פרי מגדים על אורח חיים· רבי יוסף תאומים
אשל אברהם
סימן א
סעיף א
שיהא עמ״א לחבר יום ולילה בתחנונים. מאן דקאים בחצות למגרס יעסוק בתורה שבע״פ. א״ר א׳ בשם הפוסקים מוטב לישן כל הצורך למי שצריך מלקום באשמורת ולישן בעת התפלה כ״ג. תרי״ט א״ר ג׳. עב״ח מ״ש ואל ישיאך יצרך בבוקר יע״ש. באר הגולה ירושלמי רש״י ד׳ א׳:
סעיף ב
מפני עמ״א. בב״י פי׳ זה עמ״ש הטור שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש יע״ש אבל הב״ח ודרישה בשם רש״ל פירשו בטור לעגה בלא בושא כמו עכו״ם מלעיג על ישראל שמניח תפילין ובושה בלא לעגה אדם בינוני עומד במקום גדולים לא יתבייש מהם ללמוד ולעשות מצוה יעו״ע וברמ״א כלל ואל יתבייש מפני המלעיגים וזה רק פי׳ הב״י: ומלת ג״ם בהצנע לכת ברמ״א אין לו ביאור לכאורה ומלבוש הבנתי שר״ל שלא יתקוטט עמהם שכתב ובלבד כו׳ שלא יבזה אותם. ול״ג מלת ג״ם ה״פ בודאי אם אפשר לעשות עבודת בורא בצינעא ולא בפני המלעיגים או בפני חשובים גדולים טוב יותר. ומיהו בפני בינונים שילמדו ממנו י״ל טוב לעשות בפניהם שילמדו ממנו לעשות כמוהו:
סעיף ג
ומיד עמ״א הביא גיטין ע׳ ע״א ובשבת קכ״ט ב׳ ג״כ אמרינן כן וא״ר א׳ הביא כן בשם ל״ח פ׳ הרואה וע׳ עטרת זקנים וי״ל דוקא חמשה בב״א משא״כ בגיטין הוכיחו התוס׳ ד״ה חמשה אפי׳ אחת מהן קשה. וא״י הוכחתם דלמא ששה כסדרן וחמשה אפי׳ שלא כסדרן ודוקא כל חמשה בהדדי. ומ״מ המ״א בדקדוק הביא גיטין:
סעיף ד
המשכים עיין מ״א. הראה מקום לקל״א מ״ב אולי למ״ש הט״ז ה׳ דבביתו לענין נפילת אפים וי״ל דכיון לסעיף ג׳ במ״א אות ט׳ ברקנטי גופא דסמוך לאור היום אין נפילת אפים כ״א להמתין עד נכון היום וכן לא מצאנו כעת מי שנהג כן האידגא ליפול על אפים בבקשת צרכיו ומ״ש מברכות ג׳ א׳ ולתי׳ ב׳ דדחוק לומר למאן דגני כו׳ ובתוס׳ ד״ה למאן ולא הונח בתי׳ א׳ ש״מ דסובר כתי׳ ב׳ דחצות אין עת רצויה רק בשעה שמשתנות המשמורות וז״ש לא משמע כן ולא כתב לא מוכח. ובחדושי בשם חה״ר לאכילת קדשים א״כ לתי׳ א׳ נמי לא מוכח מידי: ומ״ש בשם הזוהר חוא דבתפלה חושבין שעות זמנית אבל חצות חושבין לעולם לילה יב״ש שלימות כל שעה חלק א׳ מכ״ד ולפ״ז בחורף ליל ארוך טו״ש לאחר ו׳ שעות מתחלת הלילה זמן חצות ובקיץ ליל ו׳ שעות זמן חצות באור הבוקר מיד וע׳ סי׳ רל״ג במ״א ד׳. ומפני שיש בכאן ענין עמוק אמרתי אשיחה וירווח לי. הנה יש לי בכאן ד׳ פירושים א׳ דאשמורת הם תמיד לכל משמר ד׳ שעות כ״א חלק מכ״ד לא זמניות וחצות גריר בתר האשמורת דבאמצע משמר ב׳ זמן חצות ובין בחורף וקיץ זמנו לאחר ו׳ שעות ממש וזה כפי מה שהבין המ״א כאן. ויקשה א״כ מה פריך סוף אשמורה אחרונה יממא הוא הא נ״מ בקיץ בלילות קצרות ובין בלילות ארוכות (עיין בכור שור) הפי׳ הב׳ כפי משמעות גמרא דילן דאשמורת תמיד כל הלילה בקיץ וחורף וחצות בחצי משמר שנייה חצי הלילה ממש הן בקיץ או בחורף דשלישי הוא בגמ׳ דודאי אשמורת זמניות הן וחורף וקיץ כל הלילה אומרים ולא יותר וקרא מסייעני יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי רק בלילה אומרים שירה ומיד בקיץ כשיאיר היום מפסיקין אבל חצות אין גריד אחר האשמורת וא״ש טובא כי לתי׳ א׳ אמר לאמצעית דאמצעיתא היינו חצות ותי׳ ב׳ דוחק לאוקמיה למאן דגני ואמאי לא כתי׳ א׳ וכ״ת דסובר דחצות לאו עת רצון וכי יפלוג הברייתא יבמות ע״ב חצות עת רצון כמ״ש בבכור שור אלא דסובר חצות תמיד אחר ו׳ שעות ממש מתחלת הלילה לא שעות זמניות ואין נגרר אחר חצי אשמודה שנייה ומש״ה הוכרח לשנויי למאן דגני כו׳. וסובר הייתי לומר קישור דברי המ״א שכ׳ ולתי׳ ב׳ לא משמע כן א״כ קשה מיבמות ע״ב ולזה אמר דבהזוהר משמע חצות בקיץ וחורף אחר ו׳ ממש ומש״ה אמר ואב״א ופסקינן כתירוצא בתרא אלא דבהזוהר א״א לפרש כן שכתב שם דבחורף אחר יב״ש דיממא היא א״כ אף אם נאמר דבקיץ מיד בהאיר השחר פוסקין השירה כי יומם יצוה ה׳ חסדו רק בלילה שירה עמי אכתי מאי פריך יממא הוא הא ג״מ ללילות ארוכות וזה שהא״ר אות א׳ לא הקשה כ״א מארוכות לא מקצרות (עמ״ש בחדושינו מזה) הפירוש הד׳ בזוהר הוא דודאי בלילות ארוכות ט״ו שעות אין אומרים שירה רק יב״ש ממש ובקיץ דקצרות ו׳ שעות אומרים רק עד השחר דהכי כתיב ובלילה שירה עמי וא״כ חצות נגרר תמיד אחר האשמור׳ שבחצי אשמורה שנייה חצות ונמצא בחורף זמנו אחר ו׳ ממש ובקיץ בחצי הלילה ממש וקשה על מ״ש המ״א בזוהר משמע בין בקיץ ומנא ליה זאת וצ״ע ועיין זוהר שם משמע דחצות גריר אחר אשמורה ובמ״ש כאן י״ל כן:
סעיף ה
חורבן עמ״א בשבת תהלים קכ״ו שיר המעלות ובחול תהלים קל״ז וה״ה בימים שא״א תחנון י״ל ש״ה ועא״ר תי״ח א׳ ואי״ה יבואר עוד בה׳ בהמ״ז ובס׳ המגיד פירשתי הורידו כנחל ממעלה למטה דמע׳ א״ת פוגת ואין פועל קום באשמורת נוכח ה׳ פועל ע״ד העם לא שב עד:
סעיף ו
מעט עמ״א תיקן בזה דהמחבר שביק לישנא דגמרא מנחות ק״י א׳ (ברכות ח׳ ב׳ וי״ז א׳) וכ״כ הטור והביא רק לישנא דטור היל״ל לישנא דגמ׳ א׳ המרבה וא׳ הממעיט בלבד שיכוון (המרבה) הא לא״ה הממעיט עדיף ולזה תי׳ בגמרא איירי שאין יכולת ביד הממעיט לרבות ובש״ע על הרוב דיבר דודאי רובם יש יכולת להרבות ולכוון ודאי המרבה עדיף ורק אמר אם תרצה להרבות במרוצה בלא כוונה טוב יותר מעט בכוונה עמ״ש בט״ו אות ג׳:
סעיף ז
פ׳ עקידה עמ״א העיקר שיבין מה שאומר. הבקי י״ל הפרשה עם נגינת טעם ועשרת הדברות יקרא בטעם התחתון שמ״ח סה״ו. ע׳ מ״א תצ״ד בשם מ״ב ו׳ ואור תורה דיחיד קורא בטעם התחתון וציבור בעליון וי׳ הדברות ביחיד ודאי טעם התחתון ואי״ה יבואר בתצ״ד מהו הטעם תחתון והעליון:
סעיף ח
עולה עמ״א. הנה לא פורש אם יאמר אחר כל פרשת נסכים וא״כ יאמר ג״פ נסכים כי המביא כמה קרבנות צריך לכ״א נסכים ע׳ מנחות צ׳ ב׳ ור״מ פ״ב מה׳ מעה״ק ה״ג. ומ״ע חוץ חטאת ואשם שם בגמרא ור״מ דלא בא בגדר ונדבה ומיהו חטאת מצורע ואשמו טעון נסכים כדיליף מקרא שם אלא דאין ענינו לכאן ויש לראות אשם תלוי כפי הנראה דהטור ספוקי מספקא ליה אם בא בנדבה ממש כר״א דאמר מתנדב אשם תלוי כעולה ממש עב״י כאן ועש״ך י״ד סי׳ ה׳ אות ז׳ יע״ש א״כ אשם תלוי לר״א בר נסכים הוא דבא בנדר ונדבה כעולה ובין לטעם ר״ש בסוטה ט״ו דריש טעמא דקרא ומנחות ו׳ א׳ דלא יהא קרבנו מהודר ואשם תלוי בנדבה טעון נסכים א״כ יאמר אחר פ׳ אשם תלוי כן וימתין עכ״פ כו׳ (וא״י אמאי לא פריך לד״א בכריתות כ״ה א׳ יהא אשם תלוי טעון נסכים. גם לר״ש בכור ומעשר ופסח דאין על חטא אמאי אין טעון נסכים. והרע״ב במנחות פ״ט מ״ו חטאת מצורע דאין בל חטא כר״ש ובמ״א משמע דפסק דלא כר״ש עיין גבי אלמנה עשירה ובר״מ הביא בה׳ מעה״ק פ״ב ה״ב מקרא ומיהו י״ל דקשיא ליה בכור ומעשר ופסח. וע׳ סי׳ תקע״א דלדידן חטאת ואשם מצורע מקרא מרבינן ונזיר לא אקרי חוטא ואי״ה יבואר עוד שם): ומ״ש דבנודע לו שחטא יאמר חטאת קודם לעולה, הנה בזבחים פ״ט א׳ חטאת קודם לעולה ז׳ ב׳ ר״ש דריש טעמא דקרא חטאת מרצה ועולה דורון (רש״י ד״ה עולה דורון) אין כפרה ממ״ש ומיהו גומר הכפרה מעשה עם התשובה ולר״ש י״ל חטאת יולדת ומצורע ונזיר למה באין קודם דאין מכפרין (ע׳ תוס׳ פ״ק א׳ ד״ה אשם) והנה אף למ״ד דלית הלכתא כר״ש דדריש טעמא דקרא מ״מ נכון הוא דמאחר עולה ודאי מכפרת אעשה וגומר כפרה וחטאת רק על הספק משא״כ ביודע שחייב חטאת יאמר חטאת קודם משל לריצת הפרקליט ובהא לא מצינו חולק על ר״ש וסברא היא. והתב״ש אות ו׳ טען עליו למה כתב הטור אשם אחר חטאת לשיטתיה דבא נדבה ועל הש״ע קשה במנחה ראוי לאחר כולם כדאי׳ בזבחים פ״ט דזבחים קודמין למנחה ואשם קודם לשלמים יע״ש. ור״ל דאי אשם אין נדבה להמחבר רק כקורא בתורה א״כ שלמים קודמין דכאלו הקריב ממש קרבן וזה רק כקורא בתורה ומ״ש המ״א עולה מכפרת אעשה רבותא קאמר. ולדידיה י״ל אף דנאמר דכל התדיר או מקודש אפילו שניהם עומדים לפניו צריך לשחוט קודם המקודש והתדיר וד״ס ל״ד השנוי בפ״ט זבחים שם וכנראה מר״מ ז״ל בביאור פ״ט מה׳ תו״מ הא״ב יע״ש מ״מ כאן אין שניהם מוכנים לפניו מקרי אלא דקשיא לי דחטאת עוף קודם אפילו לעולת בהמה אע״ג דבהמה קודם לעופות כמ״ש במשנה שם אלמא בחטאת הקפידה התורה דלא תליה בתדיר או במקודש וע״ז תי׳ מה שתי׳ והרי המ״א כתב בעצמו יאמר פ׳ עולה ושלמים ותודה ובמשנה שם פ״ט א׳ מבואר דתודה קודם לשלמים וש״מ כדכתיבנא ולפ״ז אשם דקודם לתודה ושלמים וידע שחייב אשם אפ״ה יאמר כסדר שהם כתובות בתורה ורק חטאת כשידע יאמר קודם לעולה:
סעיף ט
בציבור עמ״א. וא״ר כתב בשם זקינו של רש״ל בבקר יאמר של פ׳ יתרו ובערב אחר ק״ש על מטתו יאמר של פ׳ ואתחנן. עיין כלי יקר פרשת יתרו פסוק זכור את יום השבת טעם השינוי בין דברות ראשונות לאחרונות וא״כ בוקר ויודע מעמד הר סיני ויהיה כאלו היום נתנה ובערב יקרא בואתחנן כתיב למען ייטב לך לעולם הבא וכדומה שינויים שזה רק לישראל ונשמה עולה ורואה מקומה שם נ״ל. ומ״ש בענין ד׳ זכירות עיין סי׳ ס׳ במ״א ב׳ ומ״ש בענין בא״י שומע תפלה שאין לומר השם עיין ט״ז סס״י קל״א (אות מ״ו) ומ״ו ס״ז ורט״ז ס״ד:
סעיף י
ביום עמ״א ועתב״ש אות י״א סידור גזירים נמי כשר בלילה אע״ג דכתיב בבוקר בבוקר (ויקרא ו׳ ז׳) ועיין ר״מ פ״ב מה׳ תו״מ ה״ב בבוקר עורכין ובהי״א הרמת דשן לכתחלה מע״ה:
סעיף יא
יר״מ עמ״א האריך דעת המחבר דאשם תלוי נמי אין בא נדבה כחכמים דר״א כריתות כ״ה א׳ ובי״ד ה׳ עמ״ש בפריי שם בשפתי דעת ז׳ מזה. ותמה על הב״י ושאר גאונים מנזיר אדרבה נזיר טהור מביא חטאת עולה שלמים וטמא עולה חטאת אשם ומ״ש פ״א נזירות יראה צ״ל פ״ח ומ״ש בשם הב״ח ורש״ל לומר אחר חטאת יה״ר אם נתחייבתי (וא״ל כקורא בתורה) הקשה דבעי ידיעה תחילה והרגיש ברש״י שבת ע״א ב׳ ד״ה למאן דאמר שכתב דלר׳ טרפון אשם תלוי וכי מתידע חטאת ולא כיפר באשם תלוי על תנאי שזה ספיקו איל ודאי נקיבה הא לא״ה הוה מתני ובחטאת לכ״ע בעינן ידיעה תחלה או הודע אליו כו׳ ומ״ש למסקנא א״י דאין שום ה״א ולא מסקנא ובחטאת בעינן ידיעה תחלה (ובחידושינו שם הארכנו ודוחק לומר לרש״י ידיעה תחלה לכתחלה הא דיעבד מכפר) וא״י אמאי לא הקשה על הב״י דכתב מאחר דאין אומר יה״ר למה קורא וי״ל שמא חטא ומכפר קצת יע״ש וי״ל. ומ״ש אשם לא בעי ידיעה הר״מ ז״ל פסק דבעי ידיעה ובאשם תלוי נסתפקתי בחדושינו שם שוב ראיתי בתב״ש אות ט׳ העיר בזה עיין ר״מ פ״ט ה״י משגגות וי״ל המ״א מיישב דעת הטור שכתב אחר חטאת לא ואשם משמע ודאי נמי יאמר היינו יה״ר על תנאי דסובר הטור אשם ודאי לא בעי ידיעת תחלה דלא כר״מ ז״ל. משא״כ חטאת בעי ידיעה ובנדבה לא בא א״כ ע״ת לא מהני ויה״ר כשלמים דאין בא נדבה. והתב״ש בשם י״מ דע״ת שמא ידע ושכח וע״ש ומ״ש בשם של״ה בשבת וי״מ לא יאמר יה״ר אבל פרשיות יאמר והראה לסימן ק״ז ס״א תפלת נדבה אין להתפלל ועתב״ש י״ג כתב בשם של״ה אפי׳ הפרשיות לא יקרא כלל והנך רואה מ״ש המ״א דפרשיות יקרא. ומיהו אחר פ׳ תמידין ומוספי ציבור יאמר יה״ר ופשוט: תהלים בספר מדויק לאומרו. סי׳ מ״ח ביקרותיך הבי״ת חירי״ק יו״ד נחה רד״ק כבן נפתלי עיין לר״ש בן מלך לבן אשר בי״ת בשו״א וכ״מ בתהלים מוגה מ״מ רש״י ורבינו סעדיה העידו כבן נפתלי י״ל הלכה כן ואגב מלת נצבה שגל לימינך עיין רש״י דברים כ״ה מגילה כ״ה ר״ה ד׳ י״ל שחביב התורה לישראל כך בלי להוציא לתולדות לכן וכו׳ ערוך בערך דביון ק״ק קצרתי והבן. בע״פ וחה״מ פסח ועי״כ לא יאמר תודה בפסח לחם חמץ וע״פ ועי״כ אין מביאין קדשים לפסול ועתב״ש אות י״ד בעי״כ לת יאמר כל קרבן יחיד דאין מביאין עי״כ דמביאין לפסול הכי הוא ודאי דשלמים פשיטא מכ״ש דתודה בעי״כ יע״ש אבל אין משלח קרבנותיו לא יאמר כל שבעה פ׳ קרבנות יע״ש: גם נשים שייכים בקרבנות תב״ש י״ב סימן מ״ז בשם האגור:
סעיף יב
מקטר עמ״א העיקר כש״ע כי קטרת אחר דם והתמיד ועיקר כפרה בדם ומ״ש לכן מתחלת מיד אחר שש ומחצה עיין רל״ג מ״א ב׳ ומ״מ יתפלל עם הציבור ויאמר קודם התפלה או אח״כ כמ״ש אם יש לחוש שיעבור זמן ק״ש עיין שס״ח בזה וע״ש דלא כמ״ש אין בידי כעת ומיהו לכאורה דע״ש כתב דמנחה היינו מנחת נסכים עם תמיד קודם לקטורת וע״ז כתב המ״א דאביי כו׳ עיין טור מ״ח ומנחת נסכים מאוחר:
סימן ב
סעיף א
מיושב עמ״א. נסתפקתי בישן בכילה שאין גבוה עשרה אי נוהג דין זה דלא ילבש מיושב ומקום הספק מהא דסוכה יו״ד ב׳ ישן בכילה באין גבוה עשרה יוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ופירש״י ז״ל כמוציא ראשו חוץ לחלוק וכמכוסה הוה ואהל שאני ועמ״א ע״ג אות א׳ והדברים ק״ו אם לקרות ק״ש בגילוי ערוה דהוה ד״ת ולא יראה כו׳ כ״ש לכאן דצניעות מהני בכילה דליהוי כמכוסה ושאני חדרי חדרים דאהל שאני, הן אמת דשם בעוצם עיניו הוה דרבנן דאל״כ אמאי פסק רי״ו האיבעיא לקולא שם ומ״מ כ״ש הוא וכעת צ״ע. מניח מלבושיו מראשותיו משכח לימודו הטובל אצבעו במלח ואוכל מחזיר לימודו הוריות ס״פ בתרא. הקורא כתב שע״ג קבר או מסתכל בפני המת משכח לימודו בפר״ח בליקוטי א״ח ואצבעו א״י אם הסמוך לאגודל דוקא כי הוא הנקרא אצבע ואי של ימין דוקא עמ״ש אות ד׳ מזה:
סעיף ב
מי עמ״א הביא דברי של״ה ובשבת מ״א א׳ כשפניו כלפי העם צריך לשחות ופירש״י משום צניעות משא״כ כשפניו כלפי נהרא ליכא שם צניעות וכשמכסה נראה כבוש במילה הוה ככופר. ומ״ש לעיין בסי׳ ג׳ אות י״ד דבשבת שם אמרינן דביעתותא דנהרא רשאי ליגע באמה והפוסקים השמיטו דלא בקיאין האידנא ומ״ש בא״ע סי׳ כ״א יראה דצ״ל באה״ע סי׳ כ״ג ס״ד הביא דין דלא יאחז באמה עיין לקמן סי׳ ג׳ במ״א אות י״ד. הבאר הגולה הראה מקום לתענית י״א וחגיגה ט״ז א׳ וב״ח כתב מס׳ היראה ומורה יע״ש ובאמת שבתענית וחגיגה אמרו אל יאמר מי יעידני אבן מקיר יע״ש. ועיין לקמן ג׳ אות ט״ו:
סעיף ג
לחוץ עמ״א ורבותא קאמר חלוקו מתחת בגדיו וכ״ש שאר בגדים. באר הגולה ג׳ שבת קי״ד וראוי להיות טור מגמרא דשבת כי שם הוא בת״ח והטור למד דכ״א עכ״פ לכתחלה:
סעיף ד
ימין עמ״א כבר כתבתי בט״ז למה השמיטו המחבר והרב זה דרוחץ וסך יע״ש ובאמת צ״ע. ודע דרוחץ ראוי ליזהר להניח מלבושיו מיד סמוך לשפת הנהר לא כאותן שהולכין כמה אמות בגילוי הגוף וראש. גם רשאי לגלות ידו עד קוברו הנקרא עלבוג״ן ע׳ סי׳ ד׳ במ״א אות כ״ג ואי״ה שם יבואר. שייך לאות א׳ בשרו מתחתיו טפח רשב״ם ב״ב נ״ז ב׳ פי׳ כמ״א אבל הר״מ ז״ל פ״ח מדיעות הי״ט פי׳ נראית מתחת למדיו פשתן דקין ע״ש בכ״מ והוא בכלל שלא לילך בגילוי הגוף וא״צ להזכירו כאן. ושם לא הזכירו טפח רק בטלית שלא יהא חלוק נראה טפח ואולי יש חסרון כאן:
סעיף ה
בקומה עמ״א ועיין ר״מ ה׳ דיעות ה״ח לא ילך ת״ח בקומה זקופה ובגמרא אמר אסור משמע כ״א ואפשר כ״א ד״א ות״ח פחות נמי והא מנלן. ערש״י קידושין לא פי׳ דוחק כו׳ ודאי אף פחות אסור והר״ן ז״ל פי׳ דנראה כאלו אין לו אדון ולפ״ז י״ל דוקא ד״א אסור:
סעיף ו
ד״א עמ״א בנדרים ל׳ ע״ב (ט״ס ל״ו) הנודר משחורי הראש דקטנים לילך בגילוי הראש ובי״ד רי״ז סל״ז ובאר הגולה ע״ב והראה לרפ״ב במ״א אות ח׳ בראש מגולה אקטן ושם צידד דגדול לישב ולעמוד שרי כ״א הילוך אסור וכ״ה ביומא כ״ה ותוס׳ ד״ה הא בעינן כוונתו דלמא נטל מצנפת של א׳ ועדיין לבוש כובע קטנה כמו שאנו (הולכין) ומתוס׳ ג״כ אין ראיה דגנאי ושם יבואר אי״ה ומשמע דלהלך אפילו בבית שיש תקרה אסור דוקא עומד או יושב שרי ועסי׳ צ״א סג״ד להוציא אזכרה אסור בגילוי הראש הא בלא״ה רק מדת חסידות עמ״א שם (טעות סופר כאן ג״א וצ״ל צ״א) והנה הד״מ בסימן ח׳ וכאן הבין מב״י דאיסור יש לילך בגילוי הראש ואיך יתרץ ההיא דצ״א וי״ל פחות מד״א ביתו סמוץ לב״ה או יסיר כובע בביה״כ גם י״ל מניח ידו על ראשו מותר ולב״הה אסור עט״ז ח׳ אות ג׳ ומ״מ י״ל הב״י נמי סובר רק מדת חסידות אלא הוקשה לו דטלית של מצוה נמי רק מדות חסידות וזה טעות דאימא יכסה ראשו בכובע. וי״ל עוד מניח ידו א״ו מסיר ואי״ה בסימן ח׳ יבואר עוד. ועטרת זקנים כתב בשם רש״ל בבית הלוך אחר האפשר:
סעיף ז
יחף עמ״א הביאו הד״מ וכ״נ שחסר באן מלת ד״מ עמ״ש אות ח׳ שבת קכ״ט א׳ פסחים קי״ב א׳ רש״י שם ת״ח דוקא וצ״ע (ט״ס קצ״ב):
סעיף ח
ונקיות עמ״א מלת שם קאי אד״מ כי באות ז׳ ג״כ בשם ד״מ ועיין הגמי״י פ״ה מדיעות ה״ו אות ד׳ ובכ״מ הר״מ מפרש בוקר וערב בימיהם שהיו צריכין להתרחק ביום מאוד. משא״כ בבוקר וערב אין מצויין ב״א וא״צ להתרחק משא״כ בתי כסאות שלנו י״ל א״צ להרגיל עצמו בוקר וערב מ״מ זהירות מביאה לידי טהרה ונקיות וכ״ש קודם התפלה:
סימן ג
סעיף א
ולא עמ״א גמרא ברכות מ״ב א׳ בת רב חסדא מנחא ידה דרך חלון על רבא ומשמע דוקא דרך חלון הא לכנוס שם אסור אפילו אשתו דבת ר״ח אשתו דרכת הוה. ובד״מ משמע דכל אלו משום צניעות לבד ובלבד שלא יראה פירועו או שומע עיטושו והראה מקום לסעיף ח׳ ושם נאמר בשדה הקילו בשומע עיטוש שאין מצויין ב״א הא בבית שומע עיטוש אסור וא״י מנא ליה הא דבגמרא ברכות ס״ב א׳ פסקינן כעולא אחורי הגדר לא חיישי׳ לעיטוש ומנלן לחלק בין שדה לעיר וכן לא ידבר עם חבירו הא שומע עיטוש אין להקפיד:
סעיף ב
ולא ידבר עמ״א בסנהדרין י״ט א׳ התקינו שיהיו נשים מספרות בב״ה ופירש״י בעיר אין לחוש וכ״ה באה״ע סי׳ כ״ב סי״ג יע״ש (ט״ס ס״ו) ומשמע קצת דנכנסין שתי נשים בב״ה יע״ש:
סעיף ג
למשמש עמ״א. ומלשון הש״ע אם רוצה למשמש משמע שאין חיוב וכ״כ הפרישה יע״ש וכ״ה בשבת פ״א א׳ וברש״י שם דמי שאין יכול לפנות רפואתו שימשמש בפי הטבעת וכ״ה בש״ע לקמן סי׳ שי״ב ס״ז וכתב בלבוש שם מי שאין יכול לפנות שרפואתו למשמש וכאן כתב בלבוש מפני הסכנה צריך למשמש משמע דחוב הוא וצ״ע:
סעיף ד
טפחיים עמ״א דאף לגדולים לחוד מגלה לפניו מתוך שדוחק כו׳ ה״א בגמרא ברכות כ״ג ב׳ וממילא אם רק לקטנים אין מגלה כ״א לפניו טפחיים ועמ״ש בט״ז אות ב׳:
סעיף ה
מגולה עמ״א לדעתי הם דברים פשוטים וכמו שאגיד. בטור כתב לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום ודוקא במקום מגולה אבל ביש מחיצה שרי ע״ש דוקא מגולה הא מחיצה א׳ סגי אבל המחבר דכתב במקום מגולה ומחיצות דברים סתורים לכאורה ע״כ תי׳ דבא לומר מגולה הא חצר שרי ומה שהקשה הט״ז בקו״א א״כ עיר מוקפת נמי תי׳ דל״ד לעיר מוקפת (וכדומה ראיה דירושלים אי לאו דלתותיה ננעלות חייב חטאת אלמא רבים מבטלים רה״י לפעטים לגמרי) עוד כתב דמחיצות בש״ע ב׳ משמע. והנה אבאר דבריו כי בב״י צידד דרק מערב מקודש ומר״מ פ״ז מה׳ בית הבחירה מבואר דגם מזרח מקודש ויש סיוע מב״ב (עמ״ש בט״ז ב׳) והנה אם נאמר דמזרח מקודש יש ברירה לומר פירועו שלפניו אין חשש או יש חשש ואם נאמר מזרח אין מקודש בהכרח פירועו שלפניו אסור דא״כ אמאי דוקא צפון ודרום יפנה אחוריו למזרח ומינה אם נאמר דפירועו שלפניו אין חשש בהכרח דמזרח מקודש. ולפ״ז אין נ״מ בין אי מזרח מקודש או לאו סוף סוף שרי במחיצה א׳ למערב דאי אין מזרח מקודש שרי ואי מקודש י״ל דפירועו שלפניו אין חשש ואחוריו למערב למחיצה שרי אלא דמ״מ נ״מ דאי מזרח מקודש במחיצה למערב אחוריו למערב דוקא ואי מזרח אין מקודש אין לדקדק ואחוריו למזרח נמי שרי וע״ז כתב דהר״ב כתב משתין מותר ש״מ פירועו שלפניו אין חשש א״כ אין נ״מ וסגי במחיצה א׳ ובלבד אחוריו למערב ולי העני י״ל דחילוק יש בין נפנה לגדולים פירועו שלפניו ג״כ גנאי משא״כ מטיל מים אין גנאי כ״כ והעד מדת״ק דנפנה ביהודה אסור מזרח ומערב ושם רק נגד ירושלים אסור ואמאי דוקא צפון ודרום ובהכרח פירועו שלפניו בפירוש רש״י שם ד״ה הנפנה ה״ה לר״ע וכדכתיבנא. עוד רגע אדבר לכאורה המחבר השמיט מטיל מים והר״ב הביאו הפוך הוא כי המחבר ס״ו הביא דברי הר״מ ז״ל פ״ז מה׳ בית הבחירה ה״ט בלא הג״ה ישב ופניו כלפי קודש כ״ש מטיל מים בח״ל שרי והר״ב הגיה ל״א ישב מנלן דמטיל מים בכ״ע שרי ולזה י״ל הר״ב הוציא מירושלמי דאמר המיסך דוקא וכן בגמרא נפנה דוקא גדולים הא מטיל מים בכל ענין שרי והמחבר א״צ להביאו דכ״ש הוא מסעיף ז׳ לפי מה שהביא ישב ופניו כלפי הקודש. והבן זה:
סעיף ו
לדרום עמ״א ועב״י צידד בפירוש הירושלמי אי ראוי לחלוק כבוד לימין ובש״ע כתב תחלה למדקדק או איפכא לכל אדם ובהיכל הקודש כתב דוקא פניו לדרום ואין בידי ס׳ ההוא לעיין ביה. עיין קו״א בט״ז החמיר בחצר כרחב המחיצות ואם מכוסה בתקרה שרי ומינה אכסדרה ע״ג ד׳ עמודים וגג ע״ג אסור מזרח ומערב דל״ש כאן פי תקרה יורד וסותם:
סעיף ז
בין עמ״א ובחדושינו ברכות ה׳ ב׳ כי מלת בין יורה כזוהר בין צפון לדרום ואשה למזרח וכו׳ ורש״י ציין שם צפון לא על מלת בין ובש״ע א״א לפרש כזוהר שהרי בד״מ סעיף י״ז כתב בביאור (וכפול כי כאן צניעות כתב נכון ליזהר אף אין אשתו עמו ושם עיקר דין תשמיש כתב כשאשתו עמו אסור) ובר״מ פ״ז מבחירה נמי אין ישינים מזרח ומערב כפירש״י ואשתו עמו בבאר הגולה אות ז׳ לפי׳ התוס׳ וברש״י ג״כ שם נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות מ״ש בשם הלבוש אפילו ביש מתיצות ונהנו כו׳ משמע במנהגא תליא ובר״מ ובגמרא מסתמא ישן אדם עם אשתו בבית אפ״ה אסור וב״ח סוף הסי׳ תי׳ תשמיש צריך לקדש יותר. והנה יש סייעתא למ״ש הב״י דר״מ ז״ל פ״ז מח׳ בית הבחירה סובר ביש מחיצות אין נפנין מזרח ומערב מקושיא זו דאם ישן אסור בבית כ״ש לפנות גנאי יותר ועמ״ש בפ״ז אות ב׳ וד׳ מדברי הלבוש וכאן אין להאריך. הא״ד אות ח׳ מחגיגה אדה״ר מסוף עולם ועד סופו כששוכב ראשו למזרח אלמא שרי וי״ל דוקא ישן אסור שכ״כ הר״מ ז״ל אין ישנים אבל לשכוב כך לנוח מיגיעה וכדומה שרי בין מזרח ומערב:
סעיף ח
ביד עמ״א ופירשתיו בט״ז אות ח׳, ומ״ש לט״ז איטר בשמאל דעלמא כפי הנראה מ״מ וצ״ל בשמאל דידיה כי כן מסיק הט״ז אפילו לטעם דרבא מקנה בשאל דידיה ע״ש. ומ״ש בכותב בשמאל יקנח בימין דאיכא תרי טעמי צ״ע דכותב לא מצינו בגמרא כלל ועוד נגד זה יש בימין ב׳ טעמים מראה טעמים ונותנה בפה ואפי׳ תימא טעמא דרבא ליה ליה מאחר שכולם חולקין עליו. ושוב ראיתי בא״ר אות ח׳ הרגיש בזה אם לא שט״ס יש בימין דידיה אע״ג דאיכא תרי טעמי וצ״ע. גידם שאין לו יד שמאלית עסי׳ כ״ז ס״א ומקנח בימין אסור לכנוס לב״ה ותפילין בימינו דהא צריך לקנח בימין עיין סי׳ מ״ג ס״ה. ופשוט הוא. עמ״ש בט״ז אות ח׳ וק״ח מזה:
סעיף ט
בעשבים עמ״א הראה מקום לסי״ב ס״ד ולכאורה ס״ה צ״ל כי שם נאמר יבישין מחתכין. ומ״א שם ה הקשה דכאן אמר שיניו נושרות ולמ״ש כאן אות י״א דשיניו נושרות שיעשו לו כשפים ובשבת כשפים לא מעלה וצרור עדיף ואוגני כלים יוכיחו שהם עדיפי מצרור וחרס דיש כשפים וסכנה וחמירא סכנתא מאיסורא צרור עדיף כמ״ש הב״ח בשי״ב לתר׳ דברי הטור אהדדי א״כ א״ש דברי המחבר שם. וז״ש ס״ד בחרס סכנה לא כשפים ובהכרח דיבישים סכנה א״כ אף בבית אסור דבזה אין חילוק. ועמ״ש באות י״א ללבוש:
סעיף י
תחתוניות עמ״א הג״א הוא גמרא שבת פ״א א׳ בפי, ושם י״ל בשבת אין כ״כ סכנה בצרור שקנח הוא או יבש ולכך עדיף מצרור מוקצה משא״כ בחול עדיף צרור לכן מייתי הג״א כתב לית לן בה משמע דשום מיחוש אין בו:
סעיף יא
וכן עמ״א פירשתיו באות ט׳ וסובר דבר שאור שולט עושים לו כשפים שיניו נושרות כו׳ ומש״ה כתב הר״ב חרס והיינו אוגני כ״ח דלית סכנה (עיין שי״ב) ואור שולט לא עשבים ושינה מלשון המחבר אבל בקינח חבירו אפשר גם בבית יש סכנה. אבל שיטת הלבוש בשי״ב משמע דחרס רק משום כשפים ואוגני כ״ח לית ביה כישוף ועא״ר כאן אות ט׳ בזה ולפ״ז כשפים וצרור טוב לקנח בצרור ולפ״ז א״צ שם ביבישים מחתכין דכשפים לחוד נמי. והנה חרס ועשבים יבישים י״ל עשבים גרע. ובזכרונות לטור וב״י רשמתי יותר ועיין ט״ז אות ה׳:
סעיף יב
בלילה עמ״א פסק דלא כרב אשי אפילו קרן זוית א״צ כרבא וכמה אמוראים. ומ״ש בפני עכו״ם אסור ע״ז מ״ז ב׳ פירש״י עע״א רואין אותו. והנה מזרח ומערב נמי אסור בלילה כמו ביום כחשיבה כאורה לפני ה׳ ובגמ׳ ברכות ס״ב א׳ במקום אמאי לא לענין זה:
סעיף יג
עמ״א בתוס׳ ד״ה והלא נדה י״ג א׳ יע״ש עסי׳ מ״ג ס״א דמעומד משפשף אפילו בימין (יקנח בשמאל ושפשוף אפילו בימין רשאי) והלכך אסור לאחוז תפילין שם כשמשתין מעומד יע״ש. ויומא ל׳ א׳ בתוס׳ ד״ה מצוה יעוי׳ שם. והנה מצוה לשפשף היינו בעמידה וכשפסק הקילוח מ״מ איכא קצת ניצוצות וכהאי גוונא כתבו התוס׳ ביומא שם דאוחז באמה אעפ״כ יש מעט ניצוצות וא״כ בעומד ואין אוחז דיש הרבה אעפ״כ מצוה לשפשף מה שיכול. ומיהו מיושב משמע דליכא כלל ניצוצות כדמוכח סי׳ מ״ג ס״א יע״ש. ולפ״ז נשוי דמותר מדינא רק מדות חסידות אפ״ה צריך שפשוף ואסור לרחוץ להשתין ובידו תפילין:
סעיף יד
נשוי עמ״א כתב כעין מ״ש הט״ז י״ב ומתוס׳ נדה י״ג ד״ה אם שכתבו ורבינו הקדוש כו׳ משמע לכאורה שאר תנאים לא נתנו זה ש״מ דאף מדת חסידות ליכא ומ״ש מרבינו הקדוש ובאה״ע כ״ג פסק כרמב״ם ביאור דבריו דמתוס׳ נדה י״ג א׳ ד״ה אם משמע למטה מאבנטו ל״ד אלא על מילתו והוקשה להם כ״ע אסור ותי׳ דנשוי מותר ורבינו הקדוש החמיר וכ״מ מתוס׳ ע״א לא מצאתיו כעת ד״ה אלמא יע״ש. ומ״ש באה״ע פסק כרמב״ם בסי׳ כ״ג ס״ד והם דברי הר״מ פכ״א מהא״ב דתחת טבורו נמי אסור לכל אדם הביאו הט״ז י״ד קפ״ב אות ג׳ יע״ש והיינו כר״ט וטבורו ממש קאמר. ומ״ש שלא ראה הט״ז התוס׳ בדיבור המתחיל אם יש לומר מכאן אין ראיה כי יש לומר דר״ט תחת טבורו ממש לא על מילתו דוקא א״כ מאי רבותי׳ דרבינו הקדוש אלא דכ״ע אסורים מטבורו ולמטה בלא הטלת מי רגלים הא בהטלת מ״ר שריין בנשוי לאחוז אפילו רבינו הקדוש אף במ״ר לא היה מושיט ועמ״ש התוס׳ במשנה נדה י״ג א׳ ד״ה כל היד יע״ש:
והוי יודע דהא דפסק כאן דמעטרה ולמטה או מסייע בביצים שרי השמיטו הר״מ ז״ל וסובר דאסור עכ״פ בעטרה עב״י והנה י״ל מדהקשו רבנן נעשה כרות שפכה לימא יאחוז בעטרה או ביצים מחמת קושיית התוס׳ ריש כל היד דהא מותר לבדוק בעטרה יע״ש ש״מ דאסור ולפ״ז לדידן דמותר בעטרה בהכרח תי׳ התוס׳ דוקא למ״ר שרי הא בלא״ה אסור. ומ״ש הכא עון חמור הוצאת שז״ל מן התורה הוא ומבואר בתורה גבי בני יהודה ומש״ה מחמירין ביה. ועיין שבת לענין ביעתותא דנהרא מ״א א׳:
סעיף טו
להשתין עמ״א דבמטלית עבה שרי עש״ך י״ד קפ״ב אות ו׳ כתב כן במטלית עבה שרי. ורבינו הקדוש דלא הניח ידו מאבנטו למטה לאו כשהוא לבוש אלא על בשרו או על כתונת דק אבל על בגדיו לא מסתבר שהיה ידיו אסורות ולא הניחם למטה כלל ואין להאריך בזה:
סימן ד
סעיף א
ויברך עמ״א הנה בפעם רחיצת שחרית ד׳ טעטים רא״ש לתפילה בנגע במטונף וה״ה מנחה ומטונפות מברך ענ״י ברכות סמ״ך ב׳ יע״ש: ב׳ הרשב״א בב״י ופרישה (בסי׳ קל״ה ברשב״א) דתפילת שחרית במקום עבודה צריך להתקדש ככהן מכיור ונעשה בריה חדשה משא״כ מנחה דלא נעשה בריה חדשה: ג׳ אורחות חיים והוא ג״כ גמרא שבת ק״ט א׳ שיבתא ובת מלך להעביר רוח רעה השורה בלילה על הידים: ד׳ הזוהר דמאן דנאים טעים טעמא דמותא בשיתין נשמין וכי מיתער איתדבק סט״א בידים צריך נט״י. והנ״מ בין הטעמים עיין פרישה ניעור בלילה שייך טעם אורחות חיים ולא דזוהר ונאים ביום שיתין נשמין שייך טעם זוהר לבד. וטעם הרשב״א לתפלה ככהן מכיור צריך דוקא כלי וכח נברא וכל הדברים הצריכין בנט״י לסעודה וכן הם במי כיור דשוין המה (עיין זבחים בזה ולקמן ק״ס מזה) ותפלת המנחה א״צ ענ״י. ולהרא״ש לשיטתיה דפסק בטור משמו בסי׳ זיין דתפלת המנחה נמי ידיו מטונפות צריך לברך ענ״י א״ש ה״ה וכ״ש בבוקר אבל למ״ש המחבר לקמן סי׳ זיי״ן סעיף א׳ כרוב הפוסקים והרשב״א ג״כ דמנחה אין מברך וכ״ה ברל״ג בהכרח נשאר טעם הרשב״א ז״ל לבד וז״ש המ״א בכאן. ומיהו לטעם א״ח וזוהר אין לברך ענ״י כי סכנה ורוח רעה אין לברך רק על מצות ונשאר רק טעם הרא״ש והרשב״א. אבל הט״ז לשיטתיה לקמן ז׳ א׳ וכדבעי׳ למימר אי״ה בט״ז אות א׳ בזה: ע׳ בגמרא ברכות ס׳ ב׳ כי איתער יאמר ברכות כו׳ כי משי ידיה ענ״י וברכות איך אמר בידים מטונפות דאסור כמבואר בסי׳ צ״ב ס״ז ומ״א שם אות ד׳ יע״ש והנה י״ל או דמנקה ידיו תחלה בצרור ועפר וסגי בכך ואח״כ צריך לממשי ידיה לתפלה בעינן דוקא מים לכתחילה או מיירי בסתם ידים שא״י שום לכלוך שישן בבתי ידים וכדומה דלד״ת וברכות כשירים סתם ידים ולתפלה סתם ידים פסולות עיין סי׳ צ״ב בזה ובמ״א ד״ה. ולפ״ז נ״מ טובא בין הרא״ש להרשב״א כי להרשב״א אף שישן כל הלילה בבתי ידים וידע ודאי שלא נגע במקום מטונף אפ״ה צריך לברך ענ״י בבוקר ככהן בקידוש ידים בהיסח הדעת ונעשה בריה חדשה משא״כ לרא״ש דוקא בנגע במקום מטונף הא ידים דהיסח הדעת אין מברך ותדע שכ״כ ברכות סמ״ך ב׳ לפי שידים עסקניות הן ותיפוק ליה דסובר היסח הדעת נמי פוסל הביאו הטור בצ״ב ובסימן זיי״ן בשם הרא״ש דווקא עשה צרכיו מברך ענ״י במנחה ומשחרית למדו הא היסח הדעת אין מברך. ועמ״ש בט״ז א׳ מזה ועמ״ש בסעיף כ״ג במ״א אות כוז״ח מזה ותראה שמ״א סיים ככהן מכיור והט״ז לא סיים רק בריה חדשה ולכאורה נהפוך הוא כי למ״א רק טעם רשב״א לדידן א״כ י״ל בעפר לא יברך כלל ודוקא מים לעבודה תקנו ברכה ככהן כו׳ ובסכ״ב פסק המחבר דיברך על נקיות ידים וזה לר״ש כמו שציין באר הגולה שם אות ט׳. וצ״ל לדידן למ״א רק משום בריה חדשה תקנו ברכה זו ועיין אות ב׳ במ״א, ומ״ש בשם תולעת יעקב (בשם הזוהר) א״ר בסימן א׳ ד׳ הביא בשם מנחת יעקב מי״ד שמ״ד אות י״א דכל הבית כד״א והקשה מפ״ז לקמן דלקולא צואה בבית חוץ לד״א שרי כ״ש לחומרא ובית היינו חדר והביא מלבוש סימן ח׳ סי״א וס״ט ס״א ראיה להתיר והניח בצ״ע. ומ״ש בגמרא לא משמע כן ברכות ס׳ ב׳ ולקמן מ״ו ט״ז א׳ שלא על הסדר אין ראיה והמ״א א׳ ע״י מפה א״ש כאן. ומ״ש לא יטול חלוקו כו׳ ברכות נ״א א׳ ופירש״י יטלהו ממקום שהוא שם משמע אפילו נטל השמש ידיו ומ״ש בשם הכתבים הוא דבאות ב׳ בשם ד״מ אשר יצר דרשאי ליגע בנקביו וא״כ תיכף אחר נ״י ראוי לברך ענ״י ומיד אשר יצר כמו יצא מביה״כ מיד וא״כ בהכרח יעשה צרכיו קודם נט״י ויברך ענ״י ואשר יצר מיד כיון דנצרך לנקביו וכן דרך כ״א בבוקר בודאי דהרב בהג״ה מודה דאסור לברך אשר יצר אם לא יעשה צרכיו תחלה דלמה יכניס בספק ברכה ומיהו למ״ש בשם תולעת יעקב ד״א אסור קשה אם לא יטול מים בחדרו יטול ידיו ומברך ענ״י וא״י. אבל להמ״א אות ב׳ בריח חדשה הוה שבח ויכול לומר בבהכ״נ עיין סימן י׳. והביא גמרא שבת מ״ט ב׳ ור״מ פ״ד מהלכות תפלה ה״ג דרוחץ נמי רגליו והר״א השיגו והכ״מ פי׳ להר״א רוחץ דשרי ולא הוה ליפות ומ״מ לא נהגו עכשיו כן לרחוץ רגליו שחרית עיין א״ר א׳ וי״ל בין הולך יחף ב״ב נ״ז ב׳ משא״כ עכשיו הולכין במנעלים א״צ לרחוץ רגליו נ״ל:
סעיף ב
ואפילו עמ״א ויש נ״מ בניעור בלילה (סי״ג) לד״מ מברך א״י דמספק אין נוגע בנקביו וחמירא ספק סכנה (לר״מ כל ספיקא מ״ה שריא וספק סכנה מ״ה אסור ושמרתם לנפשותיכם דהא לא מוקמינן אחזקה ורובא בספק סכנה חולין ט׳ מים מגולים שאגי ספק איסור מספק סכנה). (ועמ״ש לקמן אות י״ז) ולמ״א לא נעשה בריה חדשה ועב״ח הטעם דשבח הם כמו כל הברכות יע״ש והנה הר״ב בסימן מ״ו ס״ח פסק דאפילו לא נתחייב מברך ואפ״ה בד״מ הוצרך טעם דיליה וש״מ דשאני הנך ברכות שתקנו על הסדר בשחרית ואשר יצר לא נזכר שם בסמ״ך ב׳ רק כשיוצא מבה״כ ומנלן דאף בלא ביה״כ בשחרית. בלבוש משמע דמשתין בלילה וסומך על א״י דשחרית וצ״ע עיין א״ר רמ״א אות ד׳ יע״ש בזה ולמ״ש הט״ז בס״ב א׳ ה״ה כאן דאם א״א שיטול ידיו יהרהר הברכה א״י בלבו בלילה אם הוא ברחוק ד״א ממקום העביט:
סעיף ג
סימן ק״ס עמ״א יראה דה״פ דהר״ב בא למעט קנ״ דשם מזכירים כלי וכח גברא ושיעור רביעית וכדומה דעלייהו מברך על נטילת ידים כמ״ש באות ד׳ ואות ו׳ אבל מלוחים וסרוחים שוין המה לנשתנו מראיהן ועמ״ש באות ד׳ מזה:
סעיף ד
כשירים עמ״א יראה לי דה״פ דבס״ז כתב הר״ב דכלי וכח גברא אין מעכב והיינו דיעבד אין מעכב הברכה ומברך ענ״י ממש הואיל ומים ראוין לנט״י כמו לקמן בקנ״ט ס״ך המטביל מברך ענ״י ובמ״א ל״א דראוי לנט״י וא״כ כשאין ראוין לנט״י לא מברך ענ״י רק על נקיות ידים כבסכ״ב משא״כ כלי וכח גברא מברך ענ״י ושאר דברים הפוסלים שכתב הר״ב בס״ז היינו אין שיעור רביעית וכדומה המוזכר בקנ״ט לא בק״ס. אבל הדרישה פירש בביאור היפך דבריו דאינו מעכב לק״ש ולתפלה הא מברך על נקיות ידים (מ״ש שק״ש ותפלה א״י דלר״ר נמי כל שמערה ג״פ אף משבר כלי ובלא כח גברא מצינור וכדומה מהני) והמ״א לא ניחא ליה בכך דא״כ לאיזה צורך פרט הר״ב בס״ז כלי וכח גברא כו׳ לימא אבל דיעבד אין מעכב ועוד המחבר כ״כ ס״א דכשירים אפילו לכתחלה רק טוב ומה״ת דמעכב עד שהוצרך הר״ב להשמיענו והר״ב בקנ״ט פסק טבילת ידים כי כן מצותו משא׳״כ כאן לברך על נקיות ידים טוב לברך ענ״י דראוין הם לנט״י והבן עיין אות ט׳:
סעיף ה
דלא עמ״א הנה לבוש כתב על נקיות ידים והדין עמו כבסכ״ב וקשה על המחבר דיש מי שאומר (הרא״ה) דאין מברך משמע כלל לא והרא״ה י״ל כרשב״א דעיקר ככהן מכיור ובאין לו כ״א עפר אין לברך כלל כמ״ש המ״א אות כ״ה משא״כ המחבר בסכ״ב דמברך על נקיות ידים ואיך אחז החבל בתרין ראשין ותי׳ המ״א דמיירי כאן שאין רוצה להתפלל כ״א אחר שעה ושתים ובבוקר להעביר ר״ר ואין לו כ״א פסולים נוטל ואין מברך עתה כלל כי שמא אח״כ יזדמן מים כשירים וא״ל יסדר על נקיות ידים אח״כ עיין סימן ו׳ בני ספרד וכאן שפיר כך למיעבד עט״ז ב׳ פירש מברך על נקיות:
סעיף ו
לא עמ״א פירשתי באות ד׳ ועיין עטרת זקנים אות ה׳ כתב כן בביאור דכלי מברך ענ״י ול״ד למים הפסולים דמברך על נקיות ידים ומ״ש המ״א ניגוב אין מעכב דלסעודה כאלו אוכל לחם טמא ועמ״ש בסי׳ ו׳ במ״ז אות ד׳:
סעיף ז
כלי עמ״א הראה לקפ״א (ט״ס ק״פ) אות ב׳ דמים אחרונים ר״ר שורה על הקרקע כששופך המים מאוסים שם וכל שיש הפסק רצפה או קסמין אין שורה ר״ר משא״כ כאן דר״ר שורה על הידים ובמים נדבק במים אף ע״ג קסמין אסור דבני אדם עוברים שם והראה לתרי״ג ס״ג עד סוף קשרי אצבעות ביוה״כ ובחולין ראוי עד הפרק הזרוע דהיינו סוף היד (זרוע מיקרי עד קובדו עלנבו״גן וסוף היד עד זרוע די לכל היותר) ויש לי בכאן פרט אחד ראיתיו לזכור אותו כי הר״מ ז״ל פ״ד ה״ב מתפלה כתב עד הפרק וי״ל דכתיב ארחץ בנקיון כפי וידוע דכ״ף מיקרי כ״ף היד עד הזרוע עגול ובית קיבול בכ״ף וכן במצורע על כף השמאלית לא באצבעותיו וא״כ לתפלה כל הכף צריך רחיצה או נקיון כי דרך ליגע שם במטונף וה״ה סתם ידים לתפלה (עיין צ״ב) אבל להעביר ר״ר די עד קשרי אצבעות ואה״נ בח׳ יוה״כ תרי״ג דהשאר צריך נקיון אלא דצ״ע דשם משמע דכל רחיצת שאין תענוג שרי א״כ כל שאין תענוג אמאי לא יטול ביוה״כ עד הפרק הזרוע וצ״ע ואי״ה יבואר בתרי״ג ותקנ״ד והוי יודע כמו בנט״י לסעודה דמבואר בקס״ב דצריך להגביה מתחלה וסוף או להשפילם ה״ה כאן נמי וע״כ כתב בא״ר אות ד׳ ג״פ רצופין. ואין נוהגין סירוגין ולומר דיעשה ג״פ רצופין וסירוגים עדיין מידי ספיקא לא נפיק ויותר טוב ליטול שחרית ממי שכבר נטל ידיו ושפיר משא״כ בנט״י לסעודה רביעית פ״א שפיר דמי משא״כ שחרית אפילו הרבה בכלי נטמאו והעד בשכשך בכלי כתב הב״י דנטמאו ואפילו הרבה ודוקא מימות מחולפין:
סעיף ח
לא עמ״א פשוט. ומשמאל לימין א״א בע״א וחפץ הוא לטהר מיד עיין א״ר ועמ״ש בט״ז אות זיין מזה:
סעיף ט
ולתפלה עמ״א לכאורה על נט״י וזה א״א שהרי הראה לסכ״ב ואם כוונתו נקיות ידים סותר למ״ש אני באות ד׳ כלי וכח גברא אין מעכב ומברך על נט״י וכן פירש בעטרת זקנים אות ה׳ בהג״ה יע״ש ומ״ש כאן דמים ראוים לנט״י רק שכשך בכלי וכ״ש הוא מדלא מעכב הברכה משבר כלי. ואם נאמר כמ״ש באות ה׳ דאין מברך כלל עתה בס״א ובס״ז מברך היינו נקיות ידים וה״ה כאן דוחק. ועוד בסימן קנ״ט אות ט״ו שכשוך לאכילה בדוחק יברך על נט״י א״כ כ״ש כאן בשחרית. אם לא שנגיה ויברך ענ״י ועיין סכ״ב ועדיין צ״ע:
סעיף י
בשלש עמ״א דנהר תחב ג״פ נמי ספק דשמא דווקא עירה בעינן ואפילו ממקום זוחלין כמו אצל רחיים שזולף ונותן ידו תחת הדלף ספק לר״ר כי מזוהר משמע דכלי בעינן דווקא עמ״ש בט״ז אות ח׳ ומ״ש על ע״ת הקשה עליו בא״ר אות זיין דע״ת קאמר בקרקע שלא יטמאו המים מר״ר בעינן ארבעים סאה וצרור רק לתפלה ובאמת צ״ע כעת ולפ״ז מ״ש המ״א כנהר דקמא אזלי א״י אפילו מכונסין במקוה כל שיש ארבעים סאה אין ר״ר שורה ולאו בר קבולי טומאה כלל וצ״ע עמ״ש באות כ׳ ט״ו א״ש. וחולין פכ״ה ק״ה בט״ז:
סעיף יא
ולהעביר עמ״א הנה הספק לתפלה דשמא לא פלוג רבנן כמ״ש בב״י. ולר״ר הספק אי כזוהר דנאים דוקא או כאורחות חיים דר״ר בלילה וזהו הספק ומ״ש דנעור לא נגע באות א׳ דחה טעם רא״ש לדידן לא הי״ל להזכירו כאן. ואם ישן שינת עראי בלילה לרשב״א מברך דנעשה בריה ולרא״ש בעראי אין נגע במטונף עב״י (מ״ש הב״י דלמ״ד סתם ידים כשירות קשה למ״ד פסולות וכן הלכה בצ״ב אפ״ה אין מברך דאל״כ מנחה נמי לרא״ש וכמש״ל אין מקומו פה) ויש נ״מ בין רא״ש ורשב״א ועמ״ש בט״ז ט׳ מזה ועיין תצ״ד במ״א ט״ס שם ועבי״ד סי״ג וצ״ל ועיין סימן ד׳ סי״ג כאן דבשבועות נעורין כל הלילה אין מברך ענ״י בבוקר ומיהו אם ישן עראי לרשב״א מברך ולרא״ש לא:
סעיף יב
בלא ברכה עמ״א הב״ח הוכיח מתשובת הרא״ש המשכים ללמוד מברך ענ״י ולד״ת א״צ ברכה כל היום אף להרא״ש בסימן זיין ש״מ דבשחרית ל״פ וכתב המ״א דאינו רק הואיל ויתפלל אח״כ ויצטרך לברך אעפ״י שהשכים קודם אור היום מברך ענ״י מיד ואע״ג במנחה לא היה מברך כ״א שעשה צרכיו והתפלל מיד כבסימן ז׳ שחרית שאני אבל לדידן עיקר כרשב״א לשיטתיה באות א׳:
סעיף יג
רוח רעה עמ״א בסי״ג נקיט להתפלל ג״כ ספק אף לרשב״א דשמא ל״פ (דלא כט״ז אות ט׳) משא״כ כאן ומדלא נקיט השכים וישן שינת עראי כמ״ש הרא״ש בתשובה כלל ד׳ הביאו הב״י מה דינו בהכרח דאף לרשב״א פ״א נעשה בריה חדשה ולא ב״פ וכ״ש להט״ז אות ט׳ מוכח כן דאל״כ אמאי לא אמר ספק זה וא״כ לט״ז נמי אין לברך בעשה צרכיו וישן עראי אח״כ משא״כ ישן פ״א עראי והבן והוכיח שיטתיה באות א׳ והבן. ומ״ש דלר״ר א״צ ברכה דסכנה לא מברכין רש״ל פכ״ה ה״ז א״ר ח׳ ולפ״ז אפילו ישן שתין נשמין אין מברך ומ״ש הרב דיטלם בלא ברכה לאו משום ספק דא״נ וודאי אין מברכין על סכנה וד״מ ו׳ אות ד׳ משמע דלר״ר מברך ענ״י יע״ש והבן עסי׳ ז׳:
סעיף יד
ישן עמ״א ולכאורה פשוט הוא דספק מטעם זוהר מאן דנאים ואפי׳ בלילה לזוהר פחות מס׳ נשמין אין ר״ר שורה וכ״ה בלבוש סט״ו:
סעיף טו
שלא עמ״א א״י מה הוא דבר הלא ס״א מבואר שאסור לישן ביום שתין נשמין ואולי בכתבים מחמיר אף פחות מזה ובר״פ ט״ס וצ״ל ר״ץ ס״א וא״ר ב׳ שלא יבטל מתורה וס׳ נשמין בלא״ה אסור:
סעיף טז
פ׳ הישן עמ״א פירוש דוד בלילה היה נזהר כדמוכח ברכות ושתין נשמין אין שם שעות (ולפ״ז א״י שיעורו) ודוד עד חצות היה ישן כ״פ ס׳ נשמין ומתעורר אחר כל ס״ נשמין דלא יטעום טעמא דמותא ומש״ה היה צריך כנור לאתעוריה (משא״כ אי שיעור ס׳ נשמין רק עד חצות שש שעות א״צ כנור) ותי׳ דהר״ב קאמר בסוכה משמע דאמורא לא היה נזהר רק ביום וא״כ אין לך ללמוד מדוד בלילה והמחבר סובר ביום אסור הוא ובלילה בעל נפש יחמיר ועיין א״ר אות י״א ד׳ שינתא דרב כדוד יע״ש וא״י דלענין שיעורא אמר כן ומ״מ דוד בלילה היה נזהר ורש״י שם מפני ביטול תורה ומ״מ דוד בלילה נזהר:
סעיף יז
במים עמ״א. וא״ר י״ב בשם מקור חיים דבית הכסא ובין המתים ושימש מטתו ג״פ בעינן ובקס״ה ס״א לאחר ששפך ס״א על ידו ומנגב משמע דא״צ ג״פ יע״ש: ודע דלתפלה די בנקיון עפר אבל סכנה יש עד שיטול במים:
סעיף יח
מבית הכסא עמ״א וא״ר י״ב בכל הדברים ימהר מה שאפשר ויטול מיד כי רוח רעה שורה על הידים. ואי דווקא בית הכסא קבוע עמ״ש בסימן זיי״ן:
סעיף יט
מנעליו בידיו מ״א וע״ת טפי לא נגע בהן ולפ״ז כהן לדוכן במנעלים שאין קשירה צריך לחלוץ קודם נטילה עיין א״ר י״ג וקכ״ח אות ט׳ בא״ר שם ולבוש בקכ״ח ס״ו כתב ואח״כ (ואחר חליצת מנעלים בס״ה) י״ל בקשירה מיירי:
סעיף כ
בין עמ״א ולמקור חיים צריך ג״פ עמ״ש אות י״ז:
סעיף כא
שנגע עמ״א ויראה חוץ לד׳ אמות מן המת א״צ נטילה וכעת לא מצאתיו ועי״ד שע״ו:
סעיף כב
שמפליא עמ״א ונוגע בכנה אפילו לא מפליא ומלת מפלה בה״א ארמית שבת לא יפלה כליו בערתי פליתי יע״ש ברש״י. מ״ש בש״ע שיוצא מדעתו פי׳ א״ר י״ג שעובר עבירה והיינו שר״ר שורה עליו ומטעהו ובלבוש כתב מפני ר״ר לא נקיות יע״ש. כתב בש״ע סי״ט המקיז כו׳ וא״י אם בכלל זה מה שקורין שרעפין או באנקי״ס וכן עלוקה שקורין איגל או פיאווקעס אם צריך ליטול ידיו ויראה דאין טורח כ״כ ויטול ידיו גם לזה:
סעיף כג
אין עמ״א ומיהו ברגלו אפילו הולך כך אסור כבסי״ח:
סעיף כד
או עמ״א וסי׳ צ״ב אות ג׳ יע״ש. א״ר ט״ו בעפר די בפ״א יע״ש דצידד לר״ר ג״פ עפר היכא דאין לו מים:
סעיף כה
על המ״א כוונתו או דלעולם מברך כאן נ״י או דכאן לא יברך כלל נקיות דהתם נט״י בכלל מאתים שנצטוינו נטילה יש טבילה ולא יאמר טבילה דלא ציונו על טבילה רק עיקר נטילה וכ״ש כאן דבמנחה אין מברך דעל נקיות אין מברכין רק היכא שצריך כלי כמו סעודה וא״כ היאך למד המחבר מרא״ש סוף ברכות דמברך נקיות (באר הגולה ט׳) דסובר במנחה נמי (אין) מברך משא״כ אנן כרשב״א (לשיטתיה באות א׳) א״כ י״ל דבעפר אין מברך כלל כמו מנחה ומיהו י״ל דהמחבר בס״ז כתב טוב להקפיד אלמא סובר טעם הרשב״א לחצאין רק בריה חדשה מש״ה בשחרית מברכין ולא במנחה וכיון שכן אין בכלל מאתים דלא נצטוו דווקא על הכלי וטוב יותר נקיות ידים ועיין ט״ז א׳ ומ״א אות ב׳ ועיין א״ר כאן אות ב׳ ותבין ובחידושינו קצרתי ועכ״מ מהל׳ ק״ש פ״ג ה״א ויבואר אי״ה באות כ״ח מזה:
סעיף כו
קודם עמ״א ועיין צ״ב מזה דהזכרת השם שוה לד״ת ידים מטונפות אסור וסתם ידים כשירים לשתיהן ועמ״ש בט״ז ט״ו באורך מזה:
סעיף כז
ערום עמ״א ומלבושים שלנו שבית הצוואר פתוח ישן במלבושים שינת קבע מסתמא ידיו מטונף כי דרכו לחכוך בגופו במקום זיעה ואסור ללמוד או להזכיר השם עד שינקה אבל שינת עראי אין חזקתו שנגע כ״א סתם הויין וכשרים לת״ת ולברכה רק לתפלה:
סעיף כח
שינקה עמ״א כ״ז ברשב״א יראה דקאי אאות כו״ז ואין רשב״א כעת ת״י: ומ״ש מודה אני יאמר אף דתורה אסור כמבואר בצ״ב תפלה בלא שם שריא אף במטונפות ועיין א״ר כאן ט״ז ומה שיש להאריך בדיני נטילה ושאר ספיקות וחקירות בט״ז ט״ו אי״ה יבואר:
סימן ה
סעיף א
ביו״ד עמ״א בתשובת ר״מ מלובלין סי׳ פ״ג לעולם יקרא א׳ בשב״א נע דלית בחולם נון בקמץ וסימנך זה שמי לעולם כנקודת לעולם ובתשובה מהר״ר שבתי סופר מפרעמסלא שחזר מהר״מ ז״ל. והסכים לקרות אלף בחטף פתח ושכן הסכימו בעל ע״מ ושל״ה וברכת הזבח א״ר ב׳ והנה הפרש יש בין חטף פתח שנקודה א׳ שב״א ופתח העיקר השב״א נע ולהרחבת אות גרוניות כתובה הפתח משא״כ פתח חטף העיקר הפתח והשב״א שלא נקרא פתח גמור כ״א לחטוף קצת ואף דבלא״ה ת״ק היא מ״מ חוטפין יותר. והיוד נח נראה הוא וצריך להדגישה והנה שם אלקים אלקיך וכדומה מצינו בתורה נקוד בחטף סגול ולא ראיתיו כעת איך קורין אם בשב״א העיקר או סגול העיקר ואי״ה יבואר מזה: כתב א״ר שם יכוין בשילוב הויה ואדני ביום תחלה הויה דכורא ובלילה תחלה אדני נוקבא:
סעיף ב
שהיה עמ״א עתי״ט פ״ד דסוכה מ״ה ד״ה ליה האריך והנה וודאי י״ל יוד רמז יהיה ב׳ ההי״ן היה הוה וא״ו אין רמז בו אבל אם וי״ו במקום יו״ד כאלו כתב יהיה עתיד כמו שם אהיה מרומז וכתוב הכל בפירוש היה הוה יהיה וע״ש שהאריך ואין מקומו פה. כתב א״ר אות א׳ דל״ד שלא ידלג תיבה אפי׳ אות מהנחות נסתרות ת״ג צריך לדקדק בה ובשם צ״ל דף י׳ אעפ״י שאמרו מצות א״צ כוונה ה״מ עשייה אבל תפלה עיקרה בלב הגיון לבי וז״ש (תלים פ״ד ג׳) נכספה וכלתה נפשי כו׳ שאל״כ רק בשר לחוד גם צפור מצפצף כו׳ יע״ש ובעל ווי העמודים תיקן בפ״פ דמיין חבורות שילמדו סדר התפילות וסליחות ופיוטים פירוש המלות לפחות יע״ש. מ״ש בש״ע ובעל הכוחות כולם עיין עט״ז: ובא בריבוי חשיבות כמו אדני ארץ וכדומה עמ״ש בסמוך:
סימן ו
סעיף א
חלולים עמ״א איברים חלולים הא איברים נקבים לא דאל״כ ראוי לומר איברים נקובים ובט״ז א׳ פירשתיו ובד״מ ודרישה חלל משמע ל׳ הריגה לא יאמר חלל ונקבים ג״כ יש לו שלש פארות עי׳ מ״ג ושם נקב פירושה לברכה או קללה משא״כ חלל יע״ש:
סעיף ב
כלומר עמ״א וכ״ה בסידורים בלא שעה א׳ וכסא כבודך שני הכפין רפוים אפשר כמנהג יהו״א בלי מבטל. מלת א״א כתב עטרת זקנים אי בצירי ממלת אין. ועיין מ״נ בשורש אי ובשורש אין אי בחירק מחוז או חיה ובפתח שם עוף ובצירי שאלת מקום או זמן גם לאפם ושלילה וממלת אין בצירי ותחסר הנו״ן וא״צ לנגינה כמו וחסיד במעשיו ואין מקומו פה:
סעיף ג
חולי עמ״א בשם רא״ם (ט״ס רמ״פ) ואבודרה״ם ומהרש״ל כו׳ שאין לומר כו׳: עיין דרישה ע״פ כל המחלה כו׳ רופאך שאין קושיא כי שמירת המזגיים וד׳ יסודות הוא הרפואה בלי חולי ומצריים כל מכה של ד׳ מכות היינו שנלקו ד׳ יסודות שבהם (שהאדם מורכב מהם) וא״ש כל המחלה במצרים כו׳ יע״ש: ועמ״ש בסי׳ ז׳ בט״ז א׳ שייך לאשר יצר דקטנים לכאן:
סעיף ד
רוחניי עמ״א ולכן שייך זה לאשר יצר שמפליא לעשות נותן לכ״א די צורכו לנפש רוחניות המאכל ולגוף הגשם והמותר מוציא לחוץ ומברך א״י ושייך לומר כן ומפליא לעשות. עיין לבוש פי׳ נקבים הפה והכרכשתא זה המושך וזה המעכל ויש עוד נקבים אחרים חלולים אצטומכא ומעיים ויש אחרים הלב כו׳ ומברך בשחר כמו שמברך כל הברכו׳ שבח שהחזיר הנפש לעבודתו יתברך שיהא לגו קיום נצחיי לעוה״ב כן א״י כי בלתי מזון הגוף נמי א״א לעבודתו (עיין סי״ד ס״א דמש״ה מברך אפי׳ לא עשה צרכיו) יפתח יותר מדאי או יסתם מעט יע״ש בזה וא״ש רש״י ברכות סי׳ ב׳ יפתח קאי אחללים עט״ז:
סעיף ה
להמתין עמ״א ומ״מ לא יתכוין לצאת בזה י״ח ק״ש כ״א עם הברכות וכן בפסוק שקורין קודם ק״ש אם לא כשרואה שיעבור זמן ק״ש:
סעיף ו
לברך עמ״א ועיין סי׳ מ״ו במ״א אות ט״ו יע״ש ותלים ראוי לומר קודם התפלה לבוש ועמ״ש בסי׳ א׳ מזה כי פסוקי דזמרה הם תלים ומכריתין המקטריגים:
סעיף ז
לא עמ״א הקשה על ע״ת דל״ד לחזרת הש״ץ תפלת ח״י משום שאין בקי אע״ג דהשתא כולם בקיאין וכן קידוש בבה״כ תקנה לא זזה משא״כ כאן אדרבה התקנה בש״ס כי מיתער כו׳ יאמר כ״א מיד ועכשיו הנהיגו בביה״כ א״כ ליכא תקנה קדמוניות ועט״ז ה׳: (מ״ש כמ״ש בסי׳ ז׳ סי״ד הם דברי המ״א וסי״ד ט״ס וצ״ל ס״א כל היום אין מברך ענט״י וה״ג בבוקר כשבירך פ״א אין מברך אף קודם שהתפלל ועשה צרכיו):
סעיף ח
ברכת עמ״א ואינה בסמוכה לא״י או לברכת התורה והא דלא פותחת בברוך שברכת הודאה א״צ כו׳ ומ״מ מדת חסידות להסמיכה כי י״א שסמוכה הוא יע״ש בטור והביא ברכות ס״ב כי מתער לימא אלהי נשמה וי״ל דקודם לזה מסתמא נפנה מיד ואומר אשר יצר וסומכה לה עמ״א ק״י אות י״ג ואם כי לא הוזכר שם סתמא כפירושו ומ״ש בשם ע״ת לא הבינותי דלרא״ש נמי דענ״י שחרית על תפלה דוקא לא לימוד התורה וכדומה דהא כל היום נמי אין מברכין ומיהו י״ל כרשב״א א״ש עיין סי׳ ד, אות א׳ במ״א וט״ז:
סעיף ט
עושין עמ״א וראוי עתה שלא לומר בקול רם כ״א הש״ץ דבאגור כ׳ שנוהגין הזקנים כן ועכשיו נתקיים בעו״ה ירהבו הנער בזקן (יתגדלו כ״א אעפ״י שהוא נער לובש עצמו באצטלא של זקן) ויבטלו התפילות ועיין רט״ו ס״ב דודאי חייב לענות אמן ומ״מ באמצע פסוקי דזמרה או שאר שירות ותשבחות יש דעות ואי״ה שם יבואר בזה:
סעיף י
שלא עמ״א והנה בנ״ט אות ה׳ נראה שאין מסכים עם הלבוש כי דווקא ק״ש וברכותיה ניתקן שישמעו מש״ץ בי׳ אבל שאר ברכות א״צ י׳ ה״ה כאן. וגם למ״ש הכ״מ שם דברכת הנהני״ן סופר מברך ובור יוצא ה״ה ברכות שחרית נהנין ג״כ אינון עפר״ח מ״ו ס״ב ומה שיש לדקדק שם יבואר אי״ה ומיהו י״ל דלבוש מיירי בבקי אין יוצא בפחות מי׳ ומ״א בשאין בקי מיירי כמ״ש שם בסי׳ נ״ט: