אור ברסלב

פרי מגדים על יורה דעה· רבי יוסף תאומים

שפתי דעת

משבצות זהב

סימן א

סעיף א

ועבדים. הש"ך האריך ותוכן כוונתו דהטור לטעמיה דאין השוחט צריך שיהא מוחזק בכשרות ודווקא משוחררים דאין משוחררים באין מכירין מסתמא יש להם כל מדות רעות משא"כ המחבר פסק בסי' ס"ה בסופו שהשוחט נאמן ומיהו אין ראיה משם ואדרבה סתירה יש שהרי כתב בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים ומשו"ה הביא הש"ך שכן פסק במחודשים שצריך שיהא השוחט נאמן א"כ אין חילוק בין משוחררים לאין משוחררים. הא במכירין אמרינן בהן רוב מצויין דלא כב"ח. ומ"מ יש לראות דהא בסי' ס"ה דווקא בשוחט לעצמו כתב כן וכמו שהקשה הד"מ אב"י יע"ש גם מ"ש להקשות מסי' קכ"ז ס"ג בהג"ה וקי"ט דחשוד לד"א לא הוה חשוד לשאר עבירות אפשר דזה מוחזק מיקרי ועוד היכא דאיתחזק איסורא בעינן מוחזק בכשרות משא"כ היכא דאין מוחזק לנו ועיין בסי' קי"ט וקכ"ז ומה שהקשה הב"י על הטור דלא משמע ליה דהטור איירי באין מכירין בו זהו כוונת הש"ך לענין דינא כפי הנראה מסי' ס"ח משמע דווקא שוחט לעצמו ומוכר לאחרים צריך שיהא מוחזק בכשרות לא בשוחט לאחרים ולענין עבדים היכא דעבר ושחט בלא קבלה בלא"ה לדידן יש לאסור כיון דאיסור קדמונים הוא כמ"ש לעיל וצ"ע [א"ה דברי הש"ך וביותר דברי הב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ק י' צ"ע ממה דאמרינן בב"מ פ"ו גבי אליעזר עבד אברהם לית הימנותא בעבדי והוא כשר הי' וע' בב"ר פ"ס דמדריש עליו ירא ה' ויותר קשה מירושלמי הוריות הלכה ה' ואמר ר' יוחנן אל תאמן בעבד עד ששה עשר דור]:

סעיף ב

וכן המנהג עש"ך דהדבר ברור דהר"ב לשיטתיה דהביא בח"מ סי' ל"ז בשם מהרי"ק דבמנהג הוה לא ראינו ראיה והיינו כיון דשכיח הוא הוה מיתרמי פ"א שהנשים שחטו. והנה בכל ספרי הש"ך כתוב במנהג וכה"ג בוי"ו והיה ראוי לו' במנהג כה"ג הוה ראיה ובכה"ג בהגהות ב"י אות ג' משמע דגורס בלא וי"ו ובש"ך ח"מ אות ל"ז האריך דווקא היכא דב' כיתי עדים א' אומרת נתקדשה וא' אומרת לא לא הוה ראיה משא"כ היכא שאין מי שיכחיש הוה ראיה ויראה סתירה בדבריו דאח"כ כתב דווקא היכא דשכיח טובא כמו שחיטה בכל יום הוה ראיה משמע היכא דלא שכיח כ"כ לא הוה ראיה אף אין מי שיכחיש ודוחק לומר דתרתי בעינן ויש ליישב כאן דמנהג וכה"ג דהוה שכיח טובא הא מנהג לחוד לא או וכה"ג דאין מי שיכחיש:

סעיף ג

מותר כו' ע"ס שיבדקנו אחר שחיטה דא"נ מישתלי לאו איסורא קאכיל ולעילוף א"צ לשואלו אף דהמחבר סובר ררוב לא מתעלפין כמ"ש רוב הרגילים לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין מ"מ חדא דאיכא תרי רובא רוב ב"א אין מתעלפין ב' רוב מצויין מוחזקין כבר כמ"ש השמ"ח ס"ג. ובתב"ש אות ד' דהוא תרי רובא או דסברת אי איתא דנתעלף היה אומר מצטרף עם רוב מוחזקין ונותנין לו לכתחלה וא"צ אח"כ לשואלו ואי לאו רוב לא היו נותנין לו לכתחלה עכ"פ ואני תמה ממ"ש תב"ש אות א' דהמחבר השמיט דעת הר"מ ז"ל דשוחט עצמו לא ישחוט עד שיתחזק שלשה פעמים כמ"ש רמ"א והרי כתב שרוב מומחין ומוחזקין הם הרי דאי לא נתחזק בוודאי אסור לו לשחוט בינו לבין עצמו לכתחלה:

סעיף ד

שרוב כו'. דע שנחלקו הרא"ה בב"ה ורשב"א במ"ה דף ז' ע"ב הרא"ה סובר דרוב לאו דווקא אלא כל ומשמרת הבית סובר דכל היינו רוב שייך שפיר אבל רוב דליהוי כל זה לא מצינו והא דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן דדוקא היכא שהרוב אין מסלק החזקה משא"כ כאן דמתעסקין לשחוט לסלק החזקה ורוב המתעסקין מומחין הן לא אמרינן סמוך אף מדרבנן. ועוד תי' דווקא התם ביבמות קי"ט דמיעוט מפילות מן הרוב מגרע כח הרוב לא בעלמא ומשו"ה לא אמר התם מיעוט אין יולדת דזה עומד בפ"ע יע"ש והרא"ש תי' דרוב מצויין ומיעוטא דמיעוטא לא מצטרף אף לר' מאיר והכה"ג בהגהות הטור אות כ' לא הביא כ"א ג' תירוצים והשמיט סברת הרא"ש וא"י למה ובס' שושנת העמקים אבאר זה. והנה בח"מ סימן ש"ו טבח אומן שקלקל צריך להביא ראיה שהוא אומן ולא אמרינן רוב מצויין כמ"ש הש"ך כאן וכפי הנראה הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב והא הוה מיעוטא דמיעוטא דהתוס' בריש המניח כתבו הטעם משום סמוך יע"ש ועיין ריש סנהדרין ועיקר כמ"ש התוס' ר"פ המניח ועוד דאמאי מוציאין מטבח וצ"ע. ודע דמומחין היינו יודעין ה"ש ויודעין לאמן ידיהם בכלל ועיין כרש"י באוקמתא דרבינא:

ודע דה"ה לענין בדיקה אמרינן רוב מצוין מומחין הם עיין מ"ל פ"ד ה"ש ה"ז בשם ריב"ש קצ"ח ובפרי תואר אות ח"י וכפי הנראה דא"צ לשואלו לבודק דהאיכא רוב בהמות אין טריפות ורוב מצוין מומחין הם הוה אידך מיעוטא דמיעוטא עיין בהלכות נדה סי' קפ"ד וקפ"ה ובמ"י שם דס"ס וחזקה א"צ לשואלו דהוה כמו מיעוטא דמיעוטא וה"נ כן הוא בשלמא בשחיטה איכא חזקה בהמה בחי' משא"כ בדיקה. ✍שוב ראיתי שדבר זה יש ללמד ממ"ש השמ"ח דמה"ט פסק הש"ע דבעילוף א"צ לשאלו דהוה תרי רובא הבאתיו בסמוך ה"נ כן הוא דהוה תרי רובא רוב בהמות כשירות ורוב מומחין ונ"מ היכא דשחט א' ואין בקי בבדיקה ויש שם שאומר שבקי ואין שם מי שיודע לנסות אותו בודק שפיר אבל אפשר לשואלו לא כנ"ל. ועל מה שהקשינו טבח אומן אמאי צריך להביא ראיה ולא אמרי' רוב מצויין דהוה מיעוטא דמיעוטא חכם א' רצה לומר דחזינן דשוחט זה אינו מהרוב דהא קלקל ואינו כלום דאין ברית כרותה למומחין שלא יארע להם איזה קלקול באונס כמ"ש משמרת הבית דף ה' ע"א יעוין שם. אלא דאפשר לומר דע"כ שחיטה זו ממיעוטא הוא דרוב אין מקלקלין וע"כ אית לומר דממיעוט הוא אימא דשוחט ממיעוט הוא ומאי חזית דניזיל אחר מיעוט שאירע לאומן קלקול בשחיטה ניזל אחר מיעוט שוחטין שאין מומחין:

סעיף ה

אבל. אם הוא לפנינו כו' ראב"ן כ' דלרבינא דוקא במצינו למרדף הא לאו הכי סמכינן ארוב מצוין ולדידן אף במצינו למרדף סמכינן ארובא והש"ך הניח בדוחק במה דאמר דליתי' קמן והיינו דמשמע דאין תקנה כ"א באחרים דאל"כ לוקמי איתא לפנינו וא"צ לשואלו ועיין פר"ח. ומ"מ איני יודע לראב"ן במה פליגי רבינא ואינך אמוראי כיון דלכ"ע רוב מצויין מומחין הם וכ"ת דאינך סברי כל מומחין הם א"כ העיקר חסר דהא רוב קאמר עיין בדק הבית להרא"ה ז' א' יע"ש. ומ"מ הא וודאי דע"י טורח לדידן א"צ למירדף דכי אמרינן כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ברוב או בחזקה היינו בקל לא ע"י טורח ואני עתיד לבאר זאת בס' שושנת העמקים אי"ה. ומ"ש הש"ך דלפי מ"ש הר"ב בהג"ה אין נ"מ בכל זה לא ידענא למה לא בעבד ושחט בלא קבלה ומצינו למירדף בתריה ולפי מ"ש השמ"ח סכ"ד ובתב"ש אות מ' דבמדינותינו אף דיעבד אסור דעובר על חרמי קהל שפיר כתב דאין נ"מ ועוד בלא נטל קבלה ושחט איתרע ליה חזקה דרוב מצוין כמש"ל. ומיהו לפי מ"ש חו"י בשוחט לחולה ע"י הדחק יש נ"מ ואין להאריך. ובכה"ג בהגהות הטור אות כ"ב כתב לפרש דברי הש"ך דלפי מ"ש הר"ב בהג"ה דלכתחלה אין ליתן ע"ס שיבדקנו כיון דיכולין לבררו ה"נ כאן יכולין לבררו עכ"ל ולא הבינותי דליתא לפנינו וע"י טורח מצינו למירדף וודאי לא מבררינן דאל"כ י"ח טריפות וכדומה אמאי לא בדקינן אלא ע"י טורח לא מבררינן ועיין מ"י כלל נ"ט והנכון כמ"ש:

סעיף ו

והמנהג להתחיל בתרנגולים ואסור ליקח שכר והעופות אל יהנה ת"ח מהם וצפרים קטנים יש לשחוט אצל אחד או שנים לא חיישינן שינבלו שניהם ש"ך ובתב"ש אות י"ג הליץ בעד הרבנים יע"ש והנה מה שהליץ דשכר בטילה דמוכח שרי ואין להם שום מחיה כ"א זה הנה ראיתי בקהלות קטנות שהם סוחרים גמורים ויש להם כמה פרנסות גם נוטלין ממון הרבה אדום זהב או יותר והא וודאי אית ביה חשדא וגזל כמ"ש התב"ש גופא אות הנ"ל ס"ב ואי משום דלאו עדות הוא כ"א להסיר מכשול שלא יהא כל א' שוחט אני אומר דמ"מ עדותו לאו כלום כי וודאי נוגע הוא שנוטל ממון הרבה וא"כ במי שבדקוהו וא"י ה"ש אף להמכשירים בנטל קבלה יש לאסור בדורותינו זה דשמא לא למד ולא ידע דעדותו בטילה והרבה היה ראוי לדבר בענין זה ואשים מחסום לפי:

סעיף ז

ואם בדקו כו'. עש"ך דהר"ב בד"מ משוה דברי הרשב"א עם אגודה והרשב"א מודה בנטל קבלה היינו מדכתב אבל זו איזו חזקה יש לו שמא לא למד כו' והט"ז תירץ דרשב"א לרווחא אמר כן דכה"ג כ"ע מודים ומיהו אף בנטל קבלה עכ"פ כרב הונא יע"ש והכה"נ בהגהות ב"י אות ט' כתב דמה לי נטל קבלה בכתב או בע"פ והרשב"א בראובן שהיה ממונה על הקהל ודאי בחזקת יודע יע"ש ולא הבנתי כלל דהא הרשב"א אמר שמא לא למד ולא ידע כלל ונהי שנא' דלרווחא כ' כן מ"מ אין מי שיכחיש דברי הרשב"א ז"ל דבלא נטל קבלה איירי בענין ההוא ולא היה לו חזקת ידיעה מעולם יע"ש:

סעיף ח

אבל כו' עש"ך ויראה לפרש דהד"מ הקשה בסי' פ"א מ"ש גבינות ובהמה שנטרפה דאמרי' השתא נטרפה ובשוחט שלא נטל קבלה נמי איכא רוב מצוין חזקה מחמת רובא ותירץ דכאן חזינן שאיש זה חצוף הוא ושוחט עתה וא"י איתרע חזקה ורובא דמעיקרא משא"כ התם אמרי' עתה נתחדש בה חולי בגופה ומעיקרא מרובא היתה [דאל"כ אין טעם לחלק בין רוב כל העולם ובין רוב מצוין] עוד תי' דהתם איכא למימר השתא סמוך לשחיטה משא"כ שכחה ע"כ יצא זמן מה. ומיהו אנן פסקינן לקמן אף בהוגלד פי המכה שרי קודם ג"י ואולי דכאן דמי למקוה דחסר ואתאי. והש"ך תי' דכאן היה לו חזקה דמעיקרא משנולד לא ידע ואיכא שלש חזקות דמעיקרא והשתא ובהמה בחייה ועוד דאין דרך לשכוח ה"ש כיון שצריך לחזור על למודו וא"כ סברא לומר דלא למד כלל משא"כ כשנטל קבלה ע"כ ידע ושכח. וכתב דמשו"ה לא קשיא ממקוה לקמן דאדרבה כאן אית לומר דתלינן השכחה באיחור הזמן כיון דרגיל הוא ללמוד ה"ש ומתלי תלינן ברבות הזמן. ועוד תירץ ממקוה דהכא איכא נמי רוב מצויין ועוד דאיכא ס"ס שמא ידע ושמא שחט שפיר משא"כ בלא נטל קבלה איכא חזקה דמעיקרא דלא ידע א"כ גם רובא ליתא ולא ס"ס דאין סברא כלל לומר למד ושכח דאין זה מדרך הטבע וליכא כ"א חד ספק שמא לא יארע לו. ועוד דס"ס במקום חזקה לא אמרינן כמבואר בסי' ק"י ומיהו דווקא בחזקה טובה ואלימתא משא"כ חזקה דהשתא דלאו חזקה אלימתא כ"כ אמרינן שפיר ס"ס ודע עוד אף למ"ד אמרינן ס"ס במקום חזקה היינו חדא חזקה משא"כ כאן דאיכא ב' חזקות דמעיקרא דלא ידע וחזקה דבהמה לכ"ע לא אמרינן ומנמצא פגום אין קושיא דליכא ס"ס כמ"ש הש"ך סי' ק"י דאין נזהר ומדרך להוליך כל הסכין יע"ש:

עוד כתב הש"ך דאם בפשיעה הוציא הבודק טריפה אין לאסור למפרע דאוקי אחזקה דמעיקרא בחזקת כשרות והביא ממ"ש יש"ש פג"ה סימן ט"ז וממ"ש ב"ה סימן קי"ט שאם שחט וניקר ואחר כך המיר כשר למפרע הנה מסוף דבריו נראה ודאי אף בשוחט הדין כן וכן הראיה ממ"ש יש"ש התם שוחט ובודק הוה ואפ"ה לא אסרו למפרע ויש לראות הא הוה תרתי במקום חדא וצ"ל דלא דמי למקוה דחסר ואתאי וכאן לא הוה כן. ומ"מ מ"ש הש"ך ולפי מ"ש לא יתישב שפיר. גם מתשובת מהר"מ כ"ץ שהביא היש"ש אין ראיה דהתם המעשה כך היה שר"י הלוי שוחט ובודק הוה ומצאו אחריו סרכ' ולא אסרו השהיטה למפרע ה"ט דחשוד לדבר קל לא חשוד לחמור ממנו ונבילה הוה חמור מטריפה שמטמאה ובעיני העולם חמור עי' סימן ק"מ בש"ך אות י"ב וא"כ החשוד על טריפה אינו חשוד על שחיטה החמור יע"ש ביש"ש היטב. ולפי שיש כאן הרבה דינים אמרתי אכתוב מסקנת התב"ש בכאן ואוסיף קצת משלי: %(א) שוחט שנטל קבלה ובדקוהו דלא ידע עכשיו שיעור רוב שנים ורוב א' ושהיות בזה ודאי אמרינן כל מה ששחט למפרע אסור רק איזה זמן מועט אחר הקבלה אין לאסור דודאי לא שכח בזמן מועט כזה אבל אח"כ אסור דס"ס ליכא שמא לא אירע לו דלא ידע כלל ענין השחיטה ושהיות מצוי הוא. ואפשר גם הש"ך מודה לזה ואם שכח שאר ה"ש שיש ספק שמא אירע לו או לאו כמו הגרמה או חלדה בזה ודאי יש לאסור למפרע לפי אומר הדעת ששכח דא"ל ברגע זו שכח הכל דהשכחה מעט מעט הי'. אבל קודם יש ס"ס ושרי וזה כדעת הש"ך ז"ל כאן: %(ב) שוחט שנטל קבלה ושכח רק דין א' מה' שחיטה ובשאר ענינים יודע יש לאסור ג"כ לפי אומר השכחה ומקודם שרי אף בלא נטל קבלה כיון דיודע כל ה"ש רק בדין אחד הוא שוגה בכלל רוב מצויין הוה כ"כ השמ"ח סי' י"ז ע"ש ולפי דעתי קולא היא לומר כך ולהתיר אף בלא נטל קבלה בשוגה בדין אחד: %(ג) אם אינו יודע שצריך לבדוק הסכין זה רגיל וסתם סכין מלא פגימות וליכא ס"ס ויש לאסור לעולם למפרע דליכא ס"ס זולת זמן מועט אחר הקבלה דיש להכשיר דודאי לא שכח בזמן מועט כזה. ואם אבד חוש הרגשת הסכין בזה אפשר דעתה ברגע זו אבד חוש הרגשה [וכן] דעת הכנה"ג בהגהות ב"י דעתה ברגע זו אבד חוש הרגשה ולפי דבריו ל"ד למקוה דחזקה דהשתא כמאן דליתא דמי וחזקה דמעיקרא טובה היא וכ"ת אוקי חזקה להדי חזקה בהמה בחייה לאו כלום הוא דהא שחוטה לפניך ואיתרע עיין ברא"ש גבי השוחט בסכין ונמצא פגום ומ"מ לדינא אין להקל אף כה"ג אם אבד חוש הרגשה: %(ד) שוחט שהמיר או פושע דעת ב"ה ויש"ש וש"ך וב"ח להתיר למפרע ודעת הט"ז בסימן קי"ט אות ט"ו והתב"ש כאן אות כ"ב ובסימן ב' אות ל"ב סובר דאסור למפרע דארם רשע דמי למקוה דיצה"ר בוער מעט מעט יע"ש. ולפ"ז יש להחמיר בדאורייתא ומ"מ כלים שאב"י יש להתיר בה"מ עיין בכה"ג בהגהות ב"י אות מ' אף דבשאר אסורין אף בספק אין להתיר כלים שאב"י מ"מ היכא דאיכא כמה צדדים יש להתיר: %(ה) שוחט שהוא מיקל בדין מהדינים ופושע לא מחמת רשע כי אם לקלות הדעת שסובר שאין בכך כלום זה ודאי דמיא לא"י עיקר בדיקת הסכין עיין ב"י סימן י"ח בשם הרשב"א וכה"ג אות מ': %(ו) שוחט שחלה וקם מחליו ובדקוהו וא"י ה"ש ודאי יש לתלות בחולי וקודם לכן שרי כן כתבו כל האחרונים. ומ"מ מזמן החולי יש לאסור אליבא דכ"ע כי החולי גורם שכחה וגם הש"ך ושאר פוסקים מודים לזה: %(ז) כל זה בשוחט אבל בודק שבדקוהו וא"י הל' בדיקות באין ה"מ בנטל קבלה יש להתיר דאדרבה רוב בהמות כשירות הן וגם הט"ז מודה ובלא נטל קבלה לכאורה דבה"מ שרי דהוה כנאבדה הריאה בלי בדיקה ובאין ה"מ יש לאסור דהוה תרתי חזקה דמשעה שנולד לא ידע וחזקה דהשתא גם רוב מצויין לא שייך כאן דלא נטל קבלה איתרע ליה רובא דעכשיו נוהגים ליקח כתב אף בבדיקה ואם בפ"א שהוציא טריפה אי מעבירין ואוסרין למפרע יתבאר בסימן ב' בעזה"י וכאן אין להאריך:

סעיף ט

הייתי מסתפק פי' אלו בא דבר זה לידי הייתי מסתפק ביה ושואל:

סעיף י

ובדין בדיקת הסכין יתבאר לקמן בסימן ח"י. וצריך לידע עכ"פ פגימות הסכין אתלת רוחתא שפוסל ושהיות מצטרפין שזה רגיל:

סעיף יא

שחיטתו פסולה. עיין ש"ך שהעתיק לשון הרא"ש ואין לדקדק מדבריו דספק הוא אלא ידע דלא גמיר ודאי הוה עיין ט"ז לקמן סימן י"ד אות י"ג ובנטל קבלה ושכח שפיר איכא ס"ס דכיון דידע שחט כהרגלו משא"כ בלא נטל קבלה שמא לא ידע וליכא ס"ס דרוב מעשיו מקולקלים המה והנה כתב הב"ח דנתערבה באחירות אסורה כדין נבילה גמורה אפילו למד אח"כ ואמר ברי לי עכ"ל והדין עמו דודאי הוי נבילה גמורה דרוב מעשיו מקולקלים כמ"ש הט"ז בסימן ט"ז אות י"ג ע"ש. אלא שמצאתי בספר ארוך לש"ך כתב אם נתערבה שרי מטעם ס"ס ע"ש ומשמע מדבריו דהוה רק ס' ולא ודאי ועיין בר"מ ז"ל בה"ש פ"ד ה"א כ' הר"ז קרובה לספק נבילה והכ"מ כתב דאפילו ספק גמור לא הוה אלא שמא ישהה פ"א כו' משמע דהיינו בשחט דו"ה פעמים שפיר הלא"ה הוה ודאי נבילה וקשה דהר"מ לא הזכיר בבבא זו דו"ה פעמים ומיהו להלכה ודאי חזר הש"ך מדלא הזכיר זה כאן ✍ע"כ נ"ל אפילו שחט דו"ה פעמים ושוחט בינו לבין עצמו ונתערבה אין להתיר אף בה"מ עיין סימן ק"י באות א' בש"ך וכן משמע דעת הש"ע:

סעיף יב

ואפילו. עיין ש"ך ואפילו למד אח"כ ואמר ששחט כהוגן לא מהימן דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתא וכ"כ בתה"א:

סעיף יג

נאמן. כ' הש"ך אפילו לא אמר ברי לי. ואורח מישור והתב"ש סכ"ג באות ל"ח סוברים דאם לא אמר ברי לי אף דיעבד אסור ולכתחילה אין ליתן לשחוט לרגיל. ולפי דבריהם הוה יכול לאוקמי מתני' בהכי הכל שוחטין אף אין מוחזקין ואם רגיל להתעלף בברי לי ואם ליתיה קמן באחרים שפיר דמי ועיין בספרי ראש יוסף:

סעיף יד

מתהילת. עש"ך ולא ידענא מה בא ללמדנו ואולי כוון למ"ש כה"ג בהגהות הטור (אות ל"א) בשם מהר"ר עזרי' יהושע דאם ראה רוב ב' ורוב א' די דהוה ס"ס עכ"ל והיינו דשהיי' במיעוט בתרא הוא בעיא דלא איפשטא ואף דס"ס במקום חזקה לא מהני היינו בדאורייתא ואילו במיעוט בתרא כפי הנראה דרבנן היא ומהני דסמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה פלגא ובדרבנן ספק השקול להתיר ומיהו למ"ש הט"ז סימן ט"ז אות י"ג דרוב מעשיהם מקולקלים אין להתיר ויראה דיש לצדד להקל בזה אף לסברת הט"ז:

סעיף טו

ויש מחמירין. כתב הש"ך דמוכח דמשני דליתיה קמן ואכתי לכתחילה נמי וממקשן אין ראיה כמ"ש הג"א יש לומר דעדיפא פריך עיין יש"ש פ"ק סימן ה' אלא מתרצן. ובאם אין ידוע אם יודע מותר לדידן אף לכתחילה באחרים דואין דא"כ לא ידקדקו היטב דיעבד שרי והג"א יודה לזה אלא לרבינא דלית ליה רוב מצויין מומחין שפיר דווקא דיעבד באחרים. והנך רואה בלא נטל קבלה משמע דשרי לכתחילה באין חולק ואולי במדינות שנוהגין ששוחטין בלא קבלה אבל אנו אה"נ דאפילו דיעבד איפשר אסור ועיין תב"ש הבאתיו במשבצות זהב יע"ש היטב:

סעיף טז

או שנגנבו. עש"ך והראה מקום לסימן ב' אות ח' ושם נאמר אף להר"ם ז"ל כשר כאן דשמא נתן לאחר לשחוט או שבדק סכין. ומשמע מכאן דאין צריך שיהא השוחט מוחזק בכשרות דוקא וכן ממעשה דר"ה שמצא גדי בין ציפורי כו':

סעיף יז

במקום. עש"ך דהכל תלוי במצוי באותו מקום שמוצאה ואם שווין אזלינן בתר רוב השוק ואם שווין בתר רוב העיר ועיין פר"ח ותב"ש כאן ובסימן ס"ג באורך:

סעיף יח

שרוב. ה"ה רוב טבחי ישראל די בבהמה ועוף גדול ובעוף קטן צריך רוב העיר ישראל והא דכתב המחבר רוב ישראל או בעוף קטן או שהטבחים שוין בזה אזלינן בתר רוב העיר אם רוב ישראל או עובדי כוכבים:

סעיף יט

וגם רוב גנבי כו'. הנה משמע מלשון רמ"א דתרתי בעינן רוב ישראל ורוב גנבי ישראל וכן כתב הל"ח אות נ"ח פ"ק אמנם המעיין שם יראה דעתו נוטה דאגנבי קאי ומש"ה בה"מ בהל' אבידה סימן רנ"ט לא הגיה רמ"א ויהיה פירוש וגם ר"ל באבדו בעינן רוב ישראל וגם בנגנבו בעינן רוב גנבי ישראל וכן פי' הש"ך כאן. ולפ"ז בנגנבו אין חילוק בין רוב ישראל או רוב עובדי כוכבים ואפי' מצוי בשוק לא מהני רק אחר רוב גנבים אזלינן. ואפשר דוקא אחר רוב העיר לא אזלינן הא רוב מצוי בשוק אזלינן. אמנם מה שכתב הש"ך דכ"מ באשר"י אדרבה שם משמע דקאי אנאבדו ואולי מדכתב והביא דבאבדו גדייו ואיירי ה"ה נגנבו. והשיג הש"ך אלבוש שכתב המוצא בהמה כו' צריך רוב גנבי ישראל וזה ודאי תימא דבמציאה מאן דכר שמיה ובנאבדו איכא למימר קצת דבעינן דוקא רוב גנבי ישראל ומ"מ דעת הש"ך דוקא בנגנבו. ויראה לי דבגניבה אין הולכין אחר רוב טבחים דירא לילך אצל הטבח:

סעיף כ

מותרים. ומיירי באופן דליכא למיחש לבשר שנמ"ה באופן שיתבאר בסימן ס"ג:

סעיף כא

ואם. הש"ך הביא הא שכתב הב"ח אשפה בעינן ג' טפחים וכתב עליו ואין מוכרח וכן השיג הט"ז עליו באות י"א והכי נקטינן אפילו פחות אסור. [א"ה עי' שבת ז' ע"א ורב אשי אמר אפי' צואה בעינן דגבוה שלשה ובפחות משלשה דרסו בה רבים ונחשבת כר"ה וכן הלכתא וזה ראיה לדעת הב"ח כי טעם א' לשניהם האדם עשוי להטיל נבלתו רק במקום שאין רבים דורסים שם]:

סעיף כב

חרש. כתב הש"ך בשם הב"ח ה"ה פקח ונתחרש ולאו דוקא בתולדה. ומזה שמעינן דכל שאין שומע ואין מדבר בכלל שוטים יחשב ואין הטעם שלא "היה לו ממי ללמוד דהא אף פקח ונתחרש כן הוא ועי' מ"ש לקמן מזה:

סעיף כג

ושוטה. עש"ך דוקא דרכו בכך משמע דבעינן תלתא זימני או עכ"פ תרי זימני והתב"ש אות מ"ו פסק כראש יוסף בח"מ סימן ל"ה אפילו פ"א דרך שטות שחיטתו אסורה והביא ראיה מתוס' חגיגה ג' יע"ש ונכון להחמיר:

סעיף כד

אם. הש"ך פי' דברי המחבר כב"ח דה"ק ל"מ בכל אלו דרך שטות דהוה שוטה אלא אפילו בא' מהן ומיני' דבכל אלו דוקא דרך שטות נמי ומתרץ בזה הא כבר כתב או או ועיין מהרש"א חולין י"ב גבי מאן חבריא בל"ג יע"ש:

סעיף כה

קטן. עי' ש"ך ותוכן כוונתו לדעת המחבר בב"י דקטן יודע ה"ש או אומן שוחט לכתחילה בעע"ג ואם לא אומן ואינו יודע אז דיעבר מותר ובלא אחרים אף דיעבד ואומן ומומחה אסור ומש"ה השמיט בש"ע דעת הטור דכשר דיעבד יודע ואומן וכן נראה בספרו הארוך בב"י דכתב וכן פסק בשאלתות משמע דכן דעתו. ומ"ש בש"ע כאן מיירי באינו מומחה אפ"ה באומן סגי והא דלא הגיה רמ"א לדידן אסור לכתחלה כמו גדול יודע דלא גמיר סמך על מ"ש ס"ג ע"ש. ומהרש"ל ודרישה חולקין על ב"י בתרתי לכתחילה בעינן מומחה ויודע לאמן ידיו ואחרים רואין ודיעבד באין מומחה ואין אומן פסול אף אחרים רואין וכ"כ הב"ח עכ"ל הש"ך ויש לתמוה עליו בתרתי מ"ש רב"י סובר דמומחה לחוד שוחט לכתחילה בעע"ג הא מנא ליה דבספרו משמע דבאומן דוקא תליא מילתא ועוד דאל"כ אמאי השמיט בש"ע מומחה ועע"ג שוחט לכתחילה. ועוד דאם כן מה קשיא ליה לב"י ברברי הרא"ש שכתב הא יודע לאמן ויודע ה"ש משמע דתרתי בעינן דילמא הוא וי"ו הפירוד או יודע ועוד דא"כ אמאי נקיט הרא"ש וקטן דמתני' באין אומן ולא נקט וגם אין מומחה. שנית מ"ש דהב"ח סובר כדרישה ומהרש"ל וזה אינו דאלו מהרש"ל פ"ק סימן ה' כתב דהטור מכשיר באינו אומן ואינו מומחה וז"א יע"ש משמע הא בחדא מהני דיעבד וגם הדרישה פירש כן יע"ש באורך ואלו הב"ח סובר בהדיא דבאומן תליא אף שיודע ה"ש כל שאין אומן אסור דיעבד בעע"ג. שוב ראיתי שהתב"ש אות נ"ב הרגיש קצת בקושית הב"י. וליישב זה נאמר דאה"נ אלא לדינא פסק כרש"ל וכדרישה וסייע עוד בצירוף הב"ח וז"ש וכ"פ הב"ח עכ"פ באין אומן ואינו מומחה יש שלש דעות ומומחה לחוד סובר דשרי הן אמת שביש"ש שם בסימנים לא הביא כי אם אומן משמע דעיקר באומן תלוי. עיין כה"ג בהגהות הטור אות מ"א ובהגהות ב"י אות ע"ז ופר"ח אות כ"ה:

כתב השמ"ח סכ"ח ובתב"ש אות מ"ח דוקא קטן פסול באין אומן דלית ליה כח גברא ולא הוה בכלל וזבחת אלא מעשה קוף הא חרש ושוטה אף הסמ"ג מתיר באין אומן דיש לו כח גברא מדכ' הסמ"ג וקטן היינו שיודע לאמן ולא כתב בחרש ושוטה כן יע"ש. והנה הפרישה אות כ"ז וז"ל כתב מ"ו דמ"ש הטור שחיטתן כשירה אקטן קאי ולא אח"ש וקשה דשכור דינו כשוטה וכשר דיעבד עכ"ל והנה הוא קושי ההבנה דבמשנה תנן בהדיא וכולן ששחטו ואחרים רואין כשר משמע ודאי דאכולהו קאי. ועוד מה זה שכתב וכן משמע בסמ"ג. וכבר ראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות מ"א הרבה להשיב עליו אפו יע"ש והנה נאמר דמ"ש הטור דקטן שא"י לאמן כשר דיעבד ע"ז קאמר דש"ל אף לטור דוקא קטן הא חרש שוטה אף דיעבד אסורין בעע"ג כשאין יודעין לאמן ידיהם וגריעי מקטן דיש לו דעת וקרינן ביה וזבחת משא"כ הני דלית בהו דעת ואם א"י לאמן הוה מעשה קוף בעלמא הפך דברי השמ"ח וראיה מסמ"ג שכתב וקטן היינו יודע לאמן וודאי לדידיה אף ח"ש כן הוא אלא דבא לומר אף קטן דל"ת כיון דיודע ה"ש אין צריך אומן וכ"ש חו"ש דמסתמא אין יודעין ה"ש דלאו בני דעה הן ✍ולענין דינא בח"ש אם א"י לאמן ואין מומחין אם כשרים דיעבד בעע"ג יש להחמיר דלא כהמחבר:

סעיף כו

אם רוצים. עיין ש"ך ולא הבינותי דבריו דמ"ש דעע"ג להשליך שרי דא"נ יאכלו משחיטתו דיעבד שרי באומן או מומחה לשיטתיה באות כ"ה היינו ע"כ משחיטה אחרת דלא חיישינן שמא ימסרו לו באחרים לאכול דא"נ כך לאו איסורא עבדי דאי דחיישינן שיטעו לאכול משחיטה זו א"כ מאי אהני אחרים רואין וכי בשביל ראייתם ישחטו כהוגן והא רוב מעשיהם מקולקלין אלא דשחיטה זו לא חיישינן וא"כ איך כתב אח"כ בשם רי"ו דחוששין לשחיטה זו א"כ כיון דחיישינן לשחיטה זו ודאי אף באומן או מומחה אסור דרוב מעשיהם מקולקלים והנראה דהכי קאמר דודאי באחרים רואין אסור לאכול לכתחלה שמא לא ידקדקו היטב לראות ודיעבד שרי הא להשליך לכלבים שרי לכתחילה דלהא לא חיישינן שיאכלו אחרים בלי שאלה כיון שעומד על גביו ישאלו לו אם שחטו כהוגן ואין לחוש לשחיטה אחרת שימסרו באחרים לאכול מה בכך דיעבד כשר ורי"ו מיירי באין אומן או אין מומחה וסובר כסברת המחמירין דאף דיעבד פסול אף באחרים רואין ומש"ה החמיר דילמא אתי למיכל משחיטה זו או שימסרו פ"א בעע"ג לאין אומן ואין מומחה משא"כ אומן או מומחה דכשר דיעבד לאכול באחרים רואין מוסרין לכתחילה להשליך לכלבים דלא כב"ח שסובר שרי"ו חולק על התוס' שכתבו דבאין אחרים רואין מיירי אלא אף באחרים רואין אסור דליתא. דהא להטור שרי באומן לאכול לכתחילה עכ"פ לדידן להשליך לכלבים שרינן אף דיש לומר לאכול עדיף טפי דיתנו לב לראות משא"כ להשליך לכלבים אפשר אף דיעבד אסור דאחרים לא דקדקו היטב עיין ב"ח:

סעיף כז

אע"פ שיודע ה"ש הטעם דאין נאמנות לקטן עיין ש"ך דהשיג על הלבוש שנתן טעם דוזבחת ולאו בר זביחה הוא דאין מצוה דהא אסור ליתן לו בידים ועוד דלפעמים שחיטתו כשירה היינו באחרים רואין והא לאו בר זביחה הוא. והלבוש תירץ לזה דגדול מצווהו הוה אדעתא דגדול והשיג התב"ש באות כ"ט עליו דלא מצינו קטן כותב תפילין וגדול עע"ג דיהיה כשר. (וכן הוא נכון דלא מצינו קטן עושה ע"ד גדול אלא במידי דתליא בכוונה הא מירי דתליא שהוא בר מצות אף גדול עע"ג לא מהני) אלא דקטן הוה בר זביחה וכן ה"ש מוזהרים הם ובני מצות כמ"ש מהרי"ל בתשו' קצ"ו כתב עוד התב"ש כל הפסולים לעדות מחמת חלישת קלות הדעת ה"ה לענין שחיטה דפסולים הם יעו"ש שהאריך בזה. [א"ה לתרץ את הלבוש י"ל איסור לקטן לאכול בלי שחיטה הוא מדרבנן וצ"ע אי מקרי בשביל זה בר זביחה מה"ת ומה שהביא בשם התב"ש יש לחלק כי תפילין בעי כוונה וכדאיתא באו"ח סימן ל"ב סעיף י"ט אבל שחיטה לא בעי כוונה כלל וגם מעשה קטן נחשב למעשה אם עושה אדעתיה דישראל אבל בעובדי כוכבים סתם מחשבתו כו'. ואפי' להרא"ש המכשיר בטוית ציצית בישראל עומד על גביו (א"ח סימן י"א) מודה בשחיטה אסור]:

סעיף כח

ויש מחמירין. עש"ך הביא דברי מהרש"ל בט"ז אות ט"ז דהכל מה שהוא נער ירא וחרד. אמנם עתה ראוי להניח על המנהג ישן דהדור פרוץ:

סעיף כט

ואם שחט. דאין הברכה מעכבת והש"ך הראה מקום לסימן י"ט ושם נאמר אפילו הזיד ולא בירך שחיטתו כשירה ואף הב"ח דאוסר שם לדידיה אפשר יודה כאן:

סעיף ל

השומע ואינו. עש"ך וכוונתו מבואר דודאי אית בדיקה ע"י כתב אלא דהבדיקה קשר בהם אין ליתן לכתחלה ע"י שיבדקנו ומש"ה מדבר ואינו שומע דלכתחלה אסור משום ברכה דיעבד שרי לא הוצרך להזכיר מומחה דדינו כשאר אדם דאם לפנינו בודקין ע"י כתב ולא הוי טורח רב ושומע ואינו מדבר דשוחט לכתחילה הוצרך להתנות אם יודעין לכתחילה שהוא מומחה הא לא"ה אין ליתן ע"ס שיבדקנו דהבדיקה קשה בהם ע' תבו"ש ויראה שמסכים לדברינו זה. ועל הב"ח הקשה דסובר דלא אמרי' בשומע ואין מדבר ר"מ א"כ ה"ה מדבר ואינו שומע נמי לא אמרינן ר"מ ולמה לא התנה שם אם הוא מומחה לומר דאף דיעבד אסור וכן מוכח מפרישה דסובר דר"מ מדכתב דמש"ה לא התנה לעיל דיעבד א"א לבודקו אלמא עכ"פ אמרינן ר"מ דאל"ה אף דיעבד אסור. וחולק על הדרישה במה שסובר מדבר ואין שומע א"א לבדוק דע"י כתב לא הוי טורח רב וכל היכא דאפשר לברורי בקל מבררינן אלא דא"צ להתנות שם דכשאר אדם הוא ושומע ואינו מדבר הוצרך לומר דאין לשחוט לכתחילה ע"ס שיבדקנו דהבדיקה קשה בהן וחיישינן דילמא מישתלי או לא יבדקו שפיר:

סעיף לא

מומחה כו' אם אחר כו'. הקשה הש"ך לדעת הטור והמחבר ס"ג דגדול א"י בעע"ג מותר לכתחילה למה מומחה ומיהו לדעת רמ"א שהחמיר לעיל אף דמודה באין ידוע אם מומחה שוחט בעע"ג לכתחילה כמ"ש הש"ך אות ט"ו ל"ק למה מומחה אף שאין ידוע נמי אף בלא שאילה אח"כ ואפשר לסברת הב"ח דלא אמרינן ר"מ בשומע ואין מדבר הקשה להטור ותירץ דאחר הלך לו א"י ה"ש או עומד מרחוק ומ"ש אח"כ אות ל"ב דאותו אחר ג"כ שוחט י"ל דלדעת המחבר אה"נ דאחר שוחט ושומע רואה ולדעת רמ"א יש תירוצים אחרים שהלך למרחוק לשחוט או אין רואה לשחיטתו של זה שהוא בחדר אחר ופשוט הוא:

סעיף לב

אם אחר. חולק הש"ך על הט"ז וסובר דוקא אחר שוחט ג"כ הא לא"ה לא. ועיין סימן י"ט מ"ש המחבר שנים שוחטין א' מברך לט"ז קמ"ל שם דל"ת דווקא כשאין חבירו שוחט עדיף טפי דמברך לזה השוחט משא"כ כשחברו שוחט גרע טפי דאין קביעות לשחיטה וה"א שאין אחר יוצא בברכת חבירו ועיין שם ט"ז באות ג' ולש"ך אשמועינן התם דוקא שנים שו"מ ולגלוי אתי לומר דכאן ואחר מברך היינו דוקא שוחט ג"כ וכאמור:

סעיף לג

דינו כשוטה לכתחילה לא ישחוט ודיעבד כשירה עיין מה שכתבתי לעיל:

סעיף לד

ששיכור לא. חולק הש"ך על הט"ז וסובר דעצה טובה הוא ולא איסור ומ"מ שוחט הממונה לציבור ודאי אסור וה"ה ליחיד נמי בפרט בדור הזה וכבר כתבו כן האחרונים. [א"ה אולי טעמו של העט"ז שהשמיט זה כיון דעדותו עדות ומעיד כי לא דריס אין חשש עוד. ואם ידרוס איהו דאפסיד אנפשיה וצריך לשלם]:

סעיף לה

אא"כ. הביא הש"ך בשם שלטי גבורים דלא ישחוט לכתחילה באחרים רואין ואיני יודע הא דיעבד כשר ומתוך דברי תבו"ש אות ס"ז למדתי תירוץ דשמא לא ישחוט הרוב דאין רגילות לשחוט רוב וכי יאמר לו אותו שרואה לשחוט הוה שהיה לדידן דשיעור שהיה משהו. ואם שחט צריך לבדוק בסימנים ואם הסומא בדק במשמוש היד בה"מ כשר כן העלה השמ"ח:

סעיף לו

ואם שחט הביא משם א"ז דסומא דלא ראה מאורות מיום הולדו אף דיעבד אסור והטעם כמ"ש הכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ג דאין יודע לכוין מקום השחיטה וגם לא אומן יד ומ"מ לדידן אין חילוק וכשר מכל מקום:

סעיף לז

מפני כו'. עש"ך הביא דברי הפרישה דליכא למימר שומע כעונה והיינו אף דמותר בהרהור וכמ"ש לעיל בט"ז מ"מ שומע כעונה לא הוה:

סעיף לח

י"א שחיטתו אסורה משום דחשוד לא"ד ועוד כ' הש"ך דאף בלא איסור דיש כח ביד הקהל לפסול שחיטת הכל ועיין תבו"ש ושמ"ח בסימן ב' סכ"ב ואות ל"ט דאם פסלו בפי' שחיטת הכל ודאי אסור ואם לא פסלו רק אסרו באין ה"מ אסור וה"מ יש להתיר ובשוגג אף באין ה"מ שרי אבל פסלו אף שוגג אסור דיש כח בקהל לזה:

סעיף לט

כי לא. עש"ך ויראה מלשונו כל שאומר סתם לא שחטתיה ולא כלל יש לתרץ דבריו ואסור אף שאין מתרץ בעצמו ואומרים שכוונתו ששהה ודרס ומט"ז אות כ"א משמע דוקא שמתרץ. שוב ראיתי בתבו"ש אות ע"ג הרגיש בזה ופסק כן בשמ"ח וכן הוא בפר"ח וכן נכון להורות:

אמר המחבר ✍אחקור בכאן בקיצור קצת דין שויא אנפשיה חתיכה דאסורא הנה הדין נחלק לששה דינין.

א' האומר חתיכה זו אסורה היא אף שהיתה בחזקת היתר שויא ח"ד עליו.

הב' אף שיש עדים מכחישים אותו אפ"ה שויא ח"ד ולכל באי עולם מותר.

הג' אף שאומר שני עדים אמרו לו שחתיכה זו חלב ובאו והכחישוהו לו אפ"ה שויא ח"ד.

הד' הוא מי שאמר קדשתי בתי והמקדש היה גדול ועדים מכחישין אותו.

הה' אם במה דשויא אנפשיה ח"ד חב לעצמו ולאחרים.

הו' אם חוזר עתה מדבריו הראשונים ועדים מכחישין. הנה הדין הראשון הוא משנה בקידושין (ס"ה א') האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא הוא אסור בקרובותיה ומבואר בכתובות ט' דפשיטא דשויא אנפשיה ח"ד ושם מתבאר אף אם יש הנאה לו במה שאומר כן דהא לתוס' שם ע"א נאמן להפסיד כתובה אפ"ה נאמן וכל שאין אומר אמתלא טובה אף שחוזר הוה אסור ודין זה ד"ת לא מדרבנן שהרי נתחבט הר"ן ושאר מפרשים בהא דסוף נדרים האומרת טמאה אינה נאמנת והקשו וכי איסור שבהן להיכן הלך עד שתירץ הר"ן ז"ל דחב לבעלה ובהכי לא מהימנא אף לגבי דידה ואי הוה דרבנן הם אמרו והם אמרו אלא וודאי ד"ת הוי. הב' אף שיש עדים כההיא דתשובת הרשב"א כאן אסוד לדידיה ואני מסופק אם מד"ת דנאמן על עצמו יותר מק' עדים או מדרבנן והנה אם אין חוזר וודאי דאסור לו כי קא מבעי לי אם חוזר עתה ולא נותן אמתלא טובא מהו אי הוה דרבנן ונ"מ להקל בספיקו. שוב ראיתי להמשנה למלך בהלכות אישות פ"ט הלכה ט"ו הביא דברי מהרי"א בכתביו סימן רצ"ו דכתב דעדים מכחישין אותו אינו נאמן והשוה המ"ל עם תשובת הרשב"א דיודה הרשב"א כשחוזר בדבריו והוא חידוש גדול בעיני ומסתימת הש"ע לא משמע כן שוב ראיתי בהלכות יבום וחליצה פ"ג ה"ו שחזר מזה החילוק דכאן וסובר לרשב"א אף בחזרה לא מהני ולא הבינותי שם דברי המגיה כמ"ש לעיל תי' דל"פ והרי חזר כאן מזה וכפי הנראה דאף בעדים הוה מן התורה דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים. הדין הג' שסומך על עדים ובאו אותן עדים והכחישוהו אפ"ה שויא ח"ד הוא נלמוד מתשובות הרשב"א חלק ג' סימן רי"ב הביאה הב"י בא"ה מ"ח והמ"ל בהלכות אישות שם דאמר שנתנו לקידושין ועדים אמרו לשם פקדון ומשמע התם שאין עדים אחרים ועלייהו סמוך ומהרשד"ם הביאה ג"כ המ"ל שם באב שאמר המקדש גדול הוה יע"ש משמע כן. הד' הוא נדון הרשד"ם סימן ט' בא"ה באב שאומר גדול היה הקשה עליו כנה"ג בכאן בהגהות ב"י אות פ"ב הקשה בשלמא לאסור המותר יש כח בידו משא"כ לעשות מקטן גדול והביא כן בשם מ"צ יע"ש ולא הבינותי דהטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והתורה האמינה לאב בעד בתו ומה שכתב ראיה מסימן ר"ה בטור זה לא מצאתי כעת. הה' הוא משנה סוף נדרים אף דשויא אנפשיה ח"ד אין לה נאמנות כיון דיש חוב לבעלה אף לגבי עצמה אין נאמנת. הו' כבר מבואר דלא מהני חזרה אמנם יש לעיין עדיין קצת במייחד עדים והכחישוהו אפשר דמהני חזרה ונאמר דמהרא"י בסימן ת"ז איירי בכה"ג ומש"ה מהימן:

סעיף מ

כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן ולדינא כבר נתבאר במשבצות זהב:

סעיף מא

דע דבתשובת מהרי"ק שורש ל"ג משמע דמעיד ששהט שלא כהוגן היינו באונס ומ"מ לפי דברי העד פסול הוא מכאן ולהבא כיון שעכשיו אומר כשר ורוצה להאכיל טריפות וע"ז אמר שם דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן היינו דרוב אין שוהין ודורסין ג"כ כו' כמבואר בדוכתא טובא. ומ"ש דהעד מותר מכאן ולהבא הקשה הפר"ח דכל זמן שלא עשה תשובה פסול הוא לדברי העד והנה יראה לומר דמיירי שהעד חוזר ואומר שקר העדתי דכה"ג לא שייך שויא חתיכה דאיסורא שוב ראיתי להתבו"ש סימן ב' ס"כ אות ל"ח כתב כן יע"ש ונ"ל היינו כה"ג שאומר נגד הרוב והוה כב' עדים משא"כ ✍היכא דלא שייך הא אף שחוזר ולא הוה ברור מ"מ אסור הוא ודו"ק ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר עוד בזה באורך:

סימן ב

סעיף א

ואפילו הוא קטן. כתב הש"ך דאין מחשבתו לעבודת כוכבים ויודע לאמן דכה"ג בישראל כשר עכ"ל. אנן קי"ל סתם מחשבת עובד כוכבים לאו לעבודת כוכבים דלא כפירוש הר"מ ז"ל במשנה אלא דה"ק ל"מ גדול דעובד עבודת כוכבים ונאסר מקרא וקרא לך ואכלת מזבחו דעיקר האיסור שלא יעבוד עמו עבודת כוכבים כמ"ש הר"מ בהלכות שא"ה פ"ב בגלל עבודת כוכבים נאסר שחיטתן אפילו קטן דאין עובד ומלת מחשבתן ר"ל עובד ואפילו גר תושב דקטן עכ"פ כשיגדל יעבוד עבודת כוכבים. ומ"ש מומחה ואומן אף בס"א אות כ"ה פסק בחד סגי וכ"ת מפני דהמחבר כתב אח"כ ואפילו אחרים רואים משמע עד השתא מיירי באין רואה ולזה כתב כן ז"א דהמחבר אוסר גם קטן מומחה ויודע לאמן דבס"א השמיט האי דינא כמ"ש רמ"א שם ואולי הוא וי"ו פרוד ואזיל לשיטתיה באות ב' אבל להב"י ע"כ קטן שעובד עבודת כוכבים איירי וכדבעינן למימר לקמן:

סעיף ב

ואפילו אינו עובד עבודת כוכבים עש"ך. ומפני שראיתי הפר"ח והפ"ת והתב"ש הקשו עליו לכן אבאר כוונתו הנה הר"מ ז"ל בפ"ד מה"ש הי"א כתב וז"ל עובד כוכבים ששחט ואפילו קטן הר"ז נבילה ולוקה מ"ה. הי"ב וגדר גדול גדרו שאפילו כותים שאין עובדי עבודת כוכבים שחיטתן נבילה. כ"ה נוסחת הש"ך וכותים על שם מדינת כותא דחז"ל עשאום כעובדי כוכבים דחיישינן למיעוטא אף דאנן לא חיישינן למיעוטא מ"מ הואיל ומצינו בתורה וקרא לך ואכלת מזבחו שמשום לתא דעובד כוכבים נאסר שחיטתו מש"ה חיישינן אף למיעוט וזהו גדר גדול. ומשמע ודאי הא גר תושב הוה מ"ח דאל"כ אמאי לא כייל הר"מ ז"ל גר תושב עם כותי ולפ"ז קטן היינו שאין עובר כלל ואיסורא דגר תושב מזבחת מה שאתה זובח דסובר כתוספתא ודרשה גמורה היא דלא כמ"ש הכ"מ בהל' שא"ה בפ"ב דלהר"מ דרשא זו אסמכתא. וכ"ת לאיזה צורך הביא הר"מ ז"ל מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו יש לומר דרכו להביא המקרא היותר פשוט ועיקר הלימוד הוא מזבחת וכהנה רבות. ועוד משום שאמר אח"כ וגדר גדול גדרו שאפילו כותים שאין עובדי עבודת כוכבים דלא חיישינן למיעוטא הוא מפני לתא דעבודת כוכבים מש"ה הקדים זה ומ"ש ראיה מפ"ב דהל' שא"ה הלכה יו"ד ז"ל שחיטת עובד כוכבים נבילה ומטמא במשא ואם (הוא כמו אף) שחט בסכין יפה א' עובד כוכבים וכותי וגר תושב וקרוב לומר שטומאתן מד"ס שהרי בגלל עובדי כוכבים נאסרו שחיטתן ית"ע מד"ס וא"ת הא אסור באכילה מ"ה י"ל לא כל האסור באכילה מטמא שהרי טריפה כו' עכ"ל ומכאן הקשה הפר"ח והתב"ש אדרבה משמע דבשביל עבודת כוכבים אסור לא גר תושב ולעד"נ דה"ק דאי כגי' הכ"מ בפ"ד מה"ש אחד עובד כוכבים וקטן גרר גדרו שאפילו עובד כוכבים שאין עובדי כוכבים דהיינו גר תושב וכותי השמיט והוא נוסחת הב"י וכלבו א"כ אמאי בהל' שא"ה עירבב באמצע דין כותי ואדרבה בה"ש הוה להזכיר דנבילה מדרבנן. וכ"ת דרמז כמו כותי לא הוה טומאה אלא מדרבנן ה"ה עובד כוכבים די היה לו לומר עובד כוכבים וגר תושב וכמו דגר תושב הוא דרבנן ה"ה עובד כוכבים אלא ודאי דגר תושב דאורייתא וכותי הזכיר שם בה"ש וגם כאן לומר כשם שכותי ד"ס ה"ה אלו ומ"ש בגלל עבודת כוכבים נתרחקו הכותים מפרש בספרו הארוך דכותים היינו כותים ממש לא כפי' הכ"מ שם דהיינו עובדי כוכבים יע"ש ועיין בכ"מ שם דלהר"מ תוס' אסמכתא ולהש"ך כ"ע מודים לתוספתא והר"מ ז"ל או דנקיט מקרא מפורש טפי או דלילקי נמי מפן דהוה לאו ולא קשה קושית פ"ח ופ"ת מנא ליה איסור בגר תושב הא ברור מללו דסובר כתוס' אמנם מ"ש ראיה מכם להוציא מומר דהיינו כרי"ו הביאו המחבר ס"ה. וה"ה דה"מ לאתויי ראיה ממחלל שבת אף שאין עובד כוכבים. זה אין ראיה כמו שהשיג עליו התב"ש אות א' ופ"ת דהתם שמעינן דאין לו נאמנות לא דשחיטתו אסורה אף בישראל עע"ג זה לא מוכח מהתם אלא דמחד קרא ממעט חילול שבת ועבודת כוכבים ומומר לכל התורה חוץ מב' אלו וכיון שכן אין לו נאמנות וצ"ע:

אמנם מה שרצה התב"ש לומר דטעם הר"מ ז"ל דסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים ולוקה מ"ה משום לא ידבק לא הבנתי דבריו דאף רכתב כן בפי' המשנה מ"מ בחבורו חזר בו וסובר כת"ק דר"א דסתם מחשבת כותי לא הוה לעבודת כוכבים וכן מוכח ממ"ש הר"מ בהל' מ"א פ"ד הי"ט מעמידין בקיבת שחיטת נבילה ואלו היה סובר סתם מחשבה לעבודת כוכבים פירשא אסור בהנאה ואין מעמידין כמבואר בחולין קי"ז ב'. ומ"ש ראיה מספ"ב מה"ש הלכה ב' ג' אין המחשבה אלא אחר הזובח לפיכך עובד כוכבים ששחט אסור כבר היטב אשר דיבר הלח"מ שם דה"ק דה"א וקרא לך ואכלת מזבחו היינו בהמתו של עובד כוכבים ממש משא"כ עכשיו שהולך אחר הזובח א"כ נקרא בהמת ישראל בזבח העובד כוכבים לעבודת כוכבים זבחו וה"ה שלא לעבודת כוכבים מזבחו מיותר כמ"ש הל"ח:

והנה עובד כוכבים לכ"ע דאורייתא וגר תושב הוה פלוגתא ומומר לעבודת כוכבים להר"מ הוה ד"ת ולהרא"ש ג"כ ולהרשב"א דמפרש מי שמצווה הוה דרבנן א"כ נקטינן לחומרא דהוה דאורייתא כולן ולענין או"ב וכיסוי הדם נקטינן ג"כ לחומרא ובסימן ט"ו וכ"ח אבאר:

וראיתי להמ"א בא"ח סימן ל"ט אות א' ב' כתב דמוכח בחולין גבי מכם דמומר להכעיס לא הוה לכל התורה מדפריך חוץ ממומר ה"ד ולא מוקי להכעיס וי"ל דרוצה לאוקמיה אליבא דכ"ע דבעבודת כוכבים פליגי רב אחא ורבינא ובפ' זה בורר גם רבא סובר להכעיס לא הוה מין מדמכשיר לעדות בלהכעיס יע"ש אלא הא קשיא דברייתא ה"ש ואפילו ערל וישראל מומר דמייתי סייעתא לרבא ולדידיה ליכא סייעתא אמאי לא להכעיס ולשאר עבירות ועיין תוס' שם ד"ה אלא. שוב ראיתי שתה"א ט' ב' הקשה זה ותי' דה"ש לכתחילה והא מועד לנבל בידים וזה שייך על להכעיס בשחיטה ואף זה י"ל הכל דיעבד וכ"ש דקשי לוקמיה להכעיס בשאר עבירות לרבא דודאי שוחט לכתחילה דלא הוה מומר לכל התורה כולה וצ"ע:

סעיף ג

גר תושב שקיבל עליו ז' מצות. או שלא לעבוד עבודת כוכבים לבד וה"ה גר שמל ולא טבל או לא טבל כדינו הרי הוא כעובד כוכבים ויש פלוגתא אי מ"ה או מדרבנן:

סעיף ד

ישראל. עש"ך דלא עבר על ל"ע כה"ג בלא טירחא ולשמא אירע פסול באונס רוב שוחטין כהוגן אם רוצין והוא ג"כ רוצה ולענין לבדוק הסכין אחריו יש מחלוקת ולענין הלכה אי הסכין לפנינו יש לבדוק ואי ליתא הוה כנאבדה וכשירה כמבואר:

דע ✍דאם שחט הרבה בהמות ונגע בראשונה במפרקת והלך לו ודאי דאחרים אסורים דמפרקת הוה ספק שמא פוגם כמבואר סימן ח"י סי"ב יע"ש. וכיון שכן חיישינן שמא פגם במפרקת ושחט והוא לא יגיד:

עוד נראה לי דווקא מומר לאכול נבילות אפילו פ"א בודק סכין ונותן לו הא מומר לטריפות בפ"א א"צ בדיקת סכין אף להר"מ ז"ל דאם לא יבדוק הסכין הוה ודאי נבילה וחשוד לדבר הקל על טריפה לא הוה חשוד על נבילה החמור והנה חזות קשה ראיתי בב"ח סימן ו' ז"ל ועוד נראה בישראל צריך בדיקת סכין קודם השחיטה שמא ישחט במקום הפגימה ויהיה נבילה ואפילו רק ינקוב משהו במקום הפגימה בוושט וישחוט אח"כ בשאר הסכין שלא במקום הפגימה טריפה הוה ונמי אין לו לברך כו' נבילה או טריפה כו' עכ"ל ואני תמה על אדונינו הב"ח ז"ל מה ראה לומר כן דהא קי"ל נקובת הוושט במקום שחיטה נבילה ודאית הוה ונהי דלא הוה נבילה מחיים מ"מ נבילה הוה ועיין ש"ך סימן ול"נ:

סעיף ה

ואפילו. עש"ך ולא ידענא אמאי לא פי' רבותא דאין לחוש שמא לא יתן לב לשחוט כראוי ממילא יעשה שהיה קמ"ל דלא דכל מה שעושה לעצמו עושה לאחרים וכיון שכן נותן לב לשחוט ואין קלקולי שחיטה יוצא מבן דעת ע"פ הרוב. ומיהו בלא בדיקת סכין אף שיש בכאן בשר כשר וזה הבשר ששחט עכשיו וקונה מזה הבשר אין ראיה לומר דלא שביק היתרא ואכיל איסורא וכן כ' התב"ש:

סעיף ו

והוא. עש"ך וא"י מה מלמדנו דפשיטא דהכי הוא כל מילתא דדיעבד אסור לכתחילה אין לעשות ע"ס כו' ואולי דס"ד דיעבד ש"ד:

סעיף ז

דווקא אם בגמר שחיטה בא ומצא סכין זו בידו הא לאחר שעה או שתים יש להחמיר שמא אח"כ נזדמן לו והוא אינו נאמן באמירתו עש"ך:

סעיף ח

אין ליתן ע"ס שיבדקנו וה"ה דלא יבדוק ביחידות ויתן למומר בפני הרואים ואם אומר בפני הרבים אני בדקתי ש"ד ב"ח והפר"ח השיגו דהרואים יסברו שאומר כן שלא יטריח המומר לבדוק והתב"ש העלה כב"ח וש"ך דאין לחוש כולי האי לרואים ובאומר בפני רבים די והא דפי' הר"ן כן ולא כפשוטו דבישראל כשר נמי שמא ישכח לבודקו לבסוף ואולי דהוה כעין ס"ס שמא יבדוק המומר ושמא יבדוק ישראל אח"כ:

סעיף ט

אפי' דישראל לא מרתת ש"ך הוא מתוספ' חולין דכותי א"צ בדיקת סכין דמרתת. ולהכעיס דמרתת לדידן פסול דלאו מאמין בזביחה הוא:

סעיף י

כתב הש"ך הא דאשמעינן המחבר כאן דה"א דנסמוך על בדיקת המומר ואת"ל דלא יבדוק בדקינן אנן אח"כ וכולי האי לא חיישינן קמ"ל דמומר ודאי לא טרח ודילמא אנן מישתלי וכבד כתבנו כן באות ה' והשיג על הב"ח דכתב הטעם משום ברכה לבטלה דבגמרא חולין משמע דהוה מן התורה בדף י"ז עכ"ל והנה קשיא בתרתי חדא מ"ש דלהב"ח אם שמע הברכה מאחר שוחט על סמך בדיקה של אחריו איך יאמר זאת א"כ במומר אמאי אין ליתן ע"ס בדיקה של אחריו וכ"ת דל"ת דמומר יברך שוא הא לא כתב שם כן הב"ח ועוד שסיים קמ"ל דשמא ישכח כו' אלא ה"ק הב"ח דה"א בישראל הטעם משום ברכה ובמומר לא שייך זה קמ"ל הטעם שמא ישכח. גם מה שהביא ראיה מגמרא חולין לא ידענא מה היא דהתם אמרינן בדיקת סכין מ"ה היינו או תחילה או סוף והא ודאי דבדיקה דבתחילה הוא מדרבנן דילמא מישתלי והגמ' אה"נ דה"מ לומר בדיקה דמתחילה מקרא דושחטתם בזה מדרבנן וא"כ אימא משום חשש ברכה ג"כ. שוב ראיתי בתב"ש סימן ח"י העיר קצת בזה יע"ש וסבור הייתי לומר דמ"ש הש"ך ולפ"ז אם שמע הברכה מאחר יכולין לסמוך על בדיקה שאח"כ היינו בשוחט לכלבים או לעובדי כוכבים ובדומה דליכא שמא יאכל וברכה וע"ז כתב דאינו מוכרח דאפ"ה צריך בדיקה קודם דילמא מימלך ואכיל וכמו שיתבאר סימן ח"י אי"ה דאין זה במשמע. שוב ראיתי דבריו נכונים דמ"ש הב"ח בתחילת דבריו דבישראל כשר אין הטעם שמא ישכח אלא שמא ברכה לבטלה הוא משמע דלית ליה טעמא דהרשב"א כלל ומ"ש הב"ח אפילו לא יאכלנו ה"ק דליתיה טעמא דרשב"א אלא ט"א ונ"מ אפילו שוחט לעובדי כוכבים כו' דלא יאכלנו אפ"ה חשש ברכה איכא. ואף במומר חיישינן שמא ישכח התם איכא טעמא רבה דיסמוך על בדיקת המומר כיון שהוא בעצמו אינו שוחט משא"כ כשהוא בעצמו שוחט ליכא למיחש למידי כיון דבעי בדיקה אחר השחיטה היכא דאיתי' לסכין לפנינו הוה כבשר חי דאורחיה בהדחה דליכא למיחש דילמא משתלי כמבואר בסימן צ"א והתב"ש בסימן ח"י אות א' עמד בזה ותי' דהתם דרך ב"א כך הוא היינו לפי האמת אבל הב"ח אין סובר כן ומש"ה בישראל כשר ע"כ טעמא אחרינא אית ביה ברכה לבטלה. ועל קושיא השניה מחולין יש לומר מדמסיק מדרבנן ואמאי לא אמרו כמשמעה מנין לבדיקת סכין מ"ה כיון דחז"ל תקנו ברכה א"כ הוה מ"ה דעובר על לא תשא בספק כן יש ליישב דבריו:

סעיף יא

מי ששחט. עש"ך שהשיג על רמ"א דיצא לו כן מתשובת מהרי"ק הביאה הב"י והשמיט מלת ולכל הפחות אם יעשה תשובה הרי דבלא תשובה אסור אף בפ"א ותי' דרמ"א מיירי בע"א שאמר עליו יע"ש. והנה ממ"ש ולכל הפחות אין ראיה דלרווחא כתב כן והאמת אף בלא עשה תשובה מותר מכאן ולהבא ומ"ש דרמ"א איירי בע"א ממ"נ אי מכחיש לעד אותה שחיטה ג"כ מותרת וכ"ת להעד עצמו הא כבר כתב כן המחבר סימן א' בסופו ואי בשותק יש לעיין בזה ובסימן קי"ט אבאר. והנה הפר"ח והפר"ת האריכו בזה אכתוב כאן מסקנתם:

כתב הפר"ח בסימן קי"ט אות כ"א שלשה דינים בטבח. א' טבח שיש חשש חימוד ממון (כמו שוחט לעצמו ומוכר לאחרים או שנוטלין כרכשתות מהכשירות) בפ"א שהוציא טריפה מעבירין אותו ואין להם תקנה אלא דפז"ב (היינו ילבש שחורים וילך כו'). ב' טבח שאין לו שום חימוד ממון (שנוטל שכרו מהקהל וכדומה) פ"א וב' די שיקבל דברי חבירות (היינו שיהא דואג ומיצר ויאמר בפני ג' לומדים שלא יעשה כן) ובפעם הג' צריך תקנה דפז"ב. הג' בודקי ירקות מתולעים וכדומה עד שלש פעמים כאנוסים דמי ויש לסמוך על בדיקתם ומכאן ואילך קבלות דברי חבירות גם אין לחלק בין איסורין דאורייתא לאיסורין דרבנן בכל זה:

אמנם הפ"ת חלק עליו שם ועיין שמ"ח כאן. והעולה לדינא אם מוחזק באדם כשר והגון בפ"א או ב' יש לדונו כשוגג אם נראין הדברים כך. ואם הדבר שקול גם אין מוחזק בכשרות והגון אם חימוד ממון יש בה יש לדונו כמזיד וצריך שילבש שחורים ובזמן הזה א"א להעמיד הדת על תלה די שיקבל סגופין ותענית בעירו ואם אין חימוד ממון בפ"א וב' די בקבלת דברי חבירות ופעם ג' צריך תשובה גמורה עכ"פ. ואם איש הגון וכשר אף בחימוד ממון בפ"א יש לדונו כשוגג כמ"ש עכ"פ קבד"ח בעינן כל זה נראה להלכה ולמעשה צ"ע:

סעיף יב

אפילו נשבע. שהרי מושבע ועומד מהר סיני וחשוד לא"ד ש"ך. דקדק לכתוב לא"ד לתרץ קושית הט"ז אות ו' ממ"ש בח"מ ותי' לא"ד גרע טפי וכמו שביאר בנה"ך. ולפ"ז במומר לשאר עבירות דבעינן בדיקת סכין להר"מ ז"ל וכן הלכה לכאורה נראה דמהימן בשבועה אמנם בנה"ך תי' עוד תירוץ אחר על קושית הט"ז וכן מצאתי לתב"ש אות י"ב שכתב כן ובשמ"ח סי"ג כתב בפירוש כן דאפילו לשאר עבירות לא מהני שבועה:

והנה ✍אם ראינו שאכל נבילות חצי שיעור היה נראה לכאורה דנאמן בשבועה דעל חצי שיעור לאו מושבע הוא כמ"ש התוס' בשבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי אמנם ראיתי להתב"ש אות י"ב בפשיטות דלא מהני וא"י למה כיון דלאו מושבע הוא ומדבריו משמע דמושבע הוה כה"ג ולענין דינא יש להחמיר:

סעיף יג

ואומר כו'. עש"ך וכולו מבואר דאומר לאו דווקא אלא כל היכא דמצי לברר מבררינן ובמומחה צריך שיאמר פלוני דמרתת א"כ דווקא שיאמר וגם צריך לידע שהסכינים היו בידו בשעת שחיטה הא לא"ה אפילו אמירתו לא מהני:

סעיף יד

ואפילו. עש"ך ורוצה לומר מדסתם המחבר משמע דאין לחלק אפילו בהמה ואומר שהביא הבהמה אצל השוחט לשחוט ואח"כ הביאו לביתו דטורח רב הוא כמו בדיקת סכין אפ"ה כל שאומר פלוני מומחה די דמרתת כמ"ש אות ט"ו דלא כב"ח שכתב דעוף דטורח קל הוא להביא אצל השוחט מהימן באומר פלוני כו' ומיהו בנמצא בהמה ברשותו ואומר שהביא השוחט אצלו מודה הב"ח ואם אומר פלוני יע"ש בק"א. ואם יש מקולין קבועין ואומר מכשירה קניתי ואף בלא אמירה כלל מהימן דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואפילו מקולין ישראל רחוקים קצת דהליכה טורח כל דהו הוה והשיב כמו חמצן של ע"ע דמחליפין וכן כתב בשמ"ח סי' זה יע"ש:

סעיף טו

דווקא פלוני מומחה כו'. והיינו טעמא אף דלא שביק היתרא חיישינן שמא לא מצאו המומחה כביתו ומטרה לא טרח וכן הדין בגבינה לקמן סימן קי"ט ס"י אומר קנה לי גבינה צ"ל פלוני מומחה מה"ט:

סעיף טז

להכעיס. כתב הש"ך מדין תורה והשיג על הב"ח דרוצה לומר דהוה דרבנן אפילו להכעיס לשחיטה כמבואר בב"ח על מ"ש הטור להכעיס בשחיטה וז"א דהא התו' כתבו דמוזבחת מי שאינו בר זביחה דהיינו אינו מאמין וכתב עוד דלהמחבר אף לשאר עבירות דהוה אפיקורס הוה מדין תורה ואזיל לשיטתיה באות ב' דלהר"מ אף שאין עובד עבודת כוכבים הוה ד"ת יע"ש:

סעיף יז

מומר להכעיס. עש"ך העלה דמומר לעבודת כוכבים אף פ"א ובצנעה הוה מומר ומחלל שבת ופרהסיא בפ"א הוה מומר ומלת פרהסיא המוזכר בגמ' קאי רק אשבת ולא אעבודת כוכבים ואותה שחיטה עצמה אין אוסר משום מומר רק משום תקרובת עבודת כוכבים ושחיטת שבת. וא"י בשלמא שחיטת שבת מישתריא למ"ש הא שחיטת מומר למאי נ"מ הא אסור משום ת"ע ודוחק לומר לענין איסורין מבטלין זא"ז דלא הוה נבילה כו'. ואולי במיעוט בתרא דהוה מומר דהוכיח סופו על תחלתו כמו שאבאר אי"ה בסימן ד' להכי לא הוה שחיטתו פסולה או להר אם נאמר דשחיטתו אסורה רק מדרבנן אף במתכוין לעובדם ואלו משום מומר הוה ד"ת ולקמן אבאר דד"ת הוה. ומיהו אי אדם אוסר דבר שאינו שלו לא הוה אלא מדרבנן כמ"ש הלבוש אבאר לקמן סימן ד' א"ש. ומיעוט קמא דקנה ליכא למימר דמיעוט קמא דקנה לש"ך בנה"ך פוסל משום שחיטת מומר נמי לא פסול כמבואר לקמן התחיל אחד מהפסולים. ועיין לקמן סימן י"א אות ב' בט"ז סובר פ"א לא הוה מומר דלא כש"ך:

ומה שהביא הש"ך ראיה מיש"ש פ"ק דחולין ס"ז תמה תב"ש בסימן י"א אות י"ב דמהרש"ל גופא בפ"ב סימן כ' כתב בהיפך דאף באותה שחיטה נעשה מומר וע"ש. והנה בסימן כ' בפ"ב הוכיח כרשב"א דחישב ישראל ע"מ שיזרוק העובד כוכבים אסורה דאל"כ ר"י ור"ל במאי פליגי יע"ש משמע בהדיא באותה שחיטה נעשה מומר ואותה שחיטה גופא פסולה וסותר למ"ש פ"ק סימן ז' גם דבריו כאן לא זכיתי להבין במ"ש על מ"ש התו' חולין י"ד א' דפ"א לא הוה מומר מהא דלקמן שנים שוחטין א' לשם א' מכל אלו דהוקשה להם תיפוק ליה משום שחיטת מומר ותירצו בפ"א לא הוה מומר וכתב הוא ז"ל דה"מ לשנויי דמומר לשאר עבירות ולא ידענא להולמו דא"כ אכתי אימא לצעורי מתכוין כיון דאין מומר לעבודת כוכבים יע"ש. ולענין דינא ✍נראה לי דאם שחט בשבת שחיטה גמורה לכ"ע פסולה דמכי שחט פורתא חילל שבת וא"כ כי גמר שחיטתו שחיטת מומר הוא ובחצי קנה בעוף שהיה פגום ע"י חולי לדידן בזה יש לעיין וספיקא הוה ולענין שחיטת מומר כה"ג אין כ"כ נ"מ וכבר התבאר:

כתב השמ"ח חילול שבת דוקא בדאורייתא לא דרבנן דלא כב"ח. פרסום הוה עשרה מישראל או שידע שיתפרסם. מומר לשלשה עבירות מפורסמות כמו לבישת שעטנז והקפת ראש ונבילה הוה מסתמא לכל התורה ואם ראינו נזהר בשאר הוי מומר לד"א ואם עבר על רוב המצות אף שנזהר בשאר רובו ככולו. אוכל נבילה שמתה מאיליה הוה להכעיס ודווקא נפסלה בשחיטה תלינן דלתיאבון תו' עבודת כוכבים כ"ו. אמנם האידנא כתב בה"י האוכל נבילה יש להחמיר ולומר דחשוד לכל התורה וראוי לחוש לדבריו כ"ז העתקתי משמ"ח:

ודע ✍למאן דסבר פ"א לא נעשה מומר או למאן דסובר באותה שחיטה לא נעשה מומר היה נראה לכאורה דמ"מ בעינן אחרים רואים דהחשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל ואם חשוד לשבת כ"ש לשאר עבירות ולא מהימן אמנם ראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ח"י הביא בשם מהרי"ק שורש מ"ם דמומר לד"א שחיטתו כשירה אף באין אחרים רואין ועיינתי במהרי"ק וצריך לומר דמיירי בשוחט לאחרים ואין לו הנאה ממנה ומש"ה אף דקיימא לן החשוד על הדבר אין נאמן להעיד היינו של עצמו הא של אחרים נאמן ומש"ה מותר באין אחרים רואין הא כל שיש לו הנאה ממנה וודאי אף אותה שחיטה אין לו נאמנות בשל עצמו דהחשוד לחמור חשוד על הקל ועיין ש"ך אות כ' ובקי"ט אות ח"י:

סעיף יח

ולהרמב"ם צריך. וכן הלכתא ול"ק מסימן א' דהתם איפשר נתן לאחר לשחוט ש"ך ולא ניחא ליה דאיהו בדקן דוודאי מטרח לא טרח ועיין מ"ש בט"ז:

סעיף יט

ודוקא במומר היינו הרבה פעמים. והיינו שלשה פעמים ופסול לעדות היינו פ"א:

סעיף כ

פסול לעדות. לכאורה משמע דווקא שיעור כזית דמיפסל לעדות הא חצי שיעור דאין מיפסל לעדות לא' ואין זה כלום דמ"מ מיפסל מדרבנן הוא כמבואר בח"מ סימן ל"ד דעבירה שאין בה מלקות מיפסל מדרבנן:

קשיא ✍לי דכאן פסק המחבר בס"ה מומר להכעיס הוה מומר לכל התורה כדמוכח דוכתא טובא בהר"מ ז"ל א"כ איך כתב בח"מ סימן ל"ד ס"ב עבר עבירה שיש בה מלקות בין להכעיס או לתיאבון פסול לעדות ואיך כללם יחד דלהכעיס אף שאין בה מלקות כמו מ"ע סוכה שופר תפילין וכדומה דינו כעובד כוכבים ופסול מ"ה ועיין סימן קנ"א ורנ"א מהו להכעיס ועיין בשמ"ח סי"ג דלהכעיס שאינו מאמין במצוה או להכעיס בוראו אפילו במ"ע דינו כעובד כוכבים ושחיטתו פסולה מ"ה:

כתב הש"ך ז"ל דיש חילוק בין של עצמו אף בפ"א חשוד הוא לא"ד ולאחרים ואין לו הנאה ממנה פ"א נאמן ובמומר הרבה פעמים אינו נאמן אף בשל אחרים אף בלא טירחא והיכא דאיכא טירחא כמו בדיקת סכין אף מומר לשאר עבירות ולאחרים צריך בדיקת סכין. ולפ"ז רבא אמר שפיר מומר לתיאבון דוקא הא פ"א לא דמיירי בשל אחרים כן תוכן כוונת הש"ך כאן ובסי' קי"ט אות ח"י ומ"ש רמ"א הרי הוא כמומר אין מדוקדק דמומר אף בשל אחרים ואלו פ"א דווקא בשל עצמו לא מהימן לא באחרים. ומיהו קשה דהא דנאמן בשל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ כאן מטרח לא טרח ומה נאמנות שייך כאן ואולי יש לחלק ובסימן קי"ט אבאר בעזה"י:

סעיף כא

הרי. הא אין שם יראה הוה מומר לערלות ב"י ד"מ ש"ך ולהר"מ ז"ל צריך בדיקת סכין דמומר הוא שהרי בכל רגע עובר בעשה זו וכאמור:

סעיף כב

שחיטתן. עש"ך דהרשב"א פסק כת"ק דרשב"ג דכל דלא כתיב' אף דאחזיק אין להם נאמנות ופעמים עובר לתיאבון ומש"ה לא מהני בדיקה ואם אחרים רואין הוה בכלל וזבחת כמו מומר לתיאבון והר"מ ז"ל דכתב אין נאמנים לומר לא קלקלנו משמע חותך מהני וכ"מ מדאמר ר"א לא אמר כתרוייהו כו' ואמאי לא דהלכה כת"ק דלא מהני חותך עכ"ל ש"ך ועיין פר"ח שכתב אדרבה מדכתב הר"מ שאין מאמינים והתב"ש באות מ"ב מיישבו יע"ש. ומה שדייק מרב אשי יש לומר דלמ"ש התוס' ריש חולין דחותך כזית היינו היכא דאיכא לברורי. אם כן אמאי לא אמר כרבא ה"ש ביוצא ונכנס בא ומצאו שרי דמדמה שחיטה ליי"נ ואף כי ליכא לברורי שרי יע"ש:

כתב התב"ש אות מ"ה דמ"ש בש"ע דבעינן בדיקת סכין אף דכותים קודם גזירה א"צ בדיקת סכין דמרתת י"ל דהתם רתיתה בשתים א' דמתירא שמא יבדוק הסכין הב' שמא יתן לו כזית בשר משא"כ לדידן דקיי"ל כת"ק דלא אחזיק אוכל הוא ע"כ ליכא רתיתה בב' ומש"ה צריך בדיקת סכין יע"ש. וא"כ י"ל מש"ה אמר ר"א לא אמר כתרוייהו קסבר גירי אריות דאי גירי אמת לוקמיה בכותי ה"ש בעע"ג ובודק סכין ואם לא בדק לא ישחוט לכתחלה דליכא רתיתה בשתים ולמה מהדר לאוקמי במומר הא כה"ג יכול לאוקמיה בכותי וע"כ גירי אריות הן והש"ך לשיטתיה באות כ"ד מש"ה הוכיח כאן שפיר ועיין מ"ש שם:

סעיף כג

באחרים כו'. בעע"ג א"צ מומחה וביוצא ונכנס צריך מומחה ש"ך. ובספרי ראש יוסף כתבתי איפשר בעע"ג לכתחלה צריך שיהא מומחה דאל"כ לכתחלה לא ישחוט שמא לא דקדקו היטב ואי דלא גרע מיוצא ונכנס הא לא ידע במה דליזדהר ומש"ה כל שאין מומחה אף עע"ג לכתחלה לא:

סעיף כד

וגם כו'. תמה הש"ך דצו"ב הוה ככותי קודם גזירה. וסיים לענין דינא הקראים שבזה"ז אין מאמינים כלל ולא בכלל וזבחת ומש"ה אסורה כפר"י וכן הלכה:

כתב התבואות שור אות מ"ה דמש"ה צריך בדיקת סכין דהא דא"צ בכותי בדיקת סכין דאיכא רתיתה בשתים שמא יבדוק ושמא יתן לו כזית משא"כ לדידן דהלכה כת"ק והא דלא סגי לתו' בהאי טעמא לחוד דא"כ למה לי עע"ג יע"ש ולא הבינותי דהא לא כתבו התוס' בפי' רתיתה מה היא ואי מ"ש ממומר זה באמת קשיא דלמה להו לומר מומר מחזיק כישראל כשר תיפוק ליה דליכא רתיתה בשתים דאי יתן ליה יאכל דלתאבון אוכל הוא וליכא כ"א רתיתה דבדיקה:

ולענין שחיטת כותי כפי הנראה דמדרבנן אסור דעשאום חז"ל כגוים גמורים ומיהו לרב אשי דבתרא הוא ואמר גירי אריות הן שחיטתן מ"ה אסורה כגוי ולא מצאתי בפירוש לענין הלכה אם כותים גירי אמת או ג"א הן. אך את זה מצאתי בפ"ד מהלכות משכב ומושב ופ"ט מהלכות מעשר שמדבר שם הר"מ מזה ואין הכרע. אמנם ממ"ש הר"מ ז"ל פ"ד מה"ש וגדר גדול שאפי' כותי כו' לשיטת הש"ך אות א' דהיינו כותים ממש דלא הוה אלא מדרבנן הא עובד כוכבים שאין עובד לכוכבים דאורייתא א"כ אתה רואה שפוסק גירי אמת הן דאל"כ הוו עובדי כוכבים גמורים ומ"ה אסור יע"ש וקשיא הא רב אשי בתרא הוא. שוב ראיתי בר"מ הלכות עבדים פ"ו הלכה ה"ו שפסק בפי' דכותים קודם גזרה בהחתים עד ישראל לבסוף כשר ועיין גיטין יו"ד א' דלרשב"ג החתים עד ישראל בסוף כשר וכן כתב שם בפי' בהלכה וי"ו דגרי אמת הן יע"ש ועיין לקמן סימן דס"ז הלכות עבדים ויש לראות איך פסק דווקא גיטין ושחרורי עבדים כשר דאין חותמין זה בלא זה והא פסק כאן כרשב"א וא"כ בשאר שטרות נמי דהלכה כת"ק דכתיבה לחוד מהני ולא תענה כתיב וכמ"ש בגיטין אי ת"ק אפי' שאר שטרות נמי ואפשר לחומרא פסק כת"ק דאחזיק ולא כתיבא לא מהני וה"ה כתיבא ולא אחזיק לא מהני ובתרתי פליגי:

סעיף כה

תוכן העניינים

פרי מגדים על יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה