אור ברסלב

פרי מגדים על אורח חיים· רבי יוסף תאומים

פתיחה כוללת

אגרות

פרק א

פתיחה כוללת

אמר ההדיוט הכותב ראיתי לכתוב הקדמה כוללת לחלק הזה ר״ל לחלק א״ח בדברים מועילים בעזה״י. ופרטי הדברים אכתוב כ״א במקומו הראוי כמו פתיחה להלכות ציצית וברכות וכדומה ומאת ה׳ אשאל יעזרני על דבר כבוד שמו ויראני מתורתו נפלאות אמן:

הנה במכות כ״ג ב׳ דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו למשה כו׳ הוא מאמר מוחלט אין בו מחלוקת וכבר האריכו מוני המצות בזה. בעל הטורים פ׳ יתרו תרי״ג ושבע ב״נ כת״ר תור״ה וא״ש נאמרו למשה וא״צ למ״ש הר״מ ז״ל פי׳ המשנה חולין ק׳ עמ״ל פ״י מה׳ מלכים ה״ז ד״ה כתב הר״מ והוא פלא בעיני וי״ל עם ז׳ מצות דרבנן ודוחק וכולן תורה שבכתב הם ובגיטין פ׳ הניזקין דף ס׳ ע״ב פליגי ר״א ור״י רבי אלעזר אמר רוב התורם בכתב ומיעוטה על פה ורבי יוחנן אמר רוב על פה ומיעוטה בכתב. ובבאר שבע דף ח׳ ע״ב (דפוס וינציאה) כתב איך יתכן זה דהלא רובה בע״פ ותי׳ שרש״י הרגיש בזה ופירש מחלוקת ר״א ור״י תלוי אם מה שנדרש בי״ג מדות ורמז בכתב הוה כתורה שבכתב או ע״פ והלכה כר״י לגבי ר״א (בן פדת תלמיד ר״י) ונ״מ לענין הורו ב״ד בדבר שהצדוקין מודים בו דאם ספק ניזל בתר רוכא יע״ש ולי העני נראה שיש כמה נ״מ לדינא א׳ לענין אם תורה שבכתב ניתן לכתוב ולא בע״פ לר״א רק הלמ״מ שאין לו רמז בקרא אסור לכתוב ולר״י כל שאין מפורש בכתב אף שנלמוד בי״ג מדות אסור לכתוב. ולעני דיו למה דפסק כר״ט דמיפרך ק״ו לא אמרינן דיו לר״א כל הנלמוד בי״ג מדות הוה ככתוב בהדיא ולר״י לא כן כ״א ג״ש הוה ככתוב בהדיא עיין ב״ק בסוגיא דמפץ במת ומהרש״א ז״ל שם. עוד יש נ״מ והוא כמ״ש הר״ן ז״ל פרק כלל גדול במשנה אבות מלאכות שאין עונשין מהלכה למשה ומעביר ד״א ברה״ר דנסמכה למשה שבכתב משום הוצאה יע״ש וא״כ יש נ״מ. גם למ״ד הלכה למשה מסיני ספיקו לקולא כמו שהבין הרמב״ן מהר״מ ז״ל בשורש השני ועיין בשכ״ג בהגהות ב״י כ״ג בא״ח סימן ק״ס ובתורת השלמים בקו״ה ובפריי בי״ד ק״י א״ב נ״מ טובא. גם לפי מ״ש. בס׳ נ״ו וש״ה דכל דבר הנלמוד מי״ג זולת ג״ש והיקשא אין בהן אפילו עשה ולא לאו כ״א איסורא בעלמא כדין חצי שיעור וכמו שיראה הרואה במגיד משנה פ״ך מה״ש הלכה דמק״ו אפי׳ איסור עשה אין למדין ונ״מ מי שנשבע על דבר האסור מי״ג מדות והלמ״מ חייל שבועה עליה כמו חצי שיעור בי״ד רל״ח ורל״ט א״כ זהו הפלוגתא שלהם וכדבעינן למימר לקמן אי״ה בזה. והנני מחלק הפתיחה:

הזאת לחמשה חלקים בעזה״י:

פרק ב

החלק א

בביאור מדריגות וכמה מעלות יש במצות עשה ול״ת ובו מ״ג אותיות:

א המדריגה ומעלה הוא דבר הבא בתורה שבכתב מפורש עשה או ל״ת. ובחלק לא תעשה יש מהן שחייב עליהן מיתת ב״ד כמו ד׳ מיתות ויש מהן בכרת ויש מהן במלקות ויש מהן איסור לאו אבל אין בו מלקות להמעיין בר״מ ז״ל פ״ט מה׳ סנהדרין יע״ש. ואמנם הלאוין שיש בהם מיתת ב״ד אין לוקין עליהם וחייבי מיתות שוגגים פטורים ממלקות אף של לאו אחר (דלאו דידיה בלא״ה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד כמו לאו דמחמר אין לוקין עליו ער״מ פ״ך מה״ש הא״ב) וה״ה דפטורים מתשלומין אם מיתה ותשלומין באין כאחד כמבואר ונ״מ אף האידנא בזה כמ״ש הטור והמחבר בח״מ סימן תכ״ד בחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין יע״ש. ועמ״א א״ח רע״א דהטור מסופק אי הלכה כר״י או כר״ש במשאצ״ל וממון פטור מספק המע״ה ובפריי שם כתבנו דבסימן של״ד מוכח דהטור מפשט ליה דפטור וצ״ל ועיין סמ״ע שם אות ב׳:

ב ויש לעיין בזה דלפ״ז ספק אם הוא חייב מיתה פטור מתשלומין או לאו ויצויר בכמה גוונים ביבם אשת אחיו וילדה תוך ג״ח דהוה ספק א״א ובא א׳ עליה וקרע שיראין כו׳ אי חייב או לאו ומיהו בתרי ותרי ודאי חייב בתשלומין דמ״ה אוקמיה אחזקת פנויה וכ״ת אוקי ממונא בחזקת מריה כיון דאין החזקות באין בהדדי וכבר הוא מ״ה בחזקת פנויה. א״ד דל״ד לשוגגין דאמרינן אלו אתרו ביה פטור ה״ה שוגג משא״כ בספק דא״א לו בשום צד חיוב מיתה אפשר דאין פטור מתשלומין. ועמ״ל פכ״ד מה״ש ה״ז נסתפק ברודף אחר חייבי כריתות אי ניתן להצילו בנפשו ונ״מ לרודף ושיבר כלים בשבת ועיין ר״מ הלכות גניבה פרק שלישי ה״א חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין וחייבי מלקות שלא התרו בו חייב בתשלומין ומינה בזה״ז אף דהתרו ביה פטור וחייב בתשלומין ובפ׳ כ״א מהלכות עדות הלכה עשירי דממון לזה ונפשות לזה משלם ממון ונהרג ורודף ששיבר כלים של כל אדם פטור ועיין תוס׳ כתובות ל״א א׳ בד״ה רב אשי יע״ש. גם נ״מ לידע בזה״ז חייבי מיתות לענין שבת ג״כ לחולה שיש סכנה להתיר הקל הקל תחלה. ובלאוין כה״ג נ״מ לידע בזה״ז מי הוא החייב מלקות:ענין פסול לעדות כמ״ש הש״ך בי״ד סימן י״ו אות י״ז אבל לא לפטור ממון האידנא כמש״ל דהוה כחייבי מלקות שוגגין דחייב בחשלומין. ועשין אין בהם כרת כ״א פסח ומילה בלבד ומ״ע דשבת זכור ושמור כו׳ יש בו לאו ג״כ. ונ״מ לידע איזה דבר הוא בעשה מן התורה או רק איסורא בעלמא לענין שבועה בי״ד רל״ח ורל״ט דאין שבועה חלה על עשה ואין איסור חע״א עשה כמ״ש התוס׳ שבועות כ״ג ב׳ ד״ה דמוקי בנשבע שלא יאכל ח״ש מנבילה ואכל חייב ולוקה ופסול לעדות וכדומה:

ג הפרש יש בין שבת ליוה״כ דבשבת שגג במיתה והזיד בלאו לא פסול לעדות מ״ה וביה״כ הזיד בלאו מיפסל מ״ה ואם.שגג בלאו והזיד בכרת י״ל דכשר מ״ה עח״מ ל״ד בסמ״ע אות ג״ד דחייבי מיתות ב״ד ומלקות קראם התורה רשע. ובועל עכו״ם בפני עשרה מישראל י״ל קנאים פוגעים בו חייב מיתה בידי אדם ורשע הוא. אבל הרודף אמר ערוה אע״ג דניתן להצילו בנפשו להצילו מעבירה עדיין לא עבר עבירה שנקרא רשע עליה וזה פשוט. אם יש הפרש בין דבר שחייב כרת ובין לאו גרידא לענין ספק או מ״ה או מדרבנן עיין פ״ט מה׳ טומאת מת שדחה הכ״מ הגירסא שם ולמ״ד ספק מ״ה לחומרא אף בלאוין ועשין כן. ומיהו באיסור תורה שאין בו עשה כ״א איסור תורה לחוד כמו חצי שיעור וכדומה וכדבעינן למימר לקמן אי״ה אני מסופק די״ל בו ח״ש רק מדרבנן דמאן דיליף מן ממזר וכדומה יש בו לאו מפורש או עשה משא״כ כה״ג ועיין מ״ש בהנהגות או״ה בסדר שלישי אות כ״ז ומשם ואילך ולמ״ד הלמ״מ ספיקי לקולא ה״ה זה ואין להאריך. ולענין דחיית עשה ללאו אי דחי ללאו דכרת עיין בס׳ הכריתות לר״ש מקינו״ן ובמהרש״א ורש״ל בריש יבמות ובס׳ ג״ו וש״ה הארכנו בזה:

ד יש לעיין בפרק שביעי מהל׳ ממרים הלכה יי״ן שכתב בודקין זקן ממרא למיתה ולא למלקות ועכ״מ שם ובלח״מ כתב דלמלקות אוקמינן אחזקה קמייתא משא״כ למיתה והניח בצ״ע וכבר כתבנו מזה בס׳ ג״ו וש״ה דאוקי מלתא אחזקה ולא מחמרינן אף בכרת וסקילה ואף מדרבנן לא מחמירין ומיהו להציל נפש י״ל שפיר בודקין ומ״מ קשה דמלקות נמי סכנת נפשות הוא גם חזקה העשויה להשתנות בכל רגע הוא וכל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן אף בספק דרבנן בריש פסחים למאי נ״מ נישייליה והדברים ארוכים אין עת האסף פה: עיין אות וי״ו מ״ש לט״ז א״ח א׳ ח׳:

ה ובחלק הזה ר״ל חלק אורח חיים בו עשין ולאוין שאין בהם כרת ויש בהם כרת וסקילה כמו הל׳ ציצית מ״ע ותפילין. ולאוין כמו י״ט וכדומה וכרת חמץ בפסח וסקילה שבת. ובדין חצי שיעור במ״א מ״ה הוא כרבי יוחנן אמנם כשאר איסורין יש בו מהעיון אי ח״ש מ״ה או מדרבנן עיין ריש שבת הוצאה ע״י עני ועשיר מדרבנן לכאורה ח״ש דרבנן ועיין פני יהושע שם. ועיין לח״מ ה״ש פרק שלישי הלכה ב׳ מחוסריו דיכה הוה כחצי שיעור שיש בו איסור תורה יע״ש ועשו״ת ח״צ סימן פ״ו צידד בזה בדין ח״ש בשאר איסורין אי הוה ד״ת או לאו ולענין ב״י בח״ש עיין תמ״ב ותמ״ז ובמ״א ובפריי שם: ובמ״א כתבנו אם הפי׳ חזי לאיצטרופי כזית כא״פ ל״ש זה כ״א במאכלות אסורות שיסבור ששהה והוא לא שהה משא״כ בשאר איסורין ל״ש זה:

ו ובפריי לא״ח סימן ח׳ בט״ז אות ח׳ ומ״א י״א צידדנו אי עשו חז״ל סייג וגדר למ״ע כמו בל״ת א״ד דוקא ל״ת שלא יעבור בקום ועשה לא בשוא״ת ויש תבלין לזה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי היינו ל״ת ככל שמירה דקרא ע״פ הרוב. ומהא דזמן ק״ש עד חצות להרחיק מעבירה כתבנו בזה שם ומדברי קדשם של הט״ז ומ״א שם למדנו מחלוקת דלט״ז כל שחזקה ברורה שעה אחת א״צ לברר אף בקל ושאני פסחים דחזקה דמסתמא עשה כן וכן בי״ד א׳ מסתמא חזקה ע״פ הרוב מצויין מומחין ולמ״א אף בחזקה בררוה מבררינן וההיא דהלכות ממרים פרק שביעי הלכה ז׳ מסייע לט״ז כפי הנראה כמ״ש לעיל באות ד׳ יע״ש:

ז באופן שבכלל מדריגה זו ישנה עשין ולאוין עם עונשם. ול״ת חמיר מעשה ואפ״ה אתי עשה ודחי ל״ת ועיין רש״י ריש יבמות אי דוקא לאוין שלוקין עליהם או אפילו שאין לוקין עליהם ועמש״ל בהל׳ איסורי ביאה בשם הרשב״א דלאוין שאין לוקין חמירי מלאוין הלוקין כי לזה נתכפר (דומיא דאין עונשין מ״ה דלא תיהוי כפרה כמ״ש הסמ״ג) ולענין דחיית עשה החמורה לקלה לא בעינן בעידנא וללאו בעינן בעידנא עיין פסחים כ״ח א׳ וזבחים ל״ג ב׳ ולפ״ז כ״ש לאוין שאין לוקין עליהם בעינן בהו בעידנא: ובלאוין שאין לוקין עליהם יש הרבה יש מהם שאין בהם מעשה ויש שניתק לעשה ועתו״ס פסחים כ״ט ב׳ בתוס׳ ד״ה רב אשי ובמ״ל פ״א מחו״מ ומשמע כל שדעתו לבערו ולקיים העשה בשעת עבירת הלאו אין בו איסור תורה כלל. ויש תקנה לחולה שאין סכנה בפסח כה״ג ואף בעושה מעשה משמע מתוס׳ שם דפודה החמץ ועיין שו״ת שאגת אריה ועמ״א א״ח סימן ת״ן ושאר דוכתי ואי״ה שם יבואר בזה. ובס׳ ג״ו חקרנו בזה אי״ה בס׳ ש״ה אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך:

ח לאו באם אינו ענין אין לוקין ויש תנאים לזה ביארתיו בס׳ פורת יוסף וג״ו ואי״ה בש״ס אבאר עוד אי הוה מ״מ לאו גמור אלא שאין לוקין עליהם ולא דליהוי איסורא בעלמא כמו ח״ש ודבר הבא מדרשא עי״ד רל״ח ורל״ט בזה ואי״ה יבואר:

ט ומת שראוי להזכיר עוד בכאן הוא זה דיש כח ביד חז״ל לעקור דבר מן התורה בשוא״ת לא בקום ועשה ואף שוא״ת לא לעקור לגמרי עיין א״ח סימן תקפ״ח בט״ז ומ״א אות ד״ה ואם יש כח בידם לעקור מכל דברי קבלה מאיזה טעם יבואר אי״ה במעלה ומדריגה מזה ועמ״ש בפריי א״ח סימן רפ״ב ובתו״ש שם. ואם יש כח לעקור בלאו שוא״ת יראה דהוה כעשה כ״ז שאין בקום ועשה ואיזה נקרא שוא״ת צריך להתיישב, הרבה וציצית י״א שהוא שוא״ת עיין תוס׳ יבמות צדי״ק ב׳ וא״ח י״ג וגדול כבוד הבריות דוחה שוא״ת ד״ת אבל קום ועשה אין דוחה כ״א דרבנן דהכי אתני כדבעינן למימר לקמן אי״ה במעלה ומדריגה מזה:

י המעלה ומדריגה הב״ היא גזירה שוה והיקשא דהם כדבר המפורש ממש שהרי עונשין מגזירה שוה והיקשא כמבואר בסנהדרין פרק הנשרפין אל תהי ג״ש קלה בעיניך הנה הנה זמה כו׳ ובפסחים כ״ד אמר וכ״ת אין מזהירין מן הדין היקשא הוא ובספרי ג״ו ביארנו זה והם ככתוב מפורש בתורה אף לענין דיו כמ״ש מהרש״א ז״ל ב״ק גבי מפץ במת יע״ש. ואמנם צריך לדעת כי כפי דעתי באם יש ג״ש לחומרא וגזירה שוה לקולא וכן בהיקשא דאין עונשין מהם דנהי דלקולא וחומרא לחומרא ילפינן היינו מספק צריך להחמיר ומ״מ מספק א״א לענוש אף מלקות וכ״ש מיתת ב״ד עיין קידושין ל״ג ב׳ ובתוס׳ שם ומיהו יש לעיין בזה די״ל ג״ש עונשין בנתקבל בפירוש מקומות מהדדי דנלמוד ראובן משמעון לענין שריפה וכדומה הא ג״ש דנתקבל תיבות דנלמוד מקום מקום וכדומה י״ל בלאו הכי אין עונשין ועיין סנהדרין דאמר בדמיהם דמיהם גמרינן או כו׳ ובספרי ג״ו בכלל ג״ש והיקשא כתבנו מזה ושם נאמר דבהיקשא יש כמה מיני היקשים כמו וי״ו מוסיף על ענין ראשונים והיקשא בחד קרא וסמוכים בב׳ קראי היכא דלא מוכח או מופנה ולא בכולן עונשים וצריך להתיישב בזה הרבה. ובס׳ ג״ו וש״ה תמצא דברים בזה:

יא השלישית היא שאר י״ג מדות חוץ מגזירה שוה והיקשא אין עונשין מהן רק איסורא בעלמא וכן חצי שיעור לרבות כל חלב וכל דבר הנלמד במדרש חז״ל והלמ״מ שאין ביאור לתורה שבכתב כולן דינן איסור תורה בעלמא ואין בהן לאו ולא עשה איסור מצי חייל עליהם וה״ה שבועה כמבואר בי״ד רל״ח ורל״ט. והוי יודע דמדת הק״ו דאין עונשין ממנו לכאורה אם עבר איסור הנלמד מק״ו ויש בו חיוב מיתה הוה ספק לטעם שכתבתי בג״ו כלל א׳ דשמא יש איזה פירכא ומידי ספיקא לא נפקא וא״כ למה שכתב לעיל במעלה א׳ אות א׳ דיש לומר ספק מחויב מיתה א״א להוציא ממון ממנו ה״ה כאן כה״ג אבל לטעם שא״א לק״ו ולעלות ב׳ מדריגות אין בו ספק דאין מחויב מיתה והמעין שם יראה כ״א לדינא:

יב ומה שמבואר בספרים דכל י״ג מדות זולת ג״ש והיקשא דינה כדין ח״ש ואפילו איסור עשה אין בהן כמו שכתב המ״מ פ״ך משבת יע״ש. אבל דין תורה ממש יש להם והר״מ ז״ל קורא לדבר הנלמד בי״ג מדות ומדרש חז״ל דברי סופרים לולי קבלתם לא ידענוהו ומכל מקום דין תורה הוה אבל כשאומר בספרו הר״ז מדבריהם אז דרבנן הוה ממש דין דרבנן. ולענין ספק בהלמ״מ וי״ג מדות ומדרש חז״ל חוץ גזירה שוה והיקשא יש בז מחלוקת אי אמרינן ספיקו לחומרא או לקולא עיין שכ״ג. בא״ח בהגהות ב״י אות כ״ג ובתורת השלמים בקו״ה וביארתיו קצת בסדר שלישי בהנהגות או״ה יע״ש:

יג ובדברי קדשו של המרדכי פרק שני דמגילה כתוב לאמר בדין קידוש בשבת ד״ת זכור וכו׳ והמקדש קודם שבת בתוספת שבת דהלכה היא משביעית איך מוציא הלמ״מ לד״ת מפורש ובפריי לא״ח סימן רע״ג בסופו כתבנו מזה יע״ש:

יד מק״ו אין עושין ס״ס לומר שמא יש פירכא וכשיש עוד ספק ליהוי ס״ס דיש טעמים אחרים דאין עונשין מדה מסורה כך ומיהו גזירה שוה והיקשא לקולא וחומרא לחומרא מקשינן הוה ספק ובהצטרף עוד ספק הוה ס״ס ובתנאי שנודעו ב׳ הספיקות ובאו יחד כבסי׳ ק״י בי״ד. ואי יש איסור עשה עם הק״ו עונשין ובספר ג״ו ביארתיו ויש לספק איסור עשה ומה מצינו אי עונשין ואין להאריך:

טו דע דהט״ז בי״ד קי״ו וא״ח תקפ״ח אות ה׳ ולבוש שם דבר המפורש בתורה אין כח ביד חז״ל לאסור כמו חלב דהותרה בפירוש יעשה למלאכה לא אסרו סחורה בו ויש לעיין בדבר הבא ממדרש חז״ל או הלמ״מ וי״ג מדות אי יש כח ביד חז״ל לאסור מתוס׳ מגילה ד׳ ב׳ הקשו במילה אמאי לא גזרו שמא יעבירנו ועתו׳ סוכה מ״ג א׳ ד״ה אינהו ולשני התירוצים שם דבקיאין בח׳ ימים וצירוף כלי שיר ל״ש כאן ונאמר דביום אף בשבת לאו מפורש הוה או לרבי יצחק בשבת קל״ג הלמ״מ לאו מפורש הוה יש כח ביד חז״ל לגזור אף שהוא מפורש להיתרא. ועט״ז תקפ״ח:

טז יש לחקור אי ערבות כל ישראל ערבים דוקא בתורה שבכתב ולא אתורה שבע״פ בפריי לא״ח סי׳ קס״ז בט״ז י״ז בפת המוציא בשבת כתבנו שי״ל ערבות לא קבלו על תורה שבע״פ וברמ״א על התורה כפה הר כגיגית על בע״פ אבל בכתב קבלו מעצמם ומודעא על בע״פ וגם הערבות בכלל מודעא הוה ובימי אחשורוש קבלו אפשר ערבות על בע״פ לא קבלו. והא דכל המצות אע״פ שיצא מוציא אף בדרבנן ומטעם ערבות י״ל דרבנן כה״ג הוה ד״ת מפורש לא תסור וע״פ אשר יורוך שהרי לענין שבועה חיילא על מדרש חז״ל ומצי שימור ועל דרבנן לא חייל כבסי׳ רל״ט בש״ך אות ך׳ בשם רלב״ח בי״ד:

יז עוד יש לעיין אי התרו חז״ל לעשות סייג וגדר לתורה בע״פ שאין לו רמז בקרא דבל תוסיף לא הוה דהורשו לעשות גדר לתורה דכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרת ועיין ר״מ ע״א הלכות ממרים וא״כ אפשר בע״פ לא הורשו. ומצינו סייג מן התורה כמ״ש הרשב״ץ (הוא התשב״ץ) בספר יבין שמועה במאמר חמץ בכל יראה שהזהירה התורה הואיל ורגיל כל השנה שמא יבא לאכלו ובילקוט נביאים שופטים סימן י״ג השמר״י נא חומץ וענבים האמורים בנזיר עשאה התורה סייג ליין ובזה י״ל חצי שיעור אין עובר בל יראה למאן דס״ל הכי לפי דסייג לסייג אפילו התורה לא גזרה וכ״ש חז״ל. ובזה פירשתי בספר המגיד שלי מ״ש המלאך ואל תאכלי כ״ל טמא כענין כ״ל חלב לרבות חצי שיעור הזהירה שאף חצי שיעור מענבים וחומץ אף דסייג לסייג הוה בשמשין הוצרך סייגים יתירים אלא דא״כ יהיה נזיר מותר מ״ה בחצי שיעור ענבים וחומץ ורק מדרבנן ואל תתמה על זה שהרי הר״ב אומר כן כפי מ״ש רלב״ח בשו״ת סימן יו״ד חי״ת הביאו המ״ל פ״א מחו״מ (שם נרשם המראה מקום ונ״ל כמ״ש כאן) דבי״ד אחר חצות ח״ש מותר מ״ה כ״א מדרבנן וה״ה כאן.עוד נאמר אף למאן דיחלוק על רלב״ח בזה מ״מ ח״ש בב״ח אפשר מדרבנן לא מ״ה דבחולין ופסחים אמרינן בב״ח חידוש הוא וקי״ל לא חידושא גמר מעלמא ולא עלמא מחידושא וא״כ אף דשאר איסורין יליף במה מצינו מכל חלב ח״ש מן התורה הא בב״ח לא רק מדרבנן ומ״מ אף ח״ש בשר עוף הוה דרבנן דכולה חדא גזירה כה״ג דאי לא הא לא קיימא הא ולרלב״ח אף נזיר ח״ש מדרבנן דקיל מכל איסורין שבתורה ויש היתר לאיסורים כדאיתא והיה לו שעת הכושר דהוה רק מדרבנן לא מן התורה ולפ״ז נהפוך הוא הנשבע לעבור על חצי שיעור כו׳ בנזיר וב״ח אין שבועה חלה על דרבנן ובח״ש שאר איסורין דרבנן לא אמרו ביה מידי כ״א איסור תורה חייל כמו שיראה הרואה בש״ך י״ד רל״ט ך׳ בשם רלב״ח גופא ודברים אלו צ״ע:

יח הרביעית הוא דברי קבלה המוזכר בנביאים וכתובים כמו מגילה דברי קבלה וכמו עונג וכבוד שבת וי״ט המוזכר בנביאים (ישעיה ר״ס י״ד) וכמו הלל בפרק שלישי מה׳ מגילה וחנוכה הלכה וי״ו בהשגות הר״א ועיין מ״מ וכ״מ ולח״מ שם שיש עשה מדברי קבלה. הוה מדרבנן לא מן התורה ועיין בשו״ת צמח צדק סימן כ״ח כתב בפשיטות עונג שבת הוה ד״ת ובפריי לא״ח סימן רמ״ב ובדיני קידוש רע״א ורע״ב כתבנו מזה. וגם קריאת התורה בשבת וי״ט וב׳ וה׳ דתיקון נביאים הוה דברי קבלה כי משה רבינו עליו השלום תיקן זה עם נביאים שעמו: ואפשר י״ל מש״ה כתב הר״ם מלמד ז״ל בשו״ת ב״י סימן מ״ג הובא דבריו בכ״ג ושכ״ג ומ״א בא״ח סימן רפ״ב אות וי״ו דקטן אין מקרא ויראה הטעם דקטן בר חינוך מדרבנן וגדול מחוייב מדברי קבלה ואין דרבנן מוציא המחוייב מקבלה ובהט ניחא בתקפ״ט בא״ח במ״א ד׳ דקטן אין מוציא גדול בקריאת מגילה ובחנוכה פסק דמוציא ויש לומר נר חנוכה דרבנן ממש משא״כ מקרא מגילה דברי קבלה הוה אסתר ברוה״ק נאמר אין מוציא קטן לגדול ובפריי שם כתבנו מזה ואי״ה יבואר עוד: גם יש לומר דברי קבלה יש לו דין תורה ומחמירין בספיקו אלא שאין לוקין כשל תורם כ״א מכת מרדות: ויש מי שתירץ הא דכרך שיש בו ספק אם מוקף מימות יב״נ קורא בשניהם ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא דברי קבלה להחמיר ועב״י סימן תרפ״ו בשם הרז״ה מגילה דברי קבלה כדברי תורה ואין צריך חיזוק יע״ש ועמש״ל הלכות מגילה פ״א מהלכות מגילה הי״א בשם הר״ן ז״ל משמע דפשוט ליה ספק דברי קבלה נמי אזלינן לקולא בעיר שיש ספק אם מוקף חומה וע״ש ואי״ה בפריי בה׳ מגילה יבואר זה:

יט ודע שי״א הלבשת ערומים ד״ת הוא הואיל וכתיב ביה כה אמר ה׳ עיין במנין המצות בשורש הא׳ ובמגילת אסתר למהר״י דיליאון ז״ל. ואם כן בעונג וכבוד שבת ויום טוב דכתיב בסוף כי פי ה׳ דבר הוה דבר תורה וכמו שכתב בצמח צדק סימן כ״ח והנה כפי הנראה במחלוקת שנויה שי״א אסור להתענות בשבת וי״א רק מדרבנן ועמ״ש בפריי לא״ח סימן רפ״ח ואי״ה יבואר:

כ המדריגה ומעלה החמישית היא כל מה שגזרו חז״ל ואין מן התורה הן במניעת מה שגזרו הן בצווי לעשות מדבריהם: במניעת כל הסייגים וגדרים לתורה כמו בשר חיה ועוף בחלב ושניות מד״ס וכדומה הרבה והן בצווי כמו מקרא מגילה ומשלוח מנות ונר חנוכה ואמנם יש מהן דאסמכוה אקרא כמאמרם ז״ל מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וראוי שתדע שיש ב׳ מיני אסמכתות אסמכתא חשובה ויש לה כעין רמז בתורה שבכתב כמו נט״י לחולין מקרא וידיו לא שטף נמים בחולין ק״ו א׳ ובברכות ס״פ אלו דברים והתקדשתם אלו מים ראשונים זהו אסמכתא בעלמ״א שאין רמז בקרא לזה ועיין בתה״א קכ״ו ב׳ וב״ה שם ב׳ אסמכתות ומשמע אסמכתא חשובה שיש לה כעין רמז בקרא הוה כד״ת ממש ולא נפלאת ולא רחוקה הוא לומר כן כי בכל מילי דרבנן ד״ת הן מלא תסור וע״פ התורה אשר יורוך אלא דאתני בכמה דברים דלא ללקות על דבריהם מלקות ד״ת כ״א מ״מ והקילו בספיקן כמו שיראה הרואה בשרש הא׳ במגילת אסתר וכבוד הבריות דוחה ללאו שלהן הא כל היכא דאסמכוה אקרא באסמכתא חשובה דעתם להיות ממש כד״ת ולא מקילין בספיקו וגזרו גזירה לגזירה באפשר וכדומה: ועם זה יתיישב מה שאמרו (בפ״ב דידים) ספק ידים לטהר למה התנו כן הא כל ספק דרבנן לקולא עתי״ס שם ולמ״ש א״ש דאסמכוה אקרא אפ״ה הקילו בפירוש ביה ועמ״ש בפריי לא״ח סי׳ ק״ס במ״א אות י״ג יע״ש: ויש לי העני כמה מקומות מראים ראיה לזה ויש ההיפוך אביא מה שאני יודע:

המקום הא׳ גיטין נ״ט ב׳ מפני דרכי שלום דאורייתא הוא וקדשתו אע״ג דאסמכתא הוא קורא ד״ת ועמ״ש בפריי א״ח סי׳ קל״ה במ״א אוח ך׳ ובר״א במ״א אות ד׳ יע״ש:

המקום הב׳ ריש ביצה דלא פריך אמאי ספק נולדה בי״ט אסורה הא ספק דרבנן לקולא די״ל מוקצה אסמכוה אקרא לא מקילין בספיקא עיין מהרש״א ז״ל שם ועיין בפוסקים שם:

הג׳ בטור א״ח ר״ח ור״ט לכאורה סותר ובר״ט כתב דברכה מעין שלש אם ספק מוזר ומברך דאסמכינהו אקרא היינו אסמכתא חשובה הוה כד״ת משא״כ להר״ם דסובר בגיטין כהן קורא ראשון ד״ת ממש וקדשתו לאו אסמכתא מש״ה פסק ברכה מעין שלש אין חוזר דאסמכתא לאו ד״ת הוה וכפי הנראה במחלוקת שנויה וכדאמרן ועיין א״ח קל״ה ובב״י שם ובר״א במ״א אות ד׳ והבן:

הרביעי בלבוש א״ח סימן קפ״ד ס״ז כתב דמש״ה אכל כזית מוציא בבהמ״ז למי שאכל כדי שביעה אף שזה דרבנן וזה ד״ת הואיל דאסמכיה אקרא ואכלת בכזית ובקצ״ז ס״ד כתב טעם אחר ועמ״א קצ״ז אות י״א ופריי שם באופן שמסכים לכאורה דכל דאסמכינכו אקרא הוה כד״ת לכמה דברים:

החמישי בע״ז דף כ״ב א׳ בתוס׳ ד״ה ותיפוק לענין חול כמועד אי דרבנן או ד״ת אסמכתא יע״ש בזה:

המקום הששי פרק שמיני דסוטה ובר״מ פרק זיי״ן מהל׳ מלכים חלוצה חוזר מעורכי מלחמה ואשה גרושה לרבות חלוצה אכמכתא כד״ת עתי״ט שם. ומיהו לא לכל מילי הוה כד״ת ממש שאין לוקין עליה מן התורה ועיין מכות ריש אלו הלוקין יבמות כ״ד א׳ רש״י לא גזר לאפוקי י״ל כן ועיין רמב״ן יבמות ואי״ה יבואר:

כא ואמנם ב׳ מקומות יש סותרין לזה:

א כתובות כ״ח ב׳ תחומין דרבנן נאמן לומר הגדול שראה בעודו קטן ע״כ היינו באים בשבת משמע דהקילו משום ספק דרבנן בזה:

המקום הב׳ שבת ל״ד א׳ ספק עירוב כשר דספק דרבנן לקולא אף דאסמכוה אקרא אל יצא ממקומו אלפים טמה אפ״ה מקילין בספק ומהא דעירובין י״ל דסיים שם שלא אמרו הדבר להחמיר אלא לקולא כמו בטהרת ידים דאמרו בפירוש כן וכן כתב הר״מ ז״ל פכ״ח משבת הלכה י״ט אבל משבת ל״ד דאמרו ספק דרבנן לקולא משמע ככל ספק דרבנן וצ״ע:

כב המדריגה ומעלה הששית הוא כל מילי דרבנן שלא אסמכוה אקרא ואסרוה מפני סייג של תורה או כדומה: ולהר״מ בשרש הא׳ ד״ת הן שהרי מברכין אשר קדשנו וצונו מלא תסור: וקי״ל ודאי דבריהם בעי ברכה הא ספק דבריהם לא: וספק תורה אי מברכין יש מחלוקת עיין א״ח סימן ס״ו ופריי שם ור״מ פ״ג מה׳ מילה ופ״ג דחנוכה ה״ה ובי״ד רש״י במילת אנדרוגינוס: ועיין שבת כ״ג א׳ גבי ספק דבריהם ובאו״ה כלל כ״ז הביאו בת״ח כלל כ״ג כל שיש חשש איסור תורה א״א ספק דרבנן לקולא כגבינות עכו״ם ובש״ך י״ד ק״י הביאו ולכאורה זה תלוי בפי׳ רש״י ורי״ף ור״מ גבי דמאי ועיין חה״ר שם ובחדושינו לשבת הארכנו בזה אין מקומו פה ועיין פ״ג מ״ד דדמאי לטוחן עכו״ם דמאי אף לרבא חיישינן שמא הוחלפו ודמאי לא הוה דשיל״מ תרומה גדולה חטה א׳ כו׳ משא״כ מעשר הוה הפסד ממון לא הוה דשיל״מ בזה וי״ל דקרוב לודאי כמו חלב ביד עכו״ם עי״ד קי״ח:

כג ומה שראוי לדבר בכאן הוא זה כי חז״ל אתנו דלא ללקות אדבריהם מלקות דאורייתא הא מכות מרדות לוקה על דבריהם ועיין פר״ח א״ח סימן תצ״ו האריך ומסיק בדרבנן יש ב׳ מיני עונשין או נדוי או מכת מרדות וכפי ראות עיני הדיין יעשה יע״ש: ובסי׳ רע״א ס״ב הביא פירושים רבים מהו מכות מרדות עיין שם. ועל עבירה נמשכת מכין עד שתצא נפשו אף מדרבנן עבר הזמן מכין אותו מכות מרדות בשיעור כמו בד״ת סוכה אינו עושה לולב שאין נופל יע״ש ועיין מדין מכות מרדות פ״א מהא״ב במ״מ ומ״ל שם פ״ו וז׳ מהא״ב ופ״ג מהל׳ ביאת מקדש הח״י ופ״ה מהלכות גזירות ואי״ה יבואר לקמן: כד ומפני שלענ״ד נראה דהא דקי״ל עבר עבירה שיש בה מלקות פסול מן התורה לעדות מדרבנן או עשה של תורה פסול מדבריהם היינו הואיל ומחויב מכות מרדות עשאוהו כעין של תורה ורשע מקרי כמו שמוכיחין דברי הר״מ ז״ל בהלכות עדות פרק עשירי הלכה א׳ ב׳ ג׳ הרשעים פסולים לעדות עבר עבירה שיש בה מן התורה פסול מ״ה ואם היה החיו״ב שבה מדבריהם הר״י פסול מדבריהם להמעיין שם מבואר כן: ואם כן צריך חקירת חכם על איזה עבירה חייב מכות מרדות ועל איזה פטור מ״מ ולא מפסל אף מדבריהם:

ויש לשאול כסה חקירות:

החקירה הא׳ אם מכות מרדות צריכין התראה:

הב׳ איזו מהן שחייב עליה מ״מ ואיזו פטור:

הג׳ חייב עשה או שוא״ת לאוין שאין בהן מעשה אי לוקה ס״מ:

הד׳ את״ל דלוקה בדרבנן שאין בהם מעשה אי לוקה מ״מ:

החקירה החמישית מי שעבר על ספק איסור תורה אי לוקה מכות מרדות ואם יש לחלק בין ספק בעיא דלא איפשטא לספק מעשה:

הו׳ אם עבר עבירה שיש מ״מ מדבריהם ותשלומין באין כאחד אם נימא דאין עושין ב׳ רשעיות ופטור מממון:

הז׳ אם עבר עבירה ד״ת שיש בה מלקום מן התורה ועשה עבירה דרבנן ג״כ שיש בה מכות מרדות מדבריהם אי לוקה ב׳ או לאו.

הח׳ אם הא דאמרו ז״ל האומר סוכה שאינו יושב לולב שאינו נוטל מכין עד שתצא נפשו אם במצות דרבנן כן האומר נ״ח שאין מדליק מגילה שאין קורא:

החקירה הט׳ במ״ע שמתן שכרה בצידה דאין כופין אותו אם רצו ב״ד להלקות אותו אם רשות בידן או לאו:

כה ואען ואומר הר״מ ז״ל בפ״י מהלכות סנהדרין הלכה ה׳ כתב וכל אלו שלא קבלו התראה מכין מ״מ ואף על דבריהם מכין מ״מ משמע אף באיסור דבריהם א״צ התראה למכת מרדות הביא הפר״ח דבריו א״ח סי׳ תצ״ו סעיף א׳ יע״ש: ומשמע שם דעבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו ולאחר שעבר מכין אותו י״ג מכות או ל״ט אלא שאין חזקות כשל תורה ועיין בסי׳ תצ״ה בפר״ח סעיף כ׳ ותע״א ס״ב בפר״ח ומ״א תצ״ו אות א״ב יע״ש. ובס׳ לחם יהודה למהר״י יעו״ש ז״ל בפ״א מה״ש בשם הרשב״ש (בנו של רשב״ץ) יש בזה שיטה אחרת ואין בידי תשובת הרשב״ש לעיין ביה: ואם יש חילוק בין עבירה לעבירה במ״מ פ״א מה״ש משמע כר״ן הביאו הכ״מ פרק ששי הלכה י״ד יע״ש אבל הפר״ח העלה בתצ״ו דיש כח ביד הדיין כעי ראות עיניו אם לנדותו או להלקותו יע״ש ופ״א מה׳ י״ט הכ״ב י״ט שני מלקין מ״מ או מנדין אם לא יהיה מן התלמידים ובכ״ג תצ״ו א״ח הביאו. ומ״מ משמע דנדוי חמור הוא ממלקות וא״כ אף למ״ד דעבירה שאין לו עיקר מ״ה בן נדוי הוא נמי מפסל לעדות דנדוי חמור ממלקות הוא ובשביל זה רשע מקרי (וראיתי להגאון מוהר״ר יהונתן ז״ל בספר אורים ותומים בח״מ סימן ל״ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד וניתק לעשה ולתשלומין פסול מ״ה דלאו משום קלותן הוא דאין לוקין יע״ש הנה בחייבי מיתות שוגגין והזיד בלאו מודינא דחומר הענין כו׳ ודומה למ״ש בח״מ ל״ד סכ״ד אם לא התרו פסול משא״כ מחמר דאין בו מיתה ער״מ פ״ך מה״ש צ״ע גם ניתק לעשה וקיים העשה י״ל דכשר כ״ש אם היה דעתו לקיים בשעת עבירת הלאו עתו״ס פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי הביאו המ״ל פ״א מחו״מ. ואם ביטל העשה פסול. וניתן לתשלומין י״ל דפסול לעדות ואי״ה יבואר במקום אחר) ומ״מ דע שיש עבירות דאין לוקין עליהם מכות מרדות שהרי הר״מ ז״ל פ״א משבח הלכה ד׳ כ״מ שנאמר פטור מכלום אין מכין מ״מ ועכ״מ שם ובמ״מ ובלחם יהודה שם. ועיין פ״א מחו״מ הלכה עשירי האוכל חמץ בשעה ששית מכין מ״מ הא בה׳ אין לוקה עי׳ לח״מ שם ובשבת בסוגיא דכוורת כפיאה פטור במלחמות ובעל המאור שם שיש עבירות דרבנן שאין לוקה עליהם מ״מ ובחדושינו ראש יוסף הארכנו בזה: ואם לאוין ועשין שאין בהם מעשה אי לוקה עליהם מ״מ מבואר בפ״א מה׳ חמץ ומצה ה״ג המניח חמץ ברשותו לוקה מ״מ ומשמע ה״ה נעשה דשוא״ת דלוקה מ״מ. ואם דרבנן באין מעשה אי לוקה מ״מ וממ״ש הר״מ ז״ל פ״א ה״י מחו״מ האוכל בששית ולא כתב נהנה עי׳ לח״מ היה לכאורה נראה לומר כל ד״ת אף באין מעשה לוקה מ״מ ובדרבנן אי יש מעשה עשאו כעין של תורה ואי לית ביה מעשה לא ומשו״ה נהנה דלית מלקות ד״ת בשום הנאה לדעת הר״מ ז״ל (עמ״ל פ״ה מיסודי התורה דהוה כלאו שאין בו מעשה יע״ש) מש״ה בדרבנן אין לוקה כה״ג ובאה״ע סי׳ כ״א ס״א המתכוון לאחד מהדברים לשמוע קול אשה ולראות שערה מכין מ״מ וי״ל. ועיין מ״ל פ״ה מיסודי התורה הלכה ח׳ במגיה ד״ה וראיתי לה״ה מ״ש שם בזה ועיין כתובות פ״ו א׳ בתוספות ד״ה פריעת ב״ח דבמצוה דרבנן בשוא״ת כופין ומשמע שם במחלוקת שנויה דלרש״י במצוה דרבנן בשוא״ת כמו נר חנוכה ומקרא מגילה לא כפינן בכתובות שם צ״א ב׳ ד״ה מצוה יע״ש והיינו כ״ז שיש בידו לקיים ומשמע כ״ש אחר שעבר בדרבנן בשוא״ת דאין לוקה מכת מרדות בשוא״ת בדרבנן:

כו ולענין ספק תורה אי לוקה מכת מרדות הנה הב״י בי״ד סי׳ רצ״ו מין של ים ויבשה אין לוקין כתב הב״י מדקדוק לשון הר״מ ז״ל פ״ט מכלאים משמע דאף מכת מרדות אין לוקין דבעיא דלא איפשטא אין מלקין על הספק והוא פלא בעיני והנה דבפי״ז מה׳ א״ב ה״ז כ׳ בביאור מי שהיתה ספק גרושה ואלמנה כהן הבא עליה לוקה מכות מרדות ודוחק לחלק בין בעיא דלא איפשטא ובין ספק מעשה ועוד דאכתי תקשה מ״ש הר״מ ז״ל בהלכות איסורי מזבח פרק ששי הלכה ג׳ המקדיש יין פסול לוקה מכות מרדות ובעיא דלא איפשטא אפ״ה לוקה ולזה י״ל דעשה אפשר יש ביה ע״ש ה״א וצ״ע. ולומר דזה תלוי אי ספק מ״ה אסור או מדרבנן ובספק תורה ע״פ התנאים שנתבארו בי״ד ק״י אף להר״מ מ״ה אסור י״ל דלוקין מ״מ צ״ע גם בזה ועיין ר״מ פ״ו מה׳ נזירות ה״ט ופ״ג מה׳ ביאת מקדש מענין מכות מרדות. ועיין נזיר פ״ד מ״ג בתי״ט שם: ובשו״ת מגידות נסתפקנו מי שהיה לפניו חתיכה וסברו הכל שהיא חלב ואכל במזיד ואח״כ נודע ששומן היתה אי מפסל מדרבנן כמו באשה שנדרה בנזיר ובעלה היפר ואכלה ענבים דסופגת מ״מ כמ״ש בנזיר פ״ד מ״ג ופסק כן הר״מ ז״ל פי״ב מנדרים וכל שיש מ״מ מפסל לעדות מדרבנן כדכתיבנא וצ״ע אם יש לחלק בין זה לההיא דנזיר: ובדברי התי״ט שם יש לנו הרהורי דברים אין מקומו פה:

כז ואם מכות מרדות פוטר ממון הנה מבואר בר״מ פרק ראשון מהלכות נערה ובתולה הי״ב היתה מחייבי עשה או שנייה ומשלם קנס בין התרו או לא התרו שאין כאן מלקות אלמא כל שאין כ״א מכות מרדות אין פוטר ממון וכ״ת דבהעראה קנס ומלקות בביאה גמורה הא בורכא דכעין של תורה עשאו ולוקה מ״מ בהעראה. ואמר שאין כאן מלקות להורות שאין כאן מכות מרדות דב׳ רשעיות אין עונשים ומשלם קנס ופטור ממכות מרדות והטעם אפשר כמ״ש הש״ך בי״ד קי״ט אות כ״ז לענין ממון אוקמיה אדין תורה ה״נ דכוותיה ומ״מ מפסל לעדות כמו חייבי מלקות שניתן לתשלומין כמ״ש הגאון ז״ל בספר אורים ותומים בח״מ סי׳ ל״ד הבאתיו באות כ״ה יע״ש:

כח ואם עבר עבירה של תורה שיש בה מלקות ועמה עבירה דרבנן מצאנו ראינו במשנה למלך פי״ז מה׳ איסורי ביאה הלכה ז׳ הביא ד״ת דריש אלו הן הלוקין דגרושה וחלוצה אין לוקה אלא א׳ הואיל ויש בה מלקות ד״ת יע״ש. ולי העני י״ל דשאני התם דמוי״ו ואשה אסמכוהו חלוצה ומחד קרא נפיק עשאו כעין של תורה דלאו שבכללות כזה תרתי לא לקי הא עבירות חלוקות י״ל אף שלוקה מלקות ד״ת לוקה עמהן מכות מרדות ולעבירה אחרת שיש בה: ואם בנר חנוכה ומקרא מגילה האומר שאין עושה אם לוקה בהמשך זמן עד שתצא נפשו ביארתיו לעיל ועיין כתובות פ״ו א׳ ד״ה פריעת ב״ח ורש״י שם ודף צ״א ב׳ ד״ה מצוה יע״ש: ומ״ע שמתן שכרה בצדה דאין כופין אותו מההיא דחולין ק״א ב׳ ההוא דלא מוקיר אבוה ואמיה הנה בר״מ הלכות ממרים פ״ה הט״ו ויש לב״ד להכות מכות מרדות יע״ש במבזה אביו ואמו משמע י״ג מכות לא עד שתצא נפשו ועט״ז י״ד סי׳ רי״ש מ״ם אות א׳ וכמ״ש התוס׳ ב״ב מ׳ ד״ה אכפייה כתירוץ הריצב״א יע״ש וער״מ הלכות מתנות עניים פ״ו ה״י בצדקה כופין עד שיתן משמע עד שתצא נפשו י״ל דסובר בצדקה איכא לאו דלא תקפוץ כמ״ש התוס׳ כתובות מ״ט ב׳ ופ״ג א׳ ד״ה אכפייה ועש״ך י״ד סי׳ רמ״ח אות ג׳ ואין להאריך יותר:

כט ומעתה אני חוזר אל מה שלמעלה כי הנה כתבנו עד כה במעלה הששית ואי״ה נזכיר לקמן עוד מעלות. ומה שראוי שיחובר בכאן הוא דקיי״ל מצות לאו ליהנות ניתנו ושיש מי שאומר דוקא מצות ד״ת הא דרבנן ליהנות ניתנו וכן דעת הרז״ה הביאו הר״ן ז״ל פרק שני דר״ה גבי המודר הנאה מחבירו מותר תקיעה של מצוה אבל הר״ן ז״ל כתב דאף מצוה דרבנן מצות לאו ליהנות ניתנו. וראיתי להמגיה במשנה למלך בהלכות אישות פרק חמישי ה״א ופרק חמישי מהל׳ איסורי מזבח ה״ט במשנה למלך להר״מ מצות לאו ליהנות נתנו דיעבד הא לכתחלה אסור ושהתוס׳ חולקין על זה. ולפ״ז הא דהמודר הנאה משופר וחבירו תוקע לו דוקא כשאי אפשר בענין אחר ואין שם בקי אלא הוא עא״ח תקפ״ט ס״ז וי״ד רכ״א ומ״מ צ״ע בנר חנוכה שיש לו שמן היתר ושמן ערלה או חמאה מבושלת עם שומן דאסור בהנאה אם נאסר דלאו טיגון הוא וכדומה ודאי י״ל דאיסורי הנאה דהא מהני ליה דאי לאו שמן האסור צריך להדליק שמן כשר ומתהני מאיסורי הנאה. ודוקא כשאין לו כי אם זה האסור בהנאה י״ל מצות לאו ליהנות נתנו ולא הוה מצוה הבאה בעבירה וכדאמרן ואי״ה בפריי לא״ת בהלכות חנוכה ובשאר דוכתי יבואר זה וכאן אין להאריך:

ל ועיין בפריי לי״ד סי׳ כ״ח בסופו בט״ז ועיין ר״מ פי״ד מהלכות שחיטה הי״ג במ״ש הר״מ ז״ל מכסין בעפ״ר עיר הנדחת דמחוסר קביצה זה כזעירי ובחולין פ״ט א׳ לרבא מצות לאו ליהנות נתנו אף אפ״ר עיר הנדחת שרי כמ״ש הכ״ס שם ואפשר מדנקיט הר״מ ז״ל עפר ולא אפר ולשיטתיה בפ״ה מהלכות איסורי מזבח ה״ט כמש״ל ושכל הני דאמרן מצות לאו ליהנות נתנו באי אפשר בענין אחר וא״ש מ״ש הר״ן בר״ה בהא דכהני שלוחי דידן אסור במודר הנאה הואיל ויש כהנים אחרים וצ״ע בכל זה:

לא כל בדרבנן לא גזרו גזירה לגזירה ולפעמים גזרו דאי לא הא לא קיימא הא ובאסמכתא לכאורה נראה דגזרו ועיין א״ח סי׳ רע״ו ס״א ובלבוש שם ובחה״ר שבת קכ״ב משמע דלא גזרו אף באסמכתא חשובה גזירה לגזירה שהרי סמכו מקרא דלא יעשה בהם בצירי הביאו הב״י בסי׳ רמ״ד יע״ש ואפ״ה כתב דמש״ה עכו״ם שהדליק מעצמו בשביל ישראל אסור אטו יאמר לו וכולה חדא גזירה עמ״ש בפריי שם: והנה מצינו העמידו דבריהם במקום תורה ואי גזרו מחמת לא פלוג אי שייך העמידו דבריהם או לאו עמ״ש בפריי~י~ א״א סי׳ קנ״ח במ״א אות למ״ד תמצא שם חידוש בזה ובסי׳ קצ״א מחלוקת רש״י ותו׳ אי העמידו דבריהם משום סייג דוקא או אפי׳ משום ביטול פועלים ועיין יבמות צ׳ ב׳ יע״ש:

לב עיין א״ח סימן צדי״ק במ״א אות למ״ד שהרא״ש ברכות מ״ז ב׳ משמע עשה דדבריהם דוחה עשה של תורה אי הוה מצוה דרבים וא״צ בעידנא בשחרר עבדו יע״ש ומיהו לדינא כתבתי שם דאין שום מצוה ד״ת נדחית מפני דרבנן וכמ״ש בא״ח סימן תרפ״ז ס״ב בהג״ה דמקרא מגילה אין דוחה לשום מצוה ד״ת אף למ״ד מגילה בזמנה בעשרה והוה מצוה דרבים יע״ש: גם יש הפרש ביןן מצות ד״ת לרבנן לענין מצות צריכות כוונה דד״ת צריך כוונה ודרבנן אין צריך כוונה עמ״א א״ח סי׳ סמ״ך אות ג׳ ועמ״ש בפריי שם ובסי׳ ר״ט בזה:

לג וכמו בד״ת עשה דחי לל״ת ועשה החמורה לקלה ובהא לא בעינן בעידנא ה״ה בדרבנן עשה דרבנן דחי לל״ת דרבנן ועשה החמורה לקלה עא״ח במ״א סימן תמ״ו גבי המוציא חמץ בפסח. וכמו במצות עשה של תורה בזמן גרמא נשים פטורות ה״ה במ״ע דדבריהם שהז״ג נשים פטורות ואי בעי מברכי. זולת מצות שיש בהם טעם נשים חייבות מקרא מגילה אף הם באותו נס וקידוש היום זכור ושמור ויראה ה״ה בקידושא רבא דשחרית שבת מדרבנן נשים חייבות מדרבנן זכור ושמור והני נשי כו׳ וכעין של תורה עשאום ואי״ה בפריי לא״ח סי׳ רפ״ט אבאר עוד. וממילא בענין המעלות אם נזדמן לאדם ב׳ מצות עשה וא״א שיקיים שתיהם יעשה החמורה וכתב עדיף מעל פה וכדכתיבנא:

לד וראוי לדבר בכאן מענין לאו דבל תוסיף הנה הר״מ ז״ל בפרק שני מהלכות ממרים כתב וזה לשונו בהלכה ט׳ הואיל ויש לב״ד לגזור כו׳ א״כ מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף כו׳ לקבוע הדבר שהוא מן התורה כמו בשר בהמה יע״ש והמתבאר שאם יאמרו שזה מ״ה כמו שאר הוה ב״ת ואם אמרו שזה מדרבנן סייג או לזכרון נס כמו נר חנוכה ומגילה שרי והר״א ז״ל השיגו אף אם יאמרו שהוא מ״ה ליכא ב״ת כ״א תפילין ציצית לולב ה׳ בתים ועכ״מ שם. ועיין סנהדרין פ״ח ב׳ לענין זקן ממרא הובא בר״מ ז״ל פ״ד ה״ב בה׳ ממרים ובר״א ז״ל שם ומשם אין ראיה די״ל לחייב מיתה קמיירי והרא״ם ז״ל בב׳ מקומות (דברים ד׳ ב׳ וי״ג א׳ וברש״י שם פעם כתב תפילין לולב ציצית ופעם כתב תפילין לולב ברכת כהנים ויבואר לקמן אי״ה) אסברה לן טעם מחלוקת הר״מ והר״א ז״ל והביא ברייתא מנין שאין מוסיפין על לולב ציצית תפילין וברכת כהנים וכפי דעתי הכוונה כך הוא דלהוסיף מין אחר בלולב אף לרבנן דלולב א״צ אגד עובר עב״ת אבל להוסיף ממיני הלולב או חמש ציצית אז לרבי יהודה דצריך אגד עובר עב״ת ולרבנן אין עוכר ב״ת וה״מ שהביא מין אחר לשום מצוה אבל לאגוד הלולב לשום נוי שרי לרבנן כמ״ש בסוכה ל״א א׳ יע״ש (ובהנחנקין אי מייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי לענין מיתה שאני) (ואי״ה בהלכות תפילין דבעינן מעור א׳ הוה אגידי):

לה הכלל העולה לדעתי הוא כך כמו לולב לר״י וציצית לד״ה ותפילין מעור א׳ הוה אגד עב״ת אפילו הוסיף ממינם עד״מ ב׳ לולבין ה׳ ציצית ב״פ של קדש וכדומה. אבל הוסיף מין אחר בלולב אף למ״ד אין צריך אגד ובפרשה אחרת בתפילין אף אם נאמר דלא הוה אגד עב״ת ומש״ה נמי ברכת כהנים חמש ברכות יוסיף ה׳ עליכם הוה ב״ת אבל ב״פ יברכך לא הוה ב״ת כיון דלא אגידי ובעשיית המצוה פעמיים כל דלית אגד ליכא ב״ת כמו שכתב הרא״ם ז״ל ובתו׳ ראש השנה כ״ח ב׳ ד״ה ומנא ודף י״ו ב׳ ד״ה ותוקעים ביארו זה ואי״ה יבואר לקמן בזה. והנה השגת הר״א ז״ל שם על הר״ם הוא דמשמע דאי אמרו חז״ל שהוא מן התורה עב״ת אף בלא אגד ולז״א הר״א ז״ל כל דלית אגד ליכא ב״ת אף אם יאמרו שהוא מ״ה וראייתו מדמצינו כ״פ שאמרו בברייתא מניין שאסור כן וכך ת״ל כו׳. ואמוראי בתראי מקשים והא מדרבנן ומשני קראי אסמכתא ואיך סתמו בברייתא והא אתי למטעי ולומר שהוא מ״ה ממש ועב״ת ועכ״מ שם ולפי מ״ש אתי שפיר: ועל קושיית הר״מ ז״ל איך רשאים הב״ד לגזור ולהוסיף אף שסובר בשרש הראשון שדינם דין תורה ממש עשה על פי התורה אשר יורוך ול״ס לא תסור רק דאתני להקל בספיקן ולא לקי על לאו שלהן מ״ה (ובחבורו כתב טעם דאין לוקין דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד) וא״כ י״ל דלא תוסיף הוא לאדם אחד שבא ומוסיף עב״ת משמע דעתו ז״ל דאף לסנהדרי גדולה אם אמרו שהוא מ״ה ממש עב״ת:

לו בחה״ר ראש השנה י״ו א׳ אמאי דמקשין התו׳ איך תוקעין ב״פ תירץ דלחכמים יש רשות ע״פ התורה אשר יורוך תדע בשמיני יושבים בסוכה אע״פ דבקיאין בקביעא דירחא וכן בל תגרע ובשבת אין תוקעים הנה בשמיני מספק ליכא ב״ת רק השתא בקיאין אף שיאמרו שהוא מדבריהם סובר דאית ב״ת אלא לב״ד יש רשות (ודינם דין תורה ע״פ התורה רק אדם אחד אסור להוסיף מדעתו) והר״מ ז״ל סובר דשמיני אמרו שהוא מדבריהם ולפ״ז שיטת הר״א ז״ל לכאורה כרשב״א דלב״ד הגדול יש רשות אבל באגידי אף להם אסור בין יאמרו שהוא דרבנן וכל דלית אגד אף יאמרו שהוא מ״ה מותר לדעתו ז״ל ואי״ה יבואר עוד לקמן. ועתה יש לחקור ולברר אם יש ב״ח במין א׳ גופא ב׳ לולבין ואם יש חילוק אם צריך אגד או לאו ובין אי מתכוין שיהא ד״ת או ד״ס או אף מדעתו ממש אסור שהרי מברייתא דספרי הובאה בר״ה כ״ח ב׳ לא יאמר הכהן אוסיף ברכה אחת משל״י כו׳. והמחבר בא״ח קכ״ח הכ״ד אין הכהן רשאי להוסיף מדעת״ו ברכה משמע אף דרך רשות כל שאומר מיד אחר ברכות התורה הוה ב״ת ועיין פני יהושע ברכות כ״ח ב׳ ד״ה ומנא תימרא ובר״מ פי״ד מתפלה הי״ד לא הזכיר מלת משל״י ומ״מ מבואר כן בר״ה שם יע״ש:

לז ויש לחקור למה לא מנה הר״מ ז״ל פ״ט מהלכות סנהדרין דלוקה עב״ת ולאו שבכללות לא הוה אף דקאי אכ״ת מ״מ מבואר הפרט ביה ובר״ה כ״ח ב׳ אמר אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ודוחק לומר מכות מרדות מדבריהם. עוד יש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי שהר״מ ז״ל בפתיחה להלכות ממרים כתב שלא להוסיף על תורה שבכת״ב ולא בפירושן שלמדנו מפי השמועה משמע דוקא תורה שבכתב ופירושן דמפי השמוע״ה היינו שאמר למשה בע״פ פירוש המקרא דהוה כמפורש: ולא נקרא הלכה למשה מסיני כ״א שאין לו סמך במקרא כלל רק בע״פ כמ״ש הר״מ ז״ל בפירוש המשניות בהקדמתו לסדר זרעים יע״ש: ובפ״ב מה׳ ממרים כתב בה״ט שלא להוסיף בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה הרי לקח למשל בשר בחלב מפי השמועה למדו כו׳ משמע מה שבא בע״פ לבאר פירוש המקרא יש בו ב״ת ובל תגרע אבל הלמ״מ אין בו ב״ת וכ״ש אם הוסיף מצוה שאין לה שייכות כלל בתורה כמו נ״ח ומקרא מגילה שאומר שהן מן התורה אין ב״ת כ״א בשייך לד״ת ה׳ בתים ה׳ ציצית ה׳ מינים בלולב בשר עוף בחלב הישן בח׳ בסוכה ומיהו בשאר ימות השנה אפשר דהוה מעניני של תורה דהואיל ואמרם תורה לישב בסוכה זיי״ן ימים וכ״מ בר״ה כ״ח ב׳ אמר רבא שלא בזמנה בעי כוונה יע״ש:

לח ובספרי ראש יוסף בשבת כ״ה ב׳ כתבנו בזה אמרתי להעתיקו פה. כי התו׳ ר״ה י״ו ב׳ ד״ה ותוקעים וכ״ח ב׳ ד״ה ומנא הוקשה להם הא עב״ת ותירצו בעשיית המצוה ב״פ ליכא ב״ת א״כ לית להו סברת הר״מ ז״ל בפ״ב מה׳ ממרים דכל שאין קובעים להיות ד״ת ליכא ב״ת גם אין סוברים כחה״ר דב״ד יש להם רשות כו׳ וא״כ איך יתרצו קושיית חה״ר איך יתבינן בשמיני בסוכה ועושין מדרבנן ב׳ ימים טובים ובקיאין בקביעא דירחא. ואמנם יש לומר דודאי גם התוס׳ מודים לחה״ר בזה כל שב״ד עושין לסייג וגדר לתקן ד״ת שלא יבואו להקל בדברי תורה כמו שופר בר״ה בשבת דמעביר ד״א ברה״ר ושבת חמורה ככל התורה כולה ליכא בל תגרע וי״ט שני של גליות וסוכה בשמיני שהיא מנהג אבותינו בידינו שלא יבואו לזלזל גם ביום א׳ בהא כ״ע מודים דרשאים ומכלל דברי תורה הם לא תסור מן הדבר כמ״ש הר״מ ז״ל בשרש הא׳ ופ״א מה׳ ממרים משא״כ הא דתקיעות שאנו תוקעים ב״פ לא משום סייג לחזק דברי תורה כ״א לערבב השטן הוקשה להם הא הוה ב״ת וסברתם אפילו שאין מתכוונין למצוה הוה ב״ת ותירצו כיון שעושין המצוה ב״פ ליכא ב״ת. גם הא דיש רשות לב״ד לגרוע הוא לחזק ד״ת בשוא״ת לא בקום ועשה כמבואר ביבמות פ״ט וצ׳ גם בשוא״ת אין להם רשות לעקור המצוה מכל ומש״ה בראש השנה בשופר לא אמרו שמא יתקן כלי שיר עמ״א א״ח סימן תקפ״ח וע״ז שם ד״ה יע״ש בר״ן ושאר מפרשים בזה. ומכל מקום יש לראות מה דמשמע מתוס׳ ר״ה דאף אם אין מכוונין לקובען ד״ת הוה ב״ת ומשמע מיהא דמכוונין למצוה דרבנן ומההיא דברכת כהנים לא יאמר הואיל ונתנה התורה רשות לברך אוסיף ברכה משל״י משמע אפי׳ שלא לשום מצוה כלל רק כהדיוט המברך חבירו אסור בכהן ואלו הישן בשמיני בסוכה דהקשה אביי ילקה ותירץ רבא לבסוף לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה דהיינו משמיני ומשמע שלא בזמנו בעי כוונה לקובען בד״ת אז הוה ב״ת כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ב מהלכות ממרים ה״ט וא״כ מאי קשיא ליה לחה״ר מישיבת סוכה בשמיני לדידן כיון דשלא בזמנו הוא תוספת יום על ימים משא״כ תקיעה ונ״כ והזאה כל יומא זמניה הוה כדמסיק בר״ה כ״ח ב׳ יע״ש בזה:

לט סוף דבר הכל נשמע בזמנו לא בעי כוונה כלל כההיא דכהן אוסיף משל״י כו׳ והניתנין במתן אחד שנתערבו במתן ד׳ לר״י דהלכתא כוותיה דעובר ב״ת אע״פ שאומר בפירוש שנותן מתנות אחרות לשום מים אפ״ה הוה ב״ת ושלא בזמנו י״ל כל שאין קובען לד״ת רק מדרבנן ליכא ב״ת או אפשר כל שמכוין למצוה אפילו מדרבנן עב״ת ואנן דיתבינן בסוכה בשמיני אע״ג דבקיאין בקביעא דירחא ב״ד שאני גם לחזק ד״ת שאני: והא דאמרינן בסוכה ל״א א׳ לר״י אין אוגדין אלא במינו דלא לעבור ב״ת ולרבנן שרי דא״צ אגד והא בזמנו לא בעי כוונה פי׳ הרא״ם ז״ל (דברים ד׳ י״ב וי״ג א׳) דה״מ בסתמא אבל לשום נוי ליכא ב״ת יע״ש: ואני תמה דא״כ ניתנין מתן א׳ במתן ד׳ אמאי לא יתן השאר בפירוש לשום מים ומתן דם דחטאת לשום מתנות ויוצא ממ״נ ומשמע אף בפירוש עובר ב״ת:

ומה שיש לומר הוא או דלרבנן דלא אגיד לית ב״ת אפילו בזמנו ושאני מתנות ע״ג המזבח דאגידי במזבח כמו ציצית וברכת כהנים דפריס ידיה הוה אגידי וישן בשמיני בסוכה כיון דימים רצופים הוה כאגידי ביה (ודוקא שמיני לא יום אחר בשנה) או תירוץ אחר דלרבנן דא״צ אגד אי מייתי מינא אחרינא ליכא ב״ת דכל המצות צריך דרך גדילתן ולר״י דצריך אגד וזהו מצותו אם מייתי מינא אחרינא הוה ב״ת: ועיין חה״ר סוכה ל״א א״ב ובשם מורי רבינו הגדול האריך ובתו׳ שם וסנהדרין פרק הנחנקין ובמנחות מ״ם ב׳ תוס׳ ד״ה וממאי די״ל בין התם לדם יע״ש והדברים ארוכים:

מ והנה במצות דרבנן שייך ב״ת כמו בחנוכה נר א׳ והמהדרין מוסיפין כו׳ ואם נאסר כתוס׳ ר״ה י״ו ב׳ וכ״ח ב׳ בעשיית המצות פעמיים ליכא ב״ת א״ש ואם נאמר כחה״ר ושאר פוסקים דאף כה״ג עב״ת נאמר בדרבנן ליכא ב״ת ואף למ״ש הר״מ ז״ל בשורש הא׳ דכל מילי דרבנן ד״ת הם מלא תסור והעד מדמברכין וצונו י״ל זה בסיג וגדר לד״ת ונט״י משום סרך תרומה הא נר חנוכה ומגילה ומשלוח מנות יראה שאף הר״מ ז״ל יודה דלא קאי עלייהו לא תסור וכן מורה לשון הר״מ ז״ל פ״א מהלכות ממרים הסייגים והגדרים הרי הן בכללם לא תסור משמע הא נ״ח וכדומה לא וגם לענין מכות מרדות יש לעיין בזה אלא מדמברכין וצונו גם על זה קשה ועיין סנהדרין פ״ח ב׳ וסוכה ל״א א״ב ור״ה י״ו ב׳ וכ״ח כ׳ ועירובין צ״ו בזה. ועיין ר״ה ל״ג במהרש״א ז״ל ממ״ש רש״י ז״ל דנשים תקעי איכא כ״ת כתב דל״ש ב״ת אלא כשעושה המצוה ומוסיף עליה ועיין פני יהושע הקשה מעירובין נ״ז שם מבואר הרבה פעמים דאיכא ב״ת. ובאמת שרש״י ותוס׳ שם כתבו דנראה כתוספות בכ״ף הדמיון ומדרבנן לא מ״ה כה״ג. ומ״מ אנן קי״ל דנשים עושים מ״ע שהז״ג ומברכין עלייהו והיינו שמתכוונין למצוה דרבנן לא לקבוע לד״ת ולהוסיף עליה וכמ״ש הר״מ ז״ל פ״ב מהלכות ממרים ה״ט וכמש״ל באורך. או דל״ש ב״ת אלא במוסיף חלק מהמצוה ומ״מ ראוי להודיעם לנשים שהם פטורים רק שמחמירין על עצמם ואי״ה בחלק השני בביאור המינים אישיים בחלק נשים אבאר עוד: גם לענין מצות צריכות כוונה ולענין מצות לאו ליהנות נתנו כתבנו לעיל אי יש הפרש בין מצות דרבנן או ד״ת ואי״ה בחלק השלישי אבאר עוד מזה:

מא המעלה ומדריגה השביעית הוא דבר שהוא מנהג כדמיון ערבה בגבולין סוכה מ״ד א׳ לא בעי ברוכי דמנהג נביאים הוא ופירש״י שם לא תקנום אלא הנהיגו כך וליתא בכלל לא תסור ול״ש וצונו. והלל בראש חודש מנהג ולא מצוה עיין ר״מ הלכות מגילה וחנוכה פרק שלישי הלכה זיי״ן ובטור א״ח סימן תכ״ב ותרס״ד ובש״ע ועתו׳ ברכות י״ד א׳ כתבו בזה דאטלטול לא מברכין הא על מצוה שבא ממנהג מברכין כמו י״ט שני דדבריהם ומברכין ועב״ח תרס״ד למ״ד לחלק בין יחיד לציבור יע״ש ובפר״ח תכ״ג: וא״כ מה שמברכין על י״ט שני י״ל כדי שלא לזלזל ביה גם מתחלה ניתקן על הספק אף דהאידנא בקיאין מ״מ שמא יחזור הדבר כו׳ אכל מה שמברכין על הלל דר״ח וערבה אין מברכין קשה ועיין סוכה מ״ד ב׳ בתוס׳ ד״ה כאן חלקו דהיכא דאין אומר וצונו לית לן בה ומברכין בי״ט של גליות בתפלה וקידוש וי״ט ב׳ ר״ה קדושה אחת הוי ור״ל דלאו מנהג לחוד אלא תקנה קבועה. ובר״ן שם הקשה מאכילת מצה בליל ב׳ דפסח ואפשר דצונו שלא לאכול חמץ כל זיי״ן ימי פסח ואע״ג דכוונתינו נמי וצונו בלילה הזה מ״מ שייך וצונו. ולפ״ז הוה א״ש בשמיני בסוכה יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן דהיכי לימא וצונו בסוכה ובקיאין בקביעא דירחא ואמנהגא לא מברכינן. אבל קריאת הלל דמברכין וצונו קשה היכן צונו כיון דבמנהגא ליכא לא תסור ומה שמברכין הנשים על מ״ע שהז״ג הואיל ואנשים מחויבין שייך קצת וצונו כמ״ש ז״ל משא״כ בהלל דר״ח ולומר כקורא בתורה דמברך מפני כבוד התורה בציבור וכמו ספר שני בי״ט תקנת הגאונים ואפ״ה מברכין התם לית וצונו משא״כ כאן וכדכתיבנא באופן שצריך להתיישב בזה. ועיין בר״מ הלכות תפלה פי״ב וי״ג ואיכא לעיינא אי קריאת ס״ת בציבור הוה מנהגא או מצוה מד״ס יע״ש: ועיין בחה״ר בסוכה שם בזה: ולענין אי מכין אותו עד שתצא נפשו בנמשכת בזמן או לאחר שעבר מכות מרדות ודאי מסתברא דעל מנהג אין לוקין אפי׳ אם נימא במצות דרבנן מכין אותו וכמ״ש לעיל בזה:

מג המדריגה ומעלה השמינית הוא דברים שאמרו חז״ל משום דרך ארץ ומוסר כמו מסכת דרך ארץ כולה ועיין א״ח סימן ק״ע בט״ז אות ג׳ שהלקה אותן על סירובם ועברו עמ״ש חז״ל כל מה שאומר בעל הבית עשה וכתבנו בפריי שם דעל זה אין לוקין מ״מ יע״ש ועיין א״ח סימן רצ״ז ורצ״ח ברכת בשמים במ״ש ונר אין מחזירין עליו ובביאור אמרו ברכות נ״ג ב׳ אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות ולא אמר שאר מצות אלמא בשמים ונר לאו מצוה דרבנן הוה אלא לזכר שנברא האור במ״ש ומה״ט י״א ביוה״כ י״א מחזירין עמ״ש בפריי שם ובשמים רק להשיב הנפש ואין בהם לא תסור וברכה דבשמים נהנין הוא ונר י״ל כל שאין אומר וצוני שפיר דמי:

ובכאן נשלם החלק הראשון

פרק ג

החלק השני

בביאור מיני אישיים והם עשרה מינים ובו ל״ב אותיות:

המין הא׳ הוא סוג חרש יש בו ג׳ דרכים אינו שומע ואינו מדבר הוא שוטה לכל דבריו. ובריש חגיגה ע״ב דחש״ו פטורין מכל מצות התורה ואף מדרבנן פטורין ועיין רש״י במשנה שם ד״ה חוץ ובר״מ הלכות חגיגה פ״ב ה״ד חש״ו פטורין מכל מצות האמורות בתורה: ובי״ד סימן א׳ סה״ו חש״ו באחרים רואין שחיטתו כשירה עמ״ש בפריי בשפתי דעת אות כ״ז ובתב״ש אות מ״ט בשם תשובת מהרי״ל קצ״ו דחרש ושוטה בני מצות נינהו ופקחיים מוזהרים עליהם (עא״ח שמ״ג) ומה שהביא שם מנדרים ל״ה ב׳ י״ל התם לאו כפרה על חטא דבכפרה בעינן דעת בעלים רק להכשירם לאכול בקדשים יע״ש ובר״מ פ״א ממחוסרי כפרה. באופן דודאי לאוין בקום ועשה הם כקטן דאביהם מוזהרים עליהם עא״ח של״ד סכ״ה ושמ״ג ס״א ורס״ו בב״י בשם המ״מ פ״ב מה״ש דחרש ושוטה אסור להאכילם בידים כמו קטן ועמ״א שם והם בני מצות אלא דלאו בני דיעה נינהו וגם כשעוברים על לאו אין להם עונש בעולם הזה ועוה״ב דאונס רחמנא פטריה. ובר״ה פ״ג מ״ח חש״ו אין מוציאין אחרים דפטורים הם היינו מחמת חסרון דעתם מקרי פטורים: ומה שיש לעיין דבלא״ה אין מוציאין דלאו בני שליחות נינהו יבואר אי״ה לקמן מזה:

ב באופן דאם אחד בא אל החרשת והוא מאיסורי לאוין השוין בכל עשאה זונה האסורה לכהן דנעבדה בה עבירה ובני מצוה הן אלא דלמאן יצווה (ומש״ה כשרים בשחיטה באחרים רואין) וק בשוטה כה״ג: ומיהו כהן יראה דמותר לישא חרשת דתקינו רבנן נישואין לה לא עבר כלל אעשה ודבק כו׳ ועיין אה״ע סימן מ״ד ס״א: ויראה לי חמן חרש שוטה וקטן שעבר עליו הפסח אפשר דאסור אע״ג דליכא למקנסיה לא פלוג כמו הניחו שגנג או מוטעה (וי״ל התם חיישינן להערמה) וישראל הוא: ואיכא לעיונא בחמץ חש״ו שזכו מהפקר דמ״ה לאו שלהם באין אחרים מזכים כ״א מדרבנן וקיי״ל כל שאסור לשהותו מדרבנן לאחר הפסח שרי בהנאה עא״ח תמ״ז סי״ח ומ״א מ״ו עיין פ״ק דמציעא וכדכתיבנא:

ג ועדיין יש לעיין בא״ח סימן ל״ט ס״א קטן פסול לכתיבת תפילין דאין בכלל וקשרתם ואפיה כשר לזביחה באחרים רואין צ״ל דמ״ע קום ועשה רחמנא פטריה לגמרי לקטן משא״כ ל״ת קטן חייב אלא דלאו בני דיעה הוה ואת״ל פטור מ״מ אחרים אסורים ליתן לו הוה בר דביחה עש״ך י״ד א׳ כ״ז יע״ש ולפ״ז תפילין שכתבן חרש שוטה וגדול עע״ג דהוה לשמה אי פסולים המה דדמי לנקטעה ידו כמ״ש המ״א ל״ט ה׳ דכשר לכתיבת תפילין דגברא בר חיובא הוא ופומא כאיב ליה ול״ד נקטעה ה״ה נולד כך ה״ה כאן ומה שאין מוציאין אחרים דלאו בלי שליחות הוה וגם ערבות ל״ש בהו ולאו בני דיעה נינהו מקרי אין מחוייבים בדבר ומ״מ בני מצות הוויין כאמור: ועיין אה״ע סימן קכ״ג ב״ש אות ה׳ דחש״ו לכתיבת הגט חרש ושוטה לאו בני דיעה נינהו ועבד לאו בתורת גיטין הוא אבל חרש ושוטה בתורת גיטין המה אע״ג דאין קנינו מ״ה כלום (ודוחק לומר דתקינו רבנן נישואין הוה כתורה אלא שאין לוקין עליהם כמ״ש בשורש ה׳ בר״מ ז״ל דא״כ שוטה מא״ל דלא תקינו רבנן נישואין כלל) וצ״ל דמ״מ שייכי בתורת גיטין דאסורים לבא על אשת איש וע״י גט שרי זה מיקרי ישנו בתורת גיטין וצ״ע דא״כ עבד נמי שייך בתורת גיטין דמותר בממזרת עיין אה״ע סימן ד׳ ס״ך וב״ש ל״ב א״כ ממזרת אשת איש אסור בה וכשנתגרשה מותר בה ולהר״מ שם י״ל מ״מ אסור בה מדרבנן עב״ש שם אות ל״א ול״ב וצ״ע קצת: שוב ראיתי להתב״ש בספרו בכור שור גיטין מ״ה ב׳ כתב בפשיטות תפילין שכתבן חרש ושוטה פסולים דפטורי מכל המצות. וצ״ע ועמ״ש בפריי בא״ח מזה:

ד וחרש שומע ואין מדבר או מדבר ואין שומע כפקח לכל דבריו עא״ח סימן נ״ה ס״ח ובשאר דוכתי ואמנם יש הפרש ביניהם לתקיעת שופר בתקפ״ט שומע ואין מדבר תוקע לכתחלה. ומדבר ואין שומע השומע ממנו אף דיעבד לא יצא ובקריאת מגילה בתרפ״ט ס״ב להרמב״ם ז״ל דיעבד אין מוציא ועמ״א שם אות ג׳ בשם הב״ח דיעבד יוצא ומיהו זה במגילה אבל בשאר דברים י״ל דיעבד יצא דמגילה פרסומי ניסא בעינן שישמע לאזניו יע״ש בלח״מ ובט״ז משא״כ בשאר דברים. אבל לכתחלה י״ל דאין למנות ש״ץ שמדבר ואין שומע דלכתחלה בעינן שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו עא״ח סי׳ ג״ן ונ״ה בזה: ובחליצה באה״ע סימן קס״ט בפירוש סדר חליצה סט״ו אלם אין חולץ דצריך להקרות כו׳ יע״ש בב״ש ומ״מ פקחים גמורים הם לכל דבריהם ועיין תב״ש בספרו בכור שור גיטין דף נ״ט ע״א הביא דברי הב״י בח״מ סימן רל״ה חרש המדבר ואין שומע אין מוכר בקרקעות ועיינתי שם וכתב לחד תירוצא דחרש המדבר ואין שומע כפקח דוקא בשומע קצת אבל אין שומע כלום הוה כשוטה ובאמת כל הפוסקים כתבו דאף אין שומע כלל הוה כפקח בברייתא דריש חגיגה ומיהו מתני׳ דריש תרומות המדבר ואין שומע לא יתרום לכתחלה י״ל בשומע קצת ומ״מ אין משמיע היטב ברכה לאזניו ומש״ה לכתחילה לא. ומ״מ צריך בדיקה עס״י רל״ה בח״מ ואה״ע קכ״א אבל אין שומע ואין מדבר אפי׳ פקח גדול לא מהני דא״כ נתת דבריך לשיעורין ועשו״ת צ״צ סימן ע״ז יע״ש

ד וכתב הב״ח בי״ד א׳ דאפילו נתחרש אח״כ הוה כשוטה לכל דבריו ועש״ך שם אות כ״ב כדמסיק בגיטין פרק מי שאחזו. ובפריי שם כתבתי דהרע״ב ריש תרומות כתב הטעם ממי היה לו ללמוד והא אף נתחרש אח״כ כשוטה הוא ואני מסופק בזה אף שאמרו בגיטין ויבמות פרק חרש נתחרש אח״כ אין מוציא בגט שמא רק מספק הוא ולא ודאי דאף בחרש ממעי אמו אמר ר״א דספק הוא ואין הלכה כן אכל נתחרש אח״כ י״ל ספק הוה ונ״מ טובא באה״ע סי׳ מ״ד קידש פקח וגרש ונשא חרש וכה״ג לא וכמה נ״מ. ובריש חולין וכולן ששחטו אחש״ו עלה קאי אימא דמרבינן נתחרש אח״כ דפלגא הוה וספק הוא ואימא סמוך מיעוטא דמעשיהן מתוקנים לפלגא והוה רובא ואף בלא אחרים רואין כשר וכה״ג בדף פ״ו שם קמ״ל דבעינן אחרים רואין מטעם בהמה בחייה בחזקת איסור ול״ד לרוב מצויין א״ש מומחין הם עיין בתה״א בכ״ה שם ורא״ש ריש חולין ומ״מ אין זה מוכיח: ועב״י אה״ע קכ״א אהא דיבמות קי״ב דכל שנתחרש דעתא שבישתא אית ליה וכשוטה יחשב משמע לגמרי כשוטה: ועיין בבכור שור כתב רבינו הגדול בגיטין נ״ה כל חרש המוזכר אצל שוטה הוא כשוטה שאין שומע ואין מדבר הא חרש המוזכר לא אצל שוטה יש במשמע שומע ואין מדבר או להיפוך וכ״מ בטוח״מ סי׳ רל״ה כ״מ שמוזכר חרש אצל שוטה הוא אין שומע ואין מדבר הא חרש לחוד יש במשמע שומע ואין מדבר או להיפוך וכההיא דמצות חליצה: אלם אי מחוייב לשמוע ק״ש ושנים מקרא וכדומה מאחרים עס״י רפ״ה ואי״ה הם יבואר:

ה כללא דמילתא סתם חרש המוזכר אצל שוטה שאין שומע ואין מדבר וכשוטה ודאי יחשב ואם נתחרש אח״כ י״ל ספק הוה ושומע ואין מדבר מתחלת ברייתו אלם נקרא וכשנשתתק אח״כ נקרא בדחז״ל נשתתק ובאה״ע קכ״א מבואר נשתתק בעי בדיקה ג״פ ומתחלת ברייתו לא בעי בדיקה כשם שכנס כו׳ אבל ביבמה מאחיו בעי בדיקה עח״מ שם אות זיי״ן וא״כ בא״ח סימן נ״ה ס״ח בשומע ואין מדבר דמצטרפין י״ל אפילו נשתתק לא בעי בדיקה דהוה דרבנן וכי צריך בדיקה בגירושין דכנס כשהוא פקח ולענין קידושין באה״ע מ״ד בנשתתק וקידש צריך בדיקה ואי לא בדקוהו הוה ספק קידושין לא ודאי: ועיין בח״מ סימן ל״ה לענין עדות בזה. ובמילי ד״ת י״ל בכל הדברים בעי בדיקה ואף אלם מעיקרא בעי בדיקה ג״פ: וחרש באוזן א׳ אין בו שום חשש ותורם לכתחלה ומברך ולענין ראייה עת״ו חגיגה בשם ירושלמי פלוגתא דרבנן ור׳ יוסי יע״ש:

ו הסוג ומין השני שוטה וסימני שוטה מבואר בפוסקים עי״ד א׳ סעיף ה׳ ובח״מ ל״ה וחגיגה ג׳: ועיין תב״ש בי״ד אות נ׳ ונ״א פתי נולד בתולדה ושוטה שנשתטה אח״כ ועיין סמ״ע ח״מ אות כ״א חולק בענין א׳ ועח״מ רל״ה: הפרש יש בין חרש לשוטה אה״ע סי׳ מ״ד ס״ב חרש מדרבנן קידושיו קידושין ושוטה כלל לא (עב״ש ג׳ לזכר הטי״ת בסגול ולנקיבה בקמץ כי הה״א לא תתעלם באמצע ותחסר השורש וה״א נקיבה כתובה והקמץ מורה על ה״א שרשיות ועתי״ט מזה) וחרש שגירש ברמיזה אסורה לכהן מדרבנן ואפי׳ ניסת תצא ושוטה שגירש מותרת לכהן כי לא תקינו ליה כלל נישואין עיין אה״ע סימן וי״ו וב״ש אות ב׳ ספק גרושה חללה זונה כולה מ״ה חוץ ספק ממזר זה להרשב״א אבל להר״מ כל ספק מ״ה שריא ומדרבנן הוה כודאי דרבנן ותצא מדרבנן וה״ה ספק ממזר בודאי דרבנן ותצא מדרבנן וא״צ לראייה ועיין מ״מ פט״ו מה׳ א״ב הי״א יש כתב דשתוקי בודקין היינו דיעבד יע״ש ומיהו ספק ממזר דרבנן כמו שתוקי ואסופי שנשא אשה ומת וניסת לאחר וילדה לזי״ין אפשר מותר כי ספק דרבנן לקולא ואף לכתחלה וחלוצה דספק חלוצה אסורה לכתחלה כמ״ש באה״ע סימן וי״ו י״ל פסול קהל הוה דיעבד עב״ש בסי׳ וי״ו אות ל״א בסופו ור״ן כתובות י״ג: ולפ״ז אשכחנא פתרי ספק מגורשת לכהן שריא והיינו בגירושי חרש דספק דרבנן לקולא והיינו תרי ותרי ספיקא דרבנן לקולא אבל בחד כת ומסופקין י״ל אף בדרבנן אוקמיה אחזקה עי״ד ק״י בש״ך ופר״ח שם: במ״ש ספק ממזר היכא דאיכא חזקה. ועיין פני יהושע ספ״ק דכתובות ובקו״א ספק ממזר למאן דלית לי׳ קבוע והיינו ר״ש דארב לו שיתכוין כמ״ש הר״ן בחמש שיטות ספק ממזר היאך משכחת. וי״ל אמאי לא כמ״ש באה״ע סי׳ ד׳ סכ״ה יבמה שלא שהתה כו׳ ואי״ה יבואר עוד במ״א:

ז ובא״ח רס״ו סעיף ד״ה חרש חשוב משוטה וקטן חשוב משוטה וקטן וחרש שוין לענין כיסוי וחרש שנתחרש אח״כ כתבנו לעיל דמידי ספיקא לא נפקא ואפשר דעדיף מקטן ובשו״ת מקום שמואל האריך בענינים אלו ואין כעת ת״י לעיין ביה: ומה שיש מהספק בשוטה שבא על אשת איש אי הוולד ממזר או לאו דעכו״ם ועבד אין הוולד ממזר עיין באה״ע סי׳ ד׳ סי״ט דאין להם קידושין כלל וה״ה שוטה: וחרש ג״כ אי מ״ה הוולד ממזר עיין החולץ מ״ה ב׳ או דלמא שאני חרש ושוטה דבני מצות נינהו אלא שאין להם דעה לקנות ומ״מ אפשר דעושה ממזר דוקא עכו״ם ועבד שאין במינם בני קידושין משא״כ הני: עוד הפרש יש בין שוטה שא״י לשמור גיטה אין יוצאת בגט ד״ח ויודעת מדרבנן אין מתגרשת ואלו חרשת יוצא בגט ד״ת בהשיאוה אביה עיין יבמות קי״ב וקי״ג ובאה״ע סי׳ קי״ט בב״ש אות יו״ד ועת״ו קי״ב ב׳ ביבמות ד״ה יצאה זו:

ח ולענין שוטה נקיבה שקיבל אביה קידושין בעדה עיין יבמות קי״ג ב׳ בתו׳ ד״ה יצתה ולרש״י שם קטנה שא״י לשמור גיטה אין אביה מקבל גיטה ואפ״ה מקודשת מ״ה ע״י אביה וה״ה שוטה כה״ג בקטנה ולתו׳ אף אביה מקבל גיטה כה״ג יע״ש:

ט הסוג ומין השלישי קטן פטור מכל מצות התורה ומ״מ אביו מצווה להפרישו משא״כ חרש ושוטה אע״פ שהם קטנים אין מצוה כי לא. ישמע לו ואין בני דיעה כלל ועס״י שמ״ג בב״י וב״ח ומ״א שם ובתרי״ו דהאב חייב לחנך לבן ולא לבת ולא האם אבל בילקוט אמור משמע דאף בתו מחוייב לחנך יע״ש ומ״ש המ״א ברס״ט א׳ ותרי״ו במ״ע א״צ לחנכו קשה מציצית ותפילין מ״ע שוא״ת חייב לחנכו כ״ש מ״ע קום ועשה חוץ לסוכה דאביו חייב לחנכו. והמתבאר מתוך דברי ראשונים בשמ״ג ולבוש שם די״א טומאה ודם ושרצים יש בהם אזהרה מ״ה גדולים על הקטנים ובשאר מצות לא ילפינן מינייהו דהוה ג׳ כתובים רק מדרבנן. וי״א באלו ג׳ דברים גופא אזהרה שלא יאכילו בידים ועיין רא״ם פ׳ אסור: ואזהרה גדולים על הקטנים אם להאכילו בידים כל ישראל מוזהרים ואם למונעם רק אב כשיש לו ואם לאו ב״ד. ולפ״ז באלו הב׳ אפי׳ חרש ושוטה וקטן כל הג׳ איתנהו ביה חייב ב״ד למונעם מאחר דמ״ה הוא משא״כ בשאר דהוה מדרבנן על האב לחנכו יראה בקטן שהוא שוטה אין אביו מצווה על כך:

י וחינוך זה דאביו מחוייב לחנכו יש בו זמנים ביוה״כ מבואר בתרי״ו בן ט׳ ויו״ד לשעות וי״א וי״ב להשלמה ושאר תענית לית ביה חינוך מ״א שם ג׳ דסכנה הוא ובשאר מצות החינוך בן ה׳ שלימות ובן וי״ו שלימות כל חד לפום חורפיה עס״י תר״מ בסוכה ומ״א וט״ז שם ואם אין בו הבנה אין בו חינוך ועמ״א תי״ד ג׳ וזה ראייה למ״ש לעיל דשוטה וקטן אין בו חינוך אבל בג׳ דברים למ״ד מ״ה חייב להפרישם ועי״ד שע״ג באשת כהן מעוברת יע״ש. וחינוך ציצית תפילין לולב צריך לידע להשליך ב׳ ציצית לפניו ויודע לנענע עס״י י״ז: ואף מצות דרבנן אביו מחוייב לחנכו ועמ״א קפ״ו אות ג׳ ובמגילה כו׳ וזמן החינוך מבואר ה׳ או ו׳ שלימות לא פחות ואם אין בר הבנה אף בזה הזמן פטור: אבל ראיתי בלבוש סי׳ תר״מ בה׳ סוכה קטן בן ה׳ ו׳ חייב לחנכו אבל קודם לכן שכרוך אחר אמו והיא פטורה על מי נטול לחנכו משמע שאם היא חייבת במצוה זו מחוייבת אף בפחות ומשמע נמי שאמו מחוייבת לחנך ועמ״א שמ״ג א׳ דאמו אינה מחויבת לחנכו. אם לא שנאמר ואמו פטורה לחנכו קאמר: שוב אנהרינון משמיא לעיינין דברי הר״ן בסוכה פרק הישן הביאו הב״י בתר״מ והעתיקם התי״ט ז״ל פרק שני מ״ח וכתב שם דחינוך אין שוה בראיה שיכול לעלות ובתפילין לשמור ולולב לנענע וציצית כו׳ והם ד״ה סוכה כ״ח ב׳ ד״ה כאן יע״ש: ואמנם מ״ש הר״ן דשמאי הזקן סובר כל שראוי לחינוך עושין ורבנן סכרי כיון שאמו פטורה והם ג״כ דברי הלבוש אמנם בר״ן כתב שאמו פטורה מסוכ״ה והלבוש השמיט תיבת מסוכה י״ל פטורה מחינוך וכמש״ל: ובסי׳ תי״ד קטן הצריך לאמו יוצא בעירוב אמו משמע דמחוייבת בחינוך יע״ש בש״ע: סוף דבר מדברי הר״ן משמע כל שראוי לכך מחויב לחנכו ושמאי הזקן סבר תינוק בן יום א׳ הואיל וראוי לכך ורבנן סברי הואיל ואמו פטורה. ויודע לדבר אביו מלמדו תורה סייעתא לזה אלא כל מידי דבעי עשייה והבנה בזה צריך זמן כל חד לפום חורפיה. ולפ״ז אין ללמוד מסוכה בן ה׳ ו׳ לשאר דוכתין כדאמרן דאם הוא בר חכים בפחות חייב האב לחנכו. ונ״מ טובא כמ״ש בק״פ וס״ג דקטן שהגיע לחינוך מוציא בדרבנן הא לא הגיע לחינוך אין מוציא וברט״ו ס״ג עונין אמן אחר קטן שהגיע לחינוך ועיין לבוש שם מ״ש דאין קטן מוציא גדול וכ״כ בעט״ז בשם לחם רב ומשמע הטעם דהוה תרי דרבנן וקשה מקפ״ו ועמ״א שם: ואי״ה שם יבואר בזה:

יא ועד כמה הם קטנים זכר עד יג״ש שלימות וב״ש ונקיבה יב״ש שלימות וב״ש ואם לא הביאו ב״ש קטנים הם עד שנולדו בהם סימני סריס ולאחר כ׳ שנה ואם לאו קטנים הם עד רוב שנותיהם ומבואר יפה בר״מ ז״ל פרק שני מאישות ושם נאמר דאם נולדו סימני סריס בהגיע עשרים שנה פחות שלשים יום או איילונית הר״ז גדול וגדולה ולהר״א ז״ל שלשים יום בתוך עשרים ושם בהלכה ד׳ רוב שנים ל״ה שנים ויום אחד. ואני מסופק אם שלימות סגי כמו יג״ש ויב״ש או ל״ה אין רוב שנותיו ובעינן יום אחד דוקא: ע״ש בהי״ד סריס אדם שחותכין ביציו וכדומה הגיע ליג״ש הר״ז גדול שאין מביא סימנים לעולם ויראה לי שזה מ״ה דרוב מביאין ב״ש אחר יג״ש ורובא דאורייתא. ולפ״ז היכא. דאיכא חזקה נגד הרוב י״ל מדרבנן מחמירין סמוך כו׳ ועיין אה״ע א׳ ח״מ ג׳ ב״ש ד׳ באביו שקידש אשה לבנו להב״ח שם או מכר וחוזר דאין הולכין בממון אחר הרוב. ואפשר רוב כי הא בטבע אפשר הולכין בממון אחר הרוב ואי״ה בש״ס אבאר זה: ועיין א״ח תרי״ז בש״ע הגיע ליג״ש אע״פ שאין לו ב״ש מפלים דשמא נשרו ובט״ז ה׳ ולבוש דהוה ספיקא ד״ת שמא נשרו וא״כ מצוה ד״ת מחויב מספק ומדרבנן ודאי משום חינוך ונ״מ למ״ד תרי דרבנן אין מוציא חד דרבנן והבן. וראיתי להמ״א כ״ה אות וי״ו רוב שנותיו ל״ו שנה וא״י ל״ה ויום א׳ כמ״ש הי״מ ז״ל. ומ״ש לענין זה דרבנן הא ד״ת לא הא אזלינן בתר רובא וכ״ת דאיכא לברורי בקל אפשר אין זה בקל לבדוק ולבייש אותו ועס״י קצ״ט אות זיי״ן, הביא ראיה מח״מ סי׳ ל״ה ושם להוציא ממון יש חזקה נגדו לכן בעינן לברורי אף ע״י טורח עי״ד א׳ רוב מצויין איכא חזקה בהמה בחיים ובש״ך בשם ראב״ן היכא דמצינו שמרדף אבתריה אין מקומו פה ועמ״ש בפריי בפנים בזה: גם אי נשרו הוה ספיקא ד״ת או דרבנן יבואר עוד בזה אי״ה:

יב הפרש יש {בין} חרש ושוטה לקטן דעדיף מינייהו דבא לכלל חייב א״ח רס״ו ס״ה: וקידושי קטן חצי שנה קודם יג״ש תקינו רבנן או שנה מצוה הוה אבל אין קידושין לקטן מדרבנן דלא תקינו ליה רבנן דבא לכלל דעת ואם אביו קידש לו אשה להב״ח הוה קידושין מדרבנן עיין אה״ע א׳ בח״מ וב״ש: ובי״ד קכ״ז סעיף ג׳ דקטן בר עדות הוא עפ״י תנאים המבוארים שם וח״ש לאו בר עדות כלל אפי׳ מסל״ת לא מהני, להקל ולהחמיר. עיין תוספות פסחים פ״ק האריכו בדין זה ועמ״ש בפריי א״ח תל״ז: ועס״י שמ״ג ס״א בהג״ה קטן שעבר עבירה בקטנותו יע״ש. והנה קטן שהגיע ליג״ש ולא הביא ב״ש הוה ספק עד רוב שנותיו כמ״ש לעיל ובתרי״ז דהוה ספק תורה א״כ כשחטא בדבר שזדונו כרת ושוגג חטאת קבועה ואמר יה״ר המבואר בא״ח סימן א׳ דהיינו יה״ר אם נתחייבתי חטאת כאילו הקרבתי חטאת ועבירה שחייבין עליו קרבן עולה ויורד דהיינו בדלות עוף והוא עני יאמר יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת דחטאת העוף באה על הספק אבל עשיר י״ל עשיר שהקריב קרבן עני אין יוצא ומיהו בקרבן יולדת אין שייך זה דבנים הרי הם כסימנים ועיין תב״ש ופריי א׳ איך תתנהג בקרבן יולדת עתה יע״ש:

יג והנה חש״ו יש להם מעשה ואין להם מחשבה ועתי״ט ספכ״ה דכלים ד״ה ומחשבה ובכל המקומות שרמז שם דעתו דמחשבה דמהני בכ״מ הוא דיבור והרהור לחוד לאו כלום חוץ בעוקצין פ״ג מי״א מהרע״ב שם משמע דהרהור די ועי״ד רע״א ט״ז אות ג׳ בשם הרא״ש כי יש מקומות מהני הרהור ויש מקומות דהרהור לא מהני ובס״ת תפילין וציצית (א״ח י״ח ול״ב) דיאמר בפה מספק הוא יע״ש: ועיין מ״ל פ״ג מהלכות פסולי המוקדשין. ומ״ש תי״ט מקידושין כ״ט י״ל רבותא קאמר דיבור ג״כ לא מהני מיד מעשה ולהגדיל הקושיא דיבור אמאי לא מבטל הרהור יע״ש ועיין חולין י״ב ב׳ תו׳ ד״ה ותיבעי ולרש״י שם דיבור עם מעשה הוה מעשה א״כ (חרש) שדברו בכ״מ שאין מדבר ואין שומע ותני בכמה מקומות ופ״ט דטהרות יש להם מעשה אלם הוא ואין להם מחשבה וי״ל דאשוטה וקטן קאי. ושם בחולין י״ג א׳ מחשבתו נכרת מתוך מעשיו מדרבנן הוא יע״ש. ומ״מ שמעינן דחש״ו אין להם מחשבה לקולא ולחומרא ואפילו קטן ושוטה שדברו לאו כלום הוא אף לחומרא: עד״מ קטן ששחט חולין לשם נחירה דחולין לא בעי כוונה בסתמא הא שלא לשם שחיטה פסול עי״ד כ״א בשם רש״ל ותב״ש שם וציצית שלא בכוונה כשר להר״מ בא״ח י״ד הא שלא לשמן פסול וקטן כה״ג י״ל דכשר להר״מ והדברים ארוכים ולא באתי רק לעורר לב המעיין והמשכיל יוסף לקח:

יד הרביעי הוא סוג נשים השוה הכתוב לעונשין שבתורה אבל עשין מ״ע שהז״ג נשים פטורות ויש מקומות דאיתרבי נשים כמו קידוש היום (והבדלה עא״ח רצ״ו ס״ח) ומ״ע ול״ת בצדה עת״ו קידושין ל״ג א׳ יע״ש. והנה אם נשים מצווין על לאווין שאין בהן מעשה איכא לעיין כי בקרא במדבר ה׳ ו׳ איש או אשה כי יעשו ורש״י קידושין ל״ה א׳ ד״ה לכל עונשין ולאוין עונש מלקות משמע לאו שאין מעשה פטורות ויבמות פ״ד ב׳ ד״ה עונשין לאו וכרת וע״ש ובר״מ פי״ב מעכו״ם ה״ג לא משמע כן וכללא כייל ונקיט חוץ מבל תקיף ותשחית וטומאה ולא הוציא השאר ואלו הוה כן לא הוה שתיק מלפרושי: וכן מ״ע שעז״ג פטורות חוץ חמשה חייבין יע״ש משמע מ״ע שהם בשוא״ת עד״מ עשה תשביתו בי״ד בניסן בחצות ומשמע אף קנתה ועשאה מעש׳ ונ״ט טובא באשה גיורת וכדומה שיש לה חמץ בע״פ אחר שש ומתה דהוה הפקר ואם נאמר דקנסא קניס אף בעשה וכמ״ש בה״פ א״כ יש נ״מ טובא ותפילין דפטרה תורה דהוה קו״ע ומנלן דהכי ועמש״ל לענין השוה הכתוב לעונשין ולהר״מ בחו״מ כפי הבנת הר״א ז״ל דעובר ב״י בע״פ מחצות. ועיין תמורה ב׳ ב׳ מצריך רבויא לאשה ב׳ גירסאות ה״מ שיש מעשה או שוה בכל והנה אין שוה בכל י״ל יליף מתמורה משא״כ לאו שאין מעשה י״ל תמורה מעשה מקרי דיבורים עביד מעשה או שלוקה עכ״פ ודרב יהודה אמר לכל עונשין שבתורה ולאו שאין מעשה אין לוקין אין בכלל: (מ״ש הכ״מ בפ״ה מה׳ ק״פ הכי משמע בפסחים ע״ט ב׳ יע״ש) וביבמות פ״ד ב׳ להזהיר אשה מלא יקחו תיפוק מדר״י אשה עושה איסור כמו איש: ועיין רא״ם פ׳ אחרי (ויקרא י״ח כ״ט) ע״פ ונכרתו הנפשות דכל שאין פעולות שוות צריך קרא א״כ מה פריך יקחו למה לי שם ביבמות הא אין פעולות שוות שהזכר מקדש ואשה מתקדשת ועיין רא״ם שם (ויקרא י״ח ו׳) ובלא״ה צריך קרא על האשה דקרקע עולם היא ולענין יעבור וא״י אשה אין מחוייבת וצריך קרא למיתה ומלקות כה״ג. ולומר דהוה מעשה:

טו עוד אבאר לך כי אמרי׳ השוה הכתוב אשה לאיש היכא שהפרשה נאמרה בלשון זכר אבל היכא דכתיב אי״ש בפרשה צידדו בתוס׳ סוכה כ״ח ב׳ ד״ה השוה די״ל דצריך קרא לרבות אשה והביא כמה ראיות על ה והיכא דכתיב בני ישראל לא ממעטינן אשה ובטומאה בני מיותר אבל גרים ומשוחררים אי ממעטינן מבני ישראל צידדו שם בזה: אבל הרא״ם ז״ל פ׳ אמור אסברה לן דודאי כל היכא דאיכא היקשא דרב יהודה אמר רב השוה כו׳ אית לך לומר בני וה״ה בנות ולכך בטומאה צריך יתורא (דאף שאין שוה בכל ולא יקחו גלוי מילתא יבמות פ״ד ב׳) משא״כ היכא דלית היקשא אמרינן בני ולא בנות ומה״ט ולמדתם בניכם ולא בנותיכם כי האב מצווה וסמיכה מ״ע שהז״ג יע״ש: ועיין א״ח סי׳ י״ד ציצית שתלאן אשה כשירה ואלו להר״מ ז״ל פ״ג מהלכות מעה״ק ה״ח משמע דאין נשים סומכות ממיעוטא דבני ישראל מפיק א״כ אמאי ציצית כשירה בנשים לעשותן ועמ״ש בפריי מזה. ובדברי קדשו של הרא״ם ז״ל יש לדון דכתב סמיכה מ״ע שהז״ג דהיינו תיכף לסמיכה שחיטה חדא דאפשר דרבנן הוא לא ד״ת עיין זבחים ל״ב א׳ מתני איפכא ונ״ג א׳ ובתוס׳ ד״ה איפוך. ועוד מי לא סמוך חצי שעה לאור היום ומתוודה ובשלמים דברי שיר ושבח ועיין מ״מ פ״ג מהלכות מעה״ק הט״ז: גם אניי מסופק אי מדרבנן אין נוהג בכל זמן אי הוה מ״ע שהז״ג ועמ״ש בסי׳ י״ד במ״א מזה:

טז ודע שאני נסתפקתי אם נשים בכלל ערבות וכן גרים עיין רא״ש ברכות כ׳ ב׳ וקידושין ל״ג ונ״מ אי מוציאין אחרים שהם כבר יצאו דבאנשים מטעם ערבות ר״ה כ״ט א׳ ורש״י שם ומ״א א״ח סי׳ קס״ז אות מ״ם ועיין שבת פ״ב א׳ נשים עם בפ״ע וא״ח ש״א אות נ״ד דמש״ה אסורה להכניס תפילין יע״ש: ועיין שו״ת סמא דחיי מא״ח סי׳ י״ג וי״ד הביא מחלוקת תוספות קידושין דף ע׳ ע״ב ורש״י נדה י״ג ע״ב כתבו דגרים לאו בכלל ערבות ובנשים יש מחלוקת בלשון הרא״ש קידושין יע״ש: גם שם הביא אי בדרבנן שייך ערבות ובב״י א״ח תפ״ד מרור דרבנן אע״פ שיצא מוציא יע״ש ומכל הברכות י״ל המצוה ד״ת תו מחייב לברוכי מדרבנן והלל ומגילה יע״ש ובשניהם חייבים י״ל מטעם שליחות אתם בני חיובא והשומע ממי שאין מחויב לאו שליח הוא. והדברים ארוכים:

יז והנה קטן שמוציא גדול בדרבנן אם יצא מוציא דל״ש בכלל ערבות וזה פשוט: ולענין עדות קטן אין נאמן באיסורין כמש״ל ואשה נאמנת באיסורין מוספרה לה עי״ד קכ״ז כע״א כשר מלבד היכא שיש טורח או ספק יש מחמירין עיין פסחים פ״ק הכל נאמנים ובתוס׳ בשם ירושלמי נשים עצלניות: ובי״ד סי׳ פ״ד בש״ך אות ל״ה ובקכ״ז אות למ״ד היכא דאיתחזק איסורא ובידה לא מהימנא בטורח הא לא איתחזק ועיין קכ״ז אי חמץ מקרי איתחזק וצ״ע ואי״ה בה׳ פסח בתל״ו יבואר זה: ונעשים שליח אשה ועבד ושפחה כנענית עח״מ קפ״ח משא״כ קטן אין עושה שליח ולא נעשה שליח. ונשים אסורות בכלאים דלא אמרינן כל שאין בגדילים תעשה לך עת״ו יבמות פ״ק. וק׳ נשים כתרי גברי דמיין ל״ד ואין מצטרפות למנין עת״ו ברכות וא״ח מזה ואי״ה יבואר עוד:

יח הה׳ הוא סוג עבדים כנעניים ושפחות יליף לה לה בג״ש וכדין אשה הוה ע״כ ושפחה לענין מ״ע שהז״ג ובר״מ פ״ג מציצית ה״ט ובא״ח סי׳ י״ז נשים ועבדים פטורים מציצית ועיין מנחות מ״ג א׳ ור״ש פוטר בנשים ולא אמר ועבדים. וי״ל למ״ש התוספות יבמות ד׳ א׳ ד״ה דכתיב דלא תלבש וגדילים דהיקשא עדיף מסמוכים וי״ל היקש כזה דמבואר בכתוב למען תהיה תורת ה׳ בפיך הוקשה כל התורה כו׳ אפשר היקש כזה עדיף מג״ש לכ״ע עיין גיטין פרק השולח משא״כ ג״ש דלה לה מאשה אף אם נאמר דג״ש עדיפא מהיקשא הא הג״ש צריך לכמה דברים וכ״ש אם נאמר היקשא עדיפא סמוכין הוה כהיקשא א״כ נאמר כל שישנו בלא תלבש ועבדים חייבים בציצית ומש״ה לא אמר ר״ש ועבדים ולומר דמי ישראל ממעטינן עבדים ושפחות כמו בזיבה ושאר דברים ועת״ו סוכה כ״ח ב׳ ד״ה לרבות וא״כ ע״כ פסול לעשות ציצית לישראל דממעט מבני ישראל אבל גרים אע״ג דצידדו התוס׳ בסוכה שם אי ממעט גרים מבני ישראל מ״מ בריבויא כל דהו מרבינן להו ומהיקשא דלא תלבש יליף גר לחייב בציצית וממילא כשירים לעשות כי לא מסתבר למעט ובסי׳ י״ד במ״א כ׳ רמזתי בזה לדינא יע״ש. ומ״מ קשה למה כתבו ז״ל דמ״ע שהז״ג ולא מבני ישראל ממעטינן. עיין בית יוסף קנ״ט בא״ח בשם המנהיג אין נוטלין לידים מעכו״ם ועבד דבעי מכח אדם והם אין קרוין אדם: והנה קיי״ל דאף מעכו״ם נוטלין לידים ומ״מ מ״ש עבד אין קרוי אדם צ״ע דלא מצינו כן בפירוש וקברי עבדים מטמאין באהל כשל ישראל. וגם רעהו מקרי לענין משלוח מנות בפורים יצא אי שלח לע״כ ועיין בסימן תרצ״ה במ״א ב׳ אות י״א הביאותי משנה ב״ק פ״ח מ״ג אי יש לע״כ בושת פלוגתא דר״י וחכמים והלכה כחכמים דהוה בכלל אחיך ובסנהדרין פי״א מ״א בגונב חצי עבד וחב״ח דהוה בכלל אחיו יע״ש וכ״ש דהוה בכלל רעהו דבר מצות הוא ועיין רא״ם פרשת משפטים (שמות כ״א כ׳) ע״פ וכי יכה איש דעכו״ם בכלל רעהו וע״כ בכלל רעהו דבר מנות הוא יע״ש: ובה׳ ט״צ פ״ט ה״א עבדים מטמאים בנגעים אע״ג דכתיב אדם וככ״מ שם אלמא כל היכא דכתיב אדם ואחיך ורעהו ממעטינן עכו״ם ולא עבדים הא בני ישראל ממעטנין עבדים ועי״ד סי׳ א׳ בט״ז וש״ך ב׳ ולענין עדות ע״כ וש״כ נאמנות ככל ע״א נאמן באירוסין כמו אשה עי״ד סי׳ א׳ בש״ך ב׳ ותב״ש אות ח״י וקכ״ז בש״ך אות ך׳ עכו״ם אין נאמן יע״ש הא ע״כ מהימן ובתנאי שיהא מוחזק בכשרות דכל ישראל מוחזקים בכשרות מן הסתם לא ע״כ אא״כ מכירין שמוחזק בכשרות וי״ל זה בשחיטה דיש חזקה שבהמה בחייה צריך נגדה חזקת כשרות משא״כ משא״כ מאיסור דלית חזקה י״ל דמהימן אף באין מכירין אותו וי״ל סתמן בכלל ריקים ופוחזים וצ״ע: ועת״ו פסחים ד׳ ב׳ ד״ה הימנוהו דעבד כנעני נאמן על הניקור ושחיטה ובדיקה חמץ דצריך דקדוק גדול וטירחא יתירא אף ע״כ האשם וד״ת לא מהימן ותחומין דרבנן הא ד״ת לא מהימן יע״ש: ואפי׳ חצי עבד וחב״ח יראה דלא הוה בכלל ב״י עת״ו סוכה כ״ח ב׳ ד״ה לרבות: והקפות הראש והזקן ע״כ חייב בהו ער״מ פי״ב מעכו״ם ה״ב וי״ד קפ״א:

תוכן העניינים

פרי מגדים על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה