אור ברסלב
פרי מגדים על אורח חיים סדר והנהגת הנשאל עם השואל

פרי מגדים על אורח חיים· רבי יוסף תאומים

סדר והנהגת הנשאל עם השואל

פתיחה כוללת

פרק א

סדר והנהגות הנשאל עם השואל באו״ה ראשון

א השואל לא יהיה קטן. ולא יפה עושין ששולחין נערים קטנים שלא פתחו פיהם עדיין. חדא שאין נאמנות לקטן באיסור תורה עט״ז י״ד סי׳ א׳ אות ט״ו ופריי שם ובתב״ש שם אות ס״א וס״ב דמירתת מהני מ״מ בעינן קטן חריף שיודע להזהר ואין מוחזק ברוע מעללים וכ״ש לשלוח מכפר לעיר דל״ש כ״כ מרתת ואף בדרבנן יש דיעות אי דוקא בידם עא״ח סי׳ תל״ז ס״ד ובפריי שם ג״כ השאלה משתנית לפי דברי השואל ע״כ יש ליזהר בזה:

ב המ״ץ אם הוא פחות מיג״ש יראה אף חריף ומפולפל אין ראוי להורות ואם הוא יג״ש ולא הביא ב״ש דהוי קטן לענין עדות כמבואר בח״מ ודוכתי טובא אפשר דראוי להורות עח״מ סימן זיי״ן בסמ״ע אות ט׳ ומשמע התם אף בשלשה קטנים כשירין לדון וה״ה שהוראה באו״ה אחד. ושתוי יין עיין סמ״ע שם אות י״א מיקל ביינות שלנו ברביעית אבל שכור לא ועט״ז שם ובתה״ד סי׳ מ״ב צידד בזה וכ׳ דמשמע שאין לחלק ועא״ח צ״ט במ״א א׳ דסעודת שמחה אף יין בתוך המזון אין להורות ודבר המפורש בתורה שהצדוקין מודין בו אין איסור עיין ר״מ ה׳ ביאת מקדש ורוב הוראות שלנו אין צדוקין מודין ע״כ יש ליזהר אף בשאר משקין אם מרגיש בעצמו:

ג הרב יזמין מקום מיוחד כשיראה שמא חמץ יניחם שם ולא יטלטלם בי״ט חק יעקב סי׳ תמ״ו אות ד׳ ומ״ש דרוב הם חומרות א״י מה בכך דמ״מ אסור בהנאה ואין ראוי לכלום וכמו המקדש באיסורי הנאה דרבנן ובא״ר שם ד׳ הראה לשל״א ה׳ וש״ח זיי״ן כ״ז בידו רשאי לילך ולהניח במקום שירצה י״ל זה במוקצה שיש בו צורך משא״כ זה אסור בהנאה ובפריי להלכות פסח כתבנו מזה ובפריי לי״ד סי׳ צ״ד בשפתי דעת אות י״א הארכנו בענין זה ועי״ד רס״ו בסכין של מילה ואף דאין מוקצה לחצי שבת זה בסר המוקצה אח״כ משא״כ כשעדיין מוקצה הוא וא״כ ה״ה בשבת כל השנה בב״ח דאסור בהנאה ישליך מיד כשאומר המורה שאסור ובאיסורי אכילה רשות להניחם במקום שירצה כבשל״א וש״ח. ועצמות שנתפרקו בשבת ומראין לחכם הוי נולד עמ״א ש״ח מ״ט ובתצ״ה זיי״ן ישליך מיד למ״ד נולד אסור בשבת או בי״ט ואם ראוים לכלבים למ״ד נולד מותר כו׳. ועמ״א תמ״ו אות ג׳ וט״ז שם סי׳ תנ״ד ט׳ ומ״א וא״ר ח״י ושכ״ג במ״א י״ד ובפריי לי״ד שם הרבה חידושי דינים שייכים לזה: עסי׳ ש״ח ס״ג ובנולד דחמור ממוקצה צ״ע אי מותר לטלטלו לאיזה מקום שירצה עמ״ש שם אי״ה בש״ח:

ד הרב לא יקח שכר מהוראה מכשירות לבד משום חשדא עי״ד סי׳ י״ח וט״ז אות ט״ו חידוש דין אם אירע הוראה בשחיטה לא יורה (עצמו כמו בכור דאיתחזק איסורא בשי״ב שם אות ד׳. וכ״פ בתב״ש בסימן ח״י: ונדה להורות לעצמו י״ל דלא איתחזק מקרי שדמיה פוסקין עיין קידושין ע״ב קדשה דחזקה העשויה להשתנות בודאי לא הוי חזקה והעד דנאמנת בעצמה כמ״ש בתה״ר גיטין ג׳ ע״א נאמן כו׳ כללא דמלתא חזקה ואין בידו אסור להורות לעצמו. ואני מסופק באיסורי דרבנן ביש חזקה אי מותר להורות לעצמו ודע איתחזק איסורא ויאיקבע איסורא משמע חדא הוא והנה בריש האשה רבה בעיא דלא איפשט׳ ע״א נגד חזקה ואין בידו ובדרבנן ספיקו לקולא וי״ל ה״ה להורות לעצמו כה״ג בדרבנן שרי עיין ר״ש ספ״ב דנגעים מ״ש מילתא:

מריש הוה קשיא ליה איך נאמן המורה ביחיד באו״ה כה״ג בחזקה ואין בידו ומ״ש מעדות דחיישינן שמא ישקר ונגד חזקה דאין חוטא ולא לו יש חזקה דאיסורא ה״ה בהוראה ובשי״ב בבכור מומחה יחיד מורה לאחרים נגד חזקה וכ״ת בע״א מדרבנן הוא ומ״ה ודאי מהימן והם אמרו בהוראה מהימן דא״כ למה פסקו בעי׳ לחומרא הא כל תיקו בדרבנן לקולא. וכ״ת כתי׳ הב׳ במרדכי ריש חולין דמוחזק בכשרות נאמן תריץ לי ההוא די״ד קכ״ז בש״ך אות כ״ג (עמ״ש בפריי שם סימן א׳ בחש״ו ששחטו ואחד רואה) וניחא לי דלעולם בעי, מדרבנן ופסקו לחומרא דיש בו לתא ד״ת כמו גבינות עכו״ם דא״א ספיקו לקולא עש״ך י״ד בסי׳ ק״י בש״ך בקיצור ס״ס דין י״ח. ועדיין צ״ע:

ה חכם שאסר אין חבירו רשאי להסיר עי״ד סימן רמ״ב בש״ך בקיצור הנהגות או״ה אות א׳ ועכ״פ צריך להודיע לשני ואם בערב שבת קודם ביה״ש שאל לחכם ואסרו ואחר ביה״ש חזי וראה שטעה בדין מפורש או שבא חכם אחר והתירו י״ל דהוי מוקצה כיון שסמך ע״ד חכם שאסר ועא״ח תצ״ח בט״ז ט׳ ועמ״ש בפריי לי״ד סי׳ צ״ט בש״ך אות י״א הביאותיו לעיל אות ג׳:

ו הוראה בלי שיאמר הטעם קודם שיברך ברכת התורה מותר א״ח סימן מ״ז ס״ד וסי׳ פ״ה ס״ב ובמרחץ אסור אם לא לאפרושי מאיסורא עי״ד שפ״ד סעיף ׳ אבל יכול לפסוק או״ה אם אין אחר אלא הוא:

ז לברר הוראתו יכול לטעום מידי ממה שהורה מי״ד סימן רמ״ו סכ״א ולוקח דבר מועט לטעום יע״ש ולטעום בלשונו אימתי מותר בדבר אסור עי״ד סי׳ ס״ב בש״ך אות ד׳ בטעימת הכבד דמותר יע״ש ובפריי שם וצ״ח בט״ז אות א׳ וצ״ל סי׳ מ״ז ומ״ח במאכלות אסורות בעינן טעימה לבלוע כמ״ש שם ומש״ה אף באיסור דרבנן א״א למטעם ישראל האידנא ואקפילא לא סמכינן האידנא הא דהיתרא סמכינן האידנא עש״ך י״ד צ״ח ה׳ וא״כ המורה שטועה להתיר לנודר וצריך לבלוע קצת ואיך יעשה עם הברכה עיין א״ח סי׳ ר״י במ״א אות וי״ו ואות יו״ד דהכי נמי טועה לידע ע״כ או יבלע רביעית או יברך על דבר אחר תחלה דמ״מ נהנה הוא:

ח הרב או המ״ץ ראוי לפרסם הוראותיו כשפעם מיקל וטעם מחמיר בהפ״מ או צורך אורחים יע״ש וכדומה לזה. עמ״ש בפריי לי״ד בהנהגות או״ה אות ה׳ דברים מועילים:

ט שם כתבנו כל היכא דהרב אומר וכן עיקר תו אין לצרף דעת המחבר ולעשות ממנו ס״ס במקום שכותב וכן המנהג משמע דעתו רק להחמיר ומ״מ אפשר שיצרף דעת המקילין לס״ס וכ״ש היכא דמתיר בה״מ שיש לצרף דעת המתיר יע״ש בזה:

י המורה אם יראה שדבר תימה בעיני העולם למה הורה כן יודיע להם ובפרט כשמתיר בע״ש או לכבוד אורחים ובה״מ ופעם אוסר יודיע להם למה פעם אוסר ופעם מתיר כמבואר בפוסקים:

יא חקירות דאיזו שעה.

יחקור המורה בערב פסח באיזו שעה נעשה התערובות בד׳ מותר באכילה ובה׳ אסור באכילה ובו׳ אסור בהנאה מדרבנן וכו׳ אסור באכילה והנאה מ״ה ושעות מונין כמבואר בסי׳ תמ״ג. ואם הוא הפ״מ יש לסמוך אדעה שנייה שם במ״א ג׳:

יב כל זמן שאסור מדרבנן אמרינן ספק דרבנן לקולא כמבואר ואומרים ג״כ שאני אומר בהן אפילו בפחות מרוב עש״ך י״ד קי״א אות ג׳ וכן נוקשה בפסח למ״ד בס׳ אומרים שאני אומר ואפשר אף למ״ד במשהו הואיל דרבנן הוא ובע״פ משבע עד הלילה אומרים שאני אומר דבס׳ הוא והיינו היכא דשיעורא דרבנן דחמץ ומצה שוין בשמא (דלי״א הוה דשיל״מ) ואפשר שוין בטעמא מקרי כמו כבד ובשר בי״ד צ״ח עפר״ח שם דחילוק טעם משהו אינו משוה לאינו מינו ולא טכ״ע כזה ד״ת ה״ה אפשר חמץ ומצה. גם יצויר בנוקשה וכאמור בזה:

יג נוקשה בשעה ה״ו פחות מס׳ עסי׳ תמ״ג ובפריי שם ובעולת שבת וח״י כתבו בפשיטות דאסור בה׳ באכילה ובשש בהנאה ולדידי צ״ע דלדידן נוקשה תוך הפסח דרבנן י״ל דהוי גזירה לגזירה ואי״ה בפנים יבואר זה:

יד דבר ידוע דע״פ עד הלילה שוה חמץ לשאר איסורין זולת מין במינו י״א דהוי דשיל״מ עמ״א סימן תמ״ג אות מ״ה ושם ביארתיו. וחנ״נ אומרים בו כבשאר איסורים ואפילו בדשיל״ע הוכחנו בפריי לי״ד אם נתערב פחות מס׳ אומרים חנ״נ בו וה״ה בשעה ה״ו אומרים כן דאף בדרבנן חנ״נ כמ״ש בי״ד ובד׳ עדיין כולו היתר רשאי להוסיף אם נתערב בה״ו פחות מס׳ אי שרי להוסיף עיי״ד צ״ט בט״ז י״ב וא״ח תרע״ז אות ד׳ בדרבנן מוסיף להמחבר ואפשר בתרי דרבנן שדומין במינו פחות מס׳ אפשר דמודה הר״ב דרשאי להוסיף ועמ״א תרע״ז אות י״ב דשיל״מ כו׳ א״כ י״ל בחמץ ג״כ והמורה יחקור בזה כפי׳ דעתו הרחבה ובתנאי שלא נ״נ כמו לח בלח ובה״מ עי״ד צ״ט:

טו לענין משבע עד הלילה בפחות מששים ונרגש הטעם אי שרי למכור חוץ מדמי איסור שבו עי״ד ש״ך ק״י אות ב׳ ואף נתערב לח בלח חקרו בפתיחה לי״ד צ״ח דל״ד ליי״נ החמירו ובחמץ בפסח החמירו לאסור במשהו בהנאה ולזרוק הכל כמ״ש בתמ״ז סעיף יו״ד הר״ב שם לא בע״פ: ונוקשה בשעה שביעית ובתוך הפסח וחמץ גמור בששית להש״ך בי״ד קל״ט אות ט׳ יבש באינו מינו בטל ברוב יע״ש בזה:

טז יחקור הרב ביה״ש ע״פ כי יש ספק דשמא דוקא בפסח גופא החמירו במשהו כרת הא ביה״ש ספק לא וכ״ש אם קבל עליו תוספת י״ט בעוד יום דאין אוסר במשהו לזה ס״ס ג״כ שמא הלכה כשאלתות דבס׳ ושמא יום הוא והמורה יעיין בזה:

יז בדין חצי שיעור בערב פסח עד הלילה י״א מ״ה מותר רק מדרבנן עיין משנה למלך פ״א מחמץ ומצה ה״ז וברלב״ח סימן יו״ד זיי״ן (במ״ל נרשם בטעות) כתב דאפשר מדרבנן וא״כ חתיכה חצי שיעור שיש בה ספק או מצה או חמץ יש בו להקל לדידיה בע״פ עד הלילה דספק דרבנן לקולא ואף על פי כן אם נתערב באינו מינו בלח טכ״ע ד״ת ומה בכך שהותר תחלה וגם רוב הפוסקים סוברים ח״ש בע״פ אסור מ״ה עיין מ״מ שם ולפי דברי רלב״ח שם:

דין חדש יש בחמץ דבשאר איסורין ח״ש שבועה חלה עליו כבסי׳ רל״ח בי״ד ס״ד כתו׳ דשבועות כ״ג ב׳ ד״ה דמוקי דלית עשה כי אם איסור תורה מכל חלב ואלו חמץ ושור הנסקל דכתיב בהו לא יאכל (בציר״י) דתלה התורה בנאכל אף כל שהוא אסור באכילה ולאו אית ביה והא דלא לקי י״ל הלכתא גרעי׳ ממלקות או כמ״ש הוא ז״ל דמ״מ עיקר קרא לאו להכי אתא) וכ״ש אם נאמר דנהנה מקרי אית ביה לאו א״כ אין שבועה חלה עליו ונ״מ לפסולי עדות. ולפי מה דברירנא בפריי לי״ד דאיסורין מבטלין זא״ז באין שווין בטעמן ובשמן בעינן הא שווין בשמן אף שאין שווין בטעמן אסור מדרבנן עכ״פ (וכדבעינן למימר לקמן אי״ה בס״ס מזה) א״כ נ״מ בזה גם לענין זה. והדברים ארוכים והמורה יחקור כפי רוחב בינתו ושכלו:

יח עוד יחקור המורה האוכל חמץ מזיד בע״פ באיזו שעה הוא דבה׳ אין לוקה מכות מרדות עיין לח״מ פ״א מחו״מ הלכה יו״ד ואפשר נהנה בשעה ששית נמי אין לוקה מ״מ דלא עדיף משבע דאין לוקה מ״ה ה״ה כאן ולפי מה דכתבנו בש״ה בכלל מכות מרדות דכל שאין לוקה מ״מ אין בו פיסול עדות מדרבנן כמו שמוכיחין דברי הר״מ ז״ל פ״י מהלכות עדות היה החיוב שבה מדבריהם א״כ יש לעיין בזה:

יט הא דכתבנו באות י״ו ביה״ש יש ספק יש לעיין ביה״ש של שביעי של פסח בארן ישראל אם נתערב חמץ במשהו אי אומרים בו ספיקא דרבנן לקולא שמא לילה ושמא הלכה כשאלתות עמ״א א״ח סימן שמ״ב ותקס״ב י״ל דאיקבע איסורא ואף בדרבנן ספיקו לחומרא יע״ש ומיהו היכא דאיכא ס״ס בדרבנן אף במקום חזקה י״ל לקולא כמ״ש בפריי לי״ד ק״י יע״ש והדברים ארוכים:

כ גם יש לעיין בקנה חמץ ביה״ש בא״י בזיי״ן ולאחר הפסח אי קניס ר״ש בספק ב״י או דוקא בודאי ב״י ולמ״ד ספק מ״ה כודאי אלא שאין לוקין עליו א״כ אסור כשקנה ביה״ש של יום זיי״ן פסח בארץ ישראל ולמ״ד ספק מדרבנן י״ל דשרי ועמ״א שמ״ב די״ל דאיקבע איסורא ולכ״ע מ״ה אסור ואם למ״ד בתמ״ט ספק חמץ שעבר עליו הפסח שרי ל״ד לכאן דאסור מודאי איסור תורה ואי״ה בפנים יבואר:

כא יחקור עוד בשביעי של פסח ביה״ש שנתחמץ בע״י בשביעי תבשיל ויום אחרון של פסח לבני הגולה בש״ק ולבני ארץ ישראל רשאים לאכול חמץ ביום שבת קודש אי הוי מוקצה הואיל ואיתקצי ביה״ש או לאו הנה מותר הוא להם דמוקצה לשעבר לא אמרינן גם הוא עדיף מגמרו בידי אדם דשרי דביום ח׳ ממילא מותר ולא מקצי דעתיה מיניה כ״א דבר דספק הוא או בידי שמים כגרוגרות וצמוקין. ואפילו יצויר שבזיי״ן אסור מ״ה פחות מכזית נתערב באינו מינו פחות מששים וביום טוב אין לשרוף ובשבת אי חוזר להיתרו לי״א כן הואיל ולא עבר ב״י עמ״א תמ״ז ואות מ״ב ומ״ה ובד״ת אפשר אמרינן מוקצה לשעבר ועם זה יש ליישב מ״ש מהרש״א ז״ל ביצה וי״ו א׳ בעגל שכלו יום ח׳ בי״ט אסור כי סובר דמ״ה אסור (ובחדושינו ביצה ו׳ וד׳ א׳ בתו׳ ד״ה נימא הארכנו בזה במ״ש הר״ן ראיה מלגין ולומר דסובר מהרש״א ז״ל דבעינן זיי״ן מעל״ע שלימין כמ״ש בפריי לי״ד סימן ט״ו כבר הגהתי שם גם דוחק לומר דסובר מ״ה הוא ואי״ה בתצ״ח יבואר זה ועיין חמד משה שם) עדיין כאן עדיף מגמרו בידי אדם וכדאמרן אי״ה בפנים יבואר זה:

כב חקירות דאיזו יום. מבואר בש״ע תס״ז ס״י דיום טוב אחרון ח׳ של פסח במשהו או נטל״פ וכדומה מקילין לשהות אבל בפחות מששים אסור בשהייה עמ״א שם י״ד ואם עבר ושהה בח׳ אסור לאחר הפסח עיין טור תמ״ח המקבל דורון ואי״ה בפנים יבואר אע״ג דלא עבר עב״י רק מדרבנן החמירו בזה. ומ״מ ח׳ של פסח קיל מע״פ משבע עד הלילה דמדרבנן הוא וב׳ כפות ותחב א׳ וא״י אומר שאני אומר בדרבנן בזיי״ן של פסח יש דיעות אי מותר לשהותו עיין בפנים:

כג בע״פ משבע עד הלילה וח׳ של פסח דנט״ל מותר לשהותו עכ״פ בח׳ אם תחב כף חמץ לתבשיל שנשתמש חמץ בו ביום יחקור כל החקירות כמו בשאר איסורין במה ששימש אם בכ״ר או כ״ש וכדבעינן למימר לקמן אי״ה בס״ס גם תוך הפסח בכף חדש ששימש פ״א חמץ ונתחב לתבשיל פסח יחקור כל החקירות הנ״ל למאן דס״ל כלי שני אין אוסר דיעבד בפסח:

כד יחקור עוד אם נשתהה יב״ח לדעת הח״צ ז״ל בתשובה סי׳ ע״ה יע״ש ועכ״פ לשהות או בהנאה יש להקל וכדאי הוא ז״ל לסמוך עליו בשעת הדחק ואף דבשו״ת הרשב״א סימן תקע״ה משמע דוקא יין מהני יישון שכלה הלחלוחית לא בשאר איסור הביאו הב״י בה׳ יי״נ קכ״ד ובפריי לי״ד ק״ג ביארתיו יש לסמוך בה״מ או עכ״פ לשהות או להתיר בהנאה כה״ב:

כה אם לחקור הכף אם הוא של היתר או של עכו״ם או מבשר לחלב כי הנה בט״ז תמ״ז א׳ הביא טעם הר״מ ז״ל דחמץ דשיל״מ (בפנים יבואר זה ועי״ד סימן ק״ב) ורא״ש דלא בדילי וא״כ להר״מ כיון שיש בלא״ה איסור בב״ח או של עכו״ם לא הוי דשיל״מ דלאחר י״ט נמי מטעם ביטול הוא דמותר אמנם למ״ש הצ״צ סימן ס״ט דשיל״מ אף דרביע עליה איסור אחר כל מה דאפשר כו׳ לא מהני זה ובפריי לי״ד כתבנו שיש לדון בדבר בסימן ק״ב ובט״ז שם אות י״ג בשם רש״ל דהעיקר כרמב״ם וא״כ סניף מיהת הוי בהנאה כמ״ש רמ״א בתשובה היכא שיש הרבה צדדים הסומך על השאלתות כו׳ הביאו המ״א תס״ז ל״ג וח״י בתמ״ז ועיין בפנים ואין איסור חע״א כולל הוי ועוד לענין איסורין י״ל כמ״ש ביבמות נ״מ לקוברו בין רשעים גמורים ולענין חייב ב׳ הוא דנ״מ ובשו״ת צ״צ שם משמע דגם באיסורין אין איסור חע״א ובפריי לי״ד הארכנו בזה אין מקומו פה:

כו יחקור בענין תרי משהו האמור בט״ז סימן תס״ז אות י״ז ושם הראיתי פנים להוראה זו בי״ד צ״ג יע״ש ובא״ר אי בכף שייך תרי משהו יע״ש עפ״י תנאים המבוארים בפנים בזה:

כז יחקור אם תחבו כף לקדירה ואח״כ לאחרת ונמצא בראשונה חטה אם טלטלוה הראשונה ממקומה או לאו כי ממקום למקום לא מחזקינן וניצולת השניה ואם אף בפחות מס׳ אמרינן כאן נמצא וכאן היתה עיין בפנים תס״ז ובפריי לי״ד סימן ק״ה בדין ספק כבוש יע״ש:

כח ישאל עוד אם לא טלטלוה הקדירה הראשונה לאחר שהתחיל להרתיח דאז אם נתחב כף לשם ומשם לשניה שרי׳ השניה באפשר דהוי ס״ס שמא אח״כ נפלה לראשונה החטה ושמא בעוד שרותחת אינה מחמיצה עמ״א סי׳ תנ״ד אות ד׳ דחליטה בזה״ז מידי ספיקא לא נפקא משא״כ אם לא טלטלוה מחזיקין מזמן לזמן ואוקמי׳ אחזקה דהשתא כיון דחזקה מעיקרא לא ברירא כ״כ דדרך להמצא גרעין חטה וכדומה במים ותבשיל ובפנים בתמ״ז הארכנו בזה במ״א אות כ״א. אלא דא״כ גם אם טלטלוה קודם ליכא ס״ס אם נאמר דמחזיקין כודאי מזמן לזמן כה״ג ויש לעיין בס״ס במקום חזקה אף מאן דמחמיר באיסור תורה מ״מ בדרבנן לקולא דסמוך וה״ל פלגא כו׳ בלא חזקה ולקולא ואף בחמץ נראה בסה״ז דאין להקל בחד ספק בדרבנן מ״מ כה״ג י״ל בה״מ ועכ״פ אולי יועיל בשהייה והנאה:

כט בחטה הנמצאת ישאל עוד אם הוא גרעין ממש או סובין ומורסן עמ״א תנ״ד א׳ לספק יחשב ועכ״פ בהצטרף עוד ספק אולי יועיל קליפה שקורין שפרייא״ר אין מחמיץ ובשיבולת שועל שקורין האבי״ר עפ״י הרוב נמצא שפרייא״ר וסבורים שהוא סובין ומורסן כי המוץ שלו הם כל גרעין בפ״ע לא כחטה ושיפון ושעורה כידוע וא״כ שפרייא״ר ודאי אין מחמיץ:

ל בענין מי פירות שאין מחמיץ יחקור הרב או המ״ץ כפי המבואר בתס״ב ומ״א ומי דבש וכדומה ושם צידדנו לענין הנאה ושהייה במשהו יש להקל יע״ש ומעתה צריך להתבונן בשו״ת מור״ם לובלין ז״ל ע״ח הובא במ״א תס״ז ול״ב בכרוב שבחבית חטה אוסר וכן דגים מלוחים והא מי פירות הם ובכרוב י״ל שמלאוהו עם מים ובלא מים שרי בצירן אם כן תריץ לי ההוא דדגים שם במ״א ואם נאמר דמלח הוי מים א״כ צריך המורה לשאול אם נמלח במלח שחופרין או מלח שלנו כבסי׳ תמ״ב במ״א זיי״ן ובריש הסי׳ דמשקה חריף אין מחמיץ ולא חיישינן שמא נתחמצה החטה מקודם כמבואר שם דחטה בדבש ויין שרי ואי״ה בפנים יבואר זה:

לא חטה שלא נתבקע בתס״ז ס״ט דאוסרין הכל אף בהנאה ועח״י שם מיקל קצת ובע״פ עד הלילה או בי״ט אחרון צ״ע בזה כי אפשר בפסח מחמירין משום חומרא דכרת ומיהו המעיין שם הטעם דשיל״מ או חסרון ידיעה אין להקל ובהנאה אפשר לסמוך בע״פ עד הלילה ואי״ה בפנים יבואר עוד:

לב לא כל הגרעינין מחמיצין כ״א חמשה מיני דגן ואף הם אם נמצאו בזפק עוף שעורין מידי ספיקא לא נפקא שמא מעוכלין הם ובהצטרף עוד ספק מותר כבסי׳ תמ״ז. עמ״א שם כ״ה לענין סובין ומורסן כה״ג בנמצאת בזפק עוף יבואר בפנים אי״ה:

לג בי״ט אחרון של פסח או בע״פ עד הלילה יצויר דמליחה וצלייה חמור מבישול דבטל בס׳ בע״פ באכילה וי״ט אחרון מותר בשהיה בששיים ובצלייה אוסר כדי נטילה מדינא ולחומרא אוסר הכל באין ה״מ אם כן בכ״נ אין ששים אסור ובתבשיל עם רוטב מוליך בכולו ויש ששים:

לד יחקור המורה בענין קדירות לאחר הפסח שבשלו בהם חמץ תוך הפסח אם בשלו חמץ בעין של ישראל ובלעו מחמץ בעין אפ״ה לאחר הפסח אם לבשל בהם שרי ואם הוא תוך מעל״ע אסור התבשיל והקדירה אם נחשת ומתכות צריך הגעלה דנט״ל לכתחלה אסור ואם של חרס הוי דיעבד וגזירה שאב״י אטו ב״י לא שייך כה״ג דהאידנא היתרא הוא כמ״ש מ״א בתה״א קכ״ז ב׳ ובפריי לי״ד ק״ג כתבנו מזה ובא״ח שי״ח במ״א א׳ קדירה שבשלו בשבת דאסורה יבואר שם אי״ה ולפ״ז קנקן חרס שבלע בפסח יי״ש בעין אסור לאחר הפסח דיי״ש לא מהני נט״ל דמושבח הוא ודוקא הבלע של קודם הפסח אין בו איסור דלא יראה ולא ימצא משא״כ הבלע בדופני הכלי משא״כ נבלע חמץ בעין תון הפסח וכאמור ועיין בפנים סימן תע״ב בט״ז ד׳ ובמ״א תמ״ז כ״ה ובתנ״א בט״ז אות כ״ז דאם נתבשל באפר עד שנסתלק הריח יש להגעילו ואי״ה שם יבואר:

לה אם בשלו אחר הפסח בקדירה שבלעה חמץ בעין בפסח תוך מעל״ע אסור התבשיל דאין בקדירה ששים נגד כל דופני הקדירה ולא ידעינן כמה בלע וא״א ספק דרבנן להקל כה״ג בחסרון ידיעה וכ״א ישער כפי דעתו כמבואר בי״ד ומיהו למ״ש המ״א בתמ״ז אות מ״ד למ״ד חמץ לאחר הפסח בטל בפחות מששים כל שיש רוב ודאי יש רוב בתבשיל נגד דופני הקדירה ועיין בפנים ואי״ה שם יבואר:

לו בסכין חמץ שחתכו דבר צונן בפסח מבואר בתמ״ז במ״א ל״ז ול״ח ובצל ד״ח בסכין שמשתמשין בחמין אסור וה״ה חתך בו רותח דאגב דוחקא בולע בכולו אף חמץ כחוש עי״ד סי׳ ס״ד בש״ך אות כ״ו וצ״ו אות יו״ד. ובאות י״א זנבותיהן של שומים ובצלים לא חריפי ולא בלעי כ״א כ״ק וחמץ שוה בזה לשאר איסורים:

לז עצה טובה לשפוך המוהל והציר בכל יום מהבשר שאם נמצא חטה דינו כמליחה גם במליחה מועטת יש לצדד ואלו בציר כבוש כמבושל כבסי׳ תס״ז סעיף י״ד במ״א ל״ב וט״ז כ׳. גם לחתוך העופות לשנים ממש ולעיין קודם מליחה תוך הפסח אי לא יש גרגיר חטה וכדומה ואף בשאר ימות השנה משום מליחה כמ״ש בפריי סי׳ ס״ט כ״ש בפסח ולבשל כל הקורקבנים קודם פסח עד הלילה כי מצוי בהם גרגירים וכן עור הצואר לבדוק כי אז בששים:

לח וכללא הוא כל שבשאר איסורין א״צ ששים ה״ה חמץ שוה להם אף תוך הפסח כבסי׳ תמ״ז ס״א ומליחה קיל משאר איסורים כבסי׳ תס״ז סי״ד וי״ד ק״ה סעיף ט׳ ובש״ך אות ל״ז ובפריי שם בסימן ק״ה יע״ש מעתה צריך המורה לעיין בכל זה וכדכתיבנא כאן:

לט ההפרש בין מליחה לצלייה כתבנו שם בפריי למ״ד בש״ך אות ל״ח וע׳ סי׳ כ״ב אות יו״ד בי״ד בש״ך שם אי אמרינן במליחה חנ״נ ובפריי שם ונ״מ בע״פ עד הלילה: ובי״ט ח׳ של פסח חתיכה שנאסרה פחות מששים מחמץ ונתבשלה עם אחרות ואין ששים נגד החתיכה אף א״ת חנ״נ מותר להשהות התבשיל האחר עמ״א תס״ז י״ד דהוי ג״כ תרי דרבנן חנ״נ בשאר איסורין דרבנן והוא פשוט. והעד בנה״ך בי״ד סימן צ״ב עמ״ש בט״ז ט״ז תרי משהו מדלא כתבו הפוסקים זה בחמ״פ ואכתי הא נ״מ ש״מ כדאמרן ועיין בפנים ואי״ה שם יבואר. ובלא״ה טעות הוא דמ״מ משהו חמץ מותר להשהות ושאר איסורים אין בשהייה איסורא:

מ ורימזלי״ך שקורין חרימז״ל ממצה מפוררת מטוגן בשומן או מבשלים במים יש לחקור ז׳ חקירות: א׳ לענין המוציא עמ״א סי׳ קס״ח אות כ״ח. ב׳ אי בעי נט״י בסימן קכ״ח ס״ב וסעיף ג׳. ג׳ אי חטה מחמיץ בהו במטוגן בשומן הואיל ויש בה מלח כתבתיו לעיל. ד׳ אם נמצא כגרעין באמצע חרעמזי״ל ונתנו בקערה עם שאר תבשילים ועירה עליהם רוטב אי אמרינן עירוי כ״ק ולא בא עד הגרעין והיינו באם נאמר דמעט מלח אין מחמיץ בו א״ד הואיל ומחובר מחלקים דקים ל״ש זה ועי״ד צ״ה בש״ך ך׳ עירוי מפליט ומבליע בלא נפסק הקילוח לאכול ולא כלי והחמיר׳ שם וכ״ש למאן דמצדד בכלי שני כבסי׳ תמ״ז במ״א אות ט׳ ותס״ז בלח לצונן יע״ש: ה׳ אם מטבל החרעמזי״ל במלח שלנו שנמס אף פחות מכזית י״ל דטיבולו במשקה כי מלח מים הוא כבסי׳ ק״ס סי״ב ועיין ר״מ הט״א פ״ב הי״ד דבעינן ראוין לאדם ומי מלח אין ראוין לאדם: וי״ו אם נטגן חריזמ״ל בשומן בכלי חולב ב״י אם נאסר בהנאה דלא הוי דרך בישול וכדבעינן למימר אי״ה לקמן בסדר שני בזה:

פרק ב

סדר שני

א בענין תחיבת הכף חולב לקדירה בשר או להיפך או כף טריפה לכשר. יחקור אותו אם היה הכף בן יומו ובמה שימשו כי אין נקרא בן יומו אלא ששימשו בכלי ראשון לא מכלי שני ולא ע״י עירוי דאו אין צריך ששים כ״א נגד קליפת הכף כידוע: וכף טריפה אף שימשו רק מים תוך מעת לעת חנ״נ וצריך מעת לעת מחימום המים משא״כ כף חולב א״צ מעל״ע כ״א מבישול החלב ובשר כמבואר בי״ד בזה:

ב יחקור עוד כמה היה חלב וחמאה בקדירה עד״מ אם היה תבשיל בקדירה חולבת ירקות וכדומה ומעט חמאה בתוכה ותחבו כף לשם ומשם לבשר א״צ לשער כ״א לפי החשבון כבסי׳ צ״ב בט״ז כ״ד ופריי שם איו המדומע מדמע אלא לפי החשבון בהיתר ולא חיישינן שמא הכף בלע רק מחמאה ועא״ח תס״ז בט״ז אות י״ז בתרי משהו ושם כתבנו מזה ואם יש ס׳ בתבשיל א׳ נגד החמאה אז א״צ בתבשיל בשר אחר כך ס׳ נגד חלק המעט ג״כ דשומן וחמאה לאו לטעמיה עבידי כבסי׳ צ״ח בט״ז י״א:

ג וכן בקדירה חולבת בשלו תוך מעל״ע בשר יחקור במה שימשו בה וע״י עירוי לבד כשר הבשר כפי דעתי כבסי׳ קל״ז בש״ך אות ט׳ שיש בתבשיל ס׳ נגד קליפת הכלי לבד קערה שרחבה ואינה גבוהה ליכא ס׳ נגד קליפתה כבסי׳ ס״ט בש״ך אות ס״ה ובפריי סימן פ״ז כתבנו שם מזה:

ד ואם שימשו תוך מעל״ע בכבישה שהיה עומד בה חלב מעל״ע ולאחר שהורק החלב בשלו בשר תוך מעל״ע משערין בכולו ובפריי ק״ה בט״ז א׳ ביארתיו בעזה״י ד׳ חילוקי כלים כ״ח וכ״ח גלייזרט ועץ ומתכות ושיש מחלוקת בשל מתכות אם בולע בכולו כבוש ועסי׳ ס״ח בש״ך ל״ג בעירוי ומ״מ בכבוש בכלי מתכות מידי ספיקא לא נפקא ובאיסור דרבנן יש לצדד בזה ובה״מ או ערב שבת והמורה ידין כפי דעתו ושם נתבאר כבישה ע״י ציר וחומץ בכלי וכלי זכוכית:

ה מעשה אירע הביאו לעכו״ם בבית ישראל מאכל עם רוטב אם בכלי ואכל ואחר כך לקחו הקדירה והדיחו וחממו מים ונתנו ממים לכמה קדירות רוטב עם בשר ואחר כך בשלו בקדירה ההיא לאקשי״ן וערב שבת היה וה״מ התרתי הקדירות של רוטב ואסרתי הלאקשי״ן כי חקרתי שהקדירה לא בשלו בה כ״א שעירו מכ״ר המאכל לקדירה וע״י עירוי רק כ״ק ויש במים ס׳ נגד הקליפה כמ״ש באות ג׳ ולחוש שמא נשתמש היום בכ״ר סתם כ״ע אב״י מס״ס ה״ה זה אף שראינו ששימשו ע״י עירוי לא נחזק איסור ששימשו בכ״ר. ועוד אף אירע בקערה כה״ג דלית ס׳ נגד הקליפה כמש״ל מ״מ קיי״ל בצ״ב בש״ך וט״ז י״ד ט״ו דלת בלח בה״מ בשאר איסורין לא נ״נ וכאן הפליטה מקדירה למים לח בלח וכשנתערב ברוטב חזר להיתרו כי עכ״פ שלשים יש במים נגד דופן הקדירה ואין המדמע אלא לפי חשבון (בה״מ יע״ש) ויש ברוטב ס׳ נגד זה. וכ״ת דשמא שימשו מחלב תוך מעל״ע ובב״ח לח בלח נ״נ זה אינו חדא דסתם כ״ע אב״י ועוד בשר טריפה עם חלב י״א דלא נ״נ מ״ה ועוד דבמים עכ״פ ל״ש בב״ח ועכ״פ בה״מ יש להתיר ועש״ך צ״ד כ״ב וק״ג י״ח משא״כ הלאקשין שבשלו בקדירה ההיא לא רציתי להתיר מטעם עירוי כ״ק ויש ס׳ בלאקשי״ן נגדו מה״ט לחוד לא רציתי להתיר כי כמו דסתם כ״ע אב״י מס״ס כן יש ס״ס קצ״ת לחומרא שמא שימשו היום בכ״ר ושמא כלי שני וכ״ש עירוי מבליע בכולו עסי׳ ק״ה בט״ז ד׳ ולא היה ה״מ בלאקשי״ן כ״כ לכן אסרתי והתרתי הקדירות של רוטב של כמה ב״ב וה״מ וצורך ע״ש:

ו יחקור על כל הדברים שאין נבלעים בכלי כ״א כדי קליפה כמו מליחה להבליעה בכלי כ״ק כבסי׳ צ״א בש״ך אות ח״י ובסימן ס״ט סעיף ט״ז ובט״ז וש״ך ל״ט וס״ד ובכבוש בציר וכדומה עמ״ש בק״ה מזה ואפילו ע״י הרבה עיראות אם אב״י די בקליפה כמו טעליר ובהרבה עיראות ביום א׳ עיין באו״ה ופריי לי״ד י״א דבלע בכולו:

ז ישאל עוד אם שימשו בכ״ר בשר או חלב אם היה יס״ב כי אין יס״ב כצונן יחשב או בכלי שני ביס״ב בה״מ יש להתיר עט״ז ק״ה אות ד׳ ובש״ך שם ומ״ש בפריי שם:

ח יחקור עוד אם התבשיל הראשון אין נט״ל בתבשיל זה עד״מ בשלו בשר נבילה בכ״ר עם מים היום ותחבו כף בו ואח״כ תחבו הכף לתבשיל דבש בכ״ר כבסימן ק״נ ס״ד בט״ז וש״ך אות זיין וי״ד ואע״ג דמים נ״נ לדידן מ״מ אין הנאסר יותר מאוסר כבסימן ק״ו סי״ד בש״ך מ״ו ובט״ז למ״ד יע״ש ואף למ״ד נט״ל משהו הוי לענין חמץ ל״ד לכאן ובפריי דברנו מזה:

ט ישאל עוד לדינים המוזכרים בי״ד ק״ג סעיף ה׳ אם היתה הקדירה מודחת דטוח אין נפגם ומ״מ א״צ ס׳ כ״א נגד הטוח בהיתר ובאיסור המים נ״נ אם אין בהם סמ״ך נגד הטוח ובסעיף זיי״ן שם לענין לינת לילה ובט״ז אות י״ט ובפריי מ״ש שם:

י דבר ידוע בדבר חריף ל״ש ביה נט״ל באב״י גם לא אמרינן ביה נ״ט בר נ״ט דהיתרא והיינו אם הטעם השני בחרי״ף הא טעם שני באין חריף ומשם לחריף כבר נקלש וצריך המורה לחקור איזה נקרא חריף או לא כבסימן צ״ו בט״ז אות ט׳ פירות חמוצים כמו פלוימ״ן וכדומה י״ל בהפסד ועמ״ש בפריי שם וה״ה נט״ל כה״ג ובצלים ששלקן עם מים אזלי חריפותיה כמבואר בפריי שם:

יא זה שאמרנו דאם בישל מים בכלי היתר מונין מבישול הבשר לא ממים בתנאי שלא בישלו כ״א מים הא בישלו חומץ וכדומה תוך מעת לעת מבשר ישתנה הדין כמבואר בק״ג בש״ך אות ח״י ובצ״ד אות כ״ב ובקכ״ב אות ב׳ ובט״ז אות ב׳ ובפריי בצ״ד וק״ג ביארתיו בעזה״י:

יב אם קדירה נפגמה בלינת לילה או כף כה״ג ותחבו מבשר לחלב ונשפך וא״י אם היה ששים לכאורה הוה ס״ס שמא לינת לילה פוגם דשמא היה ששים וי״ל דל״ד לק״ג ס״ז דשם רק דרבנן ולא בשל תורה לומר דליהוי ספק גמור כי הלכתא דמעל״ע בעינן. ובפריי חקרנו בזה בעזה״י:

יג בתחיבת הכף לקדירה יש משערין בב׳ קוואר״ט או לעת הצורך בקוואר״ט וחצי הוי ס׳ אין חילוק בין כף עץ ומתכות או חרס. ומסתמא דרכו לתחוב עד ראש העגול עש״ך צ״ד אות א׳ ובפריי שם ואף בדרבנן לא מקילין בסתמא דדרך הוא בכך אבל אם אומר ברי שלא נתחב כ״א מקצת מעט מכף משערין ס׳ כפי ראות עיני המורה ואף מלתא דלא רמיא עליה דאיניש יש לפקפק בו מ״מ ניכר הוא עפ״י הרוב ויש בו רושם עד היכן נתחב:

יד אע״ג דקי״ל דמתכות נמי לא אמרינן חם מקצתו חם כולו כבסימן צ״ד בש״ך אות ג׳ מ״מ כף חדש מתכות ששימשו מקצת בכ״ר ותחבו אח״כ כולו לקדירה בשר וכדומה יש בו מהעיון עש״ך קכ״א י״ז ומ״א תנ״א א״ה אות כ״ד ואי״ה בה״פ יבואר זה לכן המורה יחקור על זה:

טו הנה דעת המנחת יעקב בת״ח כלל ל״ג אות גימ״ל דכלי שיש תקנה בהגעלה אף אם בלע בכלי שני הוי לכתחלה יע״ש שהאריך וצריך הגעלה ולפ״ז יש לעיין בכלי היתר שנתחב לאיסור אב״י דשרי אם הוא עץ ראוי להגעיל דנט״ל לכתחלה אסור וקר״ן דיעבד הוי באפשר ובב״ח י״ל הוה כמה טעמים וכמדומה שאין העולם נוהגין כן:

טז נט״ל מהני אף בב״ח ר״ל שבישלו בשר וחלב יחד ונאסרו ואחר מעל״ע בשלו בה היתר שרי כמ״ש בפריי בי״ד דאף דבב״ח שלכ״א אסור מ״ה מ״מ טעם פגום בתבשיל בטל הוא ברוב ולא זה טכ״ע דאסרה תורה:

יז ומעתה יש לנו לבאר כי האיסורין השכיחים בינינו הם אסורי אכילה לא הנאה מלבד בשר בחלב וחמץ בפסח. ואם בב״ח צריך המורה להודיע להשואל שאסור בהנאה ויחקור אם הוא ד״ת או דרבנן כמו בשר חיה ועוף או כבוש ומליחה דהני דרבנן נינהו ואין אסורין בהנאה כמבואר בי״ד פ״ז. והולכין בספיקן לקולא בנשפך כבסי׳ צ״ח ס״ב וק״ה ס״א ספק כבוש בב״ח מותר וכתבנו שם דמ״מ אסור לבשל אח״כ דהדר הוי ליה ספק תורה ולא אמרינן הואיל ואשתרי כו׳:

יח ואם בשלו אח״כ אסור בהנאה ואף למ״ד ספק תורה מדרבנן לחומרא ובדרבנן שרי בהנאה הא בורכא כיון דמשום ספק תורה אסרה מה לי אכילה והנאה וה״ה נשפך וא״י היכן הוא ובפריי לא״ח רס״ד חקרנו בב״ח האסור בהנאה מדרבנן כמו זה שציירנו אי מותר לנר שבת באין לו אחר. וכאן אין להאריך:

יט יחקור בב״ח איך היה הבישול אם דרך בישול או טיגון כמו חמאה בשומן עיין מהר״מ שי״ף ז״ל בסוף חולין ובתורת השלמים בס׳ סולת למנחה כלל פ״ה דין ג׳ מזה ובסנהדרין ד׳ בחלב (בצירי) אמרת לא הוי בכלל בישול ואין לאסור בהנאה גם הולכין בספיקו לקולא:

כ וה״ה אם חם בחם בלא רוטב חתיכת בשר נגעה בגבינה דנאסרה לא הוה מ״ה כ״א מדרבנן דלאו דרך בישול הוי ואין אסור בהנאה כאמור ובפריי לי״ד ביארנו דברים אלו יע״ש:

כא גם עירוי שלא נפסק הקילוח מבשל כ״ק ואסור בהנאה בב״ח ונפסק הקילוח בלע ומותר בהנאה עש״ך סימן ק״ה אות ד׳ ובמ״א א״ח תס״ז אות ל״ג משמע דעירוי שנפסק הקילוח רק חומרא בעלמא יע״ש היינו מדרבנן ובפריי לי״ד סי׳ ס״ח ביארתיו:

כב ידוע דבר המעמיד או לטעמא אפילו באלף לא בטיל והוא דאסורין מחמת עצמן כבסי׳ צ״ח ס״ט וסי׳ פ״ז סי״א ובב״ח ע״י כבישה ומליחה לא הוי איסורו מעצמו אבל ע״י בישול צ״ע עש״ך פ״ז אות למ״ד אבל אסור מעצמו ממש אף דרבנן הוי מעמיד עש״ך צ״ח אות ל״א:

כג וכן דבר הבלוע כחוש אין יוצא בלי רוטב בב״ח כה״ג יש בו מחלוקת כבסי׳ ק״ה בש״ך אות י״ז וט״ז י״ג יע״ש וחהר״ל בבשר עוף כבוש עמ״ש בפריי ק״א בט״ז וש״ך אות ג״:

כד הרב או המ״ץ יחקור בבשר וחלב במה שימשו בקדירה תוך מעת לעת אם חלב או חמאה או נסיובי דחלבא כמו שאגיד. הדמיון בזה שימשו בכלי חולבת חלב ואחר כך היה נקי ושמו בו בשר רותח יבש ממש וקדירה גם כן רותחת אם נאמר חלב הוי כחוש בודאי אין אוסר יותר מכ״ק הבשר וחמאה שמן כודאי יש בו צריך עיון אם אסור כולו ונסיובי דחלבא ודאי כחוש הוא והמעיין היטב בש״ך צ״ב אות ג׳ יראה (דחלב) בקמ״ץ יש בו דיעות אי הוי כחוש או שמן דיש בו כח חמאה וחמאה ודאי שמן ונסיובי דחלבא ודאי כחוש והמעיין בק״ה בש״ך אות כ״ג נתברר דבר זה בכלי שבלע שמן יש בו צ״ע וכחוש אין אוסר יותר מכ״ק בלא רוטב מכלי יע״ש ולכן המורה צריך לחקור על זה ומיהו חלב י״ל ס״ס שמא כחוש ושמא מכלי אף שמך אין אוסר יותר מכ״ק:

כה גם יש נ״מ באלו החקירות אם בחם בלא רוטב דקיי״ל נטילה וסמ״ך ועש״ך ק״ה אות ט״ו ופריי שם דבכחוש הנטילה מדינא ובשמן חומרא בעלמא ונ״מ להקל בספיקן אם נפל נטילה זו לתבשיל אחר וא״י אם יש סמ״ך וכדומה גם אם נאמר בב״ח לא הוי איסור מגופו לענין בלוע כבסי׳ ק״ה ס״ז בש״ך שם וט״ז אבל שמן בלוע יוצא יחקור מה היה אם חלב או חמאה או נסיובי וכאמור ובחלב יש ס״ס שמא שמן ושמא בב״ח הוי איסורו מגופו והבן זה:

כו עוד יחקור זה בנסיובי דחלבא לענין איסור הנאה ולהקל בספק כמבואר בסי׳ פ״ז ס״ח דמי חלב אין איסור מ״ה כ״א מדרבנן יע״ש:

כז גם אם נפל חמאה לתבשי״ל שנתבשל בקדירה בשר ב״י ויש סמ״ך נגדו צריך צינון להפריד האיסור כבסי׳ צ״ח בט״ז זיי״ן וש״ך ט״ז דצף למעלה משא״כ חלב כה״ג עמ״ש בפריי שם. ושומן וחמאה לאו לטעמא עבידא ובטילי בסמ״ך כבסי׳ צ״ח בט״ז אות י״א יע״ש:

כח ומסתברא שומן הנקלט מע״ג חלב שקורין סמעטעני כחמאה יחשב ושומן הוא ומפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב:

כט יחקור בב״ח אחר נ״ט בר נ״ט דהיתרא כמבואר בסימן צ״ה וצ״ו ובדבר חריף דלא מהני נ״ט בר נ״ט היינו אם הטעם הב׳ בחריף הא אם כבר נחלש בב׳ טעמים מקודם שבא לחריף שוב אין אוסר בחריף ונ״ט בר נ״ט בעינן דוקא טעם א׳ הוקלש בכלי וב׳ אוכל הא כמה אוכלין. ואף תחלה באוכל ואח״כ בכלי לא הוי אלא טעם א׳ ובפריי שם הארכנו בזה בעזה״י:

ל ומה״ט כשבישלו מים בקדירה ב״י ונשפך על כלי חולבת או להיפוך שרי דהוי נ״ט בר נ״ט עש״ך צ״ה אות ה׳ וט״ז אות י״ג וגם שם חומרא בעלמא אבל נשפך עליה או ניתז ע״ג הכלי מים נקיים שרינן לה ואם נשפך חלב או רוטב על האפר והושיבו שם קדירה חמה או אף נשפך תחת הקדירה בשוליים המלוכלך שם באפר עסי׳ צ״ה סעיף ד׳ ולצורך ה״מ יע״ש אפשר להקל עמ״ש בפריי שם ובפרט בב״ח דהוקלש קצת מקודם:

לא יודיע לו שהקדירה אסור לבשל בה אפילו לעכו״ם כבסי׳ צ״ד בט״ז וש״ך ד׳ י״ב. והכף הנאסר אפשר לומר דשרי להגיס בו עמ״י כלל ע״ו ופ״ה ובאין צורך אף הכף אסור למידי דאכילה ושתיה לעכו״ם ואף אפר בב״ח אסור בהנאה דמנקברים הוא:

לב בב״ח אף שלא כדרך אכילה והנאה לוקין עליהם מ״ה שלא נאמר בו אכילה כ״א לא תבשל עיין ר״מ ה׳ מ״א מזה פי״ד ה״י וי״א אבל נט״ל מהני אף בב״ח כלומר שאם בשלו בשר וחלב ממש ביחד בקדירה ואחר מעל״ע בשלו בה היתר מותר ובפריי כתבנו מזה ונ״מ במלקות לפסולי עדות כמבואר:

לג יחקור הרב בדין חתיכה נעשה נטלה כי בב״ח הוא מן ההורה ובשאר איסורין מדבריהם ונ״מ להקל בספיקן ולא בלח או ע״י כבישה ומליחה וכדומה כבסימן צ״ב ס״ד בהג״ה וסימן כ״ב בש״ך אות יו״ד ותק״ה ושאר דוכתי טובא ואלו בב״ח לח בלח מ״ה נעשה נבילה כמ״ש הש״ך בצ״ב אות ט״ו וגם כבוש ובשר עור בחלב וכדומה ומליחה יש להחמיר בבשר בחלב יותר משאר איסורים וכמ״ש בפריי שם ט״ו בש״ך יע״ש:

לד ואם חתיכה נכבשה מעל״ע בחלב והיא ראויה להתכבד ונתערבה באחרות ונתבשלה אח״כ למ״ד חהר״ל בב״ח דדוקא הנאסר מ״ה ולא בשר עוף וכבישה וכמ״ש בפריי לי״ד ק״א בט״ז אות ג׳ יע״ש נתבטלה החתיכה אף דעכשיו ר״ל מ״ה האיסור כיון דלא ניכר שעה א׳ בטילה כבסי׳ ק״ב בט״ז וש״ך י״א וי״ב ובא״ח סימן ל״ד דשיל״מ ה״ה כל דברים החשובים כדברירנא בפריי לי״ד בדוכתי טובא ובפתיחה להלכות תערובות יע״ש ואף למ״ד דעוף וכבוש וכדומה מקרי ר״ל וכמ״ש שם בק״א בט״ז ג׳ יצויר זה דמתחלה מותרת החתיכה בהנאה ונתבשלה מותרים כולם בהנאה דלא היה ניכר מעולם לענין הנאה ועמ״ש שם בק״א בש״ך א״כ דגם לענין הנאה חהר״ל אין בטילה ובש״ך ק״י א׳ דודאי אין ביטול לחצאין והבן זה. ויצויר עוד חתיכה צלי אצל האש או רותח העבירו מעל האש ונשפך עליה חלב קר וכדומה דבצלי נאסר כדי נטילה בכחוש כבסי׳ ק״ה סעיף ד״ה ונתערבה בטילה דכדי נטילה אין ראויה להתכבד ואח״כ נתבשלה עם שאר החתיכות בטילה היא אף. דחתיכה נאסרת כולה בבישול דאין הגעלה באוכלין הואיל ואין ניכר החתיכה ר״ל מעולם בטילה הוא ול״ד לחתיכה שלא נמלחה בסימן ק״ד ס״ד יע״ש. וכ״ת לדידן נאסר בצלייה כולה כבסימן ק״ה סד״ה היינו דא״א בקיאין איזה מקרי כחוש וא״כ ספק חהר״ל בטילה הוא כבסימן ק״א ס״א בהג״ה וכ״ת הא כתב הש״ך שם אות ב׳ דספק איסור הוי ר״ל בבק״י ס״ט התם איסור תורה משא״כ כאן בחתיכה כחושה לעין כל אלא שאנו מחמירין בסמ״ך דא״א בקיאין והנטילה מדינא והששים חומרא בעלמא כה״ג שפיר אמרינן ספק ר״ל בטילה והבן זה. והיינו למ״ד חלב כחוש היא כבסימן צ״ב בש״ך ג׳ והנטילה לא תהיה ר״ל עש״ך ק״א וי״ו והמורה יעיין בזה:

לה בשאר איסורין דבר הנאסר כדי קליפה או נטילה לא אמרינן ביה חנ״נ ודבוק כבסימן צ״ו בש״ך אות ט׳ יע״ש משא״כ בב״ח כה״ג ובפריי כתבנו מזה וכאן אין להאריך:

לו מה שנוהגין שתולין לייבש בשר למעלה ולמטה מבשלין תדיר חלב הואיל והזיעה אין יד סולדת למעלה כמבואר בפסקי מהרא״י סימן ק״ג הובא בי״ד סימן צ״ג ס״ח בהג״ה א״כ יש ליזהר עכ״פ שירחצו הבשר היטב יפה יפה כי עכ״פ יש זיעה מחלב אלא כל שאין יס״ב אין נבלע ודבר דלאו אורחיה למיכליה בלא הדחה שרי כבסי׳ צ״א ס״ב בהג״ה וכ״ש בשר יבש. ואם נתבשל כך בלא הדחה ותמיד היה עולה הזיעה מחלב אני חוכך לאסור כי א״א לשער בסמ״ך ויש לי בכאן הערה אחת והנני אבאר בעזה״י. כבאות שאח״ז:

לז דע בהא די״ד צ״ב ס״ח בהג״ה הוא תשובת הרא״ש דזיעת המשקין כמשקין ועיין בר״מ פרק שביעי מטומאת אוכלין הלכה ד׳ דזיעת המשקין משקין אבל זיעת אוכלין כמו חלב המותך אין זיעתו כמוהו א״כ יש לדון טובא אם היה עומד מחבת חלב (בציר״י) למטה חם ולמעלה עליה סמוך כשר והזיעה עולה אפילו יס״ב בזיעה אז קדירה עליונה חמה יש להתיר באפשר דזיעת אוכלין אפילו נתכוין אין כמוהו ובשו״ת משאת משה חלק י״ד שאלה ד׳ דף למ״ד ע״א העיר בזה לענין לשתות טוטי״ן מנר חלב וכתב אמ״ש המרדכי פכ״ה אסור לערות מכלי שמן לנר חלב ניצוק דוקא שהעליון שמן הוי ניצוק יע״ש ועיין ש״ע י״ד ק״ה ס״ג שומן לנר דולק יע״ש בט״ז וש״ך ופריי שם:

לח והשתא יש לדון בשר יבש שהיה תולין למעלה ע״ג מאל״ץ ועשן עולה למעלה ותבואה חמוצה ולא הדיחו ובשלו בפסח כך דחמץ במשהו י״ל זיעת אוכלין אין כמוהו. וראיתי בשו״ת ח״צ ז״ל סימן ך׳ ביי״ש ממאל״ץ הביא תשובת הריב״ש רנ״ה זיעת החמין כחמין י״ל במשקין לא באוכלין ומיהו התם עולה ממש משא״כ כאן אפשר כ״ע מודים אין זיעת אוכלין העולה למעלה כמוהו. ועח״י ה״פ סימן תמ״ב ד׳. ובשו״ת משאת בנימין סימן נו״ן חי״ת הביא תשובת הרא״ש כלל עשרים סי׳ כ״ו מחבת הובא בי״ד צ״ב ס״ח וצ״ע דהתם זיעת משקין וכאמור ולדינא יש לעיין בזה ויי״ש חמור מזה:

לט בדין דם יחקור איזה דם ד״ת אסור ואיזה דרבנן אסור ונ״מ להקל בספיקו וכמ״ש בפריי לי״ד כי דם בכ״ר קיל מכ״ש דבכ״ר הוי ספק דרבנן לשער בסמ״ך וספק אם נפל או לאו משא״כ כ״ש אין מבשל כ״א מפליט ומבליע למ״ד הכין אם כן הוי ספק תורה וכן עירוי שנפסק הקילוח חמור מלא נפסק הקילוח כי זה מבשל וזה מבליע כ״ק כבסי׳ ק״ה בש״ך ד״ה: ולמ״א בא״ח תס״ז אות ל״ג איננו כן:

מ קיי״ל דם שבישלו ומלחו דרבנן ומקילין בספק ציר עש״ך סימן עיי״ן ודוכתא טובא ודם הנבלע ע״י כבישה חקרנו בפריי לי״ד ק״ה בש״ך אות ב׳ דהוי ד״ת דכבוש מפליט ומבליע לא מבשל. ודם הכבד כתבנו שם בסימן ע״ה וע״ג בש״ך אות י״ד ות״י דם הכבד במחלוקת שנויה ורוב הסכימו דהוי דרבנן אף פירש חוץ דם שבסמפונות הוי כנוס וד״ת אסור יע״ש:

מא בסימן ס״ו דם טמאים נמי אסור משום דם וחייבין עליו כרת ומלקות ואם בשלו אזיל איסור דם ונשאר איסור טמא מ״ה. דם הנפש כרת דם האיברים שפירש בלאו ועיין בטומאת מת פ״ט אי ספק תורה בכרת מ״ה להר״מ או לא כ״א דרבנן ואין להאריך כאן בזה:

מב בדין אבר מן החי בסימן ס״ב ואסור ליתן אמ״ה לב״נ דעובר על פני עור אף אמ״ה מטמאים נוהג בב״נ ואף עוף ובשר מהחי בב״נ נוהג עמ״ש בפריי שם. ושם נסתפקנו אי שייך ביטול ברוב בב״נ עיין פריי שם בט״ז אות א׳ יע״ש והיינו ליתן הכל לב״נ ביחד כו׳ כדאמרן:

מג אמנם ליתן א׳ מהם לב״נ זה וא׳ לב״נ אחר יש לומר אף נתערב חד בחד מותר ליתן להם כ״א בפ״ע דספק תורה למ״ד מדרבנן אסור א״כ לב״נ מישרי שרי ואף למ״ד ספק מ״ה אסור היינו מקרא ושניהם ממקרא א׳ למדוה (הר״מ ז״ל ורבותינו הצרפתים כמבואר בתה״ב דספק ממזר) משא״כ בן נח אפשר דכי אסרה ליה תורה בודאי איסור לא בספק איסור ואף למ״ש הש״ך בק״י דחד בחד כגופו של איסור הוא ואיקבע איסורא מ״מ י״ל לגבי ב״נ שרי׳ כה״ג וכ״ש אם ספק לו אם זה הוא אמ״ה או לאו דאפשר שרי לב״נ וצ״ע:

מד כתבנו בפריי לי״ד סי׳ כ״ז בחותך בשר מן מפרכסת כתבנו הרבה דינים ושיש לאסור למכור הבני מעיים בבהמה שנתנבלה בשחיטה יע״ש. דלא מהני מידי לישראל יע״ש ובתב״ש ולפני עור יבואר אי״ה בפתיחה כוללת אימתי עובר:

מה אבר ובשר המדולדל ואין יכול לחיות צ״ע אי מותר להושיט לאחר שחיטה לב״נ עמ״ש בפריי סימן ס״ב בש״ך אות ט׳ ובכה״ג יע״ש גם בספיקן צ״ע יע״ש:

מו בדיני חלב מבואר בסימן ס״ד ובעו״ה לעת עתה אין לומדין דיני ניקור ומסור לכל וראוי לכל מורה אם באפשר לו ללמוד אשרי וטוב לו:

מז בדיני גיד הנשה מבואר בסי׳ ס״ה וגופו אין אוסר טעמו וה״ה גיד ועצם של אמ״ה אין אוסרין טעמן כבסי׳ ס״ב בש״ך אות ד׳ כתבנו צ״ע בזה יע״ש:

מח קיי״ל יבש ביבש במינו חד בתרי בטל אף מדרבנן כבסי׳ ק״ט ושלא במינו מדרבנן ששים ובאיסור דרבנן צידד הש״ך שם שלא במינו ביבש א״צ ששים יע״ש אבל בלח שלא במינו מ״ה סמ״ך טכ״ע ד״ת קיי״ל ובמינו מדרבנן ואף באיסור דרבנן בלח במינו צריך ששים כדמוכח בכמה דוכתי ובפריי כתבנו מזה:

מט ומה הוא מינו ואינו מינו כל שצריך ששים בטעמא תליא מלתא וכל למעלה מסמ״ך בשמא תליא מלתא כמ״ש בש״ך סימן צ״ח אות וי״ו ובט״ז ד׳ ובפריי שם כתבנו איוה נקרא חלוק בטעמו ככד ובשר וכדומה אי הוי ב׳ מינים ועפר״ח ובפתיחה להלכות תערובות כתבנו מזה:

נ מסתימת הפוסקים וממ״ש הרב בסי׳ צ״ב יע״ש דיבש ביבש לא אמרינן חנ״נ אף שנתערבה חתיכה שאר״ל חד כשירה בתרי של איסור לא אמרינן ביה דליהוי כולה אסורה ואיצטריך אח״כ לבטל שנתערב הג׳ בד׳ אלא כל שנתוסף אח״כ והוי רוב היתר שרי ומיהו עדיין ספק בעודה רוב איסור י״ל דהוי כולה איסור אם בהיתרא אמרינן דנהפך כולו היתר ומ״ה מותר כולו לאכול אף אדם רק ממדות חסידות כבסי׳ ק״ט אמאי לא נימא כן באיסורא ונ״מ אכל א׳ מהחתיכות לוקה עליה מ״ה ופסול לעדות מ״ה ואי ספק הוי לא מפסל כ״א מדנרבנן וי״ל כל דפריש מרובא פריש ואין תאמר דוקא פירש הא לקח ביד או לפנינו לא הא לאו מלתא דזה בקבוע ד״ת דניכר האיסור במקומו קבוע כמחצה דמי הא באין ניכר אף בלקח ביד י״ל מן הרוב לקח ורובא ד״ת. ועיין פתיחה בה׳ תערובת חקרנו בזה:

נא טכ״ע ד״ת הוי ודאי ולא ספק כמ״ש בפריי שם פתיחה שאין לעשות ממנו ס״ס כלל יע״ש בזה:

נב בדין דשיל״מ אפילו באלף לא בטל כמבואר צריך חקירה איזו מקרי דשיל״מ או לאו ועסי׳ ק״ב וסימן ק״י בש״ך אות נ״ו ונ״ז יע״ש ובא״ח סימן תמ״ז אות מ״ם במ״א שם. ונט״ל בדשיל״מ יש לומר דשרי דוקא משום חומרא דחמץ החמירו בנט״ל הא בדשיל״מ אף דאוסר במשהו מ״מ נט״ל שרינן ביה ואם בקדירה שאב״י לענין נדרים וכדומה י״ל דאף למ״ד טעמו לא בטל בדשיל״מ כה״ג דהוי ספיקי טובא יש להתיר אלא אפילו בדבר שיש בו ממשות ונט״ל בתבשיל יש לומר דשרי בדשיל״מ ובפתיחה שם דברנו מזה:

נג נמצא כל איסורין הנהוגים ושכיחים בינינו יש מהן בטילים עפ״י הרוב בששים ויש בק״א כמו חלה בי״ד שכ״ג יע״ש ויש אפילו באלף אין בטל כמבואר ונט״ל דברנו בו קצת ובדבר חריף דאין מועיל נט״ל שאב״י יראה דהוי מ״ה וכמו שכתוב בפריי בפ״ד:

נד התוחב כף איסור לתוך היתר חבירו שוגג פטור מזיד חייב לשלם היזק שאין ניכר גיטין נ״ג ובהל״ת שם הארכתי באין מינו י״ל נרגש הטעם הוה היזק ניכר וצ״ע:

פרק ג

סדר השלישי

א המורה צדק כשיבוא לפניו איזה הוראה יעיין בספרים ולא יורה על פה ולא יבוש מהמלעיגים באומרם כי הוראה צריכה להיות מיד וזירוז בלי עצלות וטוב להתבודד וליישב בדעתו כי ברבים זה אומר בכה כו׳ וגם מפני הבושה כו׳ והמורה שלא עפ״י הספרים הוי כמורה הלכה בפני רבו ח״ו ודאי אם יודע שהאנשים אשר אתו שלימים הם אתו ויודו על האמת מצוה להתייעץ ברבים משא״כ אם אינו כך. ולא יכעוס המורה כי אמרו חז״ל בא לכלל כעס כו׳ ואשרי מי שמונע עצמו מהוראה טוב לו ובעו״ה ת״ח עכשיו עניים והוצאה מרובה כי לפנים המלבושים היה בזול וגם אכילה כמאמר הכתוב וגז כבשים ללבושך ודי חלב עזים ללחמך ועתה בעו״ה הדורות חלושים והמלבושים דוקא בגדי יקר וצריכים למכור עצמם ולישא עול הוראה על שכמם ודי בהערה זו:

ב כשיבוא לפניו דין מהדינים צריך לעיין היטב בכל דיני ס״ס המבוארים בי״ד ק״י ובספק דרבנן איזו הוי דרבנן ואיזו ד״ת ועש״ך שם בסוף הסימן מה שהזהיר בזה:

ג הלכה למשה מסיני יש בו מחלוקת אי אמרינן ביה ספיקא לחומרא אי דוקא תורה שבכתב ממש עיין בתורת השלמים סוף הלכות ס״ס ועיין בשיורי כנסת הגדולה א״ח ק״ס בהגהות הב״י אות כ״ג ובשורש השני להרמב״ם ורמב״ן יע״ש. וההיא דספק ערלה בח״ל הלמ״מ ונאסרה ספק א׳ מותר יש ליישב כעין מ״ש הפר״ח בי״ד ק״י למ״ד ספק תורה מדרבנן לחומרא למה הוצרכה התורה להתיר ספק ממזר כה״ג בשני ספיקות סותרין ה״ה כאן או בהצטרף עוד ספק איסור דלא למיהוי ס״ס לאיסורא ובחזקה וכמה תירוצים ואמנם צריך תנאים לזה לידע איזו הלמ״מ דוקא שאין בא לפרש קרא הא לא״ה דין תורה שבכתב יש לה וע׳ טריפות יוכיחו וגם זה אין להתיר כ״א לעשות סניף ממנו:

ד ס״ס לחומרא בדרבנן כתבנו בפריי לי״ד סימן ק״י בקו״ה והמחודשים יע״ש. ועיין בפריי א״ח ק״ס במ״ש בהא דספק ידים ליטהר טהור:

ה עובדא בא לידי באווזא שהיו הדקין סרוכין לעור הבשר ואצל הסירכא היה מונח כיס בשר ובתוכו מוגלא וחתכתי הכיס ומצאתי בו עצם קטן דמות לו כעין עצם מצלעות העוף ואפשר הוא עצם בא מבחוץ ויש לעיין ביה טובא. הנה בי״ד סימן ע״ב ובשאר דוכתי מבואר דסירכא אין פוסלת כ״א בריאה ושם בט״ז א׳ כתבנו דיש מטריפין ומידי ספיקא לא נפקא ומ״מ כשר הוא מאחר שהמחבר והר״ב מסכימים להכשיר. וכאן יש ריעותא דעצם נמצא סמוך בכיס אצל הסירכא ועצם לחוד לא היה מטריף י״ל מצלעות הוא ועט״ז י״ד סימן ל״ט אות כ״ג ופריי שם ואין חילוק בין עצם בהמה או עוף ולומר שמכין הבהמה ונפרש עצם מנלן זאת אבל כאן נצטרפו ב׳ ספיקות יחד בעוף זה שמא הלכה כמ״ד סירכא פוסל בשאר איברים ושמא עצם זה מבחוץ בא ואף דאין ב׳ הספיקות מענין א׳ שפיר הוי ס״ס מטעם רובא וכדומה ואף את״ל כל שהמחבר והר״ב פוסקין להתירא תו לית כאן ספק מ״מ כה״ג שיש ריעותא בצד הסירכא מורה על זה דנקב היה כאן וכתבתי זה לדוגמא בענין ס״ס והמורה צריך ליזהר בדברים כאלו ואף אם יש קורט דם ממש אצל הסירכא צ״ע:

ו כשהמחבר כותב איזו קולא והר״ב בהגה״ה פסק לאיסור וסיים וכן עיקר וכדומה אף כשאירע אח״כ עוד איזה ספק אין לעשות ממנו ס״ס שמא הלכה כהמחבר דאנן קבלנו עלינו דעת הר״ב עיקר ובפרט שפוסק כן מאחר דרוב הפוסקים סוברים כן אין זה ספק כלל כי המחבר בנה יסודו על תלתא עמודי עולם הרי״ף והרמב״ם והרא״ש במקום ששנים מהם סוברים כן פוסק כן כידוע ועיין בהקדמת ד״מ ועיין כה״ג י״ד ובכללי או״ה בפריי שם אבל כשהר״ב כתב וכן המנהג או והכי נוהגין ראוי לצרף דעת המחבר לס״ס וכ״ש כשהר״ב מיקל בה״מ:

ז אבל כשכתב והכי נהוג הוא שהר״ב כותב שראוי לנהוג כן בזה יש ספק אם לעשות מסברת המחבר ספק או לאו וכן להיפך כשהמחבר פוסק לחומרא והר״ב מיקל צריך המורה לעיין בזה:

ח כשהמחבר כותב דיעה א׳ בסתם ואח״כ וי״א כתבנו בזה בכללי או״ה לי״ד וכאן בא״ח בכללי או״ה דעתו כדיעה א׳ בסתם אמנם לענין ספק ברכה לקולא מחמת חומר לא תשא הראיתי פנים בכללים דספק הוא אף שכותב דיעה א׳ בסתם י״ל ספק לקולא בברכה ועמ״ש ר״י א״ח סימן רס״ח מזה ומה״ט י״ל דס״ס לא מהני בספק ברכה הביאותי בכללים כמו שיראה הרואה שם:

ט כשהתוספות כותבין שני תירוצים תי׳ ראשון עיקר בכה״ג בכללי הפוסקים אות י״ט בשם מהרי״ק שורש ע״ב והר״י הלוי סי׳ א׳ די״ג:

י כשהמחבר (או הר״ב) מביא ב׳ די״א דעתו לפסוק כסברא אחרונה עמ״ש בכללים לא״ח ועיין כה״ג א״ח סי׳ שי״ח בהגהות הטור עמ״ט המחבר בס״ה פת כו׳ ובכללי הפוסקים אות מ״ו יע״ש ובאות נו״ן כשכותב הפוסק יש אומרים אין לומר שהיו לפחות שנים יע״ש ר״ל אין להוכיח דאפשר רק אחד מ״מ תראה בההיא דסימן שי״ח וכדומה כותב תחלה יש מי שאמרו ואח״כ ויש אומרים להורות דהלכה כלישנא בתרא ועמ״א שם י״ט:

יא כתב כה״ג בכללי הפוסקים אות ס״ד וס״ה אין כח לחלוק עכשיו מסברת עצמו על הספרים שנתפשטו ברוב ישראל וקבלו עליהם פסקים וכתבים רמ״א דיכולין אנו לפסוק כקולי דמר וכקולי דמר היכא שאין סותרין זה לזה. ובאות פ״ג מלת נכון בפוסקים אין לדקדק הימנו לכתחלה אבל דיעבד לא מהרי״ק שורש ל״ט:

יב אין לנו לצרף חומרי כל הסברות הראנ״ח ז״ל ח״א סי׳ ח׳ כנה״ג כללי הפוסקים אות ס״ז יע״ש ויראה בדרבנן אין לנו להחמיר ולעשות ס״ס לחומרא מסברות חלוקות אבל בד״ת ראוי לנו לחוש לב׳ חומרות וגם בדרבנן היכא שס״ס לחומרא בדבר א׳ צ״ע עיין באות ד׳:

יג כל ספק בשחיטה נבילה ודאית מטעם דאוקמי׳ אחזקה וע׳ בפריי סי׳ ח״י בש״ך א׳ הארכנו בזה כי יש דהוי רק ספק נבילה יע״ש וכל זה במקום שחיטה ר״ל הראוי לשחיטה לאפוקי תורבץ הוושט ובקנה מקום שאין ראוי לשחיטה לית ביה חזקה דשאין זבות ועסי׳ ל״ג בש״ך אות ה׳ תורבץ טריפה ולא נבילה הלכך אם ספק שם ונשחט במקום הראוי לשחיטה י״ל אוקמיה בחזקת היתר בתר רוב כמבואר:

יד עוד ראיתי לעורר לב המע׳ רובא וחזקהם רובא עדיף לחומרא ולא לקולא מדרבנן סמוך וכבר הנארכנו בס׳ ג״ו בכלל רובא וחזקה ובספק דרבנן ואית רובא לאיסורא וחזקה להיתרא צ״ע אם אמרינן מדרבנן סמוך וה״ל פלגא ופלגא ולקולא ועתה ראיתי בכ״ג בכללי רובא וחזקה בשם תומת ישרים סי׳ ע׳ רובא וחזקה בדרבנן נסמוך מיעוטא אחזקה יע״ש ואין בידי ספר תומת ישרים כעת לעיין ביה:

טו כתב הכה״ג שם אות ג׳ בשם מורי הרב ז״ל בתשובה חלק אה״ע סי׳ כ״ו דהא דרובא עדיף מחזקה דוקא חזקה שאין באה מכח סברא אבל באה מכח סברא עדיף מרובא ועיינתי שם הדמיון חזקה אין אדם פורע תוך זמנו כאנן סהדי הוי והביא חולין י״א ב׳ תירוצי התוספות לר״א ב״י כמי שאין דנין ק״ו מהלכה ועוד דיליף מפרה אדומה ואף לתי׳ א׳ דמסברא ידעינן דרובא עדיף מחזקה מ״מ חזקה מסברא עדיף יע״ש:

טז כתב ע״ש בכה״ג אות ח׳ וי׳ והמכוון ממנו דס״ס עדיף מרוב יע״ש ולפ״ז אי מתנגד הס״ס לרוב אזלינן בתריה בין לקולא בין לחומרא. ותרי רובא וחזקה מקילין בתרי רובא נגד חזקה דהוי מיעוטא דמיעוטא וכה״ג לא אמרינן סמוך יע״ש ומיהו בהא דס״ס נגד חזקה עיין בק״ך י״ד ר״י ופסקים וכתבים סי׳ קכ״ט ובט״ז סימן שי״ו אות ה׳ בי״ד וכבר הארכנו בזה במקומות מפוזרים והמ״צ צריך לעיין היטב אם יארע כה״ג:

יז שם אות כ״ג ע״א נאמן באיסורין היכא דלא אמר היפך החזקה הא היפך החזקה ואין בידו אין נאמן כמבואר ודוקא חזקה שאין תלוי בזמן אבל תלויה בזמן ע״א נאמן מורו הר״ב ז״ל ח״א סימן י״א ועיינתי שם והוא מנדה וספרה לה לעצמה והן כעין דברי חה״ר בריש גיטין ב׳ ב׳ דדמיה פוסקין ל״ש לאוקמה אחזקה כה״ג יע״ש:

יח שם אות ט״ו היכא דאיכא תרי חזקה ומכל א׳ נמשך קולא וחומרא יש לילך אחר החזקה שנמשך ממנה מיד החומרא אע״פ שאח״כ נמשך בזמן ממנה קולא מלילך אחר חזקה שנמשך מיד קולא הרשב״ם ז״ל חי״ד סי׳ ר״א:

יט בדין חזקה העשויה להשתנות יש בו חילוקים רבים עיין מהרי״ט ח״א סי׳ י״א וסי׳ מ״א וסי׳ ל״א הביאו כה״ג אוח י״ז והדברים ארוכים בזה:

כ ס״ס לקולא וספק דרבנן לקולא דוקא שא״א לברר כ״א ע״י טורח הא כל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן ואין סומכין על רובא וחזקה כה״ג כ״כ ז״ל מריש פסחים למאי נ״מ נישייליה ועי״ד ק״י בש״ך אות ס״ו ופריי שם:

כא בענין ששים באיסור שנפל להיתר יש לשער במדידה ובאומד יפה ואף בדרבנן א״א ספק לקולא ביש לפנינו לשער וצריך לשער. ועצמות עיין סימן צ״ט בש״ך א׳ רכים יע״ש:

כב כתבתי בפריי לא״ח רע״ט ט״ז ג׳ נר קראו ז״ל שמשימין בו חלב חתיכות ודולק שם עם פתילה אף מתכות אין אומרים בו דבלע כולו מאיסור כ״א בפיו במקום שהוא חם בולע ויוכל לשער מקצת הכלי שם והשאר אין בולע דצונן הוא ועסי׳ צ״ב בי״ד בט״ז אות למ״ד וא״כ אם נפל אותו כלי להיתר וא״צ לשער נגד כולו כה״ג באין נותנין בו חלב רותח כ״א חתיכות כו׳ ואף במתכות לא אמרינן חם מקצתו חם כולו וא״צ לשער כ״א נגד פיו מקצת הכלי באומד יפה ששם חם מחמת פתילה שדולקת שם:

כג רובא דתליא במעשה לא אזלינן בתרי׳ וכתבתי בס׳ ג״ו ובש״ה א׳ ד״ת לא היה רובא או רק מדרבנן חזקה דתליא במעשה יש בו מהעיון ועיין בכ״ג בכללי רובא וחוקה אות ד׳ ובאות י״ט בשם מהראנ״ח חלק שני סי׳ ל״ד וממ״ש בפריי לא״ח סי׳ ח׳ אות י״א יע״ש:

כד הא דכתבנו באות ך׳ ס״ס דיוכל לברר בקל מבררינן וכן רוב או חזקה עמ״י כלל נ״ט אות א׳ ובקו״ה אות מ״ה ובה׳ נדה בתורת השלמים סימן קפ״ה אות א׳ דמשמע דהיכא דיש חזקה עם הס״ס וה״ה עם הרוב דא״צ לשאול מהא די״ד קפ״ד סי״א דא״צ לשאול אותם וי״ל דהתם קרוב לודאי שדרכה לטבול והואיל וספק הוא א״צ לשאול משא״כ במ״א אין ללמוד הימנו ועי״ד קכ״ב סתם כלי ישראל אב״י וע״מ צריך לשאול אותו כשהוא לפנינו אע״ג דיש ס״ס וחזקה י״ל דחזקה דתבשיל איתרע הואיל ובשלו בקדירה בשר או להיפוך ועיין רלב״ח סי׳ קכ״א:

כה ושם ברלב״ח סי׳ קכ״א האריך בכמה דינים ובדין נט״ל בקדירה שאב״י אפילו אם הוא של חרס חשוב כמו ברצלי״ן וכדומה ונבלע בה איסור דרבנן משובח ואח״כ נפגם אסורה הקדירה אטו ב״י וראיה מפינכא ובפריי שם לי״ד ק״ג כתבנו מזה דגזירה שאין ב״י אטו ב״י גזירה קרובה הוא ואף בדרבנן גזרינן וכן הוא פשוט ומסתימת כל הפוסקים משמע ומבואר כן:

כו ומכל מקום אם בישלו גבינות עכו״ם בקדירה חרס חשוב או חלב עכו״ם אפשר להתיר הכלים אחר מעל״ע דנהי דספק איסור תורה אין להתיר אחר מעל״ע שע״י גלגול הוי דרבנן משא״כ גבינות עכו״ם וחלב עכו״ם בסניף דהוי כעין גזירה לגזירה ועדיין צ״ע וצריך להתיישב בדבר:

כז אמר הכותב בענין ספק תורה לחומרא רבו הדיעות והתנאים אי הוי מן התורה או מדרבנן ועמ״ש בפריי לי״ד ק״י ובשאר דוכתי ואמנם הנ״מ לדינא צריך לעורר קצת בזה הנה אם לומר למ״ד ספק מ״ה אסור גזרינן ביה גזירה דרבנן ולמ״ד דרבנן הוי גזירה לגזירה קשה מא״ח סימן רס״א ושמ״ב כל שבות לא גזרו ביה״ש דוקא לצורך מצוה ולהר״מ ז״ל לית ליה תוספת שבת מ״ה הרי חזינן דגזרו גזירה לספק תורה ולומר דשבת יש כרת וסקילה בפ״ט מט״מ דחה הכ״מ לגי׳ זו ולומר ספק תורה שנפל להיתר ולית ששים למ״ד מדרבנן מותר להוסיף להמחבר לי״ד סימן צ״ט ט״ו ולמ״ד מ״ה אסור להוסיף ועט״ז שם אות י״ב דא״כ בצ״ח ס״ב נפל לאינו מינו וא״י אם היה ששים אסור להוסיף עליו עד ששים להמחבר דלית ליה חנ״נ בשאר איסורים אם נאמר דספק דמדרבנן הוא כשיטת הר״מ ז״ל וזה טעות ולא עוד אפילו ספק איסור שנפל וא״י אם היה ששים אסור להוסיף אף אם נאמר ספק מדרבנן אסור ומוסיפין על איסור דרבנן כאן יש דררא דאורייתא בכה״ג כ״ע מודים דאין מוסיפין ולענין אם נשבע על ספק איסור תורה שלא לאכול ואכל אי לוקה יש לומר למ״ד ספק מ״ה אסור הוי ליה כחצי שיעור ושבועה חיילא עליה כי י״ל דספק אין בו לא לאו ולא עשה כ״א איסורא בעלמא ולמדוה מדאיצטריך להתיר ספק ממזר כו׳ משא״כ אי ספק מדרבנן אסור נהפוך הוא אין שבועה חלה על ספק תורה דלאו דלא תסור מ״ה הוי ואתני דלא לילקי עליה כמו שיבואר בי״ד סימן רל״ט בש״ך אות י״ט דוגמא לדבר חצי שיעור למ״ד ד״ת כר״י שבועה חלה עליה כבסי׳ רל״ח שם ולמ״ד דרבנן אין שבועה חלה עליה דיש לאו מפורש לא תסור וה״נ דכוותיה ונ״מ לפסול לעדות הואיל ומחויב מלקות:

כח והיכא דיש לפניו ספק תורה ודאי דרבנן עדיף במ״ע לעשות ספק תורה אף למ״ד מדרבנן כמבואר בא״ח סימן תקצ״ה ובמ״א א׳ דלא סמיא בידים לברורי אפ״ה ספק תורה עדיף מודאי דרבנן הואיל ויש בזה ספק תורה וה״ה לחולה דמאכילין הקל הקל תחלה עדיף ודאי דרבנן מספק תורה אף למ״ד ספק מדרבנן לחומרא ולענין בהמ״ז עיין א״ח קצ״ו אף איסור דרבנן אין מברכין.עליו ואם קידש ואכל שם ספק איסור תורה לכאורה למ״ד מ״ה אסור לא יצא ידי קידוש כשלא אכל שם כ״א זה וצריך לחזור ולקדש כבסי׳ רע״ג בא״ח ולמ״ד דרבנן י״ל דאין צריך לחזור ולקדש וקצת דמדומי ראיה מהא דהמוכר דבר איסור תורה בי״ד קי״ט בש״ך אות כ״ז ובח״מ רל״ד בסמ״ע ד׳ דאכילת איסור תורה צער הוא לו א״כ לא הוי וקראת לשבת עונג במקום קריאה תהא עונג משא״כ אי הוי רק דרבנן אפשר עונג מקרי גם זה צ״ע: ומיהו יש נ״מ במוכר לחבירו ספק איסור תורה ואכלו למ״ד מ״ה אסור מחזיר לו הדמים ולמ״ד דרבנן אין מחזיר לו הדמים:

כט עוד נ״מ בדין סחורה כבסי׳ קי״ז ס״א ב׳ בי״ד כל האסור מ״ה אסור לעשות בו סחורה ואיסור דבריהם מותר א״כ בספק איסור תורה יש נ״מ כאמור ואי״ה יבואר עוד:

ל ולענין ספק אם בירך בהמ״ז אף למ״ד ספק מדרבנן אסור ולחומרא אפ״ה מברך בהמ״ז אף למ״ד המברך ברכה שא״צ עובר לא תשא הואיל ומדרבנן לחומרא מברך ככל מצות דרבנן ועיין או״ח סי׳ רט״ו מ״א אות וא״ו וט״ז דהר״מ ז״ל סובר ספק מדרבנן לחומרא ואפ״ה בהמ״ז אם מסופק מברך מספק וכן לענין ספק א׳ בגופו והב׳ ע״י תערובות דאסור אף למ״ד ספק מדרבנן לחומרא יודה בזה ועי״ד ק״י:

לא ואמנם יש נ״מ במצה שנתחמצה ואין ניכרת וספק לנו אם זו היא המצה או לאו ועבר עליה הפסח למ״ד כל ספק מ״ה לחומרא אלא שאין לוקין עליו מספק אסור הוא לאחר הפסח דקנסא קניס ואף שעבר בעשה דתשביתו קנסא קנים ואף אם נאמר דספק תורה אין בו איסור לאו או עשה כ״א איסורא בעלמא מ״מ כל שעבר איסור תורה בשהייה תו קנסא קניס משא״כ אי מ״ה מותר לאכלו כ״א מדרבנן אסור קי״ל כל איסור דרבנן שעבר ושהה לאחר הפסח מותר באכילה ועיין א״ח סי׳ תמ״ז סי״א ובמ״א ובפריי שם יע״ש בזה:

לב וחשוד לדבר החמור דחשוד לדבר הקל כבסי׳ קי״ט ס״ה בי״ד אם חשוד על חצי שיעור חשוד הוא לספק תורה וי״ל דאם חשוד על ספק תורה אין חשוד על חצי שיעור דקיל בעיניו ספק תורה הואיל וספק הוא משא״כ באיסור ודאי אף ח״ש י״א דנזהר הוא אף למ״ד ספק מ״ה לחומרא יע״ש בזה. ועי״ד סי׳ קנ״ה ס״ג בהג״ה חולה שאין בו סכנה איסורי הנאה מדרבנן ובספק איסור כנאה מ״ה למ״ד מ״ה לחומרא אסור באין סכנה ולמ״ד מדרבנן לחומרא אפשר דשרי לחולה שאין סכנה יע״ש:

לג גם יש לכאורה נפקא מינה בדבר שיש לו מתירין הדמיון בזה מי שנדר שלא לאכול בשר בהמה ונפל בשר ספק טריפה לבשר עוף וחיה וכדומה ונדרים דבר שיש לו מתירין הוי כמבואר דבאלף לא בטיל תאמר דבתר שמא אזלינן וחד שמא הוי בשר או בדר מבשר זה דוקא כו׳ והשתא אם ספק מן התורה לחומרא י״ל דלא הוי דשיל״מ דסוף סוף בעינן ביטול ברוב מן התורה ומדרבנן ששים ואם מדרבנן אסור הוי דשיל״מ דמ״מ איסור תורה הלך לו. ולפי מ״ש הצ״צ בסי׳ ס״ט ליתא לזה דמ״מ דשיל״מ הוה. אמנם כתבנו בפריי ליורה דעה סי׳ ק״ב שיש לעיין בזה אבל מדברי תורה לדרבנן יש לומר דהוי דשיל״מ לכולי עלמא ועדיין צ״ע בזה:

לד ע׳ במהרי״ט חלק שני אחר שאלה ה׳ חקר הרבה בדין זה אי ספק מן התורה לחומרא או מדרבנן. ושם התנה תנאים לכשיהיה מן התורה מותר ומדרבנן לחומרא למאן דאמר הכי ובפריי ליורה דעה ק״י הארכנו בזה:

לה יש נפקא מינה הרבה בדין זה אי ספק מן התורה להחמיר או מדרבנן מהם מה שכתבו במקומות מפוזרים ומהם מה ששכחתי ומהם מה שלא ידעתי ישמע חכם ויוסיף לקח בדברים אלה והדומה להם צריך זהירות רב לזה:

לו דיני חומרי המקום שיצא משם ושהלך לשם תמצא בא״ח סימן תס״ח סעיף ד׳ ותצ״ו בטורי זהב אות ב׳ ומ״א אות ד׳ בזה ואי״ה שם יבואר. ורב או מ״ץ ההולך ממקום שקבלו עלייהו חומרות המחבר וקולתו למקום שקבלו עלייהו חומרות הרב וקולתו צריך ליזהר בזה. ופר״ח לפעמים מחמיר או מיקל ואזיל לשיטת המחבר וכדומה צריך המורה להזהר בזה ועיין ש״ך י״ד סימן קי״ט סעיף ז׳ אות ך׳ בשם רלב״ח קכ״א האריך מעין דינים אלו יע״ש:

וחמאה של עכו״ם עיין י״ד קט״ו ס״ג בט״ז אות י״ג וי״ד וש״ך כ״ט החילוק שבין הט״ז להלבוש. ועיין סימן קט״ו בט״ז ח׳ וש״ך ט״ז חמאה של עכו״ם במקום שנהגו איסור בטילה ברוב אף באינו מינו ואין אוסרת כלים. וגבינות עכו״ם צריך ששים ככל איסורי דרבנן דצריך ששים. ובישולי עכו״ם ופת עכו״ם למי שנזהר בו בטילה ברוב עיין סימן קי״ב בש״ך אות כ״ג ומשמע דה״ה שאין אוסרת כלים בפליטתן כמו חמאה ועיין סימן קכ״ז בט״ז אות ז׳ בחמאה אי אמר פלוני תקנו יש מחלוקת. וחמאה שנשתלחה ביד עכו״ם בלא חותם כשר דיעבד דקיל איסוריה ואפשר אף פת שנשלחה ביד עכו״ם כהאי גוונא י״ל דיעבד ועיין סימן שכ״ג לענין חלה ועיין ש״ך שם אות ד׳ דכלי חרס ניתר בזה בהגעלה בשלש פעמים ובס״ס קי״ג כלי שנתבשל בישולי עכו״ם משמע דעת המחבר כדיעה א׳ דצריך הכשר ובקט״ו משמע לכאורה דעת הר״ב דבשולי עכו״ם וחמאה שוין המה. ומכל מקום אין טורח להכשירו ג׳ פעמים ודיעבד און אוסרת התבשיל. אבל שאר איסור דרבנן אוסר עד ששים והכלים אסורים אפילו אינו בן יומו ועיין מה שכתבתי לעיל בזה באורך וכאן אין להאריך בזה:

לז ומסתברא דפת עכו״ם ובישולי עכו״ם וחמאה שלהם שנתערב פחות מרוב ונאסר ואחר כך נפל לתבשיל אחר אין אומרים בו חתיכה נעשה נבילה אף על גב בשאר איסורים דרבנן אומרים חנ״נ ואף איסור דבוק כדמוכח בסימן ע״ב בלב ושאר דוכתי טובא משום לתא דבב״ח באלו שהקילו דאין צריך ששים לא מיחלף בב״ח וכאמור:

לח ואגב אזכיר קצת ענין חנ״נ ואיסור דבוק לדידן דקיימא לן בשאר איסורין חתיכה נעשה נבילה ואיסור דבוק כמבואר בכמה דוכתין אף בדרבנן מכל מקום באיסור דבוק יש שני מינים בו. הא׳ דבוק בתולדה וזה אסור אף באיסור דרבנן שממהר לבנוע יותר משאר חתיכות ולדידן דחנ״נ בשאר איסורין צריך לשער נגד כל החתיכה שאיסור דבוק בו אבל איסור שאין דבוק בו כמו חתיכת קרעפ״ס מונח בתוך ראש דג טהור ונתבשל כך אז אם הוא איסור תורה צריך לשער נגד כל החתיכה דשמא פ״א היה חוץ לרוטב ונ״נ מה שאין כן באיסור דרבנן לא חיישינן שמא פ״א חוץ לרוטב דלמה ניחוש באיסור דרבנן ואף אותה החתיכה ראוי להתיר ובה״מ אף באיסור תורה יש לצדד בשאר החתיכות דחתיכה נעשה נבילה דרבנן ועל ידי גלגול הוא ולא נודע כבסי׳ ע״ב אות י׳ בט״ז וש״ך וסימן צ״ב אות י״ג בט״ז ובפריי שם ובק״י בקו״ה. ואם נמצא חתיכה בשר בקרעפלי״ך שהבצק מקיפו מכל צד אי צריך לשער נגד אותה חתיכה בצק או לאו בשר עוף או בשר בהמה לשאר הקרעפליך יש לומר דהוי כדבוק ממש שאי אפשר לרוטב ליכנס ולהוציא טעם פליטת הבשר כי אם שתחילה קיבל החתיכה הקרעפי״ל ההוא ונאסרה מיד כל שאין בתולדה ועיין סימן ע״ג בש״ך אות ז׳ והמורה יזהר בכל זה:

לט ומצינו למידין דאיסורין הנהוגים בינינו יש מהן בטילין שום בשוה חלה לדידן בחוץ לארץ לדעת המחבר בסימן שכ״ג סעיף א׳ וע״ש דעת הר״ב ויש בטילין ברוב אפי׳ לח בלח באינו מינו כמו פת עכו״ם ובשולי עכו״ם וחמאה של עכו״ם כבסימן קי״ב וקט״ו (הא שאר איסור דרבנן צריך ששים) ויש שבטילין בנו״ן טי״ת והוא כמו כחל בסי׳ צ׳ ס״א יע״ש. ויש דבטילין בס״א כביצה בסי׳ פ״ו ועש״ך אות ט״ז ע״ש ובסימן ס״ו בש״ך אות י׳ בספק אם היה במקום האוסרו חד בחד ג״ט יעוין שם. ויש שבטילין בק״א בשכ״ג להר״ב שם חלה במינה יע״ש ויש בר״א כערלה. ויש אפי׳ באלף לא בטיל כדברים חשובים ולטעמא עבידא. וחמץ בפסח שאין בטיל אפי׳ באלף. וכללא הוא כל למעלה מששים דרבנן הוא זולת דלטעמא שיש בו מחלוקת אם מן התורה או מדרבנן עש״ך י״ד צ״ח אות כ״ט ופריי שם. ומעמיד קי״ל מדרבנן ויש במעמיד חומרא קצת מה שאין בטעמא וכדומה וכאלו בעין חשוב עיין א״ח סי׳ תמ״ב במ״א אות ט׳ ולענין מכירה חוץ מדמי איסור שבו י״ל במעמיד הוי כאלו בעין ואי״ה בפריי ה״פ יבואר זה. ובכלאי בגדים שנתערב חוט א׳ פשתן בבגד גדול אפי׳ באלף לא בטיל משמע מ״ה שכל אחד מחזק חבירו עש״ך י״ד סי׳ רצ״ט א׳ ובמקום אחר הארכנו בזה:

מ קיימא לן אין מבטלין איסור לכתחלה ואם ביטל אסור במזיד כבסי׳ צ״ט סעיף ה׳ בי״ד. ומיהו אי דוקא באיסורי מאכלות או אף בשאר איסורין בי״ד רצ״ט משמע לכאורה מביא מין אחר דמבטלין איסור בשאר איסורין ועט״ז א׳ כתב דלא ניחא ליה בחוט ההוא ולשיטתיה בא״ח תרכ״ו אות ב׳ דסכך פסול דוקא קודם י״ט או דאין שם פסול ולהב״ח ולבוש דמצוה לא גזרינן וא״כ בנתערב צמר עם פשתים הרבה אסור להביא מין אחר ובלבוש ברצ״ט בי״ד תירץ דקודם שעשה חוטין לית כאן איסור וצ״ע בזה:

מא לענין מין באינו מינו בטעמא צ״ע אם בשר טמאה וטהורה שוה ועש״ך ק״ז א׳ בדגים טהורים וטמאים רחוק שיהא שוה ובפריי לי״ד צ״ח הארכנו בזה ובפתיחה שם:

מב אמר ההדיוט הכותב רשמתי זה לאנשים כערכי ולפחותי ערך ממני באולי ימצא סיימתיו בעז״ה י״ט טבת התקמ״א פה ק״ק לבוב ממוץ לעיר וחתמתי שמי יוסף מלמד:

תוכן העניינים

פרי מגדים על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה