אור ברסלב

פרי מגדים על יורה דעה· רבי יוסף תאומים

משבצות זהב

סימן א

סעיף א

אפילו נשים. הקשה הט"ז הא דכתבו התוס' מדלא אמר איידי דנשים ש"מ לכתחלה שוחטות אכתי אמאי לא אמר איידי דעבדים דלכתחלה לא כמ"ש התוס' בקדושין ותירץ דשוחטין מן הדין לכתחלה אלא מעצמן נמנעין או משום חומרא בעלמא אין מניחין ומדינא שרי ומשו"ה הוצרך לומר איידי דטמא. והנה רמ"א כתב שאין להניח לנשים לשחוט ויש ב' טעמים. א' דחשידי אלפני עור או דרגילין להתעלף ויש לעיין אי מן הטעם שחשידי אלפני עור הא לקמן סי' קכ"ז ס"ג פסק דאשה נאמנת בניקור בשר אם לא דהתם בניקור הפנים שאין טורח. ואם הטעם שדרכן להתעלף ולכתחלה אין לשחוט אלא המוחזק כמ"ש הר"ב כאן בהג"ה א"ש טפי. ואם שחטו נשים דיעבד כתב השמלה חדשה סי' א' סי"ג במקום שאין נשים שוחטות איתרע רוב דידהו ובמקום שנשים שוחטות יש להניחם על מנהגם יע"ש.✍ואני אומר אם לא בדקו להם סכין כיון דבדיקת סכין טורח רב הוא דמיא לבדיקת חמץ דאי הוה ד"ת לא היו נאמנים ועיין ר"פ ובת"ח כלל מ"ו ד"ט ולקמן סי' קכ"ז סעיף ג' דאתחזק איסורא אסור וה"ה שחיטה דאיתחזק איסורא וכן ברגילה להתעלף ושחטה ואמרה לא נתעלפה אין נאמנת כיון דיש ספק בדבר מקילה בספק אף בלא טורח אינה נאמנת עיין קכ"ז ואליהו רבא בדף האחרון ואין להתיר שחיטתה דיעבד אם לא בהוחזקה שלא נתעלפה גם בדקו לה סכין כנ"ל ואם תרצה להקל בלא הוחזקה מ"מ ברגילה להתעלפה אין להאמין:

עיין יש"ש פ"ק דחולין סי' א' כתב דמתו' ר"פ ד"ד ד"ה המנוה דנאמנות על השחיטה היינו שאומרים שחטו וגם למאן דמפרש בירושלמי נשים עצלניות אין נאמנת לומר שהם בדקוה אלא שמעידות שבדקו אחרים יע"ש. לא הבינותי דבריו דהמעיין בתו' יראה דהם נאמנות על השחיטה שכתבו כל דבר שבידם וכן משמע מתו' גיטין כ"ב ד"ה ע"א דאשה יכולה ללמוד והא אין להם נאמנות. וראיתי להתב"ש אות י"ד כתב כיון דדיעבד שחיטתה כשרה הוה בידה ואיני יודע דאם נאמר בדאורייתא לא מהימנא אף דיעבד פסולה גם מ"ש בדיקת חמץ שאמרו אחרים בדקו לא ידעתי פירושו דבגמ' אמרו שהם בדקוהו וטעמא דהוה דרבנן וע"ש:

קשיא לי חש"ו ששחטו ואחד רואה מהימן ליבעי תרי דאין ע"א נאמן באיסורין היכא דאיתחזק איסורא אם לא שבידו ושוחט הוה בידו לשחוט כהוגן וכ"ת שמא אירע לו באונס קלקול אין קלקול שחיטה יוצא מבן דעת עפ"י הרוב כדמוכח גבי מומר לתיאבון עיין פוסקים ומרדכי ריש פ"ק דחולין וא"כ בהמה של חש"ו ואחר רואה דאין בידו איך נאמן וכ"ת אין ה"נ דבעינן ב' והרי הר"מ ז"ל בפ"ד מה"ש ה"ד כתב חש"ו ששחטו בפני יודע משמע חד מהני עיין חולין י"ג וכ"ת כתי' הב' של המרדכי דמוחזק בכשרות אחד מהימן אפי' היכא דאיתחזוק וכי לא מהימן בריק ופוחז והר"מ ז"ל סובר בלא"ה דבעינן שיהא השוחט מוחזק כמ"ש הש"ך באות ב' מ"מ אהמחבר קשה דאיהו בסי' קכ"ז ס"ג כתב ע"א נאמן להתיר ולא לאסור וכמ"ש הש"ך אות כ"ג דלא תמצא להחמיר דאין נאמן נגד חזקה והא במוחזק מהימן ש"מ דלא ס"ל תי' הב' א"כ קשה ועוד נהי דנאמן במוחזק בכשרות היינו טעמא דאיכא חזקה דכשרות נגד חזקת איסור ותו מהימן ככל ע"א דיליף מוספרה לה לעצמה כתובות ע"ב א' בלא אתחזק איסורא משא"כ נגד הרוב וודאי אין מהימן דרוב מעשיהן מקולקלים ומנא לן דע"א כה"ג נאמן וצ"ע.✍ומזה נראה לי אף דבידו לא מהימן כל שהוא הפך הרוב דהא דבידו מהימן יליף לה מושחט בן הבקר דכתיב ל' יחיד או מכהן המקריב כמ"ש רש"י בחולין יו"ד ב' ד"ה ע"א יע"ש זה דווקא בחזקה מהימן ולא נגד הרוב אף שבידו דמנלן הא ואולי גילוי מלתא הוא כיון דבחזקה מהימן כל שבידו ה"ה נגד הרוב ועדיין צריך עיון:

סעיף ב

ועבדים. כ' הט"ז דב"י תמה דמשוחרר פשיטא ותירץ הוא ז"ל דמצינו כמה פעמים דצריך ריבויא אף משוחרר. ועיין בנה"ך שהקשה עליו ומ"מ אפשר לדינא מודה הט"ז דאף עבדים שאין משוחררים וכסתימת המחבר אלא שרצה ליישב קושית הב"י על הטור ומ"מ מ"ש דהב"י תמה על הטור דמשוחרר פשיטא המעיין בב"י יראה שלא תמה על זה וז"ל משוחררים זה פשוט דמשוחרר כישראל אלא מה אירי' משוחרר אינו משוחרר נמי הא שוה לנשים הרי דתמה על אינו משוחרר אבל לא דקשיא ליה על משוחרר פשיטא. שוב ראיתי שאליהו רבא בדף האחרון שתפס על הט"ז בזו ולי נראה דא"כ ל"ל להב"י לומר זה פשוט הא במשנה דכל הפסולים תנן עבדים אלא להכניס כל זה בקושיא כלומר זה פשוט ולא הוה למתני כלל וע"כ באין משוחררים מיירי וע"ז תירץ הט"ז דמשוחררים אצטריך ליה ואין משוחררים אפשר דריקים הם כמ"ש הש"ך אות ב'. ולענין דינא אף שהרמ"א כתב אין לנשים לשחוט וכן המנהג היינו מפני עילוף ובעבדים לא שייך זה ואפשר דלא שייך וכן המנהג בעבדים דאין מצויין כלל בינינו עבדים:

סעיף ג

עיין ט"ז והקשה לבעל העיטור נוקי מתניתין בהכי הכל שוחטין מומחין אף שאין מוחזקין דכ"כ הב"ע דבעילוף לא חיישינן לא בתחלה ולא בסוף ואם אין יודעים שהוא מומחה שחיטה כשירה דעבד ואי דקשיא וכולן הא לאינך נמי קשה וכן הקשה מהרש"א ותירץ דשחיטתן משמע ע"י שום תיקון והמעיין ברא"ש מה שהקשה לפי' הגאונים אינו סובר תירוץ הט"ז יע"ש. ומ"ש הט"ז והכי קי"ל היינו דלכתחלה או ליתן ע"ם שישאלנו בלא נטל כ' קבלה ואם איתא לפנינו ודאי דצריך לשואלו ואם ליתא לפנינו יש לאסור דריע חזקתיה כיון שלא נטל קבלה. שוב ראיתי שכן הוא דאם ליתא דאף דיעבד אסור אמנם בשמ"ח סעיף כ"ד ותב"ש אות מ"ד כתב דאפילו בעומד ע"ג יש לאסור דתקנה זו באיסור היה מתשובת הר"ם ב"ב והוה כחשוד לאותו דבר והביא שו"ת חות יאיר דמתיר בדוחק בגדול עע"ג יע"ש וכן הביא בית לחם יהודא אות ב' בשם חו"י שו"ת קע"ח ועיין באורח מישור מזה ואם קבלה כתב מאביו מהני פקפק בזה הבית לחם יהודה בשו"ת שלו סי' א' והש"י התיר בשם הלכות קטנות ועיין מ"ש בהא דשוחט שבדקו ולא הוה יודע ע"ש היטב:

סעיף ד

חכם ומומחה. בטור כתב חכם והרב הוסיף מומחה וכפי משמעות דמשו"ה הוסיף מומחה לומר אף דמומחה מ"מ בעינן חכם ג"כ ומיהו חכם לחוד סגי כמ"ש הר"ב אח"כ אא"כ נטל קבלה מחכם ויותר י"ל דתרתי בעינן דוקא חכם ומומחה ג"כ שידע אם יש לשוחט אומן ידים. וראשון נראה יותר ומ"מ ישר הוא שלא ליתן קבלה עד שיהא שוחט בפני שוחטים דמתא והרב ינסהו ואז יוצאין לכ"ע. ועיין ט"ז ויש לעיין דהא הר"מ ז"ל איירי ביודע ה"ש אפ"ה לא ישחוט אא"כ בפני חכם ודאי דמומחה לחוד סגי ואולי הרב כוון למ"ש אח"כ לענין קבלה ואין להאריך:

סעיף ה

בשחיטה החמירו שמסורה לקלי הדעת ובעו"ה עכשיו נפרץ ביותר ואם אאריך בענין שוחטי זמנינו תכלה היריעה מהכיל עיין שמ"ח מה שהאריך שם:

סעיף ו

עיין ט"ז והנה היה להקשות בקיצור דבסי' ח"י פסקינן אם לא שיבר בו עצמות לא מהני אף דאיכא ס"ס אלמא דס"ס במקום חזקה לא מהני כמ"ש הוא עצמו בסי' ק"י באות ט"ו כיון שהוא תופס במושלם בדין סכין הוה ס"ס גמור דלא כמ"ש הש"ך בסי' ק"י ובנה"ך כאן דלא הוה ס"ס שדרך להוליך הסכין על כולה וכעין ס"ס הוא ע"ש. א"כ תקשי ליה אמאי בשוחט שרי גם מה שהביא ראיה מהא דגבינות צ"ע הא לקמן סי' פ"א ס"ב פסקינן דהגבינות מותרין המה והוא לא ערער שם כלום. שוב ראיתי להתב"ש אות כ' העיר קצת בזה ע"ש. והנה נראה דודאי חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא כמאן דליתא דמי ועיין ריש נידה בתוס' שם ד"ה אלא ב"ב דהא דמטמאין אדם שנכנס לבית אף דחסר הנגע בסוף השבוע ואיכא חזקה דאדם וחזקה דהשתא אם לא דמקוה שאני דחסר ואתאי באופן דחזקה דהשתא כמאן דליתא נגד חזקה דמעיקרא אם לא בחסר ואתאי אפ"ה חזקה דמעיקרא עדיף אלא בהצטרפות עם עוד חזקה הוה תרתי במקום חדא וא"כ ע"כ טעמא דסכין לקמן משום דדרך הסכין להתקלקל ע"י חתיכת דבר מה והוא חזקה העשויה להשתנות אף דמ"מ חזקה טובה היא ועדיפא מחזקה דהשתא מ"מ בהצטרף עוד חזקה דבהמה בחייה אסור וא"כ אין ראיה לשוחט זה דאימא דחוזר תמיד על ה"ש וחזקה טובה היא לכן אמר דאדרבה דמיא למקוה דחסר ואתאי וה"נ בשכחה ואדרבה גרע מחזקה דסכין וכאמור. ומה שהביא ראיה מגבינות ה"ק דרצה להטריף שם בהוגלד פי המכה דיצא זמן מה מחזקה ג"י ואף דהתם כשר היינו דאיכא רובא וחזקה מחמת רובא ואף דחזינן בהמה זו לאו מרוב דהא השתא טריפה היא מ"מ אמרינן קודם לכן היתה בריאה מרוב בהמות הבריאות ועתה נתחדש בה חולי משא"כ בשוחט דרוב הוא דלא חציף אינש להיות שוחט אם לא יודע על בוריי' ה"ש והא איתרע דחזינן דהאי לאו מרוב הוא דאינו יודע עתה ושוחט ודמיא לסימן נ' במים בראש דאסרו חכמי קראקא והרמ"א ז"ל דאנו דנין על המקרה אם הקיף המוח המים אין לומר מרוב דרוב בהמות אין להם מים בראש וכמ"ש התב"ש בסי' כ"ט באורך ושם יבואר וה"נ כאן ושפיר מייתי ראיה כן היה נראה לכאורה. אמנם עכשיו ראיתי כי דבריו מים חיים הם דזה לשון המרדכי פא"ט סי' תרל"ה וכן אמר מהר"מ להתיר בשם רבו השר רבי משה יוסף קולצין ז"ל משום דלא שייך גבי בהמה לומר טריף ואתאי כמו גבי מקוה חסר ואתאי עכ"ל הרי דאי היה שייך בבהמה טריף ואתאי היה אוסר הגבינות למפרע אלא כיון דאיכא למימר טריף ברגע אחת אף שיצא זמן מה מחזקה ג"י אפ"ה הוה חזקה וכמו שאבאר בסי' פ"א אי"ה הרי אף דאיכא רובה וה"נ האי שוחט אף דאיכא רובא מ"מ כיון דחסר ואתאי כמו במקוה ודאי למקוה דמיא ויש להטריף למפרע וכ"ת דאיכא ס"ס הא בסכין איכא ס"ס ואפ"ה לא מהני במקום חזקה. ותמהני על הרב הגאון האמיתי התב"ש שכתב במרדכי שלפנינו ליתא כן ואדרבא ראייתו ממה שכתוב לפנינו. והנה אם הט"ז אוסר הבשר למפרע ודאי אי מטעם ספק תורה או אפשר דאף ספק תורה ליתא כ"א דרבנן דס"ס הוה כמו רובא אלא דסמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא מדרבנן הנך רואה דאוסר אף הכלים שאין ב"י ואלו הוה רק דרבנן לא היו אוסרין מספק גם בספק איסור תורה אין ראיה ממקוה לכלים דהתם ודאי הוה אלא דהכא כמו ודאי משוה ליה דסובר ס"ס במקום חזקה לאו כלום הוא: וכתב עוד הט"ז אפי' בעוף ונגע במפרקת אסור דל"ת בהמה יש סברא דעור פוגם יותר מבשר לכך הביא מעוף ולענין מ"ש מההיא דקדושין היינו דאמרינן מקוה שנמדד ונמצא חסר ר"ע מטמא דיליף מב"מ שפסולו ביחיד וא"כ כאן אין פסולו ביחיד כמבואר ס"ד ז"ל דע"א בהכחשה לאו כלום וכתב ז"א דהא כאן נמי אפשר לברר בוא ואראך שאינך יודע ועוד דהתו' כתבו התם דבתרתי פליגי והיינו כהן שטבל במקוה ועבד ואהא מייתי ראיה ר"ע הא בשאר איסורין ודאי בלא"ה אוקמי אחזקה דהשתא. ויתר דברי הט"ז מבוארין דמתשובת רשב"א רי"ח שכתב שוחט זה אין לו חזקה דמעיקרא דמשמע הא היה לו כשנטל קבלה היה כשר זה לרב חסדא דמכשיר אף בלא שיבר התם איכא חזקה דמעיקרא משא"כ בלא נטל קבלה וזה שכתב רשב"א ואפ"ה פליגי בהו כו' משא"כ לדינא קי"ל בלא שיבר אסור וכדרבנן במקוה א"כ ה"ה כאן והביא ראיה עוד ממרדכי במלמד עיין בתב"ש. אמנם מ"ש הט"ז דמה ראיה כו' ותו אי מכח ס"ס הא גם התם יש ס"ס גם מ"ש במקוה איכא חזקה כו' והתם ליכא ס"ס ומלא נטל קבלה אין ראיה דליכא ס"ס דחזקה דמעיקרא שנולד לא ידע וחזקה דהשתא דא"י מרע לס"ס משא"כ נטל קבלה. ויש ליישב מ"ש מקוה ה"ק דמה מייתי הרשב"א ראיה ממקוה והתם אדרבה אוסרין וכן לסכין והא התם אוסרין וכ"ת בשיבר מתירין מטעם ס"ס וה"ה נטל קבלה הוה ס"ס וא"כ בלא נטל נמי הוה ס"ס אלא ע"כ דה"ק ואפ"ה פליגי בהו הא לענין דינא אף בנטל מודה הרשב"א לאסור. ולעניין דינא גם בפשיעה מה דינא גם בבודק מה דינו אבאר הכל בשפתי דעת:

עוד כתב התב"ש אות כ' דכלים שאב"י יש להתיר וראייה מפרק יו"ד מהלכות מקוואות בטומאה דרבנן מקילין יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דכאן הוה לכתחלה מן התורה הבשר אסור דכבר דחה התב"ש באות ל"ב סימן ב' ובבכור שור בגמ' ותוס' דף יו"ד ד"ה אלה דברי המהר"ם לובלין שרוצה לומר ההיא דמקוה מדרבנן הוא כיון שכן לו יהיה רק הבשר ספק איסור תורה אין לעשות אח"כ ספק איסור דרבנן כמבואר בסימן ק"י גם התם בהלכות מקוואות באב הטומאה דרבנן החמירו ומשנה פרק רביעי דטהרות אלו ספיקות שטיהרו חז"ל ותיפוק ליה דכל ספק דרבנן להקל אלא דאיתחזק לא אמרינן ספק לקולא ומשו"ה אמרו באוכלין הקילו דלא לאפושי טומאה ויש ראיה דספק דרבנן היכא דאיתחזק איסור דלא כפר"ח סימן ק"י ושם אבאר:

ודע דלענין דינא אני מסתפק אם נאסר איזה דבר מספק מחמת חזקה אם נגרר מזה עוד איסור ושם יש חזקה להיפך מאי ובאם הספק ע"ד הקרי וההזדמן ודאי הב' כראשון מהא דשו"ת מהר"י בן לב בח"ג שאלה ק"א בשור ספק טריפה ובשלו בכלים אף שאב"י אסר להו אף דהי' חזקה טובה לכלים עיין סי' ק"י כי מבעי לי אם הראשון מחמת חזקה נאסר מספק נאמר בשני חזקה להיפך וראיה ממ"ש התו' נדה כ"ב ד"ה אלא שרצו לטהר אדם הנכנס לבית ע"ש ועוד ראיה מתוספתא הביא הר"מ בפ"י ממקוואות שני מקוואות וטבל וא"י הטהרות תלויות יע"ש וכבר הארכנו בספר גינת וורדים כלל חזקה כלל ס"ב בדברי הט"ז דכאן ואף אם נאמר דהיכא דראשון ודאי טמא השני נגרר בתריה דהוה תרתי דסתרין מ"מ אם הראשון מחמת ספק אפשר דהב' יש חזקה להיפך כשר והשוחט שבדקוהו יראה לכאורה דהוה ספק כדמוכח סח"י כמ"ש הש"ך שם אות א'. ואולי הט"ז סובר דהוה ודאי מדכתב הטור הרי זה נבילה וכמ"ש הכה"ג בסי' ח"י וכ"ה יעויין שם וצ"ע:

סעיף ז

מסתפק ושואל. ומ"מ צריך שידע שהיות מצטרפות שזהו רגיל ט"ז משמע דהכי הילכתא אמנם בשמ"ח ס"ט ובתב"ש אות י"א דעכשיו שסדר השחיטות לפניו אם אומר שמסתפק וה"ה על טהור טמא אין למודו עולה יפה ויש לאסור והבי' דברי בה"י שהעביר שוחט שלא היה יודע רמז לשיעור אורך הסכין דלא כפר"ח בק"א יע"ש ודבריו נכונים אמנם על מותר אסור אף שאין סדורים בסדר יש לאסור כמ"ש הש"ך בסימן רמ"ב דמן המותר אסור יבוא להיפך והוא ירושלמי כו' ועיין בסי' קי"א בב' קדירות יע"ש וא"כ נפיק חורבא מיניה וודאי אסור:

סעיף ח

ברי לי. עיין ט"ז ור"ל אפי' הא' ששואלין אותו ואפי' הב' דאחר שלמד אומר כן וכן פי' הב"ח ז"ל דברי הטור ומיהו בתה"א דף ז' א' משמע דקודם שלמד אומר ברי לי וכפי הש"ך אות י"א:

סעיף ט

עיין ט"ז כאן ובסי' ט"ז אות י"ג ובסי' כ"ח אות י"ד ובנה"ך כאן. ויראה לפרש דה"ק דכולן ששחטו מלתא דפשיטא הוא לומר דיעבד כשר דהא שמעינן ממשנה פ"ו דחולין דשחיטת חש"ו באחרים רואין אותו דכשירה דחייב לכסות ועיין רש"י חולין ל"א א' ואי אשמעי' דארבא קאי יע"ש אלא לומר דלכתחלה לא ומדלא אשמעינן רבות' טפי דאף גדול שא"י לכתחילה לא דודאי עדיף הוא מחש"ו אף שיודעים מכל מקום רוב מעשיהם מקולקלים ביותר ומנבלין בידים אלא גדול שוחט לכתחילה וא"ש לרבינא דלא הקשו בגמ' א"ה לכתחילה נמי דלדידיה אין הוכחה דגדול א"י אין שוחט לכתחילה וכולן ששחטו צריך לומר דבעינן אחרים רואין דל"ת רוב מצוין וכולן קאי אמאי דמרבינן מהכל כו'. והיש מחמירים סוברים לגופה צריך דכשר בדיעבד ואי ממשנה פ"ו אין ראיה דספק נמי חייב לכסות ואכתי שמא לא ראו יפה משו"ה צריך לגופה:

סעיף י

עיין ט"ז וי"ל דהמחבר שינה מלשון הטור ששם כתב המוצא בהמה והמחבר נקט גדיים דהמחבר לשיטתיה דבשנמ"ה אוסר אף בהמה שלימה עיין ש"ך ס"ג אות ו' ומש"ה דוקא גדיים שיש סי' והטור מתי' בשנמ"ה ומש"ה נקיט בהמה. והביא דברי תוס' דחשוד על הגניבה לא חשוד על הטביחה והם ג"כ דברי הטור ועיין סי' ב' אות ט' דאף להרמב"ם איכא ס"ס שמא נתן לא' לשחוט ושמא בדק הוא הסכין אף דס"ס במקום חזקה ל"מ גם שמא הוא בדק ריאה דודאי מטרח לא טרח י"ל דהר"מ ז"ל החמיר במומר לשאר עבירות ולאו וודאי הוא וכיון שכן י"ל דהיכא דאיכא ס"ס לא החמיר וזה שסיים שם הט"ז והר"מ לא החמיר אלא בחד ספק ומיהו במומר לא"ד לא מהני האי ס"ס אלא בעינן שיאמר פלוני מומחה שחט לי עיין סי' ב' בט"ז אות י"ט:

סעיף יא

הט"ז חולק על הב"ח וסובר דכאן הוה פחות מג"ט נמי אשפה לענין זה דהוה נבילה ובש"ך אות כ"א אבאר לעניין דינא עיין שם היטב:

סעיף יב

עיין ט"ז והא דלא סידר הטור להיפך מאבד או מקרע כו' דרך שטות דאפ"ה ה"א דקאי רק על מה שנותנין לו. ומכאן תראה שאין מפרש כפרישה מאבד שזורק בידים אלא שאין מניח במקום משתמר ויש לראות מה זה שכתב רבים מקשין בטור והא על המחבר ג"כ תפול הקושיא וגם תרוצו לא שייך במחבר דשינה מלשון הטור וכתב אותם במקום אותו. ויש לומר דהמחבר הורה בזה במלת אותם לומר אף דכולהו בהדדי דווקא דרך שטות הא בלא דרך שטות אפי' בהדדי לא מקרי שוטה ואי לאו אפי' בא' מכל אלו לא מייתר מלת אותם דבעי לומר אותם כל אחת מאלו דל"ת אמה שנותנין לו ולעולם אותם היינו כ"א לחוד מש"ה כתב אפי' באחת מכל אלו ומיותר מלת אותם ועוד דהפך ממה שהתחיל לומר אפילו כולהו בהדדי בעינן דוקא דרך שטות כנ"ל ועיין ב"ח וש"ך אות כ"ד שהם מפרשים אפי' בענין זה ועיין שם:

סעיף יג

אפי' רוצים כו'. כתב הט"ז אפי' מומחים פשיטא דאסור דיבואו לטעות והיינו בחרש ושוטה אף באימון ידים וקטן בלא אימון ידים הא באימון ידים ומומחה שוחט לכתחלה באחרים רואין:

סעיף יד

עט"ז וכוונתו מבואר דהטור כתב קטן אימון ידים ומומחה והמחבר השמיט מלת מומחה וסובר דהכל תלוי באימון ידים דאם אימון יד שוחט לכתחלה בעע"ג ומ"ש הרא"ש דאומן ומומחה לדיוקא הא דיעבד כשר באין אחרים עע"ג והקשה הט"ז דבטור א"א לפרש כן שהרי כתב וקטן מומחה ויודע לאמן דיעבד כשר ואם עע"ג שוחט לכתחלה ולא כתב רבותא טפי אפי' באומן לחוד שוחט לכתחלה דהא דיעבד כבר קתני לה ע"כ פי' דברי הרא"ש דקטן דמתניתין מסתמא מומחה איירי דומיא דחש"ו שאין פסולין כו' גם רבינא הכל מומחין ועלה קאי חש"ו ותירץ דמתניתין כאן אימון ידים עם מומחה ולזה סיים הא תרוייהו שוחט לכתחלה וכן בטור כך הוא הפי' ומסיק כן להלכה וכן הסכים הב"ח אמנם כן קשיא לי דהא להלכה בלא"ה קיי"ל אפי' גדול שא"י ה"ש אין לשחוט בגדול עע"ג כמ"ש רמ"א ס"ג בשלמא בטור דפסק גדול א"י מותר בעע"ג לזה כתב הב"ח אפ"ה קטן א"י גרע דגדול רואה כמה פעמים ואין מעשיו כ"כ מקולקלים ואולי דל"ת גדול דוקא באין אומן יד אסור קמ"ל אפי' באומן יד וכ"ש קטן דלכתחלה לא ואמת כן דהמחבר לעיל בגדול שאין אומן יד איירי דבאומן יד אפי' קטן לדעתו שוחט לכתחלה באחרים רואין אותו ואהא קאי שם יש מחמירין:

סעיף טו

כתב הט"ז הטור מתיר קטן מומחה ואומן יד דיעבד אף בטבילת כלים באיסור תורה לא מהימן (עיין סי' קכ"ז ובש"ך אות א' ובמקום אחר אבאר בזה) שאני הכא דלא הוה אלא חזקה כלומר דרוב שוחטין כהוגן ומיהו לדידן אינו נאמן ומ"מ לשלוח ע"י קטן נתפשט המנהג ששולחין ע"י קטן וכתב התב"ש אות ס"א הטעם במלתא דעבידא לגלויא כתב הב"ה סי' ק"ח דמהימן הקטן וה"ה כאן ועל העופות הנשלחים ע"י עובד כוכבים התיר ג"כ הט"ז שהשוחט נותן כתב לעובד כוכבים ששחט ולא חיישינן לחילוף דישראל מכיר עוף שלו בט"ע. וא"כ לא יפה עושין מה ששולחין ע"י עובד כוכבים והעובד כוכבים נוטל הנוצ' ומביא העוף כך דא"א להכיר בט"ע גם ע"י ט"ע לא ידענא דלמא ישראל אחר נתן לעובדי כוכבים ג"כ לשחוט וזה הכתב היא מאותה תרנגולת ושלו לקח שכר השחיטה לעצמו ע"כ שומר נפשו ירחק ולא ישלח ע"י עובד כוכבים עכ"פ:

סעיף טז

פחות מח"י שנה. הט"ז רוצה להקל דהכל לפי מה שהוא אדם אמנם עכשיו בעו"ה רבו המתפרצים וודאי יש לנהוג כרמ"א גם כתב בל"י דאין ליתן קבלה על קלף דאימא גנב ומחק שמו של השוחט וכתב שמו שם. ועיין בכה"ג בהגהות ב"י בשם יאיר נתיב ותתפלא על פרצות הדור בעו"ה הן בשוחטים ובודקים הן במורי הוראות ואשים מחסום לפי בדבר זה:

סעיף יז

אם הב"י הקשה אהרא"ש דלמד מדבר ואינו שומע מתרומה דלא יתרום ושומע ואינו מדבר אחר מברך והא בתרומה תנן דגם שומע ואינו מדבר לא יתרום ותי' הב"י דתנא לא נחית שם לתקנתא ואה"נ דאם אחר מברך ש"ד והט"ז הקשה דומיא דערום תנן דלית ליה תקנה כו' ואזיל לשיטתיה באות י"ט דאף יהפוך אחר פניו מ"מ אסור לזה להרהר כו' והב"י אפשר דסובר דערום נמי אית ליה תקנה דמותר להרהר דלאו כדיבור דמי כמ"ש הפרי תואר ויבואר לקמן. ולפי דברי הב"י ניחא מ"ש פ"ק שם משנה ה' דלא כייל עמהם חרש המדבר ואינו שומע דלית ליה תקנה והנך יש להם תקנה דשכור וסומא הטעם דאין יודעין לברור חלק יפה ואם אחר עומד ובורר חלק יפה הם תורמין ועיין תי"ט שם ד"ה האלם וד"ה לא יתרמו כתב הרמב"ם כפל הענין לומר בשום ענין אין להם לתרום לכתחלה זה יורה קצת כט"ז דהני חמשה בשום פנים אין להם תקנה ושכור וסומא התורה מיעטה לכתחלה והרמותם כל חלבו מי שיכול לברור חלק יפה ובעל קרי נמי למאי דבעינן למימר בערום דלא הוה כעונה ה"ה בעלי קריין וע"ש היטב אמנם הט"ז תירץ דד' חילוקי מצות יש ברכת הנהנין צריך דווקא שאחר יהנה ג"כ ברכת המצות אם אי אפשר ע"י שליח אחר מברך והוא יוציא. ואם אפשר ע"י שליח יעשה אחר הברכה והמצוה ואם הברכה שבח והודיה אף שאפשר ע"י שליח אחר מברך ומ"ה תרומה לא תנן תקנתא משא"כ בשחיטה ולדינא העלה בשחיטה אף שאין אחר שוחט מברך ויוצא זה כיון דברכת הודאה היא דומה לברכת חתנים יע"ש ולפ"ז שופר ומגילה וכדומה אם אחר יוכל לתקוע אין לחלק המצוה אלא אחר תוקע ומברך ואם א"י הוא תוקע ואחר מברך וכזה ראוי לעשות:

סעיף יח

שרגיל כו' שידיו ואיבריו כבדים עליו. וודאי אין למנות שוחט כזה על הצבור ובאקראי לשחוט ג"כ נראה אם אין שעת הדחק דיש לאסור✍ועוד דאיך יברך כל שאינו ראוי לדבר בפני המלך ואפי' אינו מדבר כראוי יש לעיין אם ראוי לברך עיין א"ח סי' קפ"ה בט"ז ובמ"א אות ג' ובסי' צ"ט שם דמ"ש הרמ"א דבשאר ברכות שכור יכול לברך היינו שראוי לדבר בפני המלך דבתפלה אסור יע"ש וראיתי להפרישה כאן אות ל"ג שכתב דשכור מברך היינו ברכת המזון דרביה קרא לא ידענא אי בהגיע לשכרותו של לוט פשיטא דאין כלום ואי אין יכול לדבר בפני המלך נסתפקו שם אף בב"ה יע"ש וא"כ כשאין יכול לדבר בפני המלך אף אחר עע"ג אסור דאיך יברך וכמו בערום דאחר לא מהני ואם יכול לדבר כראוי בעע"ג יש להקל בשעת הדחק לא בע"א. וכן פסק בשמ"ח סעיף ל"ו דעע"ג יש להקל בשעת הדחק ואמנם לא הזכיר שם מדין הברכה וכדכתיבנא:

סעיף יט

ערום לא ישחוט ואף אחר אינו רשאי לברך ואף אם אותו אחר ג"כ שוחט דהא צריך לכוין והוא ערום. עט"ז. והקשה פרי תואר הרהור לאו כדבור דמי והתב"ש אות ס"ט תירץ דשומע כעונה אסור בערום כיון דהוה כעונה ויפה כתב ומיהו לענות אמן משמע שא"צ עיין א"ח סימן תרי"ג ולפ"ז ה"ה מגילה וכדומה דשומע כעונה אסור להיות ערום:

סעיף כ

י"א דשחיטתו אסורה. כתב הט"ז הטעם דחשיב חשוד לא"ד ואם שגג מותר ע"ש ואפשר דהיינו כשלא פסלו הקהל בפי' ששאר שחיטות יהיו אסורין הא לא"ה פסול וכמ"ש הש"ך אות נ"ח דיש כח ביד הקהל לפסול ושם אבאר:

סעיף כא

אינו נאמן דהוה מיגו במקום עדים הא אם מתרץ דיבוריה ואמר שחטתי ע"י דרסה מהימן ט"ז וכתב התב"ש ה"ה אם יש לתלות שאומר לא שחטתי שלא יקניט העובד כוכבים וכדומה יש לאסור אף שאומר לא שחטתי כלל יע"ש ויש להחמיר:

סעיף כב

אמתלא נאמן. הט"ז הקשה מ"ש מסי' קפ"ה דבמעשה שלבשה בגדי נדה לא מהימנא והב"ח שם תירץ לזה דבנדה די לה שתאמר למה לבשה ש"מ דודאי נדה היא משא"כ כאן דא"א בלא סימן שא"א לומר בפה לכל אחד וכן כתב בנה"ך כאן. ולפ"ז בכל איסורין אם היה די באמירה והוא עשה איזהו סי' אף מעשה כל דהו לא מהני כמבואר בסי' קפ"ה:

סעיף כג

דאוקי עד הראשון כב' ואין דבריו של א' במקום שנים ואפי' באו עדים בב"א לב"ד אמרינן הכי עיין סימן קכ"ז אות י"ד. ואכתוב בכאן בקיצור.✍הנה אם עד מכחיש עד שזה אומר יפה שחט וזה אומר שהה ודרס ורוב אין שוהין ודורסין אפי' באו בב"א הרי עד שאומר יפה שחט כב' מטעם רוב ואם אחד אומר שהוא שחטו וא' מכחישו לומר שעובד כוכבים שחט אם בב"א אף למהרי"ק והמחבר פסולה דבב"א ליכא למימר הוה כשנים ובזה אחר זה למהרי"ק והמחבר שרי דהוה כב' ולאינך אסור ואם ב' אומרים יפה שחט וב' אומרים שהה ודרס להמחבר ומהרי"ק כשירה דאוקי תרי לתרי ואיכא רוב וחזקה ורובא עדיף אלא מדרבנן יש לאסור הבהמה דסמוך מיעוטא לחזקה והוה ליה פלגא ופלגא מדרבנן וכי תימא דרוב אין שוהין ומיעוטא דשוהין הוה מיעוטא דמיעוטא הא בורכא הוא ואם שנים אומרים בפשיעה שחט שלא כהוגן ושנים אומרים שיפה שחט אוקי תרי לתרי וחזקה דכשרות להדי חזקה דבהמה והוה ספיקא דאורייתא וצ"ע בדין זה האחרון דאפשר כיון דגברא כשר הוא ממילא הבהמה שחוטה. ולענין תרי ותרי מסקינן דהוה ספיקא דרבנן ומן התורה אזלינן בתר חזקה בין לקולא ובין לחומרא. ודיני ע"א נאמן באיסורין הלא מים עמוקים המה ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר זה בכלל מיוחד וכאן אין להאריך. ודעת הט"ז לאסור כדין הש"ע באחד אומר שחט כראוי ואחד אומר לא שחט כראוי:

סימן ב

סעיף א

שחיטת עובד כוכבים נבילה דע דלדידן דעיקר מזבחת ואכלת מה שאתה זובח וכמ"ש רמ"א בהג"ה ס"ה דמי שאין חושש לזבוח כו' והוא כפר"י וודאי שחיטת עובד כוכבים נבילה מן התורה דאימעט מזבחת ואף גר תושב בכלל ומתני' נמי סתמא תנן נבילה. עיין ט"ז וכוונתו יראה לפרש באופן שלא תקשה עליו מ"ש דהא הרשב"א מביא פר"י כו' ואני לא מצאתי לא בחדושיו ולא בתה"א ולא בקצר שמביא פר"י כלל ובתבו"ש אות כ"א כתב בפשיטות דהרשב"א לא ס"ל הך דרשה דזבחת. הן אמת שיש סתירה למ"ש הוא ז"ל באות א' דהרשב"א בתשובה סימן תקכ"ט הביא דרשה דזבחת וע"ש ומ"מ יש כמה קושיות בדברי הט"ז ונראה דה"ק דרוצה להוכיח דנוסחא בר"מ ז"ל גר תושב דרבנן היא עקרית כמ"ש הכ"מ דלא כש"ך אות א' והוא מדהביא הרא"ש דברי הר"מ ז"ל דדריש מוקרא לך ואכלת מזבחו ודחה זה באומרו דאין אלו דברים של טעם דלמא דווקא מה שזבח בתוך בית עובד כוכבים אסור הא מה שזבח בתוך בית ישראל שרי [ומ"ש המי"ט דא"כ זבחו שנית למה לי אין קושיא דאי לאו ואכלת מזבחו ה"א דווקא מה שזבח לאלקים הוא דאסר דקרא הכי משתמע וזבחו לאלקים להכי כתיב זבחו שנית ולעולם בתוך בית ישראל שרי]. והרא"ש פסקן הוא ולא מפרש ולאיזה צורך הביא כלל מדברי הר"מ ור"י וכ"ת דנ"מ טובא במי שאינו חושש לזבוח דלהר"מ שרי ולר"י אסור כמ"ש הרא"ש בעצמו בדף קל"ו עיין שם בל"ח דמי שאינו חושש לזבוח אסור מ"ה ואלו להר"מ מותר. ומיהו להכעיס אף להר"מ ז"ל אסור דהוה אפיקורוס כמ"ש המחבר ס"ה ועיין בר"מ פ"ג מהלכות ע"ז ופ"ז מהלכות רוצח ופ"א מהל' גזילה ואבידה ובע"ז פלוגתא דר"א ורבינא ועיין שם ומ"ה כתב דנ"מ במי שאינו חושש לזבוח ע"ז הקשה דהא אף לר"י אין הכרח לומר דמי שאין חושש לזבוח דשחיטתן פסולה דאימא וזבחת בר זביחה מי שהוא מצווה על זביחה לאפוקי עובד כוכבים הא ישראל מומר אף להכעיס כשר שהרי הרשב"א בתשובה סובר כר"י ואפ"ה הכשיר להכעיס בעע"ג אף שהרא"ש סובר דמי שהוא מאמין בזביחה הוה להרא"ש לפרש זה מיד כיון דאין זה בכח המאמר דא"ל בר זביחה שמצווה על השחיטה ולמה המתין הרא"ש עד לקמן לומר מי שאינו חושש לזבוח כיון שזה עיקר הנ"מ לכן העלה דכאן בא הרא"ש לומר דגר תושב להר"מ דרבנן ולר"י הוה דאורייתא ולקמן כתב עוד חידוש דלר"י אף ישראל מומר שאין חושש לזבוח הוה פסול דאורייתא כנ"ל. ושחיטת עובד כוכבים מותר בהנאה ושחיטת מין יבואר לקמן סי' ג' אימתי אסור בהנאה:

סעיף ב

לתיאבון מלשון תאוה ממוצא אחד. ודע דיש לחקור בענין מומר לתיאבון כמה חקירות. א' למ"ש המרדכי פ"ק דחולין הביאו בהגהות אשר"י ג"כ דע"א נאמן היכא דאתחזק כל שהיה בידו כבר כפירוש ר"ת בהניזקין ולהרא"ם בריק ופוחז אין נאמן אבל במוחזק בכשרות נאמן אף נגד חזקה. וקשיא לי להר"א ממי"ץ דכל שאין עתה בידו לא מהימן אלא מוחזק בכשרות מה יענה למימרא דרבא מומר כו' וכי מוחזק בכשרות מיקרי מי שאוכל נבילות ומה בכך דלא שביק היתירא ס"ס אין ע"א נאמן נגד חזקה. ב' דהרשב"א כתב מומר שחיטתו כשירה וכ"ת שמא לא שחט הרוב דבודק הוא וכל שלא שחט הרוב חוזר וגומר קודם שיעור שהיה א"כ לדידן שיעור שהיה מועט הוא איך נאמן דליכא למימר רוב שוחטין רוב דהא קי"ל הבודק צריך שיבדוק בסימנים מן התורה וכמ"ש המרדכי דלאו רוב שוחטין רוב ולא כתוס' חולין ב' א' ד"ה ואסורה כו' וכ"ת דשהיה מועטת מדרבנן ולא חיישינן כולי האי מ"מ בעוף פסקינן שיעור שהיה במשהו מן התורה כמו שיבואר בסי' כ"ד האם יאמר דמומר בעוף אין נאמן. שוב ראיתי בשמ"ח סעיף ה' כתב בעוף שוחט מסתמא הקנה תחלה וממ"נ כו' ולפ"ז היכא דאיתרמי הוושט תחלה אה"נ דאסור כפי דעה דשהית עוף מועט הוא ולא מצאנו שיאמר אחד מהפוסקים כן והנה בתה"א ה' ב' כתב שבודק הוא קודם שיעור שהיה ובחדושיו בשם הרמב"ן דכל שוחט אין מסלק ידו עד שישחוט הרוב או בודק כו' ולפ"ז ה"ק דמסתמא לדידן שיעור שהיה מועט הוא וודאי אין קלקולי שחיטה יוצא מבן דעת ואין מסלק ידו עד שרואה רוב שחוטין ואין זה כלום דלפעמים מלא הצואר דם וא"א לראות אם לא בבדיקה. ג' יש לחקור כיון דרוב מצוין מומחין הם ע"ס שישאלנו אח"כ הא אם יודעין שא"א לשאל אח"כ אסור לכתחלה דאין סומכין על הרוב כה"ג ונהי דיעבד סומכין אבל לכתחלה לעשות לא ול"ת דווקא כי איתא לפנינו צריך שאלה הא א"א בשאלה נותנין לכתחלה זה אינו וכן כתב השמ"ח בסי' א' ס"ד ופ"ת שם וכן משמע מרא"ש במה שהקשה על הגאונים וע"ש וכן משמע בש"ך סימן א' גבי שומע ואין מדבר ועיין בסי' ב' בשמ"ח ס"ו וכדבעינן למימר לקמן וכ"ת מפני מה אין בודקין אחר ח"י טריפות כיון דטורח הוא משא"כ שאלה קל הוא וא"כ בא"א לבדוק שאין שם בקי אמאי לא יתנו לכתחלה לסמוך על הרוב וצריך לומר דיתן לאחר לשחוט או דבהמה בחייה בחזקת איסור מצטרף ואין לעשות כן לכתחלה א"כ מומר אמאי נותנין לכתחלה הא אין ברית כרותה שלא ייעף ולא ייגע ומיעוט שוהין ודורסין ואיך סומכין לכתחלה על הרוב דהוא וודאי לא יגיד עיין משמרת הבית ח' א' וכ"ת דהוה מיעוטא דמיעוטא דרוב מצויין נמי הוה מיעוטא דמיעוטא כמ"ש הרא"ש ז"ל וע"ש ואיך נותנין לו לכתחלה:

עוד אבאר לך דמומר רגיל להתעלף אין לשחוט דאמירתו לא מהני כלום ואף להש"ך בסי' א' דבלא אמירה נאמן דיגיד כאן לא מהני זה ועיין ט"ז ותוכן כוונתו דבאיתא הסכין לפנינו צריך בדיקה לכ"ע כי פליגי שנותנין לו הסכין ויודעין שאח"כ תהיה בלתי אפשרי לבדוק בזה מחולקין ופסק הוא ז"ל להקל והשמ"ח ס"ו פסק דווקא בשעת הדחק וצורך גדול וכבר כתבנו מזה:

סעיף ג

דמומר לא אמרינן רוב מצוין דחציף הוא לאכול נבילות ואינו חוזר על לימודו עכ"ל ט"ז ואפי' נטל קבלה ועכשיו אין יודע דמודה הש"ך דאוסרים הכלים למפרע:

סעיף ד

ובלא בדיקה. עט"ז הביא לשון הטור ופירש דטעמא יהיב למלתיה לאפוקי משמעות הב"י דענין בפ"ע הוא ומיהו גם הב"י יודה דהטור דיעבד קאמר דאין ליתן לכתחלה ע"ס שיבדקנו אח"כ עיין מ"ש אות ג' ובש"ך אבאר עוד:

סעיף ה

הט"ז הראה מקום לסימן קי"ט סי"ו ושם כתב אפילו פ"א מעבירין אותו ועיין פ"ח כאן ובסי' קי"ט ופ"ת שם ובש"ך אבאר מזה בעזה"י:

סעיף ו

הקשה הט"ז על מ"ש בח"מ דעבירה שאין בה מלקות לא מפסל מן התורה הא עבר על שבועה מיפסל מ"ה ובנה"ך תי' דלא"ד חשוד טפי ועוד איסורא מממונא לא ילפינן יע"ש ובש"ך אות י"ב אבאר. וראיתי להבכור שור שתי' לפי מ"ש התוס' שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי דעבירה שאין בה מלקות לאו מושבע א"ש ואני תמה מאד על רב מובהק כמוהו שיאמר זה דהתו' בחצי שיעור כתבו כן לא באיסור עשה וכ"ש לאו הניתק ולאו הניתן לתשלום דפשיטא דמושבע הוא יע"ש היטב. ומ"ש מגבינות העובדי כוכבים קי"ט התם אפשר דהוה מן התורה דכל מילי דרבנן יש לאו דלא תסור עיין בשרשי הר"מ ז"ל:

סעיף ז

עט"ז האריך וכונתו להשיג על הש"ע בתרתי אחד מה שלא הזכיר פלוני מומחה ב' סכין למה לי אמירה כלל כיון שנמצא הסכין יפה אמרינן כאן נמצא כו' ועיין תב"ש אות ט"ז תי' בסי' פ"ו איכא סימנים הא מרתת לחוד בדאורייתא לא מהניא וההיא דסימן קי"ט בדרבנן הוא יע"ש. וסכין צ"ל בזה שחטתי וידוע שהיה בעת השחיטה שניהם לפניו דחיישינן שמא לא טרח לראות איזה כשר משא"כ כשאומר בזה שחטתי יודע הוא לא שביק היתרא:

סעיף ח

מומר להכעיס. עט"ז ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן דמה ענין פרש"י דסובר פירוש וזבחת מי שמצווה או פירוש הרא"ש מי שמאמין והם איירי במומר להכעיס לשחיטה וסוברים כן להכעיס לא הוה מומר לכל התורה והש"ע סובר להכעיס בשאר עבירות נמי הוה מומר לכל התורה והוא מהר"מ פ"ד מה"ש וכרי"ו הביאו הב"י ומ"ה לא כתב רמ"א וי"א דאפשר המחבר יודה והוא איירי לשאר עברות:

סעיף ט

משאר. עט"ז. והנה רבא אהיתרא מהדר אף דמומר כ"פ ל"ת כהיתרא דמיא ומיהו אף פ"א צריך בדיקת סכין ולשאר עבירות דווקא הרבה פעמים ולמדה הר"מ ז"ל מברייתא ה"ש ואפי' ערל ומומר כמ"ש הכ"מ בפ"ד מה"ש והתם במתמיד כך דבכל יום עובר בעשה ועל קושית הפרישה תי' הט"ז דאיכא ס"ס אף דבמקום חזקה לא מהני ס"ס חומרא היא שהחמיר הר"מ ז"ל ודי בחד ספק לא בס"ס ולפ"ז במומר לתאבון למ"ד אם בשר בידו לא מהני ס"ס וכפסק הש"ע ס"ד והיינו פלוני מומחה דווקא ולא מהני ס"ס במקום חזקה ועוד מטרח לא טרח ולשאר עבירות יש להקל:

סעיף י

מחמת. כתב הט"ז הא מתו כשהן קטנים ולא ראו שנבלע דמן מזיד הוא ויש לראות דהמחבר ס"ו משמע דפוסק דלא כהר"מ דמביא בסתם דעה זו וא"כ לאיזה נ"מ אי הוה כשאר כל אדם והנך רואה דעתו כהר"מ ז"ל וכן פסקו האחרונים ועיין תב"ש ולענין מומר לשאר עבירות אם אומרין רוב מצוין מומחין הנה המחבר לא הזכיר רק להר"מ צריך בדיקת סכין ויש להחמיר באיסור תורה ואפי' כתב קבלה לא מהני במומר לא"ד כמ"ש השמ"ח ס"ג דאין חוזר על לימודו✍וה"ה לשאר עבירות אין להקל לכתחלה אם לא לצורך גדול. ולדידן אף בצורך גדול אסור כמו שאבאר בשפתי דעת יע"ש:

סעיף יא

כותי האידנא לאחר שגזרו ט"ז. ומ"מ מדרבנן אסורה לא מן התורה:

סעיף יב

אא"כ. עט"ז דבר זביחה ומאמין בשחיטה דהוחזקו בהן ומ"מ לא מהני חותך כזית דהלכה כת"ק דרשב"ג דלא כתיבא עובר לפעמים כמ"ש הרשב"א מ"מ מאמין מיקרי כמו מומר לתיאבון ומ"ש הב"י דעע"ג בעינן מומחה שמא לא יראה יפה והקשה הט"ז דידע דלא גמיר מהני אחרים אף לכתחלה להרשב"א כמבואר סימן א' עיין בארוך ובקצר א"כ ליכא למימר משום לכתחלה נקט אלא תירוץ הב' עיקר דיוצא ונכנס צריך מומחה ומש"ה השמיט בש"ע מומחה ומ"מ קשה למה השמיט יוצא ונכנס. ומיהו הקראים בזה"ז ודאי שחיטתן אסורה:

סעיף יג

מסור כמומר. כ' הט"ז היינו כמומר לתיאבון ולפ"ז משמע אף פ"א דאלו הרבה פעמים הלכה כר"מ ז"ל דמצריך בדיקת סכין אף לשאר עבירות. והש"ך בנה"ך חולק עליו ואוסר אף ישראל עע"ג. והתב"ש או' מ"ז ובשמ"ח סכ"ו פסק כב"ה דפ"א שחיטתו כשירה דיעבד ובהרבה פעמים פסול דיעבד אף בעע"ג ומ"ש דרמ"א לא הכריע אף דכתב דיעה א' בסתם וברמ"א נמי נוהג דין של מהרמ"ע עיין בהנהגות הוראות או"ה רמ"ב מ"מ בסי' קי"ט ס"י גילה דעתם דאין הכרע שכתוב ויש פוסלין יע"ש:

סעיף יד

עט"ז דסובר דשוחט לעבודת כוכבים לא מיתסר אלא בשוחט משהו בוושט או רוב הקנה ובנה"ך השיג עליו מגמרא דחולין מ"א חצי קנה פגום הא לא"ה מכי שחט פורתא נאסר יע"ש וכן הלכה ועיין מ"ש בסי' ד':

סימן ג

סעיף א

אינה. עט"ז מדגלי בקדשים בן הבקר שתהא זביחתו לשם בן הבקר הא חולין א"צ ומ"מ בעינן כח גברא דוזבחת הוה לכל הפחות כמו ועשית. מדבריו אלו יש ללמוד דסובר דסברת הרא"ש תורה היא וכמו שאבאר לקמן אי"ה. והביא קושית הפרישה נימא דלא לישוויה גיסטרא דכתיב בקדשים הא חולין שריא ותי' הט"ז דהא קולא היא שאין צריך לחתוך המפרקת וקולא שפיר ילפינן מקדשים ואף אם נאמר דאסור לחתוך מכ"מ ושחט שמעינן. דלאו שחיטה היא ה"ה חולין אבל מה שאנו למידין ממלת בן הבקר שפיר דווקא קדשים יע"ש. ותיקן בזה אף למאן דמפרש גסטרא דרסה דלא קשיא איך יליף חולין מיניה וכן הא דאמר בחולין למ"ד ב' תנא דבי ר"י אין ושחט אלא ומשך ומנא לן חולין כפי הנראה דקושית הגהות פרישה רק אהאי פירושא דאי כפשוטו הא אמרי' בריש השוחט דקרא וזבחת בחולין נמי לא לישויא גיסטרא יע"ש משא"כ אי דרסה מוזבחת לא מימעט דרסה ושפיר הוקשה לו וע"ז תירץ הט"ז. והנה האחרונים קיצרו במקום שראוי להאריך לכן אבאר קצת:

דע דשחיטת חולין אין צריך לא כוונת שחיטה לשם השם ולא כוונת חתיכת סימנים ואף לשום חתיכה בעולם כמו לנועצה בכותל אלא אפי' הפילה במתכוין הוה שחיטה ואם נפלה מעצמה ע"י רוח מצויה או ע"י חיה ועוף כ"ע מודו דפסולה והוא משנה חולין ל"א א' נפלה סכין כו' ואם היה סכין בידו ופתח ידו או בחיקו ועמד ונפל מאליו שלא היה כח גברא אלא הסרת כחו לענין נזקין חייב ולענין שחיטה כתב תה"א דף י"ב וכן פסק בקצר דראוי להחמיר דאין כאן כח גברא וכמו שהשיג באמת ב"ה בשם הרא"ה ז"ל דהוה כנפלה מעצמה. ומיהו אם נכשל בידו או ברגלו והפיל הסכין ושחטה באנו למחלוקת לרשב"א כשירה. דווקא חיקו דלא הוה כח גברא כלל הא כה"ג כשירה ולהרא"ש הרואה יראה ממ"ש בפרק השוחט עלה דנפלה סכין משמע וודאי כל שנפל שלא במתכוין אף שהפיל בידו וברגלו והיה כח גברא שנכשל והפיל שלא בכוונה לאו כלום הוא ולפ"ז דברי הטור הכי מתפרשים ואפי' הפיל בידו או ברגלו שלא בכוונה היינו כוונת חתיכה כמו לנועצה בכותל אפ"ה כשירה הא שלא בכוונה ממש פסולה. אלא דא"כ למה כתב מידו או מחיקו דהוא הדין של תה"א הוה למימר יותר רבותא והל"ח יראה דמפרש כפר"ח שהרי כתב על לשון הרא"ש אם נפלה מידו שלא במתכוין ולשון הטור מידו או מחיקו הרי דמפרש שזהו הדין של הרשב"א אמנם התב"ש אות ז' האריך ופסק להלכה כרא"ש בזה. ומ"ש כ"ד הב"ח ולבוש והט"ז. הט"ז באמת הביא כן וזבחת הוה כמו ועשית אמנם הב"ח יראה דלא פסק כן שהרי על דברי הרא"ש הביא דברי תה"א וכתב למעשה שומעין להחמיר וכן הוא דברי רבינו יע"ש א"כ משמע בפירוש שפלוגתת הרא"ש והרשב"א מונח בחיקו הא הפיל בידו שנכשל לכ"ע כשירה ותמיהני על התב"ש איך כתב שהב"ח פוסק כן וכן מ"ש עוד שם שנשחט פרה ובהמה אחרת עמה לר"נ פרה פסולה ולרבנן פרה כשירה ואמאי הא נפסלה מחמת מלאכה שמתכוין להפיל הסכין ודוחק לומר דנשחטה ע"י אחר כו' לא ידענא כוונתו מה היא דלכאורה ה"ק כיון דלהרא"ש בעינן שיפיל הסכין וע"כ בעי כוונה להפיל הסכין וא"כ לרבנן פרה אמאי כשרה ולא הבינותי אטו בעינן כוונה להך דווקא כיון שמכוין להפיל הסכין על הפרה ובתוך כך הלכה ג"כ על החולין מהני ותדע זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כשירה וה"נ כן הוא. ומ"ש ודוחק לומר שאחר מכוין על הסכין. דא"כ רישא נמי שחט פרה ושחט בהמה אחרת כה"ג אמאי פרה פסולה לד"ה והא איהו לא כוון לבהמה כלל וכאמור:

גם מ"ש באות א' דאם זרק חש"ו ושחטה כשירה כיון דהם לאו כוונה להתירא אית להו אלא כמכוין להפילה והביא ראיה מת"ה הקצר ומבד"ה דף י"ב יע"ש לא ידענא דהא ודאי אית להו מעשה כההוא דאלון ורמון שחקקו למוד בהן עפר וה"נ הוה עכ"פ מעשה לחתיכה כמו קפלוט וכדאמר בגמרא ל"א א' וצריכא דאי אשמעינן התם דמכוין לחתיכה כו' ולאו בני דעה לחתיכת סימנים ועיין תוספות שם ובדף י"ב ב' מ"ש הא חשיב מכוין לחתיכה דאל"כ הא אמר דהלכה כר"ן אף לנועצה ומיהו וודאי חש"ו חשיב מכוון לחתיכה סוף דבר דברי התב"ש בזה הסימן נעלמו ממני כוונתו והנה מתניתין לא כמר כרא"ש דייקי דא"כ מאי איריא נפלה אפי' הפילה שלא במתכוון וגם לא כמר כרשב"א דייקי מאי איריא נפלה אפי' נפלה מחיקו שהיה הוא הגורם אפ"ה פסולה דמודה בנפלה מחיקו כמ"ש בתה"א ובקצר דבשל תורה ראוי להחמיר יע"ש:

וראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ד' כתב והטור לא נקיט חש"ו לא ידענא כוונתו הא תני ליה בסימן א' ואי לומר חש"ו שזרקו ולא מכווני לחתיכה זהו חידוש דין דלא נזכר ג"כ בגמרא והתב"ש הביאו גם מ"ש שם באות א' דהלכה בחזרה נמי דל"ת כח כחו היא גם התב"ש הסכים כן ומיהו בכח כחו ממש פוסל התב"ש יע"ש ועיין מה שהראה מקום מתוספות הנשרפין ע"ז א' ד"ה סוף חמה:

סימן ד

סעיף א

קודם בואי לבאר דברי הט"ז מוכרח אני להאריך קצת דע דבעבודת כוכבי' כתיבי ג' עבודות. שחיטה זובח לאלהים יחרם. זריקה בל אסיך נסכיהם מדם. הקטרה אשר חלב זבחימו יאכלו. והנה המתבאר מרשב"א ור"ן הוא דה"ק בחולין ל"ט א' ומה במקום שמחשבה פוסלת בד' עבודות שאם שחט ע"מ לקבל ולהוליך ולזרוק ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו פסול ואלו בעבודת כוכבים שתי עבודות משחיטה על זריקה והקטרה הא משחיטה על הולכה וקבלה לא וטעמא דהני לא כתיבי בעבודת כוכבי' דליהוי עבודות והר"ן כתב פרש"י דה"ק בקדשים השוחט לקבל ולהוליך ולזרוק ולהקטיר בפיסול פסול ובעבודת כוכבי' בב' עבודות הא קבלה והולכה לא וטעמא דבקדשים מכשירי הקרבן הן משא"כ בעבודת כוכבים ירצה בזה דאף דהקטרה וזריקה נמי לא מכשירי הוו מ"מ הני גלי קרא כדכתיב בל אסיך והקטרה כו' וכדפרישנא. והנה כבר הארכנו בספר ראש יוסף על חולין דמ"ש הרשב"א לקבל ולהוליך כו' דזה תמוה דהמעיין בר"מ ובזבחים ט' וי"ג ובתו' שם ובר"מ הלכות פה"מ פי"ג וט"ז דפיגול וזמן אינו אלא על אכילת אדם או מזבח ולר"נ שכתב סתם בפיסול אפשר דקאי על מחשבת שינוי קודש ומ"מ על הקטרה לא כמ"ש המ"ל בפט"ו וע"ש ואין כאן מקומו גם מ"ש הר"ן פירש"י הוא תמוה דרש"י פירש בעבודת כוכבים דאם שחט לעבודת כוכבים אסור ולדידן אין הלכה כן כדמוכח מתוספתא שחט ואח"כ זרק לא אמרו איסור אף שזרק. ואף לא כתוב שם דאם זרק מקצת הדם יהא הנשאר אסור דליתא עיין פר"ח אות א'. ובתב"ש. ודע דאם שחט ע"מ לזרוק או להקטיר היינו פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש והלכה כר"י דיליף פנים מפיגול. ויש לראות פנים גופא בשינוי קודש משחיטה להקטרה לא יליף מפיגול ועבודת כוכבים יליף וזה יש ליישב עי' בספר ראש יוסף אמנם הדבר הקשה עלי הוא✍אם שחט ע"מ לאכול מבשרה לעבודת כוכבי' כלומר להקטיר דמשמע מפרישה אות א' דמביא בשם מהר"ן השוחט לעבודת כוכבים להקריב בשרה לעבודת כוכבי' ואין נראה דזה הוה מעבודה לעבודה כו' משמע דמודה לדיניה דפסול לר"י וכ"כ התב"ש וא"י למה דהא לא כתיב עבודה זו ומ"ש משחט ע"מ לקבל דבעובד כוכבים לא מפסל דלא כתיבן ה"נ לא כתיבא הקטרת בשר ועוד דא"כ אמאי לא מנו שלש עבודות בעבודת כוכבים וקאמר ע"ז שאינו אלא בשתי עבודות והא איכא שלש משחיטה לזריקה ולהקטרה ולהקרבת בשר ואולי גילוי מילתא הקטרת חלב והקטרת בשר וכחדא חשיב להו ויליף לה מפיגול דעולה דאם אמר משחיטה על הקטרת בשר ה"נ כן הוא וליכא למיפרך מה לפיגול כרת הא נמי כרת עיין זבחים יו"ד א'. וראיתי להפרי תואר שכתב אם חישב משחיטה ע"מ להקטיר בשר אסור כדמוכח מתוספות לאכול מחצר הכבד עכ"ל ואחר בקשת המחילה אלף פעמים מהאדון ז"ל לא הבינותי מה שיאטי' דתוספות הכא דלר"א דאמר זה מחשב וזה עובד אפי' אין לכותי חלק אלא מחצר כבד כתבו התוספות לאו דווקא ה"ה אם אין לו חלק אלא בבשר ואיזה הכרע יש לומר במחשב משחיטה להקטרת בשרה דמש"ה השחיטה אסורה לר"א דעובד כוכבים מחשב שהשחיטה זו תהיה לעבודת כוכבים וזה מחשב כו' לר"א אמרינן:

עוד אבאר לך✍דכפי הנראה אם אמר בשחיטה ע"מ להקטיר חלבה לכאורה בעינן כזית כמו בפנים דאין הקטרה פחות מכזית עיין פט"ו מהלכות פה"מ הא לא"ה לא מיפסיל כיון דמפנים יליף לה וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה. ולענין מחשבה האמור בכ"מ בקדשים נסתפקו התוספות בחולין ובדוכתי טובא אם מחשבה ממש או דיבור דווקא. ועיין פי"ג מהלכות פה"מ ה"א במ"ל יע"ש וראיתי להשמ"ח ס"א ובתב"ש אות ב' כתב דמשמע מר"מ פי"ד דמחשבה בעלמא קאמר אלא דקשיא ממ"ש פי"ח המחשב אינו לוקה דלאו שאין בו מעשה תיפוק ליה דליכא עדים והתראה וכן הקשה המגיה במ"ל על גמרא דזבחים כ"ט ע"ש ומעולם לא הבינותי אטו לא משכחת מלקות אם אמר בפירוש דאיכא עדים והתראה ועוד למה הביא דברי הגמרא ולא זכר דברי הר"מ בפי"ח ועל תב"ש יש לומר דה"ק אם איתא דמחשבה הוה מחשבה ממש איך שייך לקמן האי לישנא. ומ"ש ראיה מפי"ד יראה דמ"ש הר"מ ואפי' שמענו הבעלים מפגלין כו' דל"מ אם לא שמענו אלא מחשבה. וליתא דאפשר דה"ק אפי' שמע העובד דבעלים מחשבין אין בכך כלום:

כתב הט"ז לעבודת כוכבים היינו שחיטה זו לעבודת כוכבים הא להקטיר בשרה היינו סיפא. הן הן דברי הפרישה ומודה הוא דלהקטיר בשרה אסורה בהנאה ובפר"ח כתב להקטיר בשרה כשירה ט"ז ולא ידענא אם לא דט"ס הוא:

סעיף ב

עט"ז הביא דברי יש"ש ופסק דבאכילה אסורה מדרבנן מפני כבודו של ר"ג דבאמת הלכה כרבנן יע"ש ולפ"ז יש להקל בספיקן ככל ספק דרבנן וכתב דאם שחט תו אין נאסרת אם חישב בזריקה והקטרה דהכשר חולין בשחיטה תליא וכל שהוכשרה אין סברא ליפסל למפרע ומיהו אותו שזרק או הקטיר הן חלב או בשר נאסר כדין ת"ע וזה פשוט ונ"מ דאי שחט אחר ובאו הבעלים וזרקו דאי הבעלים שחטו אסור משום הוכיח כו' ואפי' שמענו שאומר בשעת שחיטה בפירוש ששוחט לשם השם אפ"ה י"ל לפי טעותיו סובר שזה ציוה השם עכ"ל ומדבריו ג"כ אתה למד דמחשבה ממש אסור בעבודת כוכבים אלא דלא נימא דאזלינן בתר הפה ועוד דלית כאן הוכיח כו' לכך אמר שאין מפה ראיה ומיהו כתב התב"ש שיש להקל כב"ח בזה ומכ"ש אם אומר ששחט כדרך כל שוחטי ישראל אף הט"ז יודה יע"ש:

ודע דבתוספתא תני לה חישב ואח"כ זרק זה היה מעשה בקיסרי וכתב הב"י לרבותא דאפי' זרק אפ"ה כשירה יע"ש והנה לפי מ"ש התב"ש בסי' ב' אות ל"ב דשוחט שנעשה חשוד יש לאסור למפרע ודחה ראיות פר"ח מההיא דחישב בתוספתא לענ"ד אם נאמר כיש"ש דמשום כבודו כו' הא מדינא מותר באכילה והא הוה חשוד למפרע על עבודת כוכבים וכ"ש על נביל' הקל ודוחק לומר דמיירי בעע"ג וכמ"ש הט"ז דאמירה בפה לא מהני ומ"מ כבר כתבנו שם דאם חשוד על טריפות אין לאסור למפרע שחיטה וכ"ת להר"מ ז"ל מצריך בדיקת סכין אף בשאר עבירות חדא משום פ"א לא מצריך ועוד כיון דספיקא דדינא הוא כולי האי לא מחמרינן יע"ש:

מה שאמרו כאן לא אמרו לא איסור ולא היתר אין אומרים אוקי אחזקה בהמה בחייה אין אסורה בהנאה י"ל בספק פלוגתא לא שייך זה עיין כה"ג בסימן ח"י וכ"ה:

סעיף ג

לא אסרה. דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן ט"ז כרבי יוסי והלכה כן:

סעיף ד

לא אסרה. עט"ז הביא בשם הר"ן דמ"מ אסורה באכילה דהוה כאלו מתה מאליה וכ"כ רש"ל פ"ב סימן כ"ב ותימא על ש"ע ורמ"א שלא הביאו. ומ"ש בנה"ך דהב"י ס"ס קמ"ה הביאו מ"מ על בעלי ש"ע קשה למה השמיטוהו ותירץ דלא תקשה מהא דפריך מב' אוחזין כו' דהתם יש שחיטת כשר ואף בש"ע לעיל סי' ב' סעיף י"א היו ישראל ופסול שוחטין פסולה אלמא אף דיש כשר אפ"ה פסולה אפשר דל"ד התם שחיטת עובד כוכבים פסולה מצד עצמה משא"כ כאן. שוב ראיתי בתב"ש אות י"ב העיר בזה ומשמע מדבריו שם מדרבנן אוסר הר"ן באכילה ולא מן התורה ומש"ה ל"ק מהא דפריך משוחט בשבת לעבודת כוכבים חייב שלש חטאות למ"ד אדם אוסר והא למ"ד אין אדם אוסר אפ"ה קשיא דהא אסור באכילה עיין בנה"ך. ודע דאף דיש"ש פסק בפ"ב סימן י"ג דכיון לנחור ולעקור הוה מ"ה פסולה הכא מיירי שכוון לשחוט כראוי לשם השם ולעבוד עבודת כוכבים ג"כ ומש"ה לא פסול אלא מדרבנן. והתב"ש מיקל בכאן לומר דלא אסור באכילה כל היכא דא"ל לצעורי קמכוין:

סעיף ה

ואם כתב הט"ז דנ"מ דאסור בהנאה ובנה"ך כתב דפשוט הוא וא"י מה פשיטותא לפי מ"ש הש"ך בסימן ב' אות י"ז דבאותה שחיטה לא נעשה מומר ולהט"ז בסימן י"א אות י"ב משמע בפ"א לא נעשה מומר א"כ בוודאי לק"מ ואי דתירץ על הגמרא למ"ד פ"א הוה מומר לא תירץ כלום דהתם פסולה הוה ולא זבחי מתים וע"כ יפרש דמיירי להבאי דלא הוה מומר יע"ש:

סעיף ו

לשם הרים הטעם דאלהיהם על ההרים כו' ט"ז ור"ל כיון דאין הר נאסר מש"ה כששחט לרפואה וכיוצא לא גזרו כ"כ דלהוי אסור בהנאה מדרבנן:

סעיף ז

אין לו. עט"ז ומפרש דברי המחבר כמו הטור והרשב"א בדברי הר"מ ז"ל דלעובדה אף בהר אסור בהנאה ולהבאי יש חילוק להר מותר ולגדא מדרבנן אסור בהנאה אבל לעובדה מ"ה אסור בהנאה אף להר דלא כש"ך אות ח' וגם הוא כתב שיש ליישב דברי המחבר כמו דברי הטור. ומ"ש דבר פשוט דשוחט בהר אין חשש איסור ול"ד לשוחט תוך ימים כו' כתב התב"ש דהתם משום ביעתותא דמיא לא ניחא תשמישיה הלכך איכא חשש רואים ועוד דאי לעובד' סגי ליה דליקום בדוכתיה ולשחט יע"ש ודין זה דמותר לעלות להר לשחוט הוא בד"מ:

סעיף ח

אין איסור. כתב הט"ז דהוה זה מחשב וזה עובד לא אמרינן גם חשש הרואים ליכא דאימור מקום איתרמי ליה ולפ"ז היכא דהישמעאלים גופייהו שוחטין כך אסורה בהנאה אמנם הפרי תואר כתב דחוק שלהם הוא אדרבה לשם השם שהשכינה במזרח אלא משום בחוקותיהם לא תלכו יש לגעור במי שעושה כן. אמנם הרשב"א גופא כתב הטעם דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ועל התב"ש יש להקשות דאיהו פסק אות י"א דלכתחלה אין לשחוט ביודע שהעובד כוכבים מחשב בשחיטה לעבודת כוכבים ואיך כתב לקמן לא"ל קיבל"א מדינא שרי והא יש איסור לתירוץ ראשון שברשב"א בחידושיו דמתני' השוחט לעבודת כוכבים דווקא דיעבד:

סימן ה

סעיף א

כשוחט קדשים. עט"ז וכוונתו מבואר דהמחבר נקיט לשון הר"מ ז"ל בפ"ב מה"ש שזה כשוחט קדשים בחוץ והיינו מראית העין ואף דהמחבר אמה דסמיך ליה קאי אבעלת מום מ"מ מדכייל בהדדי ש"מ אף בתמימים ליכא כ"א מראית עין וכן דעת רש"י והר"ן. אמנם הרשב"א ז"ל בערוך כתב מראית עין ובקצר כתב חוששין שמא עכשיו נדב אותה ונראה כשוחט ואוכל קדשים בחוץ ואפי' היתה בעלת מום ויראה בבירור דחושש שמא עתה כו' ומ"ש תכ"ד ונראה כשוחט אמה דסמיך ליה קאי אבעלת מום דוודאי כ"ע אית להו טעמא דמראית עין לרבי יוחנן דאף ב"מ כו'. ועיין פרישה אות ב' נ"מ לטעם מראית העין בחדרי חדרים מותר ולשמא עתה הקדישו אף בהנאה אסור יע"ש. והנה באכילה גופא זה הוה ספיקו מ"ה וזה מדרבנן ומ"ש בחדרי חדרים כו' אף דבא"ח קי"ל בסימן ש"א כ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אף בחדרי חדרים אסור היינו לעשות כן לכתחלה הא לאסור המאכל דיעבד שרי לדעת הפרישה והנה הרמ"א הגיה כאן דאשם תלוי אסור והטעם דסתם משנה בחולין והר"מ פסק דאשם תלוי שרי עי' ב"י והיה נראה✍דהר"מ לשיטתיה דסובר מ"ע והוה דרבנן ומש"ה אמרינן דמסתמא הוה חולין ברישא ואח"כ כריתות אף דבתרי מסכתות אין סדר בדרבנן לא מחמירין והטור סובר דמן התורה אסור והלכך שמא מחלוקת דכריתות נשנית תחלה והלכה כר"א דאשם תלוי בר נידר הוא ועיין בב"י שכתב אפשר דהוה סתם ואח"כ מחלוקת דלאו ודאי הוא דבתרי מסכתות אין סדר ולא הבינותי דברי התב"ש אות ח' דכתב דטעם הר"מ דבתרי מסכתות אין סדר דאי יש סדר פשיטא דהכין הוא דכריתות מאוחרת היא מחולין יע"ש ומכ"מ לענין דינא גם התב"ש הכריע דאין לאסור בהנאה וליכא איסורא כ"א מ"ע ולקמן בסוף הסימן אבאר עוד מזה:

סעיף ב

שחיטתו פסולה. עט"ז אף דלא אמר לעולתי ביו"ד הכינוי דבחטאת שייך זה משא"כ עולה אף שאין מחויב מנדר. ומיהו צריך שיאמר לעולה בלמ"ד דמשמע שמתפיס כו' ועיין תב"ש. ולשון פסולה דכתב הוא לאו דווקא דלאו נבילה הוא ואף איסור תורה לית ביה להר"מ ולהמחבר כאמור. ועל הר"מ ז"ל צ"ע שכתב בפ"ג מה"ש הי"ח כ"מ שאמרנו פסולה הרי זה נבילה ואיך כתב בפ"ב הי"ז דפסולה והא אפי' איסור תורה לית ביה כי אם דרבנן לדעת הר"מ ז"ל שזה כשוחט בחוץ יע"ש:

סעיף ג

שחיטתו כשרה דתרתי בעינן שיש קול שחטא ואומר זו לחטאתי כמו שיתבאר אח"כ דאם אין קול ליכא אפי' חשש הרואים דקלא הוה ליה כמ"ש הט"ז מי שעובר בשוגג. ודקדק לומר בשוגג דלא קשיא הא חציף מאן דמפרש חטאיה ותירץ במזיד אסור ואף דחטא משמע שוגג ע"כ הכא במזיד. והביא הט"ז הגהות רש"ל דאם הוא לפנינו ואומר שחטא אסור והשיג עליו הב"ח. והט"ז אומר אם הוא זמן קרוב חיישינן דלא נתפרסם עדיין הקול. ולא הבינותי דוודאי שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ואף לאחרינא יש לאסור ומה בכך דשקר הוא הא ביש עדים שאומרים בהפך מדבריו שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כמ"ש בסימן א' ה"ה כאן:

ומדי דברי בשויא אנפשיה ח"ד זכור אזכרנו עוד. דע✍שאני נסתפקתי בהמה של שני שותפין ושחט א' ואמר שלא שחטתי והעדים מכחישין אותו כדין האמור בסימן א' מהו דודאי חבירו אוכל חצי השני של בהמה מהו שיהא הוא מותר לאכול חצי שלו אם הוא חוזר דדמיא קצת להא דסוף נדרים שכתב הר"ן דאין נאמנות דחוב הוא לבעלה שוב ראיתי שאין כאן התחלת ספק כלל דכאן שאני מהתם יע"ש:

סעיף ד

עי' ט"ז שהאריך ותוכן כוונתו דמהרש"ל משמע לשם חטאת בלא יו"ד הכינוי מהני ואסור ולחטאתי ביו"ד ולמ"ד לא מהני והב"ח סובר ביו"ד ולמ"ד מהני והט"ז הסכים דהעיקר היו"ד וא"צ למ"ד ולא לשם ואם חסר היו"ד אף דאומר לשם חטאת לאו כלום ועיין בנה"ך שכ' התוס' כיוונו לנדרים י"ג והתב"ש אות י"א העלה כט"ז. וכתב מנדרים לא מוכח מידי יע"ש:

סעיף ה

לאשמי. עט"ז שחולק על מ"ש הב"ח להשיג על מהרש"ל דלאשמי ולחטאתי אסור בהנאה כקדשים דביו"ד הכינוי משמע שמקדיש עתה שמחויב חטאת כו' והב"ח השיג דפסולה משמע איסור הנאה לא ותירץ הט"ז דהתם הוה למיתני זבחי מתים והתב"ש אות ב' כתב אטו ז"מ כיפי תלה לה יע"ש. והנה התוס' ל"ט א' ד"ה פסולה משמע קצת כט"ז שכתב ולקמן דייק לה מדלא תנן זבחי מתים יע"ש ולא תירצו בקצרה דכאן איירי ש"מ דאי לא הא לאו דיוקא הוא יע"ש היטב:

סעיף ו

שנים אוחזין. עט"ז וכוונתו דרוצה להוכיח מכאן מה שפסק בסי' ד' אות ד' כהר"ן דאם שחט בהמת חבירו לעבודת כוכבים באכילה אסור דהוה כאלו הרגה והקשה הב"ח א"כ מה פריך משנים אוחזין ושוחטין לשם הרים דהתם פסולה תנן דדלמא משום דהרגה ותי' שם הט"ז דהא יש כשר ששוחט אלא דעדיין קשיא דלמא מיירי שאין הכשר לבדו יכול לשחוט בלי שחיטת הפסול ומה פריך לז"א מדתנן במשנה שאחריה ג"כ בקדשים שנים שוחטין א' לשם א' מכל אלו כו' דוודאי משמע אף שאחד יכול לשחוט לבדו אפי' הכי פסול משום מ"ע וכדומה ה"ה רישא נמי הכין הוא ופריך שפיר והא לא ניחא ליה דשנים אוחזין משמע סתמא בכל גוונא דלאו הכין הוא דלדידיה במיעוט קמא דקנה ג"כ לא נאסר בעובד כוכבים ע' סי' ב':

סעיף ז

עט"ז האריך ותוכן כוונתו דהב"י הקשה על הרא"ש וטור דמחולקין בסימן ד' וסוברים דשותפות לא מהני אלא בישראל מומר א"כ איך יפרשו משנה זו דשנים שוחטין לשם קדשים ותי' דהרא"ש והטור סובר דמ"ע שייך אף שאין שלו אף דהטור נקיט שמא הקדישו סובר ג"כ הטעם משום מ"ע שהרי הביא דברי רשב"א בעלת מום כו' והקשה הט"ז א"כ נולד פלוגתא חדשה בין הטור להר"מ ז"ל מלבד מה שכתב בסי' ד' דהיינו קדשים להר"מ דוקא שותף ולהרא"ש והטור אף באין שותף ולמה לא הזכיר הטור זה ע"כ כתב דכ"ע מודים כאן דשותף אוסר ולא שייך לצעורי דעובד כוכבים חזקה הוא דאין ישראל עובד עבודת כוכבים אמרינן לצעורי משא"כ כאן סובר מצוה עביד וכיון דחלק שלו יש כח לאסור פשטה קדושה בכולה משא"כ כשאין שותף אף דמצוה עביד מ"מ אין אדם מקדיש דבר ש"ש ולא שייך מ"ע כלל ומש"ה לא זכר הטור שותפות דפשוט הוא:

והנה כפי הנראה ממרוצת דברי הט"ז דוודאי אין אדם מקדיש דש"ש אף במעשה רבה ונהי שיש לו כח לאסור אף במעשה כל דהו הא להקדיש לא מדכתב דלא שייך מצוה קעביד דאין מקדיש דש"ש לא היה לו לסיים כן אלא דבאחרים לא שייך מצוה קעביד כו' והא דכתב בש"ע שאין כוונתו אלא לצעורי הוא לשון הר"מ ז"ל ושם קאי אכל הפסולים הן לעבודת כוכבים ושייך לצעורי משא"כ בקדשים בלא"ה אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והש"ע שיטתי' דלישנא נקט. וראיתי לתב"ש אות כ"ז שכתב דודאי ע"י מעשה אוסר אף בהקדש והביא ראיה מנדרים ל"ו בר"ן ועיינתי בר"ן אהא דמ"ש כהנים שלוחים דרחמנא נינהו דאי דידן שוגג אמאי פיגולן פיגול כתב דמזיד ל"ק דאדעתא דנפשיה קעביד אדם אוסר דש"ש יע"ש ואין ראיה דהתם לאסור ע"י מחשבת פיגול שפיר משא"כ להקדיש ע"י מעשה רבה נמי לא כן נראה פשוט וברור:

דע דקשיא לי✍הא דתנן פיגולן פיגול וכן כה"ג ביו"כ אף דנימא דבעינן שיוציא בשפתיו אין שומע לו ואיך נאמן והא אין אדם משים עצמו רשע כמבואר בכתובות עדים שאמרו אנוסים מחמת ממון אין נאמנים דמשימין נפשייהו רשיעא ועיין תוס' שם וכן פסק הר"מ בהלכות עדות הי"ב אף דיש להם מיגו. ואולי התורה גילה ביה"כ או דפגול הוא לא יחשב לו מיותר באמת דשלוחי דרחמנא נינהו ועיין נדרים ובר"ן שם לומר דנאמנים הם מכ"מ. אלא דא"כ השוחט בהמות חבירו ואמר שחטתי לעבודת כוכבים אמאי מהימן נימא דאין אדם משים עצמו רשע. וא"ל שיש לו מיגו דהוה מקלקל בשחיטה חדא דאף במיגו אין נאמן ועוד דלענין הנאה לית ליה מיגו שוב ראיתי בס' א' נקרא קול בן לוי בסוף הס' קצת חידושים מבעל כה"ג וז"ל ראובן שאמר לשמעון שחוט בהמה זו ואחר ששחט אמר ששחט לעבודת כוכבים אינו נאמן רש"י חולין מ' ד"ה רבוצה ועיינתי שם ואין אומר ואין דברים שם וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה וצ"ע:

סימן ו

סעיף א

הנה רש"י פי' הטעם דקיסמים נבדלים ונוקבים הסימן וב"י בשם בה"ע דאפי' דיעבד פסול ומתוספות ט"ו ד"ה ורמינהו משמע שסוברים כירושלמי משום רוח רעה שכתבו ה"מ לומר קנה אקנה ל"ק הא בסימונא דאגמא הא בשאר קנה ע"כ ס"ל דשאר קנים דיעבד כשרה. והנה הנ"מ בין טעם רש"י לירושלמי הוא לרש"י אף דיעבד אסורה ולירושלמי דיעבד שרי. וכן נ"מ להיפך לשוחט בן פקוע למאן דאמר שאין סכין פגומה פוסל בו דיעבד אפשר לכתחלה שוחט בקנה עיין סי' י"ג או לאחר ששחט רוב א' ורוב ב' בבהמה ורצה לגמור השחיטה בקנה לירושלמי אסור משום ר"ר בשחיטה דחמימי לא בשאר צונן ומש"ה מחתך קרבי דגים דזיגי עיין ב"ח ותבין. ועתה אבוא לבאר דברי הט"ז מתחלה כתב הא דכתב בש"ע בשאר קנים היינו ג"כ קרומיה שלהם דאי קנה ממש לא הוה מקשה הגמרא מידי על המשנה דצור וקנה מברייתא דקרומית של קנה וכן כתב הפרישה אות א' ובכה"ג בהגהות הטור אות ה' יע"ש אלמא דהכל אקרומית קאי ואח"כ הוכיח מרש"י דדיעבד אסור דאל"כ למה ליה טעמא דנוקב הסימן תיפוק לי' דכל השחיטה בסכין פגום דהוה עיקור אלא דקמ"ל אף שבדק ומצא יפה בלי פגימה שמא באורך נבדל קיסם וניקב הוושט ותו הוה נבילה וטריפה מחמת ניקב הוושט אף ששאר שחיטה בהכשר ותמה על יש"ש בחולין פ"ק סימן ל"ד שלא הביא שום חולק ועכ"פ היה להביא דעת העיטור דפוסל דיעבד זה תוכן כוונת הט"ז אמנם למ"ש הש"ך אות ג' דבה"ע פוסל דיעבד כשנאבד ורש"ל כתב בפירוש אם ברור לו שלא נפגם היינו שבדק אח"כ א"כ אין תימא שלא הביא חולק דסובר דכ"ע מודים ולא חש לדקדוק שכתב רש"י נוקב הסימן. עוד כתב הט"ז דזכוכית שכתב רמ"א ט"ס דוודאי אין חילוק בזכוכית בין רך לקשה להוציא מלב אחרונים הפרי תואר וגם בכר"ו כתב שיש חילוק בזכוכית דא"כ אמאי לא הגיה רמ"א בהלכות מילה דיש זכוכית שאין מלין גם תלמודא מחלק בקנה ולא מחלק בזכוכית דהוא קודם בברייתא ומ"ש בט"ז במשנה ט"ס דבמשנה לא אידכר זכוכית ויש ראיה דאין חילוק בזכוכית דאל"כ אמאי לא תנן במשנה ומיהו לשיטתיה אין ראיה דזכוכית אף דיעבד פסול ואילו מתני' דיעבד כשירה תנן וכאמור:

סעיף ב

עט"ז הביא דברי יש"ש פ"ק דחולין סימן ל"ד דאפי' סכין שראשה עוקץ אסור כ"א ע"י תחיבת קיסם ובשעת הדחק בדרך שרי כה"ג ע"ש הנה מ"ש דרש"ל הוסיף שפיר קאמר אמנם מ"ש בשעת הדחק ע"י קיסם שרי א"י מה מלמדנו דכ"ש הוא ורש"ל כפי הנראה שם סובר דשעת הדחק ע"י קיסם בחול אסור שכ"כ שם דל"ד לפגימה דזה אין מצויה שיחליד כו' משא"כ לדידן אף פגימה בשעת הדחק ע"י קיסם שרי כ"ש עוקץ בראשו. אמנם מ"ש דיעבד שרי י"ל דינא אשמעינן דלא צריך שיאמר ברי לי ואלו בפגימה אף שידע מעיקרא צריך שיאמר ברי משא"כ בעוקץ שאין מצוי כ"כ ואילו בפגימה בעינן דווקא מלא צוואר חוץ לצוואר בשעת הדחק ואלו בעוקץ לא בעינן דאין דרך כ"כ להחליד כמ"ש היש"ש וצ"ע בכל זה ובש"ך אות ה' אבאר עוד:

סעיף ג

ברי לי היינו שידע מעיקרא שהיה פגומה דאל"ה מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ט"ז כמבואר בדוכתי טובא. ודע אם לא אמר ברי לי אף דיעבד פסול מספיקא וכפי הנראה דהוה וודאי דליכא כ"א חד ספיקא ואוקמיה אחזקה ול"ד לסימן ח"י דהוה ספק דיש ספיקי טובא וכדבעינן למימר לקמן. גם אם לא אחז במקום הפגימה הביא הכה"ג בהגהות הב"י אות ז' דעת הב"ח להתיר בדיעבד בברי לי דלא כש"ג ובאמת מרמ"א אין ראיה דאדרבה מדכתב אף שלא כרך מטלית משמע הא אוחז בעינן. אמנם מ"ש הכה"ג להתיר בי"ט בלא אוחז לא ידענא אם בחול אסור דיעבד אין סברא לחלק בין י"ט לחול וזה מבואר:

סעיף ד

בדבר המחובר פסול מן התורה שנאמר ויקח המאכלת והוה נבילה גמורה:

סעיף ה

שחיטתו כשירה. הט"ז הביא דעת הרא"ש דמספקא ליה לרבא וספיקא לחומרא דמן התורה מיבעיא ליה דלא כמ"ש הב"ח בקו"א דתלוש ולבסוף חיברו בביטלו אסור מדרבנן ולכך אין להשוות גזירות חז"ל גבי הכשר זרעים יע"ש דא"כ היה ליה להרא"ש לילך בספיקו לקולא מיהו דספק כי הא בשחיטה דהוה חזקה לא אמרינן ספק להקל אמנם היש"ש סיים ודאזלינן לחומרא במידי דאורייתא הרי דמן התורה מספקא ליה וכן התב"ש אות י"א כתב דהוה ספיקא דאורייתא יע"ש. ודע דלאו ודאי הוה לומר אוקמיה אחזקה דדוקא✍בספק מצד המקרה אמרינן כן ולא בספק איבעיא דלא איפשטא וספיקא דדינא מחלוקת הפוסקים כמ"ש הכה"ג סימן ח"י ובסימן כ"ה בשם הגהות אלפסי נקרא תומת ישרים ולענין דינא כ"ע מודים דאסור וכמו שאבאר בש"ך אות וי"ו יע"ש:

סעיף ו

אחר שבטלו אורחא דמלתא נקיט וה"ה לא בטלו כלל אסור והוה מ"ה עט"ז וכתב כן לאפוקי מהפרישה אות ח' שכתב על הטור ה"ה נשרש ואח"כ בטלו וז"א דאפי' לא בטלו כלל הוה מחובר גמור מ"ה לכל מילי עיין ל"ח:

סעיף ז

ואפי' אומר ברי לי אסור מדרבנן שמא ידרוס פ"א ואף דיעבד גזרו כאן דמצוי הוא ומיהו בלא אמר ברי לי מ"ה שחיטתו פסולה כוודאי ולא כספק דמצוי הוא לדרוס ובהמה בחייה בחזקת איסור. ול"ד למ"ש בהג"ה ס"א דאומר ברי לי שחיטתו כשירה דהתם אפשר להזהר תמיד משא"כ כאן ועיין מ"ש בש"ך אות ה' בהא דאמר ברי לי שלא נגעתי בפגימה:

סימן ז

סעיף א

כתב הט"ז דווקא שאין קבוע הא קבוע ה"ל תלוש ולסוף חיברו לכתחלה אסור עכ"ל כן כתב הב"ח ג"כ ולכאורה א"י מה מלמדנו פשיטא דהכין הוא ואולי יש סברא לומר דהגלגל לא מיחלף אטו מחובר מעיקרו כיון שמתנענע אילך ואילך ולא דמי למחובר וכן כתב הפרי תואר אות א' באמת קמ"ל דגזרינן גביה אטו מחובר:

ודע דהרא"ש והר"מ ז"ל בפ"ב מה"ש הי"ג והיש"ש פ"ק סימן ל"ה חלקו אפסק המחבר ואוסרין לכתחלה וכתב הפר"ח דאין נראה דהוה גזירה לגזירה אטו דמיא ומיא גופא אטו בכח שני והתב"ש והכר"ו הקשו עליו דהא בגמרא חזינן לתי' ראשון דגזרינן ש"מ דלאו גזירה לגזירה הוא ע"כ והנה דלא לישוויה לפר"ח לטועה י"ל דסובר דתי' א' לאו משום אטו דפחרא כמו שסובר הרשב"א ז"ל אלא טעמא משום מחובר הוא דסתם גלגל מחובר לקרקע ע"י עמודים וכבר הוקשה לפ"ת כן יע"ש ותי' דא"כ הוה למיתני בהדדי והפר"ח לא ניחא ליה זה וכ"ת תרתי למה ליה מוכני ונעץ סכין י"ל דצריכי דאי הוה תנא נעץ ה"א הטעם משום דמעביר צוואר על הסכין יש חשש דרסה לכתחלה עכ"פ בצואר למטה ומכ"ש להש"ך בסימן וי"ו אף למטה בבהמה כו' ומש"ה תני מוכני דמעביר הסכין עם הגלגל כפי רצונו וההיא וודאי בתלוש גמור אף צואר למעלה שרי כמ"ש התב"ש גופא דע"כ לא אסר הש"ך אלא כשאוחז הסכין בידו ומעביר הצואר הא כשמעביר הסכין שרי אפ"ה אסור כאן משום אטו תלוש ולסוף חיברו ואי הוה תני מוכני ה"א הא הוא דשרינן דיעבד הא נעץ סכין אף דיעבד אסור משום גזירה אטו מחובר דדמי ממש או משום חשש דרסה ושפיר אמר הפר"ח דמנלן למגזר גזירה לגזירה ומיהו כל אלו הדברים אין שכיחים גם שוחטי זמנינו וודאי אסור להם כמ"ש התב"ש יע"ש כ' הב"ח דצוואר למעלה לכתחלה אף להרשב"א כמו לעיל וא"י מנא ליה הא✍וכפי הנראה דאף להש"ך סימן ו' אות ח' דאוסר לכתחלה בתלוש בצוואר למעלה היינו שמעביר הצוואר לא כשמעביר הסכין וכאן הא מעביר הגלגל גם מ"ש הב"ח כדלעיל סימן ו' צ"ע:

סעיף ב

פי' בשניה שחט פסול ט"ז וכן כתב הפרישה ושאר פוסקים דהאי מסביבה שניה ואילך הוה שניה בכלל דכח כחו לאו ככחו דמי:

סימן ח

סעיף א

כמו. עט"ז וכוונתו דהר"מ בפ"א מה"ש הכ"א כתב כמה אורך הסכין כ"ש והוא שלא יהא דבר דק ונוקב כמו ראש האיזמל הקטן וכן הוא ל' המחבר כאן והנה הכ"מ פ"י ובב"י והלח"מ דמה שזכר הר"מ שלא יהיה דבר דק היינו פירושא דאיזמל שאין לו קרניים וכפי' הטור דאמר הכין בהדיא ולפ"ז השמיט הר"מ ז"ל מחטא דאושכפי אמנם יש לפרש דברי הר"מ שלא יהא דבר דק משמע ששוחט בראש האיזמל ודין זה הוא מחטא דאושכפי והשמיט איזמל שיש קרניים וכפי' הב' הוא בתב"ש אות יו"ד יע"ש ולזה כתב הט"ז בטור מבואר יותר ובלבד שלא יהא עוקץ בראשו הטעם משום חלדה וכ"ה דברי המחבר דא"א לפרש באופן אחר שהרי הביא אח"כ מחטא דאושכפי. וא"כ למד מזה הט"ז דסכין גדול אין לחוש אם יש עוקץ בראשו מדחזינן דווקא באיזמל קטן קפדינן ואפ"ה כתב שנוהגין כרש"ל ביש"ש פ"ק סימן ל"ד והיינו דלפירש"י באיזמל שאין לו קרניים על גבו קאמר מתוך שהוא קטן נשמט ויכנסו הקרניים וינקבו הסימנים אין הוכחה דאפשר עוקץ בראשו אף בסכין גדול אסור דלמא יכנס ראש הסכין כמו דאסרינן סכין שיש פגימה. והנך רואה מדברי הט"ז דאיזמל שיש עוקץ בראשו כשר דיעבד אם אמר ברי לי שלא החלדתי דאל"כ לא הוה מוכח דסכין גדול אין בכך כלום אמנם השמ"ח ותב"ש כת' דאיזמל אפי' דיעבד פסול ובמשנה משמע דיעבד יע"ש. והנה הא דאמר מהו דתימא נגזור אטו יש קרניים משמע דהתם דיעבד אסור ואין הכרע ועיין ביש"ש פ"ב סימן י"א ולפי שאין הדברים מצויין קצרתי:

סימן ט

סעיף א

הנה ר"ז אמר ליבן סכין ושחט כשירה דביה"ש מרווח רווח ולקמן אמרינן דסכין צריך בדיקה אתלת רוחתא ולהשוות שני המימרות יש ג' תירוצים. א' דר"ז דיעבד אמר ולקמן לכתחלה (ורב יימר דאמר אף לכתחלה סובר דר"ז לאו דוקא קאמר או דלא סמכינן לכתחלה אחדודה קודם לליבונה משא"כ לקמן וכמו שכתב הב"ח). הב' דכאן ידע והתם לא ידע. הג' דביה"ש מרווח להנצל מכויות אש ולא ממורשא דפגימה. ויש חומרא וקולא לכ"א מהתירוצים לתי' א' קולא דיעבד וחומרא לכתחלה אף ידע בליבון אסור ולתי' הב' קולא בידע אפשר אף לכתחלה בפגימה וחומרא לא ידע דיעבד ולתירוץ הג' חומרא אף בידע בפגימה דיעבד אסור וקולא בליבון אפשר לכתחלה שרי ור"ז לאו דווקא דיעבד קאמר. והנה המחבר פסק דאסור אף דיעבד ואף ידע בליבון דלית ליה כל הג' תירוצים וכיון דפסקינן לקמן דבעיא בדיקה אתלת רוחתא אלמא לית הלכתא כר"ז דאין ביה"ש רווח ודיעבד נמי אסור ויש לראות איך יחלוקו אמוראים במציאו' אי ביה"ש מרווח או לאו. והנה בתה"א ט"ו כתב דאין אומרים ביה"ש מרחיב וזה דעת הרז"ה ז"ל ובקצר כתב בית א' וש"ב דאין סומכין על זכירתו וחוששין שמא נגע. הנה רואה אני סתירה ויראה דכדברי הקצר מסתבר ול"פ במציאות אלא דחיישינן שמא הטה לכאן ולכאן ולא מהני ברי לי ומידי ספיקא לא נפקא וכפי הנראה לא וודאי הוה ולמ"ש בארוך הוה וודאי ולא ספק. אמנם לומר דלית הלכתא כר"ז דחידודה קודם הא וודאי ליתא דאין חולק בהא. וראיתי לכה"ג בהגהות הב"י אות ז' דברים תמוהים שכ' דגירסת הר"מ בפ"א מה"ש ליבן סכין שחיטתו כשירה דאי פסולה נמצא סובר דליבונה קודם ואיך פסק בפ"ה מהל' ט"צ ה"ב דליבן שפוד הוה ספק יע"ש ולא ידענא מה ענין זה לזה דשחיטתו פסולה משום צדדין דלא מרווח וליבון שפוד אכתי בשאין דק כחוד סכין בעיא היא וחוד סכין ודאי חידודה קודם ואין חולק על ר"ז ועיין כ"מ פ"ה מהל' ט"צ. גם מ"ש הכה"ג באות ה' על מ"ש הב"י ומיהו לענין מעשה אין להקל וכ"נ מדברי הפוסקים פירש כדברי הראב"ד אלא בלא ידע דיעבד פסולה גם אין להקל בליבון לכתחלה אלא דיעבד וכן פסק בספר המפה ולבוש. כל מ"ש באות ההוא לא ידענא מה הוא דפשט דברי הב"י דלתירוץ האחרון דאם ידע שרי אף בפגימה ולז"א דאין להקל אף בה"מ דעיקר כתירוץ התם מורשא קורע וכן יראה מדברי המי"ט בפ"ק אות י"ט יע"ש גם מ"ש דכן פסקו המפה ולבוש הנה הש"ך העיד באות ב' שהלבוש פסק כדעה א' דאף ידע בליבון אסור ורמ"א אין אני רואה שיפסוק כסברא ב' דמ"ש אם ידע הוא לפרושי סברא הב' ומיהו המי"ט בפ"ק אות י"ט כתב שהרמ"א ולבוש פוסקים דידע כשר:

ולענין דינא הנה הפר"ח התיר בסכין מלובן בה"מ כדעה שניה וכתב שכן משמעות המחבר ולא ידענא אדרבה מדהביא דעה א' בסתם הלכתא הוא עסי' רמ"ב בש"ך. וכן משמעות כל האחרונים שאסור בה"מ אף בידע. אמנם מ"ש הט"ז כאן על מ"ש רמ"א אם ידע לתרץ דל"ק מלקמן סימן ח"י בפגימה מן הצד דלא ידע וא"י דא"כ אמאי לא הביא ב' דעות בידע קודם השחיטה דכשר ולמה לו החילוק דמורשא בזע כמ"ש הש"ך אות ב'. ואותן הרשומים שעושין אומנים כיון שרחוק מהחוד אין איסור כ"כ ט"ז כאן וכפול לקמן סח"י א"א. וכתב התב"ש דווקא שוקע הא בולט אף רחוק מאד אסור וכתב דראוי לחוש לכבודו של זקן הבה"י ואף רושמי אומנין אין לשחוט וכן ראוי לעשות:

סימן י

סעיף א

חדש. פי' שלא נשתמש חמין אבל מ"מ נשתמש איזה דבר לעבודת כוכבים ט"ז לכאורה ר"ל דפסק גווזא לעבודת כוכבי' אמנם מדכ' שלא שימש בחמין משמע שחתכו בה כ"פ בשר צונן ת"ע ודי לה בנעיצה י"פ עכ"פ ובישן צריך הכשר עכ"פ השחזה כיון דבלוע הוא בסכין כמ"ש לקמן ועיין תב"ש ובש"ך אבאר עוד:

סעיף ב

שהוא מקלקל דבחיי' עומדת לגדל ולחרישה ט"ז נקיט ב' דברים שבחייה יותר מנשחטה דאכילה גם עכשיו קיימא. ועוף הביא כה"ג בהגהות הטור אות ה' בשם דמש"א דראוי לגדל אפרוחי' אלא דכתב דיכולין להושיב עוף אחר על ביצים ואי משום הא לא איריא דהעוף יטיל ביצים. ועיין תב"ש אות א' דאף עוף דאין עומד כ"א לאכילה כההיא דריש ביצה וא"י דהתם קאמר דאין משהה לכך ומ"מ ראוי הוא לכך ומש"ה כל העוף שריא דמפסיד הוא ולא נהנה:

תוכן העניינים

פרי מגדים על יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה