פרי צדיק· רבי צדוק הכהן רבינוביץ
קונטרס שביתת שבת
פרק א
שביתת שבת מ"ע דוביום השביעי תשבות. ובספר החינוך כי זה בפרשת משפטים סי' פ"ה ע"ש וצ"ע דרש"י שם בפ' משפטים (כג יב) מייתי מהמכילתא דקאי אשמיטה שלא תעקר שבת בראשית ע"ש. ואי' נימא דהוא מ"ע נימא דשבת בשמיטה אינו אלא בעשה ולא בל"ת ובשאר שנים בל"ת לבד. אלא די"ל דכיון דרבי דנוהג בשמיטה אהדרי' לאיסורא קמא שיהי' בלאו ומיתה כשאר שבת. וע"ד שכ' תוס' (בכורות טו.) ד"ה ואהני ועוד בכמה דוכתי יעו"ש. ולפ"ז אין ללמוד מכאן עשה כלל לא בשאר שנים דלא קאי עלייהו ולא בשמיטה דלא בא למצוה רק ללמד דין להדוריה לדין כל השנים לומר שאזהרת השביתה האמורה במקום אחר נוהגת גם בשמיטה:
ואמנם במאת מצינו מקרא זה דוביום הז' תשבות כתוב עוד בפ' תשא (לד כא) והתם לא קאי בענין שמיטה ומייתר שפיר לעשה. ונראה דכונת הרמב"ם למקרא זה ולא הי"ל לס' החינוך לכתבו בפ' משפטים אלא בפ' תשא שם. ושוב מצאתי בס' המצות מ"ע קנ"ד כ' הרמב"ם דנכפל מצוה זו פעמיים ומשמע דכונתו להני תרתי קראי הנז' וחשיב גם הא דמשפטים. אבל בציון המוקף שם בסוף המצוה רשום כי תשא וא"י מי הי' המציין ועכ"פ נראה דהוא ספרא דוקנא ובדיוק נקט קרא דתשא המאוחר ולא דמשפטים ומיהו גם ע"ז יש לעיין דהרי שם מסיים בחריש ובקציר תשבות וא"כ נימא דהו"ל כלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט ואין העשה אלא במלאכת קציר וחריש בלבד ולא בשאר מלאכות. ואע"ג דת"ק דמתניתין פ"א דשביעית מ"ד מוקי סיפי' לשביעית אנן קי"ל כר' ישמעאל דשם דהא ר"ג ובית דינו דבטלו תוספות שביעית כר"י ס"ל כמ"ש במ"ק ד' א' וגם דלרע"ק דהיינו ת"ק דשם ל"ל קציר עומר דוחה שבת וכמ"ש הרא"מ בפ' תשא שם ד"ה יצא קציר וכ"כ תוס' מנחות ע"ב סע"א סוד"ה בשיטת ע"ש ואנן קיי"ל דדוחה שבת. ואפשר לומר דגם לר"י ע"כ בחריש וגו' לא אתי לעשה דהא דיליף מה חריש כו' משמע דמיתורא דקרא הוא דדריש ליה דאל"ה מה שיחטיה להזכיר זה שם בשביעית והיל"ל רק רי"א בשבת בראשית הכתוב מדבר. וע"כ משום דת"ק הוקשה לו אי אשבת קאי לאיזה צורך נאמר ונפרטו הני כלל וכבר כתוב לא תעשה כל מלאכה וע"כ מוקי ת"ק בשביעית ורי"א דאצטריך גם לשבת לדרשא דמה כו' וכ"ה בהר"ש שם לעולם בשבת כו' כפשטי' ואתי לאשמועי' כו' ע"ש וכ"נ בלשון רש"י מ"ק שם ד"ה אלא ובר"ה ט' א' ד"ה ר"י ובמכות ח' ב' ד"ה ר"י ע"ש. והשתא אי צריך לעשה בהני תרתי דוקא דאין בכלל אלא מה שבפרט נימא כפשטי' ודצריך לעשה באלו הב'. וע"כ הא דלא אמר כן משום דקיי"ל פסחים כ"ד רע"ב היכי דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי וה"נ בעשה כשכבר יש לאו וע"כ דרשי' ת"ק אשביעית ור"י הוצרך לדרשא אחריתי והשתא דפרטא לא אתי לעשה רק לדרשא י"ל דבזה כללא דאתי לעשה לא קאי על מה שבפרט דהפרט אינו רפטו של כלל כלל ולענין אחר בא. ובכה"ג י"ל דלא אמרינן אין בכלל כו' ובתוס' נזיר ל"ה ב' ד"ה איכא דכל כלל ופרט הפרט הוא פי' הכלל ואצטריך כללא דלא נילוף איזה ד"א מן הפרט במה מצינו וכיוצא בו יעו"ש והכא דהפרט אינו לעשה כלל רק לדרשא אחרינא ואינו ענין להכלל ל"ש זה. ומ"מ לבי מגמגם בזה עדיין דנהי דדרשינן בדאיכא למדרש מ"מ מי לא שמעת מינה ממילא עשה בהני תרתי כיון דכתיב בהו תשבות ושב נימא גם בכללא דרישא אין בו אלא מה שבפרט וצריך ישוב בזה:
ובתוס' שבת ס"ט סע"א ד"ה דידע תימא לר"י נימא דידע בעשה וביום הז' תשבות וכתיב נמי ושמרתם את יום השבת ע"ש הניחו בתימא. וממה שהקדימו קרא דתשבות לקרא דושמרתם משמע דכיונו לקרא בפ' משפטים וכ"ה מצויין שם וזה צ"ע וכמ"ש. ומה שהוסיפו מושמרתם צל"ע הרי לשון שמירה ל"ת הוא ולא עשה וכמבואר בעירובין צ"ו א'. ואולי אע"ג דנקטי רישי' דקרא דושמרתם דסיים מחללי' וגו' דהוא השמר דל"ת. עיקר כונתם לסיפי' שם בפ' תשא קרא דושמרו וגו' לעשות וגו' דהוא השמר דעשה. ועי' ברמב"ן פ' יתרו כ' ח' כתב דשמור יום השבת לקדשו ל"ת שלא נחללהו ע"ש ובהרא"ם לשם השיב ע"ז דזה הוי השמר דעשה דלקדשו אף דר"ל שלא לחללו כיון דנכתב בצורת עשה הוי עשה יעו"ש. ובאמת ד"ז מחלוקת אמוראי במנחות ל"ו ב' ע"ש ובתוס' עירובין שם ד"ה השמר דלר"י נמי דהשמר דעשה לאו היינו כשפירושו לאו אלא שנכתב בלשון עשה כגון לשמור ולעשות ע"ש. ושפיר ד' הרמב"ן הם אליבא דהלכה דקיי"ל כר"י. ולדידי' ה"נ ושמרו כו' לעשות לאו הוא. והתוס' יומא פ"א א' ד"ה השמר כ' דלר"ל דהתם השמר דעשה עשה ולא ס"ל כר"י דמנחות ע"ש. וא"כ שפיר בשבת שם דקיימי תוס' ג"כ אליבא דר"ל קשה שפיר מושמרו לעשות דהוי עשה ואנן דקיי"ל כר"י וכמ"ש רמב"ם בפ"ד מתפילין סוף הי"א שפיר גם הך ושמרו לאו ולא עשה:
וראיתי בהקדמת בה"ג מונה ברמ"ח מ"ע שמור שבת ומדנקט לשון שמור מבואר דכיון לקרא דושמרו וס"ל דהוא עשה. ואפשר דהוא לא מפרש לה אשיבתה ממלאכה וי"ל דהך שימור הכונה למ"ש שבת י"ב א' חייב למשמש בבגדו כו' ונ"ל דמ"ש ר"י עלה הלכתא רבתא לשבתא ומאי רבותא דידה משחרי דכונתו דיש ללמוד מינה טובי וד' גדול הוא שידע האדם שמחויב לשמור שבת במעשה ג"כ לשמור עצמו שלא יבוא לידי חלול בשוגג ושכחה ותן לחכם ויחכם עוד לשמירות אחרות כה"ג. וי"ל דנפ"ל זה מהך קרא דושמרו וגו' לעשות שצריך לעשות שימור במעשה. ואע"ג דבגמ' לא נז' הך ילפותא דקרא ומשמע דהוא מדרבנן. י"ל אה"נ גם לבה"ג דרבנן דאסמכוה אמקרא זה והוא לטעמיה דמונה גם מצות דרבנן במנין ונקט לשון שמור דקרא דס"ל דאסמכוה אהא ואין כונתו בזה למ"ע על המלאכות דאורייתא מוספת על הל"ת כלל. וע"ש בבה"ג אח"כ חשיב קידוש ח' ימים שבות ח' ימים כו' וחשיב ז' ימי המועדים וע"כ הח' היינו שבת שהוא ידוע ולא הוצרך להזכירו רק להוסיף עליו ימי המועדים. וכן לא מנה שם קידוש הי ום דשבת בפ"ע ולפ"ז גם מצות שבות קאי אשבת ג"כ והרי מנה עוד מ"ע דשביתת שבת וזהו שביתה ממלאכה ומדרכיילי' בהדי יו"ט משמע דס"ל כי היכי דנפ"ל ביו"ט מ"ע מקרא דשבת שבתון בשבת כ"ה רע"א ע"ש ברש"י ד"ה עשה דמשמע שבות בו ה"נ בשבת כתיב שבתון (ועי' בהרא"מ פ' יתרון שם כ' ואפי' גבי שבתון שבות א' שהוא מ"ע מפני שהוא בצורת עשה כ"ש במלת לקדשו ע"כ משמע קצת דר"ל על שבתון דשבת דקאי בי' וע"ש בפ' משפטים כ"ג יג' שחזר ג"כ ע"ד אלו ושם מייתי מביום הז' תשבות שפי' חז"ל למ"ע לפי שהוא בצורת עשה ע"ש. ול"י אנה מצא בדרז"ל אקרא דתשבות דשבת שהוא מ"ע ואנכי ל"י מקום כעת אלא בד' רמב"ם ותוס' הנז' ורק בקרא דשבתון נמצא בדרז"ל ביו"ט כנז') ואפשר שגם התוס' הנז' אי נימא דכיונו לסיפי' כיונו לסיפא דוביום הז' שבת שבתון וגו' דכתיב מקמי ושמרו ולמדרש משבתון כיונו ולא מלשון שמירה. ושוב ראיתי בחי' הרשב"א לשבת שם ד"ה דידע כ' דהומ"ל דידע לשבת בעשה דשבתון ותשבות ע"כ וכ"ה בחי' הרמב"ן לשם ד"ה עד שישגוג כו' ולא מוקי דידע בעשה דשבתון ותשבות ע"ש הנה נקטי העשה משבתון וכמ"ש ולא הזכירו משמירה ואף דהיה לפניהם ד' התוס' והיינו כמ"ש:
אך רש"י ביומא ע"ד א' ד"ה שבתון כ' דשבתון האמור בשבת אסמכו בי' רבנן שאר מלאכות שלא היה במשכן ואינה מלאכה גמורה ע"כ. ובמכילתא ר"פ תשא דרשו כן אקרא דאת שבתותי תשמורו אין לי אלא ד' שהוא משום מלאכה משום שבות מנין ת"ל כו' ע"ש. והרמב"ם ר"פ כ"א משבת כ' כן אקרא דתשבות אפי' מדבר שאינן מלאכה כו' ואף דהוא מפ' קרא דתשבות למ"ע אל"ט מלאכות צ"ל דחכמים אסמכו לשבותין נמי אמקרא זה וע"ש בהה"מ ולח"מ ורש"י דנקט שבתון והוא בדוקא לענין הנמ' התס. וצ"ל דס"ל דאף דהוא אסמכתא לא אסמכוה אלא אקרא דמיותר ואף דלא להכי אתי חכמים הסמיכו איזה דבר ע"ז. אבל קרא שהוצרך לגופי' לאיזה דבר ל"ש להסמיך עליו דבר אחר גם דרך אסמכתא. וא"כ י"ל הך תשבות דלעשה הרי צריך לעשה למלאכות גמורות ואין להסמיך עליו שבותים וקרא דשמירה דמכילתא וכן כולהו קראי דשמירה נראה דנדרשים לאסמכתא לגזירות חכמים עד"ש ביבמות כ"א א' על ושמרתם וגו' עשו משמרת כו' והיינו גזירה וסייג להדאורייתא שיהי' נשמר ע"י הסייג מגופו של איסור ונילוף מזה כל שבותין שבל"ט מלאכות עצמן היכי דגזרו זה אטו זה ושלא יבא למלאכה גמורה ומפני שהיא מעין אותה מלאכה ודומה לה ואתי למיחלף. וד' רש"י דיומא הוא במלאכות אחרות שאינם ענין לל"ט מלאכות ודוגמת עינוין דיוה"כ שם דאין להם שייכות לעינוי דאכילה ולא משום גזירה דאכילה אלא שהוסיפו עוד עינוים מלבד עינוי דאכילה ודכותי' בשבת הוסיפו עוד מלאכות לא מתורת גזירה אטו הני רק שאסרו גם אלו אף דאינן מלאכה גמורה וד"ז אין ללמוד מקראי דלשון שמירה רק מקרא דשבתון כ"נ בטעמו. ולפ"ז משמע דס"ל דשבתון לא אתי לעשה אמלאכות גמורות מדלא מייתי מתשבות. אם לא דנימא דס"ל דעשה דתשבות קאי רק אחריש וקציר כמש"ל. וע"כ ס"ל דלא שייך להסמיך מלאכות חדשות אדהתם רק אשבתון דכולל שביתת כל המלאכות ולעולם דגם פשטי' דשבתון י"ל לעשה לכל מלאכות הגמורות:
אבל נ"ל ממקום אחר לדקדק דרש"י לא ס"ל שבתון לעשה ממ"ש בשבת ע' א' ד"ה ועל כו' דהו"ל כלל בל"ת ופרט בעשה כו' ובתוס' ד"ה ועל הקשו דכללא נמי כתיב בעשה וביום הז' תשבות וכ"ה בחי' הרמב"ן לשם ובחי' המיוחסים להריטב"א (ואינם לו רק להר"ן) לשם והא דמייתי מקרא דתשבות וביותר הרמב"ן דבד' הקודמים הנז"ל הקדים קרא דשבתון היינו משום דהך כללא דתשבות הוא בת ביקתי' דפרטא דבחריש וגו' וכתוב בצידו ועדיפא להו לאתויי ממקרא דמקומו. אבל אה"נ גם מכללא דעשה הכתוב במקום אחר קשיא דלענין דבר שהי' בכלל ויצא מהכלל אין נ"מ אי מרוחקים זמ"ז. והנה קו' מתשבות לק"מ לפמש"ל די"ל דאין בכלל אלא מה שבפרט וגם הכלל קאי רק אחריש וקציר. ונראה דאפי' תימא כמש"ל לדחות זה אליבא דר"מ מ"מ לפוס ס"ד דהתם דבעי למימר דבחריש ובקציר לחלק ול"ל דרשא דר"י יעו"ש בתוס' שם סד"ה ועל ודאי די"ל כן. ומקרא דשמירה נמי י"ל כמש"ל דלאו הוא. אבל אכתי משבתון קשה וע"כ דס"ל דג"ז לאו עשה הוא גבי שבת. וטעמא רבא יש לחלק בזה בין שבת ויו"ט דגבי מועדות כתיב לכם ואפי' ביוה"כ כתיב בפ' אמור שבת שבתון הוא לכם ושפיר מפ' השביתה למ"ע לישראל אף דל"כ בלשון ציווי אבל גבי שבת דכתיב פ' יתרו בעשרת הדברות שבת לה' אלהיך ובפ' תשא שבת שבתון קודש לה' ובר"פ ויקהל שבת שבתון לה' ובפ' אמור שבת שבתון וגו' הוא לה'. אין ללמוד מיני' מ"ע לישראל כלל כיון דלא כתיב תשבתו דרך ציווי י"ל דהכוונה בכולהו רק להודיע קדושת השבת שהוא שבתון לה' כי בו שבת וגו'. ושוב ראיתיבמגיני שלמה לשם כ' ליישב ד' רש"י בד"א יעו"ש ותי' עמי הי' ולא נתחוור בעיני מאחר דחשבי' ליציאה מהכלל לחלק בעשה. אבל אחרי רואי דבעיני המג"ש הד' ישר אף שהרגיש בזה כמו שיעו"ש. דעתו רחבה מדעתי וא"כ אין מזה הכרע:
ונהירנא דשמעתי ממורי הקדוש ז"ל שא' בישוב תמיהת תוס' דשבת הנז"ל דלדעתו בשבת ליכא עשה ונתן טעם לד' דרך יו"ט דישראל מקדשי לי' שייך גבי' צייוי מ"ע על השביתה אבל שבת דקביעא וקיימא ל"ש גבי' צייוי מ"ע עכת"ד כפ"מ שיצאו מפיו הקדוש בקיצור נמרץ ולא ביאר יותר. וטעמו טעם לשבח לענין שבתון דנדרש למ"ע גבי יו"ט ולא גבי שבת ועל הדרך שכתבתי. אבל על קראי דמייתי תוס' לא ביאר אמאי לא חשיבי מ"ע כיון דבאו בלשון ציווי. וכפי הנראה דל"ח לה לפי שאין לנו לחדש מעצמינו לומר דבא למ"ע כל שלא נמצא כן בדרז"ל. ואפשר שבאו לאיזה דרשא ולימוד איזה ענין וכהאי דשמיטה הנז"ל וכדומה ונחנו לא נדע. והתוס' כפי הנראה נגררו אחר בה"ג שדבריו דברי קבלה דמנה שימור שבת ושבות דשת מ"ע וע"כ מייתי הני תרתי קראי דשבות ושימור. ובאמת מבה"ג אין ראי' כיון דהוא מונה גם מילי דרבנן. וי"ל דה"נ כונתו לשבותין דשבת במלאכות אחרות דאסמכינהו אתשבות או שבתון ובשימור נמי כונתו לאסמכתא דמכילתא הנז' אשבותין שהם לשימור וגדר כמשנ"ת וגם התוס' כ' רק דרך תימא לקושיא ומשום דל"י למה אתי הני קראי אי לא למ"ע אבל לא משום קושיא נחליט כן. ואה"נ מגמ' דשם נידוק דליכא עשה והני קראי אתו לע"א לאיזה דרשא:
ונ"ל דיש לדקדק כן נמי מכולה סוגיא דיבמות ה' ב' ו' א' דבעי למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממילה פסח ותמיד דדוחה שבת ומכיבוד אב ואם ובנין בהמ"ק ומיתת ב"ד דהוצרך קראי דלא דחי שבת יעו"ש ואי ס"ד דשבת עשה ול"ת הול"ל מהתם נמי דעשה דוחה עשה ול"ת. והתוס' שם ו' רע"א ד"ה טעמא כ' דלס"ד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ גרע מעשה ול"ת דא"א שידחה עשה לעשה ול"ת דמאי אולמא כו' ע"ש. ומאחר דבעי למילף דדוחה ל"ת שיש בו כרת משבת ע"כ דשבת ליכא עשה ול"ת אלא ל"ת לבד וע"ש בתוס' ד"ה ניגמר הקשו אלאו דמחמר דאיכא עשה ול"ת דלמען ינוח וגו' והאריכו בזה. ואלו על תחלת הסוגיא בכולהי מלאכות שיש בהם כרת לא הוקשה להם זה וכנ"ל ש"מ דפשיטא להו דשם ליכא עשה ורק במחמר ס"ל דאיכא עוש עשה מלמען ינוח ושם ליכא כרת וליכא חטאת. ולפ"ד יש למנות עשה במחמר. ושוב ראיתי בחי' הרמב"ן לשם ה' ב' ד"ה וכ"ת הרגיש בזה דהא שבת עשה ול"ת דכתיב וביום השביעי תשבות וכתב דעדיפא א' וכן אח"כ במיתת ב"ד הומ"ל ולטעמיך עשה ול"ת הוא יעוש"ב. והוא לטעמי' בחי' לשבת דפשיטא לי' נמי דאיכא עשה. וכן שתיקתו לרמב"ם בס' המצות כהודאה. והרשב"א בחי' שם ו' א' סד"ה ונגמור בשם מורו ליישב קו' דבמחמר דעשה דתשבות אינו אלא באבות מלאכות ע"ש. ונראה דהוא רבי' יונה דקרי לי' מורי סתם. ושוב ראיתי כן בריטב"א שם בשם ר' יונה וע"ש בריטב"א ג"כ פשיטא לי' דאיכא עשה ול"ת במלאכות שבת ודעדיפא א' ע"ש. וגם בחי' המיוחסים לריטב"א על מס' שבת ס"ט רע"א ד"ה ורשב"ל ובחי' המיוחסים להר"ן שם ד"ה עש שישגוג בשם הרא"ה פשיטא להו כן. וכל הני חכמי ספרדים וגרירי בזה אחר הרמב"ם ראש המדברים בד"ז דחשבי' לעשה אבל ד' התוס' דיבמות ורבותינו הצרפתים משמע דאינו כן. ושוב מצאתי בחי' מהר"ם לובלין שבת קל"ב סע"ב אתוס' ד"ה האי עשה כ' דצ"ל בד' תוס' שם דס"ל דבשבת ליכא עשה ודכ"מ ביבמות ה' אבל תימא דהא כתיב כמה מ"ע בשבת כגון זכור ושמור וצ"ל דלא למלאכה נאמר רק לקדש בשאר ד' עכ"ד ולא העיר מקרא דתשבות ושבתון גם נעלם ממנו ד' התוס' ד' ס"ט הנז"ל דלא מייתי להו דשם כ' בעצמם דיש עשה. ודתשבות ושמרתם ולא מזכור ושמור. ומ"מ ד' תוס' דאתי עלה ודאי משמע כן. וקושייתם שם הוא לפי מה דמשמע מכ"ד בגמ' דליכא עשה ואף דהם הניחו בדף ס"ט בתימא לכל קושיא יש תירץ ומ"מ מהגמ' משמע דליכא עשה וע"כ ל"כ הקושיא משבת רק מצרעת ועכ"פ אהניין מאד שמצאתי לי רב שכ' בהדיא כן בד' תוס' דהרגיש ממשמעות הג' דיבמות כמ"ש:
ויש לעיין בד' הרמב"ן בס' המצות סוף שורש ו' שכתב דממה שכ' בתנחומא תצא דרמ"ח מ,ע נגד האברים דכל אבר אומר עשה בי מצוה משמע דאין למנות במ"ע אלא מה שהוא בקום ועשה ולא בשוא"ת ונגד מה שהשריש רמב"ם שם יעו"ש. דלפ"ד הי"ל להוציא גם מ"ע דשבת וכדומה לה מן המנין ואפי' שיהי' מ"ע כיון דהיא על שוא"ת. ורמב"ם לטעמי' כמ"ש שם בריש השורש גם שבת ע"ש ומ"ש בעל מגילת אסתר שם לייש זה לענין בדיקת סימני בע"ח דאתי עלה שם לא יועיל לענין שבת ודכותי' דהוא שוא"ת גמור וצריך ישוב ועי' עוד שם בד' הרמב"ן בסוף שורש א' דבה"ג אינו מונה עשה דעם לאו על ד"א והוא הסכים יעו"ש וגם זה נגד הנ"ל ונגד המבואר בבה"ג למנות מ"ע דשביתת שבת ויו"ט אף שמנאם בל"ת וכנז"ל. וראיתי בזוהר הרקיע לרשב"ן אות י"ט עמ"ש באזהרות שם מצוה ט"ו והשבת תשמור (והוא הולך בדרך בה"ג) דס"ל שביתה ממלאכה והביא ע"ז מגמ' יבמות ז' א' תהא רציחה דוחה שבת כו' אימר דאמרינן עשה דוחה ל"ת גרידא אבל עשה ול"ת לא דחי ע"כ. ולפי הנוסחא שהעתיק הד' מפורש בגמ' דשבת עשה ול"ת. אבל כפי הנראה נוסחא משובשת נזדמנה לפניו כי לא מצאתי לו כעת חבר בנוסחא זו בקדמונים ונוסחא שלפנינו ל"ת שיש בו כרת מי שמעת. והוא מבואר מענין הסוגיא שם דקאי הכל לענין מעלה שיש בו כרת וכ"ה ברש"י שם ד"ה אימור וכן נראה מדברי כל הראשונים. גם מ"ש עוד מפ"ב דב"מ בענין א"ל אביו חלל השבת דאין עשה דוחה עשה ול"ת ע"ש. המעיין שם בגמ' ל"ב א' לא קאי אשבת. ואף דברייתא מייתי מקרא דשבתותי מ"מ שם קאי באמר לו היטמא ואל תחזיר וכ"ה ברש"י שם ד"ה אבידה עשה ול"ת כו' דמפרש לה אאבידה אלא שהשיטה מקובצת לשם בשם הרא"ש כ' וי"מ דאשבת קאי דאיכא עשה וביום הז' תשבות ע"כ וכיון בזה לרמב"ן ורשב"א שהביא ד' בשיטה מקובצת שם ל' א' ד"ה ולא אתי דפוס ברלין דס"ח סע"ד שכ' ומסתברא דקו' אעיקר מילתא מני קאי כו' הא שבת עול"ת כו' ע"ש והם לשיטתם ולהיות הרשב"ן תלמיד תלמידי דתלמידיהם גריר אחריהם לפרש קו' הגמ' כן ומ"מ לא היל"ל כן משם הג' בסתם מאחר דרש"י אבי כל המפרשים לא פירש כן וכן שאר ראשונים וכ"מ מהתוס' יבמות ו' רע"א דמייתי הא דב"מ וכ' דהתם בעו"לת דקיל ולא בשיב"כ ע"ש הרי מבואר דלא מפ' לה אשבת אלא אטומאה או אפ"ת אשבת ובלאו דמחמר דס"ל דאיכא עשה ג"כ וכמש"ל וליכא כרת ולא אלאוי דשבת דאיכא כרת דבהו ליכא עשה וכמ"ש. וכ"נ עוד בהדיא שם ה' א' ד"ה ואכתי דהקו' אהטמא ואל תחזיר ולא אשבת כלל ע"ש ואף לפ"ד י"ל דאין ללמוד אמלאכות דשבת די"ל דהתם למסקנא דיבמות דל"ת שיב"כ בלא"ה לא דחי וכי אצטריך קרא ללאו דמחמר ובזה שפיר איכא עשה דלמען ינוח כמש"ל מהתוס':
ומ"ש עוד מלשון הגמ' בפ' אלו קשרים ופב"מ ופי' כ"צ שבתון עשה הוא ע"ש בפב"מ ופ' כ"צ הוא גבי שבתון דיו"ט. ומשמע דהי' פשטו בעיניו לדמותם ודהוא הדין נמי לשבתון דשבת. ובאמת ל"ד להדדי ולשון הגמ' בפ' כ"צ פ"ד א' שבתון דיו"ט עשה הוא. יתור מלת דיו"ט הי' נראה דבדיוק משמע דדוקא דיו"ט הוא עשה אף דשבתון דשבת אינו עשה. ורק בסו פ' אלו קשרים (קיד:) אי' אשבתו דשבת אבל שם לשון הברייתא שבתון שבות אלא דליישב דברי ר' יוחנן קאמר שם לעולם אמלאכה ולעבוד בעול"ת ולמה דקיי"ל כר"ה דאסור שפיר ניתוקם לשבות ואף לר"י לפי המבואר מד' התוס' ד"ה לעולם דלפרש הברייתא בא. וכ"נ שם ברש"י ד"ה ולמאי וד"ה אילימא. ודאי דזה דוחק גדול במשמעות הברייתא דאפ"ת דיש בשבת עשה ול"ת לאיזה צורך מייתי הכא העשה כלל ודעדיפא הוצ"ל דאיכא ל"ת וכרת וסקילה ומה טעם להזכיר בענין זה רק משבתון דעשה ורק מתוך דוחק הקושיא מהברייתא הוכרחו לומר כן. וזהו מקמי דמייתי תניא כות' דר"י אבל לבתר דמייתי ברייתא דמסייע לי' תו א"צ לדחוק בברייתא הקודמת כלל ושפיר לד"ה הוא כפשטי' דשבתון לשבותים והוא פלוגתא דתנאי ור"י ס"ל כאידך ברייתא והן הם ד' רש"י דיומא הנז"ל דלקחו מההיא ברייתא דשבת אלא דשם כ' אסמכוה רבנן כו'. ובשבת שם ד"ה אלא כ' דמידי דלאו מלאכה קאי עלי' בעשה דשבתון שבות וכיון דמדאורייתא אסור כו' ע"ש. מבואר דמפרש לה עשה גמורה מדאורייתא בהני שבותין דמשום טורח שא"צ כדהתם. והתוס' ד"ה אלא בשם ר"י כ' דהוא אסמכתא וכן בחי' המיוחסים להר"ן שם בשם הרא"ה. ונראה ד' רש"י דס"ל דקיי"ל כר"י לגבי דר"ה כמ"ש תוס' (ברכות לט:) סד"ה מברך וס"ל כמ"ש דלמסקנא פליגי ברייתות אהדדי ובהא פליגי דמ"ס עשה גמורה הוא ואסור ומ"ס אסמכתא בעלמא וכותי' קיי"ל כר"י. וע"כ כתב ביומא אליבא דהלכתא. ומבואר כמ"ש דלמסקנא לד"ה אתי לשבותין לעשה או לאסמכתא:
אך זהו לדעת רש"י ותוס' אבל בבעל המאור שם כ' דר"י לא חש לברייתא דאסור רק לפרש המקראות כו' יעו"ש מבואר דהוא מפרש הך לעולם כו' לא לפרש הברייתא רק הוא פליג אברייתא ומוקי במלאכה וכ"כ בחי' הרמב"ן שם בשם המפרשים ובחי' המיוחסים לריטב"א וכ"נ בחי' המיוחסים לר"ן בשם הרא"ה יעו"ש. ולפ"ד לר"י וברייתא דשרו קאי הכי דשבתון למלאכה גמורה לעשה ובעה"מ פסק שם כר"י וכ"נ מדברי רא"ה שבחי' הנז'. וא"כ נקטי' לפ"ד כן דאיכא עשה שבתון. ויש לדקדק מזה מיהת דתשבות לאו עשה הוא דאל"ה הא איכא בלאה"נ עול"ת. והרשב"ן שם הרגיש בזה שכ' ולשון התורה במצוה זו וביום הז' תשבות ולשון התלמוד כו' שבתון כו' אבל לא ביאר ישוב לזה. ומ"מ ד' רש"י ותוס' ורש"י דיומא מבואר כמ"ש דשבתון דשבת לאו לעשה ול"ת ורק לרש"י שבת שם אליבא דר"ה וברייתא דאסור. שבתון דשבת הוא עשה דאורייתא על שבותין דטרחא כקניבת ירק דלאו מלאכה. ואין נ"מ בזה דלפמ"ש רש"י ס"ל דקיי"ל כר"י והרמב"ם שפסק בפ"א משביתת עשור ה"ג כר"ה וע"ש בהה"מ ולח"מ בטעמו לדידי' פשוט דס"ל דקרא אסמכתא ואינו אלא משום שבות וכמ"ש הה"מ שם וכדברי הלח"מ בסוף ה"א בתירץ ב' (ומ"ש ועיין לעיל ט"ס וצ"ל ועי"ל והוא ר"ת ועוד יש לומר) ודלא כמ"ש שם תחלה ליישב ד' אליבא דרש"י וכ"כ בריש ה"ג דהוא מה"ת מיתורא דשבתון ע"ש. והוא תמוה דא"כ הו"ל לרמב"ם לכתוב חידוש דין זה במקומו בה' שבת דקניבת ירק אף שאינו מלאכה אשור מה"ת מקרא דשבתון. ועוד דמ"ש קניבת ירק משאר טרחים ומידי קניבת ירק כתיב רק דברייתא מיירי מקניבת ירק אבל ודאי דרשא דקרא הוא לכל טורח כה"ג והי"ל לרמב"ם לבאר בהל' שבת דיש שבותין האסורין מה"ת מקרא זה דשבתון ובר"פ כ"א משבת כ' נאמר בתורה תשבות אפי' מדבר שאינן מלאכה חייב לשבות מהן ודברים הרבה הן שאסרו חכמים כו' ע"ש. ופשט הלשון משמע דבתחילת דבריו בא לומר דיש חיוב שביתה מה"ת גם בדברים שאין מלאכה. אבל מ"מ הרי אמר מקרא דתשבות והיל"ל קרא דשבתון כדאי' בגמ'. ומיהו ע"ז י"ל דדרכו כמה פעמים לשנות הדרשות ולהביא מקרא הפשוט יותר שזה בא בלשון ציווי ועדיף לי' אף דבגמ' נקטי מקרא אחר כיון דאין בו נ"מ לדינא. אך הלח"מ עצמו שם לא כתב כן ונדחק גם לפי' א' דהה"מ שם לפרש דקאי אחצי שיעור כמו שיעו"ש. וכן בדבריו ברפ"א מה' שביתת עשור שם בה"ק כ' בישוב ד' רמב"ם דמשום דאמלאכות איכא מ"ע דתשבות ע"כ דרשי' שבתון לקניבת ירק ע"ש. וא"כ מבואר דמשבתון דוקא דרשי' לי' ותשבות למלאכות גמורות מה"ת והול"ל דבר זה בה' שבת וע"כ פשוט כמ"ש דס"ל דהוא אסמכתא ואף דהוא הסמיך כל שבותין אתשבות ולא אשבתון פשטו דבזה ודאי אין קפידא מאחר דהוא אסמכתא בעלמא:
וראיתי להרמב"ן בפי' עה"ת ר"פ קדושים ע"פ קדושים בסופו כ' וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנא' תשבות ועוד אפרש זה בע"ה ע"כ. הנה מדבריו אלו מבואר דהוא חשב עשה תשבות על טרחים שאינו מלאכה. והיינו כגון קניבת ירק אלא שלא ידעתי למה לא אמר קרא דשבתון כדאי' בגמ' ובחי' הנז"ל לענין עשה דשבת נקט תרווייהו. אלא דשם אמלאכות קאי אבל לפמ"ש כאן משמע דלא קאי אמלאכות דמאחר דאיכא לאוקמי' לעשה מיוחדת על ענין בפ"ע ומפרש לי' הכי תו לא מוקמינן לי' לעשה יתירה כלל רק בא לצוות על הענין שנתייחד לו לבד. וידוע דפי' התורה חיבר בזקנותו ובסוף ימיו ומשמע דהדר בי' מקיימתא אלא שבמקומו בפ' משפטים ופ' תשא לא פי' כלום. ואולי נתחדש לו זה אח"כ. ומ"ש ועוד אפרש נראה דכיון למ"ש בפ' אמור (כ"ג כ"ד) על שבתון דגבי ר"ה שהביא דרז"ל דשבתון עשה מדיו"ט עול"ת ודברי המכילתא בשבתון דיו"ט שבות והאריך בפי' שם דלאו אסמכתא הוא אלא מצוה מה"ת לנוח מן הטרחים שאינם מלאכה יעו"ש באורך שהעלה כן ביסום דבריום גם אשבת דהטרחים בשוי"ט אסור מה"ת בעשה דשבתון וע"ש דבענין העשה דשבת שכ' שם לשון בעשה הזה משמע דר"ל ג"כ עשה דשבתון והיינו שבתון דכתיב גבי שבת. ויש לעיין הא דלא מייתי מברייתא דתלמודין בס"פ אלו קשרים הנז'. אך לפ"ד עצמו בחי' שם הנז"ל ההיא ברייתא אדחיי' מהלכה לפ"ד ר"י שם אם לא דנימא דאזיל בשיטת רמב"ם לפסוק כר"ה ומ"מ הול"ל סוגיא דהתם. ונראה דהוא לא אמר אלא בטרחים גדולים שביאר שם יעוש"ב אבל קניבת ירק טורח מועט וה"ה ככל שבותים והוא אסמכתא ואף דהרבמ"ן שם סיים וממנו אמר הנביא מעשות וגו' ודבר דבר. ובשבת (קיג סע"א ורע"ב) ילפי' משם גם טרחים מועטים י"ל אה"נ זהו תוס' מדברי קבלה דאסמכוה אעשה דשבתון דאורייתא והנביא לא בא לאהדורי אורייתא רק להוסיף ולחדש איסורין מד"ק בדומה לד"ת וסמיך אמ"ע זו:
אך קשה הא דל"א בגמ' שם לר"י דקרא נטרחים גדולים לפ"ד הרמב"ן עצמו שם בשם המפרשים הנז"ל דהם דברי ר"י לעצמו בישוב הכתוב אם לא דנימא דהכא קאי בשיטת רש"י ותוס' שם דלפרש הברייתא קאי ובקניבת ירק ל"ש טורח גדול אלא או מלאכה גמורה ממחובר או רק טורח בעלמא. ונראה די"ל דבאמת תשבות אתי להכי כמ"ש בפ' קדושים ומשום דקאי הכא בשבתון קאמר דעשה זה איכא נמי בשבת ויהי' ב' עשין לטרחים גדולים. ומאחר דגם לטורח גדול ל"צ אם לא לעשה יתירה ניחא לגמ' למינקט למלאכה גמורה דמשכחת לה גם בקניבת ירק ולעשה ול"ת. ואפשר נמי דעשה ול"ת עדיף מב' עשה. ואמנם מה דמסיק להחליט גם ביו"ט כן לכאורה צ"ע דמסיק כברייתא חיצוניות נגד תלמודין דקאמר לעול"ת במלאכה. ואף דבתלמודין הוא פלוגתא דאמוראי ועי' בתוס' שבת (כ"ה רע"א) ד"ה ולא ובתוס' ישנים ד"ה הו"ל. מ"מ אנן קיי"ל כר"א דבתרא דהוא עול"ת וכמ"ש תוס' שם ואי אתי לשבות דטרחה הוא עשה מיוחדת לע"א וכמ"ש וצ"ל דס"ל אף דקרא לטרחים אתו מ"מ לאו ממילא שמעת מינה דכ"ש מלאכה גמורה דקאי בעשה זו ורק אזהרת לאו ועונש קיי"ל דאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מה"ד אבל עשה ילפי' שפיר מק"ו ועי' בהה"מ ולח"מ בספ"כ משבת ה' י"ד ע"ש ולכן שפיר אמר דאיכא עול"ת במלאכות גמורות ביו"ט וה"נ בשבת אף דתשבות ושבתון הם עשין לטרחים ילפי' נמי מיני' עשה למלאכה גמורה ג"כ מק"ו וא"צ למ"ש דהדר בי' ממ"ש בחי'. אלא דמ"מ לבי מגמגם אי זה ק"ו גמור דאף דמלאכה דהוי במשכן חשיבא חשוב להיות מלאכה גמורה לחיוב כרת ומיתה וקרבן. מ"מ לענין השביתה והמנוחה כפי הנראה אין לדונו מק"ו דהרבה עמל וביטול מנוחה יש באותן טרחים דרמב"ן שם מבמלאכות הרבה מהם במעשה קל וטורח מועט. וגם בעיקר הדבר שבא הרמב"ן לחדש הלכה ומצוה בפי' המקרא מדנפשי' מה שלא נמצא לו שורש בדרז"ל צל"ע זו מנ"ל. ואם באנו לפרש המקראות בסברת הלב יבואו לנו הרבה הלכות מחודשות וכ"א יפרש כרצונו. וזהו שיבושן של הקראים ואנו אין לנו אלא מה שפי' לנו רז"ל בקבלה מפי השמועה. ואף שבנה יסודו ע"ד המכילתא הנה לשון המכילתא סתם ד' שהן משום שבות ולא נזכר טרחים גדולים ומשמע דבכל שבותין דרבנן קאמר. והוא עצמו בפ' בא (י"ב טז) סד"ה כל מלאכה כ' בפשיטות דהיא אסמכתא. אלא שאח"כ כ' ויש לי בזה פי' נכון עוד אדבר עליו בע"ה ע"כ וכיון למ"ש בפ' אמור הנ"ל. וכפי הנראה נתחדש לו זה אח"כ בהגיעו לשם וחזר והוסיף בפ' בא לשון הנז'. ומ"מ גם שם לא החליט כי הביא אח"כ לשון מכילתא אחרת דיליף שבותין אחריני דלאו טרחים גדולים נמי מקרא דשבתון. וההוא ע"כ אסמכתא וכ' ואע"פ כו' שמא לד"א נתכונו כו' ומ"מ בין שיהי' כו' אבל פי' שבתון כו' הגון וטוב מאד ע"ש. מבואר דהוא בעצמו חזר להסתפק אי כונת המכילתא כן ורק שמ"מ גוף הפי' בלשון הכתוב הוטב בעיניו והדבר קשה בעיני לבנות ע"ז יסוד בהלכה ולחדש מ"ע דאורייתא ע"פ משמעות בפשט לה"כ בלא יסוד מקבלת רז"ל. והיה נ"ל דגם הוא לא לפסוק הלכות הוא בא בבורו זה שיסודו לפרש הכתובים ע"ד הפשט והרי גם רש"י בפי' התורה שכולו בנוי עפ"י דרז"ל עכ"ז בכמה דוכתי תפס לו ד' מ"ד שאינו כהלכה כל שהוא קרוב לפשט יותר וכמ"ש הרא"מ ושאר מפרשים בכ"ד דלא נחית לפסוק הלכות רק לפרש פשוטו של מקרא. וכ"ש הרמב"ן שהוא בא לפרש יותר ע"ד הפשוט מרש"י כל שאין לזה סתירה מבוארת בדרז"ל להדיא לא חש לדקדק אם יהי' ראוי לתקוע בזה יתד קבוע להלכה: אך מצאתי בס' ארעא דרבנן במהדו"ב סי' רכ"ד מביא מפתקא כתב יד בשם הריטב"א דבכלל מ"ע שבות של תורה לשבות ממלאכה יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא כדרך שעושה בחול ואינו בדין לאסור הוצאה כגרוגרת ולהתיר העמל הגדול בחניות ואוצרות כו' ורק פרטי השבותין דרבנן ונמצא יש לשבותין עיקר מה"ת יעוש"ב שסיים וזו מרגליתא שבידינו מרה"ג הרמב"ן. וכונתו לדבריו בפי' התורה הנז'. והנה העתיקו להלכה ובנה עליו יסוד אלא ששינה קצת דאף שהזכיר (בתחילת דבריו) הטרחים ומה שהוא עמל גדול. בסיום ד' כלל כל שבותים וחילק בין דרך כלל לפרטים וע"ש בארעא דרבנן כ' דלזה נוטה גם ד' רמב"ם פ' כ"ד מהל' שבת הי"ב ע"כ. והוא תמוה דהרי לשון הרמב"ם שם אסרו חכמים לטלטל כו' כדי שלא יהי' כיום חול כו'. הרי ביאר דהוא גזירת חכמים לבד ואף שסיים שם ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנא' בתורה למען ינוח. מ"מ הרי מבואר בדבריו דרק חכמים אסרוהו והם חשו שינוח לגמרי אבל התורה ל"ח רק שינוח מל"ט מלאכות. ויותר היל"ל מדבריו בר"פ כ"א הנז"ל דפשט ד' משמע כן דמה"ת ג"כ חייבים לשבות גם במה שאינו מלאכה וכן מפרש דבריו הה"מ שם בפי' א' וכ' וכ"כ הרמב"ן בפי' התורה ומבואר דכונתו לד' הנז"ל. והלח"מ שם רצה לומר תחלה כונת הה"מ דהכתוב מסר לחכמים ודחאו ומפ' אח"כ דקאי על ח"ש דאסור מה"ת ע"ש. ולפ"ד שמענו חדשות דח"ש אסור מה"ת בשבת ממ"ע דתשבות. ותמיהני מאחר שראה דהה"מ מייתי דכ"כ הרמב"ן מדוע לא נחית לעיין בד' הרמב"ן שמתוכו הי' עומד על כונת הה"מ הפשוטה ומבוארת דאינו כפי הבנתו בב' הדרכים ושפתי הה"מ ברור מללו ועדיין כו' עמל כו' כל היום כו' דמבואר דר"ל כמ"ש הרמב"ן דהוא מ"ע לנוח מהטרחים הדגולים ושלא לעמול כל היום בד' המותרים ג"כ וחכמים הוסיפו לאסור פרטי שבותים הגם שאינם טרחים גדולים וזה פשוט מאד בכונתו. ושוב ראיתי בס' מרכבת המשנה לשם שפי' ד' כן אלא שגם הוא לא מייתי מד' רמב"ן וכפי הנראה לא מצאן לפי שאינן כתובים במקומן ועכ"פ מזינן גם הה"מ תפס הד' להלכה כן וצל"ע בזה:
ועיין שבת (קיט רע"ב) במטותא מינייכו לא תחללוני' פירש"י משום ביטול עונג. וצ"ל דמיירי קודם סעודה דוקא. ולשון חילול דחוק קצת על ביטול עונג ובירוש' פט"ו דשבת ה"ג מבואר שצריך לשבות גם מדבור כמו ששבת הש"י ממאמר ויעוש"ב. ול"פ רמב"ן י"ל דזה בכלל מ"ע תשבות שהוא השביתה מן העמל גם מה שאינו מלאכה ועמל פה נקרא עמל בין עמל שיחה בין עמל תורה כמבואר בסנהד' (צט:). ורש"י שלא פי' כן י"ל משום דמבואר בירוש' שם דבד"ת התירו ולחד מ"ד ילפי' מקרא דשבת לה' ע"ש. אבל שאר דיבורים הרבה י"ל שפיר דאסור מדאורייתא ממ"ע דתשבות. וי"ל זהו טעם רש"י שם קי"ג רע"ב ד"ה שלא שלא פי' כהתוס' שם בד"ה שלא ע"ש דס"ל ההוא מדאוריי' לשבות מעמל שיחה ורבוי דברים וא"צ לקרא דדברי קבלה וע"כ מפרש לי' גם אדבורים מועטים רק כשל חול לא:
פרק ב
וראיתי בס' יראים סי' צ"ז מנה מצוה לתת שמירת שבת על לבו דכתיב ושמרתם את וגו' וכתיב שמור את יום וגו' ושמירה הוא בלב כדכ' ואביו שמר וגו' כי תשמרם בבטנך. ואע"פ שפי' שמירה שמירת הלב למדנו ג"כ ממקרא זה שציוה לשמור מלעשות מלאכה ע"כ. והוא הולך בדרך בה"ג כמ"ש הר' חיד"א בשם הגדולים מס' יראים כתב יד. וזה קצת כעין מש"ל בכונת בה"ג ומצות שביתה לא מנה בפ"ע אפשר לפי שאינה אלא מ"ע על המלאכות הגמורות שהזכיר אח"כ בסי' ק"ב אזהרת הלאו בהן ואינו ציווי בפ"ע. אבל מצות שמירה מפרש לה למצוה בפ"ע על שמירת הלב. (אך שוב ראיתי שם סי' קי"ב שמנה מ"ע דשביתה בז' ימי המועדות אף שכ' בכולן לאוין על מלאכות כל אחד וצ"ל דהיה בגי' בבה"ג שבות ז' ימים ולא ח' וכן יתבאר לקמן גירסתו לענין קידוש וס"ל דשבתון ותשבות דשבת לאו עשה הוא). ומשמע דהיינו שישים זכרון השבת על לבו כל היום שיהיה שמור מעשיית מלאכה בשוגג ושכחה. והשוכח ועושה מלאכה שוגג ע"י שלא שם השמירה על לבו מלבד ששגג בלאו וכרת הר"ז עבר על מ"ע זו דשמירה וביטלה בקום ועשה ואם הסיח מלבו ומ"מ לא נכשל במעשה צריך ישוב אי גם בזה ביטל מיהת מ"ע בשוא"ת של שמירת הלב או דהואיל ובכלל המצוה שמירה מעשי' ג"כ י"ל גם שמירת הלב עיקרה ג"כ להיות שמור בזה מעשיה וכל שעלה בידו עיקר השמירה מעשיה אפשר דאין קפידא בביול שימת הלב. ונראה דאפ"ל בלא"ה מצות שימור בלב זו אינו בכל היום כולו רק הוא דוגמת מצות זכור דדברות ראשונות על הזכירה בפה לקדשו דדי בפ"א שמקדש היום בפה. ה"נ מצות שמור דדברות אחרונות וכן שאר מצות שמירה דשבת שעל שימור הלב ג"כ סגי בפ"א שמשים לבו לזכור שהיום שבת שיהא שמור במלאכה וא"צ לזכור בלב בכל רגע כמו שא"צ לזכור בפה בכל רגע והרי זה דומה למ"ש בזכירת עמלק (מגילה יח.) זכור יכול בלב ת"ל לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה הרי ג"כ מצוה על זכירה בפה ובלב ואינה בכל יום תמיד וסגי לה בפ"א בשנה שקורין פ' זכור וי"ל ה"נ סגי בפ"א בתחלת היום. אלא דלפ"ז אזדא לא מצות שימור דלב מלהיות מצוה בפ"ע שכבר הוא כלולה במצות זכור דפה שכשהזכירה בפיו הרי זכרה גם בלב ודוגמת זכירת עמלק שאין שם ב' מצות ולא תשכח בא לגלות על זכור שהוא בפה ודכותי' הכא שמור מגלה על זכור וא"כ לא הי"ל למנות מצות שימור דלב בפ"ע מאחר שע"כ להזכיר בפה ג"כ ויצא בו ע"מ שבלב:
ואיברא דבס' יראים אין מזכיר כלל מצות קיוד היום בפה וכבר נז"ל דבבה"ג מנה קדוש ח' ימים ומשמע דר"ל קידוש היום דשבת וז' ימי המועדות בהדי יו"כ דצריך קידוש בפה בתפלה וכמש"ל. ובס' יראים ראיתי בסי' קי"א זכר מצות מקרא קדש בז' ימי המועדים ומייתי מתו"כ במה מקדשו במאכל ומשתה וכסות כו' ע"ש ומשמע דמפרש דזהו מצות קידוש דבה"ג. וצ"ל דהי' בגי' ז' ימים דבשבת לא כתיב מקרא קודש וכמש"ל דגם במצות שביתה הי' בגי' כן ולא ח' כלפנינו אבל צ"ע דבבה"ג ריש ה' יו"ט אי' מחייבי' לקדושי' ליו"ט דכתיב כו' מקראי קודש ומחויבים לאדכורי קדושתא בצלותא ועל כסא כו' ע"ש. הרי מבואר דמפ' מצות מקרא קודש על קידוש היום בפה וא"כ מבואר דמפ' מצות מקרא קודש על קידוש היום בפה וא"כ מבואר דלזה כיוון במצות קידוש שמנה בהקדמה ושפיר גרסי' ח' ימים והוא בהדי שבת אף דל"כ בי' מקרא קודש קידושו דאורייתא מקרא דזכור לקדשו. ואפ"ת דבס' יראים נטה בזה מד' בה"ג מ"מ קשה אמאי לא מנה מצות קידוש היום דשבת דלד"ה הוא דאורייתא וצ"ע. ועכ"פ בזה לא נתיישב הא דחשיב שמור בלב כיון דהאמת דמחויבים בזכירה בפה. ובלאו ה"נ לשונו ל"מ דיהי' די בזכירה פ"א ומסברא נמי נראה דלא דמי ל' שמור ללשון זכור או לא תשכח דסגי בזכירה פ"א שאינו שוכחו לגמרי אבל שמירה משמע שימת לב על הדבר שיהיה שמור עי"ז וד"ז א"א אלא בשימת לב תדיר:
ויש לעיין קצת בשבת (יב ב) גבי ר' ישמעאל בן אלישע לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמינה לפמ"ש דלהס' יראים כל שוגג דשבת עבר אמ"ע דשימור א"כ היל"ל נמי שיביא עולה ג"כ לכפר אעשה ואף שאיתא (זבחים ז' סע"א) דחטאת מכפרת על חייבי עשה מק"ו הרי מסיק שם רע"ב דמקיבעא לא מכפרא אלא מקופיא ומשמע דאינו כפרה גמורה כ"כ ע"ש בתוס' ד"ה עולה ושם ו' א' תוס' ד"ה מקופיא וא"כ ודאי גם המביא חטאת לא נפטר מלהביא עולה שתכפר לו מקיבעא ולהסוברים דבמלאכת שבת יש עשה ול"ת ל"ק דעיקר הטעם דאינה מכפרת מקיבעא הואיל ועיקרא למלתא אחריתי כמ"ש תוס' שם סע"א ד"ה על וא"כ בזה שבאה לכפר על אותו חטא עצמו י"ל שפיר גם העשה שבו נתכפרה לגמרי מק"ו דכפרת הלאו כיון דשניהם על מעשה א' וחטא א' והרי אותו חטא נתכפר אבל עשה דשימור בלב שעבר דזו מלתא אחריתא היל"ל עולה נמי. ודחוק לומר דהא דבעי' עולה אעשה כיון דהוא רק דורן כדאי' שם ב' י"ל היינו במזיד ולא בשוגג ושוכח דלא משמע הכי כלל. ונראה דאפ"ת דצריך שימת לב כל היום היינו בעת שפנוי אבל כשעסוק בלימודו עוסק במצוה פטור מן המצוה ופשיט שלא הי' צריך ומחויב במצות שימור בלב ולבטל מלימודו דא"כ יצטרך לבטל מתורה ותפלה לגמרי דא"א שישים לב לזה ולזה יחד וע"כ בהאי דר' ישמעאל בן אלישע דבשעת לימודו היה לא עבר אעשה כלל:
ושוב ראיתי דדברי הס' יראים אף שכתבן סתם מדנפשיה אין זו תורה שלו רק לקח הד' מברייתא ערוכה בתו"כ ר"פ בחוקותי ר"ס ג' זכור וגו' יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ע"כ. ושם אח"כ אי' נמי כן על זכור ולא תשכח דעמלק והיינו ברייתא דמגילה הנז"ל (ומבואר כהגהת להרי"ב במגילה י"ח דצ"ל דתניא ע"ש והיינו ברייתא זו) ומשמעות מזה כמש"ל דשמור דלב הוא דוגמת זכור דפה ובא זה ולימד ע"ז שיהיה בפה ומשמע כמש"ל דבפ"א שמזכיר קה"י בפה והרי זוכרו אז בלב ג"כ יצא ידי שניהם. אבל ראיתי בפי' הראב"ד על תו"כ הנדפס מחדש שם פי' שונה בפיך הלכות שבת ולא על קה"י וכן פי' בזכור דעמלק ה' מגילה ובזכור דמרים (מ"ש שם לפרעה ולמצרים נ' דט"ס וצ"ל למרים) ה' נגעים ע"ש. ונראה דלשון שונה דייק דמשמע שינון משנה בדינים והלכות מדלא אמר שתהא זוכר או שתהא אומר בפיך וכ"ה גם בפי' תו"כ המיוחס להר"ש משאנץ (ואינו לו וכמדומה דהוא מרב' שמחה משפירא) הנדפס מחדש ע"ש ולקח הד' מפי' הראב"ד כדרכו כ"פ ושם סיים א"נ כגון ושננתם לבניך שתקבע זמנים להיות קורא בתורה בכל אלו הענינים ע"כ ופי' זה הוא כמו הקודם רק דאין מפ' על הלכות המשניות ותושבע"פ רק על קריאת הפ' בתושב"כ פ' זכור במחיית עמלק. וה"נ בשארי צריך לקרות הפ' באיזה זמן כדי לזכרן. וע"ש בהגהות שבשולי היריעה מביא מהדרך תמים והב"א לפרש על הלכות ודבזית רענן דחאה דמה נשתנה הכלות אלו משאר הלכות יעו"שב. והב"א וד"ת לקחו ד' מהראב"ד שהי' פי' למראה עיניהם והז"ר אלו ראוהו לא היה דוחהו בקש וקושייתו אינה קו' דודאי שאני ושאני כיון דהתורה צותה בהם זכור הרי התורה שינתה בהם לצוות לזכרם בפה ומפ' לה בשינון ההלכות ועל התורה לא שייך להקשות מה נשתנה שצותה זכירה בדברים אלו טפי מבשארי דתקשה לדידי' נמי. ועכ"פ למדנו מ"ש דהתו"כ אין מפ' זכור דשבת על קה"י רק על השינון דד"ת ממצות השבת בתושב"כ או שבע"פ וא"כ שפיר הוא כמו שמור דלב שעי"ז דשונה הלכות משים לב לישמר ממלאכות וברייתא דתלמודין (פסחים קו.) דדרשינן לקה"י פליג אברייתא דתו"כ וא"כ לתלמודין שפיר י"ל דאין ענין למצות שמור עם מצות זכור כלל. וגם לפ"ד הראב"ד בשינון הלכות אפשר אה"נ גמצותו כל היום בשמירת הלב וזכירת פה. וי"ל דתרווייהו צריכי והם ב' מצות ולפי שבשבת אין לעסוק כל היום בד"ת כמ"ש בירוש' ונז"ל. ע"כ כשאינו עוסק בהלכות בפה צריך לשמור בלב עכ"פ. אלא דלאידך פי' הנז' מבואר דסגי בקביעות זמן דוגמת זכור דעמלק ומד' משמע דסגי פ"א בשנה דוגמא דההיא ולא בכל שבת דוקא ג"כ וזה ודאי צל"ע:
ועיין במכילתא יתרו פ"ז ע"פ זכור את יום תהא זוכרו מא' בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה כו' רי"א כו' תהא מונה לשם שבת ע"כ וזהו כשיטת ברייתא דתו"כ דלא קאי אקה"י אלא דהתם מפרש הזכירה בכל ימי השבוע דחול ג"כ ולענין זכירת הלב ורישא מפרש לענין לענגו. ודבר זה גם בתלמודין (ביצה טו רע"ב) דאמר קרא זכור כו' זכרהו כו' ע"ש. אלא שרש"י שם ד"ה מ"ט כתב דהוא אסמכתא בעלמא דקרא אתי לקה"י ע"ש. והיינו לשיטת ברייתא דתלמודין בפסחים אבל לתנא דמכילתא י"ל שפיר דדרשא גמורה הוא ולא אסמכתא אלא דלענין העונג הוא משנת ב"ש וב"ה פליגי ע"ז בביצה (ט"ז א). ואף דבמג"א סי' ר"נ מביא מא"ז דגם ב"ה מודו דהא דב"ש עדיף ע"ש. והוא בא"ז גדול הנדפס מחדש ח"ב ה' ע"ש סי' י"ח אות ג' ע"ש. מ"מ אי ס"ל פי' מצות זכור דאורייתא כן א"כ חיובא הוא בדוקא לכ"א ולא להעדיפו לבד. ורש"י שכ' בפי' החומש שם כ' ח' תנו לב לזכור כו' שאם נזדמן כו' נגרר אחר המכילתא כדרכו מפני שקרוב לפשטי' אף שאינו כפי ההלכה כמ"ש בעצמו בתלמודין הנז' דהוא אסמכתא וע"כ לא חש ג"כ לשנות כדברי ב"ש כיון דלד"ה הכי עדיף שפיר יש להסמיכו בלשון הכתוב כפי פשטי' ובמג"א שם כ' דדברי רש"י כהא"ז וכ"נ מ דברי ט"ז וב"ח בס"ס רמ"ב ע"ש ונראה כונתם כמ"ש דאי לא דסבירא לי' כהא"ז דעכ"פ הכי עדיף לא הי"ל להסמיכו על לה"כ כלל. אך מ"מ נראה דזהו רק לענין מצות עונג אבל סיפא דר' יצחק אומר כו' דמשמע דהוא לענין שלא יבוא לידי שכחת יום השבת שיוכל לבוא לידי חילולו דע"כ צריך למנות כל יום לשם שבת כדי לזכרו בכל ימות החול אימת יהיה שבת בזה י"ל דגם ב"ה מודו ושאני עונג משמירת חילולו דחמיר טובי בכרת ומיתת ב"ד ושקול כע"ז וככל התורה כולה. אלא דמ"מ דרשתם זה בקרא דזכור ע"כ אינו כפי תלמודין דקאי על קה"י. אבל מ"מ בקרא דשמור לפ"ד הס' יראים דהלכה כן לדרשו על שימת לב נראה דשפיר יש לפרש דלא על יום השבת לבד קאי רק גם בכל ימי השבוע ישים לב על השבת שלא ישכחהו כמו ע"י מנין הימים דבמיכלתא וכיוצא בו:
ושוב ראיתי ברמב"ן פ' יתרו שם אחר שדחה ד' רש"י דזו דברי ב"ש ואינו הלכה (ובמג"א שם בשם הד"מ כ' דברי רמב"ן לחולק על הא"ז הנז' ולא ידענא מנ"ל דפליג אהא דמודו דעדיפא. דמ"ש דהלכה כב"ה היינו רק במה דפליגי דלב"ש ס"ל הכי בדוקא לחיובא. ובזה גם א"ז מודה דהלכה כב"ה דאינו חיוב דוקא לעשות כב"ש וכמ"ש שם דגם מאן דעביד כב"ה לא הפסיד ע"ש. ורש"י שפי' הקרא כן וא"כ הוא חיוב מה"ת לכל אדם זהו כב"ש ודחאו. ואולי הבינו בדברי א"ז דס"ל ב"ז וב"ה ל"פ כלל רק כ"א תפס מנהגו וכמ"ש כן ב"ח ס"ס רמ"ב ע"ש. אבל אף די"ל כן בברייתא קמייתא דביצה שם דנזכר שם רק מנהג שמאי והלל אידך ברייתא דבש"א כו' ובה"א כו' משמע דפליגי לדינא וכ"נ גם מדברי א"ז כמ"ש ואין לאפושי פלוגתא בזה) הביא מכילתא אחרת שמאי אומר זכירה עד שלא תבוא שמירה משתבוא כו' (ומצאתי זה בפסיקתא רבתי פכ"ג והוא פ' תלתאה דעשרת הדברות סי' א' ושם אי' א"ר שמלאי כו' והוא אמורא ושנה משנתו כב"ש. ונראה גי' שמאי אומר שברמב"ן נכונה יותר וע"ש בפסיקתא מסיים א"ר אבהו אם נזדמן לך חפץ טוב אפי' מא' בשבת התבינהו (נ' דצ"ל התקינהו) לשבת. והנה ר"א אמורא אך הוא לא קאי אדרשא דקרא ויהיה זה ראיה לדברי הא"ז דגם ב"ה מודו דהכי עדיף וכן שם אח"כ מדר' תנחומא ע"ש) וכ' דפשטי' דקרא לזכור תמיד בכל יום את השבת שלא ישכחהו ולא יתחלף בשאר ימים כו' וכדר"י דמכילתא הנז"ל ודזהו פי' זכור עד שלא תבא וגם הלל מודה בדרש זה ול"פ אלא במאכלים יעוש"ב. וזהו כמ"ש דגם ב"ה מודו לדר"י ודרק בזכירה שלענין העונג פליג אלא שהוא הסב טעם הזכירה לא מפני שכחת המלאכה רק שעי"ז יזכור בעקרי האמונה בחידוש ובהשגחה ובנבואה ודע"כ שקולה נגד כל התורה כולה יעוש"ב. ור"ל דע"כ גם ע"י הזכירה בשאר ימים יועיל להזכירו בעקרי האמונה. והרא"מ שם יישב ד' רש"י דל"פ ב"ה אלא בענין המאכלים שהם דברים המצויים תמיד ולא בשאר חפצים. ותמה אהרמב"ן שבעצמו כ' אח"כ דמודה למדרשו ופליג רק במאכלים משמע דיש לחלק בין מאכלים לחפצים ושפיר רישא דמכילתא וד' רש"י בחומש כהלכה יעוש"ב. ותמהני עליו שהבין מד' רמב"ן לחלק בין מאכל לחפץ. וליתא למעיין שם ברמב"ן והא דנקט מאכלים דבזה הוא הפלוגתא בביצה. ועיקר חילוקו בין הזכירה שלא ישכח שזכר למעלה ובין הנחת והכנת ד' לעונג שבת דבזה פליגי ואין נ"מ בין הכנת מאכל לחפץ כלל. וגם חילוקו אין בו טעם ומאי פסקא דמאכלות ובהמה נאה מצוי אח"כ ג"כ טפי משאר חפץ וכלי. ויותר היל"ל לפי שבענין המאכלות מצינו בכתוב והיה ביום הששי והכינו. אלא דב"ש אומרים דהתם על תיקון המאכלות קאמר ולא מיירי ממוצא נאה השתא ולא ידע אם יהיה אח"כ. ועכ"פ רמב"ן ודאי לא נחית לחלק בזה ולא כתב אלא דמותו לעיקר המדרש ועל הדרך שכ' הוא. אבל בחפץ וכלים הרי פליגי שמאי והלל בסיפא דההיא ברייתא שהעתיק רמב"ן שם ע"ש. וא"כ מבואר דלא בזה כיון שמודו. ומבואר ג"כ דלא עלה על לבו כלל שיש לחלק ביניהם וע"כ לא קפיד למנקט מאכלים כבגמ' ולא כלי וחפץ כבמכילתא. ובאמת דא ודא חדא הוא דהדבר מבואר דהך פלוגתא דשמאי והלל דמכילתא היינו הך עצמה דבתלמודין. ותימה על הרא"מ בזה ג"כ במ"ש דבההיא דכלי וחפץ הלכה כשמאי מ"ש ההיא מהא. ואולי דעתו דרק בפלוגתא דב"ש וב"ה הלכה כב"ה ולא בפלוגתת שמאי והלל עצמן. ושם בביצה מייתי תנ"ה פלוגתא דב"ש וב"ה אההיא דשמאי והלל הקודמים דקאי במאכלות אבל בחפץ וכלי ס"ל דל"פ ב"ש וב"ה אלא שמאי והלל עצמן דמכילתא. ובזה לא אתמר הלכה כמאן וי"ל דהלכה כשמאי. אבל כפי הנראה אדרבא רק בפלוגתא דב"ש וב"ה הוצרכו לבת קול דהלכה כב"ה משום דב"ש מחדדי טפי אבל שמאי והלל עצמן נראה ודאי דהלכה כהלל שהיה נשיא וגדול הדור טפי משמאי. ובאמת הדברים מראים דהכל חדא פלוגתא וכמ"ש. וגם בגור אריה לשם דחה ד' הרא"מ מכח אידך ברייתא הנז' אלא שהוא כ' סתם כאילו היתה בהעלם מהרא"ם. ובאמת הרא"מ עצמו מזכירה וכ' דבזה הלכה כשמאי. וע"ש הוא כ' דלא פליגי ב"ה אלא במה שצריך לחול דעז"א ברוך ה' יום יום אבל מה שלא צריך מודו דיתקנו לשבת יעי"ש. וד"ז נכון ומ"מ כל זה לענין דרשת מקרא דזכור וכבר נתבאר דלתלמודין הכל אסמכתא ועיקרו לקידוש היום. אלא שהרמב"ן שם כתב אח"כ דקה"י מלקדשו הוא דילפי' אבל זכור מצוה (בפ"ע) לזכרו תמיד בכל יום אלא שכל מצות הזכירה במנין א' בחשבון רמ"ח ע"כ ויעוש"ב אבל דבריו צל"ע לפ"ד דהם ב' מצות שונות אמאי יהיה בחשבון א'. ועוד דלשון הברייתא דפסחים דמייתי בעצמו שם איתא זכור כו' זכרהו כו' מבואר דמזכור קדריש. והמכילתא דדריש מלקדשו לשיטתי' דדריש מזכור ד"א. וגם דברי רש"י ביצה הנז"ל כן ועכ"פ לרש"י עצמו ע"כ חזינן דבפי' החומש שם לא נחית לפרש עפ"י תלמודין ולהלכה. ומיהו מ"מ יש לקיים מצוה זו דלהרמב"ן בכל יום תמיד בכלל מצות שמור לפ"ד הס' יראים. ואף דבברייתא הנז"ל א' שמירה משתבוא זהו למאי דמפרש שם דזכור עד שלא תבא. אבל לדידן דזכור לקידוש היום וה"נ לתנא דתו"כ דזכור בפה ושמור בלב שפיר י"ל שמור עד שלא תבא. ולישנא דשמור א"א לפרש על הכנת חפצים וכיוצא רק על השמירה שלא ישכח וכמו שנתבאר:
ובזה היה אפשר לומר לשון הגמ' ברכות (כ' ב) נשים בקה"י ד"ת כו' אמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה כו' ע"ש ברש"י דשמירה ר"ל ל"ת כל מלאכה דבל"ת חייבין וזהו כדברי הרמב"ן שם הנז"ל דמפרש שמור לל"ת ע"ש דנסתייע מגמ' זו. אך לפ"ד הרא"מ הנז"ל דהוא השמר דעשה גם לענין מלאכה קשה מגמ' זו דהרי מבואר בתוס' קידושין (לד א) סד"ה מעקה בעשה ול"ת דיו"ט דבנשים ליכא רק ל"ת ולא העשה כיון דהזמן גרמא ע"ש. וא"כ ה"נ בשבת אף דמוזהרין בלאו דל"ת מלאכה על העשה דשמור לפ"ד שהוא עשה אין מוזהרין והרי הקישא דזכור ושמור הוא משום דבדבור א' נאמרו וכמבואר בשבועות (כ' ב') וא"כ מאי ישנו בשמירה דקאמר הרי גם במ"ע דשמור ליתנהו ובהו ליכא הך עשה אלאל לאו דל"ת מלאכה לבד. ולפמ"ש י"ל דאין הכונה על שמירה ממלאכה אלא על השימור בלב. וזהו מצוה תמידות גם בימות החול והוא מ"ע שאין זמ,ג ושפיר גם נשים מצוות בה והיינו איתנהו בשמירה דקאמר. אך דברי הס' יראים עצמו משמע דבשבת דוקא קאמר מדכייל בהדה נמי השמירה ממלאכה משמע דכמו שזה בשבת עצמו ה"נ ההיא. דבלשון א' נכללו שניהם ועוד דעיקר דבריו אלו שכתב דאתי גם למלאכות נראה ודאי דלקח מגמ' דברכות הנז'. ומשום דלפ"ד נימא דגם בשמור אין מצוון דהז"ג ע"כ אמר דאתי גם לשמירה ממלאכות וא"כ לא ס"ל כמ"ש ומדכיילינהו יחד משמע דס"ל גם אמלאכות הוא עשה וכדברי הרא"מ. וצ"ל דלא ס"ל כתוס' קידושין הנ"ל. וי"ל כמ"ש התוס' שם לענין דחי' דגם הלאו לבדו אלים יעו"ש. ה"נ י"ל לענין חיוב נשים בהיפך דגם העשה אלים כיון דיש עמה לאו לחייבן אף דהזמ"ג וד"ז חשבתיו מסברא ואח"כ מצאתי כן בשאג"א סי' פ"ב אלא שהוא כתב זה בפשיטות ולמדו מדברי תוס' הנזכר. ותימא דהרי דק תוס' דמייתי מבוארים להיפך דס"ל דמהעשה פטורים ודליכא גבייהו עשה ול"ת רק דהלאו אלים. וראיתי בס' בשמים ראש ס"ס ר"ו הביא באמת בשם התוס' התירוף להיפך וכדברי השאג"א. אבל ידוע שאותו ס' מזויף ואין לבנות יסוד עליו. ואפשר לקח דברי השאג"א שלמד כן מתוס' ושם הדבר בפי קדמון ע"ש התוס' כדרכו בס' ההוא. ושוב מצאתי בשעה"מ פי"ב מע"ז ה"ג שדבר זה במחלוקת תוס' הנזכר וס' החינוך ויעוש"ב. ולפמ"ש מצאנו לו חבר לס' החינוך. ושוב ראיתי דגם הר"ן חולק בזה ע"ד התוס' בפ"ק דקידושין דף רכ"ב ע"א ריש ד"ה ואיזו וכתב דהא ודאי ליתא וע"ש סיום דבריו כתב דכ"ה בתוס'. משמע דגם תחלת לשונו הנזכר דשם מהתוס' שלפניו ע"ש וכ"ה בחידושי הרמב"ן קידושין ל"ד סע"א ע"ש. ואף דבס' יראים סי' ט"ז הביא פלוגתא דר"א ור"י במנחות בהנשמר אי עשה או לאו ומסתמא דהלכה כר"י לגבי ר"א תלמודו והוא לאו. שאני הכא דעיקרו עשה לד"א דשימת הלב ודאי מ"ע הוא גם שמירה דשוא"ת שנכלל בו ע"כ להחשיבו לעשה דא"א שיהיה מלת שמור משמשת עשה ול"ת. וע"ש בשאג"א שם הוסיף דכשמקצת העשה יש לאו בהדה והנשים חייבות בה גם במקצת שאין לאו עמה נמי חייבות אף דהזמ"ג דכיון שחייבין בקצתה חייבין בכולה ע"ש. ולפ"ז כאן נמי לפ"ד ס' יראים דבמ"ע זו כלולים ב' דברים מאחר דבשימור מלאכה שיש לאו ג"כ ס"ל הנשים מצוות ה"נ גם בשימור דשימת לב ג"כ. והוא פשוט מסברא דודאי מה שכלולים במלה א' יותר יש להקיש זה לזה מהקישא דזכור ושמור לפי שנאמרו בדבור א' ק"ו בזה שהיא מלה א' ממש. אך מדברי התוס' שמביא הר"ן בקידושין שם ל"מ כן שמדבריהן משמע דס"ל נמי בהשבת אבידה ומעקה ושילוח הקן היכי דאיכא עשה ול"ת הנשים חייבים גם בעשה ולא כמ"ש הר"ן אח"כ שם מדנפשי' ואפ"ה במקום שיש העשה לבד ולא הלאו אי הזמ"ג היו פטורים יעו"ש וזהו נגד מ"ש. ונראה דס"ל דלא דרשינן בזה היקשא מנפשינו וכ"מ מד' הרמב"ן שם בשם התוס' שהביא בתחלת דבריו ע"ש. אלא דאעיקרא יש לעיין מנ"ל למדרש תרווייהו ומאחר דאצטריך שמור לציווי בפ"ע מהיכי תיתי לומר דאתי נמי לעשה יתירה אמלאכות. ומיהו ע"ז י"ל מאחר דהא דבדבור א' נאמרו הוא לצורך היקש זה כדאי' בשבועות שם א"כ ע"כ דאתי נמי למלאכות דאי רק לשימת לב גם זה מ"ע שהזמ"ג בלא לאו בהדה וליכא לאקושי מידי ולמה נאמרו בדבור א'. אבל אכתי קשה איפכא כיון דשמעינן דאמלאכות קאי מנ"ל להעמידו עוד לענין שימת לב ובפרט דאיכא עוד ציוים דשמירה ושמרתם וגו' ושמרו וגו' הנז"ל ונימא דהני לשימת לב אתי וההיא למלאכות לב. ובס' יראים עצמו מביא תחלה קרא דושמרתם כנז"ל. והגם דדבריו בפי' שמור לקח מברייתא דתו"כ אברייתא גופה קשה. והי' אפשר לומר דאה"נ ההיא ברייתא פליגא אברייתא דבדבור א' נאמרו והיקשא דתלמודין הוא אליבא דברייתא דבדבור א' ולא קיי"ל כההוא דתו"כ. אך בסק יראים שקבעו להלכה ודמשמע תרווייהו ולא ס"ל לעשות פלוגתא בזה קשה. ואולי משמע להו דמסתמא גוף המצוה שבדברות הראשונות ואחרונות הוא בענין א' ועד"ש הרא"מ שם בפ' יתרו לענין פי' מלת לקדשו דראוי לפרש תרווייהו בענין א' ע"ש וה"נ בזכור ושמור אף דע"כ חלוקים זה מזה מ"מ יש לפרש שבאו לענין א'. וע"כ אמרו בתו"כ דזה בפה וזה בלב וגם לתלמודין דהוא לקידוש היום זהו הזכירה דבפה ולענין בפה סגי בפ"א ולענין בלב נאמר בלשון שמירה דמשמע שימת לב ביותר שיהיה שמור והיינו כל היום ומ"מ הרי ענינם א' על הזכירה דשבת ומזה למדו לפרשו אשימת הלב כדי להשוותו למצות זכור. וממ"ש בדבור א' שמעינן דכולל בו נמי שמירה ממלאכה כפשטי' ושפיר ילפינן תרווייהו. ולפ"ז י"ל לברייתא דבמכילתא דזכור לזכירת כל יום תמיד ושמור משתבוא והוי נמי בדומה לזכור אלא שזה בזכירה בעלמא ומצותו בכל יום תמיד ובשבת נמי יוצא בה בקה"י וכיוצא. ושמור הוא בשימת הלב יותר כל היום כולו והוא רק בשבת ומ"מ ענינם א'. ולפ"ד זכור הוא מ"ע שאין זמן גרמא ושמור הוא מ"ע שהזמ"ג ולפ"ז י"ל דאין אנו צריכין להעמיד שמור אמלאכות והא דבדבור א' נאמרו י"ל איפכא להקיש שמירה לזכירה לחייב הנשים במ"ע דשמור אף דהזמ"ג וראב"א בתלמודין קאי לשיטת ברייתא דתלמודין דזכור לקה"י ועכ"א ההיקש זכור לשמור וע"כ להעמיד שמור אמלאכות נמי וי"ל עפי"ז ד' תוס' קידושין הנזכר דלפ"ד עכצ"ל דס"ל כרמב"ן הנז"ל דשמור דשבת לאו הוא וע"כ מצווים ולפמש"ל דזה תליא בפלוגתא דאמוראי א"כ להני דס"ל דהוא עשה תקשה ברייתא דבדבור א' נאמרו לאיזה צורך. ועוררני לזה בעל שעה"מ שבעיוני בו עתה מצאתי שם בפ"ד מתפילין הי"א ד"ה וראיתי מביא מס' זהב שבא (והוא בחי' לשבועות שם) הרגיש על ד' הרא"מ כמ"של דלר"י השמר דעשה לאו (אלא דלא מייתי ד' תוס' דעירובין הנז"ל) והוא תמה ע"ז דהרי החולקים אמוראי נינהו ר"ל ור"א וכי הם פליגי אברייתא דבדבור א' נאמרו ע"ש. והנה תמיהתו בחוזק כ"כ הוא רק על לשון הס' זהב שבא שכ' דהברייתא כר"י. ובאמת בברייתא לא נזכר ההיקש והם ד' ר' אדא בר אהבה האמורא רק הגמ' מפרש טעמא דבדבור א' כדר' אדא בר אהבה. וי"ל דהגמ' מפרש אליבא דהלכתא כראב"א ור"י ולאינך אה"נ דלא משו"ה נאמר בדבור א' ואצטריך לאיזה דרשא אחריתא ואפי' ל"י מה דרשינן ביה אין בזה קושיא. ובכה"ג כ' תוס' בכמה דוכתי דאצטריך לאיזה דרשא ואף דלא נתגלית לנו. ואולם לפי מה שנתבאר אשכחנא פתרי לדרשתם די"ל דהם ס"ל כברייתא דמכילתא וההיקש להיפך וכמ"ש:
פרק ג
עוד מנה בס' יראים סי' צ"ח מצות מורא בשבת שהוקש למקדש ומהו מוראו שיחשוב לכבדו ולשמרו ולהיות חרד על הדבר ולא מהשבת אתה ירא אלא ממי שהזהיר על השבת ע"כ. ובבה"ג לא נמצא אבל הוא מונה שם במ"ע שמחת שבת ועינוג. והנה לא מצינו נזכר מצות שמחה בשבת בשום מקום אלא גבי יו"ט וגם בס' יראים לא כתב מצות שמחה. ונראה דט"ס הוא וצ"ל מורה (או במקום שמחת צ"ל שמירת ולפני זה במקום ושמור צ"ל ומורא והיינו דאסמכי' למורא מקדש ע"ש) אבל לא מצאתי כעת זכרון מצוה זו עוד בשום מקום ושום ספר ולא שורש להיקש זה. וכפי הנראה לקחו זה מלשון הגמ' (יבמות ו ע"ב) מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר כו' והוא הלשון שהעתיקו בס' יראים בסוף דבריו ומדאמר לא כו' ש"מ דצריך להתיירא אלא שלא כו אלא כו'. ואף דפתח מה שמירה כו' ע"כ ר"ל מה שמירת שבת שהוקשה למורא מקדש לא כו'. והא דפשיטא לי' בשבת טפי מבמקדש לפי שהשבת אין בו ממש ולא יטעו לירא ממנו רק המקדש שלא יבואו ללמוד מהעכו"ם שבונים בתים (ועושים תמונות) ועובדים להם שחושבים שנכנס כח אלהות בבנין ושאר כל תמונה הגופניות להיות משכן לרוחניות אלהות וע"כ יעבדוהו ושלא יטעו ישראל אחריהם לחשוב במקדש הואיל והוא קדוש ותורה הזהירה על מוראו לטעות שיש שם התלבשות כח אלהות ולירא מעצמותו של בנין כדרך אמונת העכו"ם. וע"כ הוקש לשבת דבזה לא יטעו כי גם העכו"ם לא יאמינו התלבשות כח אלא באיזה דבר ממשיי. אבל רש"י שם פי' לא משבת כו' דלא כתיב בי מורא וכ"ה בפי' הראב"ד על תו"כ פ' קדושים פ"ז סי' ז' ולשון התו"כ שם א' שבת משום שמירה וא' מקדש משום מורא אי קאי אדבתרי' וכ"ש לפי גירסת הילקוט שמובא במסורת שבשולי היריעה שם שכ' לשון זה אח"כ מבואר דהכונה כן לפי שבשבת ל"א מורא. והגם דאפשר לדחוק קצת גם בזה הכונה דאף דהוקדש לענין מורא מדלא כתיב מורא על השבת עצמו רק ציוה על השמירה והסמיך ללמוד היקש למורא ע"כ הך מורא היינו להיות חרד על שמירה וכד' הס' יריאים וע"כ ע"כ לא כו' אלא כו' כיון דלא כתיב מורא בגופי' והלימוד רק להיות מורא על השמירה ולא כו'. מ"מ פשט הלשון משמע דר"ל דל"ש מצות מורא כלל אלא דמ"מ הלשון לא כו' אלא כו' פשטי' מורה כדברי הס' יראים וכמ"ש. וי"ל עוד קצת סמך מהא דריש פ"ד דדמאי' בשבת יאכל על פיו ומייתי המפרשים שם הטעם מהירוש' דע"ה אימת שבת עליו ואומר אמת ואין בזה טעם ברור מהיכ"ת לומר כן שיהי' באימה עליו לשקר ולעשות איזה עבירה שאינו מענין חילול שבת בשבת טפי מבחול ולא מצינו שום חומר בעשיית איסור בשבת מבחול ולומר שמפני הרגשתו בקדושת השבת הוא חרד ופורש. זה ודאי רחוק לאמרו בע"ה והלואי שת"ח ירגישו קדושת שבת כ"כ להיות חופפת עליהם להכניס מורא שמים ויר"ח בלבבם מעצמו בלא אתערותא דידהו. אבל כפמ"ש דמורא שבת מצוה י"ל דהע"ה לא ידע זה דלא משבת אתה כו' ומתיירא מהשבת עצמו וע"כ ירא לעבור על שום דבר. (וע"ד ימים הנוראים ר"ה ויוה"כ שמוראם גם על כל ע"ה מלעבור כבשאר ימים) ומ"מ לא מצאתי לו חבר כעת בזה:
פרק ד
עוד בס' יראים סי' צ"ט מצוה לענג וגמרא גמירי לה ואתא ישעי' ואסמכה אקרא וקראת לשבת עונג ע"ש. ודבר זה לד"ה מצוה מדברי קבלה אלא שבה"ג מנאה במנין והוא לטעמי' שמונה גם מצות דרבנן כחנוכה ומגילה. והרמב"ם בס' המצות ריש שורש א' הקשה עליו ממ"ש דנאמרו למשה בסיני ועוד האריך ע"ש. ונראה דע"כ הוסיף בס' יראים לומר דהוא באמת הלל"מ ובלשון נאמרו למשה מסיני יכלול שפיר גם מה שהוא הל"מ בע"פ ולא נתפרש בכתוב. ולדעתי הי' נראה למצוא לה שורש בתורה ג"כ במלת לקדשו האמור בעשרת הדברות ובפ' תשא (ל"א י"ד) כי קדש היא ובר"פ ויקהל וביום הז' יהי' לכם קדש. והנה במכילתא פ' בא רפ"ט אי' ע"פ מקרא קודש כבדהו במאכל ומשתה ובכסות נקיה והגר"א הגיה שם קדשהו והוא משום דקאי אקרא דקודש וכ"ה בילקוט סי' ר"א. ונראה דיש לקיים גם גי' כבדהו וסמך אקרא דישעי' וקראת לשבת עונג ולקודש ה' מכובד דמהכא שמעינן דהקדוש צריך לכבדו ולענגו וכ"ה לשון הרמב"ם פ"ו מיו"ט הלכה ט"ז כשם שמצוה לכבד שבת ולענג כך כל יו"ט שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל יו"ט נא' בהם מקרא קודש ע"כ. ונושאי כליו לא הראו מקומי והוא לקוח ממכילתא הנזכר. ולפי שנלמד מלשון הכתוב שאמר מכובד ע"כ אמרו בזה לשון כבדהו. ובתו"כ פ' אמור פ' יב' סי' ד' אי' נמי מקרא קודש קדשהו במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ע"כ. והנה בס' יראים סי' קי"א מונה זה מ"ע גבי יו"ט ומייתי הא דתו"כ הנז"ל וא"כ ה"נ שבת דכתיב ציווי לקדשו (אי נימא דקידוש היום ילפינן מזכור וכמש"ל ממשמעות הגמ'. וי"ל דלקדשו מצוה בפ"ע ועד"ש הרמב"ן אליבא דמכילתא הנז"ל) או יהי' לכם קודש מ"ע בפ"ע דוגמת מצותמקרא קודש דיו"ט ובמה במאכל כו'. ובמדב"ר פ"י סי' א' ואת שבתותי קדשו במה את מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה כו' נאמן אני לשלם שכר הוי כולו מחמדים והוא ג"כ בשהש"ר ע"פ חכו מחמדים סי' ד'. ושוב מצאתי הדבר מפורש בפסיקתא רבתי פכ"ג סי' א' ע"פ זכור וגו' לקדשו במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ע"כ. ואהניין שזכיתי לכוין לדרשת רז"ל והרי למדנו מ"ע של תורה לעונג וכיבוד השבת וזהו הציווי דקדושתו:
והנה הרמב"ם ז"ל ר"פ ל' מה' שבת כתב ב' דברים מד"ס שנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג ומפרש שם ה"ב איזהו כבוד כו' ע"ש כל הנמשך עד הלכה ז' ובה' ז' איזהו עונג כו' יעו"ש כל הנמשך. ומה דמייתי כבוד מקרא דלקדוש ה' מכובד יש לעיין דבשבת קי"ט סע"א א' זה יוה"כ כו' וע"ש ברש"י ד"ה מאי מדכתיב כו' לאו אשבת קאי והול"ל נמי הסיום דוכבדתו דזה קאי אשבת כדאי' שם וברש"י ד"ה וכבדתו ע"ש. וגם בזה יש לעיין דשם דריש מוכבדתו להקדים ולאחר וע"ש ברש"י ד"ה להקדים וד"ה לאחר דזהו כבודו. ומבואר לרמב"ם דפלגינהו בתרתי ע"כ דאף דההיא בענין אכילה הוא אין בקדימה ואיחור משום עונג טפי אלא משום כבד וא"כ קשה ארמב"ם שכ' ד"ז שם ה"ח בענין עונג. ואולי אה"נ ההיא לאו משום עונג רק משום דלא זכר דיני אכילה עד שם כתב גם זה שם אף דההיא משום כבוד. אך לשון הטוש"ע סי' רפ"ח ס"ז משמע דמשום עונג הוא וכן הדעת נותן גם למ"ש רש"י באיחור שמתאוה לאכלו יש בזה עינוג טפי דנפש רעבה כל מר מתוק ומרגיש טעם ועונג באכילתו יות וכ"ש המקדים שמקדים לעינוגו. והי' נראה מזה דכיבוד ועונג חדא הוא והכיבוד הוא לבקש עצות לעינוגו. וזה הי' נראה דעת בה"ג שמנה גם מצות דרבנן מדברי קבלה ומנה רק עונג ולא כיבוד משמע דס"ל דחדא הוא. ואולי טעמו דרמב"ם דס"ל סתמא דגמ' שם קי"ג סע"א דדריש מוכבדתו שלא יהא מלבושך כו' והיינו כדדרשינן על מכובד בכסות נקיה פליג אדרב ושמואל דדרשי' לי' להקדים ולאחר ואף דהלכה כוותייהו בגוף הדברים וכדאמר רב פפא שם אח"כ דהוא לפרש דבריהם כמ"ש בתוס' ד"ה רב מ"מ הא דדרשוהו מוכבדתו אינו הלכה. אבל זה דחוק לדחות הך דרשא דרב ושמואל ובלא"ה גם לענין שינוי מלבושים וכסות נקי' יש לעיין למה לא יהי' גם בכלל עונג לפמ"ש בס' יראים שם וכמו שיש עונג באכילה כך יש עונג בהנאת הגוף ומצוה על האדם לענג עצמו בהנאת גופו שגם הוא נקרא עונג דכתיב אשר לא וגו' על הארץ מהתענג ע"כ וגם רמב"ם מודה לזה שכ' שם הי"ד תשמיש המיטה מעונג שבת הוא (וכן ברש"י כתובות סב ב' ד"ה מע"ש) ונלמד ג"כ מהאגדה שמביא ב"י סי' רפ"ח ד"ה ומ"ש בשם אגור ושה"ל דרע"ק הי' בוכה שהוא עונג לו ובטור שם לענין תענית חלום שהוא עונג ומה דצריך תענית לתעניתו על שביטל עיקר עונג שבת ע"ש. ור"ל דעיקר העונג באכילה כמשמעות הגמ' שם קי"ח ב' במה מענגו כו' וכמ"ש בס' יראים שם ומנ"ל דעונג מקרי אכילה דכתיב אז תתענג וגו' והאכלתיך וגו' (י"ל מדנקט לשון אכילה בשכר עונג ש"מ דהעונג הוא ג"כ באכילה והשכר מדה כנגד מדה) ומ"מ מסיק דה"ה לד"א כנ"ל רק דעיקר עונג האדם הוא באכילה ושתיה אבל ה"ה נמי לד"א. וכן בטור סי' ר"צ והגהת רמ"א שם ס"א לענין שינה ובסי' ש"א ס"ב וט"ז סק"א ע"ש ובמג"א סק"ד לענין קפיצה וראי' ובר"ס ש"ז ס"א בהג"ה לענין דבורים ע"ש בתה"ד דילפה מקפיצה וכן לענין חימום בד"מ סי' רע"ו מהמרדכי ויהא חלקי עם המתחממים כו' יתענגו כו' ע"ש. מבואר דמשום מצות עונג אתו עלה וכ"ה בתשובת מהרי"ל ס"ס קס"ו ע"ש ובחי' המאירי שבת קיח א' מביא ירושלמי במה מענגו ח"א בשינה וח"א בת"ח ולא פליגי כאן בתלמיד כאן בבעה"ב ופי' רבותי תלמיד מענגו בת"ת ובעה"ב בשינה ואני אומר בהיפך כו' יעוש"ב אלא שלא מצאתי זה כעת בירושלמי שלפנינו והלשון שמביא שם אח"כ עוד משם הוא לפנינו בפ' ט"ו ה"ג בקצת שינויים (ומ"ש שם ע"י שהוא מטריח בחול ואין לו פנאי נתנו כו' לפנינו בירוש' ע"י שהפה זה מסריח והגהתי מכבר מעצמי טרם בא לידי ס' המאירי בגליון דנ"ל דצ"ל מטריח וכ"ה בתניא רבתי ר"ס י"ח טורח ע"ש. ושוש מצאתי כן גם בא"ז גדול ח"ב ריש הלכות מוצ"ש ר"ס פ"ט הגי' טריח וכתב ובחול ע"י שהוא טריח ואין פנאי לעסוק בהם בד"ת כו' ע"ש) ולהשון הקודם איננו שם ומ"מ הרי פשוט כן בפי כל הפוסקים וא"כ גם כסות נקיה למה לא יתחייב משום עונג דודאי האדם מתענג כשמלובש בבגדים נאים. ובברכות נ"ז ב' דדירה נאה וכלים נאים מרחיבין דעתו של אדם. ומיהו י"ל דאיכא נ"מ אי משום עונג כשהוא אין לו עונג מזה אין מצוה וכמבואר בסי' רפ"ח ס"ב וג'. משא"כ משום כיבוד דזהוא מאחרים וכהא דמייתי שם דקרי למאני מכבדותא ואפי' הוא אין לו עונג מזה צריך להחליף מפני כבוד השבת דמ"מ כבוד יש בזה לכל אדם אבל מ"מ סתימת הלשון שלא יהא כו' דחוק. ואפ"ל דקאי אהא דאם אין לו ישלשל הקודם שם דההוא ודאי נראה דאין בו משום עונג דרק בכסות נקיה ונאה האדם מתענג ולא במה שמשלשלה ואף לרש"י שם דהוא מדת עשירים כו' וכן נראה מלשון הגמ' שם דמחשיבו כרמות רוחא נראה דאין בזה משום עונג כלל. ולפי הטעם שקצרים שכ' משום מלאכה א"כ בשבת הרי הכל כעשירים שאין עושין מלאכה ושפיר ראוי להיות ארוכים ואין נראה בזה כעשיר. אבל מ"מ זהו כבודו דשבת להראות במלבושיו שא"צ למלאכה בו וע"ש בהמאירי לשם משמע כמ"ש. ובחי' המיוחסים להר"ן שם כ' בד"ה ישלשל שלא יגביה כנפי כסותו תחת אזורו כמנהגו בחול כדי שלא ילך בכובד ראש ע"כ. משמע דבהגבהת בגדים איכא כובד ראש וצער. וא"כ יש בשלשול משום עונג אבל לא משמע כן מהגמ' דאם א"ל להחליף ישלשל מבואר הא יש לו להחליף א"צ לשלשל כלל ופ"ד אף בבגדי שבת שמחליף נמי ישלשל שלא יהי' בכובד ראש וע"כ כמ"ש דאין בזה נ"מ רק להראות כבוד שבת וכשמחליף ומראה כבודו בחילופם סגי בהא וע"ש בגמ' קמ"ז א' משמע דדרך להתנאות בהגבהת בגדים ולא לשלשל ע"ש. ולשון רמב"ם שם ה"ג משלשל כדי שלא יהא כו' משמע דאין שום טעם לשבח בשלשול מדלא ביארו ורק כדי כו' שיהי' איזה שינוי משבת לחול וזהו כבודו לשנות באיזה דבר עכ"פ ומ"ש בגמ' שם דמתחזי כרמות רוחא היינו דשינוי המלבוש באיזה דבר בכל פעם הוא דרך גיאות. ונראה דגם הא דלהחליף סתם משמע אפי' אין אותו בגד שמחליף נאה ונקי טפי מזה שהולך זה כבודו להחחליף עכ"פ כדי לשנות מלבושיו ושפיר קאי אכל הא דלעיל ומדוייק הלשון שלא יהא מלבושך של שבת כו' ולא אמר כמ"ש אקרא דמכובד זה יוה"כ כבדהו בכסות נקיה והוא כלשון הברייתא דמכילתא ותו"כ כנז"ל ה"נ היל"ל וכבדתו כבדהו בכסות נקיה אלא דזה א"צ לרבויי מכיבוד דכבר נלמד מעונג ורק ביוה"כ דלא כתיב בי' עונגד ומשום דלא שייך בי' עיקר עונג דהוא באכילה ושתיה ע"כ כתוב בי' כיבוד ועיקרו בכסות נקיה שזהו עיקר הכבוד אבל הך דשינוי בעלמא אין זה עיקר כבוד רק מוכבדתו דרשינן דעכ"פ לא יהא מלבושך כו' אף שאין הידור בזה יותר זהו כבודו נשנות עכ"פ. וי"ל לפ"ז שפיר ב' הדרשות דוכבדתו הם ענין אחד דגם הא דלהקדים ולאחר דתלי רק בשינוי הרגילות משמע דאין בזה עונג לו טפי דמאחר שמתפנקים גם בימות החול מסתמא היו עושים כפי מה שהיו מתענגים ונוחים יותר אלא דזהו כבודו של שבת לשנות עכ"פ בכל דהו מבחול אף דליכא נ"מ וזהו משום כבוד לבד לרמב"ן כופשטי' דגמרא מוכבדתו דוקא ודוגמת דרשא דהתם לענין מלבושים ה"נ לענין מאכלות ואין מחלוקת כלל. וע"ש ברמב"ם ה"ה כתב גם סעודה כשא"צ אלא לכזית בכלל כבוד ע"ש והיינו כיון דא"צ ליכא עונג ועושה רק משום כבוד יעו"ש. וכן בלשון התוס' (פסחים קא.) סד"ה טעימו. ולפ"ז הנך דרשות דוכבדתו אינם בעיקר הכיבוד וכ"נ בלשון רמב"ם שפתח בהלכה ב' איזהו כבוד זה שאמרו כו' לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין כו' ואח"כ בה' ג' כ' ומכבוד השבת שילבש כו' ע"ש. הנה עשה עיקר הכבוד ענין אחר ושינוי הלבוש כייליה אח"כ מכלל הכבוד. ויש לדקדק עליו מאחר דבגמ' דרשו מקרא דמכובד כסות נקיה הול"ל זה לעיקר מצות הכבוד. והמאירי שם קי"ג א' ד"ה זהו כתב כבוד שבת ומן הגדולים שבהם הוא שיכבדה בהחלפת מלבושים שנא' וכבדתו שלא יהא כו' ע"כ. הנה פשיטא לי' דזהו הגדול שבכבוד והיינו מדדריש לי' מוכבדתו. והוא הבינו לשינוי בגדים נאים ואולי מפרש טעם שינוי הלשון שלא יהא כו' הוא שיהי' דוגמת הלשון דאח"כ שם אסיפי' דההיא קרא שלא יהא הילוכך כו' ושלא יהא דיבורך כו' ע"ש. אך רמב"ם לטעמי' דנפקא לי' כיבוד ממכובד ולא מוכבדתו כנז"ל ונראה דמהכא הוא דנפ"ל דוכבדתו לא אתו לעיקר מצות כיבוד מדדריש שלא יהא כו' והוא דייק משינוי הלשון וגם ממשמעות לשון הקודם דקאי אשינוי בעלמא כנ"ל וההיא ודאי לא יעקר כיבוד כיון דאין עצמותו כבוד רק הואיל ונצטוו בכיבוד ע"כ גם היכי דא"א לו צריך עכ"פ איזה שינוי לסימן כבוד וע"כ דעיקר כיבוד ילפי' מלקדוש ה' מכובד ואף דדרשינן לי' איוה"כ היינו משום דביוה"כ לא שייך עונג אלא כיבוד לבד ומשום דהדר אמר ולקדוש ה' משמע דלא בשבת לבד דקאי בי' קאי ולרבויי ד"א חוץ משבת נמי אתי וכמ"ש רש"י ומ"מ ודאי גם שבת לא נפיק מכללו דהא קדוש ה' סתמא כתיב וגם שבת קדוש לה' וכן יו"ט נמי וכמש"ל מרמב"ם וכ"ש שבת. ולכן מייתר וכבדתו וע"כ דרשי' מיני' תוספות כיבוד בשאי אפשר לעשות כיבוד גמור עכ"פ ישנה ואין זה עיקר הכיבוד הנלמד מלקדוש וגו' וביוה"כ דלא שייך עונג זהו עיקר כיבודו. אבל בשבת דכתיב עונג הרי גם זה מעונג נמי שמעינן לי' כנ"ל. ואף שמ"מ הוא בכלל כיבוד ג"כ ויש נ"מ היכי שאין מתענג בזה כנז"ל וע"כ כתבי' גבי כיבוד מ"מ אין זה עיקר מצות הכיבוד דקרא בשבת וע"כ פתח בד"א. ומ"מ צ"ע מה דפתח ברחיצת פניו ידיו ורגליו כאילו זהו עיקר מצות כיבוד דקרא והרי בגמ' כ"ה ב' דמייתי בהה"מ שם אי' רשות ואני אומר מצוה ממנהגו של ר' יהודה בר"א ע"ש. ואי היינו כיבוד דקרא הרי מצוה גמורה הוא לד"ה ולא צריך לבוא עלה ממנהגא דריב"א. ועי' בחי' המיוחסים להר"ן שם בשם התוס' והר' יהונתן ומורו דלאו מצוה ממש הוא אלא מנהגא והוא כתב משום מצוה לשמוע דברי חכמים ע"ש והיינו ד' ר"י ומבואר דלא מקרא דכבוד ילפינן לה. ונראה כיון דקרא לא מפרש במה מכבדו ע"כ הכתוב מסרו לחכמים ומ"ד רשות ס"ל דלא כיילי' זה בכלל מצות כיבוד לעשותו חובה. וממנהגו של ריב"א למדנו דס"ל דגם זה בכלל כיבוד וכיון דרמב"ם פסק דמצוה ע"כ ס"ל דזהו מעיקרי הכיבוד דקרא. אלא דמדברי חי' המיוחסים הנזכר משמע דאלו הי' מצוה גמורה הי' ראוי לברך עלי' ע"ש. אבל לא ידענא למה לא הוקשה לו גם במצות עונג דאין מברכין אף דהוא מצוה גמורה וצ"ל דדוקא נר שבת דמצוה חיובית הוא לכ"א לקנות עכ"פ נר מברכין אבל שאר עונג וכיבוד הכל כפי מה דאפשר לי' וע"כ קרי שם לנר חובה ורחיצה מצוה היינו דאינו חובה גמורה ע"כ לעשותה עכ"פ רק מאן דאפשר עביד ומצוה הוא כשאר עונג ועל מצוה כה"ג לא תיקנו לברך ועי' בא"ז גדול ח"ב בה' ע"ש סי ז' כתב ארחיצה מצוה היא שמקבל עלי' שכר אם קיימה ואם חסרה אינו נידון עלי' ע"כ. ור"ל משא"כ חובה וכמ"ש כיוצא בו בס' המנהיג בדין תפלת ערבית סי' פ"ה בשם ר"ה גאון דמצוה דהוא חובה אין לא עביד אית לי' עון ויש מצוה דרשות שאינה חובה כצדקה וגמ"ח דאי עביד יש לו שכר ואי לא לית לי' עון ע"ש. ושפיר גם זה מצוה גמורה דאורייתא כצדקה וגמ"מ ומ"מ אינה חובה. ובהמאירי לשם כתב רחיצת ידיו ורגליו כו' רשות והמרבה בתענוג נקיות ובחיבוב מצות שבת הר"ז משובח ע"כ. ולא ידענא טעמו לפסוק כמ"ד רשות נגד הרמב"ם וכל הפוסקים ולא הזכיר דעתם כלל. ולשון המרבה לקח מרמב"ם סוף ה"ו ע"ש. ומ"ש בתענוג נראה דס"ל דגם זה משום עונג וגם זה נגד דברי רמב"ם שכתב משום כיבוד. ואף דהגוף נהנה ברחיצה כמ"ש בברכות (נז:) זהו בשעת רחיצה וההוא בע"ש הוא. ואף דרש"י שם ד"ה רחיצת כתב ערבית ליל שבת מ"מ לשון רמב"ם שם מבואר דר"ל בע"ש ממש וכפשטות לשון הגמ' בעובדא דריב"א ועוד דע"כ צ"ל כן בההיא עובדא מדלבש סדינין המצוייצין אח"כ ע"ש ע"כ ביום הו' גם לרש"י. רק המאירי קרי לנקיות הגוף ע"י הרחיצה תענוג אבל אפי' יהיה כן נראה דאין מצותו משום עונג דהרי בשבת עצמו לא מצינו מצות רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין דע"ש גם קודם שגזרו עלי' וע"כ עיקרו מע"ש כמכין עצמו לקראת המלך וכמ"ש רמב"ם ומשום כבוד נגעו בה:
פרק ה
ובס' יראים סי' ק' במצות נר שבת (שמנאה בה"ג בפ"ע) כ' יען אמרו נביאים לכבד השבת דכתיב וכבדתו וגו' אמרו חכמים מצוה להדליק נר בשבת לכבוד שבת כו' ועד דלא אתא ישעי' גמרא גמירי לה כו' ע"כ. הנה גם הוא מנה מצות כבוד בפ"ע אלא דס"ל דהיינו מצות נר שבבה"ג מדקבעו ברכה עלה וקבעוה חובה ש"מ זהו עיקר מצות הכיבוד. ועי' ברש"י שבת כ"ה ב' ד"ה חובה כתב ג"כ כבוד שבת הוא שאין כו' ע"ש. אלא דהא דמייתא מיומא שם אמרו דל"ד מי שרואה ואוכל כו' ודאין שבעין וטוב מראה עינים כו' ע"ש. מבואר דמתענג בסעודתו טפי כשהוא לאור הנר וא"כ יש בזה משום עונג ג"כ וכ"ה בתוס' ד"ה הדלקת משום עונג ושם בד"ה חובה כתב הוא חובה של מצות עונג שבת. וכן המאירי שם כתב דחובה מד"ס מפני שהיא ראש לכל עונג שאין עונג בלא אורה ע"כ. וכן בתניא רבתי ר"ס י"ג עש"ב וא"כ בכלל מצות עונג הקודמת הוא. ובדברי רמב"ם יש בזה ג"כ סתירה דשם הלכה ה' במצות כבוד כתב וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת ויהיה נר דלוק כו' שכל אלו לכבוד שבת הן ע"כ הרי מנה גם נר במצות כבוד. אבל ברפ"ה ה"א במצות הדלקה כתב שזה בכלל עונג שבת ע"ש. ומכללות דברי רמב"ם שם בפ' ל' בענין כבוד למדתי והבנתי דכל מה שאדם טורח מקמי שבתא לצורך שבת הכל בכלל כבוד הוא ואפי' יהיה הטורח לצורך דבר של עונג. וכן בדין כי העונג אינו אלא בשעה שמתענג ביומו אבל מצות כבוד הוא כל מה שעושה לכבודו. וע"כ שפיר כל מה שטורח גם מקודם הרי כבוד שבת הוא שטורח בשבילו דא"צ שיהי' הכבוד ביומא דוקא וכן דרך לטרוח לכבוד המלך טרם בואו וזהו עיקר כבודו בטורח שהוא עוד טרם בואו. וכ"ה לשון הגמ' קי"ח ב' אפי' דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג. הנה אף דהוא עונג על העשייה אמר לשון כבוד ואותו ענין ג"כ ברמב"ם שם הל' ז' אפי' כו' משום כבוד שבת הרי זה עונג ע"ש. ואף דיש לדחוק קצת לפי מש"ל דיש לשנות משום כבוד גם כשאין עונג. א"כ אפשר לומר גם בזה הך דבר מועט וכדמפרש בגמ' שם כסא דהרסנא וברמב"ם שם שלק וכיוצא בו. י"ל דאין בו משום עונג רק כיון דא"א לו בענין אחר ועשה עכ"פ איזה דבר נוסף לכבודו יצא בזה מצות עונג ודבר זה מוכבדתו ילפינן וע"כ שפיר אמר בזה לשון כבוד. וגם בהא דלהקדים ולאחר לפ"ז משום דיצא בזה ידי עונג ג"כ כיון דא"א לו בע"א ע"כ כתבו רמב"ם שפיר בענין עונג. אך פשטות הגמ' משמע דמתענג קצת באותו דבר מועט וע"כ נקט כסא דהרסנא וע"ש ברש"י ודסגי בעונג מועט וע"כ כמ"ש דהעשיי' דמקמי שבת משום כבוד הוא. וכן משמע עוד שם קי"ט א' בשביל שמכבדין את השבת ומייתי עובדא דעל כל בהמה נאה אמר זו לשבת ע"ש והרי דבר זה משום עונג דשבת הוא והול"ל בשביל שמענגין אלא דהשכר הי' על ההזמנה דחול ולא על גופו של עונג וד"ז מצות כיבודו הוא. ומיהו י"ל שם א' קצב הייתי כו' ולמכור לאחרים עשה א"כ לדידי' אפשר לומר דלא היה בזה משום עונג ג"כ רק לאחרים והוא לא הי' המענג רק שרצה שאחרים יתענגו זה ודאי משום כבוד לבד. ומה"ט צל"ע על ראיית הא"ז והובא בד"מ וב"ח וט"ז ומג"א הנז"ל דב"ה מודו לב"ש מעובדא דקצב הנזכר דעביד כב"ש וקיבל שכר ע"ש ולפמ"ש מה ראי' ב"ה נמי לא פליגי אלא באדם לצורך עצמו דע"ז אמרו ברוך ה' יו יום דהש"י מזמין לכל יום פרנסתו השייך לאותו יום וכיון דנזדמן לי' לאותו יום ס"ל שלא להניח לשבת אבל קצב דלא לצרכו הי' אלא למכור לאחרים י"ל גם הלל הוה עביד בזה כשמאי. וצ"ל דס"ל דעיקר כונתו וכן שכרו הי' על מה שעשה לצורך עצמו. ומ"ש קצב הייתי היינו דלא הי' עשיר שהי"ל בהמות לשחוט לצורך עצמו כדשמאי רק לפי שהי' קצב הי' מצוי בידו בהמות וע"כ הי יכול להניח המעולה לשבת אבל כונתו במה שהניח הי' בשביל עצמו לכבוד שבת. ובשביל אחרים י"ל איפכא דגם שמאי מודה להלל דאין לו לחוש להניח דשמאי נמי לא עביד אלא משום עצמו דוקא. וא"כ שפיר מוכח נמי מ"ש. ובלאה"נ גם בהא דב"ש הלשון בביצה (ט"ז א') כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת קרי לזה כיבוד והדבר מבואר ג"כ מעצמו וכמ"ש:
ולפ"ז שפיר אין סתירה בדברי רמב"ם דאף דגוף ההדלקה כדי שיהנה לאורו בשבת ויתענג בו מ"מ שפיר כיילי' ג"כ בהדי תקון הבית שמשום כבוד דהתקון מקמי שבת אף מה שלצורך עונג הוא בכלל כבוד ומיושב גם לשון רש"י דאף דיש בו עונג בסעודה מ"מ מצות ההדלקה מבעוד יום משום כבוד נגעו בי'. וזהו ג"כ דעת הס' יראים ושיטת בה"ג לפ"ד דמצות נר שבת מוכבדתו הוא ומשום כבוד דאי רק משום עונג הוא א"כ קיום מצותו הוא בליל שבת כשמתענג לאורו וההדלקה אינו אלא הכשר מצוה כדי שיוכל להתענג אח"כ בזמנו והרי זה כעשיית סוכה קודם החג כדי לישב בה בחג וכתיבת תפילין להניח וכיוצא והרי בהני א' במנחות מ"ב ב' דכל דעשייתה לאו גמר מצוה אין מברכין על העשיי' ואמאי מברכין אקב"ו להדליק אהדלקה וע"כ דלא משום מצות עונג הוא רק משום מצות כיבוד דהוא מצוה בפ"ע ומה שמכין לכבודו מקמי שבת זהו שפיר גמר מצותו ולא הכשר לבד ע"כ מברכין ושפיר אין זה בכלל מצות עונג אלא בכלל מצות כבוד ומצוה בפ"ע הוא וס"ל דזהו עיקר מצות הכיבוד שאמרו חכמים בפי' וכבדתו שמסרו הכתוב לחכמים ומדלא תיקנו ברכה אלא על הנר ע"כ דזהו עיקר במצות כיבוד והיינו דמייתי מוכבדתו ולא מרישי' דמכובד אף דשבת נמי נשמע מינה כיון שעיקרו ליוה"כ וביוה"כ א"א לומר אנר דהרי מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין וגם דאסור באכילה ואין בו הכשר לעונג בסעודה וע"כ אמרו אכסות ממילא גם שבת דנשמע מינה ג"כ היינו בדוגמא דיוה"כ ואין לכלול מצות הדלקה בו וע"כ אמר מוכבדתו. ואף דבגמ' דרשינן מיני' מילי אחריני צ"ל דודאי כל מיני כבוד הם בכללו ונפקי מיני' ועיקרו למצות הדלקה ולא הוצרכו לפרש שם רק מה שיש לכלול בו עוד שאר עניני כבוד ובכ"מ מייתי לי' על הענין המדובר שם בפ' ואלו קשרים דמיירי לענין בגדים ובפי' כל כתבי לענין אכילה דכל עניני כבוד ילפינן מהתם: