אור ברסלב
פרי צדיק ספר קדושת שבת

פרי צדיק· רבי צדוק הכהן רבינוביץ

ספר קדושת שבת

הקדמה

פרק א

בס"ד קונטרס קראתיו קדושת שבת ליקוטי איזה גרגרים פסקי פסקי מהעולה במחשבה לפני במילי דשבתא. יומא דמרי צבי בי' לברכו ולקדשו:

קדושת השבת נמשך מעבודת ו' ימי המעשה. כפשטי' דקרא בפרשת יתרו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת. וכן בס"פ תשא ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. ובפרשת משפטים ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי וגו'. (אבל מ"ש ר"פ תשא (ל"א ט"ו) ששת ימים יעשה מלאכה וגו' וכן בר"פ ויקהל ששת ימים תעשה מלאכה. שם ניחא דקאי אמלאכת המשכן וע"כ אמר לשון יעשה ותעשה דמשמע מעצמו וכמשרז"ל ע"פ הוקם המשכן. וע"פ והבית בהבנותו.) ולאיזה צורך פתח הא דששת וגו' שאינו אלא רשות והול"ל רק ביום השביעי וגו' אבל גם בטעמא דיהיב לפי שהש"י קידשו אמר ג"כ כי ששת ימים עשה וגו' וינח וכו' ע"כ בירך וגו' הנה דרק ע"י מעשה בו' ימים הקודמים ונח בז' עי"ז בירכו וקידשו. וכ"א במעשה בראשית ויברך ויקדש וגו' כי בו שבת וגו' דכל קדושתו ע"י שבו שבת ממלאכה הקודמת. וכמ"ש בשאלתות ותנחומה פ' בראשית. כמאן דבני ביתא וגמר לעבידתי' ועביד יו"ט ע"ש. והאדם נברא בדוגמא העליונה כמ"ש בצלמינו כדמותינו ומה שפעל השי"ת בימי בראשית הן דוגמא לפעולת האדם כל ימי עולם כי כל מה שברא הקב"ה צריך תיקון כמשרז"ל בענין המילה שהראה השי"ת שאפילו בריאת גוף האדם לא נעלם עדיין בבריאה וצריך תיקון ע"י האדם. וע"ד שאמר לי' רע"ק לאותו מן דמעשה בנ"א יפים יותר כמו שהראהו בחוש מגלוסקאות וחטים. כי ע"ז הי' תכלית בריאת העולם והאדם בתוכו בצלם אלהים להיות הוא המשלים ומתקן כל הבריאה כולה. וזהו צד צפון הפתוח כמשארז"ל ושם משכן הבחירה ולעושי הרע מצפון תפתח הרעה וגו' ולבוחרים בטוב מצפון זהב יאתה. והוא האוצר של י"ש שאין לו להקב"ה בעולמו אלא זה בלבד. שזה אינו בגזירה רק תלוי בבחירת אדם כמו שכתוב הכל בידי שמים חוץ מיראת שמיים. וכה"א מה ה' שואל מעמך דייקא כי אם ליראה. ואדם לעמל יולד ואף באדם הראשון קודם החטא נא' וניחהו בג"ע לעבדה ולשמה ונ"א ואדם אין לעבוד את האדמה. ורז"ל א' לעבדה במ"ע ולשמרה במל"ת. וכ"א (בסנהדרין צט רע"ב) ע"פ לעמל יולד אינו יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה כו' הוי אומר לעמל תורה נברא. דזה היה בריאת האדם לצלם אלהים שהוא השם הנזכר בתחילת הבריאה. בראשית ברא אלהים וגו' שיהי' הוא המשלימה בעבודתו. וכולהו גופי דרופתקי נינהו. רק שיש שעמלו בדרך ארץ שקדמה לתורה ובאותן ב' אלפים תוהו שעדיין לא ניתנה תורה נא' ג"כ לא תהו בראה לשבת יצרה שיהי' עוסקין עכ"פ בישובו של עולם. וישמרו ז' מצות בני נח ובזה הי' די לשלימות אותן דורות דשני תוהו. וכמ"ש (בב"ר פ' לט) דבארם היו אוכלין ושותים ופוחזין א' אברהם הלואי לא יהי' לי חלק בארץ הזאת. ובא"י ראה עסוקין בניכוש ועידור. א' הלואי יהי' חלקי בה. דע"ז ה' בריאת האומות וכנען ביחוד עבד עבדים לאחיו לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני אלהים. זה אברהם וזרעו בנ"י שהם יולדו לעמל מלאכה כמ"ש בן זומא (ברכות נח.) כשעמד ע"ג מעלה בהר הבית ר"ל כשראה עצמו מעולה שבמחנה לוי מאותן הנלוים אל ה' עד שהגיע למדריגה שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה. כמ"ש שם (ו סע"ב) כי הוא בתורתו ובעבודתו תיקן כל העולם כולו ע"כ אמר אז ברוך שברא כל אלו לשמשני. כמה יגיעות כו' כי אם אין דרך ארץ אין תורה דאם אין קמח אין תורה ואם יחרוש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עלי' אבל כשישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים ועמוד זרים ורעו וגו'. וכמ"ש שם (ל"ה ב) וטובי לדזכי והוי דרופתקי דאורייתא להיות עמלו כל ימיו בעמל תורה והם בעלי תורה. שהם ממש שדוגמא עליונה וצלם אלוהים דצורתו של יעאע"ה חקוקה בכה"כ שהוא מדת האמת ואין אמת אלא תורה. ומאן דאחיד באורייתא אחיד בקוב"ה. וכמו שהשי"ת ברא העולם כולו בדבר ה' ורוח פיו וי' מאמרות ולא בעמל ויגעה כן הם מקיימין העולם ומשלימין אותו ברוח פיהם בתורה שהוא הדפוס של כל מעשה בראשית כמ"ש בב"ר רפ"א וע"י העסק בה הוא השלמת כל מע"ב:

וזהו עמוד הראשון מג' עמודים שעליהם העולם עומד הגדול שבהם עמוד התורה שכנגד יעקב אע"ה שנקרא שמו ישראל ע"ש הת"ח היוצאים ממנו דאותן נ' עמודים הם הג' עמלים שזכרו בסנהדרין שם ע"פ לעמל יולד. עמל מלאכה ושיחה ותורה.

ובוודאי אין הכוונה במלאכה לל"ט מלאכות הגשמיות במלאכת עו"הז לצרכי האדם דלא יעלה על דעת דע"ז הי' תכלית בריאת אדם בעולם הזה ורק בריאת העכו"ם והעבדים כנענים היו לתכלית זה וכמו שיהיה לעתיד כ"ח מאות מעכו"ם עבדים לכ"א מישראל כמשארז"ל ויהי' בהם הריבוי כ"כ כמו שהוא בבע"ח לצורך האדם שיהי' מוכנים לעשות מלאכתו וכל צרכיו כדי שיהי' לבו פנוי לד"ת. וכן מ"ש לשיחה ח"ו להעלות על דעת שיהי' הכוונה לשיחה בטילה ורבוי דברים של מה בכך לענג גופו או דברי מו"מ וכדומה שיהי לזה תכלית הבריאה. וע"ש במהרש"א וברי"ף בע"י שנדחקו בזה והמע"ש יראה מה שיש להשיב ע"ד ואין להאריך כאן:

והפשוט לדעתי דהכוונה בעמל מלאכה הינו במעשה מצות בפועל במלאכת ה' וכנ"ל על לעבדה ולשמרה במ"ע ול"ת וזה העמוד גמ"ח שגם עליו העולם עומד במעשה מצות בפועל שעושים בעלי מצות שעתיד הקב"ה לעשות להם צל אצל בעלי תורה כי הם ג"כ מקיימין ומשלימין העולם ע"י עבודת ושמירת המצות בפועל והוא העמוד גמ"ח שכולל כל המצות כמ"ש גומל נפשו איש חסד וכמ"ש (בשבת ל"א א) דעלך סני לחברך לא תעביד זה כל התורה כולה. ואידך פירושא זיל גמור. וע"ש ברש"י וזהו גמ"ח. ובירוש' ומד' נקרא בכל מקום צדקה בשם סתם מצוה ונראה כי הוא כוללת הכל כי קיום העולם ע"י מעשה המצות צריך לתרי"ג מצות התורה כולם. כי בכל מצוה יש קיום לנבראים פרטים כמו דרך משל ע"י השחיטה תיקון הבע"ח וע"י המצות שבתבואה תיקון הצומח וכדומה וכידוע כי המספר תרי"ג הם נגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם לתקן בהם קומת גופו ונפשו. והאדם הוא עולם קטן. ומסתמא כן הוא ג"כ בעולם הגדול שהוא דוגמתו ממש ועל ידיהם נתקן חלקי העולם כולם ואפשר לתקן הכל במצות הצדקה לבדה שא' (בב"ב יא א) המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ובקיום עולם קטן אם זכה לבנ"א מהוגנים ה"ה כמקיים עי"ז העולם הגדול כולו אלא שע"י כל המצות הוא בפרטות ובפועל בעולם כולו וע"י הצדקה הוא רק בכלל וכאלו. ומ"מ ה"ה דרך כלל שקולה למצות כולם בפרט להיות נקרא מצוה סתם. וכן לגמ"ח הגדולה מצדקה כמ"ש (בסוכה מ"ט ב) וגם הצדקה נקרא גמ"ח כי אינה משתלמת אלא לפי חסד שבה כדאי' שם. ועוד טעם שנקרא מצוה סתם כי הוא מצוה המצוי בכל ישראל כי אפי' פושעי ישראל שא' דמלאים מצות כרימון היינו במצות הצדקה וגמ"ח בפרט דבזה אפי' פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין ושאר רשעי ישראל היותר גדולים שאין בה שום לחלוחית של מצוה מ"מ הם מלאים ג"כ במצות הצדקה וגמ"ח שישנו בכל זרע ישראל שהם רחמנים וגומלי חסדים כמשרז"ל אם לא אותן דמערב רב קאתו כמ"ש (בביצה לב:) וע"כ לא ידח נדח מזרע ישראל אפי' מהיותר גרועים בתכלית יש בהם איזה שורש טוב בהעלם הנטוע מאבותם בהיותם זרע אברהם יצחק ויעקב שיצא לפועל באיזה מעשה של צדקה או גמ"ח שעשה מימיו לנפש א' מישראל שהזמין לו השי"ת ההגון לפי ערכו שיוכל לזכות על ידו. להיות לו עכ"פ חלק מה הנשאר ממנו לעוה"ב וזהו נגד אאע"ה שהוא הראשון שהקים עמוד של גמ"ח בעולם. והוא האשל שנטע בבאר שבע וע"כ הוא העומד להציל כל ישראל מדינה של גיהנם כמ"ש (עירובין יט.) ומשום דמלאים מצות כרימון כדאי' שם וזהו עמל מלאכתם בעוה"ז הנשאר קיים לעולמי עד. שבעבורם נולדו ולא היתה יצירתם לבטלה:

ועמל שיחה אין שיחה אלא תפלה. כמ"ש (ברכות כו:) וילפי' מקרא דיצחק לשוח בשדה. כי אברהם התחיל בעמל מלאכה שיגע כל ימיו בעבודת הש"י בפועל ממש. וכל מעשיו ופעולותיו כל ימיו הי' רק לשמים ולהשלים עי"ז כל העולם כולו. ואף תפלתו נקרא שם בלשון עמידה. שהוא פעולת הגוף. אבל של יצחק נקרא שיחה כי הוא המתחיל בעמל שיחה. והוא עמוד העבודה כמשארז"ל (תענית ב.) עבודה שבלב זו תפלה. כי עיקר עבודת התפלה בלב. כמ"ש (ברכות לא.) דצריך שיכוין לבו לשמים. והינו שעבוד הלב לאביו שבשמים שבלשון המשנה (ר"ה כט.) וזהו העבודה שבלב דהעיקר לידע לפי מי הוא מתפלל ושיהי' כעומד לפני המלך כמשארז"ל. וזהו כיוון ושעבוד הלב לשמים. שעי"ז שיראה עצמו כאילו מלך גדול עומד עליו יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד הש"י כמ"ש במורה נבוכים הובא בהג"ה ריש או"ח. והוא היראה שג"כ עיקרה בלב וכמ"ש (בימוא עב:) ע"פ ולב אין וזהו דרגא דיצחק דמחוי להו הקב"ה בעיניהו כמ"ש (שבת פט:) שע"י הראי' בא ליראה ופחד יצחק. וזוכה לעבודה שבלב זו תפלה ונק' שיחה לגבי הדיבור דד"ת שזהו עיקר הדיבור דבדבר ה' שמים נעשו. שהוא דיבור התורה שהיא הכלי אומנות לב"ע. כמ"ש בריש בר"ר. וזהו הדיבור דהקב"ה ודיבורים דתפילה הם הדיבורים דכנס"י מה שאשה מספרת עם בעלה וזהו נקרא שיחה והיא נוקבא לגבי הדיבור דדכורא וממ"ש (סוכה חא:) לדייק מל' משיחתו ולא מדבריו. דשיחת חולין של ת"ח כו'. למדנו דשיחה הינו שיחת חולין. ונקרא כן דיבורי התפלה לגבי ד"ת. כמ"ש (שבת י'.) מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ואין הכוונה על צרכי בנ"א שמתפללים עליהם שהם חיי שעה. וכדפירש"י שם. דאינו מספיק משום זה להחליט השם חיי שעה. דאטו ליכא נמי בקשות על חיי עולם. כבקשת החכמה ודעת ותשובה וסליחה שבג' ראשונות דאמצעיות וכדומה. וכן תפילת שבת ויו"ט שאין בהם בקשת חיי שעה כלל. אבל הכוונה על גוף פנימיות החיות הנמשך לאדם מעבודה שבלב זו תפלה או חיות לשעה. היינו כל ימי עו"הז שהבחירה מושלת דאז עיקר חיות האדם המורגש בלבו הוא מהעבודה שבלב. אבל לעתיד שארז"ל שיטייל עמהם בג"ע ולא יכנף עוד מוריך. לא יהי' עוד המשכת החיות מעבודת התפלה שבלב. רק מד"ת שזהו המשכת חיי עולם ועולמי עולמים כל החיות נמשך רק מד"ת. וזהו עמוד התורה העיקר והנבחר מכולם. דע"כ אמר שזהו עיקר העמל שיהי' לאדם שזכה בו יעקע"ה מובחר שבאבות. שהוא עיקר המכוון שבבריאה שמטתו שלימה. כי אין שום שייכות למשפחות עכו"ם עם ד"ת. דלא עשה כן לכל העכו"ם. משא"כ אברהם ויצחק יצא פסולת כי יש קצת אחיזה לעכו"ם בז' מצות בני נח. וכן בעשיית צדקה וחסד לעכו"ם אף דהוא חטאת להם ונקרא מצות קלות שהיו מקבלין שכר בעוה"ז. כמ"ש (בב"ב י:) וכן בתפלה נאמר בתפלת שלמה המע"ה וגם אל הנכרי וגו' ועשית ככל אשר יקרא וגו' ואף דעיקר התפלה היא דרגא דכנס"י ורזא דדהע"ה שא' על עצמו ואני תפלה. וכן דרגא דיראה היא רק באשה יראת ה'. ואשת זנונים היא הרוצה להתדמות לאשת חיל כקוף בפני אדם. כמ"ש בזוה"ק והוא הפשיטות דטלפיים דחזיר שהי' בעשו. שרצה להתדמות ליעקב עד שטעה יצחק בו. וכל זמן דעוה"ז עלמא דשקרא שהאדם יראה לעינים לבד. אפי' נביא דגול כשמואל רבן של נביאים לא יכול לידע תעלומות לב וא"ל השי"ת דרק ה' יראה ללבב. וע"כ מצד הראיית עינים דעוה"ז יש קצת אחיזה גם לאומות גם בשיחה זו תפלה שע"כ ביקש שהמע"ה לענותם. שלא יהי' להם התרעמות נגד השי"ת. שהם חושבין שגם הם מתפללין בלב שלם הגם דהשי"ת הרואה ללבב יודע שאינו כן. מ"מ יהי' ח"ו חילול השם נגדם בעוה"ז. וע"כ בב' עמודים אלו יש קצת אחיזה לפסולת דאומות משא"כ בעמוד התורה. דאז"ל (איכה רבתי) אם יאמר לך יש תורה באדום אל האמין כי אין להם בזה שום אחיזה אפי' כ"ש להתעות בעוה"ז בלבד. כי המצוה הם מעשיות בעוה"ז וכן התפלה נקרא חיי שעה שהוא חיות הפנימיות שבעוה"ז כנז'. אבל התורה נקרא חיי עולם שנמשכה מגבהי מרומים נובלות מחכמה עליונה שלמעלה מהתחלת ימי הבנין שמהם הוא המשכת השתלשלות כל הבריאה. רק שנתלבשה בלבוש גשמיי להאיר לזרע ישראל והוא האור הגנוז שנגנז בתורה. ואין שום שייכות לעכו"ם שמציאותם רק בחיי שעה דעוה"ז לבד. עם אור זה דחיי עולם וכל ישראל בני ישרים הם בני אבות הרמוזים בר"ת מל"ך. יעקב נגד המוח ששם חכמת התורה ומשכן הנשמה שנתת בי טהורה שאין בה פסולת דע"כ נקרא איש תם דר"ל שלם שאין בו שום חסרון. ועכ"ז אמרו (תענית ה':) שלא מת כי אין מיתה בלא חטא היינו איזה חסרון בדבר והוא שהי' שלם לגמרי לא שייך בו עניין מיתה כלל. ויצחק הוא נגד הלב שבו משכן הרוח והוא החיות הפנימיות של הנפש ונקרא רוח ממללא. דמתרגם על נפש חי'. ר"ל החיות שבנפש והוא כח השיחה דיצחק שהי' בשדה. ותוס' (ברכות לד:) ד"ה חציף הקשה מזה אהא דחציף מאן דמצלי בבקתא ותי' דחוק דמ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דהי' אז שדה. אבל נראה דהך חציף היינו רק אחר שבא יעקב וקראו בית. היינו שכבר גדרו מכל ד' רוחות. וכל עמל יצחק ועבודתו ברוח הצפוני הפתוח ופרוץ במלואו שזהו סטרא דילי'. ושם נקרא שדה ולא נסתם לגמרי עד יעקב שזכה להיות מטתו שלמה ולא ידח ממנו נדח. והוא קראו בית קבוע וקיים לעלמי עד ולזרעו אחריו. מיקרי חוצפא כלפי שמיא להחזיר התפלה לבקעה שהוא מקום הפרוץ. היינו שלא יהי' גדור בתפלתו. כי האדם צריך ליזהר מוגדל בתפלתו שלא יבקש דבר שאפשר שהוא לרע לו ח"ו או לכל ישראל ח"ו. כי אין אדם יודע במה משתכר ומרויח חיי עולם. ויש שמבקש דבר שחושב שבזה יהי' לו חיי עולם ויוכל להיות להיפך ח"ו. וע"כ ארז"ל דשהע"ה ביקש גבי ישראל שלא יענם רק כשידוע שטוב לו. וכמ"ש אשר תדע לבבו. משא"כ בעכו"ם לענותם על כל דבר. כי הם כעיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. וכבלעם שנתעקש לפני השי"ת שילך עכ"פ לבלק ולהרע לישראל ח"ו ונקרא זה חוצפא דכלפי שמיא מהניא (בסנהדרין קה סע"א) שפעל מבוקשו דא"ל לך אתם ובדרך שרוצה ליליך מוליכין אותו. אף דהוא להאבידו מעוה"ז והעוה"ב. וזהו החוצפא דמתפלל בבקתא בלי הגדרה רק כמו שרוצה. וכבר בא יעקב וקראו בית להיות בהגדרה. אבל בימי יצחק אע"ה עדיין לא ה' בית והוכרח להתפלל בשדה וע"י עבודתו ועתדה בשדה זכה לאחר ובנית ביתך להוליד יעקב שקראו בית והי' יושב אוהלים. משא"כ עשו שיצא מהפסולת נקרא איש שדה. ובא מן השדה עיף בחטאים דע"ז וג"ע וש"ד כמו שדרשו בב"ר. שהוא הלב כסיל דלשמאלו ששם משכן היצה"ר הרוצה בחרבנו של עולם וכל עבודת יצאע"ה העוסק בבנינו של עולם להרגיז יצ"ט על יצה"ר ולהמשילו גם על חלל השמאלי שבלב ולעשות השדה הפרוצה למקום תפלה ועבודה. ולא למקום של ג"ע וש"ד וזהו הלב דבני ישראל שזוכין להיות לבם ברשותם מסט' דיצחק. ואאע"ה נגד הכבד ששם משכן הדם הוא הנפש שממנו כל כחות הפעולה והמעשים הגופניים בפועל וכל זרעם כלולים בשלימות שלשתם ואפי' הפחות שבישראל יש לו אחיזה בכל מדריגות אלו. והעמל דשיחה שבו עיקר הבחירה בלב והשתדלות האדם מעצמו בלא אתערו' דלעילא זכו בו ישראל מעצמם במצרים דויזעקו מן העבודה. וכן בקי"ס ויצעקו אל ה'. ועי"ז זכו אח"כ לקבל תורה מה' שדבר זה הוא רק מאתערו' דלעילא ומה שנתן להם תורה במתנה לעמול בעמלה של תורה ואחר החטא שאבדו כל הכתרים אז נתן להם הש"י עמל מלאכה במלאכת המשכן ששם הוא כל הל"ט מלאכות. שהם מסתמא עיקרי העבודה במלאכת דחול דע"כ נאסרו. וגמרי' ממשכן ממלאכה דהוי חשובה במשכן. כי במלאכתו נכלל כל עמל מלאכת אדם עוה"ז במלאכת שמים לצורך עבודת הש"י:

ולשלשה עמלים הללו יולד האדם להיות מקיים העולם ומתקנו עי"ז מה שהניח הש"י לאדם שיתקנו וכמו שהבריאה ה' בששה ימים ונוח בשביעי כן הוא בכל ימי עולם. מידה זו נוקבת ויורדות בכל ימי עולם לאדם הנברא בצלמו לעשות כמעשהו שמזה הם ו' ימי המעשה ושבת. וכן ו' שנים ושמיטה וכן ו' אלפי שני דעוה"ז שבהם הבחירה דהיום לעשותם בהשתדלות דתורה ועבודה וגמ"ח. כ"א כפי מדריגתו. ואלף הז' יום שכולו שבת ומנוחה לחי עולמים. שהם ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה כמ"ש (שבת קנא:) וזה יהי' באלף הז'. ומ"ש שם ופליגא אדשמואל כו'. וכן בברכות פלוגתא דשמואל ור"א וידוע דבכל הפלוגתות אלו ואלו דברי אלהים חיים. כ"ל כי בפלוגתא זו דברי שמואל הם באותן הזמן של אחישנה אלו זכינו שהי' בא באלף הה' או גם באלף הו' ואפי' שיהי' בעתה כל משך הזמן מימות המשיח שיהי' באלף זה עד קרוב לסופו שמתחיל הזמן דתוס' שבת דאורייתא דברי שמואל חיים וקיימים. שאין בינו לעוה"ז אלא שעבוד בלבד שהוא מכלל ו' ימי המעשה שצריכים עדיין להשתדלות אדם כבעוה"ז. ואלף הז' שהוא יום השבת ומנוחה אז יתקיים כ"מ שנתנבאו הנביאים ויבוטל היצה"ר ויבלע המות. ודבר זה יהי' עוד בסוף האלף הו' בזמן תוס' שבת וזהו המנוחה שאחר היגיעה דו' ימי המעשה. וכן קדושת יום השבת בכל ז' ימים אחר העמל והיגיעה בששת ימים דתעבוד וגו' אז הוא השביתה ביום הז' מהיגיעה כמו שהי' בבריאת עולם. כן אצל האדם העוסק בקיומו של עולם:

וההמונים העוסקים במלאכה גופנית וגשמיות בעוה"ז בצרכי גופם הם מרגישים קדושת יום השבת במנוחת גופם בפשטות מעמלו ויגיעו. וכל ימי המעשה אין לו פנאי לשום על לבו עבודת ה' ויראתו ותורתו ועל מה בא לעוה"ז וביום השבת יש לו להתאורר משנתו. ולהרגיש חיות הרוחניות שבנפשו. ועליהם ביחוד אז"ל דלא' ניתנו שבתות ויו"ט אלא לעסוק בתורה. ואותם העמלים בעבודת ה' מצותיו ותרתו. אף הם נחים בש"ק מעבודה כי אין אז זמן מעשה רוב המצות ולא זמן תפלה. דבחול אמרינן (ברכות כא.) ולואי שיתפלל כל היום כולו. ובשבת אסור להתפלל תפלת נדבה. ואף בתפלת חובה שתיקנו חכמים במקום הקרבנות דלגו כל י"ב אמצעיות שהם עיקר התפלה בבקשת צרכיו שאין זמנם בשבת. וכן עסק התורה לעמילי תורה א' (שבת קיט סע"א) ר"ש בקייטא כו' כי היכי דליקומו הייא. ושם (רע"ב) במטותא מינייכו לא תחלוני'. קרי לזה חילול שבת אם יטרידו בעסק התורה. והיינו לפי שזהו עמלם ויגיעם כל ימות השבת. וצרכים לנוח מזה בשבת שהוא שביתת עמלם של ימי החול. ולא חלילה שישבו בטל לגמרי או שימשכו בבשר ויין ותענוגי גוף לבד. דוודאי טוב מזה לעסוק בתורה. רק מי שהוא שקוע כל ימי החול כל מחשבות מוחו ולבו בדברי תורה והרי הוא אחיד בקוב"ה ע"י התורה. בשבת שהוא זמן עליית העולמות הוא במדרגה גבוהה מעסק התורה בעמל פה. כי יוכל להתדבק אז באור פני מלך חיים ממש. ולהתאחד במקור חיותו ונשמתו שהוא חלק אלהי ממעל. והוא אצלו עובדין דחול וירידה ממדריגת קדושת שבת דלגביי' לעסוק בעמל פה דד"ת בנגלות כי הם אז בכחם להשיג מדריגות גבוהות והתגלות סודות התורה בקרב לבבם מה שא"א להוציאם מן השפה ולחוץ ולבוא להתגלות שבפה כלל. וכענין ובקרב קדושים שאצל מי שבמדריגת קדושים הוא בקרב. ולא בפי ובשפתי בהתגלות. וכך ביום השבת הקדוש. וידוע דעיקר הסודות שבד"ת הינו מה שא"א שיבואו לידי התגלות כלל רק כל חד לפום מה דמשער בלבי' וכידוע דזה פי' סוד ה' ליראיו שהתגלות אצל כל אחד הוא סוד שא"א לגלותו לזולתו כלל. ודבר זה הוא הקבול שכר שביום השבת שהוא מעין העוה"ב על מעשיו בפועל בו' ימי המעשה וכל הנאת עוה"ב הוא שנהנין מזיו השכינה כמ"ש (ברכות יז סע"א) וכך לזוכים לטעום בשבת א' מס' בעוה"ב. שע"ז בירכו רבנן לר"א ור"ח שם עולמך תראה בחייך דוודאי הכוונה ביום השבת שאז יוכלו להשיג מעין עוה"ב. והיינו בהנאת זיו השכינה. וכ"א כפי עמלו בימי המעשה כן השגת הנייחא שלו ביום השבת הבא אחריו בשביתתו מעמל ההוא.

פרק ב

קדושת שבת קביעא וקיימא מצד השי"ת שקידשו בימי בראשית וכמ"ש (פסכים קיז") ואף דשם לענין קביעת זמנו קאי. דא"צ לקביעת ב"ד שאינו תלוי בימי החדש מ"מ ממילא משמע גם לענין הקדושה. שהרי מיד בימי בראשית נא' ויקדש אותו. שהש"י קידשו מעצמו. ומ"מ משניתנה תורה נצטוו ישראל זכות את יום השבת לקדשו. שאף הם צריכים לקדשו מיד בכניסתו משקידש היום. דבתחילת יומא בעי לקדשו כמ"ש (פסחים קו.) ואע"פ שעיקר קדושתו מה' בלא פעולת אדם ואתע"דלת כלל. וע"כ נאמר בה בפ' תשא את שבתותי וגו' כי אני ה' מקדשכם שהש"י מקדש דם את ישראל ע"י השבת שנתן להם שהוא קודש. וע"י שהם שומרי שבת גם הם מתקדשים בקדושת השבת. ונמצא השבת מקדש אותם לא הם אותו וע"כ נקרא מתנה טובה (שבת י:) שהוא במתנה בלי שום השתדלות אדם וקאמר אמקרא הנז' דאני ה' וגו' דמזה משמע שהוא מצד הש"י לבד בלא אתע"דלת. מ"מ אין אין זה סותר מצות לקדשו שעל האדם. ואלו הי' רק מצד קדושה שמה' לבד הרי ה' כל ישראל שוים בהרגשת קדושת השבת. כעם ככהן. וכבר נז"ל אות א' שאינו כן רק תלוי כפי עבודת האדם בימי החול. והדבר ידוע גכ לכל אחד כי אין ערך כלל מהרגש ההמונים אשר הוא כמעט כאין. ואין טועמים בקרב לבבם טעם קדושה רק מה שמתענגים במנוחה ממלאכה ואכילה ושתי'. ואם דגם זה מצוה וקיימו עונג שבת. מ"מ אין בזה ענין לקדושת היום. ומ"ש כי אני ה' מקדשכם להרגש גדולי ישראל המתקדשים ומטהרים א"ע וחפצים בקרבת ה' המרגישים בקדושה והתעלות העולמות ביום ההוא גם בהם אין כולם שוים. וכ"א כפי מדריגתו והשגתו וכפי הכנתו בימי החול לבוא אל הקודש דמי שטרח בע"ש יאכל בשבת. שאע"פ שהיום מעצמו קדוש לאדונינו. מ"מ אין האדם משיג קדושתו אלא כפי מה שהוא כלי מוכן לקבל. ותכלית הבריאה בשביל האדם. והזמן עצמו ג"כ נברא כידוע לשון הכ' ששת ימים עשה ה' ולא בששת רק השבת ימים עצמן. שהוא כלל הזמן של ימי עולם שסובב הולך ו' ימים ושבת. הוא עצמו מעשה ה' בבריאה. והוא שורש בפ"ע בבריאה כידוע בנין עולם שנה נפש. עולם כולל כל הנבראים חוץ מן האדם שהוא עולם קטן. והיא תכלית הבריאה הנברא בצלם אלהים להיות כולל לכל הבריאה והוא הנפש. ושנה הוא הזמן. ועיקר הנפש שהוא האדם מכוון הבריאה. והעולם הוא המקום לאדם הנברא שצ"ל כמצא במקום ובזמן כי הוא תחת הזמן. ושנה הוא הזמן ואם לא קבלו ישראל התורה שה'. העולם חוזה לתוהו ובוהו כמ"ש (שבת פח:) גם הזמן הי' מתבטל כמו קודם שנברא העולם דהתחלת הזמן בתחלת הבריאה כשפסק התוהו והתחיל האורה נא' ויהי וגו' יום אחד. שהוא התחלת הזמן וגם הוא תלוי ועומד בקבלת ישראל התורה שבמו שהם משפיעים חיות בעולם כן בזמן וגם כל כוחות הקדושה העליונים תלוים באדם. כמ"ש ע"פ צור ילדך תשי שמתישין כח פמליא של מעלה (ובחגיגה יג:) דבחורבן נתמעטו כנפי חיות ונתמעטה פמליא של מעלה כי גם הם בכלל הבריחה כולה שהכל בשביל האדם שהוא הדמות שעל הנסא הרוכב על כל הבריאה כמ"ש בשהמע"ה וישב על כסא ה' למלך כי הוא הי' שלימות האדם. וסיהרא באשלמותה שמקבלת כ"מ שיכולה לקבל מפני החמה המאירה בה להיות בצלם אלהים ודמות העליון ממש. וכפ"מ שהאדם מתקדש עצמו מלמטה כך הקדושה פושטות והולכת בכל הנבראים וע"כ אף קדושת השבת הגם דעצם הקדושה מעצמו מ"מ גם הוא צריך בנ"א לקדשו. היינו במה שהם יהיו מוכנים לקבל קדושתו ולהרגיש בחדרי לבבם ומוחם הקדושה הנשפעת בו. בזה יום השבת מתקדש שבת עד תכלית קדושתו. אבל כשאין אדם מוכן לקבל ה"ה כמי שאינו. מאחר שאין הקדושה מתגלית בלבות בנ"א בו מדריגת הקדושה. וע"כ במה שהאדם מכין עצמו לקבל הקדושה. בזה הוא מקדש את יום השבת. וזהו קידוש היום מה שאנו מברכים להש"י שקידש אותנו וקידש את השבת ובזה היום מתקדש במה שאנו מכינים עצמינו להתקדש בקדושתו ובמה שהש"י קדשנו במצותיו ובהנחלת השבת. וא' בלשון זכון ואין זכירה אלא בדבר המשתכח לזכרהו מאחר שבא להשכיחו כמ"ש (בביצה טו רע"א) ע"ש וברש"י. והיינו לפי שקדושת השבת הוא מעין עוה"ב. ובעוה"ז לאדם השקוע בו העוה"ב עין לא ראתה והוא דבר המשתכח. וכדרך שאמרו ואדם לא זכר את האיש המסכן דבעידן דיצה"ר לית דמדכר ליל"ט. וע"כ הוצרך לזרז על הזכירה בזה. וכן בזכירת עמלק שכל ענין עמלק הוא להשכיח מלב האדם עבודת ה' ויראתו. וע"כ צריך לזרזו לזכות ובתנחומא ס"פ תצא כאן זכור ובשבת זכות זה על תמחוי מלא וזה על ליקן עי"ש. היינו זו הזכירה לקבלת תוס' קדושה. וזו למחיית וביטול הרע מן הלב הנמשך מעמלק. ושיתרוקן כל הפסולת שבחלל השמחאלי מלב הכסיל. וע"כ מצרכי ב"ש (ביצה טז.) מחד בשבא לשבת שיזכרנו כל ימי השבוע. כי קדושת השבת נמשכת כפי הכנת הקדושה בכל ימי החול כולם. וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום שא"צ לזכור השבת רק שיראה כל יום ביומו להיות כל מעשיו לשם שמים. וברכת ה' חופף עליו בכל היום. וממילא כפי עבודתו להש"י בימי החול כן יהי' כלי מוכן לקבל קדושת השבת בשבת:

ועיקר ההכנה שהצריכה תורה ליום השבת הוא בששי כמפורש בכתוב. וכן ה' בריאת אדה"ר ביום ו' שבו ביום יכין עצמו לשבת ויקבל מיד קדושת השבת. ואע"פ שעיקר קדושתו הוא מצד עבודה דו' ימים שלפניו וכמש"ל באות א'. זהו הקדושה שמצד השי"ת כי בו שבת וכן האדם הבא להתדמות בדוגמר' העליונה ולהרגיש בקדושת השבת מצד עצמו בשביתה ונייחא שאחר העבודה. אבל מי הקדימני ואשלם כתיב ואע"פ שהאדם צריך לפתוח בחודה של מחט גם לפתיחה זו יש הקדמה מהשי"ת שמאיר עיניו לבוא לפתיחה זו ולולי כן אין ביכולת אדם כלום. וכמו במ"ת פתח אנכי וגו' שלא בלשון ציווי רק דרך הודעה ופתיחת הלב מבין לדעת דאנכי וגו'. ואז אחר שיאירו עיניו בזה יוכל לצוותו ולהזהירו על ההשתדלות שלו במצות התורה. וכן בהתחלת הבריאה ע"ז היתה קדושת השבת שמצד השי"ת. משיכנוס האדם לשבת מיד ויכנוס בו קדושה עליונה. ואז בכח קדושה זו יוכל אח"כ לעבוד ולעמול אח"כ בו ימי המעשה הכל לש"ש ודוגמא עליונה להיות כל מלאכתו מלאכת שמים עוד יותר. וכמ"ש (כתובות ה סע"א) דגולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ עי"ש מייתי ממלאכת המשכן וביהמ"ק שזהו עמל המלאכה במלאכת הקדש לאדם שטוב שעמלו בדעת ובכשרו המעשה. וכתיב כוננו ידיך דקאי אידיו של הש"י שגם מעשה ידי הצדיקים הם שלוחי דרחמנא. וידיו של הש"י פועלות ע"י ידיהם של צדיקים כי מה האדם שיוכל לפעול מעצמו כלום וכמ"ש גם כל מעשינו פעלת לנו. כל כל פעולת אדם הוא בכל דמות אדם שעל הכסא ובזה הם כל מעשיו בו' ימי המעשה כמעשה הש"י בו' ימי בראשית ועוד גדולים. וכמ"ש במד' הנזכר לעיל אות ה' שאמר לאותו מין דמעשה בו"ד יפים יותר. כי כל מה שנברא בו' ימי בראשית עדיין צריך לתיקון והוא על ידי מעשה ידיהם של צדיקים. שעי"ז הכל מתתקן ונעשה הפעולה בב' ידים הזוכות כאחת להיות מתכלל שמאלא בימינא שזהו התיקון דוגמת יעאע"ה שהי' מורכב מב' המדות דאהבה ויראה יחד. ע"כ לא הי' פסולת משא"כ כשהם בפירוד כל אחד בפ"ע וכמו שהי' במע"ב דידי לבד יסדה ארץ שבה כל כחות הגשמיות הנמשכות מסטרא דשמלאלא. וימיני לבד טפחה שמים וע"י הצדיקים העולם מתתקן להתמזג ולהתערב יחד וכמשארז"ל דמשה רבינו ע"ה עשה עליונים תחתונים שהוריד שכינה למטה ותחתונים עליונים שהוא עלה למרום.

והקדימה תורה מצות שבת למלאכת המשכן בר"פ ויקהל. וכן בפ' תשא. אמר שא"ל ראה קראתי בשם בצלאל וגו'. לצוותו על מעש"י של צדיקים. הזהירו ואתה דבר וגו' שבתותי וגו'. לדעת כי אני ה' מקדשכם. להקדים הקדושה דשבת שמצד הש"י בעלמו המקדים לקדש האדם קודם שיבוא האדם להתקדש. ואף דהסדר להיפך והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו כו' (יומא לט.) היינו לענין והייתם שיהי' הוי' וקיום להקדושה בקרבם שיהי' כן קדושים זה צריך לקדש עצמו מעט עכ"פ מלמטה בעוה"ז כדאיתא התם ובפתיחה כחודה של מחט ע"כ מצד האדם. אבל גם לפתיחה זה קדם מצד הש"י שהוא מקדשו אלא שזהו התעוררת נובע בשעה שהשי"ת שולח התעוררות הקדושה בלבו והוא כמראה הבזק שהאור מאיר כרגע ומיד נעלם. והוא רק לעורר האדם ע"י אותו אור מועט כמו רגע שישים אל לבו לראות שיהי' זה כן אצלו בקביעות. וזהו ענין מ"ש על השבת קודם. ומקדימת קדושה ז יוכלו לזכות אכ"כ לעסוק במלאכת המשכן הגדולה ממלאכת שמים וארץ. שיהי' מעשה ידיהם פעולת ידיו של הקב"ה. וכן אחז"ל במילה דליום ח' כדי שיעבור עליו שבת. כי המילה הוא התחלת מעשה ידי אדם בגוף האדם עצמו לתקנו ממה שלא הי' מתוקן בבריאה. שבבריאה הי' ערל והש"י רצה שגמר תיקון הבריאה יהי' ע"י פעולת אדם שרצה לזכות את ישראל. וע"ז הי' תכלית בריאת העולמות. ומילה הוא המצוה הראשונה להיות לאות לבני ישראל זרע אברהם אותם שנקראו זרעו והיינו זרע יעקב. כמ"ש בנדרים (לא.) ושם (ב') דכל הגוים ערלים והמילה רק בישראל. היינו שרק הם מוכנים לתקן הבריאה שיהי' על שלימותה ולא כמו שנברא רק בשלימות יותר. אבל העכו"ם אפי' ימילו נק' ערלים ובישראל להיפך כי כבר זכות אבות העולם לזרעם אחריהם דשם וקדושת היהדות א"א ליעקר מהם. דאע"פ שחטא והגדיל עבירות עד למעלה לא פקע שם ישראל ממנו. וגם פושעי ישראל מלאים מצות כרימון שבזכותם יגיעו לתיקון לדא ידח מהם נדח. וע"כ מבטן לשמי של הקב"ה נימולים בהיותו תיקון שאין בו שום דעת כלל ולא בבחירתו והשתדלותו. וע"כ אפי' ערלים נקראו מולים כי כבר זכה לזה בהשתדלות אבותיו וכמו שהתינוק הנימול אינו בהשתדלותו ופעולו. רק פעולת אביו שחייב למולו מעצמו או ע"י שלוחו או הב"ד. וזהו התחלת קדושת המצות הנכנס באיש ישראל שיתקדש גופו להיות מעם קדוש. וישראל קדושתם ע"י פעולת אדם כמצות הש"י. וצריך שיקדם לו קדושת השבת שהוא התחלת קדושה שמהש"י בלא פעולת אדם כלל. וע"י הקדושה דשביתה יוכל להמשיך אח"כ קדושה למעשה שבפעולת אדם. ומילה בזמנה דוחה שבת דבזמנה מצד התינוק הוא ג"כ קדושת שמים שהוא אי פועל כלום. ובאמת מעשה ידיהם של צדיקים הוא מעשי ידי הקב"ה כנזכר לעיל.

וכבר שאל אותו מין מה שהש"י מוריד גשמים בשבת. והתשובה בזה במדרש לפי שהכל אצלו רה"י הוא דחי' בקש לאותו מין כפי שאלתו ועדיין לא יתיישב הורדת גשמים ע"ג הצמחים והם צומחים עי"ז ומצמיח בשבת. אבל האמת דבשביתת הקב"ה הוא רק במלאכתו בששת ימי בראשית שזה נקרא מלאכה דידיו. ומשנברא אדם מסר הכל בידו וכל מה שנפעל בעולם אחר שנברא הוא מעשה ידיהם של צדיקים. ואף הגשמים היורדים מה' כמבואר בכתובות מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר. ואעפ"י שמפתח של גשמי בידו של הקב"ה כמ"ש (תענית ב סע"א) מאותו מקרא דיפתח ה' לך וגו' דייקינן שם (ט.) ממלת לך דבשביל יחיד דאין הפתיחה אלא לך בזכותך. וע"י פעולת התחתונים וזה האד העולה מן הארץ והשקה וגו'. שעליית העננים הוא מן הארץ דווקא. וכשעסקו בבנין הורדוס איתא שם (כג רע"א) דירדו גשמים בלילה כו' וידעו שמלאכת שמים בידיהם. והגם דפשיטא שלא נתבטלו ממלאכתם הכוונה גם לזה דע"י שמלאכת שמים בידיהם ביום המשיכו השפעת הגשמים בכל לילה להיות אז מיטרא בעלה דארעא כלשון הגמ' שם (ו:) וזמן המשכת ההשפעה בחצות לילה כידוע והיום למלאכה. וכן ו' ימי המעשה למלאכה ויום השבת להשפעה כענין היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. ומה שהשי"ת פועל ע"י מעש"י של צדיקים אין זה נקרא מלאכה לא לגבי הש"י שאין הוא הפועל ולא לגבי דידהו שאין הם פועלים מעצמם רק מרוח אחרת המושלת בקרבם ומניע ידם והרי זה עם זה שנים שעשאוה פטורים ועדיף ממנה להיות פוטר ומותר. מלבד דבלא"ה ל"ש פטור אבל אסור שהוא מצד גזירה דרבנן לבנ"א שלא יבואו לתקלה כלפי מעלה. ועכ"א סוף ברכות דת"א אין להם מנוחה בעוה"ז ולא בועה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל. ואע"פ שהוא יום שכולו שבת ומנוחה. אבל הוא דוגמת שבת דעוה,ז שנתבאר באות א' דג"כ ת"ח נוחים בו גם מעמלה של תורה. ומ"מ לא להתבטל רק להשיג השגות גבוהות מה שהשי"ת משפיע בלבם וכן בעוה"ב. וז נחשב לשביתה כיון שאין העמל מצ"ע. רק מה שהשי"ת שופע בקרב לבם. ומילה בזמנה הוא ג"כ דוגמתו שהוא מעשה ידי אדם. ומ"מ הוא ניכר שאינו אלא מעשה ידי השי"ת. שפועל ע"י ידיו של אדם. דלולי כן איך אפשר להמשיך הקדושה עי"ז לתינוק בן ח' יום שאין בו שום דעת כלל. ואינו מ בחירתו רק מה שהשי"ת מקדשו עי"ז שלא מדעתו וע"כ שפיר דוחה שבת. וכן עבודת הקרבנות דוחה שבת מטעם זה דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו כמ"ש יומא (יט סע"א) ואין זה פעולת עצמן רק ככל שליח הפועל מדעת שולחו. להיות ידו כיד בעלים. וכלפי השי"ת הרי הוא עצמו הפועל ע"י הכהנים. וזהו עיקר ענין הקרבן לה' שהוא מתקרב עצמו עי"ז להש"י להתאחד עמו כביכול. וכך ע"י התפלה שבמקו קרבן. תפלה הוא לשון דביקות וחיבור. שמזה הושחל גם לשום תיפלות על חיבור הגשמיי דרוצה אשה בקרב ותיפלות. ויד אשה כיד בעלה. והתגלות זה אינו אלא בקרבנות ציבור שבבית המקדש וכן בענין המילה בזמנה שהוא הקדושה שמבטן. אבל מלאכת המקדש אינו דוחה שבת. אע"ג דקירנן בו ג"כ כוננו ידיך. אינו בהתגלות בעוה"ז שהוא עולם הבחירה שהבחירה ביד האדם:

ובנין דלעתיד שהוא מעשה שמים איתא (ר"ה ל סע"א) דאיבני בחמיסר ע"ש ברש"י דאף דאין דוחה יו"ט. שאני בנין דלעתיד דבידי שמים הוא. ובסוכה (מא סע"א) סיים רש"י ע"ז קרא דכוננו ידיך וכ"ה בתוס' שבועות (טו רע"ב) ד"ה אין. ושם כתבו דכ"ה בתנחומא ולא ידעתי כעת אי' מקומו בתנחומא. ולכאורה מגמרא דכתובות הנז' משמע דמפרש לי' אבנין א' מעשה ידי צדיקים וכ"ה (בתדבא"ר פ"ל) ע"פ אהלי שודד. אין ביהמ"ק נבנה בידו של אדם אלא בידו של הקב"ה שנא' כוננו ידיך. ומדמייתי אקרא דאהלי שודד מבואר דקאי אביהמ"ק א' שנחרב דע"כ נקרא אהלי. וכ"ה במפרשים שם (אות כח מהמד"ר) ע"פ והבית בהבנותו דמאליו נבנה ע"ש. אבל בזוה"ק (פ' פנחס רכא א) איתא מכון לשבתך פעלת ה' דא בית א' מקדש ה' כוננו ידיך דא בית ב' ותרווייהו אומנותו דקוב"ה אינון ומדרארגיזו כו' אתבני ע"י דב"נ ובג"כ לא אתקיים כו'. וע"ד א' אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו דהא כו' ובית א' ובית ב' יחות לון קוב"ה כחדא מלעילא כו' יעו"ש. ומבואר מזה דשניהם אמת ובאמת בדברי הנביאים מפורש דלולא חטאו ישראל אכ"כ לא הי' נחרב בית א'. ומש"כ (ירמיהו ל״ב:ל״א) כי על אפי וגו' למן היום אשר בנו וגו' כבר ארז"ל דהוא בחטא שלמה עם בת פרעה שהי' גם כן אמר גמר בנין ביהמ"ק שהקריבו התמיד באותו יום בד' שעות. ותחלת בניינו ה' מסור לבחירה ואע"פ שהשי"ת ה' מסייע גם אז בבנין ונקרא אהלו ית'. מ"מ ה' תלוי ועומד בתנאי. דעל זה אמר שלמה אם ה' וגו' ואם הוא לשון תנאי שהי' מסתפק בדבר ומתפלל ומחכה להש"י שהוא יקרא עצמו על שם בנינו. ואלו ה' קיים לעולם אז הי' מתברר ממילא למפרע שהי' מעשה ידיו של הקב"ה שפעל על ידיהם של צדיקים. ושמעשה שמים שהי' בבנינו כנזכר מכתבו דבהבנותו הוא ה' העיקר הוגבר בהבנין ומעשה בנ"א ה' רק כגרזן ביד החוצב. אבל אמר שנחרב אגלאי מילתא למפרע שאינו נקרא ש"י השי"ת דמעשה הש"י קיים לעולמי עד רק הי' מעשה בו"ד הגובר. ומה שהי' נבנה ממילא הי' רק כדרך הבא לטהר דמסייעין אותו לסיוע בעלמא ומסייע אין בו ממש כשזה יכול וזה אינו יכול לד"ה. כמ"ש (שבת לג א) ותלוי הי' א"י דכיון שנחרב אגלאי מילתא למפרע דלא נבנה בידי שמים ולא הי' יכול לזכות לזה עדיין שיהי' בניין ביד"ש. והוי ביד"ש אינו יכול ובידי אדם יכול וע"כ נקרא עיקרו מלאכת בנ"א. ובנין העתיד יהי' להפיך ואפי' שיבנה ע"י אדם יהי' מלאכת שמים. ואלו הי' זה מבורר הי' דוחה שבת ג"כ. והכתוב דגלי דאין דוחה שבת היינו משום דקמי שמיא גליא דעתיד ליחרב. וכל עמל מלאכה במלאכת שמים דעוה"ז שהוא מצד הבחירה אין בו דבר המתקיים לעולמי עד. וע"כ אינו דוחה שבת רק קרבן דציבור שעיקרו אשה ריח ניחוח לה' זה מתקיים לעלמי עד וע"כ כהני שלוחי דרחמנא להיות פעולת ה' כנזכר. וכן במילה שהוא תיקון גוף האדם אף דסוף אדם למות הרי סופו לקום בתחה"מ וכשהיא בזמנה דאז תיקונו בשלימות עד ידה היא דוחה שבת ונקרא פעולת השי"ת. וע"ד שאז"ל באאע"ה ע"פ וכרות עמו הברית שהקב"ה אחז בידו וכרת עמו והוא סימן לבניו אחריו דכן בכל זרע ישראל הנימולים (במילה בזמנה עכ"פ ביחוד ובהתגלות יותר). דהש"י אוחז ביד המוהל והוא נקרא פעולת הש"י משא"כ שאר מעשה מצות. וכן התפלה דחיי שעה וגם התורה דחיי עולם הנגלות דד"ת המתלבש בעוה"ז בכשר ופסול אסור ומותר כו' איתא בזוה"ק כמה פעמים דהיא מסט' דעה"ד טוב ורע שמצד עוה"ז. וע"ז ארז"ל תורתו של עוה"ז הבל בפני תורתו של משיח כי הוא יגלה הפנימיות. וכפ"מ שמתלבשת בעולמות עליוני שאין שם דבר מעניני עוה"ז שכולם לי שעה שעליהם ובהם הוא תפיסת ד"ת הנגלות. וזהו הליכת הת"ח מחיל אל חיל גם בעוה"ב כי מזה אין שביתה כלל. וכן בכל ימי השבתות שבעוה"ז וכל ימי העוה"ז הוא הכנה לזה ע"י יגיעות בנ"י בד"ת מיום שניתנה עד ימות המשיח עי"ז יזכות לשמוע אז תורתו של משיח ולהשגות שבאלף השביעי שהוא היו שכולו שבת. ותחילת מ"ת הי' ג"כ בשבת לד"ה כמו"ש (שבת פו:). כי בשעת מ"ת הי' ג"כ דוגמת השגה דלעתיד דנעשו חירות מילה"ר ומה"ר והיו ראוים שלא ישלוט בהם עוד אומה ולשון אם לא חטאו. וזהו קדושת השבת דקביעא וקיימא שמצד הש"י שנתן תורה לישראל ולא מצד בחירתם והשתדלותם ואדרבא אמרו שכפה עליהם הר כגיגית ובע"כ הכניס בהם קדושה זו ותליוה וקדיש קידושיו קידושין. וארז"ל בשהש"ר על פסוק ישקני מנשיקות פיהו שבקשו ישראל אימת יהי' עוד כן וא"ל אין זו עכשיו אלא לעת"ל שנאמר ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. כי מנשיקות פיהו הוא התגלות אורו יתברך שבפנימיות ד"ת והוא ברגע דאמירת אנכי וגו' שזה כלל כל התורה כולה להגיע לד"ז בידיעת אנכי וגו'. ובאותה שעה נתקע ד"ת בלבם כדבר התקוע קבוע וקיים שא"א לזוז אלא היו מתחזקים לקיים בידם האור שהרגישו באותה שעה. אבל זה הי' כרגע והם לא ראו לקיימו אצלם ובקשו שיהי' מרע"ה שליח כי לא הכינו עצמם עוד כ"כ שיהי' הם עצמם ראויים כ"א מהם למדריגת נבואה כנבואת מרע"ה שהוא קבלת תורה מה'. וע"כ התחילו למדים ושוכחים והוצרך שלהמע"ה להזהיר כתבם על לוח לבך שיהי' תקוע בו האור בקביעות. ועד לעתיד שנזכה ליום שכולו שבת אחר היגיעה שבימי עוה"ז שהוא הקדושה שאנו מקדשין את יום השבת מוסיף על קדושתו דקביעא וקיימא רק מה שנעשה ע"י השתדלותינו להיות אנו כלי קיבול ומוכנים לקבל הקדושה. ואז יחקקו ד"ת בלב להיות קבוע וקיים:

וכמו שכל מעשה ימי בראשית צריכין תיקון ע"י אדם כך קדושת יום השבת שהוא גמר ימי בראשית והשביתה הבאה אחר המלאכה ג"כ צריך תיקון ע"י האדם. ואע"פ שקדושתו קביעא וקיימא עדיין אינו בקביעות גמור בלב האדם בהתגלות ושלא יכול לפסוק כלל ככל דבר הקבוע וקיים. אבל אחר ההשתדלות דימי המעשה הבאים אחריו בעבודת הש"י על ידי קדושת השבת דקביע הקודמת וזוכה לקדשו ע"י זכירתו וע"י עבודתו בימי החול אז זוכה לקדושת השבת בהתגלות לבו בקביעות גמור הקיים לעד. ועז"א (שבת קיח:) אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין. היינו שבת ראשונה שמצד הקדושה דקביעא בי' מהש"י שעי"ז יוכל לבוא אח"כ להשתדלותו בקדושה בימי החול ולזכות אח"כ לשבת שני' שמצד השתדלותו בימי החול. ואלמלי משמרין שניהם כהלכתן ולהגיע לתכלית הקדושה דיום השבת אז היו זוכין מיד להיות חרות מן השעבוד ומיצה"ר ונגאלין מכל מיני שיעבוד הנמשכין מצד עוה"ז שהוא היפך השביתה.. וכמו שהי' בשבת דמ"ת לשעה. ושם א' לפני זה. אלמלי שמרו שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון כי שבת ניתן קודם מ"ת. והית ע"ד שנת' בציווי שבת לפני מלאכת המשכן. וכן לפני קבלת התורה שויא הציווי בתרי"ג מצות בהשתדלות אדם. הוצרך להקדי לתת להם במתנה קדושת השבת דקביעא וקיימא כדי שיוכלו להתעורר מעצמם להכניס דבר קדושה בלבם באמירת נעשה ונשמע. ומפורש בכתוב ציווי השבת בפ' המן שאז ה' התגלות קדושת השבת בפעל בעולם ע"י המן שלא ירד בו וירד בששי לחם יומים וכ"א (בב"ר) ע"פ ויברך ויקדש ברכו במן וקידשו. הרי דשורש הברכה והקדושה דקביעא וקיימא שבשבת מששת ימי בראשית הוא מה שנתגלה במן. וזה השבת ראשונה והקדושה שמצד הש"י. ואלמלי שמרו היינו שלא יאבד מהם ויהי' נקבע בלבם שזהו העיקר בהתחלת התגלות התעוררות מהש"י לאדם לשמרו שלא יאבד ממנו. ואלו הי' זו כהלכתה ממילא היתה זו שבת דמ"ת שבת שני' והי' אז נקבע בלבם ד"ת לגמרי וממילא לא שלט כו'. וכמו שהיו ראויים להיות חרות משעבוד. ובשבת (פ"ז רע"ב) אי' כאשר צוך במרה ותוס' שם נדחקו מ"ש במרה דלא נזכר בכתוב ולדמא במן. ועוד הניחו בקי' הא דאלמלי כו' שבת א' ואי נצטוו במרה אינה שבת א? ע"ש. אבל נראה דבמן נאמר ראו כי ה' נתן לכם השבת היינו נתינה דרך מתנה והוא ע"י התגלות הברכה והקדושה הקבועה בו מששת ימי בראשית אז במן. וזש"כ ראו וגו' שבראייתם ההתגלות שבמן שהוא המקיים חיותם ונבלע באבריהם ידעו מזה כי קדושהת השבת נבלע בקרב גופם להיות בנתינה דרך מתנה. וכאן כתיב כאשר ציוך דרך ציווי בעלמא ככל המצות דבבחירתו תליא ולא דרך מתנה. שעכ"פ יהי' גם אותה קדושה דקביעא ולא כאשר נתן כמש"כ כמן וע"כ אמר דציווך במרה. ובמן לא הי' היצווי רק נתינה. ובשבת דדברות ראשונותנזכר הקדושה דקביעא מששת ימי בראשית כי ששת וגו' ע"כ בירך וגו' שהשי"ת רצה שיוקבע בלבם אותה קדושה כמו שהיו ראויים אז באותה רגע בקבלת הדברות. שהי' מנשיקת פיהו והיו ראוים להיות חירות כמו לעתיד ולזכות גם לשבת השני' והי' די להם להשתדלות בינתים בזכירה לבד שמשמעותו בלב. כמ"ש (מגילה יח.) היינו בשימת הלב שלא לשכוח עוד אור זה שנתגלה להם עתה ושישאר תקועה וקביעה לעלמי עד. וזהו דרך מתנה וע"כ לא נאמר שם כאשר צוך רק בדברות שניות שאמר החטא. ונשתנה מזכור לשמור כדי להצריכם שמירה יתירה והשתדלות בפעל לא בלב בלבד כדי לקדשו ע"י השתדלות. ולא הזכיר שם עוד מקדושתו דששת ימי בראשית שלא היו מוכנים לזכות מיד להקדושה דקביעה וקיימא. רק הזכיר יציאת מצרים וא' וזכרת וגו' כמ"ש בהרבה מצות שעל מנת כן הוציאנו ממצרים לקבל עול מצותיו. וע"כ מסיים שם ע"כ ציוך וגו' לעשות את יום השבת בל' ציווי לא בל' מתנה. וא' לעשות ולא שייך עשיי' בפעל בשבת שמצותו רק בשביתה מעשיית. רק הכוונה לתקן כדמייתא רש"י בפ' בראשית קרא דועשתה את צפרני' כי האדם בשמירתו השבת הוא מתקן שלימות קדושת השבת כנז"ל. וכמ"ש אשר ברא אלהים לעשות דפירושו ג"כ לתקן ולגמור הבריאה ולפי ששם הוא בל' ציווי ע"כ פתח בו ג"כ כאשר ציוך ולא הזכיר מהמתנה דבפ' מן כמו שלא הזכיר מקדושה דששת ימי בראשית. ולענין שמירה שבת א' שלא ישלוט כו' דהיינו שיתקע הקדושה בלבם לענין זה שפיר נקרא השבת הא'. אחר הנתינה להם בדרך מתנה אז ע"י ההתגלות שבמן שאז היו יכולים לתקוע בלבם בקביעות. משא"כ במרה שהי' רק דרך ציווי מקרי לה שבת א' לנתינת השבת ולא לציוויו. וע"כ לענין התוכה דעד אנה מאנתם וגו' א"ל ז דראו כי ה' נתן וגו' ולולא מאנתם הייתם זוכים לקיבע בלב עי"ז הראי' דנתן. ורז"ל אמרו על מ"ש מאנתם דכלל גם מרע"ה עמהם לפי שלא א"ל מיד ביום א' ואף שא"ז ביו ו' ומה נפקא מינה בין יום א' ליום ו'. וגם למה המתין מרע"ה באמת עד יום ו'. ואף שהש"י חשבו באמת לחטא לו מ"מ ודאי כי לא עשאו ע"י עצלות או שכחה אלא דסביביו נשערה מאד אף בטעות קל בשוגג. אבל מ"מ הוא כפי מחשבתו ודאי עשה הכל בכוונה מכוונת ואיש דעלמא לפני מלך בשר ודם לא הי' עושה כן לשכוח דבר ציוויו:

אבל נראה דדבר זה ע"ד פלוגתת חייא ב"ר ור"ה במי שאינו יודע אימת שבת דמר סבר מונה ו' ומשמר יום אחד כברייתו של עולם ומר סבר משמר א' ומונה ו' כאדה"ר ואלו ואלו דברי אלהים חיים והם ב' בשבתות הנזכר. וכל ימי עולם צריך לשמור ב' שבתות אלו. היינו דשבת הקודמת היא השפעת קדושה לעבודה דששת ימים שלאחריו והעבודה דו' ימים הכנה לקבל הקדושה דשבת שאחריו. וכל כל שבת כן הוא אחרון לשלפניו וראשון לשלאחריו עד שיגיע האחרון שהוא היו שכולו שבת. והתחלה באדה"ר מצד אדה"ר הי' זה שבת א' ומצד הש"י הוא השבת הב' רק שחסר התיקון לזה מצד האדם. ורק מצד האדם שהוא יהי' כלי קיבול להקדושה דבזה היא תיקון ושלימות להקדושה כשיש מי שיקבל לו צריך ב' שבתות כנז' אבל מצד הקב"ה די בא' והוא הב'. וזהו השבת שבברייתו של עולם שכנגדו אלף הז' שכולו שבת. ומי שאינו יודע אימת שבת מר סבר כיון דעכ"פ כבר שמר שבת פ"א שמשם יש יניקת קדושה לעבודת ימי החול וע"כ עתה מונה שש ומשמר א' שהוא עתה שבת ב' לגבי הא' ששמר כבר. ומ"ס כיון דאין יודע כלל עתה אימת שבת והגיע לשכחה כזו הרי נשכח מלבו כבר כל עיקר קדושת שבת העברה וע"כ הימים הראשונים לפלו ומתחיל עתה בשבת הא' כאדה"ר בהתחלת שמירת שבת שצ"ל משמר א' ומקדש ו'. ובשעת המן הנה כבר קדם ציווי שבת דמרה ואם נחשוב אז לשבת א' שפיר הי' צ"ל מיד ביום א' שמעתה השבת ניתן לכם במתנה שתוכל לתקוע קדושה זו דקביעא בי' בלב שלא יזוז עוד. ושישמרו עוד אלו ו' ימים שיהי' כל עבודתם לשמים ע"י הקדושה דשבת העבר. ואז הי' שבת הב' והיו משמרין ב' שבתות ובשבת א' שאחר מרה באלים לא מצינו דחטאו. ואלו היו ממשיכין מקדושתו לו' ימי המעשה שאחריו וע"י קדושת המעשים שבו' ימים לקדש השבת הב' בהשתדלותם אפשר שאז לא היו חוטאין גם בב'. אך באמת במרה ניתן רק דרך מצוה ככל מצות ולא שיכנס קדושה קביעא עי"ז בלבם ושיהי' להם במתנה ולא הי' אפשר להמשיך ממנה קדושה לימי החול. כי מצוה רק בעידנא דעסוק בה מצלת מיצ"ר ולא אח"כ (בסוטה כא.) וע"כ המתין לצוות עד יום ו' שיבואו לשבת מיד כאדה"ר. וביום ו' הוא זמן ההכנה לשבת אז הגיד להם ולא ביום א'. כי אז לא ידעו להכין עצמם ועד יום ו' הי' נשכח או נתיישן בלבם ולא יהי' כחדשים ובחביבות. והא דב"ש מחד בשבא לשבת היינו אחר שניתנה שבת במתנה דקדושה דקביעא וקיימא שבי' קבועה בלב כל איש מישראל וקלטה כבר בשבת העבר ואז יוכל להין עצמו לשבת הבאה מיד ביום א' כי כל השתלותו דימי המעשה הוא הכנה לשבת. אלא דלב"ה הכנה בפעל הוא רק ביום ו' כדכתיב והכנת שאר ימים הוא רק ע"י הקדושה דאתיא ממילא מכח ברכת ה' שבקרבו יום יום. ול"ב עבדי' גם הכנה בפעל דס"ל דהכנת יום ו' הוא לחיוב דמי שלא טרח בע"ש מה וכו' ומדברי חכמים גם מיום א'. וכ"ז אחר שניתנה שבת וקלט כבר קדושת שבת העבר בקרבו. אבל מקמי הכי אין תועלת בהשתדלות דו"י המעשה והכנתם א"ע לענין קדושת יום השבת הבא שהיו צריכין לקלוט מקודם הקדושה דקביעא שבו. ואח"כ הוא שיוכלו לדמות עצמם לדוגמא העליונה לקדשו ע"י השתדלותם אבל קודם זה לולא הקדמת הש"י להשפיע בו קדושה שיוכל עי"ז להתקדש ולהוסיף קדושה. מה הוא האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשהו ולדמות עצמו לקונו כלל וא"א להקדים שבת ב' לא' כלל. וע"כ בדין עשה משה לצוותם ביום ו':

אך באמת מרע"ה זכה כבר במתנת השבת כמשרז"ל דבמצרים בחר להם משה יו השבת מדעתו לנוח בו. ועכ"א ישמח משה במתנת חלקו כי זה חלקו ושרשו משורש קדושה זו דיום שכולו שבת וכל זינא לזיני'. ובחר בו מדעתו אלא דכל זמן לדא היו מצווים ועושים לא הי' עדיין הרגש קדושה בלב. ומיד שנצטוו במרה מרע"ה זכה בה מיד לקדושה קביעה וקיימא בלב כי היא מתנת חלקו. והנה מצינו (נדרים לח.) בפלפולה של תורה דניתן למשה והוא נהג טובת עין ונתן לישראל. היינו שיהי' שלהם במתנה שמה שיחדשו הם בפלפולם יהי' תורה שלימה. והרי דמה שניתן למרע"ה במתנה הי' יכול לתתה לישראל שיהי' גם שלהם במתנה אף בעניני רוחניות. וה"נ בקדושת שבת שהוא מתנת חלקו. משנצטוו במרה וזכה היא בה במתנת חלקו הי' יכול לנהוג טובת עין וליתנו גם לישראל במתנה. ואז היה שבת דמרה הא' ודמן הב'. וממה שלא ציום על השבת מיד ביום א' ושיראו שה' נתן להם למדנו כי במרה לא נהג הוא טובת עין לתתו להם במתנה רק א"ל כמו שנצטוו דרך ציוון. ובאמת ח"ו שהי' זה מפני העדר טובת עין שלו שהרי מצינו בפלפולו נהג טובת עין. רק הוא ידע ברוח קדשו שעתיד הש"י בעצמו לתת להם השבת במתנה. ועכ"א מוטב להמתין עד שיתנה להם הש"י בעצמו שאינו דומה מקבל מפי תלמיד ומיד ליד לקבל מפי הרב עצמו וכ"ש מידו של הקב"ה בעצמו אך אחר שאירע אותו מעשה שלא שמרו שבת דמן וזהו מפני שהי' שבת הא' ואולי הי' שבת הב' אפשר דשמרו. נחשב למפרע קלת חטא דרך שגגה למרע"ה ג"כ בזה אף שהוא לפי דעתו כיוון הכל לטובה. ובאמת כל חטאי ישראל הם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית (כמ"ש שבת פט:) היינו שכל דבר ודבר מסודר בזמנו ובשנתו והרי משימ"ב הוא סדר הו' אלפי שני דהוי עלמא שיומו של הקב"ה אלף שנה ואלף הז הוא היום שכולו שבת. ואלף הו' כולו הוא הכנה ליום השבת והוא זמן דבעתה אחישנה דפשטי' אחישנה קאי על בעתה שגם בעתו יש אחישנה. וכמו ד"מ כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות וכל יום הח' הוא בעתו. וההקדמה בו ביום תלוי בזריזות. וכל אלף הו' הוא בעתה ויש בו אחישנה גם בעתה. ואם זכו הי' הזמן דאחישנה עוד קודם לבעתה ובאלף הה' או גם מיד בסוף אלף הד'. אבל הסדר המסודר מששת ימי בראשית לא הי' כן. וע"י החטאים באו השנים בסידורן בשימ"ב וקמי שמיא גליא הכל בידיעה שלמעלה מן הבחירה. וכן אלו זכו ושמרו שבת א' דמן והי' שבת דמ"ת מתחיל מיד היום שכולו שבת. והימים הראשונים יפלו והי' נחשב כ"מ שקודם מ"ת לתוהו וכאלו במ"ת התחלת הבריאה כמשרז"ל דהי' הכל תלוי ועומד עד יום הששי דסיון דמ"ת. והי' אז התחדשות בריאת כל העולמות ושתבטל הסדר הא' כולו. ובאמת משימ"ב הי' מסודר הכל להיות כמו שהוא עתה אחר החטאים וזהו התיקון לכל החטאים דכשלג ילבינו כיון דהם כולם הולכים ומקיימים סדר השנים והזמנים שנסדרו בששת ימי בראשית:

פרק ג

ענין הברכה דשבת דכתיב במע"ב ובירך וגו' ויקדש. וגם בדברות ראשונות ע"כ בירך וגו' ויקדשהו. ומה טעם להזכיר הברכה בענין ציווי השביתה. בפשוטו י"ל עד"ש רש"י פ' בראשית גבי ברכה דדגיס. לפי שמחסרין וצדין מהם הוצרכו לברכה. והאומות מונין את ישראל על שמירת השבתות שאין עושין בו כלום. וכ"מ שיגיעים בימי חול אוכלים בשבת ע"כ הם עניים כמ"ש במד' איכה ע"פ שחוק. ומצינו גם בכתוב בפ' בהר במצות שמיטה וכי תאמרו מה נאכל וגו' וציויתי את ברכתי לכם וגו'. וה"נ בשביל כן ברכו שאע"פ ששובתין בו ממלאכה ועוד מענגין אותו במאכל ומשתה עכ"ז לא יחסר לחמו. כי כל מזונותיו של אדם קצובין חוץ מהוצאות שבתות וכו' (כמ"ש ביצה טז רע"א) (שוב מצאתי כן בב"ר פי"א דברכו מפני היציאה ע"ש) וציווי הברכה דשמיטה הוא בשנה הששית ועשת וגו' כי בשביעית שובתין ואין על מה לחול הברכה. ועיקר הברכה חלה על המעשה וכמ"ש יכול ישב בטל ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה. וזה כלל גדול בין בגשמיות בין ברוחניות בשביתה אין על מה לחול ברכת ה'. כי כאשר האדם עושה עכ"פ איזה דבר אפי' מעט וכחודה של מחט הוא נעשה כלי קיבול לקבל ברכת ה' עליו שתשרה במעשה ידיו. וגם ברכת השבת אי' (בב"ר פי"א) ברכו במן שהי' בששי לחם יומים וזו הברכה ביום ו'. אבל אי הברכה בו מצד עצמו רק מצד מה שצ"ז בו הכנה ליו השבת. וברכת השבת הוא מתפשטת ומתגלית ויוצאה לפעל בו. ושבת נקרא מקור הברכות כי כל ברכה בעצמותה הוא בלא שום מעשה כלל. וכמו הברכה דמן שנמצא ביום ו' לחם יומים הם לא לקטו יותר ממה שלקטו בכל יום. ואף נפילת המן מן השמים לא הי' יותר מבכל יום רק שבמדידת הלקיטה מצאו יותר ונמצא בעצמות הברכה לא הי' שום פעולה ומעשה אלא שלענין חלות והשראת הברכה א"א בריקניא. רק צריך איזה דבר בפעל ופעולה כ"ש דאדם שע"ז תחול הברכה. שהש"י רוצה שיהי' הכל ע"י האדם העשוי בדוגמא העליונה. וכמו קדושת השבת דקביעא וקיימא שמצד השי"ת לקוח מהפעולה שבשימ"ב בפשט לשון הכ' וכמ"ש באות א'.. ולולא המעשה דששת ימים לא הי' מקום לשביתה דיום הז'. וכך בענין הברכה הנמשכת ממקור הברכות דיום הז' אינה שורה ונמשכת אלא ע"י הפעולה דו"י. וזהו החילוק ביניהם שהקדושה הוא מה שהשבת מקבל מו"י המעשה והברכה הוא מה שמשפיע בהם. וכפי סדר הראוי לכאורה הקדושה קודמות שמקבלת מו"י המעשה שלפני'. ומשפעת אח"כ בזה ברכה לו"י שלאחרי'. אבל ראינו בכתובים הנז' הקדימו הברכה להקדושה. דבאמת ברכת השבת הוא בימים שלפניו וכברכת המן. והענין כי כל פעולה היוצאה לפעל במעשה היא מקודם במחשבה שמצייר במחשבתו ובמוחו וחכמתו כל מה שהוא רוצה לעשות. וכל פעולה הוא לאיזה מכוון וכשנגמרה הפעולה ונתמלא מבוקשו וכונתו בפעולה זו בא לו השמחה והנייחא והעונגד שרצה שיהי' לו ע"י פעולה זו. וזהו דוגמת השבת שאחר ימי המעשה בבריאת העולם ומלואו שפעל הש,י למנהו ולקילוסו וראה שהכל טוב מאד וערב לו. אז שבת ונח ביו הז' וישמח במעשיו ומתענג בהם. וכן הוא במחשבה הקודמת אחר שצייר הכל בחכמה שבמוחו מרכיש אח"כ השמחה בבינה שבלבו מה שיהי' לו כשיצא הדבר לפעל כרצונו בציורו שבחכמתו. וע"י השמחה והחשק שבלבו לזה הוא מוציא אח"כ הפעולה בשלימות. וכמצא ו' ימי המעשה מקבלים משבת שבמחשבה ובלב הקודם ומשפיעים לשבת שבפעל הבא אחריהם. וזה סוד בינה ומלכות כידוע והו"ק דז"א ביניהם:

וכשנברא אדה"ר נכנס ליום השבת מיד שאצלו הי' זה השבת שבלב שלפי ימי המעשה. כי הוא עדיין לא זכה לזה בפעולתו רק מצד קדושת הש"י דקביעא וקיימא. וזה ענין שבת מעין העוה"ב שהוא יום שכולו שבת שאין בו אכילה ושתי' רק נהנין מזיו השכינה. ודוגמתו הוא יוה"כ בעוה"ז שנקרא מפני כן שבת שבתון שיונק משבת העליון בינה שבלב דלבבו יבין ושב וגו' שהוא תרעא דחירו נגד יובל הגדול כנודע. דע"כ תוקעין ביובל ביוה"כ שאז הוא זמן הדרור. ואלמלא חטא אדה"ר הי' זוכה שאותו שבת הי' בקדושת שבת שבתון. ומ"מ גם אחר שחטא זכה לשום ביום השבת מחטאו ולטעו בו קלת מעין עוה"ב. וזהו מצד שורש ישראל הגנוז בו שהקב"ה לבן של ישראל כמשאז"ל ע"פ צור לבבי וגו' ועי"ז הי' יכול להרגיש בלבו קדושת הש"י דקביעא וקיימא ביום השבת שאי לו שייכות אלא לישראל כמ"ש ברית עולם ביני ובין בנ"י וגו' ונא' אות היא ביני וביניכם ולדעת כי אני ה' מקדשכם. כי כל הקדושה שהש"י מכניס בקרב הלבבות דבנ"י היא ע"י קדושת יום השבת שאז"ל דא"ז הקב"ה לשבת כנס"י יהי' בן זוגך (ואף שאמר לשון בן בכל מקום כנס"י ינוק'). ונראה דהיינו שהוא ישפיע קדושתו בהם ולא עשה כן לכל גוי דעכו"ם ששבת חייב. ונח הוזהר ע"ז דיום ולילה לא ישבותו. כי מי מכניס כסותו בין לביא ולביאה כשנזקקים זל"ז כמשאז"ל. ונח הוא התחלת התפשטות האומות שנק' כולם על שמו בני נח דאע"פ שיהי' צדיק תמים הוא רק בדורותיו. ואף להדורשים לשבח כש"כ בימי אברהם אע"ה היינו רק שהי' מתעלה בצדקתו יותר ע"י מה שהי' מקבל מאאע"ה אלו הי' בדורו. אבל מ"מ ע"כ מזה שאין לו ערך עם אאע"ה שהוא האב לאומה שיראלית והוא האב לב"נ. אע"פ שיש גם בהם צדיקים וחסידי או"ה והוא האב לכולם וגדול שבהם שכל חסידי או"ה עיקרם ושרשם ממנו. אין לזה ערך אחד עם ישראל זרע יעקב שמטתו שלימה שאפי' הגרוע שבהם מעולה רבה מהמובחר שבעעו"ם. כמ"ש בפ' הניזקין ששם מדבר מהחורבן שהוא תכלית שפלות ומעלת ישראל כשיורדין עד לעפר בחטאותם. דע"כ נקבע כל הענין במס' גיטין בפ' הנזיקין. וידוע כי חז"ל קבעו כל דבר בתלמוד במקום הראוי ולא על צד ההזדמן. ולפי שהחורבן כגירושין וכמ"ש הן ישלח איש את אשתו וגו' וכשאז"ל דנידונו בגירושין ע"כ מקומו בגיטין. ולפי שעל האמת א' הכתוב איה ס' כריתות אמכם וגו'. ע"כ הפרק הפרטי שנקבע בו סיפורים אלו אינו בפרק המדבר בגיטין וגירושין רק בפ' הניזקין כי החורבן אינו אלא ניזקין. וכמ"ש (ב"ק ס:) ע"פ תלא אש דהקב"ה המבעיר הבערה בציון ועתיד לשלם היזקן כמשפט התורה. וכן מה שנקבע מאמר זה דתא חזי מה בין כו' שם בענין החורבן ודאי כי זה מקומו הראוי. כי אז הי' התגלות דבר זה שאפי' הפושעי ישראל שהרבו כ"כ לפשוע עד שנידונו בגירושין. גם הם לא נעקר שם ישראל מהם עי"ז. להיות ח"ו ככל הגוים בית ישראל. והעולה על רוחכם היו לא תהי' וגו' כי ביד חזקה וגו' שבע"כ הם ישראל המקודשים לעבודתו ית'. וזהו ע"י הקדושה דשבת הקביעא וקיימא בלב כל הנפשות מבני ישראל:

וכל האבות שמרו כל התורה כולה עד שלא ניתנה ומסתמא גם השבת בכללם כי יצאו מכלל בן נח שהוזהרו מלשבות. כי הם זכו לברכת בכל מכל כל שהוא קדושת השבת המקבלת שפעה ממדת כל כנודע. ופירוש ברמז הכ' נמצא ביעקב כמשאב"ל ע"פ ויתן יעקב שקבע תחומין. שהוא שזכה בהתגלות בשם ישראל ולקדושת ישראל בת זוגו של שבת. ואחרי התגלות שם זה דישראל כי שרית וגו' שהוא משתרר בעליונים ותחתונים בכל אלהות שבקרבו שהוא קדושת השבת שהרגיש בקרב לבו דהש"י צור לבבו. וגם אברהם נקרא ישראל כמשאז"ל ואף שהי' תחלה לגרים כמ"ש בריש חגיגה זכה לשם איתן האזרחי להיות אזרח בישראל. ואף שאצלו הי' זה עדיין בהעלם יצא להתגלות בפעל אחר שיצא ממנו יעקב וזרעו. ונתגלה כי הם לבד זרעו כמשאז"ל ע"פ ביצחק יקרא וגו'. ואע"פ שהי' אב לכל העולם כולו הינו רק לגרים שבכל האומות אשר בשם ישראל יכנו יכולים לומר אבותינו על אאע"ה שהי' אב לגרים. והם כקטנים הנולדים בתואר גר ולקרא בשם ישראל מעתה דאף גר שחזר לסורו דינו כישראל מומור כמ"ש בדבמות דנפקע ממנו שם גיות. אב לעכו"ם מצד היחותם בגיותם. ואדה"ר הוא האב העולם כולו וגם לישראל ולא עוד אלא שעיקר יצירתו בשבילם ולהיות אב להם לבד. רק מצד הקליפה הקודמת להפרי גרם לחטא ושיצאו ממנו גם עכו"ם הוא לא הוזהר מן השבת כנח וגם לא כצעוה בשמירתו כזרע ישראל. ומ"מ השיג קדושתו מצד שורש נפשות דישראל שכולם כלולים בנפשו ותלויים באיפתו. זכה להרגיש הקדושה בשבת הראשון שאמר אז מזגמור שיר ליום השבת. כמשאז"ל דהוא יסדו אלא שנשכח וחזר מרע"ה וקבעו בי"א מזמוריו. והיינו שבחטאי הדורות נשכח קדושת יום השבת מלהיות בהתגלות בלבבות בנ"י. שאף האבות ששמרוהו ה' בהעלם. ואף אצל יעקב אע"ה אף דכבר נרמז בכ' הוא ג"כ עדיין בהעלם שאין כתוב מפורש רק בדרך רמז. וכל דבר כפי מה שהוא בכתוב כך הי' התגלותו בעולם מה שהוא מפורש הי' בהתגלות מפורש ומה שברמז הי' ההתגלות רק בדרך רמז והמשכילים יבינו כי די לחכימא ברמיזא ולא בגלוי גמור וכך כל מה שבדרך הדרש ובדרך הסוד. כעניין ששמעתי על הא דיעקב אע"ה לא מת (תענית ה:) שא' מקרא אני דורש. שלא הי' התגלות גמור בפשט הכתוב רק בדרך הדרש. וכן היה התגלות הענין בפעל לא נגלה לעין כל בפשיטות. רק דורשי רשומות המעמיקים הבינו כויו"ב בכל ענינים. וכן ענין השבת לא נתגלה בפירוש בכתוב ולהיות הקדושה מתגלות בפעל בלבבות בני ישראל. עד שבא משרע"ה וזכה להיותה מתנת חלקו ע"י שביררה לישראל במצרים מעצמו כשאז"ל. כי הוא מצידו כבר הרגיש קדושה זו בלב כי זכה להיות איש האלהים ובעלא דמטרוניתא כנודע ורצה להכניס קדושה זו בכל הלבבות של זרע ישראל. ועי"ז זכה שיבנה על ידו כל קומת הכנס"י להיות קומה שלימה ואומה מיוחדת אומה ישראלית ו' זכו כל כנס"י להיות בת זוגו דשבת שנמסרה לכולם:

וכמו שכל בריאת העולם ואדה"ר הי' ע"י אתערותא דלעילא כי אדם אין לעבוד באתדל"ת להמשיך עי"ז אתדל"ע. כך גם אחר חטא אדה"ר שנידון בגירושין ושילוחין כישראל בחורבן כמשאז"ל כי הוא השורש לכל ישראל ונתגלה בו השורש לקדושת ישראל אף אחר שחטאו שנתגלה אחר החטא כנ"ל. ועי"ז זכה להשיג קדושת השבת דקביעא וקיימא שמצד השי"ת לבד בלא אתדל"ת הקודמת. וזהו בשבת הראשון ואלמלי זכה לשמור עוד שבת הב' היינו ההשגה שמצד השתדלותו אחר האתל"ת בו' ימי המעשה שבנתיים. הי' זוכה על ידו לקדושת שבת שבתון דיוה"כ שהי' אחר שבת הב' כי יום ו' שנוצר בו אדה"ר ר"ה וכמצא הי' יוה"כ ביום א' שאחר שבת השני' ליצירתו. ומקלעי אז תרי שבי בהדדי דלא עבדינן כן האידנא ולא הי' כן אלא בתחלת הבריאה כנ"ל. וכמדומה לי כי כן יהי' ג"כ לעתיד בביאת בן דוד שיחזרו לקבוע ע"פ הראי. ואז כשיזכו לתכלית התיקון שיכופר הכל גם עטיו של נחש וחטא אדה"ר שיבולע המות לנצח. זהו יהי' ביוה"כ שיוקבעו תרי שבי בהדדי כבריאת העולם. ובאותן עשי"ת יהי' משיח שהוא כשמת אדה"ר כידוע היחיד ששב שיגרום בכוחו תשובה לכל הנפשות שהם רק התפשטות מכח נפש שלו ומחלין אכ"כ ביוה"כ לו ולכל העולם כולו. כמ"ש בפ' יוה"כ ע"י שמירת ב' השבתות שבנתיים כמ"ש בפ' כל כתבי. דאפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין. ואז ביוה"כ שאחר השבת הב' יהי' המחילה גמורה שיזכו בסוכות שאחריו לניצוח העכו"ם. דע"כ מפטירין בשבת חוהמ"ס במלחמת גומ"ג דידוע שהוא בגימ' ע' שהוא הכולל מכל ע' אומות. כי אז יתקבלו כל האומות נגד ישראל שאז יהי' הבירור הגדול בין ישראל לכל האומות דה' בדד ינחנו שיהי' רק הם גוי א' בארץ. ויבורר לעין כל דרק בשבילם נברא העולם ואדה"ר. וזהו תיקון חטא אדה"ר לגמרי כאשר יהי כל העכו"ם ממנו משרפות סיד ולא ישאר מזרעו אלא ישראל. שע"ז הי' הבריאה כפי מה שהאלהים עשה האדם ישר. וע"כ נא' וקרקר כל בני שת ולא אמר בני אדם. כי בנ"א הם ישראל. שאע"פ שאברהם אע"ה הוא אב הראשון לאומה הישראלית והוא כגר שנתגייר שהוא כקטן שנולד ואין לו אב ואין מתייחס אחר אבותיו נח ושת. מ"מ הוא מתייחס אחר אדה"ר. אלא שהוא נקרא האדם הגדול בענקים שהי' גדול מאדה"ר וכשאז"ל שבא אחריו לתקנו. וע"כ לא נברא תחלה שאם יקלקל מי יתקן. היינו דגם הוא נקרא אדם הגדול ושהוא שורש לבריאת האדם בעולם. יכ"א על בהבראם באברהם ודאדה"ר נתקן ונצרף באבהן כדאי' בזוה"ק. ואלו לא חטא אדה"ר או שהי' זוכה לתקן חטאו לגמרי. הי' זוכה לשוב לג"ע ולאכול מעה"ח ושיחי' לעולם ויבולע המות שנגזר עליו. וז"ש ועתה פן ישלח ידו ואכל וגו' ואז"ל אין ועתה אלא תשובה שבזה הי' ההתעוררת לתשובה שעוררוהו מלמעלה. כי דבר זה שהש"י מקבל שבים חידוש הוא שחידשה תורה לבנ"י. ולא עשה כן לכל גוי כדאי' (בתנחומא האזינו). ואדה"ר מצד שהוא שורש ישראל הי' מועיל לו תשובה. אבל הוא לא ידע עדיין מכחה של תשובה וע"ז עוררוהו מה' במה שגרשוהו מג"ע פן ישלח ידו וגו' מכלל שיש יכולת בידו ע"ז. ובוודאי אין אכילת עה"ח דבר סגולה שיוכלו לבטל בה גזירת הש"י דמיתה. וכבר אז"ל אין עץ חיים אלא תורה שהוא תבלין ליצה"ר. ועתה אחר החטא יש לחוש ע"י תשובה פן ישלח וגו'. והמשפט הי' למנוע ממנו כמו לישראל בחורבן השמן לב העם וגו' עד אשר אם שאו ערים וגו'. וכך הוא נתגרש מג"ע שהוא דוגמת החורבן כמשאז"ל מה ישראל נידונו בגירושין כו'. ובג"ע הי' נקל לו לשוב ולאחוז בעץ החיים זו תורה. וע"כ גירש פן וגו' כי הי' המשפט השמן וגו' פן יראה וגו' ולבבו יבין ושב וגו'. ומ"מ ע"י זה גופו הי' התעוררת לו לתשובה כי מזה שגירש פן וגו' ילמד להבין שאם ישוב התשובה מועלת. וע"י אתערותא זו זכה להשיג קדושת שבת הראשון. והוא הי' הכנה למה שזכו בניואח"כ למתנת השבת לגמרי מצד העוה"ז. והוא הכל הכנה ליום שכולו שבת דלעת"ל שהוא ההגעה לשבת העליון בבינה שבלב והכרה הברורה בהש"י שאין עוד מלבדו. ואז אין אכילה ושתיה גופנית דעוה"ז. רק לחם שמלאכי השרת אוכלין דהיינו זיו השכינה. וכמ"ש ע"פ ויאכלו לחם לפני האלהים. דנהנה מסעודת ת"ח כנהנה מזיו השכינה וכמ"ש בנדרים מאן מה"ש רבנן. ולאדם שטוב מטעימין מפרי מעשיו שבעוה"ב בעוה"ז:

וזהו אכילת המן שזכו לו דור המדבר שהוא ג"כ לרע"ק (ביומא עה:) לחם שמה"ש אוכלין. ואף דר"י א"ל טעית כו' ע"ש אלו ואלו דא"ח. כי האדם שנברא בצלם אלהים ששם זה היא הנזכר במעשה בראשי' שבו הי' כל הבריאה. למדנו שהוא כולל צלם ודמות הבריאה כולה. וכמו שהאדם צריך למזון לקיו חיותו. כך כל הנבראים ונוצרים ונעשים צריכים לדבר המקיים חיותם. וזהו נטיעת הגן בבריאת עולם וע"ה בתוך הגן דמזון לכולא בי'. והאדם נוצר לעבדה ולשמרה. כי כל הנבראים כולם תלוים באדם שהוא תכלית הבריאה כולה. ובעבודתו להש"י הוא ממשיך שפע לכל הבריאה וההיפך בהיפך ח"ו. וכל עמל לפיהו ופשוטו על האכילה שהפה הוא המקבל המאכל לקיום חיותו. וע"ז כל עבודת האדם לקיום חיותו וחיות כל העולם כולו. דכהע"כ לא נברא אלא בשבילו ולצוות לו והוא שקול נגד כולם כמ""ש בברכות כי כולם תלויים בו. ורז"ל פי' בפ' חלק לעמל תורה כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כ"א על מוצא פי ה' שבלחם כידוע. ועל התורה נא' לכו לחמו בלחמי שהוא עיקר הלחם המקיים חיות האדם כמ"ש כי הוא חייכם. ובקללת אדה"ר נאמר בזעת אפיך תאכל לחם. ואז נגזר היגיעה בד"ת ג"כ כמשז"ל (ברכות סג:) ע"פ מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אפים וגו' בחמאה של תורה. והעיקרבתושבע"פ שצריך יגיעה גדולה כמ"ש (תנחומא נח) וזה נעשה ע"י אכילת עה"ד טוב ורע שא' בזוע"ק דאתייהיבת אורייתא מסט' דעה"ד כשר ופסול טהור וטמא כו'. שהוא הלבוש שנתלבשה בו התורה בעוה"ז להיות תבלין ליצה"ר שבלב הנמשך מאכילת עה"ד. וע"ז א' בזוה"ק ע"פ וימררו את חייהם וגו' בחומר דא ק"ו ובלבנים לא לבון הלכתא שהוצרכו לעבודה גדולה ומירור חיים לעמוד על התושבע"פ. וא' בסנהדרין דעה"ד חטה הי'. וידוע דחטה בגימ' כ"ב שמזה שורש כ"ב אותיות התורה דע"כ נמשך מזה דעת לתינוק כדאי' שם שאז נעשה חיות האדם וקיומו מעה"ד שהוא החטא ודגן שממנו עושין לחם. והוא מזון האדם. דכל סעודה נקרא ע"ש הלחם. שהוא עיקר המזון שמעה"ד טו"ר שבחרו אדה"ר ע"י הסתת הנחש למזונו. והאלוהים עשה האדם ישר שיהי' מזונו מפרי עץ שבתוך הגן ומעה"ח. שא"צ יגיעה לתקנם לאכילה כי הפרי כמות שהוא היא ראוי' לאכילה. וכן א"צ לטרוח בזריעתו בכל שנה ואד יעלה והשקה. וכל עבודת האדם בג"ע לעבדה במ"ע ולשמרה במל"ת. המ"ע הוא מה שנאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל. וכבר העיר בזה ג"כ הרמ"ע וכ' דזו מ"ע שנצטוה עלי' אדה"ר ולא זכה לקיימה ע"י חטאו כי גורם מג"ע ותתקיים לעת"ל. וזהו עבודתו בגן בלקיטת פירותיו הראוים לאכילה ולאכלם. ואכילתם לקיים מצות הש"י שיצר האדם שיצטרך לאכילה לקיום החיות היא כאכילת קדשים ותרומה דנקרא עבודה כמ"ש (פסחים עג.) דהיא עבודה דזמה"ז והם קדשי שמים שמסט' דעה"ד טו"ר מה שנתקדש לחלק גבוה. והרבה גבוה מהם הוא קדושת אכילת פרי עץ הגן שאינם מסט' דעה"ד. ולשמרה במל"ת היא שלא לאכול מעה"ד. ואז הי' זוכה לאכול מעה"ח שהוא התורה כמו שהוא למעלה מסט' דעה"ח וחי לעולם כמלאכים שאין בהם מיתה. כי יניקתם מעה"ח. וע"כ אמר ר' ישמעאל וכי מלה"ש אוכלים לחם כו' כי לחם נקרא הבא מה' מיני דגן שהם מסט' דעה"ד שהוא מין חטה ודגן. ואז"ל דלא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן ושניים להם אוכלי תרומה. כי צריך להיות כלי מוכן לקבל ד"ת. וכמ"ש למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין ופי' (יומא עב:) על תורה בלא יראת שמים דזהו עיקר מה שהש"י שואל כ"א ליראה דרחמנא לבא בעי. והאדם יראה לעינים הינו החכמה. שהסנהדרין נקראים עיני העדה. וה' יראה ללבב שהעיקר הוא זיכוך הלב לקבל חכמה. ודבר זה הוא ע"י אכילה בקדושה. כמ"ש (ב"ב יב:) דלאחר שאכל ושתה אין לו אלא לב אחד. והב' לבבות דקודם הוא יצ"ר ויצ"ט וכדחנן (ברכות נד.) ע"פ בכל לבבך בב' יצרך וכ"א ע"פ וסעדו לבכם דמלאכים שאין להם יצה"ר אין להם אלא לב אחד. וכן ע"י אכילה שבקדושה שממנו הוא חיות הלב ששם משכן הדם הוא הנפש שנעשה ע"י מזון האדם. וכפי המזון כן הוא הדם והנפש החיוני שבלב. וע"י אכילת קדשי שמים בקדושה אין לו אלא לב א' לאביו שבשמים וההיפך בהיפך. כמ"ש בברכות מלי כריסי זכי בישי וכמ"ש פן תאכל ושבעת וגו' ושכחת וגו'. וע"כ קדם אכילת מן למ"ת כמ"ש בזוה"ק (ויצא קנז רע"ב) ישראל לא ידעו ולא אשתמודעו במלין דלעילא עד דאכלו לחם עילאה כו' לחם מן השמים יעו"ש. ולחם לא נקרא אלא מה' מיני דגן וע"ש בזוהר בסע"א. ויש לחם מן השמים שאף שהוא מסט' דעה"ד הוא מצד הטוב שבו. והתורה היא נובלת חכמה העליונה כמ"ש בב"ר. והמן הוא נובלות בינה העליונה שגם הוא מכ"ב אותיות שהוא סוד החטה כנ"ל דע"כ נקראה לחם. אלא שכ"ב אותיות התורה הם נמשכים מאותיות החכמה שבמוח. וכן הם משפיעים חכמה במוח. והמן המשכתו מאותיות המחשבה שבלב. וכן הם משפיעים חיות להלב להיות רק לב א' להש"י דוגמת מה"ש שאין להם אלא לב א'. וע"כ קראו רע"ק לחם שמה"ש אוכלין שבזה יכולין להתדמות למה"ש ולגרש היצה"ר מהלב. אלא שמ"מ גם דברי ר"י אמת כי של מה"ש לא נקרא לחם כלל כי רק הארץ ממנה יצא לחם דעכ"א המוציא לחם מן הארץ. ומרע"ה כשעלה למרוס מאמר לחם לא אכל. כי שם השיג התורה כמות שהוא בעולמות העליונים טרם שנתלבשה בלבוש זה שמסט' דעה"ד שבידינו משהורידה לארץ. ואין עלי'שם לחם ומים והי' כמה"ש להשיג בתורה מסט'דעה"ח. אלא שדבר זה הוא לו רק בהיותו בשמים ממעל והשמים שמים לה' ואינו משכן לבנ"א. וע"כ נהפוך אז גופו להיות מלאך כאלי' וחנוך וכאדה"ר קודם החטא. שלא טעם עדיין מעה"ד שהוצרך לכתנות עור רק הי' לו כתנות אור וזיהרא עלתה שממנה היגע גם לחנוך ומרע"ה ברקיע כנודע. אבל מרע"ה הי' במעלה יותר מחנוך כי הי' יכול לחזור ולירד למטה ולהוריד גם התורה עמו שתוכל להתלבש בלבושי עוה"ז והארץ נתן לנ"א:

וכן התורה משהורידה לאץ הרי היא מסורה לבנ"א דלא בשמים הוא רק כפי מה שיאמרו חכמים בעוה"ז. וכמ"ש ע"פ התורה אשר יולוך וכו'. ודבר זה נתאוו לו מלה"ש ונתקנאו על דבר זה. שמעתה התורה מסורה לבנ"א וכמ"ש לענין קביעות ר"ה. דהקב"ה משיב למלאכים אני ואתם נלך לב"ד שלמטה. והשיבם כלום יצה"ר יש ביניכם כו' וכמו"ש בפ' רע"ק. הינו דמסירת התורה לבני ישראל אינו אלא כפי לבושה זה שמתלבשת בו בעוה"ז מסט' דעה"ד דהארץ נתן לבנ"א. וצריכה יגיעה והשתדלות בנ,א לעמוד על עיקרה ושרשה ומסור להם לעמוד על כל מעמקה וכל תעלומותי' ע"י עמלם ויגיעתם בה. וע"ד עובד אדמתו ישבע לחם שא"א לאכול לחם אלא ע"י זיעת אפים. ומיץ אף יציא חמאה של תורה וע"כ בתחלה נקרה תורת ה' ואח"כ תורתו. כי תורה מנשלה לחלב והוא התושב"כ לתינוק היונק משדי אמו. ומן החלב מוציאים חמאה בהכאת אדם בשמנונית שקולטין מע"ג להתאסף יחד גושים השמינים שמהוה שמנונית החמאה. וכן התושבע"פ מה שת"ח מוציאים בפלפולם מתוך התושב"כ. וידוע בזוהר יש מיץ ותבן דאורייתא והוא מ"ש ופושעים יכשלו בם בד"ת עצמו דלמשמאילים היא סמא דמותא. וצריך השתדלות אדם לדוש ולזרות ולהבר בד"ת. עד שיוכל חאסוף ולברור גרעיני החיטים מתוך המוץ ותבן וקרטי הסולת מתוך הפסולת המקיף מצד התלבשות שבעה"ד טו"ר בקליפה הסובבת וקודמת לפרי ועיקר התורה הוא התורה שבע"פ שהוא המגלה תעלומות התושב"כ. וכמ"ש בשמו"ר דעתידין או"ה לתרגם התורה יונית כו' מי שמסטורין שלי בידו כו' ודבר זה הוא מורשה לקהלת יעקב בלבד להיות התורה מסורה להם כפי מה שהם יבררו הדבר מתוך פלפולם וחכמתם ודבר זה בא ונתחדש רק ע"י היצה"ר שיש התלבשות דטוב ורע וצריכי המיימינים לברור דרך צדיקים ודרך רשעים שלא יכשלו בם. וע"כ אין לזה שייכות למלאכים שא"ל יצה"ר. ואדה"ר קודם החטא היו מלאכים נרתעים ממנו וביקשו למור לפניו קדוש מפני צלם אלהים שעליו. כי מדריגתו גדולה ממדריגתם וכמ"ש דגודולים צדיקים ממה"ש. ורק אחר שחטא וגורש מג"ע לארץ התחתונה חשבו עצמם במעלה יותר ממנו ועכ"א מה אנוש וגו' ותנה הודך על השמים. אבל באמת שורש נפש האדם הוא מאותיות התורה וקוב"ה וארייתא וישראל חד. וכשע"י חטא ירד קומת אדם השלימה לארץ. ממילא ירד עמו גם התורה והשכינה שג"כ בא משה והורידה לארץ. והכל הוכרח להתלבש באותו הלבוש וכתנות עור שנתלבש בו אדה"ר. כן נתלבשה התורה להכתב ע"ג עורות בהמות. והשכין השכינה במשכן תחת עורות תחשים ואילם מאדמים. הכל רמז לכתנות עור שמתלבש האדם בעוה"ז ודכ"ע בשבת ניתנה תורה. ואז אין זמן עבודה וגיעה כלל. רק יום מנוחה ותענוג. כי התורה מצד עצמה שהיא מן השמים הרי א"צ לעמל וגיעת בנ"א כלל. רק משירדה לארץ ונתלבשה באותיות וצירופים תיבות השייך לבנ"א יושבי ארץ צריכה לעמל ויגיעה לעמוד על מסטורה. ומ"מ א' (במ"ר ברכה) חייכם כל התורה כולה דבר קל הוא שכל מי שיש בו יראת שמים הרי כל התורה והחכמה נתונים בלבו. כי כל מה שצריך ליגיעה הוא מפני חסרון היר"ש שבלב. דכשלב אי' אז התורה שבו רק כמחיר ביד כסיל לקנות חכמה. וע"ז צריך לגיעה להכניס יר"ש בלבבו. וכפי כניסת היר"ש בלבבו כן כניסת חכמת התורה. וע"ז הי' ירידת המן קודם לחם מן המשים. רק כשירד למטה נתלבש בתואר ושם לחם. ובמקורו במשים הוא מזון למלאכים. וע"י נזדככו הלבבות ביר"ש ולהיות כמלאכים. ועי"ז נזדככו הלבבות ביר"ש ולהיות כמלאכים. ונעשה כלי קיבול לאכול אח"כ מלחמה של תורה. ושניים להם אוכלי תרומה שהם לחם מן הארץ. אלא שנתקדש ע"פ הש"י להיות עליו שם קדש שאכילתו כאוכל משלחן גבוה שהוא השלחן שמה"ש פמליא של מעלה ניזונין ממנו. ומשם המשכת שורש נשמת ישראל כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו:

וכל עמל האדם בו' ימי המעשה הוא לצורך פרנסתו. וכמו כל פעולת ששת ימי בראשית הכל להכין לצורך האדם. שכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו ולצרכו. ואפי' מה שבשמים ממעל המאורות להאיר וכיוצא. וכל הצרכים בכלל הפרנסה. והקב"ה לא ברא בעמל ויגיעה אלא במאמר בלבד. וכן אלו זכה אדם. וכמו"ש סוף קידושין ש'הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ואכילת המן וכן שנ' לה תרומה לא הוצרכו לעמל ויגיעה רק ללקוט ולהכין לאכול והי' די להם מעשה מוטעת הזו לעשי' דו' ימי המעשה. והאלהים עשה שייראו מלפני ודע"ז הי' כל מע"ב וכל הבריאה. דכל פעל למענהו. ואין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יר"ש בלבד. וכן כל עמל האדם בו וה"ז בימי המעשה. מה ה' שואל כ"א ליראה (וגדול הנהנה מיגיע כפו יותר מיר"ש) ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת אח"כ השגת החכמה ותורה מה' שישפיע לו הש"י בלא יגיעתו. ואפי' ע"ה אימת שבת עליו כמ"ש בדמאי שיר"ש נופלת עליו ממילא. וזהו דקישדו במן שלא ירד. כי א"צ לשום פעולת אדם להכנסת יר"ש בלבו. כי קדושת השבת עצמה מכנסת היראה בלבבות בנ"י מפני פחד הש"י והדר גאונו המתגלה לעיניהם. והחכמה בקרב הת"ח שבדור הנמשכת מן היראה. אבל הכל לפי רוב המעשה וההשתדלות דימי המעשה. וזהו הברכה במן הקודמת. דאף דדבר זה בבחירת אדם אינו מסור לכל אדם. והעכו"ם א"א להם לבוא אלא ליראת עונש וכמ"ש רק אין יראת אלהים וגו' ובעמלק ולא ירא אלהים. דהיינו היראה מצד מדה"ד. משא"כ יראת ה' אינו אלא בישראל דכנס"י ה' אתקרי כידוע. כי ראה זו אינו אלא ע"י הרגשת שכינתו ית' בקרב לבבו. ושיראה כאלו ממ"ה עומד לפניו דשויתי ה' לנגדי תמיד וכמו"ש במורה נבוכים המועתק בהג"ה או"ח. דבר זה אינו אלא בלבבות דבנ"י שהש"י שוכן בתוכם. וזהו מצד קדושת השבת הנמשכת להם כנז'. וזה דייק לשון הכ' פ' עקב מה וגו' שואל מעמך כ"א ליראה ולא אמר ממך. יאבל לשון עמך משמע שגם הוא עמך. ואינו מבקש ממך לבד כי כשאני לעצמי מה אני. וא"א להגיע ליר"ש אא"כ הקב"ה עמו. וכשהאדם יהי' עם הש"י אז יוכל ליראה ורז"ל למדו מזה דהעיקר היראה לבד. ואף דקרא מסיים עלה עוד ללכת בכל דרכיו לאהבה ולעבוד וגו' לשמור וגו' צ"ל דכל זה מנשך ממילא מהיראה. שכשלבבו ממולא מיראת הי' אזי ממילא הלב מעצמו לא יניח לו לשקוט ולנוח וממילא יבוא ללכת וגו' ועל זה נאמר אשרי כל ירא ה' וגו' יגיע כפיך כי תאכל וגו' שמי שהוא ירא ה' זוכה ממילא ליגיע כפים בתורה ועבודה להיות מזון לנפשו נפש אלהות שבקרבו. וזהו כל עמל אדם בעוה"ז בימי המעשה:

תוכן העניינים

פרי צדיק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה