם הוי הולד פסול דעמון הוא. ועוד דנקט בת לאשמעי' דאפי' לכהונה כשרה לאפוקי אם בא על ישראלית בכותיותן הולד פסול לכהונה כדלעיל:

סעיף קטן ז

שאחר איזה מהן שנלך וכו' כלו' דבגר עמוני כי שדית כו' וכמ"ש ב"י:

סעיף קטן ח

מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנו שני דאינו הולך אחר האב דנהוי שלישי דכתיב אשר יולדו להם תלאן בלידת האם ולא באב אפי' מצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולכין נמי אחר האם והולד ג' והוי לקולא וזה שדקדק רבינו בנו ג' שהכל הולך אחר האם פי' אע"ג דהוי לקולא (אבל הרמב"ם בפ"ב דא"ב כ' שגם הולד שני והטעם אשר יולדו להם כתיב עד שיהיה שלישי לאב ולאם שאין לידה בלא אב ואם כ"פ):

סעיף קטן ט

עמוני שנשא מצרית פי' בכזתיותן:

סעיף קטן י

הולד עמוני (ואפי' אם היא בת ולקולא כ"פ) דבאומות הולכין אחר הזכרים בין לקולא בין לחומרא ובגמ' יליף לה מדכתיב [ויקרא כ"ה] וגם מבני התושבים וגו' הגרים עמכם מהם תקנו בעבד ואמה ופי' אם נשא א' משאר אומות מבנות ז' אומות והוליד מהם תקנו עבד ואמה ואינה בכלל לא תחיה כל נשמה ש"מ והולכין אחר הזכר כ"פ) ודוקא במצרי שנשא מצרית הולכין אחר האב ממ"ש אשר יולדו להם דמשמע שניהם מצרי:

סעיף קטן יא

או גר מצרי שנשא גיורת עמונית וילדה בן דינו כעמוני ז"ל הגמ' בפ' הערל (יבמות עח.) נתגיירו הולד אחר הפגום שבשניהם במאי אילימא במצרי שנשא עמונית מאי פגום שבשניהם אית ביה עמוני ולא עמונית א"כ מצד האם הולד כשר אלא בעמוני שנשא מצרית אי זכר הוי כו' א"כ מ"ש רבינו וילדה בן דינו כעמוני לא קאי אגר מצרי שנשא עמונית דהא לא שייך למימר שיהא הולד אסור לעולם מאחר שהאם הוא עמונית וכתיב עמוני ולא עמונית ולכן א"א בשום ענין שיהא קאי ג"כ אגר מצרי שנשא גיורת עמונית אלא אמרי' בהו שהולד הולך אחר הפגום שבשניהם והוי הולד מצרי:

סעיף קטן יב

אבל מצרי גם עתה אסור עד דור שלישי פי' הרא"ש סובר דמצרים שבו למקומי שנתן הכתוב קצבה כדכתיב [יחזקאל כט] מקץ מ' שנה אקבץ את מצרים וגו' ואע"ג דבבני עמון נמי כתיב ואח"כ אשיב את שבות בני עמון מ"מ לא נתן להם הכתוב קצבה:

סעיף קטן יג

עבד שהוטבל כו' ור"ל אע"פ שמל וטבל לשם עבדות ונתחייב במצות שהאשה חייבת בהן אסורים לבא בקהל כ"פ) דכתיב [דברים כ"ג י"ח] לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה:

סעיף קטן יד

הרי הוא כישראל לכל דבר. דאי לאו דשחררו לא היה הוא בעצמו עושה איסור בעבירה ועובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול ואע"ג דכל אלו צריכין גט שחרור כמ"ש רבינו בטוי"ד סי' רס"ז וכו' ע' בב"י:

סעיף קטן טו

דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית זו מ"ו אף שכ' הטי"ד סי' רס"ו אם נשא בת חורין אינו יוצא לחירות פי' דוקא אי רבו השיאו אשה אמרי' אי לאו דשחרריה לא הוי עביד איסור בעבדו להשיאו אשה אבל לא כשנשא אשה מעצמו בפניו היינו שיכול רבו לומר לא שחררתיו ונשא שלא ברשותי אבל כ"ז שרבו אינו מערער אמרינן דאומדנא דדעת דודאי שחררי' ומותר בבת ישראל ומש"ה כ' קידושיו קידושין ע"ש בי"ד שכ' שם בשם הרא"ש אהשיאו רבו כו' דג"כ משום אומדנא הוא אלא שלשם כופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור ולא יכול לערער אבל אי לא ערער מסתמא שחרריה ג"כ לפי אומדנא דדעת כנ"ל עכ"ל וב"י נמי הקשה זה וכו' אע"ג דאינו יוצא לחירות מ"מ לענין איסור א"א חיישי' והלכך אמרינן דקידושין תופסים לו בה מספק ולפי זה אסור לשהות עמה עד שישחררו ומ"מ דבריו סתומים ביותר וצ"ע עכ"ל ולפמ"ש בשם מור"ש משמע כל זמן שלא ערער מותר לשהות עמה ודוק:

סעיף קטן טז

שאינו ממזר אפי' מדרבנן (אע"פ שבא על הנדה הוא בכרת שאני שאר עריות דאין קידושין תופסין בהן ונדה תופסין קידושין דכתיב ותהי נדתה עליו תהיה לשון הווייה קידושין לומר שאפי' בשעת נדה תופסין קידושין כ"פ) וכ' הרמב"ם דפגום מיהא הוי:

תוכן העניינים

פרישה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה